אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק ב אות ק › בו יבואר אי קונמות מפקיעין מידי שיעבוד

חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות

אות ק · בו יבואר אי קונמות מפקיעין מידי שיעבוד

יבואר בקנס אי מועיל מחילה קודם שעמד בדין:

עיין בר"ן בנדרים דף מ"ז דהרבה פוסקים סוברים דאפילו קדושת דמים מפקיעין מידי שיעבוד גם שיטת ר"ת כן אך ר"ת מחלק דבמטלטלין דכיון דבשעת ההקדש היה ברשות המקדיש גם מחוסר גוביינא ע"כ מפקיעין מידי שיעבוד משא"כ בקרקע קדושת דמים אין מפקיע משום דכגבוי דמי ועיין ברשב"א בגיטין פ' השולח ועיין בתוס' ב"ק דף ל"ג ושיטת הרמב"ם דאפילו קדושת דמים בקרקע מפקיע מידי שיעבוד ועיין בב"ק דף ל"ג דקאמר הגמ' מאי בינייהו הקדישו ניזק איכא בינייהו דאליבא דר"י דסבר ב"ח הוא אינו קדיש והקשו בתוס' שם ואמאי אינו קדוש לאביי דסובר דלמפרע הוא גובה איתא בהדיא בפסחים דקדוש ולכאורה נראה דאי אמרינן דקדושת דמים אין מפקיע מידי שיעבוד א"כ י"ל דדוקא התם דמיירי ע"כ בקרקעות ובקרקע לא שייך קדושת הגוף רק קדושת דמים ולא יכול הלוה להפקיע הנכסים מהמלוה ע"י הקדש כיון דהקדש דמים אין מפקיע מידי שיעבוד ע"כ סובר אביי דלמפרע הוא גובה משא"כ הכא דמיירי בשור דראוי לקדושת הגוף וא"כ לא שייך לומר דלמפרע הוא גובה כיון דיכול הלוה להפקיע מהמלוה ע"י הקדש למזבח א"כ לא שייך לומר דלמפרע ברשות המלוה הוה קאי כיון דיכול להפקיע ע"מ הקדש גם לפי שיטת רה"ג דכתב וזה לשונו שאין חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים אלא אם שייר לעצמו כדי חובו של זה והקדיש השאר בכה"ג מפקיע מידי שיעבוד וגובה מבני חורין ששייר ונפקא מינה דאפילו היה בהקדש אפותיקי מפורש אפילו הכי הקדש מפקיע וע"כ כתבו דאי אמרינן דהמזיק שיעבודו של חבירו חייב א"כ ליכא פסידא לניזק או לב"ח אי אית ליה נכסי ולא אלמוה רבנן לשיעבודא והקדש מפקיע אפילו קדושת דמים וע"כ אפילו אפותיקי מפורש ניהו דלא מצי לגבות חובו מנכסים אחרים בתורת חוב דהא אתני בפירוש דאין לו פירעון אלא מזה מ"מ כיון דקי"ל כרשב"ג דהמזיק שיעבודו של חבירו חייב הרי זה המקדיש חייב לשלם למלוה מה שמגיע לו מכח מזיק שיעבודו של חבירו ונמצא שאין המלוה מפסיד כלום ע"י ההקדש הלכך חייל הקדש אפילו אקדושת דמים ולא אלמוה לשיעבודא דב"ח ולפ"ז י"ל דסוגיא מיירי דאית ליה נכסים אחרים לשלם לניזק ואז אפילו קדושת דמים מפקיעין ע"כ לא שייך לומר למפרע הוא גובה כיון דבידו להפקיע ע"י הקדש:

ובזה ניחא דברי רש"י שם דפי' דסוגיא מיירי בשור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ותמה עליו אמאי נקט דוקא בכה"ג ולא בשור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים אך לפי מה דאיתא בגיטין פ' השולח דנחלקו בו ת"ק ורשב"ג דרשב"ג מחייב במזיק שיעבודו של חבירו ופסק הרמב"ם כרשב"ג דמחייב ותמהו עליו הא הכא בסוגיא איתא דאם שחט המזיק שור תם למ"ד מזיק שיעבודו של חבירו חייב וחייב לשלם פחת שחיטה לניזק והרמב"ם פסק דפטור ועיין בתומים דכתב וז"ל דרמב"ם סבירא ליה קנסא הוא דהא הוא רק גרמא ובתוס' ב"ב איתא דהיכא שמפסיד ג"כ לעצמו לא שייך קנסא שלא יגרום להזיק דהא לא יפסיד לעצמו וא"כ בשור תם דחצי שלו וכמו דמפסיד בשל חבירו כן מפסיד בחצי שלו א"כ לא שכיח שיעשה כן וע"כ לא קנסוה ולכך פסק דפטור ועיין שם וכבר אמרנו דמש"ה לא שייך למיפרע הוא גובה דכיון דיכול המזיק להפקיע ע"י הקדש דכיון דיש לו נכסים אחרים ויהי' חייב משום מזיק שיעבודו וזה תינח בשוה מנה שנגח שוה מאתים דאז כל ההיזק רק בשל חבירו דהוא לא הפסיד כלום דכיון דנוטל הניזק כל השור וע"כ שפיר חייב משום מזיק שיעבודו וע"כ לא אלמוה ממילא לא שייך למיפרע גובה משא"כ בשוה מאתים שנגח שוה מאתים דהמזיק יש לו הפסד ג"כ בחצי ופטור מטעם מזיק שיעבוד ולא יכול המזיק להפקיע מהניזק השור ע"י הקדש וא"כ אמרינן למיפרע גובה וא"כ אפילו לר"י קדיש:

ובאמת נראה לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל הא דפסק בעבד שעשאו רבו אפותיקי ושיחררו דחייב משום מזיק שיעבוד והכא פסק דפטור משום דהא דעת רש"י שם בגיטין דמיירי באפותיקי סתם והקשו בתוס' שם דא"כ מאי הזיק לו תיפוק ליה דצריך לפרוע החוב ותירץ בפ"י דמיירי שעברה שמיטה על החוב ואי לא שיחררו לא היה משמט דהמלוה על המשכון אינו משמט ועיין בספר ברית אברהם דהקשה הא התם במתניתין מבואר ברמב"ם בפי' המשנה דאינו כותב שטר אלא על דמיו וקשה אמאי והא לחד אוקימתא במס' שבועות מבואר לרשב"ג דאינו משמט כלל במלוה על המשכון וא"כ קשה דליתחייב המשחרר על הכל דע"י השיחרור הפסיד כל חובו ולולי השיחרור גם המותר לא היה משמט ועיין שם אך נראה דכיון דאין זה דבר ברור דדעתו היה שקיבל המשכון אף על היתרים מדמי המשכון וע"כ דעת הג' אשרי דאליבא דשמואל דסבירא ליה אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי זה דוקא במשכנו בשעת הלוואה דחשיב איני יודע אם נתחייבתי דשמא קיבל המשכון אף היתרים מדמי המשכון וזה תינח לענין שיפסיד כל החוב באם אבד המשכון משום דאוקי ממונא בחזקת מריה משא"כ לענין שמיטה איך אמרינן דגם המותר אינו משמט אליבא דשמואל הא שמא לא קיבלו על כל החוב וא"כ משמט המותר דאמרינן לאיפו' אוקי ממונא בחזקת מריה אך נראה דחשוב מתוך שאינו יכול לישבע משלם דכיון דמה שכנגד המשכון אינו משמט בודאי וא"כ כיון דספק אם קיבל על כל החוב אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם משא"כ הסוגיא דגיטין הנ"ל דקאי לרב ורב לא סובר מתוך שאינו יכול לישבע משלם וא"כ משמט המותר וע"כ אינו כותב רק על דמיו וא"כ לדידן דאינו משמט אפילו ביותר מדמיו ובש"ך איתא סימן ק"ז דהיכא דמישתרשי ליה גם בלא מזיק שיעבודו חייב וע"כ פסיק הכא הרמב"ם דחייב הגם דפסק דפטור מלשלם פחת שחיטה מ"מ הכא חייב משום דמישתרשי ליה ע"י השיחרור שישמט יתרון החוב ע"כ פסק דחייב:

גם נראה לפי מאי דהקשו ניהו דמזיק שיעבודו פטור מ"מ עכ"פ איכא גרמי א"כ ודאי חייב לצאת ידי שמים וא"כ אמאי תקנו שיכתוב העבד שטר שהרי אין העבד חייב כלום טפי הוה להו לתקן שהמשחרר יכתוב השטר שעשה שלא כדין אך נראה דע"כ לא היה השיחרור ע"י כסף כיון דהמשחרר עבדו עובר בעשה ואמאי לא אמרינן דאי עביד לא מהני ואין לומר דאין מתכוין לטובת העבד רק לטובת עצמו ועיין בר"ן על הא דמשני הגמ' מצוה שאני דפי' כן אך לרב דאוסר דבר שאינו מתכוין א"כ אפילו בכסף דאין מתכוין לטובת העבד עשה איסור וע"כ דהשיחרור היה ע"י שטר ע"י עצמו דבזה אמרינן אי עביד מהני כמו שכתבו האחרונים (משום דגמר לה לה מאשה וע"כ ע"י עצמו דאל"כ הא הוה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים דגרמו חוב לב"ח שעבד משועבד לו וע"כ דקיבל הוא בעצמו וע"כ סוברים רבנן דעבד כותב שטר על דמיו משא"כ לדידן י"ל דמיירי בכסף ע"י עצמו דהא דבר שאין מתכוין מותר וא"כ לא עביד העבד מידי וע"כ פוסק הרמב"ם דהמשחרר כותב שטר על דמיו הגם דפוטר מזיק שיעבודו של חבירו:

ונחזור לענין ראשון גם נראה לתרץ דברי רש"י הנ"ל דהא קשה לפי מאי שפי' רש"י בפסחים דמש"ה בהקדיש לוה וזבין לוה אתי מלוה וטריף ניהו דמכאן ולהבא גובה מ"מ לא היה יכול הלוה להקדיש ולמכור דכיון דהיה משועבד למלוה חשיב אינו ברשותו וא"כ תקשי אמאי לא קאמר הגמ' הקדישו מזיק איכא בינייהו ואין לומר דאינו ברשותו להנך דסוברים דהיכא דמקני דבר שלב"ל עם דבר שב"ל מיגו דמועיל הקנין לדבר שב"ל מועיל נמי לדבר שלב"ל וכן הדין לענין דבר שאינו ברשותו וא"כ ה"ה הכא ניהו דאינו ברשותו להקדיש מ"מ מיגו דחל על פלגא שלו חל נמי על אידך פלגא דמשועבד לניזק וע"כ פירש"י דמיירי בשור שוה מנה שנגח שוה מאתים ואז לא שייך לומר מיגו דהא המזיק אין לו בשור כלום:

ומה שהקשה בספ' קצ"ה סי' קי"ז על שיטת רש"י בפסחים א"כ כי אתי אח"כ לוה מסלק לב"ח בזוזי נמי תתבטל המכירה כיון דבשעת המכירה הוה דבר שאינו ברשותו אך זה אינו דאיתא בשטה מקובצת דהיכא דאינו מחוסר רק משום שאינו ברשותו ע"כ אח"כ שנעשה ברשותו למפרע חל עליו הקדש וע"כ ה"ה הכא כשפרע הלוה ובאו הנכסים לרשותו חל ההקדש למיפרע:

גם יש ליישב דברי רש"י הנ"ל דלפי מאי דאיתא בתוס' גיטין דאינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לר"י ועיין בש"מ דכתב דזה דוקא בשור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים דאז אינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לר"י עיין שם א"כ י"ל דהיה קשה לרש"י דאמאי לא קאמר הקדישו מזיק א"ב והקדיש קדושת הגוף דמפקיע מידי שיעבוד אך אינו יכול לסלקו בזוזי ולמיפרע גובה והקדש אינו מפקיע מידי שיעבוד וזה שוה מנה שנגח שוה מאתים דאז אינו יכול לסלק בזוזי אפילו לר"י משא"כ בשוה מאתים שנגח שוה מאתים דאין כל השור שלו ויכול לסלקו בזוזי וניחא דברי רש"י הנ"ל:

גם לפי מה שאמרנו דמש"ה לא אמרינן הכא למיפרע גובה משום דיכול להפקיע ע"י הקדש משום דמיירי דיש לו נכסים ויהיה חייב לשלם משום מזיק שיעבודו וע"כ לא אלמוה אך זה אי אמרינן דמזיק שיעבודו של חבירו חייב משא"כ אי פטור לא שייך זה דאז אלמוה לשיעבוד וע"כ פירש"י דמיירי בשוה מנה שנגח שוה מאתים דאז כיון דאינו יכול לסלקו בזוזי לא חשיב מזיק שיעבודו של חבירו לחוד כיון דגוף השור הוא שלו ולכולי עלמא הוא חייב וע"כ פירש"י בשוה מנה שנגח שוה מאתים:

גם נראה לפי מאי שכתבו התוס' דמש"ה קאמר הגמ' איקדושי מיקדיש משום דר' אבוה הגם דהקדש דמים נמי מפקיע מידי שיעבוד אך משום דאלמוה רבנן לשיעבודא וזה שייך בשוה מנה שנגח שוה מאתים דאז המזיק לא הפסיד כלום וע"כ אלמוה לשיעבודא משא"כ בשוה מאתים שנגח שוה מאתים דהמזיק יש לו ג"כ הפסד במה שהקדיש א"כ לא שכיח שיעשה כן ולא שייך לומר אלמוה ע"כ י"ל דהיה קשה לרש"י אמאי לא קאמר הקדישו מזיק איכא בינייהו דכיון דגם קדושת דמים מפקיע וע"כ משום דאלמוה וזה שייך בשוה מנה שנגח שוה מאתים דאז שייך לומר אלמוה וד"ל:

ובאמת היה נראה לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל לפי מאי שהקשה בספר קצה"ח לפי מאי שמחלקין התוס' דהא דר' מאיר מחייב בדיני דגרמי זה דוקא בשורף שטר דראוי לכל העולם למכור וא"כ קשיא הא דאיתא בסוגיא הנ"ל גבי שחטו תם מה שעשה עשוי וקאמר ש"מ המזיק שיעבודו של חבירו פטור ופריך הא נמי רבה אמרו דאמר השורף שטרותיו של חבירו פטור והיכא מוכח דהמזיק שיעבודו פטור כיון דאפילו למאן דדאין דינא דגרמי אינו אלא בדבר שראוי לכל העולם וכיון דקי"ל המוכר קנסיו לא עשה ולא כלום אם כן שחטו תם דאינו ראוי אלא לו לניזק א"כ היכא מוכח מהך דשחטו תם מזיק שיעבוד פטור הא שיעבוד ראוי לכל העולם למכור ולגבות בו דבמלוה בשטר ע"י כתיבה ומסירה ובמלוה ע"פ ע"י מעמד שלשתן אבל תם ליתא במכירה וכדאיתא שם בהקדישו ניזק איכא בינייהו והך ברייתא דשחטו אתיא כר"י. וביותר קשה למאי שאיתא בתוס' בהא דאמרינן מאן תנא דדאין דינא דגרמי ר"מ ולא אשכחן בהדיא תנא דפליג על ר"מ וכתבו בתוס' דהאי תנא דשחטו תם דמה שעשה עשוי הוא דפליג על ר"מ וקשה ואיך מוכח מהך דשחטו תם דהתם שאני דליתא במכירה וע"כ פטור דאינו ראוי לכל העולם. ובאמת היה נראה אי אמרינן כשיטת הירושלמי דקנס חשיב דבר שלב"ל וע"כ סובר דלא מהני מחילה בקנס ועיין בתוס' כתובות פ' אלו נערות א"כ מהראוי לומר דאליבא דכ"ע לא יכול לימכר משום דחשיב דבר שלב"ל וע"כ קשה מאוד הא דאיתא בסוגיא מכרו אינו מכור הקדישו מוקדש אלא ניזק מכרו אינו מכור מני ר"מ הקדישו מוקדש אתאן לר"ע וקשה הא י"ל דאתאן אפילו לר"ע ומ"מ מכרו אינו מכור משום דחשיב דבר שלב"ל כנ"ל משא"כ הקדישו מוקדש הא שיטת הרמב"ם דכיון דהקדש מפקיע מידי שיעבוד חל נמי על דבר שלב"ל ובפרט לפי מאי דהקשה בספר ש"מ על הא דקאמר הקדישו ניזק איכא בינייהו דאפילו לר"ע לא קדיש משום דאינו ברשותו אך אמרנו משום דקדושת הגוף כיון דחל על דבר שלב"ל חל נמי על דבר שאינו ברשותו וא"כ י"ל משום הכי הקדישו מוקדש לר"ע הגם דאינו ברשותו משום דהקדש חל נמי על דבר שאינו ברשותו משא"כ מכרו אינו מכור דמכירה לא מהני על דבר שאינו ברשותו ולמאי שהקשה בס' קצה"ח על שיטה זו מאי פריך הגמ' בב"ק דף ס"ח ע"ב על הא דמשני הגמ' שם כגון שהקדישו בעלים ביד גנב ופריך הגמרא הא אינו ברשותו וקשה הא קדושת הגוף חל אפילו על דבר שאינו ברשותו ועיין סי' קי"ז נראה דל"ק כיון דעיקר הטעם דהקדש חל על דבר שלב"ל כיון דהקדש מפקיע מידי שיעבוד והא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד הוא משום דמכאן ולהבא הוא גובה והא דמכאן ולהבא הוא גובה הוא משום דאין ברירה ובתוס' י"ט בפסחים איתא דמדאורייתא יש ברירה וא"כ מדאורייתא לכ"ע למפרע הוא גובה וא"כ מדאורייתא אין קונם מפקיע מידי שיעבוד וממילא מדאורייתא לא חל על דבר שלב"ל ולענין ד' וה' הא אזלינן בתר דאורייתא ועיין ברשב"א ב"ק ושפיר פריך מי קדיש הא אינו ברשותו א"כ מדאורייתא לא קטבח דהקדש ואמאי פטור מד' וה' הא בד' וה' אזלינן בתר דאורייתא עכ"פ אמרינן דמכרו אינו מכור אליבא דכולי עלמא משום דאינו ברשותו או משום דבר שלב"ל וא"כ תקשי קושיית קצה"ח הנ"ל דהיכא מוכח מהך ברייתא דמה שעשה עשוי דלא סובר כר"מ דינא דגרמי הא אינו ראוי לכל העולם ואליבא דכ"ע פטור אך נראה דאליבא דר"מ לשיטתו דסובר אדם מקנה דבר שלב"ל א"כ ראוי לכל העולם למכור ושפיר מוכח מדפטור בשחטו ע"כ דלא סובר כר"מ משא"כ לדידן דקי"ל דאין אדם מקנה דבר שלב"ל וא"כ אינו ראוי לכל העולם ע"כ פסק הרמב"ם דפטור בשחטו תם:

גם רב הונא בריה דרב יהושע לשיטתו דמשני בכתובות דאמרה יקדשו ידי וע"כ דסובר דגם קדושת הגוף לא חל על דבר שלא בא לעולם וא"כ אמאי בהקדישו ניזק איתא בסוגיא דאליבא דר"ע קדיש וע"כ דסובר דלא חשיב דבר שלב"ל או אינו ברשותו ע"כ שפיר קאמר רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שיעבודו של חבירו פטור דלדיד' ראוי לכל העולם משא"כ לדידן י"ל דחשיב דבר שלב"ל ואעפ"כ ההקדש חל משא"כ למכור לא יחול משום דבר שלב"ל וע"כ פסק הרמב"ם דפטור בשחטו משום דאינו ראוי לכל העולם:

גם נראה דרב הונא בריה דרב יהושע דהוכיח דהמזיק שיעבודו של חבירו פטור קאי על הך ברייתא דקתני הקדישו מוקדש משום דר' אבוה משמע דהקדש גמור לא הוי וע"כ משום דהך ברייתא סובר דהקדש אין מפקיע מידי שיעבוד ועיין בתוס' שם ואפ"ה חזינן דחל ההקדש שהקדישו ניזק וע"כ משום דלא חשיב דבר שלב"ל וא"כ ראוי לכל העולם ושפיר הוכיח דהמזיק שיעבודו של חבירו פטור משא"כ לדידן י"ל דחשיב דבר שלב"ל מ"מ הקדש חל משום דהקדש מפקיע מידי שיעבוד וחל גם על דבר שלב"ל וא"כ אינו ראוי לכל העולם וע"כ פסק הרמב"ם דפטור:

וגם נראה כיון דהאי תנא סובר דמוקדש משום דר' אבוה הגם דהקדש מפקיע מידי שיעבוד וע"כ כמו שכתבו בתוס' משום דאלמוה לשיעבודא ואי סובר דפלגא ניזקא קנסא משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי א"כ לא שכיח ולא שייך לומר אלמוה לשיעבודא וע"כ דסובר פלגא ניזקא ממונא וא"כ ראוי למכור לכל העולם ושפיר דייק רב הונא בריה דרב יהושע דהמזיק שיעבודו של חבירו דפטור משא"כ לדידן דפלגא ניזקא קנסא ואינו ראוי למכור ע"כ פסק הרמב"ם דפטור בשחטו תם:

אך אכתי קשה מאי פריך הגמ' דילמא משום הכי הקדישו מוקדש משום דמיירי בשור שוה מאתים שנגח שוה מאתים וי"ל מיגו דחל ההקדש על חלקו חל נמי על חלקו של ניזק משא"כ מכרו אינו מכור דלא שייך לומר מיגו דאדרבה דחשיב קני את וחמור משא"כ בהקדש לא שייך קני את וחמור דזה דוקא בקנין משא"כ בהקדש דסגי באמירה ועיין בנו"ב דכתב ג"כ דבדברים הנקנים באמירה לא שייך קני את וחמור:

והנה בחידושי הרשב"א והר"ן בחולין דף קל"ט בהא דאמרו גבי קדשי בדק הבית מכיון דמרדו פקעו להו קדושתייהו והקשו קדושה שבהן להיכן הלכה י"ל דקדושת דמים אינו כקנין הגוף אלא כשיעבוד ממון וכיון שנתיאש הגיזבר מחמת שמרדו הוה ליה כהפקר ופקעה ליה שיעבוד שיש לגבוה עליו ועיין שם לפי זה כתבו האחרונים דמשום הכי קדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד משום דבשלמא קדושת הגוף דהוא קנין הגוף אלים משיעבוד ויכול להפקיע השיעבוד משא"כ קדושת דמים דהוא רק שיעבוד ממון לא אלים להפקיע שיעבוד שקדמו:

ובזה ניחא דברי הרמב"ם דכתב סתם דגנב והקדיש פטור מד' וה' ולא חילק בין קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח ותמהו עליו דבשלמא בקדשי מזבח שהקרבן קרב לכפר על הבעלים ונשחט לשמו של בעלים עליו וע"כ לא חשוב מכירה ומעיקרא תורא דראובן והשתא נמי תורא דראובן כמו דמשני הגמ' בב"ק ד' ע"ו משא"כ קדשי ב"ה לא שייך לומר כן וא"כ תקשי מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים הא איתא בהדיא בברייתא גנב והקדיש משלם ד' וה' וע"כ משום דאיירי בקדשי ב"ה וע"כ נראה דהנה זה פשיטא דאם גנב ושיעבד אותו לב"ח דבוודאי פטור מד' וה' דלא חשיב מכירה רק שיעבוד לחוד וא"כ בקדשי ב"ה דאמרנו דאינו קנין הגוף רק שיעבוד לחוד וא"כ פשיטא דפטור מד' וה' וקושיית הגמ' שיהא חייב בהקדיש ד' וה' לא אזלה רק מקדשי מזבח דהוה קדושת הגוף וע"ז קשה שפיר מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים וע"ז משני הגמ' דכיון שקרבן קרב לכפר על הבעלים א"כ מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן משא"כ קדשי ב"ה לא חשוב מכירה כלל שיהא חייב בד' וה' כיון דאינו רק שיעבוד לחוד וברייתא דקתני גנב והקדיש דחייב בד' וה' אתי כשמואל דלא סובר כיון דמרדו פקעה קדושה וע"כ משום דסובר דגם קדושת דמים חשוב קנין הגוף משא"כ לדידן דקי"ל כרב:

ובאמת קשה לי הא דמקשה הגמ' בב"ק על מ"ד דיאוש קונה וטבח ומכר לאחר יאוש פטור מד' וה' מהא דגנב והקדיש ואח"כ טבח דפטור מד' וה' אימת אילימא לפני יאוש מי קדיש אלא פשיטא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש מש"ה פטור דהקדש קטבח אבל אי לא הקדיש וטבח משלם ואי יאוש קונה אמאי משלם שלו הוא טובח אלא וודאי דיאוש לא קנה ומ"מ חל ההקדש משום דאיכא יאוש ושינוי השם וקשה הא בתוס' הקשו דחשיב שינוי החוזר לברייתו ע"י שאלה וע"כ דהקדש היה עדע"ר ואין לומר דמיירי בבא ליד הגזבר דהא אי אמרינן כר"ל דבישראל משיכה קונה מדאוריתא א"כ בהקדש ובנכרי משיכה לא קנה ואפילו בבא ליד הגזבר מועיל שאלה כמו דאיתא באחרונים וע"כ עדע"ר וכיון דהא דעדע"ר אין לו שאלה הוא רק מדרבנן ולענין ד' וה' אזלינן בתר מדאורייתא ומדאוריתא חשוב חוזר לברייתו וא"כ אמאי פטור מד' וה'. אך יש לומר הא קושיית הגמ' אזלה ר"ו על ר"ל דר"י לשיטתו דסובר דבישראל מעות קונות ובהקדש משיכה קונה וע"כ אי יאוש לא קנה ניחא דמיירי בבא ליד הגזבר דאז מדאורייתא ליתא בשאלה:

ובזה ניחא קושיית תוס' הא דמקשי אביי על רבה קרבנו ולא הגזול אימת אי לימא לפני יאוש פשיטא אלא לאחר יאוש ש"מ יאוש לא קני והקשו בתוס' דאפילו יאוש לא קני מ"מ הא איכא גם שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש. אך אביי לשיטתו דסובר דבנכרי משיכה לא קני וה"ה בהקדש דסובר כר"ל ועיין במס' בכורות א"כ ליכא כלל שינוי השם דחוזר לברייתו ע"י שאלה ואפילו היה עדע"ר הא זה לא הוי רק מדרבנן והכא קאי על הקרא ומדאוריתא לעולם יש לו שאלה. והנה לכאורה היה נראה דבר חדש הגם דהקדש מפקיע מידי שיעבוד או קונמות מ"מ היכא דהוא שלא בא לעולם אפילו לר"מ דסובר אדם מקנה דבר שלב"ל מ"מ אין לו כח להפקיע השיעבוד דהא חזינן דאפילו לר"מ עד שלב"ל יכול לחזור וע"כ אין לו כח להפקיע משיעבוד. ובזה ניחא אליבא דר"ל דמוקי מתניתין דעושה ואוכלת דאינו מעלה לה מעה כסף וסבר כר"א דמ"כ תחת מ"י וא"כ תיקשי מאי למימרא וע"כ נראה לפי מה שהקשו מאי פריך הגמ' מאי למימרא הא שיטת ר"ת הקדש דמים ג"כ מפקיע מידי שיעבוד ואפילו במשכון כשהקדישו מדינא מפקיע רק מטעם אלמוה א"כ ה"א דכיון דגוף המ"י שלו רק שיש לה חוב עליו א"כ הקדש מפקיע רק דאלמוה ושפיר איצטריך לאשמעינן דאלמוה. ולפי הנ"ל ניחא דכיון דהוא דבר שלב"ל פשיטא דאליבא דכ"ע אין הקדש מפקיע ושפיר פריך פשיטא משא"כ לר"ל דמיירי באמרה יקדשו ידי ואז לא הוה דבר שלב"ל והוה אמינא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד ואיצטריך לאשמעינן דאמרינן אלמוה. וניחא בזה דברי הרמב"ם דלא הביא תירוץ הגמ' דאמר לה צאי מעשה ידיך דהא קשה דבשלמא בקונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר דהתם אין הקונם מפקיע משום דהוא דבר שלב"ל וזה אינו בהמדיר את אשתו מלהנות. אך הגמ' קאי למאי דמוקי באומרת יקדשו ידי וע"כ שפיר פריך הגמ' משא"כ לדידן דלא מיירי באמרה יקדשו ידי בלא"ה לא קשה דהתם שאני דמש"ה אין מפקיע נהי דקונם חל על דשלב"ל מ"מ אין יכול להפקיע משיעבוד:

גם היה נראה דבר חדש דהא בס' בעל התרומות הקשה דאם נאמר דמילתא דרבא דהקדש מפקיע הוא רק בקדושת הגוף כגון שור מאי רבותא אתא לאשמעינן הא אמר חדא זימנא עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה הימנו ומה לי מכרו מה לי הקדישו וכי יעלה על הדעת שלא יהיה כח הקדש חמור ככח הדיוט ועיין שם ובאמת אין זה ראיה דנפקא מינה בשור ניזק דהתם במכרו ניזק גובה הימנו דכיון דנגח קלא אית ליה כמו דאיתא בהדיא בב"ק דף ל"ג אך יותר נראה דה"א כיון דמועיל שאלה בהקדש ואפילו בבא ליד הגזבר אי אמרינן משיכה אינו קונה בהקדש א"כ אכתי לא יצא מרשות הבעלים כיון דיכול לישאל על הקדישו ולא חשוב מכירה כלל כמו שכתבו האחרונים מש"ה פטור מד' וה' על ההקדש משום דלא חשוב מכירה וע"כ ה"א דב"ח גובה הימנו הגם במכרו אין ב"ח גובה מ"מ הכא לא חשיב מכירה וע"כ איצטריך רבא לאשמעינן דהקדש מפקיע מידי שיעבוד:

ובזה ניחא הסוברים דגם קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד א"כ אמאי קאמר רב אשי דקונמות קדושת הגוף נינהו ותיפוק ליה דאפילו קדושת דמים מפקיע. אך ר"א לשיטתו דסובר דמשיכה אינו קונה בנכרי ובהקדש ועיין בע"ז פ' בתרא ושפיר י"ל לדיד' דרק קדושת הגוף מפקיע דה"א כיון דיש שאלה לא חשיב מכירה כלל ויכול הב"ח לטרוף וכן אליבא דרבא דסובר ג"כ כר"ל בישראל משיכה קונה ובהקדש לא קני משיכה וע"כ י"ל דאליבא דרבא דרק קדושת הגוף מפקיע משא"כ לדידן דקי"ל כר"י דבהקדש משיכה קונה אמרינן שפיר דע"כ דגם קדושת דמים מפקיע. ובזה ניחא מה שהקשו מירושלמי דמוכח שם דדריש מיטב כרמו פרט להקדש דמוכח דסובר דקדושת דמים אינו מפקיע. אך הירושלמי לשיטתו דאיתא בירושלמי הגירסא דר"י סובר דבישראל משיכה קונה וא"כ בהקדש משיכה לא קני וע"כ סובר שפיר רק קדושת הגוף מפקיע משא"כ לגירסא דידן דר"י סובר דבישראל מעות קונות א"כ בהקדש משיכה קונה ע"כ מוכח דאפילו קדושת דמים מפקיע. ובזה ניחא מה שהקשו דאליבא דר"ל דסובר דלא אמרינן איסור כולל באיסור הבא ע"י עצמו א"כ תקשי במתניתין דסוף נדרים בנטולה אני מן היהודים איך הנדר חל על כל העולם הא אין איסור חל על איסור דאין לומר מטעם כולל כיון דחל על הבעל חל נמי על כל העולם הא הוי איסור הבא ע"י עצמו. אך י"ל דמיירי שאסרוה עליהם דחשיב מוסיף ואין לומר דאלמוה לשיעבודא דקונם כללא לא אלמוה ואין לומר דקונם כללא כיון דיש לו פדיון לא הוי קדושת הגוף אלא קדושת דמים דהא אליבא דר"ל לשיטתו דסובר לגירסת הירושלמי דבישראל כסף קונה א"כ בהקדש משיכה קונה א"כ ע"כ דאפילו קדושת דמים מפקיע.

ובזה ניחא דברי הרמב"ם הנ"ל דלא הביא תירוץ הגמרא דאמר צאי מ"י דהא קשה כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אמאי לא אמרינן נעשה כאומר צאי מ"י. אך אמרנו דכיון דיהיה חל הנדר לאחר גירושין לא הוו דבריו לבטלה. אך כיון דנדר שבטל מקצתו בטל כולו גם על אחר גירושין לא יהא חל. אך י"ל לפי דברי הקול יעקב שנסתפק באם הקדיש בטל מום ובהמה תמימה כאחת אי שייך לומר נדר שבטל מקצתו כיון דעל בעל מום לא התחיל הנדר כלל וא"כ לפ"ז גם הכא לא שייך נדר שבטל מקצתו כיון דעל קודם גירושין לא התחיל הנדר כלל וא"כ שפיר י"ל דלא שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה כיון דעכ"פ חל על אחר גירושין ולפ"ז לפי מאי דאיתא בתשו' ע"פ מה שכתבו התוס' לחלק בין קדושת הגוף דלא נפקע בכדי אבל קדושת דמים דנפקע בכדי לכך יכול ההקדש לחול ומ"מ הב"ח מצי לגבות מכאן ולהבא:

ולפ"ז יש לתרץ דהסוגיא קאי דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד וע"כ דקונמות קדושת הגוף וא"כ לא התחיל לחול הנדר ולא שייך לומר נדר שבטל מקצתו והנדר יהיה חל עכ"פ לאחר גירושין וא"כ לא שייך לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וע"כ צריך הגמרא לתרץ דאמר בפירוש צאי מ"י והרמב"ם לשיטתו דסובר דגם קדושת דמים מפקיע וא"כ י"ל דקונמות רק קדושת דמים ובקדושת דמים דנפקע בכדי יכול לחול הקדושה ומ"מ יכול להפקיע אח"כ וא"כ שייך נדר שבטל מקצתו וממילא גם על אחר גירושין לא חל הנדר ושייך לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וע"כ לא צריכינן לומר דאמר לה צאי מ"י רק אפילו לא אמר לה כן אמרינן משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר:

והנה שיטת הירושלמי דמש"ה בהמדיר את אשתו הנדר חל ולא אמרינן דאלמוה לשיעבודא משום דמזונות אשה מדרבנן ובזה ניחא קושיית תוס' ב"ב דף קע"ה ד"ה הא דלא מקוים דהקשו כי היכי דאי לא מקוים אמרינן שהוא מזויף והאב אמר שלא להשביע את בניו בהא נמי לימא שלא להשביע את בניו ופרוע הוא וע"כ נראה דהנה בתומים הקשה מאי פריך הש"ס וניחוש שלא להשביע אמר כן הא בלא"ה הקשו הראשונים שם דלמה לי טעמא דחזקה דאין אדם עושה קנוניא ותיפוק ליה דנאמן במיגו דאי בעי מיתשיל ותירץ דמיירי שמסרם ליד הגזבר וא"כ בכה"ג לא שייך נמי שלא להשביע דירא להודות שלא ימסרנו הגזבר ליד פלוני ולכאורה נראה דלס"ד דמיירי במלוה ע"פ בע"כ דמיירי דהודה במנה פקדון ועיין בש"ך סי' רנ"ה דאל"כ אין מע"פ יכול לטרוף מהקדש וא"כ כיון דמיירי במנה פקדון וע"כ דנאמן מצד מיגו דאי בעי מתשיל דאל"כ איך מועיל חזקה דאין אדם חוטא ולא לו לנגד חזקה דכל מה שיש תחת יד האדם הרי הוא שלו וע"כ דאיכא חזקה נגד חזקה ונשאר המיגו א"כ ע"כ לא מיירי בבא ליד הגזבר ושפיר פריך דנימא שלא להשביע משא"כ למסקנא דמיירי במלוה בשטר דאז י"ל דמיירי במנה מלוה וליכא חזקה דכל מה שתחת יד האדם וכו' וא"כ סגי בחזקה דאין אדם חוטא ולא לו וא"כ קשה דלא שייך קנוניא וע"כ דמיירי בבא ליד הגזבר ועכ"פ למסקנא ע"כ מיירי במסר ליד הגזבר א"כ לא קשה קושיית תוס' דאכתי נימא שלא להשביע ופרוע הוא דכיון דהוא ביד הגזבר לא שייך שלא להשביע כנ"ל דירא להודות שלא ימסרנו הגזבר לפלוני:

גם נראה דהנה לס"ד דלא מיירי ר"ה בשטר וא"כ לא שייך אלמוה כיון דשיעבודא לאו דאורייתא לא אלמוה כמו במזונות ומזונות דרבנן לא אלמוה לשיטת הירושלמי דבשלמא במלוה בשטר חשיב שיעבוד בפירוש ולכ"ע שיעבוד דאוריתא ע"כ אמרינן אלמוה משא"כ במלוה ע"פ וא"כ הקדש מפקיע מידי שיעבוד וע"כ דקדושת דמים לא מפקיע משיעבוד והטעם דלא חשיב רק משכון בעלמא וא"כ מהני שאלה אפילו בא ליד הגזבר דלא שייך לומר דקנה הקדש במשיכה דהא שיטת הרמב"ן דלמשכון בעלמא לא מהני משיכה וע"כ לס"ד מיירי דהקדש היה עדע"ר דאז לא יכול ליתשול וע"כ פריך שפיר דנימא שלא להשביע ול"ק קושיית תומים הנ"ל משא"כ למסקנא דמיירי במלוה בשטר ואז י"ל דגם קדושת דמים מפקיע דלא חשיב רק משכון בעלמא אך דאלמוה לשיעבודא ואז י"ל דמש"ה ליכא מיגו דשאלה משום דמיירי בבא ליד הגזבר כיון דחשיב קנין ממש להקדש וע"כ לא קשה קושיית התוס' דנימא דשלא להשביע הודה דכיון דהוא ביד הגזבר ירא להודות שלא ימסרנו הגזבר לוד פלוני כנ"ל:

אך קשה לשיטת הירושלמי הנ"ל דאמאי סובר חד מ"ד דהמלוה את חבירו בעדים דצריך לפרעו בעדים משום דלא הימניה הא יש לומר דמש"ה הלוהו בעדים דאז שיעבודא דאוריתא דבלא עדים לא אמרינן שיעבודא דאורייתא משא"כ בעדים ועיין בתוס' סוף ב"ב ואז לא יכול לאסור בקונם משום דאלמוה לשיעבודא דכיון דשיעבודא דאורייתא ובלא"ה קשה לפי מאי דאיתא בתומים דהא דמזיק שיעבודו של חבירו חייב זה דווקא אי שיעבודא דאורייתא משא"כ אי שיעבודא לאו דאורייתא וא"כ י"ל דלעולם דהימניה רק מש"ה הלוהו בעדים דאז שיעבודא דאורייתא ואז יהיה חייב המזיק שיעבודא:

והנה לפי הפ"י הנ"ל דכתב לתרץ דמתניתין דגיטין דעבד שעשאו רבו אפותיקי מיירי שעברה שמיטה דאל"כ מה הפסיד לו בזה ששיחררו. לכאורה קשה לפי מאי דאיתא בחידושי הרי"ם במלוה על המשכון ונאנס אם יכול לתבעו תוך זמנו מאחר שלא הימניה רק על המשכון או תשלם או שיתן משכון אחר ועיין שם. ולפ"ז לפי מאי דאיתא בקידושין דהיכא דהוא ברשות הבעלים לחזרה אז יכול לקדש את האשה הגם דמקדש במלוה אינה מקודשת מ"מ דכיון דהוא ברשות בעלים לחזרה חשיב כמו פקדון ומקודשת. ולפ"ז ה"ה הכא כיון דהלוהו על מה שעשאו אפותיקי וע"כ כיון דשיחררו הוא ברשות בעלים לחזרה וחשיב כמו פקדון וא"כ אינו משמט דלא קרינן לא יגוש כיון דהוא ברשות בעלים כמו כן תקשי הא דאיתא בב"מ דף ס"ז האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתה ועיין ברי"ף דמוקי לה דהמשכנתא היה באיסור רבית הך דעבר ועשה משכנתא כזו ובמ"ל איתא דאם הלוהו שיתן לו רבית כך וכך לחודש ואח"ז נתודע להם שאסור לקחת הריבית ואומר המלוה החזר לי מעות שהלויתי לך מאחר שלא הלויתי לך רק עבור הריבית שתתן ואחר שהדבר אסור למה יהיה מעות בטילות אצלך ומסיק דהמעות המלוה הוא ברשות המלוה לחזרה וא"כ תקשי כיון דלשיטת הרי"ף מיירי במשכנתא באיסור א"כ הוא ברשות מלוה לחזרה ואמאי שביעית משמטת ובאמת בזה היה ניחא קושית התומים דהקשה הא דאמרינן במכות דף ג' ע"ב בהך משנה אומדים כמה אדם רוצה ליתן וכו' ופריך הגמ' כולה בעי שלומי למ"ד דהלוהו לעשרה שנים שביעית משמטת ומשני הגמ' דמיירי במלוה על המשכון וקשה אם המשכון ביד המלוה א"כ מאי הפסידו העדים דאומרים מכאן ועד שלשים יום הא כיון דהמלוה טוען עד ל' יום ולא יותר הא נאמן בכדי דמיו על המשכון ועיין שם בסי' ס"ז ולפי הנ"ל י"ל דאיירי דנאבד המשכון באונס דאז ליכא מיגו מ"מ שביעית אינה משמטתה דכיון דנאבד המשכון הוא ברשות מלוה לחזרה וממילא אינו משמט דחשיב כמו פקדון. ומאי שהקשו ועיין במ"ל הלכות מלוה פ' ז' דלפי מאי דמוקי מתניתין מעידין באיש פלוני ע"מ ליתן מכאן ועד שלשים יום ונמצאו זוממים דאומדים כמה אדם רוצה ליתן דע"כ מיירי מתניתין דהחוב הוא משכירות דאל"כ שהוא הלואה אז לא היה נותן כלום משום ריבית והקשה במ"ל דאי מתניתין מיירי בשכירות מאי פריך הגמ' על שמואל דסובר מלוה את חבירו לעשרה שנים שביעית משמטת ואי אמרת שביעית משמטת כוליה בעי שלומי ליה וקשה הא שכר שכיר אינו משמט. אך לפי מאי שכתבו דמש"ה שכר שכיר אינו משמט משום דדרך השכיר להניח שכירתו שנה או שתים ואינו תובעו ודמי למלוה את חבירו לעשר שנים וזה אליבא דידן דהמלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטת משא"כ השתא להך לישנא דשמואל סובר דגם במלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטת גם שכר שכיר משמט ושפיר פריך הגמ':

ובאמת י"ל על קושית פ"י הנ"ל דנפקא מינה היכא דהמלוה היה חשוד ולא יכול לישבע דבנשבע ונוטל הגם דשבועה הוא רק מדרבנן מ"מ מפסיד אמרינן אפילו בשבועה דרבנן ועיין בח"מ סימן פ"ב אך אם לא שיחררו דאז היה לו אפותיקי וחשיב כגבוי דבאפותיקי לכ"ע כגבוי דמי לא היה מפסיד הגם דאינו יכול לישבע משא"כ השתא דשיחררו הגם דמיירי באפותיקי סתם מ"מ אין יכול לגבות ממקום אחר כיון דאינו יכול לישבע מפסיד ובזה היה ניחא הא דאיתא בגיטין דף ל"ז אמר ר"י אמר שמואל יתומים אין צריכין פרוזבול משום דב"ד אביהן של יתומים והקשו ותיפוק ליה דטענינן להו דהי' להם פרוזבול ואבד. אך לפי מאי דאיתא בש"ך סימן פ"ב לחלק בין שע"ח לכתובה דבשט"ח אם אינו יכול לישבע לא מפסיד משום דאוקמא על דאורייתא ומדאורייתא לא צריך לישבע כלל משא"כ כתובה הוא דרבנן. ולפ"ז היה נראה דהיכא דעברה שמיטה והמלוה עשה פרוזבול ונתחייב שבועה ואינו יכול לישבע דמפסיד דלא שייך לאוקמי על דאורייתא דהא מדאורייתא הוא משמט ואינו מועיל הפרוזבול ודמי לכתובה וא"כ נפקא מינה בזה דב"ד אביהן של יתומים דאי משום דטענינן פרוזבול היה להם ואבד א"כ באין יכולין לישבע מפסיד דכיון דפרוזבול הוא דרבנן מה בכך דהיה להם פרוזבול מש"ה בעינן הטעם דב"ד אביהן של יתומים. ובזה ניחא קושית תוס' ב"ב דף קמ"ב ד"ה נוחל בנכסי אם דהקשו שם מאי עלה דעת המקשה ע"כ צריך לומר כדמשני ר"ש נוחל בנכסי אם דאי לא"ה תקשי ליה דאחים אי בעי מינייהו לירתי אי בעי מאביהן לירתי דהכי דייק בנדה וע"כ נראה דלכאורה קשה מאי פריך הגמ' אי בעו מיניה לירתי הא נפקא מינה דאי ירתי מהקטן לא צריכין פרוזבול כמו דהקטן לא צריך פרוזבול משום דב"ד אביהן של יתומים כ"כ השתא דיורשים זכות הקטן יש להם זכותו משא"כ אי ירתי מאביהן צריכין פרוזבול אך דמ"מ טענינן דאביהן היה לו פרוזבול ואבד וליכא שום נפקותא. אך לפי מאי דאיתא באחרונים דהא דסובר ר"נ דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד דחזקה דלא שבק היתירא זה ר"נ לשיטתו דסובר דפרוזבול סגי בפני שנים ע"כ הוה בידו משא"כ לר"ש דסובר בפני שלשה י"ל דזה לא הוי דבר שבידו ואינו נאמן לומר היה לי פרוזבול ואבד וא"כ י"ל דהא דפריך הגמ' בנדה דאחין אי בעו מיניה לירתו ורב ששת הוצרך לומר נוחל בנכסי אם זה לר"נ דסובר דסגי בפני שנים וא"כ ליכא נפקא מינה הנ"ל דמ"מ טענינן להו דפרוזבול היה ליה ואבד כמו דהוא היה נאמן לומר כן משא"כ הכא דמקשי הגמ' על ר"ש דסובר דעובר קנה שפיר היה סובר המקשן דנוחל בנכסי אב ואין לומר דאחין אי בעו מיניה לירתי די"ל נפקא מינה כנ"ל דאי ירתי מכח הקטן ל"צ פרוזבול משא"כ אי ירתי מכח האב ואין לומר דמ"מ טענינן להו דהיה לו פרוזבול ואבד דליתא דאליבא דר"ש לשיטתו דסובר בפני שלשה גם אביהם לא היה נאמן לומר כן ועיין בח"מ סי' ס"ז דפסק המחבר דטוענין ללוקח שהמוכר היה לו פרוזבול ואבד ובכה"ג הקשו דלמה לא כתב דטוענין ללוקח שתנאו היה שלא ישמטנו שביעית ועיין בקצה"ח דכתב וז"ל כיון דאם התנה שלא ישמטנו שביעית לא מהני דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה אלא באומר שלא ישמט הוא חוב זה ונמצא שחייב עצמו בממון שלא חייבתו התורה שהוא חייב וכיון דתנאי זה לא יכתב בתוך השטר אלא בע"פ הוה התנאי א"כ אינו אלא כמתחייב בע"פ לפרוע אחר שביעית ולוקח השטר לא זכה בזה דהא חוב ע"פ אינו נמכר אלא במעמד שלשתן והלוקח לא זכה אלא בשטר במה דכתב ליה קני לך הוא וכל שיעבודיה וחוב שבשטר נשמט בשביעית וחוב אחר הוא דנתחייב אבל בע"פ והלוקח לא זכה בזה וע"כ הוצרך לומר דטענינן דהיה לו פרוזבול ואבד:

ובזה ניחא לתרץ דברי הרי"ף הנ"ל דמוקי במשכנתא דאיסור וקשה הא משכחת משכנתא בהיתר אך לפי מאי שהקשו דאמאי שביעית משמטת הא כיון דקובע זמן לפרעון אחר שמיטה הוה כאומר ע"מ שלא ישמטנו שביעית דאין שביעית משמט אך נפקא מינה לענין לוקח השט"ח דלנגד לוקח לא מהני תנאו אך דמ"מ טענינן ללוקח דהיה לו פרוזבול ואבד וע"כ מוקי הרי"ף דהתם משכנתא באיסור דאז הוא עצמו. לא נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד מטעם חזקה דלא שביק היתירא דהא חזינן דשביק היתירא דהיה יכול לעשות משכנתא בהיתר ועביד באיסור. ובזה ניחא דהשמיטו דינא דשמואל בהמלוה את חבירו לעשר שנים אי שביעית משמטת אי לא. אך לפי מאי שהקשה בספר קצה"ח דבמלוה לעשר שנים הרי התחייב עצמו לפרוע לעשר שנים ולא גרע מתנאי שלא תשמיטנו שביעית וע"כ דנפ"מ להלוקח השט"ח דלנגד הלוקח לא מהני תנאי אך תיפוק ליה דבלא"ה טענינן להלוקח דהיה לו פרוזבול ואבד אך שמואל לשיטתו דסובר דבעינן ב"ד אלימא וליכא חזקה דלא שביק היתירא דלאו בידו משא"כ לדידן ליכא נ"מ לענין לוקח דהגם דלא מועיל תנאו מ"מ טענינן דהיה לו פרוזבול ואבד וע"כ השמיטו דינא של שמואל:

ובאמת קשה לי קצת דאי שביעית דאורייתא וא"כ צריכין ב"ד אלימא וליכא חזקה דלא שבק היתירא דזה אינו בידו ואמאי נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד ואי שביעית דרבנן לא שייך חזקה דלא שבק היתירא דבדרבנן לא מזדהרי כ"כ ועיין במ"מ דכתב להוכיח כשיטת הרמב"ם דבא על הפנויה עובר משום לא תהיה קדשה דאל"כ לא שייך אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כיון דהוא רק איסור דרבנן:

ובאמת י"ל הא דלא פסקינן כשמואל דסובר דבעינן ב"ד אלימא הא כיון דמהני מוסר שטרותיו מדאורייתא הוה דבר הדומה לדאורייתא וממילא מהני גם פרוזבול ולא מיקרי עוקר דבר מן התורה אך הא דמהני מוסר שטרותיו מדאורייתא הוא משום דהוה כגבוי אך קשה דכיון דצריך לישבע וצריך ב"ד לישבע לא שייך לומר דהוה כגבוי מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא וא"כ גם מוסר שטרותיו לא הוי מדאורייתא וליכא דבר הדומה לדאורייתא אך י"ל דהכא לא שייך שבועה דלא שייך לומר שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו זה אינו דאף אם בוודאי יש לו עליו מע"פ אינו חייב לו דהשמיטה משמט וא"כ א"צ לישבע כלל אך י"ל דשמא יש לו עליו ספק מ"י מחוב פקדון דזה אינו משמט. אך לפי מאי דאיתא בנימוקי יוסף דבפקדון אינו רשאי לתפוס דדילמא האי פקדון איתניס ולית ליה גבי חבריה רק היכא דאי טעין להד"מ רשאי המפקיד לתפוס משל הנפקד דאם איתא דנאנסו הוה טעין קושטא ועיין שם אך אכתי י"ל דאינו רשאי לתפוס אפילו אי טעון להד"מ דשמא איתניס ואין לומר דא"כ היה לו לומר אמת דא"כ היה צריך לישבע וזה אליבא דאמת דקי"ל דשבועת שומרין אפילו בלא שטר משא"כ שמואל לשיטתו דסובר בשבועות דשבועת שומרין רק בשטר לדידיה י"ל שפיר די"ל ספק מ"י בפקדון ואין לומר דאינו רשאי לתפוס שמא איתניס ואומר להד"מ כדי שלא ישבע דהא לשמואל ליכא שבועה וכיון דשייך לומר ס' מ"י איכא שבועה גבי שמיטה ולא הוי כגבוי וא"כ גם מוסר שטרותיו לא הוי מדאורייתא וליכא דבר הדומה לדאורייתא וע"כ סובר שמואל דבעינן ב"ד אלימא לפרוזבול משא"כ לדידן דלא משכחת שבועה דלא שייך לומר שמא ספק מ"י מפקדון דאינו רשאי לתפוס דשמא איתנוס ואפילו אי יאמר להד"מ שמא לא רצה לישבע וע"כ אומר להד"מ דכיון דשבועות שומרין הוא אפילו בלא שטר וכיון דליכא שבועה א"כ מוסר שטרותיו הוא דאורייתא דחשיב כגבוי וממילא הוה דבר הדומה וע"כ פסקינן דלא צריכין ב"ד אלימא בפרוזבול. ובאמת יש לעיין קצת הא דאמרינן כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי אמאי דילמא אמר להד"מ משום השבועה אי אמרינן דשבועת היסת ליכא אלא בדררא דממונא ועיין בשבועות וד"ל. מסוגיא זו קשה על המרדכי דהקשה איך משביעין שבועה דלא פרעתיך הא הוה כפירת שיעבוד קרקעות ותירץ דלית ליה קרקע ולפי מאי שכתבו דמש"ה משמט מלוה בשטר ולא חשוב כגבוי משום דצריך שבועה מי יימר דמזדקקי ליה ב"ד א"כ קשה ממ"נ אי יש ללוה קרקעות ליכא שבועה להמרדכי הנ"ל וע"כ דלית ליה קרקע א"כ אפילו לב"ש דסובר דשטר העומד לגבות כגבוי הכא לא שייך כגבוי כיון דלית ליה קרקע ודוק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה