חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ק · יבואר בקנס אי מועיל מחילה קודם שעמד בדין:
עיין בתוס' פ' אלו נערות דמביא שיטת הירושלמי דבקנס לא מועיל מחילה משום דחשיב דבר שלב"ל קודם נבאר שיטת הרמב"ם. הנה בסנהדרין דף ע"ד פריך הגמ' אמאי חייבי כריתות יש להם קנס הא ניתן להצילו בנפשו ומשני ר"פ דמיירי במפותה ורמב"ם השמיט תירוץ זה ותמהו עליו. לכאורה נראה דהא ע"כ עיקר קושיית הגמ' לא אזלה רק מאשת אחיו דהא התוס' בכתובות דף ל"א ד"ה ר"א כתבו דהא דלא הוה מיתה לזה ותשלומין לזה הואיל ולא נתחייב מיתה בשביל אדם אלא לשמים דאל"כ תיקשי דכיון דהקנס הוא לאב חשיב מיתה לזה ותשלומין לזה וע"כ דכיון דחיוב מיתה הוא בשביל שמים חשיב מיתה ותשלומין לאחד וא"כ זה תינח בבא על בתו או אליבא דרב חנינא דכרת ג"כ פוטר מלשלם משא"כ הא דניתן להצילו בנפשו דכיון דהוא משום פגם דידה קפיד רחמנא א"כ שפיר חשיב מיתה לזה בשביל דידה מתשלומין לזה לאב ולא פריך הגמ' מידי וע"כ דעיקר קושיית הגמ' מאשת אחיו דמיירי ע"כ בנערה שנתארסה ונתגרשה דהקנס לעצמה ועיין בתוס' שם וחשיב מיתה ותשלומין לאחד ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם הנ"ל דכיון דהרמב"ם השמיט אשת אחיו לא הוצרך לאוקמה במפותה דבלא"ה ניחא דחשיב מיתה לזה ותשלומין לזה וא"כ כיון דעיקר קושיית הגמ' לא אזלה רק מאשת אחיו דאתי כר"ע דסובר דיש לה מב קנס וקנס לעצמה ועיין שם בתוס' בזה ניחא קושיית ההפלאה על הא דדייק הגמרא דקטנה אין לה קנס מדלא קתני קטנה יקשה דלעולם דגם קטנה בעלמא יש לה קנס אך הכא בחייבי כריתות אין לה קנס משום דניתן להצילה בנפשו ואין לומר במפותה הא פיתוי קטנה אונס הוא ולפי הנ"ל ניחא דהא קושית הגמ' היה מאשת אחיו ואליבא דר"ע דסובר דיש לה קנס והקנס לעצמה א"כ הא ר"ע חייש למיעוט ועיין בבכורות פ' ג' וא"כ בקטנה בלא"ה לא ניתן להצילה בנפשו דשמא היא איילונית וקידושי אחיו לא חלין משום מקח טעית ולא היתה מעולם אשת אחיו ולא הוה מחייבי כריתות וממילא לא ניתן להצילה בנפשו ושפיר פריך הגמ' אמאי לא תני קטנה וע"כ שפיר הוכיח הגמ' דמתניתין דאלו נערות היא כר"מ דקטנה אין לה קנס והא תינח דאי קטנה יש לה קנס הוא הדין לאילונית משא"כ הרמב"ם דסובר דאפילו אי קטנה יש לה קנס מ"מ אילונית אין לה קנס ועיין בכסף משנה מה שמתרץ דהא בגמ' משמע דתליא זה בזה א"כ אין ראיה מדלא קתני קטנה דקטנה אין לה קנס דלעולם דבעלמא יש קנס לקטנה אך הכא שאני דניתן להצילה בנפשו ואפילו אי מיירי במפותה הא פיתוי קטנה אונס הוא ואין לומר דשמא אילונית היא כנ"ל דא"כ פשיטא דאין לה קנס דאילונית אין לה קנס אפילו אי קטנה יש לה קנס וא"כ אין להוכיח דסתמא דמתני' סובר כר"מ ולהכי פסקו דיש קנס לקטנה. ובאמת י"ל על קושיית ההפלאה הנ"ל דהא בלא"ה הקשו דהא אבוה דשמואל סובר דאשת ישראל שנאנסה דאסורה לבעלה דחיישינן שמא תחלתה באונס וסופה ברצון וכתבו הראשונים משום דרוב הנבעלות באונס מתרצות לבסוף וא"כ לס"ד דמקשה דלא איירי במפותה תיקשי באשת אחיו דהקנס הוא לדידה א"כ אמאי משלם קנס כיון דחיוב הקנס הוא לבסוף ואז מחלה דע"פ הרוב סופה ברצון דבשלמא הא דמשני ר"פ דאיירי במפותה לא תקשי באשת אחיו דכיון דהקנס הוא לדידה א"כ הא מחלה די"ל דאיירי בפיתוי לשם אישות וכיון דנתברר שאין הקידושין חלין חשיב מחילה בטעות אבל לפי הס"ד דמיירי באונס ואעפ"כ אמרינן דנתרצית לבסוף א"כ הא מחלה וע"כ צריכין לומר דחיובא דבועל כיון דאנסה בתחלת ביאה וזה גרם שנתרצית לסוף וע"כ חייב קנס. ובזה כתבו האחרונים לתרץ מה הקשה הש"ס הא ניתן להצילה בנפשו ולא קאמר משעת העראה נפגמה וחיוב קנס הוא לבסוף ואפילו אי נימא העראה זו הכנסת עטרה מ"מ החיוב קנס הוא בגמר ביאה ממש לפי הנ"ל ניחא דכיון דבסוף הא מחלה אך החיוב דקנס דכיון דאנסה בתחלה וזה גורם שתתרצית לבסוף וע"כ חייב קנס וע"כ פריך הא ניתן להצילה בנפשו וא"כ כיון דבתחלה יש חיוב מיתה וע"כ אין בדין לחייבו על גרם לבסוף דהרי על שעה זו ניתן להצילה בנפשו ועל הגמר הא מחלה וע"ז משני ר"פ במפותה והיתה לשם אישות והוה מחילה בטעות ועיין בספר ישועות יעקב. אך קשה הא בקנס לא מועיל מחילה דחשיב דבר שלב"ל דבשלמא היכא דהמחילה הוא בהתחלה לא חשיב דבר שלב"ל דמועיל מדין סילוק ועיין בר"ן פרק אלו נערות ובירושלמי משא"כ היכא דהמחילה הוא לבסוף לא מועיל מחילה בקנס ואכתי תקשי דילמא החיוב קנס הוא משום לבסוף וצריכין לומר דכיון דמתניתין אתיא כר"מ ור"מ סובר דאדם מקנה דבר שלב"ל ומועיל מחילה בקנס ושפיר מקשה הא ניתן להצילה בנפשו וזה אליבא דאמת דמתניתין אתיא כר"מ משא"כ אי לא אתיא כר"מ רק הא דלא תני קטנה משום דניתן להצילה בנפשו תקשי שפיר הא לא בא בבת אחת דחיוב קנס על לבסוף ומחילה לא מהני אז וא"כ אפילו אי מיירי בקטנה שהגיע לפעוטות דמועיל מחילה מ"מ לא מועיל מחילה משום דחשיב דבר שלב"ל רק אליבא דאמת דמתניתין אתיא כר"מ שפיר מקשי דניתן להצילה בנפשו וע"כ הרמב"ם השמיט דאיירי במפותה דלדידן לא קשה קושית הגמ' די"ל דחיוב קנס על לבסוף ממש ואין לומר דהא מחלה הא לדידן לא מועיל מחילה בקנס וקושית הגמ' לא אזלה רק משום דע"כ אתיא כר"מ ואליבא דר"מ מועיל מחילה משא"כ לדידן:
גם נראה לתרץ דברי הרמב"ם דהא בלא"ה הקשו הראשונים על שיטת רש"י בפסחים דרנ"ח מודה דבשוגג לא פוטר כרת מתשלומין א"כ תקשי מאי קאמר הגמ' ולאפוקי מרנב"ה דילמא מתניתין מיירי בשוגג מ"מ בא על בתו פטור דחייבי מיתות ב"ד שוגגין פטורין מלשלם משא"כ חייבי כריתות שוגגין וע"כ נראה דהא קשה קושיא הנ"ל דכיון דחיוב קנס לבסוף הא אז מחלה דסופו ברצון אך אמרנו דבקנס לא מועיל מחילה משום דחשיב דבר שלב"ל דאי מודה מיפטר ואע"ג דע"כ איכא עדים מ"מ הא קי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אך הקשו דא"כ מאי משני הגמ' דמשעת העראה דפגמה מיפטר ליה מקטלא קנס לא מחייב עד גמר ביאה וקשה הא מודה בקנס ואח"כ באו עדים קי"ל דבעינן שחייב א"ע בקרן אבל היכא דפטר א"ע מכלום לא מועיל הודאתו וחייב וכיון דעל בושת ופגם עכ"פ פטור משום דחיוב בושת ופגם על ההתחלה ואז ניתן להצילה בנפשו וא"כ אמאי חייב קנס על הגמר הא אז מחלה דכיון דסופה ברצון ואין לומר דלא מועיל מחילה בקנס הא עיקר הטעם דחשיב דבר שלב"ל דאי יודה יפטר והכא דכיון דפטור מבושת ומפגם וא"כ אי יודה לא מיפטר דכיון דפטר א"ע מכלום לא חשיב דבר שלב"ל דמועיל מחילה א"כ אכתי תקשי אמאי חייב קנס על הגמר הא אז מחלה. וע"כ נראה דהנה בשבועות פ' שבועת העדות מיבעי להגמ' שם משביע עידי קנס אי חייבין קרבן שבועה או חשיב רק גורם לממון משום דאי מודה מפטר ופשט הגמ' ממתניתין דקתני חצי נזק ופלגא נזקא הוא קנסא והקשה במ"ל הא חצי נזק פטר א"ע מכלום וא"כ אי יודה לא יפטר וכן הקשה על האיבעיא גופה אי מיירי בקנס דפלגא נזקא א"כ פטר א"ע מכלום ואי יודה לא יפטר וחשיב ממון גמור ואי מיירי בקנס דאיכא קרן דאי יודה חייב א"ע בקרן תיפוק ליה דחייבין קרבן משום הקרן אך על האיבעיא יש לתרץ לפי מאי דסובר ר"ע בנערה שנתארסה ונתגרשה דיש לה קנס והקנס לעצמה ועיין ברא"ש דסובר דבושת ופגם הוא לאב ועיין שם. ולפי זה ניחא דמשכחת בקנס דאונס ופיתוי ובנערה שנתארסה ונתגרשה והנערה השביעה העדים על הקנס דאי יודה יהי' חייב בושת ופגם ולא חשיב רק גורם לממון דכיון דאי יודה יפטר מקנס דחייב א"ע בושת ופגם ואין לומר דא"כ חייבין משום בושת ופגם דליתא דזה מגיע לאב ובשבועת עדות בעינן שישמעו מפי התובע דוקא אך עיקר הקושיא על הא דפשט הגמ' מפלגא נזקא דהתם פטר א"ע מכלום ע"כ נראה לפי מאי דסובר הראב"ד דבקנס דפלגא נזקא אי תפיס לא מפקינן מיניה דאע"ג דבכל קנסות אפילו אי תפיס לא מועיל אבל בפלגא נזקא מועיל תפיסה:
ולפ"ז יש לומר דבר חדש דבשאר קנסות כיון דאפילו תפיסה לא מועיל וע"כ בעינן שיחייב א"ע בקרן דאל"כ לא חשיב הודאה רק כיון דיודע דאי יודה פטור ע"כ הודה משא"כ בקנס דפלגא נזקא דכיון דמועיל תפיסה זה גופא חשיב מחייב א"ע בהודאתו דאי יודה אי תפיס לא מפקינן. ולפ"ז כיון דקי"ל בקלבד"מ מועיל תפיסה ולפ"ז אפילו על בושת ופגם דחיוב בהתחלה ואז ניתן להצילה בנפשו מ"מ תפיסה עכ"פ מועיל וחשיב מחייב א"ע לענין תפיסה על בושת ופגם לפ"ז לא פטור על הקנס מטעם מחילה דסופה ברצון דליתא דלא מועיל מחילה דחשיב דבר שלב"ל דאי יודה יפטר דחשיב מחייב א"ע ושפיר משני הגמ' דמשעת העראה דפגמה איפטר מקטלא קנס לא מחייב עד גמר ביאה. ולפ"ז י"ל הא דמשני ר"פ דאיירי במפותה ולא ניחא ליה בתירוץ הגמ' דלא בא בבת אחת משום דר"פ לשיטתו דמשמע מדבריו ועיין במס' ב"מ פרק השוכר את הפועלים דבקלבד"מ אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב וא"כ לא מועיל תפיסה וא"כ תקשי הא פטר א"ע מכלום דכיון דעל בושת ופגם אפילו תפיסה לא מועיל וא"כ ממילא מועיל מחילה על הגמר ולא חשיב דבר שלב"ל כיון דאי יודה לא יפטר דכיון דפטר א"ע מכלום וע"כ הוצרך ר"פ לתרץ דאיירי במפותה. ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם הנ"ל כיון דאליבא דאמת דקי"ל כרבא דבקלבד"מ מועיל תפיסה וחשיב מחייב א"ע ואי יודה יפטר ולא מועיל מחילה דחשיב דבר שלא בא לעולם א"כ בלא"ה לא קשה קושיית הגמ' הנ"ל דיש לומר דחיוב קנס על הגמר ואין לומר דעל הגמר מחלה דליתא דלא מועיל מחילה בקנס דכיון דאי יודה יפטר דחשיב מחייב א"ע לענין תפיסה על בושת ופגם א"כ הוה דבר שלב"ל:
ולפ"ז ניחא קושיית הראשונים הנ"ל לפי מה דאיתא בצל"ח דבר חדש דאע"ג דקי"ל דבקלבד"מ חייב לצאת ידי שמים וע"כ מועיל תפיסה מ"מ אליבא דרנ"ח דסובר דגם כרת פוטר מתשלומין אז אפילו לצאת ידי שמים לא חייב ולא מהני תפיסה דעיקר הטעם דחייב לצאת ידי שמים משום דלב"ד אזהר רחמנא דלא יעבד תרתי משא"כ אליבא דר"נ דגם כרת פוטר מלשלם ובכרת לא שייך לב"ד אזהר רחמנא ואפ"ה פוטר מלשלם וע"כ אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב ועיין שם. ולכאורה ראיה לזה מדברי תוס' כתובות דף ל' ד"ה הכל מודים דכתבו דע"כ ר"ש לית ליה דר"נ מדאיצטריך למעוטי מקרא חייבי כריתות מקנס ועיין שם וקשה הא נפקא מינה לצאת ידי שמים דמטעם דר"נ עכ"פ לצאת ידי שמים חייב אלא ודאי דאליבא דר"נ פטור אפילו לצאת ידי שמים. ולפ"ז י"ל דכוונת הגמ' דקאמר ולאפוקי מדר' נחוניא היינו דלדידיה דסובר דאפילו כרת פוטר מלשלם ע"כ סובר דאפילו לצאת ידי שמים פטור וא"כ תקשי אמאי חייב קנס הא ניתן להצילה בנפשו ואין לומר דמשעת העראה הוא דפגמה וכו' דמ"מ דכיון דפטור מבושת ופגם א"כ אי יודה לא יתחייב כלום ופיטר א"ע בהודאתו לגמרי וא"כ מועיל מחילה על הקנס דהא לא חשיב דשלב"ל ואין לומר דחשיב מחייב א"ע לענין תפיסה דאליבא דר"נ לא מועיל תפיסה וא"כ אמאי חייב על לבסוף דהא אז מחלה:
ובזה ניחא קושיית תוס' שם דמאי קאמר ולאפוקי מר"נ דילמא שאני הכא דגלי קרא דחייבי כריתות יש להן קנס. אך י"ל דקרא איירי בצוחה מתחלה ועד סוף דלא שייך דמחלה לבסוף כמו דמשני הגמ' על הא דפריך אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה וא"כ לא גלי קרא או דקרא מיירי בשאר חייבי כריתות היכא דקנס לאביה ולא מועיל מחילה שלה משא"כ באשת אחיו דקנס לדידה מועיל מחילה:
גם נראה לתרץ קושיא הנ"ל דילמא מיירי בשוגג דהא הקשו דאמאי בא על בתו פטור הא לא בא בבת אחת דחיוב מיתה הוא בשעת העראה וחיוב הקנס הוא לבסוף וכתבו לתרץ דכיון דחיוב בושת ופגם מתחלה ופטור משום דקלבדר"מ וע"כ פטור על הקנס דהוא בסוף דאז מחלה כיון דסופה ברצון ואין לומר דלא מועיל מחילה דחשיב דבר שלב"ל דליתא דכיון דפטור מבושת ופגם א"כ חשיב פטר א"ע מכלום וא"כ אי יודה חייב ולא חשיב דבר שלב"ל אך תקשי דכיון דעל בושת ופגם ניהו דקלבד"מ מ"מ תפיסה מועיל וא"כ חשיב מחייב א"ע בהודאתו כנ"ל ואי יודה יפטר ואכתי חשיב דשלב"ל ולא מועיל מחילה ואמאי פטור על החיוב קנס דלבסוף:
אך נראה לפי מאי דסובר המהרש"ל דהיכא דעבדינן החומרא אז אפילו לצאת ידי שמים פטור וממילא לא מועיל תפיסה וא"כ אי יודה חייב דכיון דחשיב פוטר א"ע מכלום אפילו לענין תפיסה וע"כ פטור מקנס מטעם מחילה דלא חשיב דשלב"ל וזה תינח במזיד משא"כ אי איירי בשוגג דאז חייב לצאת ידי שמים ומועיל תפיסה תקשי אמאי בא על בתו פטור הא לא בא בבת אחת ואין לומר מטעם מחילה הא לא מועיל מחילה דחשיב דשלב"ל דכיון דאי יודה יפטר דחשיב מחייב א"ע בהודאתו לענין תפיסה אלא וודאי דמיירי במזיד וע"כ פריך שפיר אי ר"נ קשיא אחותו. וניחא לפ"ז קושיית תוס' דעל ר"פ גופא תקשי עיין שם אך י"ל דאליבא דר"פ לשיטתו דסובר דאפילו לצאת ידי שמים אינו חייב היכא דקלבד"מ א"כ לא קשה אי כר"נ קשיא אחותו די"ל דאיירי בשוגג ואעפ"כ בא על בתו פטור הגם דלא בא בבת אחת אך דכיון דעל בושת ופגם פטור וע"ז בא בבת אחת ממילא פטור על הקנס מטעם מחילה ואין לומר דאין מועיל מחילה דליתא דכיון דלדידיה לא מחייב א"ע אפילו לענין תפיסה א"כ אי יודה חייב דפטר א"ע מכלום א"כ לא חשיב דשלב"ל משא"כ באחותו דחייבי כריתות נינהו דבשוגג חייב אפילו על בושת ופגם וע"כ חייב קנס דלא שייך דמחלה דלא מועיל מחילה דחשיב דבר שלא בא לעולם דאי יודה יפטר דחייב א"ע בושת ופגם וע"כ על ר"פ לשיטתו נ"ק. ובדברי המהרש"ל הנ"ל ניחא דברי הרמב"ם דפסק היה גדי גנוב לו וטבחו בשבת חייב שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור שבת גנב וטבח בשבת פטור שאם אין גנבה אין טביחה ואין מכירה ותמהו עליו דכיון דלדידן דקי"ל דאפילו בקנס אין אדם מת ומשלם א"כ בלא"ה פטור וע"כ נראה לפי מה דסובר הרמב"ם דבשוחט בשבת דנעשה מומר בתחלת השחיטה ולבסוף שגמר השחיטה חשיב שחיטת מומר וע"כ מתניתין דשוחט בשבת דהשחיטה כשרה איירי בשוגג ועיין בפי' המשנה להרמב"ם בחולין פ' א' והקשו דלפ"ז אמאי בטבח בשבת פטור משום דקלבד"מ הא לא בא בבת אחת דחיוב מיתה משעה שהתחיל לשחוט וחיוב ד' וה' הוא לבסוף השחיטה דוטבחו כולו בעינן ועיין בשע"ה וע"כ נראה דהא בירושלמי הקשו אמאי פטור בהדליק את הגדיש בשבת הא חיוב מיתה הוא מיד קודם חיוב ממון וכתב לחלק משום דבשעה שבא עליו חיוב ממון ג"כ איכא עליו חיוב מיתה דבשלמא במחתרת דלאחר שיצא משם תו ליכא עליו חיוב מיתה משא"כ הכא אפילו על מעשה שאח"כ משעה שבא עליו חיוב ממון ג"כ איכא עליו חיוב מיתה ועיין שם וא"כ י"ל דה"ה הכא בשעה שבא עליו חיוב ד' וה' ג"כ איכא חיוב מיתה מחדש וע"כ חשיב בא בבת אחת:
והנה בתשובות כתבו דאע"ג דעל חיוב מיתה שבא אח"כ בעת שבא החיוב ממון ע"ז לא מחייבין מיתה דכיון דכבר איכא עליו חיוב מיתה רק דאעפ"כ לא גרע מחייבי מיתות שוגגין דג"כ פוטר מלשלם ולפ"ז לפי המהרש"ל הנ"ל דהיכא דלא עבדינן החומרא אז חייב עכ"פ לצאת ידי שמים אבל היכא דעבדינן החומרא כגון במזיד אז פטור אפילו לצאת ידי שמים ועיין בש"ך סי' כ"ח ולפ"ז בשוחט בשבת חייב לצאת ידי שמים אע"ג דעבדינן החומרא דהא ע"ז דעבדינן החומרא אין לו כח ליפטר מלשלם דהא אז לא בא החיוב ממון ובעת שבא החיוב ממון אז לא הוה רק חייבי מיתות שוגגין:
ובזה ניחא קושית תוס' דף ל"ה ד"ה מתניתין כמאן מוקי לה תקשי לר"פ גופא דסבר לעיל כרבה דאמר היתה פרה גנובה לו וכו' ועיין שם. לפי הנ"ל ניחא דר"פ י"ל דסובר דגם בקנס אין מת ומשלם רק הא דאיצטריך ר"פ לומר דאם אין גניבה וכו' דנ"מ לצאת ידי שמים דעל הקנס עכ"פ חייב לצאת ידי שמים וכיון דלא בא בבת אחת ורק עיקר הטעם דפטור מלשלם משום דבעת שבא חיוב ד' וה' ג"כ איכא חיוב מיתה וזה לא חשיב רק חייבי מיתות שוגגין והי' עכ"פ חייב לצאת ידי שמים וע"כ קאמר דאם אין גניבה וכו' דעל גניבה לא חשיב חייבי מיתות שוגגין וא"כ פטור אפילו לצאת ידי שמים כיון דאין גניבה אין טביחה ואין מכירה ופטור על ד' וה' גם לצאת ידי שמים. ובזה ניחא דברי הרמב"ם הנ"ל דמש"ה כתב הטעם דאם אין גניבה דאז פטור אפילו לצאת ידי שמים דבגנב בחול רק דהטביחה היה בשבת עכ"פ חייב לצאת ידי שמים דלא הוה רק חייבי מיתות שוגגין משא"כ לטעמא דאין גניבה והיינו בגנב באיסור שבת פטור אפילו לצאת ידי שמים:
ובזה ניחא קושיית תוס' הא דפריך הגמ' דף ל"ב הבא על אחותו וכו' ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו וכו' וקי"ל דאין לוקה ומשלם. והקשו בתוס' דארישא דמתניתין הוה מצי למיפרך דקתני הבא על הממזרת יש לה קנס והתם קתני דלקי וקי"ל דאינו לוקה ומשלם אך י"ל דמחייבי מלקות לא קשה די"ל משום דלא בא בבת אחת דחיוב מלקות על ההעראה וחיוב קנס על הגמר בשלמא בבא על בתו פטור משום דעל הגמר איכא ג"כ חיוב מיתה ואע"ג דלא עבדינן מיתה על הגמר כיון דכבר מחויב ועומד מ"מ לא גרע מחייבי מיתות שוגגין דג"כ פטור מלשלם משא"כ במלקות לא שייך זה דחייבי מלקות שוגגין לא פוטר מלשלם ואין לומר דמ"מ איכא בושת ופגם דזה החיוב הוא על שעת ההעראה ואמאי חייב מלקות די"ל דאיירי בשוטה דליכא בושת ופגם ומש"ה פריך מחייבי כריתות דאין אדם לוקה ומשלם ואין לומר דחיוב מלקות על ההעראה מ"מ הא איכא בושת ופגם על ההעראה ואין לומר בשוטה דא"כ בודאי תקשי דאמאי איכא מלקות הא ניתן להצילה בנפשו ואין לומר במפותה דליתא דפיתוי דשוטה חשיב אונס כמו פיתוי קטנה וע"כ החיוב מלקות על לבסוף ואז איכא חיוב קנס ואין אדם לוקה ומשלם:
ובזה ניחא קושית מ"ל דאמאי פריך והא אין אדם לוקה ומשלם לוקמה דלא היה רק העראה לבדה דליכא חיוב קנס על ההעראה וע"כ חייב מלקות ולפי הנ"ל ניחא הא מ"מ איכא בושת ופגם וע"כ בשוטה וא"כ בוודאי ליכא מלקות משום דניתן להצילה בנפשו ואפילו אי איירי במפותה חשיב אונס:
גם יש לתרץ קושית תוס' הנ"ל וגם קושית הראשונים דבלא"ה הקשו דאמאי בטבח בשבת פטור מד' וה' הא לא בא בבת אחת לשיטת הרמב"ם הנ"ל דנעשה מומר בהתחלת השחיטה וע"כ נראה דהנה בס' ההפלאה הקשה אמאי בגנב כיס בשבת חייב משום דכבר נתחייב בגנבה ולא בא בבת אחת הא מ"מ הוה עדות שאי אתה יכול להזימה דהא העדים רוצים לחייבו מיתה וממון ואי יוזמו לא יהיו חייבים מכאשר זמם רק מיתה לחוד ולא ממון מטעם קלבד"מ דבעדים החיוב מיתה וממון בא בבת אחת וא"כ איך מחוייב מיתה וממון משום דלא בא בבת אחת מ"מ אמאי חייב לשלם הא לענין ממון חשיב שאי אתה יכול להזימה ועיין שם:
אך באמת קי"ל דבממון לא בעינן שאתה יכול להזימה ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם דלא הביא דין זה דגונב כיס בשבת דחייב לענין כפל ועיין בראב"ד אך כיון דבקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה וא"כ מה בכך דלא בא בבת אחת הא מ"מ הוה עדות שאי אתה יכול להזימה:
ובזה אמרתי לתרץ דברי פירוש משניות להרמב"ם בגיטין סוגיא דמטמא וכו' דכתב דמתניתין איירי בשוגג דאל"כ אין אדם מת ומשלם ותמהו עליו הא בסוגיא איתא משום דבעידנא דאגבהה קניא מתחייב בנפשו לא הוה עד שעת ניסוך וגם תקשי מה בכך דאיירי בשוגג הא חייבי מיתות שוגגין ג"כ פטורין מלשלם אך לפי הנ"ל ניחא די"ל דגם הוא סובר כדמשני רב דמעידנא דאגבהה קניא ולא בא בבת אחת אך היה קשה לו דכיון דהחיוב לשלם הוא מצד קנס ובקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה וא"כ מה בכך דלא בא בבת אחת הא אי יוזמו העדים לא יתחייבו לשלם דקלבד"מ דאצלם בא בבת אחת וע"כ כתב דאיירי בשוגג דאז לא בא לחייבו מיתה רק ממון ואי יוזמו יתחייבו לשלם דלא הוה קלבד"מ ואע"ג דגם חייבי מיתות שוגגין פטורין מלשלם הכא שאני משום דמעידנא דאגבהה קניא אך מש"ה צריכין לאוקמה בשוגג דאל"כ תקשי דמאי בכך דלא בא בבת אחת הא לגבי עדים בא בבת אחת והוה עדות שאי אתה יכול להזימה:
ובזה ניחא קושית הראשונים הנ"ל דמאי פריך אי כר"נ קשיא אחותו לוקמה בשוגג דמודה ר"נ אך לפי מאי שהקשו הראשונים דאמאי בבא על בתו פטור הא לא בא בבת אחת דמשעת ההעראה חייב מיתה וחיוב קנס הוא לבסוף וע"כ דמש"ה פטור משום דלגבי עדים משיב עדות שאי אתה יכול להזימה ואי יוזמו לא יתחייבו לשלם הקנס דאצל העדים חשיב בא בבת אחת והא תינח במזיד משא"כ אי איירי בשוגג הגם דחייבי מיתות ב"ד שוגגים ג"כ פטורים מלשלם מ"מ לא חשיב עדות שאי אתה יכול להזימה דלא באו רק על קנס לחוד כיון דהיה בשוגג וע"כ דאיירי במזיד ושפיר פריך הגמ' אי לר"נ קשיא אחותו:
ובזה ניחא קושיא הנ"ל דאמאי בטבח בשבת פטור מד' וה' הא לא בא בבת אחת דליתא דמ"מ פטור דחשיב עדות שאי אתה יכול להזימה ולפ"ז בשוגג אע"ג דחייבי מיתות שוגגים פטורין מלשלם מ"מ חייב לשלם דכיון דבאמת לא בא בבת אחת דחיוב שבת בהתחלת השחיטה וחיוב ד' וה' הוא לבסוף רק הפטור משום דחשיב עדות שאין אתה יכול להזימה וזה לא שייך בשוגג ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם הנ"ל דכתב הטעם משום דאי אין גניבה וכו' ונ"מ בשוגג דאז הוה עדות שאתה יכול להזימה ולא באו רק לחייבו קנס והיה חייב וע"כ כתב הטעם דאם אין גניבה דלענין גניבה בא בבת אחת וא"כ אפילו בשוגג פטור וע"כ ממילא פטור מד' וה' אפילו בשוגג משא"כ בגנב בחול דלא שייך דאין גניבה וכו' דאז היה חייב בשוגג דכיון דלא בא בבת אחת ורק הפטור משום עדות שאי אתה יכול להזימה ובשוגג לא שייך זה משא"כ בגנב בשבת אמרינן דכיון דאין גניבה דע"ז בא בבת אחת ופטור אפילו בשוגג אין טביחה ואין מכירה. ובזה ניחא קושית תוס' הנ"ל דעל ר"פ גופא תקשי די"ל דגם הוא סובר דאפילו בקנס אין אדם מת ומשלם. אך הא דצריך לומר משום דאין גניבה דנפקא מינה בשוגג:
גם נראה לתרץ קושית תוס' הנ"ל דאמאי מקשה ר"פ לאביי דעל ר"פ גופא תקשי אך לפי מה שהקשו מאי פריך אי ר"נ קשיא אחותו דילמא איירי בשוגג וע"כ נראה דעל אביי לשיטתו שפיר הקשה דהא עיקר דבשוגג מודה ר"נ משום דבפסחים מוקי הגמ' דמתניתין האוכל תרומת חמץ דבמזיד פטור מלשלם אתיא כר"נ מש"ה פטור והקשו דא"כ בשוגג אמאי חייב הא חייבי כריתות שוגגין הוא וליפטור מתשלומין ותירצו דכיון דגלי התור דמיתה דתרומה אינו פוטר מלשלם ה"ה שוגג דכרת לא פוטר והקשו דמ"מ לרבא דסובר דמית' שמים אפילו במזיד לא פוטר מלשלם אפילו לר"נ וא"כ לא גלי התורה ואכתי תקשי אמאי בשוגג חייב לשלם וע"כ דשוגג מודה ר"נ ועיין ברמב"ן והא תינח אליבא דרבא משא"כ אליבא דאביי דסובר דמיתת שמים ג"כ פוטר וא"כ י"ל כיון דגלי גלי ולעולם דאליבא דר"נ דאפילו בשוגג פוטר כרת מלשלם ואפ"ה לא תקשי מתניתין הנ"ל די"ל מש"ה בשוגג חייב דכיון דמיתה דתרומה וה"ה כרת בשוגג דחמץ וע"כ שפיר קשה אי כר"נ קשיא אחותו דליכא לאוקמי בשוגג דאפילו בשוגג וע"כ על ר"פ גופא לא קשיא די"ל דאיירי בשוגג:
והנה בריטב"א בקידושין איתא דבר חדש דאע"ג דנתרבה העראה כגמר ביאה בכל עריות זה דוקא בלא גמר ביאתו אז חייב על ההעראה לחוד דאחשביה להך העראה כנגד ביאה אבל היכא דגמר ביאתו אז אינו חייב על העראה רק על הגמר דגלי דעתיה דכוונתו על הגמר ועיין שם. ובזה ניחא בפשיטות קושיא הנ"ל דאמאי בא על בתו פטור הא לא בא בבת אחת דחיוב מיתה משעת העראה וחיוב קנס הוא לבסוף דליתא דהיכא דגמר ליכא חיוב מיתה על העראה. ובזה ניחא דברי הראב"ד דכתב על מה דכתב הרמב"ם דחובל בבתו דחייב בושת ופגם דוקא בושת ופגם דחבלה אבל בושת ופגם אם בא עניה פטור דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין והקשו דתיפוק ליה דקלבד"מ אך לפי הנ"ל ניחא דכיון דהיכא דגמר ביאתו אז החיוב מיתה על הגמר וחיוב בושת ופגם הוא משעת העראה ולא בא בבת אחת ודוק:
ולפי מאי שכתבתי דאפילו היכא דפטר א"ע מכלום אכתי ליכא רק גורם לממון דיכול להודות דהמעשה היה בפני פלוני ופלוני דאז הוה עדות שאי אתה יכול להזימה ואע"ג דאי יוזמו נפסלין מ"מ כיון דהם באו להעיד על שני דברים לפוסלו ולחייבו קנס ע"כ הגם דאי יוזמו נפסלין מ"מ לא חשיב עדות שיכול להזימה. ובזה ניחא לתרץ דברי הרמב"ם מה שכתבתי באות ק' דלא הביא תירוץ הגמ' דמתניתין דבא על אחותו חייב הנס מיירי במפותה וע"כ נראה דהא הקשו מאי פריך הגמ' דניתן להצילה בנפשו הא י"ל דחיוב קנס על הגמר ממש ואין לומר דאז הוא ברצון ומחלה הא בקנס לא מועיל מחילה דחשיב דשלב"ל ואין לומר דפטר א"ע מכלום דכיון דפטור מבושת ופגם אך אכתי יכול להודות דהמעשה היה בפני פלוני ופלוני דאז ליכא עדות כיון שאי אפשר להזימן ואין לומר כיון דנפסלין ליתא דהא חשוד על העריות כשר לעדות אפילו בוודאי בא על הערוה משום דיצרו תוקפו ואין לומר דעכ"פ לעדות אשה פסול לעדות ועיין בסנהדרין פ' ג' זה ליתא לפי מאי דאיתא באה"ע סי' מ"ב בח"מ דהא דלעדות אשה פסול זה רק מדרבנן והכא קאי על הקרא דדריש חטא אלו חייבי כריתות וע"ז פריך הגמ' דניתן להצילה בנפשו והוצרך ר"פ לתרץ דמיירי במפותה משא"כ אליבא דאמת דרבנן פוסלין לעדות אשה וא"כ העידו על שני דברים וחשיב עדות שאי אתה יכול להזימה אי יודה דהמעשה היה בפני פלוני ופלוני וא"כ אכתי חשיב דשלב"ל ולא מועיל מחילה דלבסוף וי"ל דחיוב קנס על הגמר ולא קשה קושיית הגמ' וע"כ השמיט הרמב"ם תירוץ דמיירי במפותיי:
והנה בירושלמי איתא כתובות פ' ג' דמובא שם מחלוקת רנבה"ק עם ר"ש בן מנסיא דאמרינן שם דלרנב"ה היה עושה יוה"כ כשבת ור"ש ב"מ אומר דח"כ כחמב"ד ואמרינן עוד שם דנדה איכא בינייהו דארנב"ה נדה דיש היתר לאסורו חייב בתשלומין ולר"ש ב"מ כל המחויב כריתות פטורין מתשלומין:
ובזה ניחא קושית פ"י דאמאי מוקי הש"ס בפסחים דף ל"ב כריה"ג דחמץ מותר בהנאה ודלא כהלכה הא שפיר מצי לאוקמי כדקי"ל כר"ש דחמץ לאחר פסח שרי רק מטעם קנס וכאן איירי בתרומה שלא בא ליד כהן ולא עבר על ב"י וממילא מותר לאחר הפסח וממילא למ"ד בחמץ של הקדש במועד דדבר הגורם לממון כממון דמי שפיר חייב אם שוגג ומזיד פטור וע"ש:
אך לפי הנ"ל ניחא דאליבא דר"ש דיש היתר לאסורו תקשה אמאי במזיד פטור דהא רנחב"ה מודה דכרת לא פוטר מתשלומין וע"כ כריה"ג הגם לדי' אסור לאחר זמנו ועי' במהרש"א דף צ' ובא"ח. ובזה ניחא קושית תוס' כתובות דאמאי לא מקשה על מתניתין דפסחים דמשני דמש"ה במזיד פוטר משום דר"ח הא מדאגבי' קני' וע"כ נראה דהא הקשו דמאי פריך שם ולאביי פוטר בזר שאכל תרומה הא מדאגבי' קני' דנ"מ בתרומה שלא בא ליד כהן דל"ש דקני משעת דאגבי'. אך לפי הירושלמי הנ"ל ניחא דכיון בתרומה שלא בא לכהן מהני שאלה חשוב יש היתר לאסורו כמו נזיר דחשוב יש היתר לאסורו משום דמועיל שאלה ועי' בפסחים פ' א"ע א"כ אפי' לאביי חייב דהא גם ר' נחב"ה מודה אלא ודאי דמיירי בבא ליד כהן ושפיר פריך מדאגבי' קני' משא"כ על מתני' דפסחים דכרת בחמץ פוטר ולא מיתה דתרומה יש לומר דמיירי בתרומה שלא בא ליד כהן דל"ש דקני משעת הגבהה ואיסור חמץ אין לו היתר באכילה אפי' לאחר זמנו דבזה סובר כר"י:
ובזה ניחא הרמב"ם הלכות תרומות פ' ו' זר שאכל תרומה בזדון אינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם. והקשו במל"מ הא מדאגבי' קני' והיה לו להביא דמיירי שתחב לו חבירו בבית הבליעה וע"ש. ולפי הנ"ל ניחא כיון דהרמב"ם מיירי שחיוב מלקות פוטר לשלם יש לומר דמיירי בתרומה שלא בא ליד כהן והגם דיש היתר לאסורו לענין מלקות אין חילוק לעולם מלקות פוטר:
גם נראה על קושי' תוס' הנ"ל דאמאי לא מקשה על מתני' דפסחים דהא הקשו על כל חמץ מדוע יעבור על ב"י לפמ"ש הפוסקים דאינו עובר על ב"י כי אם בשיעור כזית אבל בפחות א"ע וא"כ לדידן דקיי"ל דכל העומד לשרוף כשרוף דמי וא"כ כתותי מכתת שיעורו כיון דהחמץ עומד לשריפה וליכא שיעור כלל אך יש לומר דגזה"כ הוא לעבור על ב"י אך הקשו היכי דהיה תרומות חמץ של תרומה טמאה דעומד לשריפה מכח תרומה טמאה אמאי יעבור בב"י כיון דלשריפה עומד מכח תרומה טמאה והוי כדבר אחר וליכא שיעור דכתותי מ"ש אך זה ליתא דבתרומה טמאה אינו עומד לשריפה דיכול למתשל עלה ושפיר עובר על ב"י וע"ש בס' מהר"ם מינץ. והנה המפ' הקשו איך חל איסור חמץ על איסור תרומה אך הוי מוסיף דנאסר גם לכהנים אמנם בתרומה טמאה דאסור גם לכהנים ג"כ תקשה איך חייל וכתבו דחשוב איסור מוסיף דניתוסף לאו דב"י דליכא בתרומה:
ובזה ניחא קושית פ"י הנ"ל לפי מה דאיתא בצל"ח דמש"ה חשוב לאו דב"י איסור מוסיף משום דב"י אינו ענין לאכילה ודמי להקדש דחשוב מוסיף משום הנאה משום דהקדש אין איסור הנאה משום מג אכילה משא"כ בשר בחלב לא חשוב א"מ איסור הנאה ולפ"ז לר"ש דדריש טעמא דקרא וע"כ סוברים דאליבא דר"ש טעמא דלאו דב"י הוא משום אכילה ועי' בר"ן ריש פסחים ובא"ח א"כ לדידי' ב"י לא הוי א"מ וא"כ לא תקשה דאתא כר"ש ובתרומה שלא בא ביד כהן דאי כר"ש לא הוי א"מ ואיך חל איסור חמץ על תרומה. אך תקשה כיון דעומד לשריפה משום דבר אחר משום תרומה טמאה א"כ ליכא ב"י משום כמ"ש וליכא א"מ לאו דב"י. והנה אי אמרינן דהא דכמ"ש היכא דעומד לשריפה זה רק אליבא דר"ש דסובר כשרוף דמי ועי' באה"ע ס' קכ"א ניחא בפשיטות קושית פ"י הנ"ל דאי אתי כר"ש תקשה דליכא כ"י וליכא א"מ אך יותר נראה דמיירי בלא ביד כהן דכיון דיכול ליתשל לא הוי כמ"ש. ובזה לא קשה קושית תוס' דהא קשה מה פריך הגמ' דילמא מיירי בלא בא לכהן ול"ש דקני משעת דאגבי' אך היה נראה לו לדוחק דכיון דמזיק מתנות כהונה פטור והחיוב רק לצי"ש ל"ש לומר לרבא חייב דמשמע מדינא נהי לאביי פטור יש לומר אפי' לצי"ש פטור הגם דקלבד"מ חייב לצי"ש מ"מ אליבא דר"נ אפי' לצי"ש פטור מ"מ היה לדוחק דאמר לרבא חייב משמע מדינא אך מתני' דפסחים דע"כ מיירי בלא בא לכהן דאל"כ כמ"ש וליכא ב"י וליכא א"מ וממילא לא קשה דקני משעת דאגבי'. ובזה ניחא הא דלא קאמר הגמ' משום דמלקות דחמץ פיטר ועי' במפרשים אך כיון דע"כ מיירי בלא בא לכהן א"כ חיוב דבשוגג רק לצי"ש וחיוב זה אין מלקות פוטר ואפי' מיתה וע"כ משני כר"נ לדי' אפי' לצי"ש פטור. וניחא בזה הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל לפי שעיקר דאוכל חמץ לוקה ואינו לוקה ומשלם ומדמי עצים פטור לפי שאסור בהנאה ותמהו כיון דמלקות פוטר מאי צורך לטעם דאסור בהנאה וגם אמאי לא קאמר הסוגיא משום דאינו לוקה ומשלם:
אך יש לומר דכוונתו דכיון דאסור בהנאה א"כ חשוב א"מ דחמץ אסור בהנאה ומיירי שפיר בבא לכהן נהי דליכא ב"י מ"מ הוא א"מ משום הנאה וא"כ בשוגג חייב מדינא ואז במזיד פטור מדינא דאינו לוקה ומשלם משא"כ הסוגיא דמשני כריה"ג וליכא א"מ דהנאה רק ב"י א"כ מיירי בלא בא להכהן דחיוב לצי"ש אז אי אפשר משום מלקות:
ומה שהקשה על הירושלמי הנ"ל דבהדיא איתא פ' א"כ דר"ש בן מנסיא סובר דהבא על הנדה שחייב קנס משום דיש בה הוי' וראויה לקיימה וכרת לא פוטר ונראה לפי מה שאמרנו אות ק' דאמאי בא על בתו פטור והא לא בא בב"א דמשעת העראה חייב מיתה וקנס הוא בגמר ביאה אך אמרנו דחשוב עדות שאי אתה יכול להזימו דאי יוזמו לא ישלמו דאין אדם מת ומשלם דאצלם בא בב"א וזה ל"ש בחייבי כריתות דל"ש עדות שאי אתה יכול להזימו והירושלמי לשיטתו דסובר דחיוב קנס ג"כ משעת העראה וע"כ סובר רש"י הנ"ל דהבא על הנדה דפטור מקנס ודוק: