חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ק
יבואר בקנס אי מועיל מחילה קודם שעמד בדין:
עיין בתוס' פ' אלו נערות דמביא שיטת הירושלמי דבקנס לא מועיל מחילה משום דחשיב דבר שלב"ל קודם נבאר שיטת הרמב"ם. הנה בסנהדרין דף ע"ד פריך הגמ' אמאי חייבי כריתות יש להם קנס הא ניתן להצילו בנפשו ומשני ר"פ דמיירי במפותה ורמב"ם השמיט תירוץ זה ותמהו עליו. לכאורה נראה דהא ע"כ עיקר קושיית הגמ' לא אזלה רק מאשת אחיו דהא התוס' בכתובות דף ל"א ד"ה ר"א כתבו דהא דלא הוה מיתה לזה ותשלומין לזה הואיל ולא נתחייב מיתה בשביל אדם אלא לשמים דאל"כ תיקשי דכיון דהקנס הוא לאב חשיב מיתה לזה ותשלומין לזה וע"כ דכיון דחיוב מיתה הוא בשביל שמים חשיב מיתה ותשלומין לאחד וא"כ זה תינח בבא על בתו או אליבא דרב חנינא דכרת ג"כ פוטר מלשלם משא"כ הא דניתן להצילו בנפשו דכיון דהוא משום פגם דידה קפיד רחמנא א"כ שפיר חשיב מיתה לזה בשביל דידה מתשלומין לזה לאב ולא פריך הגמ' מידי וע"כ דעיקר קושיית הגמ' מאשת אחיו דמיירי ע"כ בנערה שנתארסה ונתגרשה דהקנס לעצמה ועיין בתוס' שם וחשיב מיתה ותשלומין לאחד ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם הנ"ל דכיון דהרמב"ם השמיט אשת אחיו לא הוצרך לאוקמה במפותה דבלא"ה ניחא דחשיב מיתה לזה ותשלומין לזה וא"כ כיון דעיקר קושיית הגמ' לא אזלה רק מאשת אחיו דאתי כר"ע דסובר דיש לה מב קנס וקנס לעצמה ועיין שם בתוס' בזה ניחא קושיית ההפלאה על הא דדייק הגמרא דקטנה אין לה קנס מדלא קתני קטנה יקשה דלעולם דגם קטנה בעלמא יש לה קנס אך הכא בחייבי כריתות אין לה קנס משום דניתן להצילה בנפשו ואין לומר במפותה הא פיתוי קטנה אונס הוא ולפי הנ"ל ניחא דהא קושית הגמ' היה מאשת אחיו ואליבא דר"ע דסובר דיש לה קנס והקנס לעצמה א"כ הא ר"ע חייש למיעוט ועיין בבכורות פ' ג' וא"כ בקטנה בלא"ה לא ניתן להצילה בנפשו דשמא היא איילונית וקידושי אחיו לא חלין משום מקח טעית ולא היתה מעולם אשת אחיו ולא הוה מחייבי כריתות וממילא לא ניתן להצילה בנפשו ושפיר פריך הגמ' אמאי לא תני קטנה וע"כ שפיר הוכיח הגמ' דמתניתין דאלו נערות היא כר"מ דקטנה אין לה קנס והא תינח דאי קטנה יש לה קנס הוא הדין לאילונית משא"כ הרמב"ם דסובר דאפילו אי קטנה יש לה קנס מ"מ אילונית אין לה קנס ועיין בכסף משנה מה שמתרץ דהא בגמ' משמע דתליא זה בזה א"כ אין ראיה מדלא קתני קטנה דקטנה אין לה קנס דלעולם דבעלמא יש קנס לקטנה אך הכא שאני דניתן להצילה בנפשו ואפילו אי מיירי במפותה הא פיתוי קטנה אונס הוא ואין לומר דשמא אילונית היא כנ"ל דא"כ פשיטא דאין לה קנס דאילונית אין לה קנס אפילו אי קטנה יש לה קנס וא"כ אין להוכיח דסתמא דמתני' סובר כר"מ ולהכי פסקו דיש קנס לקטנה. ובאמת י"ל על קושיית ההפלאה הנ"ל דהא בלא"ה הקשו דהא אבוה דשמואל סובר דאשת ישראל שנאנסה דאסורה לבעלה דחיישינן שמא תחלתה באונס וסופה ברצון וכתבו הראשונים משום דרוב הנבעלות באונס מתרצות לבסוף וא"כ לס"ד דמקשה דלא איירי במפותה תיקשי באשת אחיו דהקנס הוא לדידה א"כ אמאי משלם קנס כיון דחיוב הקנס הוא לבסוף ואז מחלה דע"פ הרוב סופה ברצון דבשלמא הא דמשני ר"פ דאיירי במפותה לא תקשי באשת אחיו דכיון דהקנס הוא לדידה א"כ הא מחלה די"ל דאיירי בפיתוי לשם אישות וכיון דנתברר שאין הקידושין חלין חשיב מחילה בטעות אבל לפי הס"ד דמיירי באונס ואעפ"כ אמרינן דנתרצית לבסוף א"כ הא מחלה וע"כ צריכין לומר דחיובא דבועל כיון דאנסה בתחלת ביאה וזה גרם שנתרצית לסוף וע"כ חייב קנס. ובזה כתבו האחרונים לתרץ מה הקשה הש"ס הא ניתן להצילה בנפשו ולא קאמר משעת העראה נפגמה וחיוב קנס הוא לבסוף ואפילו אי נימא העראה זו הכנסת עטרה מ"מ החיוב קנס הוא בגמר ביאה ממש לפי הנ"ל ניחא דכיון דבסוף הא מחלה אך החיוב דקנס דכיון דאנסה בתחלה וזה גורם שתתרצית לבסוף וע"כ חייב קנס וע"כ פריך הא ניתן להצילה בנפשו וא"כ כיון דבתחלה יש חיוב מיתה וע"כ אין בדין לחייבו על גרם לבסוף דהרי על שעה זו ניתן להצילה בנפשו ועל הגמר הא מחלה וע"ז משני ר"פ במפותה והיתה לשם אישות והוה מחילה בטעות ועיין בספר ישועות יעקב. אך קשה הא בקנס לא מועיל מחילה דחשיב דבר שלב"ל דבשלמא היכא דהמחילה הוא בהתחלה לא חשיב דבר שלב"ל דמועיל מדין סילוק ועיין בר"ן פרק אלו נערות ובירושלמי משא"כ היכא דהמחילה הוא לבסוף לא מועיל מחילה בקנס ואכתי תקשי דילמא החיוב קנס הוא משום לבסוף וצריכין לומר דכיון דמתניתין אתיא כר"מ ור"מ סובר דאדם מקנה דבר שלב"ל ומועיל מחילה בקנס ושפיר מקשה הא ניתן להצילה בנפשו וזה אליבא דאמת דמתניתין אתיא כר"מ משא"כ אי לא אתיא כר"מ רק הא דלא תני קטנה משום דניתן להצילה בנפשו תקשי שפיר הא לא בא בבת אחת דחיוב קנס על לבסוף ומחילה לא מהני אז וא"כ אפילו אי מיירי בקטנה שהגיע לפעוטות דמועיל מחילה מ"מ לא מועיל מחילה משום דחשיב דבר שלב"ל רק אליבא דאמת דמתניתין אתיא כר"מ שפיר מקשי דניתן להצילה בנפשו וע"כ הרמב"ם השמיט דאיירי במפותה דלדידן לא קשה קושית הגמ' די"ל דחיוב קנס על לבסוף ממש ואין לומר דהא מחלה הא לדידן לא מועיל מחילה בקנס וקושית הגמ' לא אזלה רק משום דע"כ אתיא כר"מ ואליבא דר"מ מועיל מחילה משא"כ לדידן:
גם נראה לתרץ דברי הרמב"ם דהא בלא"ה הקשו הראשונים על שיטת רש"י בפסחים דרנ"ח מודה דבשוגג לא פוטר כרת מתשלומין א"כ תקשי מאי קאמר הגמ' ולאפוקי מרנב"ה דילמא מתניתין מיירי בשוגג מ"מ בא על בתו פטור דחייבי מיתות ב"ד שוגגין פטורין מלשלם משא"כ חייבי כריתות שוגגין וע"כ נראה דהא קשה קושיא הנ"ל דכיון דחיוב קנס לבסוף הא אז מחלה דסופו ברצון אך אמרנו דבקנס לא מועיל מחילה משום דחשיב דבר שלב"ל דאי מודה מיפטר ואע"ג דע"כ איכא עדים מ"מ הא קי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אך הקשו דא"כ מאי משני הגמ' דמשעת העראה דפגמה מיפטר ליה מקטלא קנס לא מחייב עד גמר ביאה וקשה הא מודה בקנס ואח"כ באו עדים קי"ל דבעינן שחייב א"ע בקרן אבל היכא דפטר א"ע מכלום לא מועיל הודאתו וחייב וכיון דעל בושת ופגם עכ"פ פטור משום דחיוב בושת ופגם על ההתחלה ואז ניתן להצילה בנפשו וא"כ אמאי חייב קנס על הגמר הא אז מחלה דכיון דסופה ברצון ואין לומר דלא מועיל מחילה בקנס הא עיקר הטעם דחשיב דבר שלב"ל דאי יודה יפטר והכא דכיון דפטור מבושת ומפגם וא"כ אי יודה לא מיפטר דכיון דפטר א"ע מכלום לא חשיב דבר שלב"ל דמועיל מחילה א"כ אכתי תקשי אמאי חייב קנס על הגמר הא אז מחלה. וע"כ נראה דהנה בשבועות פ' שבועת העדות מיבעי להגמ' שם משביע עידי קנס אי חייבין קרבן שבועה או חשיב רק גורם לממון משום דאי מודה מפטר ופשט הגמ' ממתניתין דקתני חצי נזק ופלגא נזקא הוא קנסא והקשה במ"ל הא חצי נזק פטר א"ע מכלום וא"כ אי יודה לא יפטר וכן הקשה על האיבעיא גופה אי מיירי בקנס דפלגא נזקא א"כ פטר א"ע מכלום ואי יודה לא יפטר וחשיב ממון גמור ואי מיירי בקנס דאיכא קרן דאי יודה חייב א"ע בקרן תיפוק ליה דחייבין קרבן משום הקרן אך על האיבעיא יש לתרץ לפי מאי דסובר ר"ע בנערה שנתארסה ונתגרשה דיש לה קנס והקנס לעצמה ועיין ברא"ש דסובר דבושת ופגם הוא לאב ועיין שם. ולפי זה ניחא דמשכחת בקנס דאונס ופיתוי ובנערה שנתארסה ונתגרשה והנערה השביעה העדים על הקנס דאי יודה יהי' חייב בושת ופגם ולא חשיב רק גורם לממון דכיון דאי יודה יפטר מקנס דחייב א"ע בושת ופגם ואין לומר דא"כ חייבין משום בושת ופגם דליתא דזה מגיע לאב ובשבועת עדות בעינן שישמעו מפי התובע דוקא אך עיקר הקושיא על הא דפשט הגמ' מפלגא נזקא דהתם פטר א"ע מכלום ע"כ נראה לפי מאי דסובר הראב"ד דבקנס דפלגא נזקא אי תפיס לא מפקינן מיניה דאע"ג דבכל קנסות אפילו אי תפיס לא מועיל אבל בפלגא נזקא מועיל תפיסה:
ולפ"ז יש לומר דבר חדש דבשאר קנסות כיון דאפילו תפיסה לא מועיל וע"כ בעינן שיחייב א"ע בקרן דאל"כ לא חשיב הודאה רק כיון דיודע דאי יודה פטור ע"כ הודה משא"כ בקנס דפלגא נזקא דכיון דמועיל תפיסה זה גופא חשיב מחייב א"ע בהודאתו דאי יודה אי תפיס לא מפקינן. ולפ"ז כיון דקי"ל בקלבד"מ מועיל תפיסה ולפ"ז אפילו על בושת ופגם דחיוב בהתחלה ואז ניתן להצילה בנפשו מ"מ תפיסה עכ"פ מועיל וחשיב מחייב א"ע לענין תפיסה על בושת ופגם לפ"ז לא פטור על הקנס מטעם מחילה דסופה ברצון דליתא דלא מועיל מחילה דחשיב דבר שלב"ל דאי יודה יפטר דחשיב מחייב א"ע ושפיר משני הגמ' דמשעת העראה דפגמה איפטר מקטלא קנס לא מחייב עד גמר ביאה. ולפ"ז י"ל הא דמשני ר"פ דאיירי במפותה ולא ניחא ליה בתירוץ הגמ' דלא בא בבת אחת משום דר"פ לשיטתו דמשמע מדבריו ועיין במס' ב"מ פרק השוכר את הפועלים דבקלבד"מ אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב וא"כ לא מועיל תפיסה וא"כ תקשי הא פטר א"ע מכלום דכיון דעל בושת ופגם אפילו תפיסה לא מועיל וא"כ ממילא מועיל מחילה על הגמר ולא חשיב דבר שלב"ל כיון דאי יודה לא יפטר דכיון דפטר א"ע מכלום וע"כ הוצרך ר"פ לתרץ דאיירי במפותה. ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם הנ"ל כיון דאליבא דאמת דקי"ל כרבא דבקלבד"מ מועיל תפיסה וחשיב מחייב א"ע ואי יודה יפטר ולא מועיל מחילה דחשיב דבר שלא בא לעולם א"כ בלא"ה לא קשה קושיית הגמ' הנ"ל דיש לומר דחיוב קנס על הגמר ואין לומר דעל הגמר מחלה דליתא דלא מועיל מחילה בקנס דכיון דאי יודה יפטר דחשיב מחייב א"ע לענין תפיסה על בושת ופגם א"כ הוה דבר שלב"ל:
ולפ"ז ניחא קושיית הראשונים הנ"ל לפי מה דאיתא בצל"ח דבר חדש דאע"ג דקי"ל דבקלבד"מ חייב לצאת ידי שמים וע"כ מועיל תפיסה מ"מ אליבא דרנ"ח דסובר דגם כרת פוטר מתשלומין אז אפילו לצאת ידי שמים לא חייב ולא מהני תפיסה דעיקר הטעם דחייב לצאת ידי שמים משום דלב"ד אזהר רחמנא דלא יעבד תרתי משא"כ אליבא דר"נ דגם כרת פוטר מלשלם ובכרת לא שייך לב"ד אזהר רחמנא ואפ"ה פוטר מלשלם וע"כ אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב ועיין שם. ולכאורה ראיה לזה מדברי תוס' כתובות דף ל' ד"ה הכל מודים דכתבו דע"כ ר"ש לית ליה דר"נ מדאיצטריך למעוטי מקרא חייבי כריתות מקנס ועיין שם וקשה הא נפקא מינה לצאת ידי שמים דמטעם דר"נ עכ"פ לצאת ידי שמים חייב אלא ודאי דאליבא דר"נ פטור אפילו לצאת ידי שמים. ולפ"ז י"ל דכוונת הגמ' דקאמר ולאפוקי מדר' נחוניא היינו דלדידיה דסובר דאפילו כרת פוטר מלשלם ע"כ סובר דאפילו לצאת ידי שמים פטור וא"כ תקשי אמאי חייב קנס הא ניתן להצילה בנפשו ואין לומר דמשעת העראה הוא דפגמה וכו' דמ"מ דכיון דפטור מבושת ופגם א"כ אי יודה לא יתחייב כלום ופיטר א"ע בהודאתו לגמרי וא"כ מועיל מחילה על הקנס דהא לא חשיב דשלב"ל ואין לומר דחשיב מחייב א"ע לענין תפיסה דאליבא דר"נ לא מועיל תפיסה וא"כ אמאי חייב על לבסוף דהא אז מחלה:
ובזה ניחא קושיית תוס' שם דמאי קאמר ולאפוקי מר"נ דילמא שאני הכא דגלי קרא דחייבי כריתות יש להן קנס. אך י"ל דקרא איירי בצוחה מתחלה ועד סוף דלא שייך דמחלה לבסוף כמו דמשני הגמ' על הא דפריך אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה וא"כ לא גלי קרא או דקרא מיירי בשאר חייבי כריתות היכא דקנס לאביה ולא מועיל מחילה שלה משא"כ באשת אחיו דקנס לדידה מועיל מחילה:
גם נראה לתרץ קושיא הנ"ל דילמא מיירי בשוגג דהא הקשו דאמאי בא על בתו פטור הא לא בא בבת אחת דחיוב מיתה הוא בשעת העראה וחיוב הקנס הוא לבסוף וכתבו לתרץ דכיון דחיוב בושת ופגם מתחלה ופטור משום דקלבדר"מ וע"כ פטור על הקנס דהוא בסוף דאז מחלה כיון דסופה ברצון ואין לומר דלא מועיל מחילה דחשיב דבר שלב"ל דליתא דכיון דפטור מבושת ופגם א"כ חשיב פטר א"ע מכלום וא"כ אי יודה חייב ולא חשיב דבר שלב"ל אך תקשי דכיון דעל בושת ופגם ניהו דקלבד"מ מ"מ תפיסה מועיל וא"כ חשיב מחייב א"ע בהודאתו כנ"ל ואי יודה יפטר ואכתי חשיב דשלב"ל ולא מועיל מחילה ואמאי פטור על החיוב קנס דלבסוף:
אך נראה לפי מאי דסובר המהרש"ל דהיכא דעבדינן החומרא אז אפילו לצאת ידי שמים פטור וממילא לא מועיל תפיסה וא"כ אי יודה חייב דכיון דחשיב פוטר א"ע מכלום אפילו לענין תפיסה וע"כ פטור מקנס מטעם מחילה דלא חשיב דשלב"ל וזה תינח במזיד משא"כ אי איירי בשוגג דאז חייב לצאת ידי שמים ומועיל תפיסה תקשי אמאי בא על בתו פטור הא לא בא בבת אחת ואין לומר מטעם מחילה הא לא מועיל מחילה דחשיב דשלב"ל דכיון דאי יודה יפטר דחשיב מחייב א"ע בהודאתו לענין תפיסה אלא וודאי דמיירי במזיד וע"כ פריך שפיר אי ר"נ קשיא אחותו. וניחא לפ"ז קושיית תוס' דעל ר"פ גופא תקשי עיין שם אך י"ל דאליבא דר"פ לשיטתו דסובר דאפילו לצאת ידי שמים אינו חייב היכא דקלבד"מ א"כ לא קשה אי כר"נ קשיא אחותו די"ל דאיירי בשוגג ואעפ"כ בא על בתו פטור הגם דלא בא בבת אחת אך דכיון דעל בושת ופגם פטור וע"ז בא בבת אחת ממילא פטור על הקנס מטעם מחילה ואין לומר דאין מועיל מחילה דליתא דכיון דלדידיה לא מחייב א"ע אפילו לענין תפיסה א"כ אי יודה חייב דפטר א"ע מכלום א"כ לא חשיב דשלב"ל משא"כ באחותו דחייבי כריתות נינהו דבשוגג חייב אפילו על בושת ופגם וע"כ חייב קנס דלא שייך דמחלה דלא מועיל מחילה דחשיב דבר שלא בא לעולם דאי יודה יפטר דחייב א"ע בושת ופגם וע"כ על ר"פ לשיטתו נ"ק. ובדברי המהרש"ל הנ"ל ניחא דברי הרמב"ם דפסק היה גדי גנוב לו וטבחו בשבת חייב שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור שבת גנב וטבח בשבת פטור שאם אין גנבה אין טביחה ואין מכירה ותמהו עליו דכיון דלדידן דקי"ל דאפילו בקנס אין אדם מת ומשלם א"כ בלא"ה פטור וע"כ נראה לפי מה דסובר הרמב"ם דבשוחט בשבת דנעשה מומר בתחלת השחיטה ולבסוף שגמר השחיטה חשיב שחיטת מומר וע"כ מתניתין דשוחט בשבת דהשחיטה כשרה איירי בשוגג ועיין בפי' המשנה להרמב"ם בחולין פ' א' והקשו דלפ"ז אמאי בטבח בשבת פטור משום דקלבד"מ הא לא בא בבת אחת דחיוב מיתה משעה שהתחיל לשחוט וחיוב ד' וה' הוא לבסוף השחיטה דוטבחו כולו בעינן ועיין בשע"ה וע"כ נראה דהא בירושלמי הקשו אמאי פטור בהדליק את הגדיש בשבת הא חיוב מיתה הוא מיד קודם חיוב ממון וכתב לחלק משום דבשעה שבא עליו חיוב ממון ג"כ איכא עליו חיוב מיתה דבשלמא במחתרת דלאחר שיצא משם תו ליכא עליו חיוב מיתה משא"כ הכא אפילו על מעשה שאח"כ משעה שבא עליו חיוב ממון ג"כ איכא עליו חיוב מיתה ועיין שם וא"כ י"ל דה"ה הכא בשעה שבא עליו חיוב ד' וה' ג"כ איכא חיוב מיתה מחדש וע"כ חשיב בא בבת אחת:
והנה בתשובות כתבו דאע"ג דעל חיוב מיתה שבא אח"כ בעת שבא החיוב ממון ע"ז לא מחייבין מיתה דכיון דכבר איכא עליו חיוב מיתה רק דאעפ"כ לא גרע מחייבי מיתות שוגגין דג"כ פוטר מלשלם ולפ"ז לפי המהרש"ל הנ"ל דהיכא דלא עבדינן החומרא אז חייב עכ"פ לצאת ידי שמים אבל היכא דעבדינן החומרא כגון במזיד אז פטור אפילו לצאת ידי שמים ועיין בש"ך סי' כ"ח ולפ"ז בשוחט בשבת חייב לצאת ידי שמים אע"ג דעבדינן החומרא דהא ע"ז דעבדינן החומרא אין לו כח ליפטר מלשלם דהא אז לא בא החיוב ממון ובעת שבא החיוב ממון אז לא הוה רק חייבי מיתות שוגגין:
ובזה ניחא קושית תוס' דף ל"ה ד"ה מתניתין כמאן מוקי לה תקשי לר"פ גופא דסבר לעיל כרבה דאמר היתה פרה גנובה לו וכו' ועיין שם. לפי הנ"ל ניחא דר"פ י"ל דסובר דגם בקנס אין מת ומשלם רק הא דאיצטריך ר"פ לומר דאם אין גניבה וכו' דנ"מ לצאת ידי שמים דעל הקנס עכ"פ חייב לצאת ידי שמים וכיון דלא בא בבת אחת ורק עיקר הטעם דפטור מלשלם משום דבעת שבא חיוב ד' וה' ג"כ איכא חיוב מיתה וזה לא חשיב רק חייבי מיתות שוגגין והי' עכ"פ חייב לצאת ידי שמים וע"כ קאמר דאם אין גניבה וכו' דעל גניבה לא חשיב חייבי מיתות שוגגין וא"כ פטור אפילו לצאת ידי שמים כיון דאין גניבה אין טביחה ואין מכירה ופטור על ד' וה' גם לצאת ידי שמים. ובזה ניחא דברי הרמב"ם הנ"ל דמש"ה כתב הטעם דאם אין גניבה דאז פטור אפילו לצאת ידי שמים דבגנב בחול רק דהטביחה היה בשבת עכ"פ חייב לצאת ידי שמים דלא הוה רק חייבי מיתות שוגגין משא"כ לטעמא דאין גניבה והיינו בגנב באיסור שבת פטור אפילו לצאת ידי שמים:
ובזה ניחא קושיית תוס' הא דפריך הגמ' דף ל"ב הבא על אחותו וכו' ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו וכו' וקי"ל דאין לוקה ומשלם. והקשו בתוס' דארישא דמתניתין הוה מצי למיפרך דקתני הבא על הממזרת יש לה קנס והתם קתני דלקי וקי"ל דאינו לוקה ומשלם אך י"ל דמחייבי מלקות לא קשה די"ל משום דלא בא בבת אחת דחיוב מלקות על ההעראה וחיוב קנס על הגמר בשלמא בבא על בתו פטור משום דעל הגמר איכא ג"כ חיוב מיתה ואע"ג דלא עבדינן מיתה על הגמר כיון דכבר מחויב ועומד מ"מ לא גרע מחייבי מיתות שוגגין דג"כ פטור מלשלם משא"כ במלקות לא שייך זה דחייבי מלקות שוגגין לא פוטר מלשלם ואין לומר דמ"מ איכא בושת ופגם דזה החיוב הוא על שעת ההעראה ואמאי חייב מלקות די"ל דאיירי בשוטה דליכא בושת ופגם ומש"ה פריך מחייבי כריתות דאין אדם לוקה ומשלם ואין לומר דחיוב מלקות על ההעראה מ"מ הא איכא בושת ופגם על ההעראה ואין לומר בשוטה דא"כ בודאי תקשי דאמאי איכא מלקות הא ניתן להצילה בנפשו ואין לומר במפותה דליתא דפיתוי דשוטה חשיב אונס כמו פיתוי קטנה וע"כ החיוב מלקות על לבסוף ואז איכא חיוב קנס ואין אדם לוקה ומשלם:
ובזה ניחא קושית מ"ל דאמאי פריך והא אין אדם לוקה ומשלם לוקמה דלא היה רק העראה לבדה דליכא חיוב קנס על ההעראה וע"כ חייב מלקות ולפי הנ"ל ניחא הא מ"מ איכא בושת ופגם וע"כ בשוטה וא"כ בוודאי ליכא מלקות משום דניתן להצילה בנפשו ואפילו אי איירי במפותה חשיב אונס:
גם יש לתרץ קושית תוס' הנ"ל וגם קושית הראשונים דבלא"ה הקשו דאמאי בטבח בשבת פטור מד' וה' הא לא בא בבת אחת לשיטת הרמב"ם הנ"ל דנעשה מומר בהתחלת השחיטה וע"כ נראה דהנה בס' ההפלאה הקשה אמאי בגנב כיס בשבת חייב משום דכבר נתחייב בגנבה ולא בא בבת אחת הא מ"מ הוה עדות שאי אתה יכול להזימה דהא העדים רוצים לחייבו מיתה וממון ואי יוזמו לא יהיו חייבים מכאשר זמם רק מיתה לחוד ולא ממון מטעם קלבד"מ דבעדים החיוב מיתה וממון בא בבת אחת וא"כ איך מחוייב מיתה וממון משום דלא בא בבת אחת מ"מ אמאי חייב לשלם הא לענין ממון חשיב שאי אתה יכול להזימה ועיין שם:
אך באמת קי"ל דבממון לא בעינן שאתה יכול להזימה ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם דלא הביא דין זה דגונב כיס בשבת דחייב לענין כפל ועיין בראב"ד אך כיון דבקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה וא"כ מה בכך דלא בא בבת אחת הא מ"מ הוה עדות שאי אתה יכול להזימה:
ובזה אמרתי לתרץ דברי פירוש משניות להרמב"ם בגיטין סוגיא דמטמא וכו' דכתב דמתניתין איירי בשוגג דאל"כ אין אדם מת ומשלם ותמהו עליו הא בסוגיא איתא משום דבעידנא דאגבהה קניא מתחייב בנפשו לא הוה עד שעת ניסוך וגם תקשי מה בכך דאיירי בשוגג הא חייבי מיתות שוגגין ג"כ פטורין מלשלם אך לפי הנ"ל ניחא די"ל דגם הוא סובר כדמשני רב דמעידנא דאגבהה קניא ולא בא בבת אחת אך היה קשה לו דכיון דהחיוב לשלם הוא מצד קנס ובקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה וא"כ מה בכך דלא בא בבת אחת הא אי יוזמו העדים לא יתחייבו לשלם דקלבד"מ דאצלם בא בבת אחת וע"כ כתב דאיירי בשוגג דאז לא בא לחייבו מיתה רק ממון ואי יוזמו יתחייבו לשלם דלא הוה קלבד"מ ואע"ג דגם חייבי מיתות שוגגין פטורין מלשלם הכא שאני משום דמעידנא דאגבהה קניא אך מש"ה צריכין לאוקמה בשוגג דאל"כ תקשי דמאי בכך דלא בא בבת אחת הא לגבי עדים בא בבת אחת והוה עדות שאי אתה יכול להזימה:
ובזה ניחא קושית הראשונים הנ"ל דמאי פריך אי כר"נ קשיא אחותו לוקמה בשוגג דמודה ר"נ אך לפי מאי שהקשו הראשונים דאמאי בבא על בתו פטור הא לא בא בבת אחת דמשעת ההעראה חייב מיתה וחיוב קנס הוא לבסוף וע"כ דמש"ה פטור משום דלגבי עדים משיב עדות שאי אתה יכול להזימה ואי יוזמו לא יתחייבו לשלם הקנס דאצל העדים חשיב בא בבת אחת והא תינח במזיד משא"כ אי איירי בשוגג הגם דחייבי מיתות ב"ד שוגגים ג"כ פטורים מלשלם מ"מ לא חשיב עדות שאי אתה יכול להזימה דלא באו רק על קנס לחוד כיון דהיה בשוגג וע"כ דאיירי במזיד ושפיר פריך הגמ' אי לר"נ קשיא אחותו:
ובזה ניחא קושיא הנ"ל דאמאי בטבח בשבת פטור מד' וה' הא לא בא בבת אחת דליתא דמ"מ פטור דחשיב עדות שאי אתה יכול להזימה ולפ"ז בשוגג אע"ג דחייבי מיתות שוגגים פטורין מלשלם מ"מ חייב לשלם דכיון דבאמת לא בא בבת אחת דחיוב שבת בהתחלת השחיטה וחיוב ד' וה' הוא לבסוף רק הפטור משום דחשיב עדות שאין אתה יכול להזימה וזה לא שייך בשוגג ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם הנ"ל דכתב הטעם משום דאי אין גניבה וכו' ונ"מ בשוגג דאז הוה עדות שאתה יכול להזימה ולא באו רק לחייבו קנס והיה חייב וע"כ כתב הטעם דאם אין גניבה דלענין גניבה בא בבת אחת וא"כ אפילו בשוגג פטור וע"כ ממילא פטור מד' וה' אפילו בשוגג משא"כ בגנב בחול דלא שייך דאין גניבה וכו' דאז היה חייב בשוגג דכיון דלא בא בבת אחת ורק הפטור משום עדות שאי אתה יכול להזימה ובשוגג לא שייך זה משא"כ בגנב בשבת אמרינן דכיון דאין גניבה דע"ז בא בבת אחת ופטור אפילו בשוגג אין טביחה ואין מכירה. ובזה ניחא קושית תוס' הנ"ל דעל ר"פ גופא תקשי די"ל דגם הוא סובר דאפילו בקנס אין אדם מת ומשלם. אך הא דצריך לומר משום דאין גניבה דנפקא מינה בשוגג:
גם נראה לתרץ קושית תוס' הנ"ל דאמאי מקשה ר"פ לאביי דעל ר"פ גופא תקשי אך לפי מה שהקשו מאי פריך אי ר"נ קשיא אחותו דילמא איירי בשוגג וע"כ נראה דעל אביי לשיטתו שפיר הקשה דהא עיקר דבשוגג מודה ר"נ משום דבפסחים מוקי הגמ' דמתניתין האוכל תרומת חמץ דבמזיד פטור מלשלם אתיא כר"נ מש"ה פטור והקשו דא"כ בשוגג אמאי חייב הא חייבי כריתות שוגגין הוא וליפטור מתשלומין ותירצו דכיון דגלי התור דמיתה דתרומה אינו פוטר מלשלם ה"ה שוגג דכרת לא פוטר והקשו דמ"מ לרבא דסובר דמית' שמים אפילו במזיד לא פוטר מלשלם אפילו לר"נ וא"כ לא גלי התורה ואכתי תקשי אמאי בשוגג חייב לשלם וע"כ דשוגג מודה ר"נ ועיין ברמב"ן והא תינח אליבא דרבא משא"כ אליבא דאביי דסובר דמיתת שמים ג"כ פוטר וא"כ י"ל כיון דגלי גלי ולעולם דאליבא דר"נ דאפילו בשוגג פוטר כרת מלשלם ואפ"ה לא תקשי מתניתין הנ"ל די"ל מש"ה בשוגג חייב דכיון דמיתה דתרומה וה"ה כרת בשוגג דחמץ וע"כ שפיר קשה אי כר"נ קשיא אחותו דליכא לאוקמי בשוגג דאפילו בשוגג וע"כ על ר"פ גופא לא קשיא די"ל דאיירי בשוגג:
והנה בריטב"א בקידושין איתא דבר חדש דאע"ג דנתרבה העראה כגמר ביאה בכל עריות זה דוקא בלא גמר ביאתו אז חייב על ההעראה לחוד דאחשביה להך העראה כנגד ביאה אבל היכא דגמר ביאתו אז אינו חייב על העראה רק על הגמר דגלי דעתיה דכוונתו על הגמר ועיין שם. ובזה ניחא בפשיטות קושיא הנ"ל דאמאי בא על בתו פטור הא לא בא בבת אחת דחיוב מיתה משעת העראה וחיוב קנס הוא לבסוף דליתא דהיכא דגמר ליכא חיוב מיתה על העראה. ובזה ניחא דברי הראב"ד דכתב על מה דכתב הרמב"ם דחובל בבתו דחייב בושת ופגם דוקא בושת ופגם דחבלה אבל בושת ופגם אם בא עניה פטור דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין והקשו דתיפוק ליה דקלבד"מ אך לפי הנ"ל ניחא דכיון דהיכא דגמר ביאתו אז החיוב מיתה על הגמר וחיוב בושת ופגם הוא משעת העראה ולא בא בבת אחת ודוק:
ולפי מאי שכתבתי דאפילו היכא דפטר א"ע מכלום אכתי ליכא רק גורם לממון דיכול להודות דהמעשה היה בפני פלוני ופלוני דאז הוה עדות שאי אתה יכול להזימה ואע"ג דאי יוזמו נפסלין מ"מ כיון דהם באו להעיד על שני דברים לפוסלו ולחייבו קנס ע"כ הגם דאי יוזמו נפסלין מ"מ לא חשיב עדות שיכול להזימה. ובזה ניחא לתרץ דברי הרמב"ם מה שכתבתי באות ק' דלא הביא תירוץ הגמ' דמתניתין דבא על אחותו חייב הנס מיירי במפותה וע"כ נראה דהא הקשו מאי פריך הגמ' דניתן להצילה בנפשו הא י"ל דחיוב קנס על הגמר ממש ואין לומר דאז הוא ברצון ומחלה הא בקנס לא מועיל מחילה דחשיב דשלב"ל ואין לומר דפטר א"ע מכלום דכיון דפטור מבושת ופגם אך אכתי יכול להודות דהמעשה היה בפני פלוני ופלוני דאז ליכא עדות כיון שאי אפשר להזימן ואין לומר כיון דנפסלין ליתא דהא חשוד על העריות כשר לעדות אפילו בוודאי בא על הערוה משום דיצרו תוקפו ואין לומר דעכ"פ לעדות אשה פסול לעדות ועיין בסנהדרין פ' ג' זה ליתא לפי מאי דאיתא באה"ע סי' מ"ב בח"מ דהא דלעדות אשה פסול זה רק מדרבנן והכא קאי על הקרא דדריש חטא אלו חייבי כריתות וע"ז פריך הגמ' דניתן להצילה בנפשו והוצרך ר"פ לתרץ דמיירי במפותה משא"כ אליבא דאמת דרבנן פוסלין לעדות אשה וא"כ העידו על שני דברים וחשיב עדות שאי אתה יכול להזימה אי יודה דהמעשה היה בפני פלוני ופלוני וא"כ אכתי חשיב דשלב"ל ולא מועיל מחילה דלבסוף וי"ל דחיוב קנס על הגמר ולא קשה קושיית הגמ' וע"כ השמיט הרמב"ם תירוץ דמיירי במפותיי:
והנה בירושלמי איתא כתובות פ' ג' דמובא שם מחלוקת רנבה"ק עם ר"ש בן מנסיא דאמרינן שם דלרנב"ה היה עושה יוה"כ כשבת ור"ש ב"מ אומר דח"כ כחמב"ד ואמרינן עוד שם דנדה איכא בינייהו דארנב"ה נדה דיש היתר לאסורו חייב בתשלומין ולר"ש ב"מ כל המחויב כריתות פטורין מתשלומין:
ובזה ניחא קושית פ"י דאמאי מוקי הש"ס בפסחים דף ל"ב כריה"ג דחמץ מותר בהנאה ודלא כהלכה הא שפיר מצי לאוקמי כדקי"ל כר"ש דחמץ לאחר פסח שרי רק מטעם קנס וכאן איירי בתרומה שלא בא ליד כהן ולא עבר על ב"י וממילא מותר לאחר הפסח וממילא למ"ד בחמץ של הקדש במועד דדבר הגורם לממון כממון דמי שפיר חייב אם שוגג ומזיד פטור וע"ש:
אך לפי הנ"ל ניחא דאליבא דר"ש דיש היתר לאסורו תקשה אמאי במזיד פטור דהא רנחב"ה מודה דכרת לא פוטר מתשלומין וע"כ כריה"ג הגם לדי' אסור לאחר זמנו ועי' במהרש"א דף צ' ובא"ח. ובזה ניחא קושית תוס' כתובות דאמאי לא מקשה על מתניתין דפסחים דמשני דמש"ה במזיד פוטר משום דר"ח הא מדאגבי' קני' וע"כ נראה דהא הקשו דמאי פריך שם ולאביי פוטר בזר שאכל תרומה הא מדאגבי' קני' דנ"מ בתרומה שלא בא ליד כהן דל"ש דקני משעת דאגבי'. אך לפי הירושלמי הנ"ל ניחא דכיון בתרומה שלא בא לכהן מהני שאלה חשוב יש היתר לאסורו כמו נזיר דחשוב יש היתר לאסורו משום דמועיל שאלה ועי' בפסחים פ' א"ע א"כ אפי' לאביי חייב דהא גם ר' נחב"ה מודה אלא ודאי דמיירי בבא ליד כהן ושפיר פריך מדאגבי' קני' משא"כ על מתני' דפסחים דכרת בחמץ פוטר ולא מיתה דתרומה יש לומר דמיירי בתרומה שלא בא ליד כהן דל"ש דקני משעת הגבהה ואיסור חמץ אין לו היתר באכילה אפי' לאחר זמנו דבזה סובר כר"י:
ובזה ניחא הרמב"ם הלכות תרומות פ' ו' זר שאכל תרומה בזדון אינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם. והקשו במל"מ הא מדאגבי' קני' והיה לו להביא דמיירי שתחב לו חבירו בבית הבליעה וע"ש. ולפי הנ"ל ניחא כיון דהרמב"ם מיירי שחיוב מלקות פוטר לשלם יש לומר דמיירי בתרומה שלא בא ליד כהן והגם דיש היתר לאסורו לענין מלקות אין חילוק לעולם מלקות פוטר:
גם נראה על קושי' תוס' הנ"ל דאמאי לא מקשה על מתני' דפסחים דהא הקשו על כל חמץ מדוע יעבור על ב"י לפמ"ש הפוסקים דאינו עובר על ב"י כי אם בשיעור כזית אבל בפחות א"ע וא"כ לדידן דקיי"ל דכל העומד לשרוף כשרוף דמי וא"כ כתותי מכתת שיעורו כיון דהחמץ עומד לשריפה וליכא שיעור כלל אך יש לומר דגזה"כ הוא לעבור על ב"י אך הקשו היכי דהיה תרומות חמץ של תרומה טמאה דעומד לשריפה מכח תרומה טמאה אמאי יעבור בב"י כיון דלשריפה עומד מכח תרומה טמאה והוי כדבר אחר וליכא שיעור דכתותי מ"ש אך זה ליתא דבתרומה טמאה אינו עומד לשריפה דיכול למתשל עלה ושפיר עובר על ב"י וע"ש בס' מהר"ם מינץ. והנה המפ' הקשו איך חל איסור חמץ על איסור תרומה אך הוי מוסיף דנאסר גם לכהנים אמנם בתרומה טמאה דאסור גם לכהנים ג"כ תקשה איך חייל וכתבו דחשוב איסור מוסיף דניתוסף לאו דב"י דליכא בתרומה:
ובזה ניחא קושית פ"י הנ"ל לפי מה דאיתא בצל"ח דמש"ה חשוב לאו דב"י איסור מוסיף משום דב"י אינו ענין לאכילה ודמי להקדש דחשוב מוסיף משום הנאה משום דהקדש אין איסור הנאה משום מג אכילה משא"כ בשר בחלב לא חשוב א"מ איסור הנאה ולפ"ז לר"ש דדריש טעמא דקרא וע"כ סוברים דאליבא דר"ש טעמא דלאו דב"י הוא משום אכילה ועי' בר"ן ריש פסחים ובא"ח א"כ לדידי' ב"י לא הוי א"מ וא"כ לא תקשה דאתא כר"ש ובתרומה שלא בא ביד כהן דאי כר"ש לא הוי א"מ ואיך חל איסור חמץ על תרומה. אך תקשה כיון דעומד לשריפה משום דבר אחר משום תרומה טמאה א"כ ליכא ב"י משום כמ"ש וליכא א"מ לאו דב"י. והנה אי אמרינן דהא דכמ"ש היכא דעומד לשריפה זה רק אליבא דר"ש דסובר כשרוף דמי ועי' באה"ע ס' קכ"א ניחא בפשיטות קושית פ"י הנ"ל דאי אתי כר"ש תקשה דליכא כ"י וליכא א"מ אך יותר נראה דמיירי בלא ביד כהן דכיון דיכול ליתשל לא הוי כמ"ש. ובזה לא קשה קושית תוס' דהא קשה מה פריך הגמ' דילמא מיירי בלא בא לכהן ול"ש דקני משעת דאגבי' אך היה נראה לו לדוחק דכיון דמזיק מתנות כהונה פטור והחיוב רק לצי"ש ל"ש לומר לרבא חייב דמשמע מדינא נהי לאביי פטור יש לומר אפי' לצי"ש פטור הגם דקלבד"מ חייב לצי"ש מ"מ אליבא דר"נ אפי' לצי"ש פטור מ"מ היה לדוחק דאמר לרבא חייב משמע מדינא אך מתני' דפסחים דע"כ מיירי בלא בא לכהן דאל"כ כמ"ש וליכא ב"י וליכא א"מ וממילא לא קשה דקני משעת דאגבי'. ובזה ניחא הא דלא קאמר הגמ' משום דמלקות דחמץ פיטר ועי' במפרשים אך כיון דע"כ מיירי בלא בא לכהן א"כ חיוב דבשוגג רק לצי"ש וחיוב זה אין מלקות פוטר ואפי' מיתה וע"כ משני כר"נ לדי' אפי' לצי"ש פטור. וניחא בזה הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל לפי שעיקר דאוכל חמץ לוקה ואינו לוקה ומשלם ומדמי עצים פטור לפי שאסור בהנאה ותמהו כיון דמלקות פוטר מאי צורך לטעם דאסור בהנאה וגם אמאי לא קאמר הסוגיא משום דאינו לוקה ומשלם:
אך יש לומר דכוונתו דכיון דאסור בהנאה א"כ חשוב א"מ דחמץ אסור בהנאה ומיירי שפיר בבא לכהן נהי דליכא ב"י מ"מ הוא א"מ משום הנאה וא"כ בשוגג חייב מדינא ואז במזיד פטור מדינא דאינו לוקה ומשלם משא"כ הסוגיא דמשני כריה"ג וליכא א"מ דהנאה רק ב"י א"כ מיירי בלא בא להכהן דחיוב לצי"ש אז אי אפשר משום מלקות:
ומה שהקשה על הירושלמי הנ"ל דבהדיא איתא פ' א"כ דר"ש בן מנסיא סובר דהבא על הנדה שחייב קנס משום דיש בה הוי' וראויה לקיימה וכרת לא פוטר ונראה לפי מה שאמרנו אות ק' דאמאי בא על בתו פטור והא לא בא בב"א דמשעת העראה חייב מיתה וקנס הוא בגמר ביאה אך אמרנו דחשוב עדות שאי אתה יכול להזימו דאי יוזמו לא ישלמו דאין אדם מת ומשלם דאצלם בא בב"א וזה ל"ש בחייבי כריתות דל"ש עדות שאי אתה יכול להזימו והירושלמי לשיטתו דסובר דחיוב קנס ג"כ משעת העראה וע"כ סובר רש"י הנ"ל דהבא על הנדה דפטור מקנס ודוק:
בו יבואר אי קונמות מפקיעין מידי שיעבוד
עיין בר"ן בנדרים דף מ"ז דהרבה פוסקים סוברים דאפילו קדושת דמים מפקיעין מידי שיעבוד גם שיטת ר"ת כן אך ר"ת מחלק דבמטלטלין דכיון דבשעת ההקדש היה ברשות המקדיש גם מחוסר גוביינא ע"כ מפקיעין מידי שיעבוד משא"כ בקרקע קדושת דמים אין מפקיע משום דכגבוי דמי ועיין ברשב"א בגיטין פ' השולח ועיין בתוס' ב"ק דף ל"ג ושיטת הרמב"ם דאפילו קדושת דמים בקרקע מפקיע מידי שיעבוד ועיין בב"ק דף ל"ג דקאמר הגמ' מאי בינייהו הקדישו ניזק איכא בינייהו דאליבא דר"י דסבר ב"ח הוא אינו קדיש והקשו בתוס' שם ואמאי אינו קדוש לאביי דסובר דלמפרע הוא גובה איתא בהדיא בפסחים דקדוש ולכאורה נראה דאי אמרינן דקדושת דמים אין מפקיע מידי שיעבוד א"כ י"ל דדוקא התם דמיירי ע"כ בקרקעות ובקרקע לא שייך קדושת הגוף רק קדושת דמים ולא יכול הלוה להפקיע הנכסים מהמלוה ע"י הקדש כיון דהקדש דמים אין מפקיע מידי שיעבוד ע"כ סובר אביי דלמפרע הוא גובה משא"כ הכא דמיירי בשור דראוי לקדושת הגוף וא"כ לא שייך לומר דלמפרע הוא גובה כיון דיכול הלוה להפקיע מהמלוה ע"י הקדש למזבח א"כ לא שייך לומר דלמפרע ברשות המלוה הוה קאי כיון דיכול להפקיע ע"מ הקדש גם לפי שיטת רה"ג דכתב וזה לשונו שאין חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים אלא אם שייר לעצמו כדי חובו של זה והקדיש השאר בכה"ג מפקיע מידי שיעבוד וגובה מבני חורין ששייר ונפקא מינה דאפילו היה בהקדש אפותיקי מפורש אפילו הכי הקדש מפקיע וע"כ כתבו דאי אמרינן דהמזיק שיעבודו של חבירו חייב א"כ ליכא פסידא לניזק או לב"ח אי אית ליה נכסי ולא אלמוה רבנן לשיעבודא והקדש מפקיע אפילו קדושת דמים וע"כ אפילו אפותיקי מפורש ניהו דלא מצי לגבות חובו מנכסים אחרים בתורת חוב דהא אתני בפירוש דאין לו פירעון אלא מזה מ"מ כיון דקי"ל כרשב"ג דהמזיק שיעבודו של חבירו חייב הרי זה המקדיש חייב לשלם למלוה מה שמגיע לו מכח מזיק שיעבודו של חבירו ונמצא שאין המלוה מפסיד כלום ע"י ההקדש הלכך חייל הקדש אפילו אקדושת דמים ולא אלמוה לשיעבודא דב"ח ולפ"ז י"ל דסוגיא מיירי דאית ליה נכסים אחרים לשלם לניזק ואז אפילו קדושת דמים מפקיעין ע"כ לא שייך לומר למפרע הוא גובה כיון דבידו להפקיע ע"י הקדש:
ובזה ניחא דברי רש"י שם דפי' דסוגיא מיירי בשור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ותמה עליו אמאי נקט דוקא בכה"ג ולא בשור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים אך לפי מה דאיתא בגיטין פ' השולח דנחלקו בו ת"ק ורשב"ג דרשב"ג מחייב במזיק שיעבודו של חבירו ופסק הרמב"ם כרשב"ג דמחייב ותמהו עליו הא הכא בסוגיא איתא דאם שחט המזיק שור תם למ"ד מזיק שיעבודו של חבירו חייב וחייב לשלם פחת שחיטה לניזק והרמב"ם פסק דפטור ועיין בתומים דכתב וז"ל דרמב"ם סבירא ליה קנסא הוא דהא הוא רק גרמא ובתוס' ב"ב איתא דהיכא שמפסיד ג"כ לעצמו לא שייך קנסא שלא יגרום להזיק דהא לא יפסיד לעצמו וא"כ בשור תם דחצי שלו וכמו דמפסיד בשל חבירו כן מפסיד בחצי שלו א"כ לא שכיח שיעשה כן וע"כ לא קנסוה ולכך פסק דפטור ועיין שם וכבר אמרנו דמש"ה לא שייך למיפרע הוא גובה דכיון דיכול המזיק להפקיע ע"י הקדש דכיון דיש לו נכסים אחרים ויהי' חייב משום מזיק שיעבודו וזה תינח בשוה מנה שנגח שוה מאתים דאז כל ההיזק רק בשל חבירו דהוא לא הפסיד כלום דכיון דנוטל הניזק כל השור וע"כ שפיר חייב משום מזיק שיעבודו וע"כ לא אלמוה ממילא לא שייך למיפרע גובה משא"כ בשוה מאתים שנגח שוה מאתים דהמזיק יש לו הפסד ג"כ בחצי ופטור מטעם מזיק שיעבוד ולא יכול המזיק להפקיע מהניזק השור ע"י הקדש וא"כ אמרינן למיפרע גובה וא"כ אפילו לר"י קדיש:
ובאמת נראה לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל הא דפסק בעבד שעשאו רבו אפותיקי ושיחררו דחייב משום מזיק שיעבוד והכא פסק דפטור משום דהא דעת רש"י שם בגיטין דמיירי באפותיקי סתם והקשו בתוס' שם דא"כ מאי הזיק לו תיפוק ליה דצריך לפרוע החוב ותירץ בפ"י דמיירי שעברה שמיטה על החוב ואי לא שיחררו לא היה משמט דהמלוה על המשכון אינו משמט ועיין בספר ברית אברהם דהקשה הא התם במתניתין מבואר ברמב"ם בפי' המשנה דאינו כותב שטר אלא על דמיו וקשה אמאי והא לחד אוקימתא במס' שבועות מבואר לרשב"ג דאינו משמט כלל במלוה על המשכון וא"כ קשה דליתחייב המשחרר על הכל דע"י השיחרור הפסיד כל חובו ולולי השיחרור גם המותר לא היה משמט ועיין שם אך נראה דכיון דאין זה דבר ברור דדעתו היה שקיבל המשכון אף על היתרים מדמי המשכון וע"כ דעת הג' אשרי דאליבא דשמואל דסבירא ליה אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי זה דוקא במשכנו בשעת הלוואה דחשיב איני יודע אם נתחייבתי דשמא קיבל המשכון אף היתרים מדמי המשכון וזה תינח לענין שיפסיד כל החוב באם אבד המשכון משום דאוקי ממונא בחזקת מריה משא"כ לענין שמיטה איך אמרינן דגם המותר אינו משמט אליבא דשמואל הא שמא לא קיבלו על כל החוב וא"כ משמט המותר דאמרינן לאיפו' אוקי ממונא בחזקת מריה אך נראה דחשוב מתוך שאינו יכול לישבע משלם דכיון דמה שכנגד המשכון אינו משמט בודאי וא"כ כיון דספק אם קיבל על כל החוב אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם משא"כ הסוגיא דגיטין הנ"ל דקאי לרב ורב לא סובר מתוך שאינו יכול לישבע משלם וא"כ משמט המותר וע"כ אינו כותב רק על דמיו וא"כ לדידן דאינו משמט אפילו ביותר מדמיו ובש"ך איתא סימן ק"ז דהיכא דמישתרשי ליה גם בלא מזיק שיעבודו חייב וע"כ פסיק הכא הרמב"ם דחייב הגם דפסק דפטור מלשלם פחת שחיטה מ"מ הכא חייב משום דמישתרשי ליה ע"י השיחרור שישמט יתרון החוב ע"כ פסק דחייב:
גם נראה לפי מאי דהקשו ניהו דמזיק שיעבודו פטור מ"מ עכ"פ איכא גרמי א"כ ודאי חייב לצאת ידי שמים וא"כ אמאי תקנו שיכתוב העבד שטר שהרי אין העבד חייב כלום טפי הוה להו לתקן שהמשחרר יכתוב השטר שעשה שלא כדין אך נראה דע"כ לא היה השיחרור ע"י כסף כיון דהמשחרר עבדו עובר בעשה ואמאי לא אמרינן דאי עביד לא מהני ואין לומר דאין מתכוין לטובת העבד רק לטובת עצמו ועיין בר"ן על הא דמשני הגמ' מצוה שאני דפי' כן אך לרב דאוסר דבר שאינו מתכוין א"כ אפילו בכסף דאין מתכוין לטובת העבד עשה איסור וע"כ דהשיחרור היה ע"י שטר ע"י עצמו דבזה אמרינן אי עביד מהני כמו שכתבו האחרונים (משום דגמר לה לה מאשה וע"כ ע"י עצמו דאל"כ הא הוה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים דגרמו חוב לב"ח שעבד משועבד לו וע"כ דקיבל הוא בעצמו וע"כ סוברים רבנן דעבד כותב שטר על דמיו משא"כ לדידן י"ל דמיירי בכסף ע"י עצמו דהא דבר שאין מתכוין מותר וא"כ לא עביד העבד מידי וע"כ פוסק הרמב"ם דהמשחרר כותב שטר על דמיו הגם דפוטר מזיק שיעבודו של חבירו:
ונחזור לענין ראשון גם נראה לתרץ דברי רש"י הנ"ל דהא קשה לפי מאי שפי' רש"י בפסחים דמש"ה בהקדיש לוה וזבין לוה אתי מלוה וטריף ניהו דמכאן ולהבא גובה מ"מ לא היה יכול הלוה להקדיש ולמכור דכיון דהיה משועבד למלוה חשיב אינו ברשותו וא"כ תקשי אמאי לא קאמר הגמ' הקדישו מזיק איכא בינייהו ואין לומר דאינו ברשותו להנך דסוברים דהיכא דמקני דבר שלב"ל עם דבר שב"ל מיגו דמועיל הקנין לדבר שב"ל מועיל נמי לדבר שלב"ל וכן הדין לענין דבר שאינו ברשותו וא"כ ה"ה הכא ניהו דאינו ברשותו להקדיש מ"מ מיגו דחל על פלגא שלו חל נמי על אידך פלגא דמשועבד לניזק וע"כ פירש"י דמיירי בשור שוה מנה שנגח שוה מאתים ואז לא שייך לומר מיגו דהא המזיק אין לו בשור כלום:
ומה שהקשה בספ' קצ"ה סי' קי"ז על שיטת רש"י בפסחים א"כ כי אתי אח"כ לוה מסלק לב"ח בזוזי נמי תתבטל המכירה כיון דבשעת המכירה הוה דבר שאינו ברשותו אך זה אינו דאיתא בשטה מקובצת דהיכא דאינו מחוסר רק משום שאינו ברשותו ע"כ אח"כ שנעשה ברשותו למפרע חל עליו הקדש וע"כ ה"ה הכא כשפרע הלוה ובאו הנכסים לרשותו חל ההקדש למיפרע:
גם יש ליישב דברי רש"י הנ"ל דלפי מאי דאיתא בתוס' גיטין דאינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לר"י ועיין בש"מ דכתב דזה דוקא בשור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים דאז אינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לר"י עיין שם א"כ י"ל דהיה קשה לרש"י דאמאי לא קאמר הקדישו מזיק א"ב והקדיש קדושת הגוף דמפקיע מידי שיעבוד אך אינו יכול לסלקו בזוזי ולמיפרע גובה והקדש אינו מפקיע מידי שיעבוד וזה שוה מנה שנגח שוה מאתים דאז אינו יכול לסלק בזוזי אפילו לר"י משא"כ בשוה מאתים שנגח שוה מאתים דאין כל השור שלו ויכול לסלקו בזוזי וניחא דברי רש"י הנ"ל:
גם לפי מה שאמרנו דמש"ה לא אמרינן הכא למיפרע גובה משום דיכול להפקיע ע"י הקדש משום דמיירי דיש לו נכסים ויהיה חייב לשלם משום מזיק שיעבודו וע"כ לא אלמוה אך זה אי אמרינן דמזיק שיעבודו של חבירו חייב משא"כ אי פטור לא שייך זה דאז אלמוה לשיעבוד וע"כ פירש"י דמיירי בשוה מנה שנגח שוה מאתים דאז כיון דאינו יכול לסלקו בזוזי לא חשיב מזיק שיעבודו של חבירו לחוד כיון דגוף השור הוא שלו ולכולי עלמא הוא חייב וע"כ פירש"י בשוה מנה שנגח שוה מאתים:
גם נראה לפי מאי שכתבו התוס' דמש"ה קאמר הגמ' איקדושי מיקדיש משום דר' אבוה הגם דהקדש דמים נמי מפקיע מידי שיעבוד אך משום דאלמוה רבנן לשיעבודא וזה שייך בשוה מנה שנגח שוה מאתים דאז המזיק לא הפסיד כלום וע"כ אלמוה לשיעבודא משא"כ בשוה מאתים שנגח שוה מאתים דהמזיק יש לו ג"כ הפסד במה שהקדיש א"כ לא שכיח שיעשה כן ולא שייך לומר אלמוה ע"כ י"ל דהיה קשה לרש"י אמאי לא קאמר הקדישו מזיק איכא בינייהו דכיון דגם קדושת דמים מפקיע וע"כ משום דאלמוה וזה שייך בשוה מנה שנגח שוה מאתים דאז שייך לומר אלמוה וד"ל:
ובאמת היה נראה לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל לפי מאי שהקשה בספר קצה"ח לפי מאי שמחלקין התוס' דהא דר' מאיר מחייב בדיני דגרמי זה דוקא בשורף שטר דראוי לכל העולם למכור וא"כ קשיא הא דאיתא בסוגיא הנ"ל גבי שחטו תם מה שעשה עשוי וקאמר ש"מ המזיק שיעבודו של חבירו פטור ופריך הא נמי רבה אמרו דאמר השורף שטרותיו של חבירו פטור והיכא מוכח דהמזיק שיעבודו פטור כיון דאפילו למאן דדאין דינא דגרמי אינו אלא בדבר שראוי לכל העולם וכיון דקי"ל המוכר קנסיו לא עשה ולא כלום אם כן שחטו תם דאינו ראוי אלא לו לניזק א"כ היכא מוכח מהך דשחטו תם מזיק שיעבוד פטור הא שיעבוד ראוי לכל העולם למכור ולגבות בו דבמלוה בשטר ע"י כתיבה ומסירה ובמלוה ע"פ ע"י מעמד שלשתן אבל תם ליתא במכירה וכדאיתא שם בהקדישו ניזק איכא בינייהו והך ברייתא דשחטו אתיא כר"י. וביותר קשה למאי שאיתא בתוס' בהא דאמרינן מאן תנא דדאין דינא דגרמי ר"מ ולא אשכחן בהדיא תנא דפליג על ר"מ וכתבו בתוס' דהאי תנא דשחטו תם דמה שעשה עשוי הוא דפליג על ר"מ וקשה ואיך מוכח מהך דשחטו תם דהתם שאני דליתא במכירה וע"כ פטור דאינו ראוי לכל העולם. ובאמת היה נראה אי אמרינן כשיטת הירושלמי דקנס חשיב דבר שלב"ל וע"כ סובר דלא מהני מחילה בקנס ועיין בתוס' כתובות פ' אלו נערות א"כ מהראוי לומר דאליבא דכ"ע לא יכול לימכר משום דחשיב דבר שלב"ל וע"כ קשה מאוד הא דאיתא בסוגיא מכרו אינו מכור הקדישו מוקדש אלא ניזק מכרו אינו מכור מני ר"מ הקדישו מוקדש אתאן לר"ע וקשה הא י"ל דאתאן אפילו לר"ע ומ"מ מכרו אינו מכור משום דחשיב דבר שלב"ל כנ"ל משא"כ הקדישו מוקדש הא שיטת הרמב"ם דכיון דהקדש מפקיע מידי שיעבוד חל נמי על דבר שלב"ל ובפרט לפי מאי דהקשה בספר ש"מ על הא דקאמר הקדישו ניזק איכא בינייהו דאפילו לר"ע לא קדיש משום דאינו ברשותו אך אמרנו משום דקדושת הגוף כיון דחל על דבר שלב"ל חל נמי על דבר שאינו ברשותו וא"כ י"ל משום הכי הקדישו מוקדש לר"ע הגם דאינו ברשותו משום דהקדש חל נמי על דבר שאינו ברשותו משא"כ מכרו אינו מכור דמכירה לא מהני על דבר שאינו ברשותו ולמאי שהקשה בס' קצה"ח על שיטה זו מאי פריך הגמ' בב"ק דף ס"ח ע"ב על הא דמשני הגמ' שם כגון שהקדישו בעלים ביד גנב ופריך הגמרא הא אינו ברשותו וקשה הא קדושת הגוף חל אפילו על דבר שאינו ברשותו ועיין סי' קי"ז נראה דל"ק כיון דעיקר הטעם דהקדש חל על דבר שלב"ל כיון דהקדש מפקיע מידי שיעבוד והא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד הוא משום דמכאן ולהבא הוא גובה והא דמכאן ולהבא הוא גובה הוא משום דאין ברירה ובתוס' י"ט בפסחים איתא דמדאורייתא יש ברירה וא"כ מדאורייתא לכ"ע למפרע הוא גובה וא"כ מדאורייתא אין קונם מפקיע מידי שיעבוד וממילא מדאורייתא לא חל על דבר שלב"ל ולענין ד' וה' הא אזלינן בתר דאורייתא ועיין ברשב"א ב"ק ושפיר פריך מי קדיש הא אינו ברשותו א"כ מדאורייתא לא קטבח דהקדש ואמאי פטור מד' וה' הא בד' וה' אזלינן בתר דאורייתא עכ"פ אמרינן דמכרו אינו מכור אליבא דכולי עלמא משום דאינו ברשותו או משום דבר שלב"ל וא"כ תקשי קושיית קצה"ח הנ"ל דהיכא מוכח מהך ברייתא דמה שעשה עשוי דלא סובר כר"מ דינא דגרמי הא אינו ראוי לכל העולם ואליבא דכ"ע פטור אך נראה דאליבא דר"מ לשיטתו דסובר אדם מקנה דבר שלב"ל א"כ ראוי לכל העולם למכור ושפיר מוכח מדפטור בשחטו ע"כ דלא סובר כר"מ משא"כ לדידן דקי"ל דאין אדם מקנה דבר שלב"ל וא"כ אינו ראוי לכל העולם ע"כ פסק הרמב"ם דפטור בשחטו תם:
גם רב הונא בריה דרב יהושע לשיטתו דמשני בכתובות דאמרה יקדשו ידי וע"כ דסובר דגם קדושת הגוף לא חל על דבר שלא בא לעולם וא"כ אמאי בהקדישו ניזק איתא בסוגיא דאליבא דר"ע קדיש וע"כ דסובר דלא חשיב דבר שלב"ל או אינו ברשותו ע"כ שפיר קאמר רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שיעבודו של חבירו פטור דלדיד' ראוי לכל העולם משא"כ לדידן י"ל דחשיב דבר שלב"ל ואעפ"כ ההקדש חל משא"כ למכור לא יחול משום דבר שלב"ל וע"כ פסק הרמב"ם דפטור בשחטו משום דאינו ראוי לכל העולם:
גם נראה דרב הונא בריה דרב יהושע דהוכיח דהמזיק שיעבודו של חבירו פטור קאי על הך ברייתא דקתני הקדישו מוקדש משום דר' אבוה משמע דהקדש גמור לא הוי וע"כ משום דהך ברייתא סובר דהקדש אין מפקיע מידי שיעבוד ועיין בתוס' שם ואפ"ה חזינן דחל ההקדש שהקדישו ניזק וע"כ משום דלא חשיב דבר שלב"ל וא"כ ראוי לכל העולם ושפיר הוכיח דהמזיק שיעבודו של חבירו פטור משא"כ לדידן י"ל דחשיב דבר שלב"ל מ"מ הקדש חל משום דהקדש מפקיע מידי שיעבוד וחל גם על דבר שלב"ל וא"כ אינו ראוי לכל העולם וע"כ פסק הרמב"ם דפטור:
וגם נראה כיון דהאי תנא סובר דמוקדש משום דר' אבוה הגם דהקדש מפקיע מידי שיעבוד וע"כ כמו שכתבו בתוס' משום דאלמוה לשיעבודא ואי סובר דפלגא ניזקא קנסא משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי א"כ לא שכיח ולא שייך לומר אלמוה לשיעבודא וע"כ דסובר פלגא ניזקא ממונא וא"כ ראוי למכור לכל העולם ושפיר דייק רב הונא בריה דרב יהושע דהמזיק שיעבודו של חבירו דפטור משא"כ לדידן דפלגא ניזקא קנסא ואינו ראוי למכור ע"כ פסק הרמב"ם דפטור בשחטו תם:
אך אכתי קשה מאי פריך הגמ' דילמא משום הכי הקדישו מוקדש משום דמיירי בשור שוה מאתים שנגח שוה מאתים וי"ל מיגו דחל ההקדש על חלקו חל נמי על חלקו של ניזק משא"כ מכרו אינו מכור דלא שייך לומר מיגו דאדרבה דחשיב קני את וחמור משא"כ בהקדש לא שייך קני את וחמור דזה דוקא בקנין משא"כ בהקדש דסגי באמירה ועיין בנו"ב דכתב ג"כ דבדברים הנקנים באמירה לא שייך קני את וחמור:
והנה בחידושי הרשב"א והר"ן בחולין דף קל"ט בהא דאמרו גבי קדשי בדק הבית מכיון דמרדו פקעו להו קדושתייהו והקשו קדושה שבהן להיכן הלכה י"ל דקדושת דמים אינו כקנין הגוף אלא כשיעבוד ממון וכיון שנתיאש הגיזבר מחמת שמרדו הוה ליה כהפקר ופקעה ליה שיעבוד שיש לגבוה עליו ועיין שם לפי זה כתבו האחרונים דמשום הכי קדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד משום דבשלמא קדושת הגוף דהוא קנין הגוף אלים משיעבוד ויכול להפקיע השיעבוד משא"כ קדושת דמים דהוא רק שיעבוד ממון לא אלים להפקיע שיעבוד שקדמו:
ובזה ניחא דברי הרמב"ם דכתב סתם דגנב והקדיש פטור מד' וה' ולא חילק בין קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח ותמהו עליו דבשלמא בקדשי מזבח שהקרבן קרב לכפר על הבעלים ונשחט לשמו של בעלים עליו וע"כ לא חשוב מכירה ומעיקרא תורא דראובן והשתא נמי תורא דראובן כמו דמשני הגמ' בב"ק ד' ע"ו משא"כ קדשי ב"ה לא שייך לומר כן וא"כ תקשי מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים הא איתא בהדיא בברייתא גנב והקדיש משלם ד' וה' וע"כ משום דאיירי בקדשי ב"ה וע"כ נראה דהנה זה פשיטא דאם גנב ושיעבד אותו לב"ח דבוודאי פטור מד' וה' דלא חשיב מכירה רק שיעבוד לחוד וא"כ בקדשי ב"ה דאמרנו דאינו קנין הגוף רק שיעבוד לחוד וא"כ פשיטא דפטור מד' וה' וקושיית הגמ' שיהא חייב בהקדיש ד' וה' לא אזלה רק מקדשי מזבח דהוה קדושת הגוף וע"ז קשה שפיר מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים וע"ז משני הגמ' דכיון שקרבן קרב לכפר על הבעלים א"כ מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן משא"כ קדשי ב"ה לא חשוב מכירה כלל שיהא חייב בד' וה' כיון דאינו רק שיעבוד לחוד וברייתא דקתני גנב והקדיש דחייב בד' וה' אתי כשמואל דלא סובר כיון דמרדו פקעה קדושה וע"כ משום דסובר דגם קדושת דמים חשוב קנין הגוף משא"כ לדידן דקי"ל כרב:
ובאמת קשה לי הא דמקשה הגמ' בב"ק על מ"ד דיאוש קונה וטבח ומכר לאחר יאוש פטור מד' וה' מהא דגנב והקדיש ואח"כ טבח דפטור מד' וה' אימת אילימא לפני יאוש מי קדיש אלא פשיטא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש מש"ה פטור דהקדש קטבח אבל אי לא הקדיש וטבח משלם ואי יאוש קונה אמאי משלם שלו הוא טובח אלא וודאי דיאוש לא קנה ומ"מ חל ההקדש משום דאיכא יאוש ושינוי השם וקשה הא בתוס' הקשו דחשיב שינוי החוזר לברייתו ע"י שאלה וע"כ דהקדש היה עדע"ר ואין לומר דמיירי בבא ליד הגזבר דהא אי אמרינן כר"ל דבישראל משיכה קונה מדאוריתא א"כ בהקדש ובנכרי משיכה לא קנה ואפילו בבא ליד הגזבר מועיל שאלה כמו דאיתא באחרונים וע"כ עדע"ר וכיון דהא דעדע"ר אין לו שאלה הוא רק מדרבנן ולענין ד' וה' אזלינן בתר מדאורייתא ומדאוריתא חשוב חוזר לברייתו וא"כ אמאי פטור מד' וה'. אך יש לומר הא קושיית הגמ' אזלה ר"ו על ר"ל דר"י לשיטתו דסובר דבישראל מעות קונות ובהקדש משיכה קונה וע"כ אי יאוש לא קנה ניחא דמיירי בבא ליד הגזבר דאז מדאורייתא ליתא בשאלה:
ובזה ניחא קושיית תוס' הא דמקשי אביי על רבה קרבנו ולא הגזול אימת אי לימא לפני יאוש פשיטא אלא לאחר יאוש ש"מ יאוש לא קני והקשו בתוס' דאפילו יאוש לא קני מ"מ הא איכא גם שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש. אך אביי לשיטתו דסובר דבנכרי משיכה לא קני וה"ה בהקדש דסובר כר"ל ועיין במס' בכורות א"כ ליכא כלל שינוי השם דחוזר לברייתו ע"י שאלה ואפילו היה עדע"ר הא זה לא הוי רק מדרבנן והכא קאי על הקרא ומדאוריתא לעולם יש לו שאלה. והנה לכאורה היה נראה דבר חדש הגם דהקדש מפקיע מידי שיעבוד או קונמות מ"מ היכא דהוא שלא בא לעולם אפילו לר"מ דסובר אדם מקנה דבר שלב"ל מ"מ אין לו כח להפקיע השיעבוד דהא חזינן דאפילו לר"מ עד שלב"ל יכול לחזור וע"כ אין לו כח להפקיע משיעבוד. ובזה ניחא אליבא דר"ל דמוקי מתניתין דעושה ואוכלת דאינו מעלה לה מעה כסף וסבר כר"א דמ"כ תחת מ"י וא"כ תיקשי מאי למימרא וע"כ נראה לפי מה שהקשו מאי פריך הגמ' מאי למימרא הא שיטת ר"ת הקדש דמים ג"כ מפקיע מידי שיעבוד ואפילו במשכון כשהקדישו מדינא מפקיע רק מטעם אלמוה א"כ ה"א דכיון דגוף המ"י שלו רק שיש לה חוב עליו א"כ הקדש מפקיע רק דאלמוה ושפיר איצטריך לאשמעינן דאלמוה. ולפי הנ"ל ניחא דכיון דהוא דבר שלב"ל פשיטא דאליבא דכ"ע אין הקדש מפקיע ושפיר פריך פשיטא משא"כ לר"ל דמיירי באמרה יקדשו ידי ואז לא הוה דבר שלב"ל והוה אמינא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד ואיצטריך לאשמעינן דאמרינן אלמוה. וניחא בזה דברי הרמב"ם דלא הביא תירוץ הגמ' דאמר לה צאי מעשה ידיך דהא קשה דבשלמא בקונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר דהתם אין הקונם מפקיע משום דהוא דבר שלב"ל וזה אינו בהמדיר את אשתו מלהנות. אך הגמ' קאי למאי דמוקי באומרת יקדשו ידי וע"כ שפיר פריך הגמ' משא"כ לדידן דלא מיירי באמרה יקדשו ידי בלא"ה לא קשה דהתם שאני דמש"ה אין מפקיע נהי דקונם חל על דשלב"ל מ"מ אין יכול להפקיע משיעבוד:
גם היה נראה דבר חדש דהא בס' בעל התרומות הקשה דאם נאמר דמילתא דרבא דהקדש מפקיע הוא רק בקדושת הגוף כגון שור מאי רבותא אתא לאשמעינן הא אמר חדא זימנא עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה הימנו ומה לי מכרו מה לי הקדישו וכי יעלה על הדעת שלא יהיה כח הקדש חמור ככח הדיוט ועיין שם ובאמת אין זה ראיה דנפקא מינה בשור ניזק דהתם במכרו ניזק גובה הימנו דכיון דנגח קלא אית ליה כמו דאיתא בהדיא בב"ק דף ל"ג אך יותר נראה דה"א כיון דמועיל שאלה בהקדש ואפילו בבא ליד הגזבר אי אמרינן משיכה אינו קונה בהקדש א"כ אכתי לא יצא מרשות הבעלים כיון דיכול לישאל על הקדישו ולא חשוב מכירה כלל כמו שכתבו האחרונים מש"ה פטור מד' וה' על ההקדש משום דלא חשוב מכירה וע"כ ה"א דב"ח גובה הימנו הגם במכרו אין ב"ח גובה מ"מ הכא לא חשיב מכירה וע"כ איצטריך רבא לאשמעינן דהקדש מפקיע מידי שיעבוד:
ובזה ניחא הסוברים דגם קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד א"כ אמאי קאמר רב אשי דקונמות קדושת הגוף נינהו ותיפוק ליה דאפילו קדושת דמים מפקיע. אך ר"א לשיטתו דסובר דמשיכה אינו קונה בנכרי ובהקדש ועיין בע"ז פ' בתרא ושפיר י"ל לדיד' דרק קדושת הגוף מפקיע דה"א כיון דיש שאלה לא חשיב מכירה כלל ויכול הב"ח לטרוף וכן אליבא דרבא דסובר ג"כ כר"ל בישראל משיכה קונה ובהקדש לא קני משיכה וע"כ י"ל דאליבא דרבא דרק קדושת הגוף מפקיע משא"כ לדידן דקי"ל כר"י דבהקדש משיכה קונה אמרינן שפיר דע"כ דגם קדושת דמים מפקיע. ובזה ניחא מה שהקשו מירושלמי דמוכח שם דדריש מיטב כרמו פרט להקדש דמוכח דסובר דקדושת דמים אינו מפקיע. אך הירושלמי לשיטתו דאיתא בירושלמי הגירסא דר"י סובר דבישראל משיכה קונה וא"כ בהקדש משיכה לא קני וע"כ סובר שפיר רק קדושת הגוף מפקיע משא"כ לגירסא דידן דר"י סובר דבישראל מעות קונות א"כ בהקדש משיכה קונה ע"כ מוכח דאפילו קדושת דמים מפקיע. ובזה ניחא מה שהקשו דאליבא דר"ל דסובר דלא אמרינן איסור כולל באיסור הבא ע"י עצמו א"כ תקשי במתניתין דסוף נדרים בנטולה אני מן היהודים איך הנדר חל על כל העולם הא אין איסור חל על איסור דאין לומר מטעם כולל כיון דחל על הבעל חל נמי על כל העולם הא הוי איסור הבא ע"י עצמו. אך י"ל דמיירי שאסרוה עליהם דחשיב מוסיף ואין לומר דאלמוה לשיעבודא דקונם כללא לא אלמוה ואין לומר דקונם כללא כיון דיש לו פדיון לא הוי קדושת הגוף אלא קדושת דמים דהא אליבא דר"ל לשיטתו דסובר לגירסת הירושלמי דבישראל כסף קונה א"כ בהקדש משיכה קונה א"כ ע"כ דאפילו קדושת דמים מפקיע.
ובזה ניחא דברי הרמב"ם הנ"ל דלא הביא תירוץ הגמרא דאמר צאי מ"י דהא קשה כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אמאי לא אמרינן נעשה כאומר צאי מ"י. אך אמרנו דכיון דיהיה חל הנדר לאחר גירושין לא הוו דבריו לבטלה. אך כיון דנדר שבטל מקצתו בטל כולו גם על אחר גירושין לא יהא חל. אך י"ל לפי דברי הקול יעקב שנסתפק באם הקדיש בטל מום ובהמה תמימה כאחת אי שייך לומר נדר שבטל מקצתו כיון דעל בעל מום לא התחיל הנדר כלל וא"כ לפ"ז גם הכא לא שייך נדר שבטל מקצתו כיון דעל קודם גירושין לא התחיל הנדר כלל וא"כ שפיר י"ל דלא שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה כיון דעכ"פ חל על אחר גירושין ולפ"ז לפי מאי דאיתא בתשו' ע"פ מה שכתבו התוס' לחלק בין קדושת הגוף דלא נפקע בכדי אבל קדושת דמים דנפקע בכדי לכך יכול ההקדש לחול ומ"מ הב"ח מצי לגבות מכאן ולהבא:
ולפ"ז יש לתרץ דהסוגיא קאי דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד וע"כ דקונמות קדושת הגוף וא"כ לא התחיל לחול הנדר ולא שייך לומר נדר שבטל מקצתו והנדר יהיה חל עכ"פ לאחר גירושין וא"כ לא שייך לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וע"כ צריך הגמרא לתרץ דאמר בפירוש צאי מ"י והרמב"ם לשיטתו דסובר דגם קדושת דמים מפקיע וא"כ י"ל דקונמות רק קדושת דמים ובקדושת דמים דנפקע בכדי יכול לחול הקדושה ומ"מ יכול להפקיע אח"כ וא"כ שייך נדר שבטל מקצתו וממילא גם על אחר גירושין לא חל הנדר ושייך לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וע"כ לא צריכינן לומר דאמר לה צאי מ"י רק אפילו לא אמר לה כן אמרינן משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר:
והנה שיטת הירושלמי דמש"ה בהמדיר את אשתו הנדר חל ולא אמרינן דאלמוה לשיעבודא משום דמזונות אשה מדרבנן ובזה ניחא קושיית תוס' ב"ב דף קע"ה ד"ה הא דלא מקוים דהקשו כי היכי דאי לא מקוים אמרינן שהוא מזויף והאב אמר שלא להשביע את בניו בהא נמי לימא שלא להשביע את בניו ופרוע הוא וע"כ נראה דהנה בתומים הקשה מאי פריך הש"ס וניחוש שלא להשביע אמר כן הא בלא"ה הקשו הראשונים שם דלמה לי טעמא דחזקה דאין אדם עושה קנוניא ותיפוק ליה דנאמן במיגו דאי בעי מיתשיל ותירץ דמיירי שמסרם ליד הגזבר וא"כ בכה"ג לא שייך נמי שלא להשביע דירא להודות שלא ימסרנו הגזבר ליד פלוני ולכאורה נראה דלס"ד דמיירי במלוה ע"פ בע"כ דמיירי דהודה במנה פקדון ועיין בש"ך סי' רנ"ה דאל"כ אין מע"פ יכול לטרוף מהקדש וא"כ כיון דמיירי במנה פקדון וע"כ דנאמן מצד מיגו דאי בעי מתשיל דאל"כ איך מועיל חזקה דאין אדם חוטא ולא לו לנגד חזקה דכל מה שיש תחת יד האדם הרי הוא שלו וע"כ דאיכא חזקה נגד חזקה ונשאר המיגו א"כ ע"כ לא מיירי בבא ליד הגזבר ושפיר פריך דנימא שלא להשביע משא"כ למסקנא דמיירי במלוה בשטר דאז י"ל דמיירי במנה מלוה וליכא חזקה דכל מה שתחת יד האדם וכו' וא"כ סגי בחזקה דאין אדם חוטא ולא לו וא"כ קשה דלא שייך קנוניא וע"כ דמיירי בבא ליד הגזבר ועכ"פ למסקנא ע"כ מיירי במסר ליד הגזבר א"כ לא קשה קושיית תוס' דאכתי נימא שלא להשביע ופרוע הוא דכיון דהוא ביד הגזבר לא שייך שלא להשביע כנ"ל דירא להודות שלא ימסרנו הגזבר לפלוני:
גם נראה דהנה לס"ד דלא מיירי ר"ה בשטר וא"כ לא שייך אלמוה כיון דשיעבודא לאו דאורייתא לא אלמוה כמו במזונות ומזונות דרבנן לא אלמוה לשיטת הירושלמי דבשלמא במלוה בשטר חשיב שיעבוד בפירוש ולכ"ע שיעבוד דאוריתא ע"כ אמרינן אלמוה משא"כ במלוה ע"פ וא"כ הקדש מפקיע מידי שיעבוד וע"כ דקדושת דמים לא מפקיע משיעבוד והטעם דלא חשיב רק משכון בעלמא וא"כ מהני שאלה אפילו בא ליד הגזבר דלא שייך לומר דקנה הקדש במשיכה דהא שיטת הרמב"ן דלמשכון בעלמא לא מהני משיכה וע"כ לס"ד מיירי דהקדש היה עדע"ר דאז לא יכול ליתשול וע"כ פריך שפיר דנימא שלא להשביע ול"ק קושיית תומים הנ"ל משא"כ למסקנא דמיירי במלוה בשטר ואז י"ל דגם קדושת דמים מפקיע דלא חשיב רק משכון בעלמא אך דאלמוה לשיעבודא ואז י"ל דמש"ה ליכא מיגו דשאלה משום דמיירי בבא ליד הגזבר כיון דחשיב קנין ממש להקדש וע"כ לא קשה קושיית התוס' דנימא דשלא להשביע הודה דכיון דהוא ביד הגזבר ירא להודות שלא ימסרנו הגזבר לוד פלוני כנ"ל:
אך קשה לשיטת הירושלמי הנ"ל דאמאי סובר חד מ"ד דהמלוה את חבירו בעדים דצריך לפרעו בעדים משום דלא הימניה הא יש לומר דמש"ה הלוהו בעדים דאז שיעבודא דאוריתא דבלא עדים לא אמרינן שיעבודא דאורייתא משא"כ בעדים ועיין בתוס' סוף ב"ב ואז לא יכול לאסור בקונם משום דאלמוה לשיעבודא דכיון דשיעבודא דאורייתא ובלא"ה קשה לפי מאי דאיתא בתומים דהא דמזיק שיעבודו של חבירו חייב זה דווקא אי שיעבודא דאורייתא משא"כ אי שיעבודא לאו דאורייתא וא"כ י"ל דלעולם דהימניה רק מש"ה הלוהו בעדים דאז שיעבודא דאורייתא ואז יהיה חייב המזיק שיעבודא:
והנה לפי הפ"י הנ"ל דכתב לתרץ דמתניתין דגיטין דעבד שעשאו רבו אפותיקי מיירי שעברה שמיטה דאל"כ מה הפסיד לו בזה ששיחררו. לכאורה קשה לפי מאי דאיתא בחידושי הרי"ם במלוה על המשכון ונאנס אם יכול לתבעו תוך זמנו מאחר שלא הימניה רק על המשכון או תשלם או שיתן משכון אחר ועיין שם. ולפ"ז לפי מאי דאיתא בקידושין דהיכא דהוא ברשות הבעלים לחזרה אז יכול לקדש את האשה הגם דמקדש במלוה אינה מקודשת מ"מ דכיון דהוא ברשות בעלים לחזרה חשיב כמו פקדון ומקודשת. ולפ"ז ה"ה הכא כיון דהלוהו על מה שעשאו אפותיקי וע"כ כיון דשיחררו הוא ברשות בעלים לחזרה וחשיב כמו פקדון וא"כ אינו משמט דלא קרינן לא יגוש כיון דהוא ברשות בעלים כמו כן תקשי הא דאיתא בב"מ דף ס"ז האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתה ועיין ברי"ף דמוקי לה דהמשכנתא היה באיסור רבית הך דעבר ועשה משכנתא כזו ובמ"ל איתא דאם הלוהו שיתן לו רבית כך וכך לחודש ואח"ז נתודע להם שאסור לקחת הריבית ואומר המלוה החזר לי מעות שהלויתי לך מאחר שלא הלויתי לך רק עבור הריבית שתתן ואחר שהדבר אסור למה יהיה מעות בטילות אצלך ומסיק דהמעות המלוה הוא ברשות המלוה לחזרה וא"כ תקשי כיון דלשיטת הרי"ף מיירי במשכנתא באיסור א"כ הוא ברשות מלוה לחזרה ואמאי שביעית משמטת ובאמת בזה היה ניחא קושית התומים דהקשה הא דאמרינן במכות דף ג' ע"ב בהך משנה אומדים כמה אדם רוצה ליתן וכו' ופריך הגמ' כולה בעי שלומי למ"ד דהלוהו לעשרה שנים שביעית משמטת ומשני הגמ' דמיירי במלוה על המשכון וקשה אם המשכון ביד המלוה א"כ מאי הפסידו העדים דאומרים מכאן ועד שלשים יום הא כיון דהמלוה טוען עד ל' יום ולא יותר הא נאמן בכדי דמיו על המשכון ועיין שם בסי' ס"ז ולפי הנ"ל י"ל דאיירי דנאבד המשכון באונס דאז ליכא מיגו מ"מ שביעית אינה משמטתה דכיון דנאבד המשכון הוא ברשות מלוה לחזרה וממילא אינו משמט דחשיב כמו פקדון. ומאי שהקשו ועיין במ"ל הלכות מלוה פ' ז' דלפי מאי דמוקי מתניתין מעידין באיש פלוני ע"מ ליתן מכאן ועד שלשים יום ונמצאו זוממים דאומדים כמה אדם רוצה ליתן דע"כ מיירי מתניתין דהחוב הוא משכירות דאל"כ שהוא הלואה אז לא היה נותן כלום משום ריבית והקשה במ"ל דאי מתניתין מיירי בשכירות מאי פריך הגמ' על שמואל דסובר מלוה את חבירו לעשרה שנים שביעית משמטת ואי אמרת שביעית משמטת כוליה בעי שלומי ליה וקשה הא שכר שכיר אינו משמט. אך לפי מאי שכתבו דמש"ה שכר שכיר אינו משמט משום דדרך השכיר להניח שכירתו שנה או שתים ואינו תובעו ודמי למלוה את חבירו לעשר שנים וזה אליבא דידן דהמלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטת משא"כ השתא להך לישנא דשמואל סובר דגם במלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטת גם שכר שכיר משמט ושפיר פריך הגמ':
ובאמת י"ל על קושית פ"י הנ"ל דנפקא מינה היכא דהמלוה היה חשוד ולא יכול לישבע דבנשבע ונוטל הגם דשבועה הוא רק מדרבנן מ"מ מפסיד אמרינן אפילו בשבועה דרבנן ועיין בח"מ סימן פ"ב אך אם לא שיחררו דאז היה לו אפותיקי וחשיב כגבוי דבאפותיקי לכ"ע כגבוי דמי לא היה מפסיד הגם דאינו יכול לישבע משא"כ השתא דשיחררו הגם דמיירי באפותיקי סתם מ"מ אין יכול לגבות ממקום אחר כיון דאינו יכול לישבע מפסיד ובזה היה ניחא הא דאיתא בגיטין דף ל"ז אמר ר"י אמר שמואל יתומים אין צריכין פרוזבול משום דב"ד אביהן של יתומים והקשו ותיפוק ליה דטענינן להו דהי' להם פרוזבול ואבד. אך לפי מאי דאיתא בש"ך סימן פ"ב לחלק בין שע"ח לכתובה דבשט"ח אם אינו יכול לישבע לא מפסיד משום דאוקמא על דאורייתא ומדאורייתא לא צריך לישבע כלל משא"כ כתובה הוא דרבנן. ולפ"ז היה נראה דהיכא דעברה שמיטה והמלוה עשה פרוזבול ונתחייב שבועה ואינו יכול לישבע דמפסיד דלא שייך לאוקמי על דאורייתא דהא מדאורייתא הוא משמט ואינו מועיל הפרוזבול ודמי לכתובה וא"כ נפקא מינה בזה דב"ד אביהן של יתומים דאי משום דטענינן פרוזבול היה להם ואבד א"כ באין יכולין לישבע מפסיד דכיון דפרוזבול הוא דרבנן מה בכך דהיה להם פרוזבול מש"ה בעינן הטעם דב"ד אביהן של יתומים. ובזה ניחא קושית תוס' ב"ב דף קמ"ב ד"ה נוחל בנכסי אם דהקשו שם מאי עלה דעת המקשה ע"כ צריך לומר כדמשני ר"ש נוחל בנכסי אם דאי לא"ה תקשי ליה דאחים אי בעי מינייהו לירתי אי בעי מאביהן לירתי דהכי דייק בנדה וע"כ נראה דלכאורה קשה מאי פריך הגמ' אי בעו מיניה לירתי הא נפקא מינה דאי ירתי מהקטן לא צריכין פרוזבול כמו דהקטן לא צריך פרוזבול משום דב"ד אביהן של יתומים כ"כ השתא דיורשים זכות הקטן יש להם זכותו משא"כ אי ירתי מאביהן צריכין פרוזבול אך דמ"מ טענינן דאביהן היה לו פרוזבול ואבד וליכא שום נפקותא. אך לפי מאי דאיתא באחרונים דהא דסובר ר"נ דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד דחזקה דלא שבק היתירא זה ר"נ לשיטתו דסובר דפרוזבול סגי בפני שנים ע"כ הוה בידו משא"כ לר"ש דסובר בפני שלשה י"ל דזה לא הוי דבר שבידו ואינו נאמן לומר היה לי פרוזבול ואבד וא"כ י"ל דהא דפריך הגמ' בנדה דאחין אי בעו מיניה לירתו ורב ששת הוצרך לומר נוחל בנכסי אם זה לר"נ דסובר דסגי בפני שנים וא"כ ליכא נפקא מינה הנ"ל דמ"מ טענינן להו דפרוזבול היה ליה ואבד כמו דהוא היה נאמן לומר כן משא"כ הכא דמקשי הגמ' על ר"ש דסובר דעובר קנה שפיר היה סובר המקשן דנוחל בנכסי אב ואין לומר דאחין אי בעו מיניה לירתי די"ל נפקא מינה כנ"ל דאי ירתי מכח הקטן ל"צ פרוזבול משא"כ אי ירתי מכח האב ואין לומר דמ"מ טענינן להו דהיה לו פרוזבול ואבד דליתא דאליבא דר"ש לשיטתו דסובר בפני שלשה גם אביהם לא היה נאמן לומר כן ועיין בח"מ סי' ס"ז דפסק המחבר דטוענין ללוקח שהמוכר היה לו פרוזבול ואבד ובכה"ג הקשו דלמה לא כתב דטוענין ללוקח שתנאו היה שלא ישמטנו שביעית ועיין בקצה"ח דכתב וז"ל כיון דאם התנה שלא ישמטנו שביעית לא מהני דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה אלא באומר שלא ישמט הוא חוב זה ונמצא שחייב עצמו בממון שלא חייבתו התורה שהוא חייב וכיון דתנאי זה לא יכתב בתוך השטר אלא בע"פ הוה התנאי א"כ אינו אלא כמתחייב בע"פ לפרוע אחר שביעית ולוקח השטר לא זכה בזה דהא חוב ע"פ אינו נמכר אלא במעמד שלשתן והלוקח לא זכה אלא בשטר במה דכתב ליה קני לך הוא וכל שיעבודיה וחוב שבשטר נשמט בשביעית וחוב אחר הוא דנתחייב אבל בע"פ והלוקח לא זכה בזה וע"כ הוצרך לומר דטענינן דהיה לו פרוזבול ואבד:
ובזה ניחא לתרץ דברי הרי"ף הנ"ל דמוקי במשכנתא דאיסור וקשה הא משכחת משכנתא בהיתר אך לפי מאי שהקשו דאמאי שביעית משמטת הא כיון דקובע זמן לפרעון אחר שמיטה הוה כאומר ע"מ שלא ישמטנו שביעית דאין שביעית משמט אך נפקא מינה לענין לוקח השט"ח דלנגד לוקח לא מהני תנאו אך דמ"מ טענינן ללוקח דהיה לו פרוזבול ואבד וע"כ מוקי הרי"ף דהתם משכנתא באיסור דאז הוא עצמו. לא נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד מטעם חזקה דלא שביק היתירא דהא חזינן דשביק היתירא דהיה יכול לעשות משכנתא בהיתר ועביד באיסור. ובזה ניחא דהשמיטו דינא דשמואל בהמלוה את חבירו לעשר שנים אי שביעית משמטת אי לא. אך לפי מאי שהקשה בספר קצה"ח דבמלוה לעשר שנים הרי התחייב עצמו לפרוע לעשר שנים ולא גרע מתנאי שלא תשמיטנו שביעית וע"כ דנפ"מ להלוקח השט"ח דלנגד הלוקח לא מהני תנאי אך תיפוק ליה דבלא"ה טענינן להלוקח דהיה לו פרוזבול ואבד אך שמואל לשיטתו דסובר דבעינן ב"ד אלימא וליכא חזקה דלא שביק היתירא דלאו בידו משא"כ לדידן ליכא נ"מ לענין לוקח דהגם דלא מועיל תנאו מ"מ טענינן דהיה לו פרוזבול ואבד וע"כ השמיטו דינא של שמואל:
ובאמת קשה לי קצת דאי שביעית דאורייתא וא"כ צריכין ב"ד אלימא וליכא חזקה דלא שבק היתירא דזה אינו בידו ואמאי נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד ואי שביעית דרבנן לא שייך חזקה דלא שבק היתירא דבדרבנן לא מזדהרי כ"כ ועיין במ"מ דכתב להוכיח כשיטת הרמב"ם דבא על הפנויה עובר משום לא תהיה קדשה דאל"כ לא שייך אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כיון דהוא רק איסור דרבנן:
ובאמת י"ל הא דלא פסקינן כשמואל דסובר דבעינן ב"ד אלימא הא כיון דמהני מוסר שטרותיו מדאורייתא הוה דבר הדומה לדאורייתא וממילא מהני גם פרוזבול ולא מיקרי עוקר דבר מן התורה אך הא דמהני מוסר שטרותיו מדאורייתא הוא משום דהוה כגבוי אך קשה דכיון דצריך לישבע וצריך ב"ד לישבע לא שייך לומר דהוה כגבוי מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא וא"כ גם מוסר שטרותיו לא הוי מדאורייתא וליכא דבר הדומה לדאורייתא אך י"ל דהכא לא שייך שבועה דלא שייך לומר שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו זה אינו דאף אם בוודאי יש לו עליו מע"פ אינו חייב לו דהשמיטה משמט וא"כ א"צ לישבע כלל אך י"ל דשמא יש לו עליו ספק מ"י מחוב פקדון דזה אינו משמט. אך לפי מאי דאיתא בנימוקי יוסף דבפקדון אינו רשאי לתפוס דדילמא האי פקדון איתניס ולית ליה גבי חבריה רק היכא דאי טעין להד"מ רשאי המפקיד לתפוס משל הנפקד דאם איתא דנאנסו הוה טעין קושטא ועיין שם אך אכתי י"ל דאינו רשאי לתפוס אפילו אי טעון להד"מ דשמא איתניס ואין לומר דא"כ היה לו לומר אמת דא"כ היה צריך לישבע וזה אליבא דאמת דקי"ל דשבועת שומרין אפילו בלא שטר משא"כ שמואל לשיטתו דסובר בשבועות דשבועת שומרין רק בשטר לדידיה י"ל שפיר די"ל ספק מ"י בפקדון ואין לומר דאינו רשאי לתפוס שמא איתניס ואומר להד"מ כדי שלא ישבע דהא לשמואל ליכא שבועה וכיון דשייך לומר ס' מ"י איכא שבועה גבי שמיטה ולא הוי כגבוי וא"כ גם מוסר שטרותיו לא הוי מדאורייתא וליכא דבר הדומה לדאורייתא וע"כ סובר שמואל דבעינן ב"ד אלימא לפרוזבול משא"כ לדידן דלא משכחת שבועה דלא שייך לומר שמא ספק מ"י מפקדון דאינו רשאי לתפוס דשמא איתנוס ואפילו אי יאמר להד"מ שמא לא רצה לישבע וע"כ אומר להד"מ דכיון דשבועות שומרין הוא אפילו בלא שטר וכיון דליכא שבועה א"כ מוסר שטרותיו הוא דאורייתא דחשיב כגבוי וממילא הוה דבר הדומה וע"כ פסקינן דלא צריכין ב"ד אלימא בפרוזבול. ובאמת יש לעיין קצת הא דאמרינן כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי אמאי דילמא אמר להד"מ משום השבועה אי אמרינן דשבועת היסת ליכא אלא בדררא דממונא ועיין בשבועות וד"ל. מסוגיא זו קשה על המרדכי דהקשה איך משביעין שבועה דלא פרעתיך הא הוה כפירת שיעבוד קרקעות ותירץ דלית ליה קרקע ולפי מאי שכתבו דמש"ה משמט מלוה בשטר ולא חשוב כגבוי משום דצריך שבועה מי יימר דמזדקקי ליה ב"ד א"כ קשה ממ"נ אי יש ללוה קרקעות ליכא שבועה להמרדכי הנ"ל וע"כ דלית ליה קרקע א"כ אפילו לב"ש דסובר דשטר העומד לגבות כגבוי הכא לא שייך כגבוי כיון דלית ליה קרקע ודוק:
יבואר אי קם דינא
עיין ביבמות ד' ל"ז ע"ב ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם לבתר דפלג יבם בנכסי מיתנא וכו' עד אמר לה ספק מה נפשייכו אי אחוכון אנא הבו לי מנתא בהדייכו ואי בר מיתנא אנא הבו לי פלגא דפלג אבוכון בהדאי ר' אבא אמר רב קם דינא ר' ירמיה אמר הדר דינא לימא בפלוגתא דאדמון ורבנן קמיפלגי וכו' ועי' בכתובות ד' ק"ט פלוגתא דאדמון ורבנן במי שהלך למד"ה ואבדה דרך שדהו ועי' בבכורות ד' מ"ח דאמר ר' ירמיה זאת אומרת שני יב"ש שהיו בעיר אחת ולקח אחד מהם שדה מחבירו בע"ח גובה ממנו דאמר ליה אי בדידך מסיקנא מנתא דידך קשקילנא ואי בחברך מסיקנא משתעבדאי אמר רבא מכדי נכסי דבר אינש אינון ערבין בי' מי איכא מידי לדי' לא מצי תבע ליה ולערב תבע וכו' והרמב"ם השמיט דין זה דרבא והקשו עלי' ועי' בתומים סי' מ"ט. והנה בתה"ד איתא במי דסוחר הביא סחורה בזול לחצירו של שמעון ובא שמעון ואמר תקנה לי חצירי ובא ראובן אחר כך ולקחה יש אומרים דזכה ראובן דמאחר שאינו מציאה גמורה וי"א דזכה בעל החצר ואם אח"כ בא סחורה לחצירו של ראובן ואמר תקנה לי חצירי וקנאה שמעון וראובן אינו רוצה ליתן הסחורה לשמעון כי אמר שחצרו קנה לו ושמעון טען מ"נ תתן לי הסחורה ראשונה או השניה אם כבר נפסק הדין במעשה הראשון א"כ הוי מעשה השניה לחוד והמוציא מחבירו עליו הראיה אבל אי לא נפסק הדין בראשונה עד שאירע מעשה שני צריך ראובן ליתן סחורה אחת ממה נפשך ועי' ברמ"א בחמ"ש סי' רס"ח וע"ש. והטעם כתב דאי כבר נפסק הדין דכבר אסח דעתיה מיניה ונתייאש מאותו ריוח ונעשה ממונו של ראובן ותו לא יכול לחזור עליה ומביא ראיה מההיא דיבמות דאמרינן דקם דינא. ועי' בש"ך דהשיג דע"כ התם לא הוי הטעם משום דאסח דעתי' מיניה דהא קאמר עלה בש"ס לימא בפלוגתא דאדמון ורבנן קמפלגי ואם איתא לדברי התה"ד הנ"ל מאי מייתי ראי' מהתם מהך דאדמון דהתם ל"ש זה דלא איפסק הדין בינתיים אלא ודאי דהך דר' אבא אפי' לא נפסק הדין נמי וטעמא דקם דינא הוא משום דסובר דכל בתרי גברא לעולם לא מצי לאתויי מכח מ"נ משום דמצי אמר ליה אתינא ממאן דלא מצית לאשתועי דינא בהדיה ועי' בס' קצה"ח דכתב דע"כ לא הוי טעמא משום יאוש דהא לא עדיף מיאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש וע"כ דטעמא משום דלעולם דבתרי גברי לא מצי לאתויי מכח מ"נ ולפ"ז למ"ד דיאוש שלא מדעת הוי יאוש יש לומר דבעינן כבר נפסק הדין ומכח יאוש. ובזה ניחא הרמב"ם הנ"ל דהנה בקצה"ח הקשה דא"כ למאי צריך רבא להקשות משום דנכסי דאינש אינון ערבין ביה ת"ל דבתרי גברא לא מצי לאתויי מכח מ"נ ואין לומר דרבא לא סובר דקם דינא דא"כ לא היה מהראוי ליפסוק הלכתא כר"א דקם דינא:
וע"כ נראה דגם רבא סובר דקם דינא כר"א וע"כ קיי"ל כר"א רק דהוא סובר דוקא בכבר נפסק הדין דאז איכא יאוש דרבא לשיטתו דסובר דיאוש שלא מדעת הוי יאוש וע"כ התם דלא נפסק הדין מכבר ול"ש יאוש וע"כ לא היה יכול רבא להקשות מכח דקם דינא ולא הקשו רק משום דנכסי דאינש ערבין ביה. ולפ"ז לדידן דקיי"ל דלא הוי יאוש וא"כ אין חילוק בין נפסק הדין אי לאו ועיקר הא דקם דינא הוא משום דבתרי גברא לעולם לא מצי לאתויי מכח מ"נ וע"כ השמיט הרמב"ם דינא דרבא דבלא"ה לא יכול לבוא מכח מ"נ בשני יב"ש משום דקם דינא כמו בעלמא דקיי"ל דק"ד אפי' בלא נפסק הדין מכבר:
גם נראה דהנה ב"ק דף ח' מסיק שם משום דאמר להו אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו שקליתו ואי לאו מהדרנא שטרא למרי' ופריך אי הכי בנזקין נמי נימא הכי אלא הכא ביתמי איירי והרמב"ם השמיטו דמיירי ביתמי וסוברי' דאפילו המוכר חי לא מצי בנזקין לומר אי שתקית והטעם משום דלגרוע מדינא לא אמרינן אי שתקית ועי' בנהמ"ש דכתב דהרמב"ם הוכיח זאת דאל"ה כיון דקיי"ל דקם דינא א"כ אפי' מת המוכר לא מהני כיון שמת אחר שנתחייב ואחר שמכר א"כ קם דינא אלא ודאי לגרוע מדינא לא אמרינן אי שתקת וע"ש. והנה בש"ך הקשה דלמאי צריך רבא להקשות משום דנכסי דאינש ערבין וכו' ת"ל דיכול לומר אי שתקת וכרבנן דאדמון ותירץ דנ"מ במת המוכר דבה"ג לא מצי אמר אי שתקת. אך קשה כיון דקיי"ל דקם דינא מה בכך דמת המוכר מ"מ כיון דמחיים יכול לומר אי שתקת א"כ אפי' השתא דמת אמרינן דקם דינא. אך רבא הקשה על ר' ירמיה והא פליג על ר"א ולא סובר דקם דינא וא"כ הגם דבחיי המוכר יכול לומר אי שתקת מ"מ השתא דמת לא אמרינן דקם דינא משא"כ לדידן דקם דינא השמיט הרמב"ם זה דכיון דבחיי המוכר יכול לומר אי שתקת א"כ אפילו במת אמרינן דקם דינא ולא בעינן משום דנכסי ערבי' וכו':
אך קשה על התהד"ש דבעינן נפסק הדין מכבר הא דאיתא בקידושין דף ע"ד דנאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי ופריך וניהדר ונידיינינהו וכו' וקשה הא נ"מ היכי דיכול לבוא עלי' מכח מ"נ כגון מעשה דתה"ד הנ"ל ואי נאמן הדיין א"כ כבר נפסק הדין ולא יכול לבוא מכח מ"נ דקם דינא משא"כ אי ניהדר ונידיינינהו א"כ יכול לבוא מכח מ"נ אלא ודאי דאפילו אי לא נפסק הדין קם דינא: