חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות
אות צ
יבואר צובע בשבת
עיין במס' שבת דרב סובר דשוחט חייב משום צובע ואמרו צובע מה ניחא ליה ומשני ניחא ליה וכוונת הגמ' דפריך מה ניחא ליה ומשני דניחא ליה כי היכי דניתי אינשי ומזבני מיניה דמשום דאל"כ חשוב מלאכה שא"צ לגופו ופטור וע"כ משני דניחא ליה ולפ"ז היכא דשוחט בשבת עבור חבירו או עבורו רק שלא למכור הבשר ול"ש כי היכי דניתי אינשי וכו' אז פטור משום איסור צובע אך למ"ד דמלאכה שא"צ לגופו חייב אז אין חילוק דלעולם חייב משום צובע והנה בשוחט בשבת דאיתא במתני' דחולין אע"פ שהוא מתחייב בנפשו שחיטתו כשרה וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה דמיירי דשחט בשוגג דאל"כ מיד כשהתחיל לשחוט נעשה מומר דחילל שבת ונמצא בסוף השחיטה חשוב שחיטת מומר וכתבו דהא ודאי במקצת סימנים ובעור אין כאן נטילת נשמה ואיך נעשה מומר מיד וע"כ הא דנעשה מומר מיד משום דבתחילת השחיטה דיוצא ממנו דם חייב משום צובע ועיין בס' יש"י וא"כ לפ"ז לא היה צריך הרמב"ם לאוקמא מתני' דאיירי בשוגג רק דשוחט עבור איש אחר או שלא למכור הבשר דל"ש דניחא ליה וחשוב מלאכה שא"צ לגופו אך הא הוא סובר דמלאכה שא"צ לגופו חייב וע"כ צריך לומר דמתני' איירי בשוגג ובזה ניחא הא דהקשו עליו דהא הגמ' פריך ונוקמא במזיד וכר"מ וקשה הא במזיד חשוב שחיטת מומר אך ר"מ פוטר מלאכה שא"צ לגופו ויש לומר במזיד ושחט עבור חבירו דאז ל"ש ניחא ליה ופטור דחשוב מלאכה שא"צ לגופו. וניחא מה שהקשה הפליתי סי' י"א דאיתא ב"ק פ' מרובה מאן חכמים ר"ש דסובר דשחיטה שאינה ראויה לא חשוב שחיטה ופריך דשבת שחיטה ראויה היא דתנן דשחיטתו כשרה וקשה דילמא מיירי במזיד וחשוב שחיטת מומר וע"ש אך התם דלא שחט עבורו ול"ש ניחא ליה וחשוב א"צ לגופו ופטור לר"ש לשיטתו ופריך שפיר דבשבת שחיטה ראויה היא אפי' במזיד:
ובזה ניחא הרא"ש ב"ק שם דמוקי מתני' דשוחט בי"ה דחייב דו"ה בשחט אחר ע"י השליח וע"כ לא קשה דאין אדם לוקה ומשלם ואפ"ה בשבת פטור משום דשחיטה שאינה ראויה היא וע"ש ותמהו עליו דהא בסוגיא איתא דאי מעשה שבת דרבנן חשוב שחיטה ראויה משום דלענין דו"ה אזלינן בתר דאורייתא דהא הגמ' פריך אלא למאן דסובר דמעשה שבת מ"ט דרבנן דפטרי אלמא דאזלינן בתר דאורייתא ועיין בש"ך אך לדידן דמלאכה שא"צ לגופו חייב וא"כ הגם דשחט עבור המשלח ול"ש ניחא ליה מ"מ נעשה מומר מיד בהתחלת השחיטה משום צובע וע"כ חשוב שחיטה שאינה ראויה ולא משום דמעשה שבת אסור דהא זה רק מדרבנן רק משום דחשוב שחיטת מומר והסוגיא פריך שפיר לר"ש לשיטתו דפוטר מלאכה שא"צ לגופו אך ברא"ש איתא דמש"ה חשוב שחיטה ש"ר משום כר"י הסנדלר דאוסר מעשה שבת וקשה קושיא הנ"ל לדוכתא דהא רק מדרבנן אסור. וע"כ נראה דלכאורה קשה הא דמשני הגמ' דמש"ה מחייב ר"מ דו"ה בשחט בשבת דאיירי בטבח ע"י אחר והא רבינא סובר בב"מ דכל היכי דהשליח לאו בר חיובא דמשלח חייב הגם דאין שליח לדבר עבירה זה דוקא היכי דהשליח בר חיובא וא"כ על צביעה דהוא בהתחלת השחיטה השליח אינו בר חיובא לדידי' חשוב מלאכה שא"צ לגופו ופטור והבעלים הן בר חיובא דהא ניחא להו וא"כ יש שליח לדבר עבירה והמשלח חייב ואכתי קלבד"מ ואמאי חייב בדו"ה אך יש לומר דאיירי דלא עשה שליח לשחוט דוקא בשבת רק הוא מעצמו שחט בשבת ואז המשלח אינו מחויב מיתה וע"כ חייב דו"ה:
אך קשה דכיון דמעשה שבת אסור אפי' אי אסור רק מדרבנן אם הוא שחט מעצמו בטל השליחות דיכול לומר לתקוני שדרתיך וכו' ואמאי חייב דו"ה אך הא ר"מ סובר דמעשה שבת מותר וא"כ לא עיוות השליחות ושפיר יש לומר דלא נעשה על זה שלוחו שישחוט בשבת וע"כ חייב דו"ה וא"כ לדידן דמעשה שבת אסור הגם דאסור רק מדרבנן מ"מ כי לא אמר לו שישחוט בשבת השליחות בטל ואי נעשה שליח שישחוט בשבת א"כ כיון דהשליח אינו בר חיובא על הצביעה דהוא בהתחלה המשלח חייב וקלבד"מ ובודאי פטור המשלח מדו"ה וזה כוונת הרא"ש דשחיטה ש"ר כר"י הסנדלר וא"כ אי בלא נעשה שליח בפי' השליחות בטל וע"כ דנעשה שליח לשחוט בשבת וא"כ קלבד"מ וע"כ פטור משא"כ בי"ה דמעשה י"ה שרי ויש לומר דלא נעשה שלוחו לשחוט בי"ה וע"כ חייב דו"ה וא"כ אפי' על צביעה דשליח אינו בר חיוב המשלח פטור:
ובזה ניחא הא דפריך הגמ' ביבמות דף ל"ג זר דשימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ואי בהקטרה הא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאתה ומשני בשחיטת פרו של כהן גדול והקשה לפי הרמב"ם הנ"ל דשוחט בשבת משעה שהתחיל לשחוט חייב וא"כ קשה דאמאי ס"ל לר"ש דאינו חייב רק משום זרות הא מיד בהתחלת השחיטה חל חיוב שבת ומשום זרות לא בא החיוב עד גמר שחיטה:
והנה לפי מה דסוברים דהא דנעשה מומר מיד זה אי ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף משא"כ אי אין לשחיטה אלא לבסוף אכתי לא חילל שבת רק לבסוף והנה בתוס' שם פירשו דהא דפריך אי בהקטרה ללאו יצאתה וחשוב קל על חמור וקל על חמור לא חל אפי' בכולל והנה נראה דבזה פליגי ר' יוחנן ור"ל בשבועות דר"ל דסובר שם דבאיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן כולל והיינו כיון דאיסור שבועה בא ע"י עצמו חשוב קל על חמור ולא חל השבועה הגם דנשבע שלא יאכל נבילות וכשרות משא"כ ר"י סובר דבכולל חל אפי' קל על חמור ומש"ה סובר דגם באיסור הבא ע"י עצמו אמרינן כולל וכיון דקושית הגמ' היה דחשוב קל על חמור והיינו לר"ל ולדידי' שפיר משני בשחיטת פרו של כהן גדול דהא ר"ל סובר דאין לשחיטה אלא לבסוף ולא חילל בתחילת השחיטה ור"י דסובר דישנו לשחיטה מתחילה וע"ס לדידי' יש לומר דאיירי בהקטרה והגם דהוי קל על חמור חל בכולל לדידי'. ומה שהקשה הא דאיתא בחולין פ' ג"ה שבת ויו"כ ועשה מלאכה דחייב גם משום יו"ה די"ה חשוב כולל דכולל גם אכילה וקשה הא קל על חמור הוא דשבת מיתת ב"ד וי"ה הוא בכרת וכתבו דאליבא דר"ח ב"ה דסובר דכרת פוטר מתשלומין וא"כ כרת דומה למיתת ב"ד ולא חשוב קל על חמור:
ובזה ניחא רש"י בפסחים דף כ"ט על הא דפליגי באוכל חמץ של הקדש במועד אי מעל אי לא מעל משום דר"ח דסובר דכרת פוטר מלשלם ופי' רש"י דמש"ה מעל הגם דלאו בר דמים הוא דסובר כר"ש דחמץ אחר פסח שרי והגם דקנס ה"מ בחמץ של הדיוט דעבר על ב"י משא"כ של הקדש. ותמה במרש"א דאמאי לא פי' דסובר כריה"ג דאפי' תוך הפסח מתיר בהנאה:
ולכאורה נראה דהא הקשו הא דאיתא בכריתות יש אוכל אכילה אחת וחייב ד' חטאות ואשם אחד ר"מ אומר אם היה שבת והוציאו בפי' חייב אמרו לו אינו מהשם והקשו דהא מבואר כאן דהיכי דקלבד"מ ופטור מאשם מעילות ועל הוצאת שבת יש חיוב מיתה א"כ פטור מקרבן מעילה ואפי' בשוגג הא חייבי מיתות שוגגין ג"כ פוטר מלשלם וא"כ ר"מ דמוסיף חטאת דשבת גורע אשם דקרבן מעילה ועיין בקצה"ח סי' כ"ח. ולכאורה נראה דהא בלא"ה הקשו דאמאי סובר חד מ"ד דלא מעל דסובר כר"ח דכרת פוטר מלשלם והא מדאגבהה קני מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכל ליה. וכתבו לתרץ דהא בריטב"א כתב הטעם דהגזבר אינו מועל עד שיעשה מעשה ושאר אדם מעל מיד משום דאיש אחר הגם דלא ידע דהוא הקדש מ"מ מתכוון לגזול בזה שהוציאו לרשות אחר משא"כ גזבר שסובר שהוא שלו וע"כ לא מעל מיד וא"כ הכא דמיירי ששגג ולא ידע שהוא הקדש א"כ אפי' איש אחר בזה שהוציאו לא נתכוון לגוזלו כיון דהוי אצלו כחמץ דעלמא לאו בר דמים הוא לכן אינו חייב מעידנא דאגבי' עד שיעשה מעשה. ובזה ניחא רש"י דהקשה מדקתני מעל ע"כ דאיירי בשוגג וליכא כרת והקשה בתוס' דהא גם חייבי כריתות שוגגין פוטר מלשלם. ולפ"ז ניחא דאי מיירי דשגג גם על איסור חמץ וא"כ היה סובר דשרי בהנאה א"כ מתכוון לגזול בזה שהוציאו מרשות הקדש ותקשה דמעידנא דאגבי' קני' הגם דהיה שוגג על הקדש וא"כ אסור בהנאה הא גם על איסור חמץ היה שוגג ולפי דעתו שרי בהנאה וע"כ פי' דעל החמץ היה מזיד וא"כ כיון ששגג על הקדש לא נתכוון לגזול דהיה סובר דאסור בהנאה כשאר חמץ וא"כ לא קשה קושי' דהגם דקלבד"מ על איסור שבת מ"מ לא נפטר מקרבן מעילה דהכא יש לומר דמעידנא דאגבי' קני':
ויותר נראה דכיון דר"ש סובר דגורם לממון כממון דמי א"כ כיון דמהני תפיסה בקלבד"מ חשוב עכ"פ גורם לממון וא"כ תקשה דל"ש כיון דליכא קרן פטור מקרבן דהא גם קרן איכא משום גורם לממון דמהני תפיסה אך יש לומר כיון דחמץ אסור בהנאה אך מש"ה מעל דכיון דשרי לאחר פסח חשוב גורם וע"כ לחד מ"ד לא מעל דסובר כר"ח הגם דמהני תפיסה חשוב גורם דגורם דלכ"ע לאו כממון דמי וזה תינח אי אתא כר"ש וחשוב גורם דגורם משא"כ אי אתא כריה"ג דמותר בהנאה אפי' בתוך הפסח אז ליכא גורם דגורם תקשה כיון דמפני תפיסה חשוב דאיכא קרן ואמאי פטור מאשם דמעילה וע"כ פירש"י דסובר כר"ש וא"כ ניחא קושיא הנ"ל דאפי' בשבת דאיכא חיוב מיתה מ"מ איכא קרבן אשם לר"מ לשיטתו דסובר בב"ק דגורם לממון כממון דמי ואיכא קרן משום דמהני תפיסה בקלבד"מ וחשוב כממון וע"כ חייב אשם דמעילה:
ובזה ניחא הא דהקשה על רבנן דאמרו דאינו מן השם והא משכחת דלא היה שיעור גרוגרות דהוא שיעור הוצאה בשבת אלא מחמת שאוכל ונתחייב ד' חטאות על אכילתו לכך נתחייב גם משום הוצאה בפחות משיטור הנ"ל ודי בשיעור כזית לחייב משום הוצאה ועכ"פ הוי שם אחד דמשום אכילת האיסור מחויב גם משום הוצאה דשבת. אך נראה דהא קשה דהא רבנן סוברים דגורם לאו כממון דמי א"כ לא הוצרכו לומר דאינו מן השם דבלא"ה לא משכחת בשבת דאז ליכא קרבן דאשם דקלבד"מ אך נראה דהרי חיוב דשבת כגרוגרת וחיוב מעילה בכזית א"כ בעת שנתחייב קרבן מעילה אכתי אינו חייב משום שבת וא"כ אי איירי שאין בו שיעור דגרוגרות אך כיון דחשוב שיעור לענין אכילה חשוב הוצאה לשבת א"כ בא בב"א ותקשה דהא קלבד"מ דכיון דהם סוברים דגורם לאו כממון ואי איירי בגרוגרות דאז לא בא בב"א א"כ אינו מהשם ובתוס' הקשו על ר"מ דמה זה לאכילה ולפ"ז ניחא דלר"מ משכחת דלא היה גרוגרות רק כיון דחשוב שיעור לאכילה מחויב גם משום הוצאה ושפיר הוא מהשם דאל"ה היה בעינן גרוגרות להוצאה ואין לומר דאז קלבד"מ דהא ר"מ סובר דגורם כממון דמי:
אך לפי מה שכתבתי ניחא הרש"י הנ"ל דלא פי' דאתא כריה"ג דהא ריה"ג סובר דשבת וי"ה חייב שתים משום י"ה ג"כ והגם דקל על חמור הוא די"ה הוא בכרת וע"כ דסובר כר"ח דכרת דמי למיתת ב"ד וא"כ אמאי מעל וע"כ פי' דסובר כר"ש:
אך לפי מה שאמרנו למ"ד דפוטר ממלאכה שא"צ לגופו אז לא חילל שבת בשחט עבור חבירו בהתחלת השחיטה והתם דקאי לר"י דפוטר מלאכה שא"צ לגופו שפיר משני בשחיטת פרו של כהן גדול דהתם דל"ש ניחא ליה וחשוב א"צ לגופו א"כ לא חילל שבת מיד רק בגמר אפי' להרמב"ם ודו"ק:
יבואר חששא דצררי אתפסה
עיין כתובות דף צ"ז פלוגתא דרב ושמואל אי פוסקין מזונות לאשת איש דשמואל סובר דאין פוסקין משום אימא דצררי אתפסה ופריך הגמ' מתני' מי שהלך למדה"י וכו' ומשני בששמעו בו שמת דלכ"ע פוסקין. ועיין בר"ן דכתב דטעמי' דרב דסובר דפוסקין ול"ח לצררי משום דסובר דאפי' מחיים הנכסים בחזקתה קיימא משום דמוכרת שלא בב"ד ולשמואל רק לאחר מיתה הנכסים בחזקתה קיימא ועיין בס' א"מ ועיין דף צ"ו בתוס' ד"ה נכסים וכו' דכתבו דמה"ט דמוכרת שלא בב"ד הנכסים בחזקתה. והנה שיטת הרמב"ם אע"ג דקיי"ל כחנן דתשבע בסוף ולא תשבע בתחילה אבל בשמעו שמת צריכה שבועה אפי' לחנן ותמהו עליו דהא לשמואל דסובר דאין פוסקין מזונות לא"א לדידיה מוקי המתניתין בשמעו בו שמת דאפ"ה סובר חנן דלא תשבע בתחילה ולכאורה נראה דהנה בטעמא דמילתא דאינה צריכה שבועה למזונות לא נתברר היטיב דאי נימא משום דתשבע לבסוף תמוה מאוד דאיך תגבה עכשיו על סמך שתשבע לאחר זמן ואולי לא תבוא לידו גביית כתובה שכבר נפרעת כתובתה וע"כ גם מזונות אין לה והיא תגבה מזונות שלא כדין וע"כ משום דנכסי בחזקת אלמנה לכך אינה צריכה שבועה. אך גם זה אינו נכון דהרי נודע מה שכתב הראב"ד ז"ל דעיקר חיוב מזון אשה והבנות מתחיל לאחר מיתה והנה אם נימא שכבר גבתה כתובתה בחיי בעלה שבעלה התפיס לה צררי על כתובתה א"כ לא התחיל חיוב מזונות כלל וכבר כתבו דהא דחשבינן נכסי בחזקת אלמנה היינו בספק פירעון אז אמרינן נכסים בחזקתה ולא בספק חיובא ובפרט לפי מאי שכתבו התוס' דף צ"ו הטעם דלענין מזונות נכסים בחזקתה ולא בכתובה משום דכתובה מיד שנפרעה נסתלקה ומזונות לעולם יש לה מזונות וכאן אי נימא שכבר נתקבלה כתובתה וכבר נסתלקה ממילא לא שייך לומר נכסי' בחזקתה קיימא ומעתה מצד הדין צריכה שבועה בשעה שתרצה לגבות מזונות שלא גבתה כתובתה וכיון שכבר נתקבלה כתובתה נסתלקה ממזונות ולא שייך לומר נכסי בחזקתה קיימא. אך נראה לפי מאי דמשמע מלשון רש"י במס' עירובין חשש צררי אינו גביית כתובה ממש רק שנותן לה לבטחון לכתובתה וא"כ רק משכון לחוד ובזה לא הפסידה מזונות. אך נראה אי חשש צררי הוא פרעון גמור או הוא רק משכון בעלמא תליא דהא קשה לכאורה דאמאי משום חשש צררי אינה גובה מיתומים קטנים אפילו בשבועה הא יש לה מיגו דנאנסו דלקחה צררי רק דנאנסו והי' נאמן בשבועה והיה נוטל החוב כל מה שנכתב בשטר ועיין בח"מ סי' ע"ב דמלוה שטוען שנאנס המשכון דישבע והלוה מחויב לשלם וע"כ דצררינו משכון רק פירעון גמור אך אליבא דשמואל דסובר אביד קתא דמגלא אביד אלפא זוזי ועיין במ"מ דסובר דאליבא דשמואל אפי' אם נאנס המשכון אבד החוב משום דחשוב כאילו פירש דאם יאבד המשכון אפילו באונס מפסיד החוב א"כ לדידיה יש לומר דחשש צררי הוא רק משכון לחוד ומ"מ ליכא מיגו וא"כ לשמואל לשיטתו שפיר מוקי בשמעו בו שמת ואפילו הכי לחנן לא תשבע בתחילה משום דנכסים בחזקתם קיימא דאין לומר שנתן לה צררי על הכתובה א"כ לא התחיל חיוב מזונות כלל דליתא דכיון דאליבא דשמואל חשש צררי הוא רק משכון א"כ אפילו נתן לה צררי לא נסתלק החיוב מזונות משא"כ לדידן דע"כ חשש צררי הוא בתורת פרעון דאל"כ יש לו מיגו דנאנסו וע"כ פוסק הרמב"ם דבמת צריכה שתשבע גם על מזונות דלא שייך לומר הנכסים בחזקתה קיימא דשמא נתן לה צררי על הכתובה א"כ לא התחיל חיוב מזונות כלל:
גם י"ל דהנה באמת אין לומר דצררי שנתן לה על הכתובה הי' בתורת פירעון דא"כ אסור לדור בלא כתובה ואין לומר דסמוך למיתה נתן לה צררי הא מת במדינת הים וע"כ אי נתן לה צררי הי' קודם א"כ ע"כ לא נתן לה הצררי רק בתורת משכון לחוד וא"כ לא נסתלק חיוב מזונות ושייך לומר נכסים בחזקתה קיימא וע"כ שפיר מוקי שמואל בשמעו בו שמת מ"מ לא תשבע לחנן. וניחא בזה קושית תוס' שם דמאי לי דמת בביתו מה לי ששמעו בו שמת ואמאי נקט דוקא במי שהלך למדינת הים אך לפי הנ"ל ניחא דדוקא בשמעו בו שמת דליכא למימר דהצררי הי' קודם שהלך בתורת פירעון דא"כ אסור לדור ובעת מיתתו הי' במד"ה ע"כ הצררי הוא בתורת משכון וע"כ ליכא שבועה משא"כ במת בביתו דאיכא למימר קודם מיתה נתן לה צררי בתורת פירעון ונסתלק חיוב מזונות ולא שייך נכסים בחזקתה וע"כ צריכה שבועה והרמב"ם איירי שמת בביתו וע"כ פסק דצריכה שתשבע גם על מזונות וזה כוונת הרמב"ם שכתב וז"ל יש מי שהורה שפוסקין לה מזונות ואינה נשבעת ואין ראוי לסמוך על הוראה הזאת מפני שנחלף לו הדבר באשה שהלך בעלה למדה"י והיינו שנתחלף באשה שהלך בעלה למדה"י ושמעו בו שמת דהתם ליכא שבועה דע"כ הצררי על הכתובה היה רק בתורת משכון משא"כ בביתו:
ועיין בטעם המלך דכתב דבר חדש דהא טעמו של הרמב"ם בשמעו שמת דצריכה שבועה משום כל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואין זה כי אם באופן שהדבר ברור שהנכסים של יתומים כגון שמת בביתו אבל אם אין הדבר ברור שהנכסים של יתומים כגון שהלך למדה"י ושמעו בו שמת ע"פ עד אחד או ע"פ קול ואף שלדי' נותנין מזונות כסברת הש"ס פה בסוגין היא דבעית אינסובי מנסבא מזוני נמי יהבינן לה מודה הרמב"ם דלא הוי כמו נכסי יתומים אלא כנכסי דידיה דיהבינן לה בלא שבועה אבל בשאר אלמנה דהוה ודאי נכסי יתומים אין נותנים לה אלא בשבועה משא"כ היכא דהלך למדינת הים ושמעו שמת ע"פ עד אחד ואין הנכסים נכסי יתומים דהא לענין ירושה לא הוי דידהו ובזה מתרץ שם קושיית מהרש"א על התוספות דהכי הקשו מאי פריך הש"ס האי יורשים משביעין אותה ב"ד משביעין אותה מיבעי ליה דילמא איירי ששמעו בו שמת והיינו כמו שאמרנו ששמעו בו שמת ע"פ ע"א ושייך שפיר לשון יורשים משביעין אותה דעכ"פ יורשין מיקרי דהא ודאי יורשין דידיה דהא ראויין לירש אותו ור"ש סובר כיון דאין הדבר ברור שמת אעפ"י שנותנין לה מזונות אין צריך שבועה כחנן כיון שעכ"פ משתבע לבסוף ולא הוה האי כרישא דמתניתין הבא ליפרע מנכסי יתומים דרישא מיירי שמת בביתו או שיש עדים גמורים שמת והיתומים יורדים לנכסיו הוי שפיר נכסי יתומים וכו' ועיין שם:
ובזה ניחא מה שהקשו הא דאמר ר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב והכל מודים בעד מיתה שהוא פטור כגון באמר לדידה והקשו אמאי חייב עד כיון שצריכה שתשבע על כתובתה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים א"כ לה הוה רק גורם לממון ואמאי הכל מודים שהוא חייב אך לפי הנ"ל ניחא דכיון דליכא רק עד אחד שמת א"כ לא קרינן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה דאין זה כי אם באופן שהדבר ברור שנכסי יתומים כגון דאיכא שני עדים שמת אבל ע"פ ע"א כיון דאין היורשים יורדים לנכסים לא שייך לא תפרע אלא בשבועה דלא חשיב נכסי יתומים ומש"ה הכל מודים שהוא חייב. ובזה ניחא דברי הריטב"א בקידושין דכתב וז"ל והיינו דאמרינן התם ש"מ משביע עידי קרקע חייב דסהדי כתובה עידי קרקע חשיבי משום דקיי"ל דכתובה לעולם לא גביא ממטלטלין אלא מן הקרקעות בין מיניה בין מיתמי כדאמרינן התם בשבועות ש"מ משביע עדי קרקע חייב ולא מיתוקמא אלא בדתפסה מטלטלין והאי נמי דווקא מחיים וכיון דלא גביא אלא מן הקרקע הוה כטענת קרקע ואין נשבעין על הקרקעות עכ"ל והוא תמוה דמהתם לא מוכח מידי דמחיים לא גביא ממטלטלין דהא התם במשביע עד מיתה מיירי עיין שם דעלה קאמר התם שמע מינה משביע עידי קרקע חייב ולאחר מיתה וודאי אינו גובה אלא קרקע דאפילו שאר בעל חוב אינו גובה ממטלטלין לאחר מיתה ועיין בס' אבני מילואים סימן ק'. אך לפי הנ"ל ניחא דכיון דבעד מיתה אין אחים יורדים לנחלה על פיו ולא יקרא נכסי יתומים ואם היה דין הגרושה לגבות ממטלטלין היה ראוי גם בעד מיתה לגבות ממטלטלין דלא שייך לומר מטלטלין דיתמי לא משתעבדא כיון דלא חשיב אכתי ע"י עד אחד מטלטלין דיתמי אלא וודאי דאפילו מחיים דבעל כתובה אינה נגבית אלא מקרקעות ושפיר הוכיח הריטב"א. הנה באחרונים איתא לתרץ קושיא הנ"ל דמי יימר דמשתבעת וכתבו לפי דעת רוב הפוסקים דאלמנה אינה צריכה שבועה למזונות א"כ אתי שפיר דנוכל לומר דרב פפא לשיטתו דס"ל כשמואל דאין פוסקין מזונות לאשת איש רק בשמעו בו שמת ואף בשמעו בו שמת ע"י עד אחד כיון דאי בעיא לאינסובי מנסבא מזוני נמי יהבינן לה וא"כ מפסדת ע"י זה שאין העד מעיד דאין נוטלת מזונות ובזה ליכא שבועה בשמעו בו שמת:
ובזה ניחא לתרץ דברי הרמב"ם דמביא תירוץ הגמ' דאתפסה מטלטלין ותמה במ"ל כיון דלבתר תקנת הגאונים גם מטלטלין משועבד א"כ לא הוו עידי קרקע ולא צריכין לומר דאיירי באתפסה דבלא"ה לא חשיב עידי קרקע. אך לפי הנ"ל ניחא כיון דקי"ל דפוסקין מזונות לאשת איש א"כ ע"כ הא דחייב העד קרבן שבועה אין משום חיוב מזונות דהא גם מחיים פוסקין וע"כ דהשביעה את העד כדי שתיטול הכתובה ובזה יקשה מ"ט חייב כיון דלא הוה רק גורם כיון דצריכה לישבע מי יימר דמשתבעת וע"כ מביא הרמב"ם דמיירי באתפסה מטלטלין וקי"ל דכל הנשבעין ונוטלין שתפסו לא מפקינן וליכא שבועה וא"כ לא הוי גורם. אך לפי מה שאמרנו למעלה דמש"ה ליכא שבועה הכא משום דלא חשיב נפרעת מנכסי יתומים ואין להקשות דהא גם בנפרעת שלא בפניו צריכה שבועה ומה בכך דלא חשיב נכסי יתומים אך יש לומר דמיירי שנתן לה נאמנות אך ללמד יתומים לא מהני נאמנות ועיין בח"מ סימן ע"א בש"ך דמחלק בין כתובה לחוב דבכתובה לא מועיל נאמנות לנגד יתומים אך השתא דאמרינן דלא חשיב נכסי יתומים בעד אחד ניחא די"ל שפיר בנאמנות. לפי זה ניחא גם הרמב"ם הנ"ל דזה הכל לר"פ לשיטתו דסובר דאין פוסקין מזונות לאשת איש וע"כ לדידיה מתניתין איירי בשמעו שמת ואז ע"כ שמעינן דע"י עד אחד לא חשיב אכתי נכסי יתומים דאל"כ אמאי ליכא שבועה אליבא דחנן וע"כ דע"י עד אחד לא חשיב נכסי יתומים וע"כ ליכא הכא גורם רק ממון גמור משא"כ לדידן יש לומר דגם על ידי עד אחד חשיב נכסי יתומים ואיכא שבועה ומתניתין מיירי מחיים ואם כן תקשה מי יימר דתשתבע וע"כ מביא הרמב"ם דאתפסה מטלטלין דאז ליכא שבועה:
גם נראה לתרץ דברי הרמב"ם דפסק דבמת צריכה שתשבע גם אמזונות ולא אמרינן נכסים בחזקתה קיימו לפי מה דאיתא בחידושי הרי"מ דמש"ה הנכסים בחזקתה דכיון דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים א"כ יכולין להבריחן ולמכרן והן כמו מטלטלין א"כ לא תוכל לגבות כלל גם כשלא מכרן דמטלטלין לא משתעבדי ולכך תקנו שיהיו נכסים בחזקתה וא"כ ניהו דחשיב כמו מטלטלין הא גם במטלטלין שתפסה הוה שלה וע"ש וזה הכל לדינא דגמרא דמטלטלין לא משתעבדא למזונות וע"כ דנכסים בחזקתה וע"כ שפיר מוקי שמואל דמתניתין מיירי בשמעו שמת ומ"מ ליכא שבועה לחנן משא"כ לבתר תקנת הגאונים דגם מטלטלין משתעבד למזונות א"כ לא עשו חכמים כלל שיהיו הנכסים בחזקתה וע"כ פסק הרמב"ם דבשמעו שמת צריכין שתשבע למזונות:
והנה הראשונים הקשו על הרמב"ם הנ"ל מהא דאמרינן בגיטין דף ל"ח ההיא דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא אמר לה מאי איעביד לך דרב לא מגבי כתובה לאלמנה אמרה ליה הב לי מזוני אמר לה מזוני נמי לית לך דהתובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות ותיפוק ליה דכיון דלא מגבי כתובה לאלמנה משום דצריכה שתשבע ממילא גם מזוני לית לה לשיטת הרמב"ם דהא גם על מזוני צריכה שתשבע ועיין שם. ונראה דהא עיקר הסברא דמפסדת הכתובה כיון דאין יכולה לישבע וא"כ נעקר תקנת חכמים לגמרי דתקנו כתובה גם לאלמנה כמו לגרושה וע"כ דלא מיעקרה תקנת חכמים דיכולה לומר תן לי נאמנות או אל תפרעני אלא בעדים דחשיב ג"כ כמו נאמנות ועיין ברא"ש ב"מ א' דמש"ה במקום שאין כותבין כתובה לא שייך לומר מה הועילו חכמים בתקנתם דיכולה לומר אל תפרעני אלא בעדים דחשיב כמו נאמנות דכל זמן שלא יפרע בעדים יש לה נאמנות והנה עיקר הטעם דנאמנות מועיל משום שמחייב את עצמו שאף אם באמת פרע לה מ"מ אם יטעון לא נפרעתי יתחייב לשלמו לו עוד פעם שנית וזה תינח בכתובה משא"כ במזונות דפוסק הרמב"ם דמתחייב א"ע בדבר שאינו קצוב לא נשתעבד וא"כ מה בכך שחייב א"ע הא לא מועיל החיוב שלו דהא מזונות דבר שאינו קצוב הוא ולא נשתעבד וכיון דלא מועיל אפילו נאמנות א"כ נעקרה תקנת חכמים וע"כ הגם דרב לא מגבי כתובה לאלמנה מ"מ מזונות הים מגיע לה הגם שצריכה שבועה והיא חשודה. וע"כ צריך לומר משום שתובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות. והנה שיטת המרדכי דאפילו לרב דסובר דפוסקין מזונות מ"מ שבועה צריכה ותמהו עליו דהא לרב מיירי מתניתין מחיים ואפ"ה לחנן לא בעי שבועה ונראה דלכאורה קשה אמאי לרב פוסקין הא איכא ספק ספיקא שמא נתן לה צררי ושמא אמר לה צאי מ"י ואין לומר דכיון דס"ס הוא מצד רוב ואליבא דרב דגם מחיים הנכסים בחזקתה לא מהני הרוב להוציאם מחזקתה דלא אזלינן בממון אחר הרוב זה ליתא דהא רב סובר דאזלינן בממון אחר הרוב וע"כ דרב סובר דחשש צררי לא נחשב לספק כלל ולא נכנס בכלל ספק ספיקא ועיין בתוס' בסוגיא דפ"פ לענין רוב ברצון וכו' וע"כ סובר רב דאפילו שביעה ליכא משא"כ לדידן דלא אזלינן בממון בתר הרוב א"כ י"ל דחשש צררי נחשב לספק גמור מ"מ פוסקין דכיון דהנכסים בחזקתה לא מהני ספק ספיקא להוציא וזה תינח לענין גוף המזונות משא"כ שבועה צריכה כיון דאיכא ס"ס:
ולפי מה שכתבתי דהא דקאמר ר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב קאי לענין מזונות דליכא שבועה בזה ניחא מה שהקשה בס' שב שמעתתא על הא דאמר ר"פ דבאמר לדידה פטור משום דלא מפסדה מידי דהיא נאמנת יותר וקשה דהא עכ"פ ראשון מכחיש אותה ועד אחד אינו כלום בהכחשה ואין לומר דהך דאמר לה לדידה מיירי שכבר התירוה דאז היא נאמנת יותר דליתא דאפילו בהתירוה להנשא מ"מ לכתחלה לא תנשא כל שבא עד אחד להכחיש וכל היכא דלכתחלה לא תנשא אינה גובה כתובתה משום דלא קרינן ביה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וא"כ אמאי פטור באמר לדידה. אך נראה לפי מה שכתבו דבאמת מדרש כתובה הוא רק על כתובה ולא על דיני תנאי כתובה ומהך טעמא בתחלה כדאמרינן בשמעו שמת היינו בשני עדים דעד אחד לחוד אינו מספיק ור"פ הוא דחידש דסגי בעד אחד כיון דגם אם עודנו חי מגיע להם מזונות אלא דחיישינן לצררי בזה הגם דעד אחד אינו קם לממון מ"מ כיון דאמרינן כדברי עד להתירה להנשא ומחזקינן לעדותו לממש מספיק ג"כ לאפוקי מחשש צררי וא"כ כיון דר"פ מיירי לענין מזונות ע"כ כנ"ל וכיון דתנאי כתובה אינו מטעם מדרש כתובה וע"כ הגם דלכתחלה לא תנשא מ"מ נוטלת מזונות וע"כ באמר לדידה פטור משא"כ לדידן דפוסקין מזונות לא"א והא דחייב עד משום דהפסיד לה הכתובה וע"כ גם באמר לדידה כיון דלכתחלה לא תנשא וליכא מדרש כתובה ע"כ חייב העד אפילו באמר לדידה וע"כ השמיט הרמב"ם דין זה באמר לדידה ודוק: