אור ברסלב

חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות

אות פ

אות ע

פשיעה בקרקעות

יבואר דין פשיעה בקרקעות והקדשות דנתמעטו מרין שמירה:

עיין במס' ב"מ פ' הזהב דפריך הגמ' על הא דש"ח אינו נשבע ש"ש אינו משלם ורמינהו בני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו אם משנתרמה התרומה נשבעין לגזברים ואם לאו נשבעין לבני העיר וכו' אמר שמואל הכא בנושא שכר עסקינן ונשבעין ליטול שכרן ופריך והא נגנבו קתני וש"ש בגו"א חיובי מיחייב והכא נמי נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהא לפסיד וכו' ר' יוחנן אמר הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהם התינח עד שלא נתרמה התרומה משנתרמה קדשים שאינו חייב באחריותן נינהו דתניא תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות אלא אמר ר' אלעזר שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהו בני אדם מזלזלים בהקדשות. ופריך נושא שכר אינו משלם רמי ליה ריב"ח לרבה השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את הזרעים אין נותנים לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו היה שכיר שבת וכו' נותנין לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו מאי לאו לשלם ומשני ר"ש בשקנו מידו וכן אמר ר' יוחנן בשקנו מידו והרמב"ם לא הביאו בקנו מידו ותמהו עליו ועי' בלח"מ וע"ש בתוס' ד"ה ש"ח אינו נשבע נראה דאפי' אי פשע לא משלם מדפריך לקמן מהשוכר את הפועל לשמור כו' ולא משני כשפשע וע"ש והקשה הא לבתר תקנת חכמים דתקנו דישבע שלא יזלזלו בהקדשות ה"ה דאי ידעינן דפשע חייב מתק"ח. ואכתי תקשה דאמאי לא משני בפשע ועי' בתומים ס' ס"ו. וכתבו דמדחזינן דרבה מתרץ דברי שמואל ע"כ דלא סובר הך תקנה דאל"כ בלא"ה ניחא אך הקשו דאין דילמא גם רבה סובר הך תקנה שלא יזלזלו אך זה שייך משנתרמה התרומה משא"כ קודם שנתרמה דאחריות על הבעלים ל"ש זה וע"כ צריך לומר כדמשני שמואל דנשבעין ליטול שכרן:

והנה שיטת הראב"ד דהדברים דנתמעטו מדין שומרים מ"מ שבועה שאינו ברשותו מחויב לישבע ועי' בר"ן בשבועות והקשו עליו דא"כ מאי פריך הגמ' מבני העיר ששלחו שקליהן הא יש לומר דהא דקתני דנשבעין הוא שבועה שאינו ברשותו ועי' בש"ך ס' הנ"ל דכתב דאפי' לדעת הרשב"א דחולק על הראב"ד מודה דשבועה דאינו ברשותו דתקנת חכמים שחידש ר"ה דחיישינן שמא עיניו נתן בה גם הרשב"א מודה דצריך לישבע וע"ש ועי' בתומי' דהקשה לפי מה דסוברים דהגם דש"ש מחויב לישבע אפי' בלא אפקיד ליה בשטר ולא נאמן במיגו משום דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ומ"מ סוברים דהיכי דהשבועה הוא רק מתק"ח נאמן במיגו וע"כ בשכיר היכי דליכא עדים דשכרו נאמן במיגו ואפי' שבועה ליכא על בעה"ב וע"כ בשלמא השתא דתקנו שהי"ס ליכא מיגו להד"מ דהא מ"מ יהי' צריך לישבע שהי"ס ואינו מרויח משא"כ בזמן המשנה דליכא שהי"ס ל"צ לישבע שבועה דאינו ברשותו דתק"ח. הא יש לו מיגו להד"מ וע"ש. ובזה נראה לתרץ קושית תוס' על הא דפריך הניחא עד שלא נתרמה משנתרמה התרומה דאינו חייב באחריות דתנן תורמין על האבוד ועל העתיד לגבות והניחו התוס' בתימא הא מגופ' דמתני' שמעינן דמשנתרמה התרומה נשבעין לגזברין ש"מ דאין אחריות על הבעלים וע"ש:

וע"כ נראה דהנה שיטת רש"י בכתובות דהא דקתני על העתיד לגבות היינו אפי' לא שקלו כלל ולא שלחו מ"מ אינו מחויב עוד לשלחו דכיון דתורמין עלי' ולכך המודר הנאה מחבירו שוקל שקלו דלא משתרשי ליה כלל דמשנתרמה התרומה פטור וא"כ לפ"ז יש לומר דוקא קודם שנתרמה צריכין לאוקמא כר"ש דליכא שבועה דת"ח דתיקן ר"ה שבועה דאינו ברשותו דיש לו מיגו להד"מ ולא חשוב מיגו מגברא לגברא דהגם בטענה דעכשיו מפסידין לבעלים וע"כ צריכין לתרץ דאתא כר"ש משא"כ לאחר שנתרמה דבטענה דעכשיו מפסיד להקדש משא"כ אי יאמרו להד"מ ולא קיבלו מהבעלים דאז מפסידין להבעלים וחשוב מיגו מגברא לגברא דלא אמרינן וא"כ יש לומר הא דנשבעין לגזברים היינו שבועה דאינו ברשותו דהא ליכא מיגו וע"ז פריך משנתרמה התרומה ליכא גורם לממון ואין לומר דשבועה זו הוא אינו ברשותו דהא ליכא מיגו דחשוב מיגו מגברא לגברא הא תנן תורמין על העתיד לגבות וכשיטת רש"י הנ"ל וגם אי אומר להד"מ הפסיד להקדש דכיון דכבר נתרמו פטורין אפי' לא שלחו כלל וא"כ ל"ח מיגו מגברא לגברא וליכא שבועה דאינו ברשותו דנאמן במיגו להד"מ וא"כ עיקר הא דמייתי דתורמין על העתיד לגבות לאו לענין זה דהבעלים ל"צ ליתן שקלים אחרים בנגנבו לאחר שנתרמה דזה שמעינן ממתני' דנשבעין לגזברים רק עיקר הראיה דאפי' לא שקלו כלל משנתרמה פטורין ול"ת מיגו מגברא לגברא וליכא שבועה דאינו ברשותו דתיקן ר"ה כמו קודם שנתרמה דליכא שבועה דאינו ברשותו אך זה לשיטת רש"י הנ"ל:

ולכאורה נראה לתרץ הראב"ד הנ"ל לפי מה שהקשו דאמאי נשבעין לגזברים משנתרמה הא יש להם מיגו דיאמרו שנתנו להגזבר ולא חשוב מיגו דהעזה דהא החזקה דשליח עושה שליחותו מסייע והיכי דחזקה מסייע יכול להעיד ועי' בש"ך ס' צ"א דאפי' היכי דהוא נוגע כמו הכא שייך החזקה הנ"ל ועי' בתומים ס' הנ"ל. דהא ברא"ש בשבועות איתא דמש"ה לא אמרינן בש"ש מיגו משום דחשוב מיגו דהעזה והכא ל"ש זה דחזקה מסייע ויכול להעיז וע"כ נראה לפי מה דסוברים דהא דהרמב"ם סובר דל"א מיגו לאיפטורי משבועה זה דוקא היכי דבאם לא יכול לישבע אינו צריך לשלם אז ליכא עליו רק שבועה גרידא וחשוב המיגו רק ליפטור משבועה דלא אמרינן משא"כ היכי דהשבועה מחייבו ממון באינו יכול לישבע אז חשוב מיגו ליפטור ממון ואמרינן לכ"ע מיגו ועי' בנה"מ וקצת ראיה לזה מהא דאיתא בשבועות שבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין היכי דמי אי דאמרי חמשין אית לך וכו' מה לי אביהם או הן והקשו דילמא יורשין שאני דיש להם מיגו דכ"ה ומיגו דהעזה לא חשוב דכיון דלא היה למלוה שום עסק עמהם ועי' תוס' ב"ק ובש"ך ס' פ"ב דלא הלוה להם רק לאביהם. ולכאורה ניחא בפשיטות לפי מה שהקשו הא ליכא מיגו דכ"ה דיוכל להיות דהמקצת שכפר משום דיש לו עלי' ס' מי"ש ועל יותר אין לו ס' מי"ש אך בשמ"ק דהכא לא תלינן ספק מי"ש דמסתמא קודם שהלוה לחבירו חושב קודם אם הלוה אין לו עליו שום תביעה וע"ש וזה ל"ש נגד היורשים וע"כ בלא"ה ליכא ביורשים מיגו דכ"ה אך לפי מה שאמרנו דלפי מה דס"ד דלא ידעינן מתוך שא"י לישבע משלם בלא"ה ל"ח מיגו דחשוב רק ליפטור משבועה ולא אמרינן:

וא"כ לפי מה דאיתא בפוסקים דעל שבועה דלא פשע ושלא שלח יד לא אמרינן מתוך דאינו רק מטעם גלגול וא"כ חשוב מיגו ליפטור משבועה ואי מיירי משבועה דאינו ברשותו דבזה אמרינן מתוך א"כ תקשה אמאי נשבעים לגזברים דנאמנים במיגו דנתנו לגזברים והעזה ליכא דחזקה מסייע וגם ל"ח לפטור משבועה אלא ודאי דלא מיירי משבועה דאינו ברשותו ושפיר פריך הגמ' ולפ"ז קודם שנתרמה דנשבעין להבעלים לא קשה קושית הגמ' דיש לומר דהשבועה היא אינו ברשותו דליכא מיגו הנ"ל דחשוב מיגו מגברא לגברא דבטענה דעכשיו הפסיד להבעלים משא"כ אי יאמרו דנתנו לגזברים יגזלו להקדש. ובזה ניחא קושית התומים על הא דמשני ר"א דשבועה זו תקנת חכמים שלא יזלזלו וכו' דזה שייך משנתרמה משא"כ עד שלא נתרמה דאין להקדש הפסד א"כ ל"ש שלא יזלזלו ואכתי קשה קושית הגמ' אמאי נשבעין וע"ש. והנה לפי מה דאיתא ברמב"ם דקודם שנתרמה ונמצא הגנב דמחויב לשלם כפל דחשוב ממון הדיוט קודם שנתרמה ולפ"ז ע"כ קושית הגמ' לא היה רק לאחר שנתרמה דקודם דכיון דחזינן דמשלם כפל פשיטא דאיכא שבועה וע"ז שפיר משני דתק"ח הוא שלא יזלזלו:

ובזה ניחא המרדכי דסובר דשליח שקרהו בדרך אונס דמפסיד שכר השליחות והקשו עליו מסוגיא דהכא דמשני שמואל דנשבעין ליטול שכרן הרי דלא מפסיד שכרו ועי' בתומים דמשנתרמה התרומה דמרויחין הבעלים ע"י השליחות דל"צ לשקול אחרים ולולי דהיה מסרו להם והם היו הולכים בדרך וקרהו אונס הי' צריכים לשקול אחריו ללשכה ועכשיו הן פטורים פשיטא דמגיע להם שכר. אך הקשה בקודם שנתרמה ל"ש זה דלא מהני להם השליחות ול"ש דנשבעין ליטול שכרן אך באמת על קודם שנתרמה לא קשה קושי' הגמ' ול"צ לומר דנשבעין ליטול שכרן. אך לפי הנ"ל יש לומר דקודם שנתרמה נהי דל"ש שלא יזלזלו אך מזה לא קשה כלל דיש לומר דהשבועה הוא אינו ברשותו דל"ח מיגו דחשוב מיגו מגברא לגברא וכן הא דמשני שמואל דנשבעין ליטול שכרן לא קאי אלא לאחר שנתרמה דאז לא מצינן לומר דהוא שבועה דאינו ברשותו ואז מרויחין הבעלים וע"כ מגיע שכר שליחות וקודם שנתרמה דל"ש זה יש לומר דהוא שבועה דאינו ברשותו:

ובזה ניחא קושי' הנ"ל דרבה דמתרץ דברי שמואל לא קאי רק לאחר שנתרמה דקודם חשוב ממון הדיוט וגם דיש לומר דהשבועה הוא אינו ברשותו וא"כ מדלא קאמר משום שלא יזלזלו ע"כ דל"ס כר"א ושפיר פריך משוכר את הפועל ולא משני דפשע:

וגם נראה על הקושי' דנהי דגם מפשיעה פטור מדינא מ"מ מתק"ח חייב ואמאי לא משני דפשע ונראה דהא בש"ך הקשה אי מיירי בפשיעה אמאי ברישא דאין נותנין שכר שבת דאין אחריות שבת עליו דהא בפשיעה גם ש"ח חייב וע"כ נראה דזה פשיטא להתוס' דש"ח פטור אי פשע אך עכ"פ אפשר דש"ש חייב בפשיעה משום דלא נחתינן רק חד דרגא דש"ש דהיה עלי' חיוב גו"א ג"כ וע"ז נתמעט מכלל ופרט אבל עכ"פ בפשיעה חייב דלא נחתינן תרי דרגא וע"ז הוכיחו דאפי' מפשיעה פטור ש"ש דא"כ מה פריך דיש לומר בפשיעה ומ"מ ש"ח פטור משא"כ אי הברייתא מיירי בתר תק"ח דתיקנו משום שלא יזלזלו פשיטא דאפי' ש"ח חייב בפשיעה ואדרבה דשייך יותר שלא יזלזל דלא ירא משום הפסד שכרו ואמאי ברישא פטור. ובאמת בפשיטות ניחא קושי' הנ"ל דקודם שנתרמה ל"ש שלא יזלזלו וגם ל"ש דנשבעין ליטול שכרן לפי המרדכי לפי מה דהקשו הראשונים דאמאי לא משני גם הכא דאיירי בקנו מידו ועי' בתומים דכתב דבהקדש ל"ש קנו מידו דמי יתן הכלי לקנין דאי הקדש יתן א"כ ימעול בהקדש והא תינח משנתרמה דהשבועה להקדש משא"כ קודם שנתרמה יש לומר בקנו מידו ועל אחר שנתרמה שפיר משני דנשבעין ליטול שכרן וכן ר"א משני שלא יזלזלו בהקדשות:

גם נראה לתרץ הראב"ד דבלא"ה הקשה על הרמב"ם דפסק דוקא במסרו לש"ש אז אמרינן דמשנתרמה דהפסיד להקדש משא"כ במסרו לש"ח חשוב פשיעה ואפי' משנתרמה הבעלים חייבין ליתן אחרים והקשו הא שמואל משני הכא בש"ש עסקינן ונשבעין ליטול שכרן הא בלא"ה ע"כ איירי בש"ש דאל"כ אפי' משנתרמה הבעלים חייבין ולא היה צריך לומר דרק דנשבעין ליטול שכרן דהא בש"ש בלא"ה ידעינן דאיירי אלא ודאי דאפי' במסרו לש"ח פטורין משנתרמה. ועי' בכ"מ הלכות שקלים:

ולכאורה נראה דבלא"ה הקשו על הרי"ף דלא הביא הך תירוץ דר"א דשבועה זו תק"ח שלא יזלזלו בהקדשות:

ולכאורה יש לומר לפי מה דהקשה בש"ך דאי אמרינן דאפי' מפשיעה פטור א"כ נ"ש שבועה כדי שלא יזלזלו דכיון דאפי' אי ידעינן דפשע פטור ל"ש שבועה שלא פשע ודוחק לומר דחכמים תיקנו ג"כ דאי פשע חייב דאיך יכולין זה וע"ש דהוכיח מזה דאי ידעינן דפשע חייב בלא התקנה. ונראה דהנה זה ברור דאפי' אי אמרינן דאפי' אי מודה מהני תפיסה מ"מ אי כפר ליכא שבועה דל"ח ממון משום זה ולא חשוב רק גורם לממון כיון דמהני תפיסה וקיי"ל דלא כר"ש דסובר דגורם כממון שיהיה חייב לישבע משום זה. ובאמת איתא בס' א"מ דמש"ה לר"ג איכא שבועה בט"ח הגם דפטור משעורין מ"מ חשוב הודאה דכיון דמהני תפיסה בט"ח אך זה תליא למ"ד דמשביע עדים שהן משב"ק וכפרו דחייבין קרבן שבועה משום דמדאורייתא חזי וכתב ברשב"א דכיון דמהני תפיסה בפ"ע דרבנן וע"כ חשוב כפירת ממון אך לא קיי"ל כן רק דפטורין מקרבן שבועה ואפשר דגם הוא לא קאמר רק דחשוב הודאה כיון דמועיל תפיסה אבל כפירת ממון לכ"ע לא הוי משום תפיסה אך לר"ש דסובר דגורם כממון פשיטא דמחויב שבועה היכי דמהני תפיסה וא"כ לפי מה שכתבו דפשיעה חשוב גרמא בנזקין דחייב עכ"פ בדיני שמים רק היכא דהתורה לא נתמעטו חייב מדין שומר משא"כ הכא דנתמעטו מדין שמירה פטור בדיני אדם אך כיון דגרמא הוי חייב בדיני שמים ומהני תפיסה וא"כ ממילא צריך שלא פשע כיון דאי יודה דפשע מהני תפיסה איכא שבועה לר"ש וא"כ דר"א קאי על תירוץ דר"י דמשני הא מני ר"ש דסובר דגורם כממון אך הגמ' פריך לאחר שנתרמה ליכא גורם וע"ז משני דתק"ח שלא יזלזלו ואע"ג דאפי' אי יודה דפשע פטור איכא שבועה לר"ש לשיטתו דכיון דתפיסה מהני אי יודה וע"כ מחויב לישבע וזה לר"ש לשיטתו משא"כ לדידן ליכא שבועה היכי דמהני תפיסה וע"כ לא הביאו הרי"ף תירוצא דר"א וניחא הא דהקשה דקודם שנתרמה ל"ש כדי שלא יזלזלו אך כיון דקאי על ר"י א"כ קידם שנתרמה פשיטא דאיכא שבועה דגורם כממון והבעלים חייבין באחריות וחשוב גורם:

גם נראה דבלא"ה יש להבין על שיטת הרמב"ם הנ"ל דשלחו ע"י ש"ח חשוב פשיעה הא כיון דליכא דין שמירה בהקדש א"כ אין חילוק אי מסרו השקלים לש"ש או לש"ח דעל גו"א אפי' ש"ש פטור ועל פשיעה אפי' ש"ח חייב לשיטת הרמב"ם. ולכאורה נראה דגם לענין פשיעה יש נ"מ בין ש"ח לש"ש דהא קיי"ל דהיכי דהיה יכול להציל ע"י אנשים אחרים דש"ש מחויב אפי' לשכור אנשים להציל ואי לא חשוב פשיעה משא"כ ש"ח ל"ח זה פשיעה דאינו מחויב לשכור אנשים. ובזה ניחא הא דהקשה דבתוס' הוכיחו דאפי' בפשיעה פטור דאל"כ אמאי לא משני דפשע והקשה דא"כ גם ברישא דהוא ש"ח חייב וכתבו דיש לומר דהפשיעה היה דמסר לש"ח וברישא דהוא ש"ח ל"ח פשיעה דלא גרע לשמירתו בזה אך לפי מה דאיתא בתומים להקשות על הש"ך דכתב דהא מיירי בפשיעה דא"כ גם ש"ח חייב וכתב דהא יש לומר דהפשיעה הי' שלא שכר אנשים להציל וזה אינו מחויב ש"ח וכתב בקצה"ח דבשבת ל"ש זה דאסור לשכור פועלים וע"ש וא"כ כיון דל"ש הכא לשכור אנשים א"כ אפי' אי הוא ש"ש ליכא פשיעה דמסר לש"ח דהא עיקר פשיעה לענין זה דמחויב לשכור אנשים וש"ח אינו מחויב ובשבת ל"ש זה:

אך יותר נראה לי נהי דגם ש"ש פטור מגו"א הכא בהקדש מ"מ חשוב פשיעה אי שלחו ע"י ש"ח דכיון דעכ"פ אי נגנב נהי דאינו משלם מ"מ שכרו מפסיד דלא קיים תנאו דישמור מגו"א רק בנאנס נוטל שכרו ונשבע שנאנס ליטול שכרו וע"כ בודאי ישמור בגו"א שלא יפסיד שכרו וע"כ חשוב פשיעה אי מסרו לש"ח וע"כ סובר הרמב"ם דאם מסרו לש"ח אפי' משנתרמה חייבין וזה תינח אליבא דאמת דמשני שמואל דנשבעין ליטול שכרן משא"כ לס"ד דלא ידעינן מזה דבשבועה נוטלין שכרן ואפשר דהוא סובר דאין נאמנים בשבועה על זה שקיים התנאי וע"כ היה ס"ד דאיירי אפי' בש"ח דליכא פשיעה בזה דמסרו לש"ח וע"כ משני שפיר הכא בש"ש עסקינן ובס"ד היה סובר דאיירי אפי' בש"ח. ובזה ניחא הרי"ף הנ"ל דהא קשה על ר"א דכיון דלשיטת הרמב"ם ע"כ איירי דמסרו לש"ש ובש"ש ל"ש כדי שלא יזלזלו כמו שכתבו דבלא"ה לא יזלזל משום הפסד השכר וע"כ צריכין לומר דר"א קאי לר"י דל"ס הך דנשבעין ליטול שכרן וא"כ לא פשעו אפי' במסרו לש"ח וא"כ יש לומר דאיירי בש"ח ושייך שפיר כדי שלא יזלזלו חייבין משא"כ לדידן דנשבעין ליטול שכרן ואי מסרו לש"ח חייב וע"כ דאיירי במסרו לש"ש ואז ל"ש שלא יזלזלו דלא יעשה משום הפסד שכרו וע"כ לא הביאו הרי"ף תירוץ דר"א הנ"ל:

גם נראה דהא בש"ך בסי' הנ"ל כתב דטעמא של הראב"ד וז"ל דודאי שבועה שלא פשע ושלא שלח יד פוטר מלישבע משום דאי לאו דגלי קרא אפי' בשאר דברים לא היה צריך לישבע שבועות הנ"ל אלא דגלי קרא ולכך שטרות וחברייהו דאימעטי משבועה מהנך שבועות אימעטו אבל שבועה דאינו ברשותו הגם דלא גלי קרא הוי מחייבי ליה מסברא דאיך יעלה על הדעת דיפטור בלא שבועה שמא הוא ברשותו ולא שבקת חיי לכל מפקידין ויע"ש. ובאמת נראה דזה שייך נגד הבעלים שמסרו לו משא"כ לנגד אחר שלא מסרו לו ל"ש זה דלא שחל"ב. ובזה יש לומר הא דהקשה מאי פריך הגמ' דילמא מיירי משבועה דאינו ברשותו דיש לומר דקושיא היא מהא דנשבעין לגזברין דבזה ל"ש דמכח סברא צריך לישבע דאל"כ לא שבקת חיי לכל מפקידין דהם לא מסרו לו וע"ז שפיר דשבועה הוא כדי שלא יזלזלו וכן שייך לומר דנשבעין ליטול שכרן דכיון דהבעלים מרויחים ועל קודם שנתרמה הגם דל"ש שלא יזלזלו או ליטול שכרן מזה לא היה קושית הגמ' דיש לומר דשבועה דאינו ברשותו הוא מה שנשבעין להבעלים:

אך נראה עוד לפי מה דאיתא בש"ך שם דמש"ה סובר הרמב"ם דחייב בפשיעה משום דפשיעה חיובא לא אתיא מקרא דבלאו קרא נמי מסברא הוי מחייבינן דפושע מזיק הוא והכלל והפרט לא קאי רק מה שרבתה התורה חיובא דהיינו ש"ח לישבע וש"ש בגו"א וע"ש דהוכיח דבפשיעה מדינא חייב מהא דמשני ר"א דשבועה זו תק"ח שלא יזלזלו ואי אפי' בפשע פטור ל"ש שבועה אלא ודאי דאי ידעינן דפשע חייב ומשום שלא יזלזלו תקנו דמחויב לישבע שלא פשע ולפ"ז יש לומר להמסקנא דמשני כדי שלא יזלזלו ומזה מוכח דחייב בפשיעה וע"כ משום דהוא מכח סברא לחייב ע"כ לא נתמעטו מכלל ופרט וע"כ סובר הראב"ד דה"ה דמחויב לישבע שבועה שאינו ברשותו משום דאפי' אי לא גלי קרא הוי מחייבין לישבע מכח סברא הנ"ל ולא קאי ע"ז הכלל ופרט משא"כ בס"ד דלא ידעינן מזה דתקנו משום שלא יזלזלו וא"כ היה סובר דגם מפשיעה דהוא מכח סברא קאי הכלל ופרט ליפטור וא"כ ה"ה דקאי הכלל ופרט אפי' על שבועה דאינו ברשותו הגם דהוא מכח סברא לישבע מ"מ נתמעט וע"כ לא משני דהשבועה הוא אינו ברשותו דלס"ד גם משבועה דאינו ברשותו פטור והראב"ד לא קאמר כן רק לפי המסקנא דשמעינן דבפשיעה חייב משום דהוא מכח סברא לחיוב וע"כ ה"ה שבועה דאינו ברשותו:

וניחא בזה הרמב"ם הנ"ל דלא הביאו דאיירי בקנו מידו ולכאורה נראה דהא הקשו דילמא הפשיעה היה דמסר לש"ח וע"כ ברישא פטור דלא גרע לשמירתו אך נראה דהא רב סובר דאפי' ש"ש דמסר לש"ח ונאנס דפטור הראשון אלמא דל"ח פשיעה בזו דמסר לש"ח דאי חשוב פשיעה הוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס דחייב. אך איתא בלח"מ דזה לא חשוב אונס הבא מכח הפשיעה דאפי' אי מסר לש"ש היה זה האונס וע"כ פטור הראשון על אונסין ולעולם דחשוב פשיעה הא דמסר לש"ח וא"כ רבה לשיטתו דהוכיח הרי"ף דסובר רבה דאפי' היכי דאין האונס בא מכח הפשיעה וע"כ פריך אי הכי תחילתו בפשיעה וסופו באונס היא הגם דלא בא האונס מכח הפשיעה דהא לא היה יכול להציל אפי' אי היה שם וע"כ לרבה צריכין לומר דל"ח פשיעה בזה דמסר לש"ח והתם קאי הסוגיא על רבה וע"כ לא משני כן וא"כ לדידן יש לומר דאיירי בפשע והפשיעה היה דמסר לש"ח וברישא דהוא ש"ח לא פשע כלל וע"כ לא הביא הרמב"ם דאיירי בקנו מידו. אך נראה עוד לפי מה שהקשו בתוס' למאי צריכין קנו מידו הא מתנה ש"ח להיות כשואל בדברים בעלמא משום דבההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה ותירצו דהתם שאני דהוא עכ"פ בגדר שומר דהוא ש"ח ע"כ יכול להתחייב א"ע להיות כשואל בדברים בעלמא משא"כ הכא דאינו שומר כלל וע"כ בעינן קנין וא"כ הרמב"ם לשיטתו דסובר דחייב בפשיעה בלא"ה וע"כ יכול להתחייב בלא קנין כמו התם וע"כ לא הביא בקנו מידו אך ר"י לשיטתו דמתרץ לעיל הא מני ר"ש ולא סובר הך שלא יזלזלו וע"כ משום דסובר דאפי' מפשיעה פטור ולא הוי שומר כלל וע"כ משני בקנו מידו:

ובזה ניחא הרמב"ם הלכות שקלים הנ"ל דהא קשה דליכא פשיעה במה דמסר לש"ח דאפי' אי מסרו לש"ש ליכא דין שמירה ואין לומר דהיה להם למסור לש"ש ובקנין דמהני וע"כ חשוב פשיעה דהא בתומי' דהכא ל"ש קנו מידו דמי יתן הכלי להקנות בו אך הרמב"ם דסובר דחייב בפשיעה א"כ כיון דהוא בגדר שומר יכול לחייב א"ע על גו"א בדיבור לבד וע"כ חשוב פשיעה במסרו לש"ח וע"כ אפי' משנתרמה חייבין הבעלים משא"כ שמואל לשיטתו דסובר דאפי' במתנה ש"ח להיות כשואל בעינן קנין והכא ל"ש קנין א"כ לא הוי פשיעה בזה דמסרו לש"ח וע"כ היה סובר דאיירי בש"ח וע"כ משני הכא בש"ש איירי ונשבעין ליטול שכרן. וגם בס"ד לא ידעינן דחייב בפשיעה ולא הוי בגדר שומר כלל ובודאי בעינן קנין עד למסקנא דמשני שלא יזלזלו ובזה נימא דקודם שנתרמה ל"ש שלא יזלזלו דליתא דהשתא דידעינן דחייב בפשיעה א"כ ה"ה שבועה דאינו ברשותו דמכח סברא ויש לומר דנשבעין לבעלים אינו ברשותו אך משנתרמה מחויב לישבע שלא פשע ג"כ שלא יזלזלו:

גם נראה לתרץ דעת הראב"ד דאמאי לא משני שמואל דהשבועה היא אינו ברשותו דהא לכאורה קשה לפי הסוברים דשבועה שלא פשע ושלא ש"י הוא רק מטעם גילגול דצריך לישבע דאינו ברשותו וגם קיי"ל דאפי' דברים שנתמעטו משבועה מ"מ ע"י גלגול מחויב לישבע א"כ מה נ"מ בהא דנתמעטו משבועה שלא פשע ושלא שלח יד מ"נ היכא דליכא עדים שאינו ברשותו וצריך לישבע שבר"ש ממילא צריך לישבע גם על פשיעה ושל"י מטעם גלגול וא"כ גם השתא דנתמעטו מכלל ופרט מ"מ מחויב לישבע משום גלגול ובאיכא עדים שנגנבו דאז ל"צ לישבע שאינו ברשותו גם בעלמא דלא נתמעטו מכלל ופרט ליכא שבועה על פשיעה ושל"י דליכא גלגול שבועה וקשה על שיטת הראב"ד אך לפי מה דאיתא ברי"ף סוגיא דשומר שמסר לשומר דקיי"ל טעמא דרבא דמש"ה חייב השומר הראשון במסר לשומר שני משום דאת מהימנת לי בשבועה אידך לא מהימן לי בשבועה וכתב דהיכי דאיכא עדים שנטר שומר שני כראוי ונאנסו לא מחויב שומר ראשון לשלומי דהא ליכא שבועה על שומר הראשון דלימא ליה את מהימנת ואיתא ברא"ש דמשמע מדבריו דבעינן על כל השבועות ושיביא ראיה גם על פשיעה וש"י והקשה עליו דהא הוא סובר דשבועה דלא פשע וש"י הוא רק משום גלגול וא"כ באיכא עדים רק על שאינו ברשותו סגי דתו ל"צ לישבע על פשיעה וש"י ועיין בלח"מ פ' ד' מהלכות שאילה דכתב וז"ל ואפשר לומר דהתם גבי שומר שמסר לשומר בעינן עדים על ג' השבועות משום דפשע דמסר לאחר אבל היכי דלא פשע דלא מסר לאחר לא בעינן עדים על ג' שבועות רק על שאינו ברשותו לחוד וע"ש וצריכין לומר הגם דקיי"ל כרבא דלא סובר טעמא דאין רצוני חשיב פשיעה אך כיון דלכתחלה אסור למסור לאחר לכ"ע כמו שכתבו בתוס' וע"כ בעינן עדים על ג' שבועות ולפ"ז יש לומר כשיטת הראב"ד דמחויב לישבע שאינו ברשותו ואין לומר דא"כ איכא גם שבועות דלא פשע וש"י אך נ"מ באיכא עדים על שאינו ברשותו ואין לומר דא"כ גם בעלמא ליכא שבועה דלא פשע אך נ"מ במסר לשומר שני דבעלמא איכא שבועה אפי' ביש עדים על אינו ברשותו וצריכין עדים על ג' שבועות משא"כ הכא דנתמעטו באיכא עדים שאינו ברשותו סגי אך זה יש לומר באם לא אמרינן טעמא דאין רצוני רק משום דאת מהימנת בשבועה משא"כ אי אמרינן טעמא דאין רצוני דאז לא מהני עדים אפי' על ג' שבועות דחייב משום דאין רצוני חשוב פשיעה ול"ש שום שבועה וע"כ שמואל דסובר ע"כ טעמא דאין רצוני וע"כ אי אפשר לומר דמחויב לישבע אינו ברשותו דא"כ קשה קושיא הנ"ל וע"כ צריך לתרץ דנשבעין ליטול שכרן:

ונקדים דהנה בדף ל"ה במתני' שם פליגי ר' יוסי ורבנן בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דרבנן סוברים דישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם להשוכר ור"י ס"ל דתחזיר פרה לבעלים הראשונים וכתבו בתוס' דעיקר טעמא של ר"י משום דס"ל דבשבועה קני ליה שוכר להך פרה וקאמרי ליה בעלים דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל וכדעת המקשה בגמ' והעלו היכי דהבעלים יודעים שמתה כדרכה גם ר' יוסי סבר דשואל משלם לשוכר דבזה ודאי משעת מיתה קני לה להשוכר הפרה והקשה על הא דפסק שמואל התם דהלכה כר"י הא בתוס' הקשו לרב ושמואל דלא סוברים מתוך שאינו יכול לישבע משלם א"כ אמאי מודה במקצת צריך לישבע הא יש לו מיגו דא"י ותירצו דאין אדם טוען ברצון איני יודע דמחזי כמשקר וא"כ הכא לשמואל דלא סובר מתוך וכו' ליכא שבועה על השוכר דיש לו מיגו דאי בעי הוה אמר איני יודע והיה פטור מכלום דהכא ל"ש דאינו אומר ברצון א"י דהא לא הוי ליה למידע מה שאירע בבית השואל וכיון דליכא שבועה לשמואל אצל השוכר לכ"ע משעת מיתה קני לה שוכר להך פרה ומדוע פסק שמואל דהלכה כר"י דתחזיר לבעלים הראשונים וכתבו דלקמן פליגי אביי ורבא אליבא דרבה בפשע בה ויצאה לאגם ומתה כדרכה דרבא משמיה דרבה אמר פטיר אפי' למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב ואביי משמיה דרבה אמר חייב משום דאמרינן הבלא דאגמא קטלה ופירשו הקדמונים דלאו למימרא דאמרינן דהבלא דאגמא קטלה ומש"ה חשבינן גם עכשיו לפשיעה דבודאי רשאי השומר לרעות בין בהר בין בבקעה ולא חשבינן ליה בזה לפושע אלא מתוך פשיעת היציאה תלינן בכל מילי דכל שהוא מסופק אם סופו היה באונס גמור חייב דמוקמינן ליה אחזקתיה דפשיעת היציאה ולא תפטרינהו מספק אבל כשלא פשע מתחילה אין מקום לחייבו משום ספק זה דשמא הבלא דאגמא קטלה. והנה אנן קיי"ל כרבא דמה לי הכא ומה לי התם ומעתה אמינא דשמואל ס"ל כסברת אביי דהא דשומר שמסר לשומר חייב משום אין רצוני וחשוב פשיעה ומ"מ פטרינן לשוכר בנשבע שמתה כדרכה משום דאמרינן מה לי הכא וכו' וא"כ הגם דתחילתו היה בפשיעה מ"מ אין לחייבו משום דאין מקום לתלות האונס בהפשיעה וא"כ כל זה כשטוען ברי שמתה כדרכה אבל היכי דהשוכר אינו יודע שפיר חייב אף אי נימא דלא אמרינן מתוך ושומר שאמר א"י פטור משום כיון דלא נתברר האונס שפיר חייב דמוקמינן ליה אחזקת חיוב דפשיעה הראשונה דכיון דמשעה שמסרו לזה פשע שמסר בלי רשות הבעלים ואין רצונם כו' אין אנו יכולים לפטור אותו מספק וכמו היכי שיש אפשרות לתלות האונס בהפשיעה דמחייבינן ליה מה"ט הגם דאם לא היה הפשיעה מקודם היה פטור דתלינן באונס מ"מ כל שפשע ולא נתברר אח"כ האונס לגמרי חייב וא"כ אין מקום לפטור השוכר מהשבועה דאי בעי אמר א"י דא"כ יהיה חייב ושפיר פוסק שמואל דהלכה כר"י דהא בשבועה הוא דקני ליה להפרה ואמר דל אנת וכו' ועיין ביש"י:

יש לומר בפשיטות דאי אמר א"י יהיה חייב

ובאמת אפי' לשמואל דבלא"ה הקשו על הרשב"א דפסק היכי דרגיל להפקיד אצלו דנ"ש לא מהימן לי בשבועה אך השני אינו רוצה לישבע או שאינו לפנינו דשומר הראשון פטור דחשוב איני יודע אם נתחייבתי לך והקשה בש"ך סי' רצ"א דהא חזינן דשומר שמסר לשומר דחייב משום דאת מהימנת לי בשבועה הגם דשומר שני מוכן לישבע מ"מ הראשון חייב משום דשומר הראשון לא יכול לישבע ולא אמרינן דחשוב א"י אם נתחייבתי וכ"ש בזה שהשני אינו רוצה לישבע:

אך נראה דהא הראשונים הקשו על רבא דלית ליה דאין רצוני וכו' הא תנן לא ישלחנו ביד אחר ועיין בתוס' דכתבו שם דאע"ג דלכתחלה אסור למסור לאחר מ"מ לשלם אינו מחויב משום זה ועיין בתשובות לחם רב דכתב דזה דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ספק הוא אי אדם מקפיד על זה אי לא וע"כ לענין איסור אסור מספק למסור לאחר דס' איסור לחומרא ופטור מלשלם דספק ממון לקולא ושמא הוא מבני אדם שאין מקפידין ויע"ש וע"כ היכא דאין הראשון יכול לישבע אפי' אי אמרינן דחשוב א"י א"נ דפטור מ"מ הא איכא ס"ס לחיוב דשמא הוא מבני אדם המקפידין ושייך לומר אין רצוני וחשוב פשיעה ושמא פשע השני וחייב הראשון ושיטת התוס' בכתובות דבס"ס מוציאין ממון וע"כ הגם דחשוב איני יודע אם נתחייבתי מחויב מכח ס"ס משא"כ הרשב"א דמיירי ברגיל להפקיד אצלו וליכא רק חדא ספיקא אי היה אונס אצל השני אי לא וע"כ פטור דחשוב א"י אם נתחייבתי וא"כ אפי' אי לא אמרינן דמשום דאין רצוני חשוב ודאי פשיעה חייב המוכר באינו יודע שמתה כדרכה אצל השואל משום ס"ס דשמא בפשיעה מתה ושמא הבעלים מקפידין. אך אפשר דהוצרכו לזה אי אמרינן דמ"ה מה לי הכא וכו' א"כ ליכא ס"ס דמה בכך דמקפיד מ"מ הא מתה ומה לי הכא וע"כ צריכין לומר דאין רצוני חשוב ודאי פשיעה וע"כ באיני יודע אם היה באונס אוקמי' על חזקת פשיעה דמעיקרא משעה שמסר לו וליכא מיגו דא"י וא"כ מחויב לישבע ויכול לומר דל אנת וכו' וע"כ פסק דהלכה כר"י:

ובזה ניחא הרש"י שם דפי' בדברי רב דסובר דפטור ולא מיבעיא ש"ח שמסר לש"ש דפטור ופי' דפטור מאונסין והקשו דאמאי לא פי' חידוש יותר דאפי' מגו"א פטור וכתבו דחידוש יותר על אונסין דעל גו"א דשומר שני חייב א"כ לא הוי נוגע בעדות השומר השני פשיטא דפטור הראשון דיכול לפטור השומר השני להשומר הראשון משבועה דלא פשע ול"ש את מהימנת לי בשבועה דהא יש לו עד מסייע אבל מאונסין דנוגע שומר שני דרוצה לפטור את עצמו ע"כ אומר דנאנסו ול"ח עד ה"א דשומר ראשון חייב דא"י לישבע וע"כ פי' דפטור מאונסין אך הקשה דב"ק פי' רש"י בדף י"א ולא מיבעיא דמשומר חנם דמסר לש"ש פי' דפטור מגו"א ולא כתב רבותא יותר דפטור מאונסין הגם דעל זה אין לו עד מסייע וע"כ נראה דהנה ברא"ש הקשה דלמה צריך השוכר לישבע דמתה כדרכה הא יש לו עד מסייע השואל דאומר דמתה כדרכה והשואל אינו נוגע דהא צריך לשלם ותירצו דחשוב השואל עד הצריך שבועה דל"ח עד דהא צריך לישבע שאינו ברשותו מתק"ח שמא עיניו נתן בה. ובזה ניחא הרמב"ם בפירוש המשנה דכתב דמתני' איירי בנתנו לו רשות להשאיל והקשו דלדידן דקיי"ל כרבא דטעמא משום דאת מהימנת לא קשה כלל ממתני' לימא ליה אין רצוני וכו' דכיון דהשוכר יכול לישבע ולא שייך לומר דשואל לא מהימן לי בשבועה ורבא גופא קאמר לדי' אין להקשות כלל. וע"כ נראה דבריטב"א הקשה נהי דשוכר נשבע שמתה כדרכה מ"מ על ש"י לא יכול לישבע וע"כ נראה דהא שבועה שלא שלח יד הוא רק משום גילגול שנשבע שמתה כדרכה והכא ו על שמתה כדרכה מהתורה ל"צ לישבע דהא יש לו עד מסייע רק דחשוב עד הצריך שבועה דל"ח עד ובח"מ באה"ע סי' ל"ה איתא דעד הצריך שבועה לא פסול רק מדרבנן וע"כ בשליח נעשה עד אפי' בקדשה בכסף צריכה גט ודמי למקדש בע"פ מדרבנן דבעינן גט וכיון דהשבועה שמתה כדרכה היא מדרבנן פשיטא דגלגול שבועה שלא שלח יד היא רק מדרבנן לחוד ובשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שא"י לישבע משלם וע"כ הגם דלא יכול לישבע על ש"י לא איכפת לן. אך נראה דאי מיגו ליפטור משבועה לא אמרינן משום דאפשר לברורי ע"י השבועה פשיטא דעד מסייע לא יכול ליפטור משבועה דהא מיגו עדיף מע"א אך רבא דפריך בשבועות ש"ש דחייב רחמנא היכי משכחת לה הא יש לו מיגו ע"כ דסובר דמהני מיגו ליפטור משבועה אז יש לומר דה"ה עד מסייע מהני ליפטור משבועה וע"כ נהי דלא יכול לישבע על ש"י הא מהתורה מהני העד מסייע ובשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך וע"כ קאמר רבא דלא קשה ממתני' ול"צ לאוקמי בנתנו רשות להשאיל משא"כ לדידן דלא אמרינן מיגו לפטור משבועה וה"ה ע"א וקשה הא לא יכול לישבע על ש"י וע"כ אוקמ' דאיירי בנתנו רשות להשאיל:

גם נראה לפי מה דאיתא בר"ן דמש"ה בשכיר אמרינן מיגו ליפטור משבועה היא דהא הגמ' פריך וליתב ליה בלא שבועה ומשני כדי להפיס דעתו וכיון דהשבועה הוא רק כדי להפיס דעתו וע"כ אם הטלית בידו נאמן בלא שבועה משום מיגו הגם דהגאונים סוברים דטוען על המשכון דצריך לישבע הגם דיש לו מיגו דמיגו ליפטור משבועה לא אמרינן אך הכא שאני דהשבועה רק כדי להפיס דעתו וע"ש וא"כ גם בש"ש יש לומר אליבא דר"י דסובר דהשואל משלם ולא סובר דהשבועה הוא רק להפיס דעתו ויכול לומר דל אנת וכו' אז ש"ש אפי' בלא אפקיד ליה בשטר ולא נאמן במיגו ליפטור משבועה משא"כ לת"ק דמשלם לשוכר משום דסובר דהשבועה הוא רק להפיס דעתו נאמן במיגו וא"כ יש לומר דקושית הגמ' ש"ש דחייב רחמנא היכי משכחת אזלא לת"ק לדידי' אמרינן מיגו ליפטור משבועה דהשבועה הוא רק להפיס דעתו משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י והשבועה אינו משום להפיס דעתו לא מהני מיגו וע"כ ש"ש אפי' בלא שטר וה"ה לת"ק יכול השואל ליפטור להשוכר משבועה כמו דמהני מיגו לדידיה דהשבועה הוא רק כדי להפיס דעתו:

ובזה ניחא הרש"י הנ"ל דהא אמרנו דהשואל חשוב עד הצריך שבועה ול"ח עד אך הא סוברים דאליבא דת"ק דשואל משלם לשוכר ל"צ השואל לישבע שבועה דאינו ברשותו דבאמת הוא טענת ספק ואין נשבעין על ט"ס. אך משום דסובר הא דמי יהיבנא ואיכא הוראת היתר ולת"ק ל"ש זה דכיון דמשלם לשוכר ליכא הוראת היתר לגבי הבעלים וכיון דל"צ לישבע שבועה שאינו ברשותו יכול להיות עד וא"כ הכא דקאי לאביי דהוא קאמר לטעמא דרב ואביי משני כדי להפיס וא"כ סובר כת"ק וא"כ שומר שני משלם בגו"א לשומר הראשון ואז ל"צ לישבע שאינו ברשותו ויכול להיות עד מסייע לשומר ראשון דנוגע לא הוי בגו"א דצריך לשלם ועד הצריך שבועה ל"ח דא"צ לישבע דכיון דמשלם לראשון ליכא הוראת היתר לבעלים וע"כ אין רבותא דפטור הראשון הגם דלא יכול לישבע הא יש לו עד מסייע וע"כ פי' רש"י על אונסין דאז חשוב נוגע ולא יכול להיות עד מסייע אעפ"כ פטור הראשון משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י וא"כ על גו"א השני הש"ש משלם לבעלים ואז צריך מחויב לישבע שאינו ברשותו וחשוב עד הצריך שבועה וא"כ גם על גו"א לא יכול להיות עד א"כ אין חילוק בין גו"א ובין אונסין וע"כ פי' רש"י התם ב"ק דש"ח דמסר לש"ש ונגנבו דפטור הראשון:

גם לפי מה שאמרנו דכיון דשמואל לא סובר מתוך וכו' ע"כ הא דפסק הלכה כר"י משום דסובר דשומר שמסר לשומר חייב משום אין רצוני וחשוב פשיעה וליכא מיגו דא"י דאוקמי על חזקת פשיעה דמעיקרא וא"כ רב דלא סובר ג"כ מתוך וגם לא סובר הך דאין רצוני חשוב פשיעה וא"כ ליכא שבועה על השוכר דיש לו מיגו דא"י וא"כ ל"ש דל אנת וע"כ דסובר כת"ק דשואל משלם לשוכר וא"כ ליכא שבועה דאינו ברשותו על השני ול"ח עד הצריך שבועה ויכול להיות עד בגו"א דאינו נוגע וע"כ פי' הכא דלא מיבעיא קאי על אונסין משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י וחשוב עד הצריך שבועה א"כ אין חידוש יותר על אונסין דגם על גו"א לא יכול להיות עד שומר השני וע"כ פי' התם בב"ק דקאי על גו"א ועכ"פ שמואל סובר ע"כ דאין רצוני חשוב פשיעה וא"כ אי אפשר לומר דנ"מ בשומר שמסר לשומר דאז אי לא נתמעטו צריך להביא עדים גם פשיעה וש"י דהא לא מהני עדים נהי דל"ש דלא מהימן בשבועה כיון דאיכא עדים מ"מ חייב משום פשיעה דאין רצוני וע"כ דליכא שבועה דאינו ברשותו ול"ש גלגול שבועה וע"כ משני דנשבעין ליטול שכרן משא"כ לדידן דאין רצוני ל"ח פשיעה א"כ יש לומר דצריך לישבע שבועה דאינו ברשותו ואין לומר דא"כ ממילא צריך לישבע על ש"י ופשיעה דנ"מ באיכא עדים שאינו ברשותו ונ"מ במסר לשומר שני דבעלמא צריך להביא עדים על ג' שבועות משא"כ הנך דנתמעטו סגי באיכא עדים על שאינו ברשותו:

ולכאורה קשה על ח"מ הנ"ל דעד הצריך שבועה הוא רק מדרבנן פסול א"כ אמאי קיי"ל בשליח נעשה עד דלוה מחויב לפרוע והשליח נשבע דפרע למלוה וקשה הא לאחר שנשבע אינו נוגע רק דחשוב עד הצריך שבועה וזה רק מדרבנן וקיי"ל בדרבנן חזקה דשליח עושה שליחותו. ועיין בש"ך סי' צ"א דכתב דאפי' היכי דיש לומר דנטל המעות לעצמו שייך חזקה זו רק דלא סמכינן על חזקה זו בדאורייתא אבל בדרבנן איתא בעירובין דסמכינן על חזקה זו והכא לא הוי רק מידי דרבנן דמדאורייתא כשר אפי' עד הצריך שבועה וע"ש בש"ך דכתב דמש"ה במת הפועל נוטל החנוני בלא שבועה הגם דחשוב א"י א"נ משום דחזקה שליח עושה וכו' מסייע ואפי' התומים החולק שם משום דקיי"ל בדאורייתא לא סמכינן על חזקה זו מ"מ הכא הוא מידי דרבנן לפי ח"מ הנ"ל:

אך לפי מה דאיתא במקנה דבשליח נעשה עד. חשוב עדות שאי אתה יכול להזימו דאי יוזמו יהיה גם הכחשה לשיטת הרמב"ם אך בממון לא בעינן עדות שיכול להזימו וזה רק מדרבנן א"כ ל"ח מידי דרבנן דהא מדאורייתא ל"ח עד כלל אך הכשר הוא רק מדרבנן וכאן פסלו עד הצריך שבועה ל"ש להקל ולומר דעל מידי דרבנן סמכינן על חזקה הנ"ל דהא מדאורייתא לא מהני העדות כלל וניחא מה שהקשה לשיטת הרשב"א דעל פסולי עדות דרבנן מהני תפיסה א"כ לפי ח"מ דעד הצריך שבועה לא נפסל רק מדרבנן א"כ אמאי מחויב הלוה לשלם למלוה הא הלוה מוחזק ועדיף מתפיסה אך הטעם דמהני תפיסה משום דאוקמי על דאורייתא דהן כשרים והכא אי אזלינן בתר דאורייתא לא מועיל העדות דחשוב עדות שאי אתה יכול להזימו:

ובזה ניחא הא דרבא סובר דשומר שמסר לשומר חייב דמשום דלא מהימן ליה בשבועה והקשו אמאי לא פוטר עד היינו שומר שני וכתבו דכיון דמחויב הראשון לשלם ע"א לא קם לממון ועיין ברא"ש וקשה הא הטעם דע"א אינו קם לממון דאפשר דאומר בדדמי ועיין בנהמ"ש והכא דשומר שני ישבע ל"ש בדדמי אך אז הוי עד הצריך שבועה ול"ח עד אך זה רק מדרבנן ומהני תפיסה ואמאי חייב הראשון אך הכא אפי' לרשב"א לא מהני תפיסה:

ובזה ניחא הא דאיתא בר"ן בקידושין דמדינא לא צריך המלוה לישבע דחשוב הלוה א"י א"פ וקשה הא דא"י א"פ חייב משום דאוקמי על חזקת חיוב דמקדם והכא מדאורייתא דחשוב עד ויצא מדאורייתא מחזקת חיוב א"כ ל"ש להעמידו על חזקתו הראשונה דהא מחזקתו הראשונה בודאי יצא וכעין זה בר"ש לענין ספק אי נפלו עלי' שאובין אך הכא דמדאורייתא ל"ח עד כלל ל"ש ואיכא חזקתו ראשונה:

והנה לפי מה דסוברים דש"ש לשומר דחייב דחשוב שלח יד בזה דמסר לש"ח אך זה אי אמרינן דש"י א"צ חסרון אז יש לומר דחשוב ש"י משא"כ אי צריכה חסרון לא נחשב ש"י ולפ"ז הא דהקשה דילמא הפשיעה היה דמסר לש"ח וע"כ חייב וברישא דהוא ש"ח ל"ש זה דהתם מקשה לרבה ורבה הא סובר כרב ורב סובר דש"י צריכין חסרון ול"ש זה משא"כ הרמב"ם דסובר דא"צ חסרון יש לומר דאיירי באופן דמסר לש"ח וע"כ לא הביאו קנו מידו:

והנה הא דסוברים דבעכו"ם שהפקיד חמצו אצל הישראל דעובר בקיבל הישראל אחריות דאפי' לא קבל רק אחריות פשיעה עובר משום גורם והקשו הא קאמר רבא דאילו מיגנב וכו' אלמא דבעינן אחריות גו"א אך נראה דעיקר הוכחה דסגי באחריות פשיעה דאחריות גו"א לא משכחת דאין דין שומרין בעכו"ם ואין לומר בקנו מידו הא סוברים דק"ח לא מהני בעכו"ם ועיין תוס' קידושין דף ג' ובש"ך סי' קכ"ג וע"כ דסגי באחריות פשיעה ופשיעה חייב אפי' דברים דנתמעטו מדין שמירה אך משכחת בהקדים לו שכרו דחשוב קנין ועיין במחנה אפרים אך לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דבישראל מעות קונות וא"כ בנכרי משיכה קני לא מהני הקדים מעות וע"כ דסגי אחריות פשיעה משא"כ רבא לשיטתו דסובר כר"ל ומהני בנכרי הקדים מעות ע"כ אין ראיה דסגי באחריות פשיעה וע"כ סובר דוקא אחריות גו"א ודוק:

פלגינן דיבורא

עיין בסנהדרין דף י"א ועיין ב"ב פ' י"נ סוגיא דבעל שאומר גרשתי לענין אי פ"ד כשאמר למפרע גרשתי שיהיה נאמן עכ"פ על להבא ועיין בגיטין פ' א' פלוגתא דאביי ורבא אי פ"ד דעל עצמו יהא נאמן ולא על הנכסים ועיין ברא"ש פ"ק דמכות שהביא הירושלמי בכתב נכסיו לשני בני אדם והעדים היו קרובין לאחד דפליגי ר"י ור"ל אי פ"ד ועיין בכתובות דף י"ח בתוס' שם ד"ה ואין אדם משים א"ע רשע דהקשו בעדים שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון דאמאי לא פ"ד דאנוסין היינו ולא מחמת ממון רק מחמת נפשות וכתבו כיון דקיום שטרות לא אמרינן פ"ד כדי לבטל השטר ובזה לא קשה קושית תומי' סי' ת"א על הא דסובר רבה ב"ק פ' הגוזל דשורף שטרות של חבירו דפטור ופריך היכי דמי אי דאיכא עדים דידעי מה היה כתוב בשטרא ליכתובו ליה שטרא אחרינא ואי לא ידעו מה ידעינן לחייב השורף ומשני בהאמינו והקשה דילמא העדים דידעו מה היה כתוב בשטרא הן קרובים להלוה ולהשורף הן רחוקים דאז לא יכולין לכתוב שטרא אחרינא לחייב הלוה אך לשורף יכולין לחייבו וע"כ אשמעינן רבה דמ"מ פטור השורף דלא אמרינן דגרמי חייב אך לפי מה דסוברים דאפי' למאן דמחייב גרמי הוא רק מדרבנן ועיין בש"ך סי' שפ"ו וא"כ כיון דמדאורייתא אינו מחויב לא אמרינן פ"ד לחייב משום גרמי ולא איצטריך רבה לאשמעינן דגרמי פטור דאפי' אי חייב אי אפשר לחייבו לשורף דאמרינן דעדות שבטל מקצתו נגד הלוה בטל גם לגבי השורף ולא פ"ד:

ובזה ניחא הא דהקשו לפי מה דמשני בהאמינו א"כ ל"צ כלל ופרט למעוטי שטרות מכפל ת"ל דהא קשה קושית הגמ' אי דאיכא עדים וכו' ליכתוב ליה שטרא וכו' ואי ליכא עדים איך ידעינן והכא ל"ש בהאמינו דא"כ הוי מודה בקנס ועיין ביה"ת אך הכא יש לומר דהעדים הן קרובים להלוה ורחוקים לגנב דהכא דחיוב דאורייתא אז פ"ד וה"א דחייב כפל ואיצטריך כלל ופרט למעוטי מכפל:

ובזה ניחא הא דאיתא בסנהדרין דף כ"ה בר ביניתום אסהידו ביה תרי סהדי וכו' עד וחד אומר לדידי אוזפן בריביתא פסליה רבא לבר ביניתום ופריך והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול לעדות ומשני דפ"ד והקשו דילמא מיירי בריבית דרבנן דבריבית דרבנן אין הלוה עובר ועיין בנ"י שם ועיין ברמ"א ביו"ד סי' ק"ס ועיין בתומים ס' ל"ד וע"כ נראה דהא בתוס' הקשו בשטר שיש בו ריבית דפליגי ר"מ וחכמים אי גובה עכ"פ הקרן אי לא משום דקנסינן היתרא אטו איסורא והקשו הא העדים הן פסולין דחתמו על שטר שיש בו ריבית ואיך גובה בשטר זה מ"נ אי מפורש הריבית נעשה העדים פסולין ואי בכלל הקרן עם הריבית גם לרבנן איך גובה דיש לחוש דיגבה גם הריבית וע"ש. והא דהקשה בתומים דילמא באמת העדים נפסלו רק דאיירי דחייב מודה וע"כ נקט לשון גובה ולא נקט דהשטר כשר אך דשטר ודאי הוא פסול רק דפליגי בחייב מודה אי קנסינן ליה וע"ש סי' נ"ב ונראה דהא בס' קצה"ח הקשה בס' ל"ח לר"ל דסובר דחייבי מלקות שוגגין ג"כ פוטר מלשלם א"כ אמאי גובה הקרן לחכמים הא הלוה עובר על לאו ואי הותרו היה חייב מלקות ולריש לקיש אפי' בלא הותרו פוטר מלשלם. אך נראה לפי מה דסוברים היכי דאין שום ספק על השטר לכ"ע חשוב כגבה וא"כ חשוב כאילו המלוה מוחזק בהממון ותפיסה מהני אפי' בקלבד"מ וכש"כ הכא דעדיף מתפס דחשוב כאילו מוחזק בחוב. ולפ"ז ע"כ איירי דהשטר הוא כשר דאל"כ לא הוי כגבה וע"כ שפיר הקשו בתוס' דאיך שטר כשר הא העדים הן פסולים. ובתוס' תירצו דעדים לא נפסלין אפי' בריבית דאורייתא משום דלא משמע לאינשי דלאו לא תשימון דקאי על העדים ועיין בתשובות ברית אברהם דתמה דאמאי העדים דכיון דלא משמע להו איסורא אמרינן דכשרים הם לגמרי ואפי' מדרבנן ובמלוה אמרינן נהי דלא משמע ליה איסור דכיון דמדעתיה יהיב כדכתבו בתוס' סנהדרין שם וע"כ לא נפסל מדאורייתא מ"מ מדרבנן נפסל המלוה לכ"ע ועיין במש"ל מה שמתרץ. והנה בתשובה הנ"ל כתב וז"ל דהא בלא"ה לדקדק דלמאי הוצרכו בתוס' לומר דלא משמע להו לא תשימון בעדים ת"ל דלא משמע להו איסור כיון דהוי מדעתי' דלוה לשיטתם דגם גבי מלוה כתבו כן אך יש לומר דזה החילוק דבמלוה איכא רק חדא ספיקא דשמא לא משמע ליה איסור כיון דמדעתיה יהיב ליה ובעדים איכא ס"ס שמא דכיון דמדעתו לא משמע להו איסור ואם תמצא לומר דמשמע להו איסור גם מדעתו שמא לא משמע להו דקאי על העדים רק על המלוה ולהכי לא נפסלו גם מדרבנן וע"ש:

ובזה ניחא הא דהקשה להסוברים הגם דמחילה ל"צ קנין מ"מ בתפס שטרא בעינן קנין משום דהיכי דאין שום ספק על השטר לכ"ע חשוב כגבה דבשלמא התם בפלוגתא דב"ש וב"ה במתו בעליהן עד שלא שתה שאנו דנין על השטר דיש בו ספק דהאשה זינתה ואין מגיע לה הכתובה ונתבטל שטר הכתובה וע"ז קיי"ל דלאו כגבה דמי והקשה מהא דמסיק הש"ס כאן דכ"ע לאו כגבה הגם דאין שום ספק על השטר ועיין בס' יש"י ועיין ב"מ דף ס"ב וע"כ נראה דבלא"ה הקשה על הא דאיתא שם דלמ"ד דכגבה דמי כבר עבדי לאיסורין הא שטר דאינו טורף מלקוחות ל"ח כגבה וכש"כ בשטר שאין בו עדים והתוס' כתבו דהא דגובה את הקרן בשטר שיש בו ריבית זה בריבית דרבנן אבל בריבית דאורייתא העדים נעשים פסולים וכיון דכאן איירי בריבית דאורייתא והעדים ידעו שיש בו ריבכי א"כ איך נימא בזה דשטר העומד לגבות כגבה דמי וע"ת נראה דהא דכתבו דאיירי בריבית דרבנן ולא אמרינן דאפי' בריבית דאורייתא העדים כשרים משום ס"ס הנ"ל אך משום דס"ס הוא משום רוב ובממון לא אזלינן בתר הרוב להוציא מחזקת ממון כמו שהקשו על התוס' סוגיא דפ"פ אבל אי אמרינן דחשוב כגבה אז אזלינן בתר הרוב וגם בתר ס"ס ומהני ס"ס להכשיר העדים אפי' בריבית דאורייתא וע"כ מקשה שפיר דאי כגבה דמי כבר עבדי לאיסורו ואפי' אי איירי בריבית דאורייתא העדים לא נפסלו משום ס"ס וע"ז משני שפיר לעולם דלאו כגבה דמי ולא קשה דהא היכי דאין שום ס' על השטר לכ"ע כגבה דליתא דהכא הספק על גוף השטר דשמא העדים נפסלין וליכא דין שטר מעולם אך אי כגבה העדים כשרים משום ס"ס ול"ש לומר דס' על גוף השטר דהא גם התם ספק אי זינתה ובטל השטר ואעפ"כ לב"ש אמרינן דכגבה וע"ז משני שפיר דכ"ע לאו כגבה היכי דס' על השטר כמו הכא דשמא העדים פסולים ומעולם לא היה שטר. ובזה ניחא הא דפריך הגמ' בסנהדרין דף כ"ז אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד אלו גזלנין ומלוי ריבית אלמא דבעינן רשע דחמס והקשו דכיון דמלוה בריבית ליכא מלקות משום דניתן להישבון ובלאו שאין בו מלקות לכ"ע בעינן רשע דחמס וע"כ הני דליכא מלקות ומ"מ פסולים משום דהוי רשע דחמס ובא הברייתא למעט שארי לאוין היכי דליכא מלקות דכשרים כיון דלא הוי רשע דחמס דבזה גם אביי מודה דפלוגתייהו הוא דוקא בלאו שיש בו מלקות אי בעינן רשע דחמס דאביי סובר דלא בעינן משא"כ היכי דליכא מלקות כמו בריבית אז גם לאביי בעינן רשע דחמס. וע"כ נראה דהא תמהו דאמאי לא פריך מברייתא דשטר שיש בו ריבית דגובה בשטר את הקרן לחכמים ואמאי לא נפסלו העדים וע"כ משום דבעינן רשע דחמס וע"כ דמהתם אין ראיה דכיון דחזינן דהמלוה לא נפסל מדאורייתא משום דאפשר לא משמע ליה איסור כיון דמדעתיה יהיב ליה א"כ אצל העדים איכא ס"ס הנ"ל דאיכא עוד ספק דשמא לא משמע להו דקאי הלאו ל"ת על העדים וע"כ כשרים ולעולם דלא בעינן רשע דחמס וא"כ יש לומר דקושית הגמ' אזלא אל תשת חמס עד אלו מלוי בריבית אלמא דמלוה נפסל מדאורייתא דהא קרא קא דריש דקאי גם על מלוה בריבית ולא אמרינן דלא משמע למלוה איסור וא"כ ליכא לגבי העדים ס"ס ואפ"ה לא נפסלין התם בשטר שיש בו ריבית וע"כ משום דבעינן עד דחמס הגם דגבי העדים איכא מלקות דלא ניתן להישבון לגבי העדים ועיין במש"ל ושפיר קשה על אביי דסובר דלא בעינן רשע דחמס היכי דאיכא מלקות. ובזה ניחא קושית תומים הנ"ל ונקדים דהא הקשה על הא דלוה לא נפסל בריבית דרבנן דהא עכ"פ עבר על לפני עור שמכשיל למלוה שעושה איסור כמו גבי טבח שהוציא טריפות מת"י דפסקינן דכיון שחשוד להכשיל לאחרים ולעבור על לפני עור משום חימוד ממון וע"כ נעשה פסול וא"כ גם כאן דכיון בלוה הוא משום חימוד ממון דהא רבא סובר דבעינן רשע דחמס וע"כ דגם בלוה שייך חימוד ממון שצריך למעות וא"כ אמאי לא נפסל הלוה באבק ריבית דהא חזינן דחשיד ג"כ להכשיל להמלוה משום ח"מ ועיין בתשובות הרי"מ דכתב דכיון דגם בריבית דאוריית' כתבו בתוס' דמלוה לא נפסל מדאורייתא רק מדרבנן משום דלא משמע ליה איסור כיון דהוא מדעתו רק אעפ"כ פסלוהו חכמים כיון שעושה איסור אבל בלוה שאינו רק משום לפני עור וכיון דלא משמע ליה איסור גם על המלוה ולא ידע דמכשילו שוב לא פסלוהו כלל כיון שאינו עושה גוף האיסור ולפני עור ל"ש דהא לא משמע ליה איסור אפי' למלוה דכיון דמדעתיה א"כ לפי דברי' אינו מכשילו כלל:

ובזה ניחא הא דהקשה על רבא דאמר לוה בריבית פסול לעדות ופריך והאנן תנן מלוה בריבית פסול לעדות ומשמע אבל לוה לא וקשה הא במתני' איירי בריבית דרבנן דמתני' לא חשיב רק פסולי דרבנן וע"כ לא קתני לוה דבריבית דרבנן לא נפסל הלוה. אך לפי הנ"ל ניחא דאי אמרינן דמתני' איירי בריבית דרבנן וע"כ לא הוי רק פיסולי דרבנן וע"כ נאמר דמשמע ליה איסורא דאל"כ בלא"ה לא נפסל המלוה רק מדרבנן אפי' בריבית דאורייתא וע"כ אי תאמר דמיירי בריבית דרבנן משום דלא אמרינן דלא משמע ליה איסור משום דמדעתיה וכו' א"כ אפי' בריבית דרבנן נפסל הלוה משום לפני עור דהא ידע דמכשילו דכיון דמשמע ליה איסור ופריך שפיר דאמאי לא תני לוה בריבית פסול ואפי' אי מיירי בריבית דרבנן מ"מ פסול משום לפני עור שמכשילו דוקא אי המתני' מיירי בריבית דאורייתא ואפ"ה לא נפסל מדאורייתא משום דלא משמע איסור אז בריבית דרבנן הלום אינו עובר משום לפני עור דלפי דעתו אינו מכשילו משא"כ להנך דאוקמ' דאיירי דוקא בריבית דרבנן אז ע"כ לא אמרינן דלא משמע איסור ופסול הלוה משום לפני עור אפי' בריבית דרבנן:

ועכ"פ אמרינן דאי לא אמרינן הך דלא משמע ליה איסור כיון דמדעתיה אז אפי' בריבית דרבנן נפסל הלוה משום לפני עור שמכשילו אך נראה דזה תליא דלרבא דסובר דבעינן רשע דחמס וא"כ העדים לא נפסלו דאין מרויחין שום דבר וא"כ לדידי' דלעולם דמשמע למלוה איסור והא דהעדים לא נפסלין דהשתא ליכא ס"ס גבי עדים אך דהעדים לא הוי רשעים דחמס ולדידן דפסקינן כאביי דלא בעינן רשע דחמס וע"כ הא דלא נפסלו משום דאיכא ס"ס ע"כ אמרינן דלא משמע איסור אפי' לגבי המלוה וממילא בריבית דרבנן הלוה אינו עובר אפי' על לפני עור דל"ש שמכשילו. ובזה ניחא הרמב"ם דפסק דאי התנה הלוקח לכשיהיה לך מעות אחזיר לך השדה מחויב לקיים תנאי ומ"מ שרי לאכול הפירות והקשו דכיון דצריך לקיים התנאי אמאי מותר לאכול הפירות דהא בגמ' פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני רבא סיפא דאמר ליה מדעתו דאז אינו מחויב לקיים התנאי אלמא היכי דמחויב להחזיר אסור:

אך הא הקשו דאמאי לא אמרינן אפי' היכי דהמוכר התנה דכוונתו הי' דאם יהיה לו מעות יחזירו לו בקנין חדש וא"כ עד שעת כחזרה הוא שלו כמו באתרוג דמהני מתנה ע"מ להחזיר ופי' הרא"ש בסוכה דכוונתו שיחזיר לו בקנין חדש וכתבו משום דאוקמא בחזקת מ"ק ומעולם לא יצא הקרקע מרשותו אך הא יש לו חזקת כשרות ובודאי כוונתו הי' שיחזור ויקנה לו בקנין ועיין אות נ':

אך הא הלוה לא עבר על ריבית דרבנן ולא איתרע חז"כ שלו אך ולפ"ז קשה למאי צריך רבא לומר דסיפא דאמר ליה מדעתיה ת"ל הא המלוה עבר אפי' על ריבית דרבנן וע"כ מותר משום דאמרינן דכוונתו הי' באם יהיה לך מעות אחזיר היינו בקנין חדש ועד עכשיו הי' שלו וע"כ שרי ואין לומר דאוקמא על חזקת מ"ק הא איכא חזק"כ כנגדו אך לרבא גם הלוה עבר על ריבית דרבנן משום לפני עור שמכשילו ותקשה מ"ש רישא דהמוכר התנה דאסור וע"כ מוכרח לתרץ דסיפא אמר ליה מדעתיה משא"כ לדידן דלוה לא עבר על ריבית דרבנן יש לומר דגם בסיפא מחויב לקיים התנאי ואפ"ה שרי משום דכוונתו הי' שיחזיר לו בקנין חדש ואין לומר דאוקמא על חזקת מ"ק דיש כנגדו חזקת כשרות משום היכי דהמוכר התנה דהוא לא עביד איסור לא היה כוונתו שיחזיר לו בקנין חדש וע"כ אסור. וניחא קושית תומים דשפיר פריך והא אמר רבא לוה בריבית פסול ואין לומר דאיירי בריבית דרבנן דלרבא מ"מ נפסל משום לפני עור שמכשילו דכיון לדידי' אמרינן דמשמע ליה איסור והא דעדים אין נפסלין משום דבעינן רשע דחמס וניחא גם קושיא הנ"ל בפשיטות דשפיר פריך והא חנן מלוה בריבית דוקא ואין לומר דמתני' הא איירי בריבית דרבנן דלרבא אין חילוק ודו"ק:

עוד כתבו לחלק בין מלוה לעדים דבמלוה דאי ידע ומשמע ליה איסור הגם דמדעתו יהיב ליה אז הי' פסול מדאורייתא וע"כ נהי דתלינן דלא משמע ליה איסור עכ"פ מדרבנן מיהא נפסל משא"כ בעדים דליכא ח"מ דאפי' אי ידעו דלא תשימון קאי גם על העדים לא נפסלו מדאורייתא וע"כ כיון דיש לומר דלא משמע להו דקא עלייהו לאו לא תשימון וע"כ אפי' מדרבנן לא נפסלו ועיין בתומים סי' ל"ד בתרי ותרי על גזלן דרבנן דגם מדרבנן לא החמירו כמו בתרומה דרבנן דלא החמירו אפי' מדבריהם. והנה לפ"ז בריבית דרבנן אז גם המלוה לא נפסל דתלינן דלא משמע ליה איסור וס' דרבנן לקולא וא"כ בס"ד דמקשין דפריך והא אמר רבא לוה בריבית פסול וע"כ הא דלא אמרינן פ"ד וע"כ משום דסובר השתא דמלוה לא נפסל מדאורייתא וע"כ לא אמרינן פ"ד ליפסול המלוה כיון דכל הפסול הוא מדרבנן ודמי לקיום דכיון דהוא מדרבנן לא אמרינן פ"ד ליפסול השטר וא"כ אי מיירי במעשה דבר בינתים בריבית דרבנן אז גם המלוה לא נפסל ושפיר פריך רק למסקנא דמסיק דפ"ד וע"כ דנפסל המלוה מדאורייתא דאל"כ ל"ש דפ"ד וע"כ דלא אמרינן דלא משמע ליה איסור וע"כ ה"ה דאפי' בריבית מדרבנן דהמלוה פסול כיון דאין שום ספק בדבר ודו"ק:

ועיין בחמ"ש סי' ל"ד דמבואר שם הדין הנ"ל דלוה שהעיד על המלוה שהלוהו לו בריבית ויש ע"א עמו דמצטרפין לפוסלו הגם שעושה א"ע רשע פ"ד וכתב בסמ"ע ולאפוקי מדעת המרדכי דסובר דצריך לומר אוזפן בריבית ולא שקיל עוד הריבית דאל"כ חשוב נוגע והקשה בש"ך דהרי לשון הרמב"ם ממש כלשון הש"ס וכמו דפי' המרדכי לשון הש"ס לדידי' אוזפן ולא שקיל מידי כן יש לפרש לשון הרמב"ם והמחבר וע"ש:

וע"כ נראה דהא הקשו במש"ל על הסוברים דלוה לא נפסל משעת הלואה רק בשעה דנתן הריבית אבל על השימה לא נפסל דא"כ מאי פריך והא אמר רבא לוה בריבית הא לשיטת המרדכי ע"כ איירי דאמר אוזפן בריבית ואכתי לא נתן א"כ אכתי לא נפסל הלוה ומה פריך הגמ':

אך יש לומר דלרבא דסובר דבעינן רשע דחמס ע"כ דלוה עובר בשעת הלואה דאז חשוב רשע דחמס מחמת מעות שלוה ממנו משא"כ בשעת שנתן אז ל"ח רשע דחמס ושפיר פריך והא אמר רבא לוה בריבית פסול הגם דאיירי דלא נתן לו הריבית לדידי' ע"כ נפסל מיד בשעת הלואה ובזו יש לומר עוד על הרמב"ם הנ"ל דהא קשה דאפי' אי צד אחד בריבית הוא מדאורייתא אעפ"כ יש לחלק בין היכי דמוכר התנה לכשיהיה לי מעות תחזיר לי ליכא חזקת כשרות של המוכר דאכתי לא עביד איסור משעת השימה וע"כ אמרינן דכוונתו לא היה שיחזור בקנין חדש דאוקמא על חזקתו שלא יצא מעולם מרשותו משא"כ היכי דלוקח התנה דעובר מיד וע"כ אוקמי על חז"כ דכוונתו היה בקנין חדש ולמאי צריך רבא לומר סיפא דאמר מדעתיה אך רבא לשיטתו לדי' ע"כ גם הלוה עובר מיד בשעת שימה דאל"כ לא הוי רשע דחמס משא"כ לדי' דקיי"ל כאביי והלוה לא עבר מיד ויש לומר גם בסיפא מחויב לקיים התנאי ואפ"ה ישרי דכוונתו היה שיחזיר לו בקנין חדש משום דאוקמא על חזקת כשרות וזה ל"ש היכי דהתנה המוכר דאכתי לא עביד איסור ויש לאוקמי על חזקת מ"ק דמעולם לא יצא מרשותו וכוונתו לא היה בקני חדש ועכ"פ לדידן דלא בעינן רשע דחמס והלוה לא נפסל מיד שפיר כתב בסמ"ע דלא כמרדכי דאי מיירי דאוזפן ולא נתן א"כ ל"צ פ"ד דבלא"ה לא נפסל וע"כ דכבר נתן הריבית וצריכין פ"ד א"כ הוי נוגע וע"כ דלא כמרדכי רק דאפי' בכבר נתן הריבית כשר להעיד דאי בלא נתן בלא"ה לא נפסל משעת שימה. והנה בתשובות כתבו על מה דהביאו ראיה דלוה לא עבר בריבית דרבנן מהא דאיתא ב"מ פ' א"נ ר' עיליש גברא רבא ואיסורא לאינשי לא הוי ספי ואמאי לא קאמר דהוא גופא לא הוי עביד איסור וע"כ דאינו עובר הלוה על ריבית דרבנן ועיין בנ"י וכתבו דאין ראיה כיון דאכתי לא קבל הנותן חצי ריוח אכתי לא עבר הלוה דהא איני עובר עד שעת נתינה ולפ"ז לרבא דסובר דבעינן רשע דחמס ולדידי' ע"כ עובר הלוה מיד בשעת שימה א"כ לדידי' מוכח שפיר דבריבית דרבנן אינו עובר הלוה מדקאמר דלא הוי ספי:

ובזה ניחא שיטת הרי"ף דסובר דבאומר לו הלוני ודור בחצרי אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא חשוב ריבית קצוצה והקשה מהא דמסיק רבא דלא משכחת תרבית בלא נשך וקשה הא משכחת בחצר דלא קיימא לאגרא דנשך ליכא ותרבית איכא. ולכאורה נראה דהא הרא"ש הקשה אמאי אמרינן דהא דאמר לו דור בחצרי הוא בשכר הלואה דילמא משום דבלא"ה אינו משכירו לאחרים והגם שאינו במשמעות הלשון אמרינן שכן היה דעתו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ואוקמא על חז"כ וע"ש. ולכאורה נראה לפי מה שנחלקו הפוסקים היכי דאיכא ספק אי הוי ריבית קצוצה או אבק ריבית אי חשוב ספק איסור ולחומרא או חשוב ס' ממון ולקולא ועיין בר"ן נדרים פ' א' ובתשובות י"א ועיין בש"ך ביו"ד בהלכות צדקה ונראה דהא הקשה דאפי' ספק ממונא אמאי אזלינן לקולא והא חשוב ספק איסור גזל ואמאי לא מחמרינן מספק להוציא מת"י וכתבו דא"כ יהיה אצל התובע ספק איסור גזל ועיין בתומים.

ולפ"ז הכא בריבית דאפי' באבק ריבית חייב לצי"ש להחזיר וע"כ מהני תפיסה וא"כ אי הוי ספיקא אי הו ריבית קצוצה או אבק ריבית מחויב מספק להחזיר אפי' אי חשוב ס' ממון משום ס' גזל ולגבי לוה לא יהיה ספק גזל דשמא הוא א"ר דהא אפי' בא"ר מחויב להחזיר לצי"ש ומהני תפיסה של הלוה וע"כ כיון דהוי ספיקא הא דאמר לו דור בחצירי אם הוא בתורת ריבית מס' מחויב המלוה לשלם שכר דירה וזה תינח לאחר שאסרו חכמים אבק ריבית משא"כ על התורה מספק ל"צ להוציאו מת"י משום דאז יהיה אצל הלוה ספק איסור גזל דמהתורה אינו מחויב בא"ר לצי"ש וע"כ רבא דקאי על הקרא קאמר שפיר דלא משכחת תרבית בלא נשך:

אך בס' יש"י כתב דקודם שאסרו חכמים אבק ריבית שייך לומר דאוקמא על חזקת כשרות משא"כ אליבא דאמת שאסרו אב"ר וא"כ אם אנו מסופקין אם נעשה הדבר באופן שיש בו איסור תורה או אין כאן רק איסור דרבנן כיון דע"כ יצא מחזקתו דהרי עבר עכ"פ על איסור דרבנן יש לנו לומר אולי נעשה הדבר באופן שיש בו איסור דאורייתא וה"ה בזה דאמר לו הלוני ודור בחצרי הגם שלא היה כוונתו בשכר הלואה עבר על איסור דרבנן שוב יש לנו לומר דכוונתו היה בשכר הלואה ידור בחצרי וע"ש אך זה אי הלוה עובר בריבית דרבנן אז יצא מחזקתו לאחר שאסרו חכמים אבק ריבית משא"כ אי הלוה לא עבר אכתי לא יצא מחזקתו וע"כ נראה דרבא לשיטתו דסובר דבעינן רשע דחמס וע"כ דעובר מיד וא"כ ע"כ שמעינן מדקאמר דלא הוי ספי דהוא לא עביד איסור בא"ר וא"כ משום חזכ"ש אמרינן דהא דאמר ודור בחצרי לא היה כוונתו משום שכר הלואה וע"כ מסיק רבא דלא משכחת תרבית בלא נשך משא"כ לדידן יש לומר דלוה עבר גם בא"ר ול"ש לאוקמי על חזקת כשרות ואמרינן דכוונתו משום שכר הלואה וע"כ חשוב ריבית קצוצה:

ובדרך פלפול נראה לתרץ קושית ש"ך על הסמ"ע הנ"ל דהא בפ"י הקשה מה פריך הגמ' מ"ט דר"י דסובר דריבית אינה יוצאה בדיינין הא ר"י סובר דכל היכי דאיכא ממון ומלקות אינו לוקה ומשלם וע"כ כיון דמחויב מלקות ע"כ א"צ להחזיר ותירצו דאי אפשר ללקות על ריבית לר"י כיון דס"ל נמצא אחד מהעדים קו"פ עדותן בטילה והקשה בש"ס נרבע יציל ומסיק יקום דבר במקיימי דבר וכו' ומעתה כיון דהלוה בעצמו יכול להעיד על המלוה שהלוה לו בריבית אי לאו דהלוה ג"כ עובר על שנתן הריבית והוא פסול לעדות וא"כ יתבטל כל העדות כמו נמצא אחד פסול דכאן אי לא היה פסול היה נאמן כע"א ולא בע"ד ועיין בס' יש"י אך לפי מה דסוברים דלוה לא נפסל מדאורייתא משום דלא משמע ליה איסור ועיין בנ"י ופסול דרבנן אינו פוסל כל העדים ועיין במש"ל הלכות עדות א"כ אי אפשר לתרץ כן:

וע"כ נראה לפי מה דסובר הרמב"ם היכי דהוי הכחשה והזמה ליכא דין הזמה וא"כ קשה לכאורה איך מועיל עדות של הלוה על המלוה לדידי' אוזיף בריבית הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימו דאי יוזמו יהיה הכחשה ג"כ אך לפי מה דסוברים דלפסול אדם דמי לממון דתיקנו דלא בעינן עדות שיכול להזימו ניחא דהלוה יכול להיות עד. ובזה ניחא קושית נ"י בסנהדרין על הא דפריך הגמ' שם והא אמר רבא לוה בריבית פסול לעדות ואיך יכול להעיד על המלוה לפוסלו וקשה הא לא הוי הכרזה ופסול דרבנן בעינן הכרזה וע"ש. ולכאורה נראה דכיון דלשיטת התוס' המלוה כשר מדאורייתא משום דלא משמע ליה איסור והנה הטעם דפסול דרבנן צריך הכרזה היינו כיון שמה"ת כשר לעדות לא ראו חז"ל להעמיד דבריהם לפסול עדותן נגד הד"ת בעוד שלא הכריזו עליו ונודע פסולו לרבים והכא דמה"ת כשר המלוה אפי' לפי דברי הלוה ע"כ אמרינן להיפך דעדות של הלוה נגד המלוה פסול אפי' בלא הכרזה להעמיד על ד"ת דמהתורה כשר המלוה:

אך לפי מה שאמרנו יש לומר דהא עדות הלוה מה"ת לא מהני כלל דהא אי יוזמו יהיה הכחשה ג"כ אך דמי לממון דלא בעינן יכול להזימו וא"כ ל"ש לומר דמש"ה בעינן הכרזה כיון דמה"ת כשר לא ראו חז"ל להעמיד דבריהם לפסול עדותן נגד הד"ת בלא הכרזה דליתא דמהתורה העדות של הלוה לא מהני כלל ורק מרבנן עכ"פ אין זה עקירת דבר תורה והם אמרו וכו':

ולפ"ז הא תינח לפסול המלוה לא בעינן עדות שיכול להזימו משא"כ לענין מלקות בעי עדות שיכול להזימו והכא ליכא הזמה דאי יוזמו יהיה הכחשה ג"כ וא"כ פוסל העדים כשרים דחשוב נמצא אחד מהעדים פסול כיון דאי אפשר להזים חשוב פסול שבטל כל העדות ועי' תוס' סנהדרין דפי' על הא דקאמר דלא כר"ע היינו כיון שאי אפשר להזים העד שאמר אינו יודע בחקירות וע"כ חשוב פסול ומבטל כל העדים ועי' בתומים ס' ל"ח דפי' הא דפריך נרבע יציל היינו משום דהוא עד פסול דאי יוזם יהיה הכחשה ג"כ ופוסל כל העדים אך הגמ' משני במקיימי דבר וכו' והכא בלוה ל"ש דלוה לא חשוב בע"ד רק מקיימי דבר אך חשוב עד פסול דאי אפשר להזים ופוסל העדים וא"כ ליכא מלקות למלוה ופריך שפיר אמאי אין יוצאה בדיינים:

והנה בתשובות איתא דדין של הרמב"ם היכי דהוי הכחשה ג"כ ליכא דין הזמה זה לדידן דקיי"ל דלמפרע נפסל משא"כ לרבא דסובר דמכאן ולהבא נפסל לא איכפת בזה דהוי הכחשה והזמה. וא"כ לרבא בלא"ה ל"צ המלוה להחזיר הריבית משום דאין אדם לוקה ומשלם דאין לומר דהלוה פוסל העדים משום דהוא ע"פ דאי אפשר להזימו דיה' הכחשה דאליבא דרבא חשוב הזמה וא"כ איירי לרבא דכבר לקח הריבית ואפ"ה ל"ח נוגע דהא א"צ להחזיר וע"כ פריך שפיר והא אמר רבא לוה בריבית פסול לעדות משא"כ לדידן דצריך להחזיר הריבית וע"כ כתב בסמ"ע דלא כמרדכי דבלא נתן לא נפסל הלוה דאינו עובר רק משעת נתינה ול"צ פ"ד וע"כ מדכתב הטעם דפ"ד איירי דכבר נתן א"כ ע"כ דלא כמרדכי דסובר דאז נחשב נוגע משא"כ אליבא דרבא איירי בכבר נתן וע"כ צריכין פ"ד ואפ"ה ל"ח נוגע דל"צ להחזיר והמרדכי לא קאמר רק לדידן ע"כ איירי בלא נתן ובאמת ל"צ אז פ"ד דאכתי לא נפסל הלוה בלא נתן והא דאיתא בסוגיא דוקא משום פ"ד משום דאיירי בכבר נתן ואפ"ה ל"ח נוגע דא"צ להחזיר לרבא משום דאין לוקה ומשלם משא"כ המחבר דכתב משום דפ"ד וע"כ בכבר נתן איירי ואפ"ה ל"ח נוגע וע"כ דלא כמרדכי:

ובזה דלפוסלו לעדות לא בעינן עדות שיכול להזימו ודמי לממון אבל מהתורה בעינן יכול להזימו. וניחא בזה הא דקיי"ל דהנשבע להכחיש העד דהעד ובע"ד מצטרפין לפוסלו והגם לשיטת הרמב"ם חשוב עדות שא"א יכול להזימו דאי יוזמו יהי' הכחשה ג"כ וע"כ משום לפוסלו דמי לממון. ובזה ניחא מה שמקשין דלמאי צריכין קרא דעדות מיוחדת כשר בד"מ בלא"ה יכול להוציא הממון דיתבע ע"י עד שלוה ממנו ומחויב לישבע להכחיש העד ואז יכול הוא ועד לפוסלו לעדות ולשבועה ואח"כ יתבע בעד השני א"כ כיון דכבר נעשה חשוד ויהיה מתוך שא"י לישבע להכחיש עד השני ומשלם. אך מהתורה דבעינן גם בממון עדות שיכול להזימו לא נפסל ע"י העד ובע"ד:

ובזה ניחא הא דהקשו דהוכיחו דהיכי דהוא מתוך שא"י לישבע דמשלם כגון בנסכא דר"א דנוטל התובע בלא שבועה דאל"כ אמאי אמר אביי הכל מודים בנסכא דר"א דחייב קרבן שבועה ועי' בשבועות פ' ד' ואי התובע מחויב לישבע אכתי לא חשוב רק גורם דמי יימר דמשתבע והקשה דילמא משום דאזלינן בתר דאורייתא ומדאורייתא דא"צ לישבע ל"ח גורם ובשלמא הא דפריך גבי חשוד מי יימר התם ניחא משום דמדאורייתא לא אמרינן בחשיד מתוך משא"כ הכא אך הא בתוס' ב"ב פ' ג' הקשו דאמאי לא מהימן דהוא שלו בשבועה במיגו דאי בעי אמר לא חטפו והיה נאמן בשבועה וכתבו דל"ח מיגו דירא דאחר השבועה יופסל העד ובע"ד וזה ל"ש על התורה דחשוב עדות שא"א יכול להזימו דאי יוזמו יהיה הכחשה ג"כ וא"כ אי אזלינן על דאורייתא לא חשוב ממון דל"צ לשלם דיש לו מיגו דלא חטפו ואין לו לירא דיפסול הוא ובע"ד וע"כ שפיר הוכיחו דבנסכא דר"א ליכא שבועה על התובע:

ועיין בנהמ"ש ס' ל"ח דכתב דטעם של הרמב"ם הנ"ל דהיכא דאיכא גם הכחשה בגוף העדות דבטל דין הזמה משום דאמרינן דעדות שבטל מקצתו לענין הכחשה דלזה אין אחרונים נאמנים יותר מראשונים וע"כ גם בטל גם העדות של הזמה ולפ"ז לרבא דסובר בגיטין דפ"ד והירושלמי הוכיח מזה דלא קיי"ל כר"י דסובר דלא פ"ד וא"כ לרבא אפי' אי איכא הכחשה והזמה לא נתבטל העדים לענין הזמה הגם דבטל על מה שמכחישין לראשונים מ"מ העדות של הזמה קיים. ובזה ניחא הרמב"ם דהנה במכות דף ה' איתא דאמר רבא באו שנים ואמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש וכו' עד וכן לענין קנס באו שנים ואמרו בחד בשבתא נגנב וטבח ומכר ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בתרי בשבתא גנב משלמין ולא עוד אלא אפי' אמרו בע"ש גנב וטבח משלמין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר חיובא וכו' והרמב"ם השמיט זה וע"כ נראה דהא הקשו דהא ע"כ איירי שעדים מעידים שאותו שור שאתם מעידים עליו היה בתרי בשבת או קודם דאל"כ יכול להיות שהיה שני פעמים וא"כ הוי הכחשה והזמה. אך רבא לשיטתו דסובר דפ"ד א"כ עדות קיים להזמה עכ"פ הגם דנתבטל לענין הכחשה וע"כ הרמב"ם דסובר דנתבטל גם להזמה וע"כ השמיט זה אך רבא לשיטתו ניחא:

והנה הקשה על הרי"ף דפסק כר"י דעדות שבטלה מקצתה בטנה כולה בכתב נכסים לשני בני אדם והעדים היו קרובין לאחד ופסק בעד שהביא גיטו וכתב בו כל נכסי קנויין לך כרבא דפ"ד ועצמו קנה נכסים לא קנה דבעינן קיום. ועי' ברא"ש במכות פ"א ובחמ"ש ס' נ"א. אך נראה דהא בירושלמי למד דעדות שבטלה מדחזינן דאפי' מאה עדים ונמצא אחד פסול כל העדות בטל וע"ש ברא"ש וכיון דפסול דרבנן אינו מבטל כל העדות א"כ יש לומר דה"ה היכי דבטלה מקצתה רק מדרבנן ומדאורייתא מהני העדות לא אמרינן דבטל כולה וא"כ הכא בקיום דמה"ת ל"צ קיום וקנה גם הנכסים ורק מדרבנן לא קנה וע"כ לא בטלה כולה וקנה עצמו משא"כ בעלמא אמרינן דבטל כולה. כר"י:

ובזה ניחא קושית תוס' בכתובות דף צ"ב ד"ה דינא הוא דהקשו מה נ"מ שיטעון עמו ראובן ולא שמעון ואין לומר דנ"מ שהעדים המקיימין השטר קרובים לראובן ואין קרובים לשמעון ואי לא הי' ראובן בע"ד יכול לקיימו הא נמי לאו מילתא דאפי' משתעי דינא בהדי שמעון לא מצי מקיימו ליה כמו גבי אילעא וטובי' דמס' מכות וע"ש. אך לפי מה דאיתא ברא"ש במכות להקשות גבי אילעא וטובי' דאמאי לא אמרינן דפ"ד וליהמניה לגבי לוה ולא לחייבו הערב ותירץ הראב"ד דאדרבה דאמרינן דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וע"ש וכיון דגבי קיום לא אמרינן בטלה יש לומר דנ"מ דהעדים המקיימין קרובים לראובן דפ"ד ולשמעון מהני עדותם משא"כ אי ראובן משתעי דינא אך זה ליתא דהא אביי סובר דאפי' בקיום לא פ"ד וסובר דגם עצמו לא קנה:

וע"כ נראה לתרץ קושית תוס' לפי מה שאמרנו דהתוס' סוברים דכיון דקיום שטרות דרבנן ע"כ לא אמרינן פ"ד לבטל השטר ובזה ניחא הא דתמהו על הא דאיתא בכתובות דף י"ח דרב"ח היה מחלק שם דוקא באנוסין היינו מחמת ממון אבל מחמת נפשות נאמנים ופריך כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד וכי תימא היינו בע"פ וכו' והא אמר ר"ל עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומסיק על רישא אתמר דבאין כת"י יוצא ממקום אחר דנאמנין דוקא מחמת נפשות והקשו דמ"ל עוד לומר דבאנוסין מחמת ממון אפי' באין כת"י יוצא וכו' אין נאמנים דלא היה צריך לומר רק דהיכי דיוצא ממקום אחר אין נאמנין אפי' מחמת נפשות דכיון שהגיד וכו'. אך נראה דהא כתבו דמש"ה הי' סובר רב"ח דבאין יוצא ממקום אחר נאמנים אפי' מחמת ממון משום דמשמע דכל אחד מעיד עליו ועל חבירו דאנוסין היינו א"כ נהי דאינו נאמן על עצמו פ"ד ונאמן על חבירו וזה הכל קודם דידעינן דנעשה כמי שנחקרה עדותן וממילא קיום מדאורייתא וע"כ פ"ד לבטל השטר ונאמן על חבירו משא"כ השתא דידעינן דכמי שנחקרה וקיום הוא דרבנן א"כ לא פ"ד לבטל השטר וע"כ אפי' ברישא דאין יוצא ממקום אחר לא מהימני אנוסין מחמת ממון. ובזה ניחא קושית התוס' הנ"ל דיש לומר דלא פ"ד משום דהרמב"ם סובר דהכשר שטר רק מדרבנן וע"כ לא פ"ד להעדות ואמרינן דבטל כולה והא דהכשר שטר לאו דאורייתא משום דעל עדות שבכתב ליכא הזמה משום דהזמה חידוש הוא וע"כ חשוב עדות שא"א יכול להזימו וא"כ אביי דסובר למפרע נפסל ולא סובר דחידוש הוא ויכול להזימו והכשר שטר מהתורה ויש לומר דפלגינן דיבורו וא"כ נ"מ היכי דעדי' המקיימין השטר קרובים לראובן:

ויש לומר עוד על הרי"ף דהנה בתומים סי' ל"ח כתב על הקושי' על הרמב"ם מפלוני רבעני דחשוב עדות שא"א יכול להזימו דיהיה הכחשה אי יוזמו וכתב דכיון דפ"ד ואמרינן דרבע לאחר נמצא אי יוזמו לא יהי' הכחשה בגוף העדות אך דאכתי קשה לאונסו דאז לא פ"ד וקשה דהא יהי' הכחשה אי יוזמו. אך לפי מה דאיתא בתוס' סוטה דהיכי דאיכא רגלים לדבר לא אמרינן דבטלה כולה וא"כ כיון דאונס קלא אית ליה ובירושלמי משני כן דמש"ה ל"ח ספק אונס לספק וע"כ מדלא היה קול עכ"פ רגלים לדבר וע"כ לא אמרינן דבטל גם לענין הזמה וכן בעבד דל"ש זיוף דחזקה דלא חציף אינש לזייף וחשוב עכ"פ רגלים לדבר וע"כ פ"ד ולא אמרינן דבטל כולה ודוק:

יתבאר פוגם שטרו אי יכול עוד לטרוף מלקוחות:

עיין ברא"ש, בנדרים ועי' בסמ"ע סי' נ"ה דסוברים דשטר שנפגם אינו יכול לטרוף מלקוחות ועי' בס' קצה"ח סי' פ"ח דהקשה מהא דאיתא בכתובות דסבר רב"ח לומר דש"ד הוא ופריך רבא חדא דהיא נשבעת ונוטלת ועוד הא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אלא אמר רבא דשבועה זו מדרבנן דפרע דייק דמיפרע לא דייק וכו' וכיון דפריך דאין נשבעין על שעבוד קרקעות ש"מ דאפי' שטר דנפגם טורף מלקוחות. דאל"כ ל"ח שעבוד קרקעות. וע"ש. ונראה דהא הקשה על רב"ח דהי' סובר דהוא ש"ד וכי לא ידע דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וכתבו דרב"ח היה סובר דשטר העומד לגבות כגבה וע"כ היה סובר דש"ד הוא ובאמת בזה ניחא קושית מהרש"א דלקמן על הא דאמר ר"פ אי פקח הוא מייתי לידי שבועה דאורייתא פי' רש"י דנ"מ לענין נקיטת חפץ והכא על רב"ח דסובר דש"ד הוא פי' דנ"מ דלא יכולה להפך ואמאי לא פי' רש"י כן על ר"פ הנ"ל דנ"מ דש"ד לא מהפכינן וע"ש:

ולכאורה נראה לפי מה דסוברים דהגם דשבועה דרבנן מהפכינן זה בנשבעים ונפטרים ולא בנשבעין ונוטלין ועי' בר"ן שבועות דמחלק דזה דוקא נשבעין ונוטלין שכיר ונגזל דמה"ת אפי' בשבועה לא שקלו רק מתקנת חכמים נוטלין בשבועה ע"כ לא יכולין להפך משא"כ נשבעין ונוטלין שיש להם שטרי דמהתורה שקיל בלא שבועה יכולין להפך והנה לפ"ז כתובה דהוא רק מדרבנן וע"כ יש לומר הגם דיש לה שטר כתובה אין יכולה להפך דנשבע ונוטל לא יכול להפך ומהתורה אין מגיע לה כתובה ודמי לשכיר ונגזל אך לר"מ דסובר דכתובה דאורייתא בודאי יכולה להפך והנה המפרשים כתבו דרב"ח דהי' סובר דש"ד ע"כ משום דסובר דמתני' כר"מ דסובר גם מטלטלין משועבד לכתובה וע"כ ל"ח שעבוד קרקעות ור"מ הא סובר דכתובה דאורייתא ומש"ה שפיר פי' רש"י דנ"מ דלא מהפכינן דאי שבועה דרבנן יכולה להפך הגם דנשבעת ונוטלת משא"כ אליבא דאמת דכתובה דרבנן א"כ אפי' אי לא מייתי לשבועה דאורייתא לא מהפכינן וע"כ פי' רש"י לקמן דנ"מ לענין נ"ח:

אך יותר נראה דאליבא דאמת דהיא נשבעת ונוטלת א"כ לא מפכינן אפי' אי לא מייתי לידי שבועה דאורייתא וע"כ פי' רש"י דנ"מ לנ"ח משא"כ הכא דע"כ הי' סובר דכגבה דמי וע"כ פי' רש"י דנ"מ דלא מהפכינן דאי שבועה דרבנן יכולה להפך דנשבע ונפטר הוא והנה ברש"י בגיטין פ' דהא דחשוב שטר כגבה דוקא בשטר דטורף מלקוחות אז חשוב כגבה וע"כ שפיר מקשה רבא חדא דהי' נשבעת ונוטלת ועוד דתאמר דכגבה דמי וא"כ ע"כ אמרינן דאפי' שטר דנפגם טורף מלקוחות דאל"כ ל"ח כגבה א"כ תקשה דאין נשבעין על שעבוד קרקעות וא"כ לפי מה דמסיק רבא דשבועה זו מדרבנן יש לומר דל"ח כגבה וא"כ יש לומר דשטר שנפגם אינו טורף מלקוחות דכיון דל"צ לומר דחשוב כגבה וא"כ אין ראיה דשבועה דרבנן נשבעין על הקרקעות דיש לומר דהכא שאני דשטר דנפגם אינו טורף מלקוחות. וניחא בזה המרדכי דהקשה איך משביעין שבועה אישתבעי לי דל"פ הא שטר חשוב שעבוד קרקעות ותירץ בלית ליה קרקע והקשה הא מוכח מכאן דשבועה דרבנן נשבעין על הקרקעות דמסיק רבא דשבועה זו מדרבנן היא אך מכאן אין ראי' דכוונת רבא דכיון דמדרבנן הוא יש לומר דלאו כגבה ויש לומר דשטר שנפגם אינו טורף מלקוחות ולעולם דאפי' שבועה דרבנן בעינן דלית ליה קרקע. דוקא:

אך קשה לי על המרדכי הא דאיתא במתני' דכתובות המוצא שט"ח ע"ש והלה הוציא שמכר לו השדה דאדמון סובר דיכול לומר אילו הייתי חייב לך וכו' וחכמים אומרים זה הי' פקח שמכר לו כדי שיכול למשכנו ופי' רש"י שלא היה רק מטלטלין וע"ש. וקשה דת"ל דאי לא ימכור לו השדה כיון דלא היה רק מטלטלין היה יכול לומר אישתבע לי דל"פ וע"כ מכר הקרקע דאז חשוב שעבוד קרקעות וליכא שבועה ושבועה דאישתבע דל"פ הוא שבועות המשנה כמו דמוכיח בר"ן מדחזינן דבא ליפרע מיתומים צריך לישבע כיון דהוא יכול לומר אישתבע דל"פ:

גם נראה דהא בתוס' הקשו דאיך אפשר לומר דש"ד הא יש לה מיגו דכ"ה ואישתמוטי ל"ש וכתבו דליכא מיגו כיון דאפי' בלא פוגם יכול לומר אישתבעי לי דלא פרעתיך אך אי אמרינן דגם שבועה דאישתבע לי ליכא היכי דנשתעבד לו קרקעות איכא מיגו וא"כ יש לומר דלעולם דשטר שנפגם אינו טורף מלקוחות רק קושית רבא ועוד אין נשבעין על שעבוד קרקעות היא באמת קושית תוס' הנ"ל דכיון דאין נשבעין על שעבוד קרקעות א"כ לא יכול לומר אישתבע לי בלא פוגם א"כ יש לה מיגו דלא פוגם רק אי לא אמרינן דאין נשבעין על שעבוד קרקעות ליכא מיגו דמה מרויח דיכול לומר אישתבע לי וע"ז משני רבא דמדרבנן משום דמיפרע לא דייק וממילא ליכא מיגו דחשוב מיגו בדדמי כדכתבו בתוס' ולעולם דאפי' שבועה דרבנן אין נשבעין על הקרקעות רק דהכא בפוגם ליכא ש"ק דאינו טורף מלקוחות והא דמקשה ועוד אין נשבעין על ש"ק קאי בלא פוגם וא"כ איכא מיגו דלא פוגם ולפ"ז לא משכחת שבועה דאישתבעי לי בכתובה ועי' אות נ' דאין לומר בלית ליה קרקע הא כתובה אינה נגבת רק מקרקע. ובזה ניחא הסוברים דסתם נאמנות לא מהני רק על אישתבע לי דל"ת ולא על פוגם משום דחמיר דאפי' כי לא טען טענינן אנן והקשו מהא דאיתא שם כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ומפרש הגמ' דקאי על פוגמת כתובתה אלמא דסתם נאמנות קאי גם על פוגם ולפ"ז ניחא דבעלמא דאיכא שבועה דאישתבע לי יש לומר דהנאמנות לא קאי רק על זה ולא על פוגם משא"כ בכתובה דלא משכחת שבועה דאישתבע לי ע"כ קאי על פוגמת דליכא ש"ק דאינו טורף מלקוחות:

ולכאורה נראה בהתנה אל תפרעני אלא בעדים דקיי"ל דצריך לפורעו בעדים ואם הוא מע"פ אין הלוה נאמן ובמלוה בשטר לא יכול לומר אישתבע לי מכח דאנן סהדי דבודאי לא פרע לו בלא עדים ויש להסתפק היכי דהמלוה מודה דפרע מקצת בלא עדים אי אמרינן דאיתרע החזקה הנ"ל דהא חזינן דפרע מקצת בלא עדים א"כ יכול להיות דפרע הכל בלא עדים ואי הוא מע"פ נאמן הלוה ובמלוה בשטר מחויב לישבע כמו כל פוגם שטרו הגם דהתנה אל תפרעני אלא בעדים. אך מהא דאיתא שם איבעי' להו פוגמת כתובתה בעדים מהו ופשיט הגמ' מהא דקתני ופוגמת שלא בעדים דאלמא בעדים ליכא שבועה וקשה הא יש לומר דמיירי בהתנה אל תפרעני אלא בעדים וא"כ קתני שפיר דפוגמת שלא בעדים ואז איכא שבועה דאיתרע החזקה דהא חזינן דפרע מקצת שלא בעדים משא"כ אי המקצת שפגם היה בעדים ליכא שבועה דלא איתרע החזקה ולעולם דבעלמא אין חילוק בין בעדים לשלא בעדים. ולא אמרינן אי פרע טפי בעדים הוי פרע לו:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה