חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ע
בו יבואר ע"א במיתה אי נאמן מהתורה או רק מדרבנן
הנה אי טעמא דע"א דנאמן הוא משום מדע"ל אז נאמן מהתורה אך אי הוא משום דייקא ומינסבא אז הנאמנות דע"א מדרבנן ועיין בנוב"י. והקשה בתשובה פ"מ וש"י בהא דאיבעיא להו טעמא דע"א אי משום דייקא א"ד משום מלתא דע"ל ת"ל דמשום דייקא וכמ"ש רש"י בהדיא ותירצו דע"כ לא הוצרך רש"י לכך אלא לר"ש דמחלק במתני' בין שני עדים לע"א וס"ל בשני עדים יש לה דין אונס דמאי ה"ל למיעבד ע"כ בע"א הוי טעמא דדייקא אבל לדידן דקי"ל כרבנן דאפי' בשני עדים יש עלי' כל חומר משום דאפי' ע"פ שני עדים הי"ל למידק א"כ תו לא מוכח מידי דבע"א הוי עיקר טעמא משום דייקא ויכול להיות שהוא משום מדע"ל ומ"מ לא עדיף משני עדים דאסורה לחזור ועיין בס' א"מ ס"ק:
ובזה ניחא הא דסובר הרמב"ם דעד פסול נהי דנאמן בעדות אשה מ"מ לא אמרינן דינא דעולא דחשוב כשנים לאחר שהותרה ע"פ ב"ד ובירושלמי איתא דרב סובר דאפי' בע"פ חשוב כשנים לאחר שהותרה ועיין במ"מ אך לפי מה דאיתא בתשובות תועפות ראם דע"מ אע"ג דכבר הותרה עפ"י ב"ד מ"מ ל"ש לומר דכבר חל עידותו שבשגם הותרה לינשא היינו חזקה דדייקא ובודאי דייקא ואין מתירין אותה לינשא אלא משום חזקה דתידוק ול"ש לומר דהאמינו לעד כ"ז שלא נישאת דהרי עיקר היתר משום דתידוק וכ"ז בלא נישאת ולא נתברר שדייקא לא הוי גמר נאמנות העד וזה ל"ש בעד סוטה וע"ש. ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם לשיטתו דסובר דנאמנות העד כשר משום דע"ל ולא משום דייקא ונגמר נאמנות העד לאחר שהותרה וע"כ חשוב כשנים משא"כ דלכ"ע הנאמנות רק משום דייקא ולא נגמר הנאמנות וע"כ סובר הרמב"ם דבע"פ לא חשוב כשנים משא"כ רב לשיטתו דסובר כר"ש דבשני עדים מותרת לחזור וע"כ טעמא דע"א אפי' עד כשר משום דייקא ואעפ"כ אמרינן דחשוב כשנים לאחר שהותרה הגם דצריכין עוד לדייקא. וע"כ הוא בע"פ חשוב כשנים:
ובזה ניחא הרמב"ם דהשמיט דינא דר"פ בשבועות במשביע ע"א במיתה דפטור העד באמר לדידה ועיין בלח"מ דהא הקשה אפי' באמר לדידה אמאי פטור הא הפסיד התוס' כתובה דע"י עד נוטלת גם התוס' משא"כ ע"י עצמה אינה נוטלת התוס':
ולכאורה יש לומר דהא אי משום הקו"ח אם התרתם ערוה החמורה וכו' גם תוס' נוטלת ע"פ עצמה אך בס' הפלאה איתא דק"ו פריכא הוא דהא דהתרתם לינשא משום דחזקה דאשה דייק' מגרע לחזקת א"א וע"כ נאמן משא"כ לענין כתובה איכא חזקת ממון אך ב"ש לשיטתו דסובר כגבה דמי וכיון דהכא איירי ע"כ באתפסה מטלטלין דעדיף מהא דכגבה דמי וע"כ אמרינן הקו"ח הנ"ל וע"כ נוטלת גם ע"פ עצמה התוס' משא"כ לדידן דל"ש אתפסה וע"כ השמיטו. אך הא הרמב"ם הביא דאיירי באתפסה אפי' לבתר תקה"ג ואכתי תקשה:
אך נראה דהא ר"פ סובר ביבמות דף צ"א דר"פ סבר למיעבד עובדא במאי הוי לה למיעבד אלמא דסובר כר"ש והיינו להך גירסא דלא גרסינן ופסק ועיין ברא"ש. ולפ"ז ע"כ נאמנות ע"א משום דייקא וא"כ גם ע"י ע"א לא נוטלת התוס' וע"כ סובר דפטור באומר לדידה משום לדידן דע"א משום דע"ל ונאמן מהתורה ונוטלת התוס' ע"י העד משא"כ עי"ע וע"כ אפי' באמר לדיד' חייב:
גם יש לומר דהא בש"ש הקשה דאפי' באמר לדידה דהא עכ"פ הראשון מכחיש אותה וע"א אינו כלום בהכחשה ואין לומר דאיירי דכבר הותרה בב"ד לינשא דאכתי תקשה לפי מה דסובר הרמב"ם דבע"פ ל"ח כשנים ותצא מהתירה הראשון ע"ש:
אך לר"פ לשיטתו דסובר כר"ש וא"כ אפי' בע"כ הוא משום דייקא ואפ"ה חשוב כשנים וע"כ ה"ה בע"פ אמרינן דחשוב כשנים וע"כ יש לומר דהא דפטור באמר לדידה דאיירי בכבר התירה והיא נאמנת יותר משא"כ לדידן דלא קי"ל כר"ש וא"כ בע"פ ל"ח כשנים והראשון יכול להכחיש וע"כ חייב אפי' באומר לדידה:
וגם יש לומר דהא בק"ע למוהרח"ש הוכיח דהראשון נאמן יותר מהא דאשמעינן ר"פ הכל מודים דפטור באמר לדידה ואי דלא מצי להכחיש הראשון א"כ מאי קמ"ל ר"פ דפטור דת"ל דליכא בזה שום כפירת ממון כיון דהיא נאמנת יותר אלא ודאי דהראשון נאמן יותר ומפסדה בכפירתו ואפ"ה קמ"ל דפטור משום דהיא גרמה לעצמה ותקשה להסוברים דעד מפה"ע דשני נאמן וקשה דפשיטא דפטור. אך לפי מה דאיתא בתשובות ת"ר ובחידושי הרי"מ דמש"ה אין נאמן לומר דשקר העיד לה שמת וממילא יהא נאמן העד שלא אמר לה שמת במיגו דאי בעי אמר אמת שאמרתי לה אך ששקר הוא ולא מת הוא משום דל"צ ב"ד ומהראוי לסמוך על עדות שלא בפני ב"ד מ"מ אין אדם משים א"ע רשע דודאי אי שיקר לומר מת בעלה רשע הוא דתלך ותנשא ע"י אמירתו וליכא מיגו וע"כ היא נאמנת שאמר לה כיון דאין לעד מיגו וע"ש:
אך נראה דזה דוקא אי נאמן העד בלא דייקא רק משום מדע"ל אז כיון דיכולה לינשא בלא דייקא אי שקר הוא הוי רשע ואינו נאמן העד לומר שאמר שקר וליכא מיגו וע"כ היא נאמנת יותר שאמר לה משא"כ אי נאמן העד רק משום דייקא לא נעשה רשע בזה שאמר מת והוא שקר דהא ידע דלא יכולה לינשא רק אי דייקא ואז נתברר לה האמת ול"ת וממילא באומר שלא אמר לה שמת העד נאמן במיגו ולפ"ז ניחא דר"פ לשיטתו דסובר כר"ש ובע"א משום דייקא ואז העד נאמן יותר במיגו ואשמעינן ר"פ דאפ"ה פטור העד משום דהיא גרמה לזה שהשביע משא"כ לדידן דטעמא אינו משום דייקא ואין יכול לומר דשקר העיד דנעשה בזה רשע דהיא יכולה לינשא בלא דייקא וא"כ אינו נאמן העד שלא אמר במיגו דליכא מיגו והיא נאמנת יותר ופשיטא דפטור וע"כ השמיטו. ובאמת יש לומר בפשיטות לפי מה שהקשה בש"ש דהכחשה עכ"פ הוי ואפי' אי מיירי בהותרה מ"מ לכתחלה ל"ת משום לזות שפתים וכל היכי דלכתחלה ל"ת אינה גובה הכתובה כמו במים שאל"ס וע"ש. אך לפי מה דאיתא במ"מ דהא דלכתחלה ל"ת היא רק עצה טובה ואין בזה שום איסור ועיין ברא"ש יבמות ובח"מ א"כ לא דמי למישאל"ס ונוטלת הכתובה וע"כ אשמעינן ר"פ דהא דכיון דלכתחלה ל"ת לא נוטלת הכתובה וחייב אפי' באמר לדידה משא"כ הרמב"ם לשיטתו דל"ס לזות שפתים וסובר דלכתחלה תנשא א"כ פשיטא דפטור באומר לדידה:
והנה בתשובות תפארת צבי איתא דלבתר דהחמירו בסופה דאז ליכא חזקת א"א משום דאשה דייקא מגרע חזקת א"א ושפיר מהימן מדאורייתא והיינו אי בעינן תרתי דבר שבערוה ואיתחזק וזה לאביי בקידושין כאשר כתבנו אות ד' משא"כ לדידן דקי"ל כרבא שם אז אפי' בלא איתחזק דבר שבערוה לחוד אינו נאמן ע"א א"כ לעולם ע"א במיתה רק מדרבנן:
ובזה ניחא הא דרמב"ם לא פסק כאביי דסובר לר"י דמש"ה ל"ת אי ניסת משום דעולא דחשוב כשנים ולכתחלה לא תנשא משום לזות שפתים והרמב"ם סובר דתנשא לכתחלה ועיין במ"מ שם:
אך לפי מה דאיתא בתוס' כתובות דף כ"ב דהיכי דנאמן העד מדאורייתא כגון בעד סוטה אז הוא חשוב כשנים אפי' בב"א וע"כ לאביי יש לומר דאיירי בב"א דהא לאחר שהחמירו בסופה ואיכא דייקא דמגרע לחזקת א"א ודבר שבערוה לחוד נאמן לאביי וע"כ אז לכתחלה ל"ת משום לזות משא"כ אליבא דאמת דקי"ל כרבא והנאמנות רק מדרבנן ובעינן זה אחר זה וע"כ סובר הרמב"ם דאפי' לכתחלה תנשא וגם י"ל דזה ודאי היכי דהותרה ע"פ ב"ד ואיכא משום זילותא דב"ד אז לא חיישינן משום לזות שפתים ותנשא לכתחלה דיותר ראוי להשגיח על זילותא דב"ד וא"כ לפי מה שכתבו דמש"ה צריכין להיתר ב"ד דכיון דנאמנות העד רק מדרבנן וצריכין להפקיע הקידושין ועיין ברש"י בשבת וע"כ צריכין ב"ד לזה להפקיע הקידושין וא"כ לאביי דנאמן העד מדאורייתא ול"צ ב"ד וליכא משום זילותא דב"ד וע"כ סובר דלכתחלה ל"ת משום לזות משא"כ אליבא דאמת דנאמנות רק מדרבנן וצריכין ב"ד וע"כ לכתחלה תנשא משום זילותא דב"ד וע"כ לא פסק כאביי:
ובזה ניחא שהרמב"ם דפסק בעד אומר מת ועד אומר לא מת בב"א אם ניסת להעד שאומר מת והיא אומרת ג"כ ברי שמת דל"ת והרמב"ן סובר דתצא דבשלמא בשנים שאמרו מת אתרע חזקת א"א שלה ע"י שנים הגם דהוי תרי ותרי משא"כ באחד דאז החזקת א"א קיים הוא והנה בירושלמי יבמות על מתני' דע"א אומר מת וניסת תני עלה מפני שאמר משנשאת הא עד שלא נשאת תצא מתני' מני ר' מב"י ולא ניחא להירושלמי לאוקמי בהתירוה להנשא לכך מוקי בב"א ולא קשה קושית הגמ' הרי מבואר בהדיא דגם בע"א שייך דין זה דבנשאת לעד ואומרת ברי דל"ת והקשה מדברי הש"ס כתובות דף כ"ב דקאמר אביי ע"א אומר מת הימנוהו כשנים ולכתחלה ל"ת משום לזות ואמאי לא מוקי לה בב"א וניסת לעד ומרויחין דלא קשה דלכתחלה נמי דכיון דלא איירי בהותרה:
ולכאורה יש לומר דהא בתוס' הקשו דמדקאמר תרווייהו בא"א קמסהדי אלמא דלא ידעינן דהיא א"א רק ע"פ א"כ אמאי לא מהימן העד לומר נתגרשה במיגו דאי בעי שתיק וליכא רק ע"א שהיא א"א. אך לפי מה דסובר הרמב"ן דעדים אינן נאמנים במיגו דהתורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר שיהי' נאמנים בדיבורם ולא משום מיגו ועד הצריך מיגו אין ממש בעדותו וניחא קושית תוס' הנ"ל. אך תקשה דזה שייך בגירושין דבעינן שני עדים ולא מועיל עד הצריך מיגו משא"כ במת בעלה דסגי בע"א ל"צ תורת עדות כלל ומהני מיגו וא"כ תקשה דלמה צריך אביי לומר משום דעולא דנאמן כשנים ת"ל דנאמן במיגו דאי בעי שתק וע"כ ל"ת משא"כ בגירושין דלא מועיל מיגו. אבל הדבר נכון דבמיתה בלא"ה אין כאן מיגו שהרי האשה אינה יודעת מאומה אי מת בעלה או לא רק שהיא סומכת על דברי העד ואין כאן מיגו דהרי האשה בעצמה יודעת שנתקדשה ואין כאן מיגו. ומעתה ניחא הרמב"ם דאי אפשר לאוקמי בב"א וניסת להעד ואומרת ברי והיינו ברי לי ממש לשיטת הר"ן דא"כ תקשה הא יש להם מיגו דאי בעי אמר לא נתקדשה והיא גם היא תאמר כן ואפי' לכתחלה תנשא והרמב"ם איירי דהיא בחזקת א"א משא"כ כאן דאיירי ע"כ דלא נתחזקה בא"א רק ע"פ וכמ"ש התוס':
גם יש לומר דהא דרמב"ם סובר דגם חד לגבי חד בב"א דמי לתרי ותרי דאי ניסת לעד ל"ת דכיון דאין בודקין עידי נשים בדו"ח והרמב"ם סובר משום תק"ע דלא גרע מפסולי עדות דמהני בעדות אשה והרבה פסולים אינם אלא כע"א ואפ"ה חזינן דל"ת בנשאת לעד ואומרת ברי לי וע"כ ה"ה חד לגבי חד אפי' בב"א וניסת לעד ל"ת. ובזה ניחא הירושלמי הנ"ל דתני על מתני' דעד אומר מת ונשאת מפני שאמר משנשאת אמר ר"י זו דברי רמב"י אבל דברי חכמים בין משנשאת בין שאמר עד שלא ניסת ל"ת ומשמע מזה דר"י מפרש לפלוגתא בע"א וע"א ובש"ס דילן מפרש להדיא דפליגי בתרי ותרי וה"ה בפ' י"ב מה"ג הביא לשון הירושלמי וכתב דס"ל דכי היכי דפליגי בתרי ותרי הכי נמי דפליגי בחד וחד ואכתי קשה דמ"ל להירושלמי. אך נראה דהא קשה קושית תוס' ב"ב דבשני עדים דמותרת לחזור וכיון דליכא חומרא בסוף לא דייקא וע"כ מפרש הירושלמי דכיון דאין בודקין בדו"ח בודאי לא הי' דו"ח וא"כ היתר משום דלא גרע מעדי פסולין דהקילו משום עגונות וע"פ לא חשיבי רק כחד כשר ואז אפי' לר"ש יש לה חומר בסופה דווקא בע"כ מותרת לחזור ולכן קאמר שפיר הירושלמי דדין זה דע"א אומר מת תלי' בפלוגתא דרמב"י וחכמים כיון דהן ע"פ לא נחשב רק כחד כשר וגם הרמב"ם הוכיח זה דכיון דלא היו דו"ח ומהני משום דלא גרע מפסולין ואז לא נחשב רק כחד ואפ"ה ל"ת דניסת לעד וע"כ ה"ה בחד וחד:
וניחא בזה הא דהקשה הא דפריך הגמ' ביבמות דף פ"ח מברייתא דדפנו ותצא על רב ולא מקשה על הברייתא דשנים אומרים מת וכו' דל"ת. אך על גוף הברייתא לא דיש לומר דהא דקתני דפנו לא איירי בשני עדים רק בחד וחד בב"א וניסת לעד דאז תצא ופשיטא לא הוי דהא דדמי לתרי ותרי והתם איירי בשנים אומרים מת. ובאמת הי' דו"ח משא"כ רב דסובר דמותרת לחזור בשני עדים וליכא דייקא וע"כ דלא הי' דו"ח ואז הן נחשב לפסולין ושמעינן דאפי' בפסולין הגם דלא נחשב רק כחד ל"ת וממילא דה"ה בחד וחד ל"ת בנשאת לעד וע"כ שפיר קשה דהכא קתני דפנו ואמאי תצא אפי' אם איירי בחד וחד.
ובזה ניחא הא דרש"י פירש ברי אין לבי נוקפי ולא מפרש ברי לי ממש ובר"ן כתב דדעת רש"י דאז היא נאמנת. ובאמת ניחא בזה דבגירושין ל"ש דייקא לגרע חזקת א"א. אך לפי מה דסובר הרשב"א דהיכי דאומר ברי לא מהני חזקה דלא אזלינן בתר חזקה אלא למי שספק הוא לו ולפ"ז בגירושין יש לומר דאיירי בברי ממש דאפ"ה לא מהימנא וא"כ ל"צ דייקא לגרע חזקת א"א משא"כ במיתה דע"כ לא איירי ברי ממש דאז היא נאמנת לדעת הר"ן בדברי רש"י וע"כ דברי רק אין לבי נוקפי ול"ש סברת הרשב"א וע"כ הוכרח לומר משום דייקא מגרע חזקת א"א. ובזה ניחא דרש"י מוכרח לפרש דברי לי שאין לבי נוקפי דאי ברי שמת כיון דבלא דו"ח נחשבי' פסולים והקילו מפני עגונות וא"כ הא בפסולי' קי"ל דהיא מצטרפת להעדים כדסובר שמואל במכחישתו ל"ת והיינו בפסולים אלא ודאי דלא איירי שאומרת ברי לי ממש רק שאילו היה קיים היה בא:
ולפ"ז יש לומר דכיון דאביי חייש לתרי יצחק ולא הקילו משום עיגונא וע"כ משום דסובר כי אקילו בסופה ולא בתחלתה ועיין אות ק' וא"כ ע"כ הא דלא בעי דו"ח משום דאיכא כתובה למישקל ולא משום דלא גרע מפסולין וא"כ אין ללמוד חד לגבי חד דל"ת בנשאת לעד משנים אומרים מת הגם דלא בעי דו"ח מ"מ נחשבים ע"כ וחשוב כמו עדות של ד"מ דלא הי' דו"ח וע"כ לדידי' בחד וחד בב"א תצא וע"כ לא מתרץ אביי דברי ר"י רק בזא"ז ומשום דעולא:
וניחא הא דלא הביאו דינא דשמואל דסובר ביבמות דף פ"ח ל"ש אלא שלא מכחישתו אבל מכחישתו ל"ת ומסיק דאיירי בפסולי עדות והי' מצרפין לעדות פסולין וע"כ נראה דהנה דקי"ל דל"ח לתרי יצחק והוא משום עיגונא והקילו גם בסופה או משום חזקה דכאן נמצא ועיין ברמב"ן יבמות ולעולם דלא הקילו בסופה והנה שמואל סובר בכתובות כל הנולד ס' ברשותו דעליו להביא ראיה משום כאן נמצא ולא כר"א דפליג על כאן נמצא וא"כ לדידי' יש לומר דלא הקילו בסופה והא דל"ח לתרי יצחק משום כאן נמצא. ולפ"ז הא דלא בעי דו"ח משום דאיכא כתובה למישקל ולא משום דלא גרע מפסולין וא"כ שנים אומרים מת הן ע"כ אפי' בלא דו"ח וא"כ יש לומר דלעולם בפסולין גם היא מצטרפת והתם בשנים אומרים מת אפי' אי אמרינן דברי ברי ממש כשיטת הר"ן ולבו אין נוקפו לא מהני מ"מ הא לכשרים היא לא מצרפינן משא"כ לפי מה דקי"ל דל"א כאן נמצא וע"כ הא דל"ח ל"ת משום עיגונא והקילו גם בסופה. ולפ"ז הא דלא בעי דו"ח משום דלא גרע מע"פ ותקשה דאמאי היא לא מצרפינן לעדות וע"כ לא הביאו דין דשמואל הנ"ל ודוק:
וגם נראה לתרץ הרמב"ם הנ"ל דהנה תשוב' הרי"ף שהביא בעל העיטור דבע"א במלחמה בלא אמר קברתיו אי אינסבי לא מפקינן מיניה והקשו גדולי הפוסקים דזה נגד דבריו בהלכות כיון דאיבעיא דוקא בקברתיו הוי ליה לומר בלא קברתיו אם נשאת תצא כיון דלא מבעיא לן בזה. ונראה דבתוס' שם תמה על הא דמיבעיא שם החזיקה היא מלחמה בעולם אי אמרינן מיגו והקשה דא"כ מלחמה בעולם אמאי לא מהמני במיגו דמת על מטתו וכתבו כמ"ש בתוס' לקמן ד"ה דאי בעי אמרה שלום בעולם דנהרג אטו מת לא אמרינן והטעם כתבו אחרונים ועיין בס' ע"א לפי הנך הסוברים דעד אומר מת ועד אומר נהרג דהוי הכחשה ולהכי לא הוי מיגו בכה"ג דכיון שנחבל במלחמה והי' קרוב למיתה יריאה הי' שמת אח"כ באמת ושמא יבוא ע"א ויעיד שנהרג במלחמה ואם היא תאמר מת על מטתו יהי' עדות מוכחשת דלא עדיפא היא מעד דעלמא ולכן אומרת מת במלחמה יע"ש. והנה לכאורה נראה דאפי' להסוברים דע"א אומר מה וע"א אומר נהרג דלא הוי הכחשה מ"מ בעד פסול לא מהני לפי מה דאיתא בס' נתיבות לשבת סי' י"ז וז"ל ולכאורה נראה מלשון הסמ"ע בח"ה סי' ל' דבהכחישו זה את זה בחקירות אפי' שבועה א"צ אע"ג דממ"נ איכא ע"א אפ"ה אמרינן עדותו בטל לגמרי וא"כ ה"ה הכא הגם דסגי בע"א אפ"ה עדותן בטל. אך יש לחלק דודאי משמע היכא דשני כתי עדים מכחישים אלו את אלו כגון שנים אומרים מס ושנים נהרג דבודאי עדות קיים וא"כ י"ל בכל מקום שהאמינה התורה לע"א כשנים כגון בע"א אומר מת ואחד נהרג הוי כשני כתי עדים לכך מותרת ממ"נ וע"ש ולפ"ז לפי מה דסוברים דע"פ ל"ח כשנים וע"כ באשה אינה נאמנת במיגו דמת ע"מ דיראה שמא יבוא ע"א ויאמר נהרג ויהי' הכחשה דבאשה לא נחשבה כשנים ויהי' בטל העדות משא"כ בעד כשר דנחשב כשנים ואיכא מיגו דמת ע"מ דל"ש דירא שמא יבוא אחד ויאמר נהרג מה בכך דכיון דחשוב כשנים ולפ"ז זה טעמא של הרי"ף דאפי' בלא קברתיו אם נשאת ל"ת דנאמן במיגו דמת ע"מ ובזה ל"ש דנהרג אטו מת לא אמרינן רק די"ל כיון דאומר בדדמי ל"ש מיגו א"כ באמת תלינן דין זה בהחזיקה הי' מלחמה בעולם דאם נימא דאמרינן מיגו בדדמי א"כ שוב ע"א נאמן בלא קברתיו במיגו א"כ כיון דשם פסקו בהחזיקה היא מלחמה דאם נשאת ל"ת ממילא הדין בע"א בלא קברתיו אם נשאת ל"ת וא"ש הרי"ף דפסק אף בלא קברתיו אם נשאת ל"ת דזהו ממש דין דהוחזקה מלחמה דפסקו דל"ת משא"כ בהיא עצמה שפיר תירצו דנהרג אטו מת לא אמרינן דיראה שמא יבוא ע"א ויאמר נהרג דלא נחשב כתרי ותרי דבע"פ לא נחשב כשנים. ובזה ניחא מה דהקשו לפי מה דתירצו בתוס' דמש"ה לא נאמן העד במיגו דאי בעי שתק דרוצה לפוסלה לכהונה דא"כ ל"צ אביי לומר דבעד אומר מת משום דעולא דחשיב כשנים ת"ל דיש לו מיגו דאי בעי שתיק דבמת ל"ש דרוצה לפוסלה מכהונה ולפי מה שכתבתי ניחא דהא כיון דאיירי דלא נתחזקה בא"א כ"א ע"פ ע"כ הא דלא הוי עדות מוכחשת ובגירושין כתב הר"ן דאיירי באחד אומר קרוב לה דעבידי למיטעי ובמת ע"כ דאיירי דאומר דמת במלחמה דאז לא הוי מוכחשין. אך תקשה דאפי' הוי ע"א במלחמה וע"כ משום דנאמן במיגו דע"מ והא דחשוב מיגו הא דנהרג אטו מת לא אמרינן וע"כ משום דחשוב כשנים משום דעולא ואפי' יבוא אחד ויאמר נהרג לא הוי הכחשה דחשוב תרי ותרי וא"כ לעולם צריכין לדעולא אפי' אי נאמן במיגו דכיון דאז צריכין לומר דלא נתחזקה בא"א רק ע"פ ותקשה איך סמכינן שהיא א"א ע"פ הא הוי עדות מכחישין וע"כ במלחמה וע"א במלחמה אינו נאמן רק במיגו דמת ע"מ וזה אי אמרינן דחשוב כשנים משום דעולא וא"כ לא מרויחין כלום דאפי' אי משום מיגו צריכין לדעולא וע"כ כיון דע"כ צריכין לדעולא קאמר בפשיטות משום דעולא ואין דבריו של אחד במקום שנים:
ויותר נראה דהנה הרי"ף לא הביא איבעיא דהוחזקה מלחמה אי אמרינן מיגו בדדמי. ולכאורה נראה דהנה הח"מ הקשה על הש"ע שסתם כדעת הרא"ש דה"ז תנשא באחד אומר מת ואחד אומר נהרג דהרי בגמ' מוכח להדיא דעדים המכחישים זא"ז בדו"ח אינן נאמנים דהרי אמרו הטעם דעידי נשים ל"צ דו"ח משום דחשוב ממון ובד"מ גופייהו קי"ל עדים שהכחישו זא"ז בחקירות עדותן בטלה וכתב בס' ע"א דלפי מה דסובר הרמב"ם דהטעם דל"צ דו"ח אינו משום דחשוב ממון רק משום דלא גרע מפסולי עדות משום עגונות א"כ י"ל דס"ל להש"ע שהקלו בזה יותר מד"מ שאפי' הכחישו זא"ז בחקירות עדותן קיימת א"כ י"ל דאפי' לדעת הרמב"ם דמחמיר בד"מ מ"מ בעדות אשה מיקל משום עיגונא כמו שמיקל בדו"ח גופי' מהאי טעמא וע"ש. ולפ"ז יש לומר דאיבעי' הוחזקה מלחמה קאי אי טעמא דלא בעי דו"ח משום דחשוב ממון ואז אחד אומר מת ואחד נהרג חשוב הכחשה וע"כ אין ליפשוט ממתני דאינה נאמנת מת במלחמה במיגו דמת ע"מ וע"כ דל"א מיגו בדדמי דיש לומר דנהרג אטו מת לא אמרינן משא"כ לדידן דטעם משום דלא גרע מע"פ וע"כ אין בודקין בדו"ס וא"כ אפי' אחד אומר מת ואחד נהרג אמרינן דלא הוי הכחשה וע"כ הא דאינה נאמנת במיגו משום מיגו בדדמי לא אמרינן וע"כ לא הביאו הרי"ף איבעיא זו:
וניחא בזה הסוברים דע"א ביבמה לא מהימן הגם דפשיט הגמ' ממתני' דאמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך דנאמן והא דמשני בעידי הזמה הוא דוחק ועיין ברא"ש שם. אך לפי מה שכתבו בתשובות ועיין בס' שב הכהן דאי ע"א נאמן ע"כ הא דהיא אינה נאמנת לומר מת יבמי הוא משום חשש בדדמי והא דנאמנת לומר מת בעלי ואח"כ בני ע"כ משום מיגו דאי בעי אמרה רק מת בעלי לחוד אך הא הוי מיגו בדדמי אך הא מתני' מוקי לה כר"ע לענין אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ור"ע סובר דהא דאין בודקין בדו"ח משום דאיכא כתובה למישקל וממילא יש לומר דמיגו בדדמי אמרינן והא דהיא אין נאמנת מת במלחמה במיגו יש לומר דנהרג אטו מת לא אמרינן דלה"ט דחשוב ממון אז ע"א אומר מת ואחד נהרג חשוב הכחשה כמו בד"מ וזה הכל לר"ע משא"כ לדידן דטעמא דלא בעי דו"ח דהקילו משום עיגון וא"כ נפשוט דל"א מיגו בדדמי וא"כ אי אפשר לומר דע"א ביבמה נאמן דא"כ אמאי היא אינה נאמנת ואין לומר משום בדדמי דא"כ אמאי נאמנת מת בעלי ואח"כ בני ואין לומר משום מיגו הא מיגו בדדמי לא אמרינן דנפשוט ממתני' דמת במלחמה:
אך יותר נראה כיון דהרי"ף סובר דנפשוט איבעיא דע"א ביבמה נאמן א"כ ע"כ הא דהיא אינה נאמנת מת יבמי משום בדדמי והא דנאמנת מת בעלי ואח"כ בני הוא משום ע"כ דאמרינן מיגו בדדמי וניחא בזה הא דהקשו בתוס' דיהי' נאמן העד במיגו דאי בעי שתק והקשה בתומי' לפי מה דפי' הר"ן דאיירי באחד אומר קרוב לה דעבידי למיטעי א"כ הא הוי מיגו בדדמי. אך לפי מה שכתבו דמש"ה סובר הרי"ף דע"א ביבמה נאמן הגם דדחי דאיירי בעידי הזמה משו' לפי מה דקי"ל למפרע נפסל אי אפשר לאוקמי בעידי הזמה וע"כ בע"א אלמא דע"א נאמן ואי ע"א נאמן ע"כ דאמרינן מיגו בדדמי וע"כ אביי לשיטתו דסובר למפרע נפסל ע"כ דסובר דאמרינן מיגו בדדמי ושפיר הקשו בתוס' על אביי לשיטתו:
ולפ"ז יש לומר דאביי באמת מוקי לדר"י דאיירי. בב"א והא דנאמן העד במיגו דאי בעי שתק דאיירי דלא הוחזקה גא"א רק ע"פ ואין לומר היאך נתחזקה בא"א ע"פ דאיירי במלחמה דעבי' למיטעי והא דנאמן מת במלחמה במיגו דמת ע"מ. אך נהרג אטו מת לא אמרינן וע"ז קאמר כדעולא ונאמן כשנים וע"כ לא יהי' הכחשה אפי' אי יבוא ע"א ויאמר נהרג והגם דהוי מיגו בדדמי הא לאביי אמרינן מיגו בדדמי. ולפ"ז יש לומר דהא דסובר אביי דלכתחלה משום לזות הוא משום דאיירי בב"א אבל זה אחר זה לכתחלה תנשא וניחא קושית תוס' דאי לכתחלה ל"ת הא ביבמות משני דל"ת מהיתרא ומשמע דתנשא לכתחלה דהתם דאיירי דהותרה כבר מודה אביי דלכתחלה תנשא וניחא הרמב"ם דסובר ג"כ לכתחלה תנשא דבזה אחר זה גם אביי מודה:
וניחא קושית תוס' דמאי אשמעינן ר"י לפי דברי אביי הא מתני' ביבמות דל"ת מהיתרא דליתא דמתני' איירי בזא"ז ואביי מפרש בב"א ונאמן במיגו דאי בעי שתק:
וניחא קושית הרמב"ן הנ"ל דאמאי לא מוקי אביי בב"א וניסת להעד. אך דאז הי' מיירי ר"י בנתחזקה בא"א שלא ע"פ ולא הוי דמי לע"א אומר נתגרשה דאיירי ע"כ דלא נתחזקה בא"א רק ע"פ והשתא מוקי דלא נתחזקה בא"א ונאמן במיגו דומיא דסיפא בנתגרשה ואיירי בב"א. ויותר נראה לפי מה דאיתא בהפלאה דאי ע"א במיתה משום דהפקיעו לקידושין אז ל"ש לומר דתרווייהו בא"א קא מסהדי דאם מת הרי פנויה מעיקרא ולא דמי לגירושין. ולפ"ז יש לומר דטעמא דהרמב"ם דאפי' בחד וחד אם ניסת לעד ל"ת משום דל"ש לומר דאוקמי על חזקת א"א דליתא דלפי דבריו שמת היא למפרע פנויה משא"כ אביי לשיטתו דנאמן מדאורייתא ול"א דהפקיעו הקידושין ואיכא חזקת א"א עד עכשיו אפי' לפי דבריו וע"כ לדידי' לא דמי חד וחד לתרי ותרי דתרי מפקיע מחזקה וע"כ לא מוקי בב"א ונשאת לעד. וניחא התוס' ב"ת דתירצו דכיון דמכחישין זה את זה דייקא אפי' בשני עדים והקשה מנשאת ואח"כ באו עדים. אך בנשאת ואח"כ באו עדים דלא הי' קודם דין מרומה ואז לא בעי דו"ח משום דחשוב ממון וע"כ דהפקיעו הקידושין דהא מהתורה בעי אפי' בממון דו"ח ועיין תומי' סי' ל"ג וא"כ ליכא חזקת א"א למפרע פנויה היתה:
והנה לענין הכחשה דאחד אומר מת ואחד אומר נהרג תמה בנוב"י דהא בירושלמי ביבמות מבואר דמתני' לא אמרה כן רק בצרות לפי שאין דברי צרה אצל חברתה כלום ובתשובות איתא דהא לכאורה שפיר קאמר הב"ש דהרי עכ"פ אחד אומר מת וכאן די בע"א ולא דמי למה דמבואר בסמ"ע סי' ל' דאם שני עדים מכחישין זא"ז דאפי' שבועה א"צ דשם שאני דבעינן תורת עדות והוי כנמצא אחד קו"פ אבל כאן לא איכפת לן זה דכאן לא בעינן תורת עדות ועיין בס' נודע בשערים דכתב לפי מה דהקשה על הרי"ף דפסק דעדות שבטלה מקצתו בטל הכל ובההיא דכתב נכסיו לעבדו פסק כרבא דפ"ד. אך באמת לא קשה דהא מוסכם דבעדות אשה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתו וכו' משום דבעדות אשה לא בעינן תורת עדות וא"כ גבי קיום גט דלא בעינן תורת עדות דהא אפי' עבד או היא בעצמה נאמנת וכן עבד שטר שיחרור שלו נאמן לומר בפ"נ וא"כ מפני מה לא נאמר פ"ד. וע"כ צ"ל דהירושלמי סובר דגם בעדות אשה אמרינן עדות שבטלה מקצתה ול"א פ"ד דממ"נ אם אנו מאמינין לו צריכין אנו להאמין הכל אבל הרי"ף סובר כרבא דכאן אמרינן פ"ד וע"כ הירושלמי לשיטתו סובר דבהכחישו זא"ז עדותן בטילה משום עדות שבטלה אפי' בעדות אשה אבל אנן דפסקינן כרבא דפ"ד בעדות אשה א"כ הגם דהכחישו א"ע בחקירות עדותן קיימת דהא דעדות שבטלה ילפינן מנמצא אחד קו"פ ובעדות אשה כי הכחישו זא"ז לא עדיף מאלו ידעינן איזה מהם המשקר ואפ"ה אין עדותן בטלה ומכ"ש בלא נודע וע"ש:
ובזה יש לומר הסוברים דבמלחמה אפי' כי אמרה מת וקברתיו לא מהימנא והקשו דהא רבא קאמר ביבמות דף קט"ו דרעבון גרועה ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת על מטתו מהימנא ואילו גבי רעבון עד דאמרה מת וקברתיו וכיון דברעבון דגרועה מהני כי אמרה קברתיו מכש"כ במלחמה ועיין בכ"מ וע"כ דאליבא דבעדות אשה פ"ד ולא אמרינן בטלה כולו וע"כ הגם דאין דרך לקבור במלחמה מהימנא במיגו דמת ע"מ דנ"ש לדי' לומר דנהרג אטו מת לא אמרינן משא"כ הסוברים דלא מהני אפי' כי אמרה קברתיו סוברים כירושלמי הנ"ל דבטלה כולו וליכא מיגו דמת ע"מ דנהרג אטו מת לא אמרינן דשמא יבוא אחד ויאמר דנהרג דאז הוי הכחשה לשיטת הירושלמי וע"כ סוברים דאפי' באמרה קברתיו לא מהימנא ובזה ניחא הרי"ף דלא הביא איבעיא החזקה מלחמה בעולם:
ונראה דהרי"ף סובר דאיפשוט דל"א מיגו בדדמי דאל"כ אמאי לא מהימנא מת במלחמה במיגו דמת ע"מ ול"ש נהרג אטו מת לא אמרינן לדידן דקי"ל כרבא ואיבעיא קאי לאביי דפליג על רבא דגם בעדות אשה אמרינן דעדות שבטלה מקצתה וממילא לא נפשוט מהא דלא מהימנא במיגו דמת ע"מ דיש לומר דנהרג אטו מת לא אמרינן:
וניחא בזה דבשנים אמרו מת ושנים אמרו לא מת דקי"ל דאם נשאת לאחר דתצא רק דאי נשאת לעד ואומרת ברי לי דל"ת. ואמאי לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה וע"כ משום דבעדות אשה לא בטלה כולה דלא גרע מקרוב ופסול דכיון דלא בעינן דין עדות לדידן דקי"ל כרבא דאל"כ תקשה כיון דבטל העדות לענין אם תנשא לאחר דתצא בטל גם לענין אי נשאת להעד שאומר ברי:
וניחא בזה קושית מהרש"א דאמאי הקשו בתוס' דבשני עדים לא דייקא מנשאת ואח"כ באו עדים ולא מת"ק בבאו עדים ואח"כ נשאת. אך לפי מה דסוברים הראשונים דבנשאת ואח"כ באו עדים אז לא בעינן נשאת לאחד מעדי' וא"כ יש מת"ק דאיירי בבאו עדים ואח"כ נשאת לא קשה דכיון דבזה בעינן נשאת לאחד מעדי' ויש לומר עדות שבטלה אך כיון דלא בעינן תורת עדות ל"א בטלה כולה וכיון דלא הוי עדות כשרים אז אפי' בשני עדים אסורה לחזור ומש"ה לא הקשה רק מנשאת ואח"כ באו עדים דלא בעינן לאחד מעדי' והן עדות כשרין וע"כ קשה דהא לא דייקא דמותרת לחזור לו:
ובזה ניחא שיטת ר"ח דמוקי דיש ע"א זולת ב' עדים שמכחישים אלו את אלו אמנם בתוס' כתבו לישב כיון דשנים הם לא חשידי והקשה על הר"ח דהרי דברי תוס' הם ש"ס ערוך ביבמות דתרי לא חשידי וע"כ נראה דהא כתבו על שיטת התוס' מה מהני דתרי לא חשידי הא אם תסלק זה שכנס לא נשאר רק אחד וצ"ל דבאמת הך חשש הוא רק מדרבנן דנחשב כנוגע ולזה היכי דאיכא עוד עד מבלעדי זה מהני מאחר דמה"ת נחשב לעד וא"כ יש לומר דשיטת הר"ח דכיון דיש לומר עדות שבטלה מקצתה רק דלא גרע מקרוב דעדות שבטלה פסול רק גזה"כ וא"כ ל"ש לומר דמש"ה סגי בשנים משום דמהתורה גם העד שכנס מועיל דליתא דמהתורה לא מועיל העדות מטעם בטלה מקצתה וע"כ סובר דבעינן שלשה:
וניחא בזה הא דמקשה הגמ' מדפנו על רב דווקא ולא מקשה על הברייתא דשנים אומרים מת ולפ"ז נירא דכיון דיש לומר דעדות שבטלה וכו' דלא גרע מע"פ וא"כ לא קשה על התורה דדפנו דמה"ת בעינן עדים כשרים וע"כ מקשה רק על רב מדמפליג בין חד לתרי ודאי מיירי דלא הי' רק שנים דאל"כ הו"ל לפרש מאחר דנחית לחלק בין חד לתרי וכן כתבו המפרשים וא"כ ע"כ דסובר כר"ל דל"א עדות שבטלה בכל מקום וע"כ סגי בשנים וע"כ פריך מהא דקתני דפנו:
ובזה ניחא הא דלא הביאו הפוסקים דינא דשמואל דהיכי דמכחישתו ל"ת משום דהם סוברים דברי לי היינו ברי שמת ולא דאין לבי נוקפי דזה לא מהני וא"כ מקשה כיון דעדות שבטלה וכו' ורק דלא גרע מפסולין וא"כ גם היא מצטרפין ואמאי סובר ר' מב"י דתצא וע"כ דלא פסקינן כשמואל ושמואל סובר כר"ל דסובר בירושלמי דלא אמרינן עדות שבטלה מקצתה וכן עדים כשרים וע"כ לא מצרפין היא להעדים האומרים מת. ובזה ניחא הא דשמואל לא קאמר דמש"ה באומר יש לי בנים נאמן ליפטור מיבום משום דע"א ביבמה נאמן ולמה תאמר משום דבידו לגרשה ועיין ברמב"ן בב"ת. אך דכיון דע"כ לשמואל עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה וא"כ אחד אומר מת ואחד נהרג מועיל וא"כ ע"כ שמעינן דל"א מיגו בדדמי דאל"כ אמאי לא נאמנת מת במלחמה במיגו דמת ע"מ דל"ש נהרג אמו מת לא אמרינן ואי ע"א ביבמה נאמן אז ע"כ אמרינן מיגו בדדמי דאל"כ אמאי היא נאמנת לומר מת בעלי ואח"כ בני דאין לומר במיגו הא הוי מיגו בדדמי דהא כיון דע"א נאמן ע"כ הא דהיא לא נאמנת מת יבמי הוא משום בדדמי וא"כ אמאי נאמנת מת בעלי ואח"כ בני ואין לומר משום מיגו הא הוי מיגו בדדמי וע"כ דאמרינן מיגו בדדמי ושמואל דסובר כר"ל דלא בטלה כולה ע"כ צריכין לומר דל"א מיגו בדדמי וע"כ לא קאמר משום ע"א ביבמה נאמן:
ובזה ניחא קצת הא דהקשו דכיון דלשיטת הרי"ף נפשוט דע"א במלחמה נאמן וע"כ משום דהוי מילתא דע"ל וא"כ אמאי סובר הרי"ף דע"א בקטטה לא נפשוט והא בסוגיא איתא דאי הטעם משום מדע"ל גם בקטטה נאמן. אך נראה דאי בעינן גם לטעמא דמדע"ל דיוקא זוטא עכ"פ א"כ בקטטה דחיישינן למשקרת פשיטא דאפי' דיוקא זוטא ליכא. והנה זה תלוי אי אמרינן מיגו בדדמי דאי אמרינן אז יש לומר דבעינן ד"ז רק הא דהיא אינה נאמנת לומר מת יבמי הגם דע"א נאמן משום דהיא יש לומר דאמרה בדדמי והא דנאמנת מת בעלי ואח"כ בני משום מיגו הגם דהוי מיגו בדדמי משא"כ אי לא אמרינן מיגו בדדמי ע"כ הא דהיא אינה נאמנת לומר מת יבמי משום דמשקרת ולא משום בדדמי ואפ"ה ע"א נאמן ביבמה אע"ג דאי משקרת ליכא אפי' ד"ז וע"כ דלא בעינן דיוקא זוטא וא"כ כיון דאיבעיא אי אמרינן מיגו בדדמי לא נפשוט ממילא לא נפשוט ע"א בקטטה אפי' אי אמרינן טעמא דמדע"ל שמא בעינן דיוקא זוטא והכא ליכא והסוגיא דקאמר דאי משום דמדע"ל נאמן קאי למ"ד דטעמא דקטטה משום בדדמי משא"כ לדידן דקי"ל משום דמשקרת:
וגם יש לומר על קושית מהרש"א הנ"ל דאמאי לא הקשה מת"ק בבאו עדים ואח"כ נשאת דאז יש לומר דכיון דעדות שבטלה מקצתה רק דלא גרע מע"פ וא"כ יש לומר דאיירי בברי ממש שמת ובפסולים מצרפין גם היא וע"כ ל"ת וע"כ הקשה מנ' מב"י דע"כ לא איירי לדידי' בברי ממש דא"כ אפי' באו עדים ואח"כ נשאת אמאי תצא וע"כ דברי רק שאין לבי נוקפי וכ"ש דמצרפין ושפיר קשה וגם יש לומר דמש"ה פירש"י דאין לבו נוקפו דאי ברי ממש יש לה מיגו דמת עכשיו ועיין בתוס' בב"מ ואין לומר דמיגו לא עדיף מעדים והרי כמאה דכיון דנחשב ע"פ מטעם עדות שבטלה ובפסולי עדות אזלינן בתר רוב דיעות וע"כ פי' אין לבי נוקפי. ובזה יש לומר על קושית מהרש"א דעל רבנן לא קשה דיש לומר ברי ממש ואז נאמנת במיגו דמת עכשיו דכיון בפסולי עדות אזלינן בתר רוב דיעות משא"כ בנשאת ואח"כ באו עדים דאז ל"צ דנשאת לאחד מעדים וליכא משום עדות שבטלה מקצתה והן ע"כ ולא מהני מיגו דתרי כמאה:
וניחא קושית הרמב"ן הנ"ל דלאביי לשיטתו דפליג על רבא וסובר דאפי' בעדות אבה אמרינן עדות שבטלה וכו' א"כ אי אפשר לאוקמא בב"א ונשאת לעד דאז דכיון דבטל העדות שאומר מת לאחרים דאז תצא ה"ה אי נשאת לעד תצא משא"כ לדידן דקי"ל כרבא דפ"ד בעדות נשים ע"כ לא תצא. ועיין בשו"ת מאיר נתיבים דכתב וז"ל דמאחר דלדעת רש"י דהיכי דמהימן העד מדאורייתא אפי' בב"א דלא התירוהו ע"פ כרי הוא כשנים כגון בסוטה ולא בעינן התירוהו דוקא אלא היכי דהעד מדאורייתא לא נאמן אף אנו נאמר דהא דאמרינן דהיכי דלא מהימן העד מדאורייתא בעינן התירוהו היינו היכי דאתי העד לאפוקה מאיסורו דאורייתא משא"כ אם האשה כבר יצאה מאיסור דאורייתא ואינה אסורה רק מדרבנן אז ע"א הגם שנאמן רק מדרבנן חשוב כשנים אפי' בב"א לאפוקה מאיסור דרבנן ודמי להיכא שנאמן מהתורה דחשוב כשנים לעולם וע"ש. וניחא הא דנסתפק במשנה למלך באם נודע לנו באחד שנפל למים שאל"ס דכבר יצא מחשש איסור תורה רק איסורא דרבנן איכא אי נאמנים הני נשים להעיד במילתא דרבנן ותמהו דא"כ מהא דקאמר בש"ס יבמות דף קי"ז אהך משנה דאחת אומרת מת ואחת אומרת דלא מת טעמא דאמרו לא מת הא אישתיקא תנשא הא אין צרה מעידה לחברתה וקשה הא נ"מ באופן כזה שכבר יצאת מאיסור תורה דנאמנת צרתה עלי' ועיין בס' יש"י. ונראה דאין ראיה דהא בגמ' וליפלוג ר"מ ברישא ומשני ר"י בהא ר"מ מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא ופי' תוס' דהכי קאמר דכל לא מת אפי' בב"א ובצרות דוקא לא הוי הכחשה אבל בעד ועד בב"א לא תנשא וע"ש ואי איירי היכי דיצאת מאיסור דאורייתא אז אפי' בעלמא תנשא אפי' בב"א דדמי להיכי שנאמן מהתורה אלא ודאי דלא איירי היכי דיצאת מאיסור תורה:
ולפ"ז אין ראיה דהיכי דבאו בב"א ונשאת לעד דל"ת מדלא קתני במתני' עד אומר מת ועד אומר לא מת דתצא ולא קתני רק דל"ת אלא ודאי דמש"ה לא קתני תצא משום דאי נשאת לעד ל"ת ועיין בה"ה דיש לומר דאיירי היכי דיצאת מאיסור תורה ואז לא תצא אפי' אי הי' בב"א ולעולם דבעלמא אפי' אי נשאת לעד תצא:
אך זה אי בסוטה דנאמן מדאורייתא חשוב כשנים אפי' בב"א. אך לר"ח דסובר דהיכי דעד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת היתה שותה אלמא דסובר דאפי' בסוטה בעינן זא"ז א"כ פשיטא דאפי' היכי דיצאת מאיסור תורה בעינן זא"ז. ולפ"ז לפי מה דאיתא ברא"ש ב"מ להקשות על קו"ח דר"ח מפי' וע"א דמה פי' וע"א שאין אחר יכול להכחישו אי עד המסייע אינו פוטר משבועה וע"ש דכיון דהשבועה ע"י ע"א וע"כ כי אתי אחר ומכחישו חשוב ע"א בהכחשה ואע"ג דחשוב כשנים זה בזא"ז ולא בב"א ואמרנו מכבר אע"ג דע"א לשבועה הוא נאמן מדאורייתא. אך ר"ח לשיטתו דסובר דאפי' היכי דמדאורייתא נאמן בעינן זא"ז. ובזה ניחא דהרמב"ם הביא דינא דר"ח בשם הגאונים משום לדידן דקי"ל דאפי' בב"א חשוב כשנים איכא פירכא לקו"ח וא"כ ר"י דפליג בירושלמי על ר"ח קמייתא ע"כ משום דסובר דהיכי דמדאורייתא נאמן חשוב כשנים אפי' בב"א ואיכא פירכא על קו"ח וממילא לר"י היכא דיצאת מאיסור דאורייתא מועיל אפי' בב"א וא"כ אין ראיה דנשאת לעד אפי' בב"א ל"ת מדלא קתני במתני' דאי נשאת תצא דנ"מ היכא דיצאת מאיסור תורה וע"כ ניחא קושית הרמב"ן הנ"ל הא דלא מתרץ אביי דברי ר"י אפי' בב"א ונשאת לעד משום דלר"י לשיטתו אין ראיה דל"ת באופן זה והא דלא קתני במתני' עד אומר מת ועד אומר לא מת דתצא נ"מ היכי דיצאת מאיסור תורה:
אך לפי התשובה הנ"ל מאי הקשה הר"ן בכתובות דף כ"ג על תירוץ דר"פ והא הוי ע"א בהכחשה ואיך חברתה משתרי אפומא דעד והוצרך לתרץ שבא העד קודם והתירוה ות"ל הא שבויה היא רק מדרבנן ולא בעינן התירוה:
והנה על הא דאיתא ביבמות דף הנ"ל ואי בעית אימא כל היכא דאתא ע"א כשר מעיקרא אפי' מאה נשים כע"א דמינן אלא כגון דאתאי אשה מעיקרא וכו' אבל שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא ועיין ברמב"ם ובמ"מ שהרבה הסוברים שהפי' כפו"פ דמי כשני כתי עדים המכחישות זו את זו ואע"פ שהתירוהו לינשא תצא מהיתרה הראשון אבל אם נשאת לאחד מעידים ואומרת ברי לי ל"ת. אך לפי שיטת הרמב"ן דסובר דאפי' נשאת לעד תצא בבאו בב"א ע"כ הוא מפרש כפירש"י דנפק"מ דאי כבר התירוהו ל"ת מהיתרא וע"ש בלח"מ. אך להסוברים דאפי' בב"א אי נשאת לעד ל"ת אז אמרינן דהיכא דאתי עד מעיקרא ואח"כ אפי' מאה נשים דתצא מהיתרה והקשה בלח"מ דא"כ אמאי נייד בגמ' מהך אוקמתא ואוקי מתני' כגון דאתיא אשה מעיקרא אפי' דאתא ע"א מעיקרא שפיר קאמר מתני' תצא מהיתרה הראשון דבהיתרה הראשון היתה יכולה לינשא לאחר וע"ז קאמר דתצא מהיתרה הראשון דהא ברישא עד אומר מת ונשאת מסיק דלא נשאת ממש רק התירוה ובא ע"א ואמר לא מת ל"ת מהיתרה וע"ז קאמר בסיפא דאי באו שני נשים ואמרו לא מת דתצא מהיתרה אבל אי ניסת לעד ל"ת וכן תקשה בריש האשה רבה על הא דקאמר שמואל ל"ש אלא שלא מכחישתו וכו' ובמסקנא אמרו ג"כ דאיירי דאתאי אשה מעיקרא ואמאי צריך לזה לוקמא בע"א ומאי דקאמר מתני' דתצא היכי דלא נשאת לעד וע"ש:
והנה על קושיא הראשונה יש לומר בפשיטות דהא אי אמרינן דאפי' בב"א אי נשאת לעד ל"ת א"כ גם ברישא הא דקאמר לא תצא אינו מהיתרה הראשון ובזא"ז רק איירי בב"א ונשאת לעד וע"כ קתני ונשאת דוקא כיון דאיירי בב"א כמו שפי' הירושלמי הנ"ל וא"כ אי בסיפא איירי דאתיא ע"כ מעיקרא תקשה אמאי תצא בנשאת לעד דאין לומר דתצא מהיתרה כמו ברישא דל"ת היינו מהיתרה דליתא דאי נאמר דאי נשאת ל"ת דדמי לתרי ותרי א"כ ברישא ל"ת בנשאת לעד ואיירי בב"א והא דבעינן נשאת קודם שבא עד השני דאתיא כר' מב"י כפי הירושלמי:
והנה לפ"ז יהי' כשיטת הרמב"ם דבחד וחד ל"ת בנשאת לעד מדקאמר דהוי פו"פ דאין לומר דנ"מ אי התירוה ל"ת מהיתרא דליתא דבזה לא מהני התירוה. ועיין בתשובות ת"ר דכתב הטעם דלא מהני התירוה ואע"ג דבסוטה סובר הרמב"ם דע"א אומר נטמאת ונשים אמרו לא נטמאת הר"ז שותה מבואר דבזא"ז לא היתה שותה ומהני הגדת הע"א שבא ראשון וצריך לומר דבעד סוטה דנאמן מה"ת מהני כשבא ראשון משא"כ בעדות מיתה דאינו נאמן רק מדרבנן מש"ה לא מהני מה שהתירוה מקודם וע"ש:
ולפ"ז כיון דלאביי ע"א במיתה נאמן מהתורה א"כ מהני ג"כ היכי שהתירוה קודם ע"י ע"כ ואח"כ באו פסולים להכחישו דל"ת מהיתרה וע"ז קאמר דהוי פו"פ אבל לעולם יש לומר דבחד וחד וב"א לא מהני אפי' נשאת לעד:
ולפ"ז לא קשה קושית הרמב"ן דלא מוקי בבאו בב"א ונשאת לעד דל"ת דלאביי אין ראיה מהא דקאמר דהוי פו"פ דאי נשאת לעד ל"ת דיש לומר דנ"מ דלא תצא מהיתרה דכיון לדידי' ע"א נאמן מהתורה. אך לדידן דע"א במיתה רק מדרבנן ותצא מהיתרה ע"כ הא דקאמר דחשוב פו"פ לענין דאי נשאת לעד דל"ת וע"כ הוכיח הרמב"ם דדמי חד וחד כמו תרי ותרי דמהני נשאת לעד אפי' בב"א:
והנה לפי מה שמסיק בתשובה שם דעיקר החילוק דע"א במיתה אע"ג דכבר הותרה ע"פ ב"ד מ"מ ל"ש לומר דכבר חל עדותו דהא דהותרה משום דהיא דייקא וא"כ כל זמן שלא נשאת ולא נתברר שדייקא לא הוי גמר נאמנות העד ונהי היכי שבא אח"כ אחד והכחישו ל"ת מהיתרא מ"מ נגד שני עדים אפי' הן פסולים לא חשבינן גמר דבר וזה ל"ש בסוטה וע"ש. והנה כבר אמרנו דאי כר"ש דבשני עדים מותרת לחזור ע"כ טעמא דע"א משום דייקא משא"כ לדידן דאפי' בשני עדים אסורה לחזור אז יש לומר דאפי' ע"א לא הוי טעמא משום דייקא:
וניחא בזה הא דהקשה על שיטת הרמב"ן דסובר דתצא מה דפריך הגמ' ביבמות דף פ"ח מסא דקתני דפנו וקשה דילמא איירי בחד וחד ונשאת לעד וע"כ תצא ופשיטא לא הוי. אך כיון דקושית הגמ' קאי לרב ורב הא סובר כר"ש וא"כ לדידי' הא דקאמר פו"פ ע"כ דאי נשאת לעד דל"ת דאין לומר דל"ת מהיתרה דכיון דלרב דסובר כר"ש ע"כ טעמא דע"א משום דייקא משא"כ לדידן דלא קי"ל כר"ש ויש לומר טעמא דע"א אינו משום דייקא ואז יש לפרש פו"פ דל"ת מהיתרה אבל אי נשאת לעד תצא. ועיין בלח"מ שם דתמה דכיון דחזינן דבגירושין שלא האמינוהו רבנן כשנים וע"כ תצא ואפי' נשאת לעד שאומר נתגרשה תצא רק במיתה משום דהאמינוהו כשנים וע"כ ל"ת וא"כ בב"א דאז לא האמינוהו כשנים דמי לגירושין דאפי' אי נשאת לעד דתצא וכתב דכיון דבזא"ז האמינוהו כשנים כדי שתנשא לאחר א"כ נאמר ג"כ בב"א האמינוהו רבנן להא מילתא בלבד דהיכי דנשאת לעד ל"ת וע"ש. ולפ"ז הכא כיון דלא האמינוהו לעד אפי' בזא"ז היכא שבאו שני פסולים להכחישו וא"כ גם בנשאת לעד אמאי ל"ת. ובזה יש לומר דאביי באמת איירי בב"א ונשאת לעד והא דצריך לומר כדעולא היינו דכיון דבזא"ז חשוב כשנים אפי' בנשאת לאחר וע"כ אפי' בב"א ונשאת ל"ת בנשאת לעד ולא קשה קושית הרמב"ן הנ"ל וניחא דל"ת לכתחלה משום דאיירי בב"א אבל זה אחר זה מודה אביי דתנשא לכתחלה ולא קשה קושית תוס' מההיא דיבמות דקאמר ל"ת מהיתרא ומשמע דתנשא לכתחלה דבזא"ז לכ"ע תנשא לכתחלה וניחא קושית תוס' דמתני' הוא ומה אשמעינן ר"י דליתא דר"י איירי בב"א ומתני' איירי בזא"ז ור"י אתא לאשמעינן דכיון דזא"ז ל"ת מהיתרה ותנשא לאחר ע"כ עכ"פ בב"א מהני נשאת לאחד מעדים דל"ת:
ועיין ביבמות דף פ"ט דסובר ר"ה דמש"ה בעי גט משני גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט וכו' עד אלא סיפא אמרה קידושי טעות הוי רישא נמי אמרי נישואי טעות הוי קנסוהו רבנן סיפא נמי ליקנסוה רישא דעבדא איסורא קנסוה סיפא דלא עבדא איסורא לא קנסוה רבנן. והנה הרמב"ם כתב הטעם דנתקדשה מותרת לחזור משום דיאמרו תנאי היה והקשה בלח"מ דהא בגמ' דחי טעם זה משום דרישא נמי יאמרו נישואי טעות הוו. והנה לפי מה דאיתא בתוס' שם ד"ה אמרי וכו' דפי' רש"י קידושי טעות כגון ע"מ שאני כהן ונמצא לוי וקשה דא"כ היכי פריך רישא נמי נישואי טעות הא אין תנאי בנישואין. והנה לפי מה דאיתא בס' בני אהובה וז"ל דמתוס' כתובות דף ע"ג נראה מדכתבו ולא עביד תנאי לסתור הקידושין אלא משום כתובה ומשמע דהיכי דפי' תנאו לסתור ולעקור הקידושין הוי תנאו אם מתנה בשעת בעילה איברא דהש"ג כתב והביא הב"ש דאפי' מתנה בפירוש בשעת בעילה לא מהני דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולכן אפשר לומר דלעיל למילתא דאביי דס"ל דאפי' בבעל פליג שמואל ואמר דאינן קידושין א"כ פלוגתא רחוקה לא משוינן ע"כ אמרינן דלרב עכ"פ בבעל ע"ת בפירוש לעקור הקידושין לא הוי קידושין משא"כ לדעת עולא לקמן דבבעל כ"ע מודים וס"ל לשמואל נמי דהוי קידושין אז אפי' התנה בפירוש אמרי' אין אדם בועל ב"ז וע"ש:
ולפ"ז יש לומר דהסוגי' קאי לאביי ושפיר פריך רישא נמי אמרי נישואי טעות ואע"ג דאין תנאי בנישואין יש לומר דבעל ע"ת בפירוש לעקור הקידושין דאז ל"צ גט וע"כ מסיק הגמ' משום קנס משא"כ לדידן דקי"ל כעולא וא"כ אפי' מתנה בפירוש בשעת בעילה צריכה גט יש לומר שפיר דנתקדשה משום דיאמרו דתנאי הוי משא"כ ברישא מנישואין דל"ש תנאי דאין תנאי בנישואין ואפי' התנה בפירוש לא מועיל. והנה בס' נתיבות לשבת דכתב דאי הטעם משום שמא יאמרו גירש זה א"כ היכא דניסת לכהן ול"ש חשש זה לא היתה צריכה גט. ולפ"ז בע"א במיתה לא היתה מותרת לכהן כיון דליכא חומר בסופה וע"ש. ולכאורה ראיה לזה מהא דפריך הגמ' ביבמות טעמא דאמרה לא מת הא אישתיקא תנשא הא אין צרה מעידה לחברתה וקשה הא נ"מ לינשא לכהן דמותרת לחזור וליכא קילקול דליכא חששא דשמא יאמרו גירש זה וכו' בכהן אלא ודאי דלכהן אסורה לינשא אפי' אי לא אמרה לא מת:
וניחא בזה הא דהקשו לפי מה שכתבו בתוס' כתובות דף כ"ב דמש"ה לא נאמן העד לומר נתגרשה במיגו דאי בעי שתק דיש לומר דרוצה לפוסלה לכהונה דא"כ למאי צריכין לומר במת דנאמן משום דעולא דחשוב כשנים תי"ל דיש לו מיגו דאי בעי שתק והכא ל"ש דרוצה לפוסלה לכהונה דליתא דגם באומר מת אסורה לכהונה כיון דליכא חומר בסופה דמותרת לחזור דל"ש שמא גירש זה. אך זה אי אמרינן הא דאסורה לחזור הוא משום גזירה וא"כ בכהן ל"ש זה וא"כ ממילא אסורה לכהן דליכא חומר בסופה דהא מותרת לחזור וא"כ ליכא אפי' באומר מת מיגו דאי בעי שתק דיש לומר דרוצה לפוסלה לכהונה משא"כ לטעם הירושלמי דסובר משום קנס אסורה לחזור ולא משום גזירה וא"כ אפי' נשאת לכהן אסורה לחזור וממילא באומר מת מותרת לכהן כיון דאיכא חומר בסופה וממילא בע"א אימר מת ולא איתחזק בא"א רק ע"פ יש לו מיגו דאי בעי שתק:
ובזה ניחא הא דאיתא ביבמות דף קי"ח וליפלוג ר"מ ברישא אמר ר"א במחלוקת שנוי' ור"י ור"ש היא ור"י אמר אפי' תימא ר"מ בהא אפי' ר"מ מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא תמן עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו ל"ת אלא לר"י קשיא קשיא:
ובירושלמי פסק כר"י דהכחשת צרה לא הוי הכחשה והקשה הא דברי ר"י נשאר בקושיא ואיך פסק כר"י. וע"כ נראה דהא בתוס' שם ד"ה אלא הקשו דמ"ל דאיירי בצרות דילמא בנשים דעלמא איירי וע"כ נראה דהא הקשה דאמאי קתני לא תנשא ולא קתני דתצא ומזה הביאו ראיה דעכ"פ אי נשאת לעד ל"ת. אך יש לומר דאין ראיה דיש לומר דלא יודעין שהיא א"א כי ע"פ דיש לו מיגו דאי בעי שתק ומ"מ לא תנשא לכתחלה משום לזות דלא עדיף מזה אחר זה וזה שייך בעד אומר מת ועד אומר לא מת דאז יש לומר דלא נתחזקה בא"א רק ע"פ משא"כ באשה אומרת מת ל"ש זה דבא בודאי ידעינן דהיא א"א דע"פ ע"פ לא נתחזקה בא"א ותקשה דאמאי לא קתני דאי ניסת תצא וע"כ דאיירי בצרות וע"כ שפיר הוכיח המקשין דאיירי בצרות. אך אכתי אין ראיה דיש לומר דהיא מודה דהיא א"א ואומרת מת דהשתא אין לה מיגו דהא סוברים דמיגו להכחיש ע"פ לא אמרינן וע"כ יש לאשה האומרת מת מיגו דאי בעי שתקה דאז היא יש לה מיגו דאינה א"א ואכתי מנ"ל דאיירי בצרות אך לפי מה דסוברים דע"כ נאמן מהתורה בלא דייקא משא"כ ע"פ הוא רק משום דייקא ניחא דבעד אומר מת יש לומר דמש"ה לא קתני דתצא דיש לו מיגו דאי בעי שתק דל"ש דרוצה לפוסלה לכהונה כיון דנאמן מהתורה מותרת גם לכהן אלא אשה אומרת מת דעכ"פ אסורה לכהן דליכא דייקא בכהן דליכא חומר בסופה דמותרת לחזור דליכא גזירה שמא יאמרו גירש זה וממילא ליכא מיגו דאי בעי שתק דיש לומר דרוצה לפוסלה לכהונה וא"כ אמאי לא קתני דתצא וע"כ דאיירי בצרות ושפיר הוכיח דאיירי בצרות וקשה לר"י וזה הכל אי משום גזירה וזה ל"ש בכהן משא"כ הירושלמי לשיטתו דסובר משום קנס אסורה לחזור וזה שייך גם בכהן וא"כ מותרת גם לכהן אפי' בע"פ דהוא משום דייקא וא"כ איכא מיגו אפי' באשה ויש לומר דלא איירי בצרות ולא קשה על ר"י וע"כ פסק הירושלמי כר"י דהכחשות צרה לא הוי הכחשה. וע"כ לא קשה דלא מוקי אביי בב"א ונשאת לעד דהא עיקר הראיה דמועיל משום דקתני לא תנשא ולא קתני דתצא וע"כ משום דבניסת לעד ל"ת. אך אין ראיה דגמ' היכי דלא נתחזקה בא"א רק ע"פ דיש לו מיגו דאי בעי שתק. אך תקשה באשה אומרת מת דאז ליכא מיגו דרוצה לפוסלה לכהונה ואין לומר בצרות הא ר"י סובר דהכחשת צרה לא הוי הכחשה וע"כ דמש"ה לא קתני לא תצא דנפק"מ בניסת לעד ואין לומר דבאשה אומרת מת ל"ש זה דליתא דכבר כתבו ועיין בלח"מ דלאו דוקא אשה רק עיקר הכוונה ע"פ וזה הכל לדידן דקי"ל משום גזירה דקי"ל כעולא ותנאי בנישואין לא מהני אפי' אי אמר בפירוש שהקידושין יהי' בטל לא מועיל ויש לומר משום גזירה ובנתקדשה אמרו דפי' תנאי משא"כ בנישואין אין תנאי וכיון משום גזירה אסורה לינשא לכהן בע"פ דליכא דייקא וממילא ליכא מיגו דיש לומר דרוצה לפוסלה לכהונה וע"כ דאי נשאת לעד ל"ת משא"כ אביי לשיטתו לדידי' ע"כ משום קנס ומותרת גם לכהן ואיכא מיגו ול"ש דאי ניסת לעד ל"ת ויש לומר דתצא וע"כ לא מוקי כן. ובזה יש לומר הא דהרמב"ם לא פסק כאביי דלכתחלה ל"ת דעיקר הראיה דל"ת לכתחלה כיון דחזינן דאפי' איכא מיגו ל"ת לכתחלה משום לזות כיון דאיכא עד המכחיש כש"כ בזא"ז משא"כ הרמב"ם לשיטתו דמפרש דמש"ה לא קתני דתצא דאיירי בנשאת לעד א"כ אין ראיה דיש לומר הן בזא"ז והן במיגו תנשא לכתחלה וע"כ לא פסק כאביי:
ובזה אמרתי הא דהרמב"ם פוסק כר"י דב"י הנשואה לכהן שהעידה לה אחת מחמש נשים שמת בעלה מותרת לאכול בתרומה אלמא דלא סמכינן על עדותן כלל והרי היא א"א גמורה והראב"ד פסק כר"ע דאסורה לאכול בתרומה והקשה על הראב"ד. דהא שמואל פוסק דהלכה כר"ט. וע"כ נראה דהנה בס' ע"א מפרש דפלוגתא דר"ט בצע ע"פ מה דאמרינן בירושלמי על הא דאין צרה מעידה לחברתה חשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה מעתה אפי' על עצמה לא תהיה נאמנת מתוך בהיא יודעת שלא עשו דברי' כלום אצל חברתה אף היא אומרת מת מעתה אפי' על צרתה תהיה נאמנת א"כ חוזרת לקלקולה הראשון חשודה לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה ונ"ל דר"ע ס"ל כטעם הנ"ל דלהכי מתירין אותה משום דהשתא שיודעת שאין עדותה מועלת לצרה אומרת אמת ומש"ה ס"ל דאסורה צרתה לאכול בתרומה כיון באנו מחזיקים אותה שאומרת אמת רק באנו חוששים שלא להתיר הצרה שא"כ תשקר אבל זה ודאי אין לחוש שתקלקל עצמה באיסור א"א כדי להכשיל צרתה באכילת תרומה א"ו שאומרת אמת ולהכי אסורה צרתה בתרומה אבל ר"ט לא ס"ל כטעם הירושלמי רק ס"ל כדפריך הש"ס ד' ק"ך ואמאי ליחוש דלמא בגיטא אתאי ולקלקולא דצרה היא דמכוונת והיינו טעמא נמי דמתירין אותה להנשא אע"ג שאין מאמינים אותה לגבי חברתה משום דאמרינן היא ודאי לא הקלקלה נפשה ואם תנשא אמרינן שקבלה גט מבעלה וכיון שאין בעדותה כלום לכן צרתה מותרת בתרומה. אך תקשה ממתני' ב' יבמות זו אומרת מת בעלי וכו' זו אסורה מפני בעלה של זו נתייבמו ומתו היבמי' אסורות להנשא ר"א אומר הואיל והותרו ליבמין וכו'. ולכאורה איכא למידק ממתני' כטעמו של הירושלמי דהתם ליכא לומר דמחזקינן לה דבגיטא אתאי דא"כ איך נתייבמה ליבמה הרי היא גרושת אחיו א"ו שאומרת אמת ואמאי אסורה צרתה מפני בעלה של זו א"ו כטעם ירושלמי דמתוך באין דברים מועילים לצרתה אומרת מת ואם כן צרתה אסורה בתרומה כר"ע וע"ש. אך יש לומר דגם התם שייך בגיטא אתאי ע"י גט דהפקיעו הקידושין למפרע כגון דביטלו שלא בפני השליח ובשלמא בסוגיא דרשני דנשאת לכהן לא קשה דילמא היה הגט ע"י דהפקיעו הקידושין דאם כן הוי זונה ואסורה לכהן מה שאין כן לענין יבום ל"ש זה. אך בודאי לא הי' גט כזה דכיון דהוי למפרע ביז ואין אדם עושה ב"ז. אך לשמואל לשיטתו דסובר דבקע"ת וכ"ס ל"צ גט דאלים החזקה דאין אדם בועל ב"ז יש לומר דנתגרשה בגט כזו וע"כ אין ראיה דהלכה כר"ע דסובר טעמא דירושלמי וע"כ פסק שמואל דהלכה כר"ט מה שאין כן לדידן דקיימא לן כרב דצריך גט דאלים חזקה דאין בועל בעילת זנות ואם כן ל"ש דיגרש בגט כזו וע"כ בטעם הירושלמי. וממילא דהלכה כר"ע דאסורה בתרומה:
ולפי מה שכתבו ועיין בס' יש"י דמש"ה אחד אומר מת ואחד נהרג דבטל העדות הגם דאיכא אחד שאומר מת ועיין בב"ש סי' י"ז אך כיון דהא דע"א נאמן משום דייקא והכא לא דייקא כיון דלדברי שניהם אינו קיים. ובזה ניחא הא דהרי"ף סובר דאפי' בלא אמר קברתיו אם ניסת ל"ת והקשה הא לשיטת ברי"ף איבעיא לא הי' רק בקברתיו ומהראוי להיות תצא אך כיון דעכ"פ לשיטת הרי"ף נפשוט איבעיא ובאומר קברתיו דנאמן משום דמדע"ל לא משקר וכיון דלא אמרינן דטעמא משום דייקא א"כ אפי' בלא אמר קברתיו נאמן, במיגו דמת ע"מ ואין לומר דמת אטו נהרג לא אמרינן הא הטעם דשמא אמר ע"א נהרג ואי טעמא משום דע"ל מהני דעכ"פ איכא אחד שאומר מת:
ועיין בב"ש סי' ה' ס"ק כ"ה וז"ל ואם אחד אומר שנטבע ואחד אומר מת לדברי המחבר מותרת מ"נ ואם נטבע במים שאל"ס לא הוי הכחשה כי י"ל שעלה מהמים ומת שם וע"ש:
ובזה יש לפרש הא דפריך הגמ' דפשיט משני ת"ח שהיו בספינה וכו'. עד ותסברא מים שאין להם סוף נינהו ואשתו אסורה אלא היכי דמי דאמרי אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמר סימנים וכו'. ותמהו מה פריך מים שאין להם סוף דילמא סובר כמאן דאמר דת"ח שרי אפי' מים שאין להם סוף. ונראה דהגמ' הכי פריך דהא קשה מה פשוט הגמ' דלפי מה דס"ד דאין עד כלל על הטביעה אלא הנשים א"כ הו"ל הוחזק' מלרמה א"כ י"ל דמהימנא במיגו דאי בעי אמרה מת סתם וע"כ משום דבשני עדים לא אמרינן מיגו. אך הטעם משום דאינו יודע מה שבלב חבירו וע"ז פריך ותסברא דהא מים שאין להם סוף אשתו אסורה והטעם כי שמא עלה מהמים וממילא ל"ש דאין אחד יודע מה שבלב חבירו דהא אפי' אם אחד אומר מת וע"א אומר שנטבע לא הוי הכחשה שמא עלה ומת וע"כ כגון דאמרו אסקינהו קמן וא"כ ממילא אין לפשוט דיש לומר דקאמרי סימנים דלא עליהו סמכינן. ועל קושית תוס' הנ"ל דעד יש לו מיגו דאי בעי שתק יש לומר דמש"ה לא נאמן משום דאי גירשה קלא הוי לה דמה"ט בעל שאמר גרשתי אינו נאמן הגם דבידו לגרשה. אך תקשה דא"כ בעד אומר מת דל"ש זה בלא"ה נאמן במיגו ול"צ לדעולא וע"כ צ"ל דאפי' אי שתק מה בכך מ"מ היא יודעת דהיא מא"א וניחא ג"כ קושית הרמב"ן דאמאי לא מוקי בב"א וניסת לעד ואומרת ברי דא"כ יש להעד מיגו וגם היא תאמר כן ואמאי ל"ת לכתחלה. ובאמת אי אמרינן דהיכי דמדאורייתא נאמן אפי' בב"א חשוב כשנים וא"כ נירא הא דקתני עד אומר מת ועד אומר לא מת לא תנשא ולא קתני תצא וניחא הא דדייק דאשה אומרת מת איירי בצרות דהתם לכ"ע הנאמנות רק מדרבנן ובעינן זא"ז ולא קתני תצא וע"כ דאיירי בצרות וניחא קושית תוס' הנ"ל ודוק:
גם נראה על קושית הרמב"ן הנ"ל דהא הקשה על שיטת הרמב"ן דא"כ הא דפריך רבא על רב מהא דקתני דפנו ופי' רש"י דבע"א לא מצי איירי דא"כ תקשה פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים ולשיטת הרמב"ן דילמא בע"א ובא ע"א והכחישו והיא ניסת לעד ואומרת ברי לי ואשמעינן דתצא דפשיטא ליכא דה"א כשיטת הרמב"ם דסובר דל"ת אפי' בב"א:
ונראה דהנה באה"ע סי' י"ז איתא בא ע"א ואמר מת והתירוה לינשא ואח"כ באו שנים ואמרו לא מת תצא לדברי הכל ואיתא ברמ"א ודוקא דהיא שותקת אבל אם היא אומרת ברי במת חשוב כתרי ותרי אם העדים הם נשים ואיתא בקונטרוס עגונות למהר"ח שבתאי וז"ל דלכאורה מוכח מזה דהרמב"ם סובר כשיטת רש"י דמפרש ברי שאין לבי נוקפי דאילו לשיטת הר"ן שאומרת ברי שמת אז מצטרפת עם העד שאמר מת ואיכא רוב דיעות שאומרים שמת ושרי' אפי' לא נשאת להעד וא"כ לא משכחת דינא דהרמב"ם בעד אומר מת ועד אומר לא מת ובאו בב"א דל"ת אי נשאת לעד ואומרת ברי דכיון דאומרת ברי שמת ודאי מצטרפת עם עד האומר מת ואיכא רוב דיעות וא"כ שרי' לבעלה אפי' אי לא נשאת לעד ואח"כ מסיק שם דאפי' אי אומרת ברי שמת לא חשוב משום זה רוב דיעות לבטל בעד שאומר לא מת דכי היכי דאמרינן דתרי נשים לגבי ע"כ דחשוב פו"פ וה"ה ע"א ואשה לגבי ע"א חשוב פו"פ וכתבו דזה דווקא ללישנא בתרא אבל ללישנא קמא וסמכינן על שני נשים אפי' לנגד עד כשר א"כ כש"כ דמצרפין האשה לע"כ ואפי' לא נשאת לעד ואפי' לכתחלה תנשא כיון דאפי' ש"פ הולכין אחר רוב דיעות נגד ע"כ כש"כ בזה:
והנה שיטת הרמב"ם דאשה אומרת מת ואח"כ בא ע"כ ואמר לא מת אפי' אי נשאת תצא והקשה מהא דאיתא בירושלמי בשם רב דהאשה מכחשת את האיש ועיין במ"מ דכתב דהרמב"ם כלישנא בתרא דשני נשים כע"א דמי דכיון שהורע כח נשים לגבי ע"כ כמו כן הורע כח האשה לגבי ע"כ. והירושלמי סובר כלישנא קמא דאמר עשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד וה"ה לאשה ועד שהולכין אחר הראשון וע"ש ולפי"ז כיון דרב סובר ע"כ כלישנא קמא ואליבא דלישנא קמא מצטרפת האשה לע"כ וע"כ לא קשה דילמא הא דקתני דופנו בעד לגבי עד ונשאת לעד ואומרת ברי דאליבא דרב היא מצטרפת להעד ואמאי תצא ואפי' לכתחלה תנשא ואפי' לאחר. ובזה ניחא הא דמקשה על רב דווקא ולא על הברייתא דשנים אומרים מת דאז יש לאוקמי בחד וחד דלשיטת הרמב"ן תצא ואפי' אומרת ברי וע"כ מקשה רק על רב לשיטתו דלדידי' יהי' מצטרפת לע"כ:
ולפ"ז יש לומר דאביי סובר כלישנא קמא ובפרט דמתרץ דברי ר"י ור"י הוא כירושלמי וא"כ אי אפשר לומר בב"א ונשאת לעד ואומרת ברי דא"כ אפי' לכתחלה תנשא דהיא מצטרפת וע"כ דלא איירי באומרת ברי וא"כ ע"כ איירי בזא"ז משא"כ לדידן דקיי"ל כלישנא בתרא אז אפי' באומרת ברי לכתחלה ל"ת דליכא רוב דיעות:
גם נראה דהנה על מה שתירצו בתוס' דמש"ה לא נאמן העד במיגו דיש לומר דרוצה לפוסלה מכהונה והקשו דאי איירי דהיא ג"כ אומרת שנתגרשה אסורה לכהונה ע"פ דיבור' ואי דהיא אומרת דלא נתקדשה א"כ אפי' אי איכא שנים דנתגרשה לא הי' מועיל דבזה שאמרה לא נתקדשה מוכחשת מהעדים והעדים שאומרים נתגרשה לא מועיל כיון דהיא אמרה דלא נתקדשה ממילא לא נתגרשה ודמי להא דאיתא בשבועות דאתו סהדי דאוזפי' ופרע דאמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ולכאורה נראה דהא אביי לשיטתו פליג שם על רבא וע"ש בתוס' וע"כ שפיר מתרץ אביי. ובזה ניחא הסוברים כאביי דלכתחלה ל"ת משום לזות ותמהו כיון דרבא תירץ תי' אחר ע"כ משום דל"ס כאביי ואפי' לכתחלה תנשא. אך יש לומר דגם רבא מודה לאביי אך לשיטתו א"א לתרץ כאביי דא"כ קשה קושיא הנ"ל:
אך המחברים תירצו ועיין בס' דו"ח דאיירי דהיא א"י אי נתגרשה וע"ש וא"כ ניחא קושיא הנ"ל דאי איירי בב"א ונשאת לעד ואומרת ברי א"כ תקשה סיפא בנתגרשה כיון דאומרת ברי יש לעד מיגו ואין לומר דדעתו לפוסלה לכהונה הא נפסלה ע"פ דיבור' וע"כ דאומרת שמא א"כ גם במת תצא בב"א וע"כ איירי בזא"ז ובשמא רק כדעולא דחשוב כשנים:
גם לפי מה שכתבו דעיקר הוכחה של הרמב"ם מהא דאיתא לקמן אני טהורה וחברתי טמאה ואמר לה ע"א את טמאה וחברתך טהורה דחברתה משתרי אפומא דע"א וקשה דהא הוי ע"א בהכחשה וע"כ דאיירי בנשואה והבעל אומר ברי שטהורה ואע"ג דאינו נאמן מ"מ מהני הברי שאין לבו נוקפו וספק ולהכי ל"ת דמשתרי' ע"י ע"א הגם דהוי ע"א בהכחשה וע"כ שמעינן דאפי' בב"א בנשאת לעד והיא אומרת ברי ל"ת אע"ג דהוי ע"א בהכחשה אך כתבו דאי אמרינן דהיכי דעד נאמן מדאורייתא אז אפי' בב"א חשוב כשנים א"כ מכש"כ שבוי' דאסורה רק מדרבנן דמי להיכי דנאמן מדאורייתא ואז אפי' בב"א נאמן משא"כ היכי דאינו נאמן רק מדרבנן ובעינן זא"ז אז כי הוי בב"א אפי' נשאת לעד ואומרת ברי לא מהני. ולפ"ז למ"ד דאפי' בסוטה דנאמן מדאורייתא בעינן זא"ז א"כ ע"כ הא דבשבוי' מישתרי אפומא דע"א הגם דהוי ע"א בהכחשה ע"כ משום דבעל אומר וגם היא אומרת ברי וכבר אמרנו דר"י דחולק על ר"ח קמייתא משום דסובר דהיכי דמדאורייתא נאמן אפי' בב"א חשוב כשנים. אך ר"ח לשיטתו דסובר דאפי' בסוטה בעינן זא"ז וכיון דאביי מתרץ דברי ר"י ואליבא דר"י אין ראיה מסוטה דמהני ברי דיש לומר כיון דשבוי' רק מדרבנן דמי להיכי דמדאורייתא נאמן דחשוב כשנים אפי' בב"א וע"כ לא מתרץ בב"א ונשאת לעד ואומרת ברי משא"כ הרמב"ם סובר דאפי' היכי דמדאורייתא נאמן ל"ח כשנים וא"כ ע"כ ראיה משבויה דמהני ע"א בהכחשה בנשאת לעד ואומרת ברי ועיין בס' ב"ש סימן י"ז דכתב דאפי' אי אמרינן דלא כשיטת הרמב"ם דהיכי דהתירוה ע"י אשה ובא ע"א ומכחיש דל"ת מהיתרה מ"מ היכא דהתירוה ע"י עצמה אז לכ"ע ע"כ יכול להכחיש והקשה בס' ש"ש דא"כ תקשה הא דאמר ר"פ באמר לדידה דפטור והא היא אינה נאמנת אפי' אי מיירי שכבר התירוה ואין לומר דאיירי שהעד הוא ע"פ דא"כ אפי' בלא אמר לדידה אמאי חייב והגם דאיירי דהוא פסול דרבנן דכשר לעדות אשה משום דבעינן והוא עד כיון דבעלמא פסול דאל"כ תקשה מתני' דקתני דשה"ע אינו נוהג בנשים וקשה הא משכחת בעדות אשה דמועיל העדות וע"כ דל"ח והוא עד וע"ש:
אך לפי מה דסובר ר"פ לעיל דמשביע לעדי משב"ק דחייבין קרבן שבועה משום דמדאורייתא חזי והקשה הרשב"א, דמ"מ אין תועלת בעדותן וכתבו דנפק"מ להעיד בעדות אשה שמת דגזלן דרבנן כשר לעדות אשה ואיכא תועלת והוא עד קרינן כיון דמדאורייתא חזי וא"כ משכחת דינא דר"פ דעד הוא גזלן דרבנן דחייב קרבן שבועה לר"פ לשיטתו ומ"מ באמר לדי' דפטור דלא יכול להכחיש אחר שהתירוה כיון דהוא ע"פ הגם דפסול רק מדרבנן וע"כ ניחא דהרמב"ם השמיט באמר לדידה דפטור דהא קיי"ל דלא כר"פ ואפי' עדים פסולי' מדבריהם והשביע שיעידו לעדות אשה דאיכא תועלת מ"מ לא קרינן והוא עד הגם דמדאורייתא חזי וע"ש בסוגיא וע"כ דאיירי דע"כ וא"כ אפי' באמר לדי' דהוא יכול להכחישה אפי' לאחר שהתירוה ודוק:
גם נראה הא דרמב"ם פסק דלא כאביי וזא"ז תנשא לכתחלה ול"ח ללזות דהא התוס' הקשו דהא ביבמות פריך טעמא דנשאת הא לא נשאת לא והא אמר עולא כל מקום וכו' ומסיק דל"ת מהיתרה הראשון ומשמע דתנשא לכתחלה וע"ש. וע"כ נראה דהנה הב"ש הוכיח דבע"א צריך התרת ב"ד דוקא דאל"כ מה פריך הגמרא מדעולא דילמא דלא התירוה ב"ד וע"כ קתני דוקא ע"א אומר ונשאת קודם שבא העד ואמר לא מת דאי לא נשאת ובא ע"א ואמר לא מת אז הגם דנשאת אח"כ תצא ולעולם דאי התירוה קודם אפי' לא נשאת קודם שבא עד ואמר לא מת ל"ת מהיתרה והוכיחו מזה ב"ד דצריכין ב"ד וע"כ דנשאת ע"י התרת ב"ד וע"כ פריך למה קתני נשאת דוקא. והנה בתשובה איתא דמש"ה בעינן התרת ב"ד כיון דמדינא אינו נאמן העד בדבר שבערוה רק מדרבנן וע"כ דהפקיעו לקידושין ועיין ברש"י בשבת וא"כ לאביי דסובר דאפי' בדבר שבערוה נאמן ע"א ול"צ להתרת ב"ד ולא קשה קושית הגמ' דיש לומר דהא דקתני נשאת מיירי בלא היתר ב"ד ויש לומר שפיר דבלא נשאת רק התירוה לכתחלה ל"ת משא"כ לדידן דע"כ צריכין לתירוץ דל"ת מהיתרא ומשמע דתנשא לכתחלה וע"כ הוכיח הרמב"ם דלא כאביי. ובזה ניחא הא דהקשו הא דקיי"ל דבעל שאמר גרשתי דלמפרע אינו נאמן דע"ז אין בידו לגרשה השתא שיהי' מגורשת למפרע וקשה הא בידו ליתן גט ע"י דהפקיעו הקידושין כגון דיבטל שלא בפני השליח דאז הפקיעו הקידושין למפרע אך לפי מה שהוכיחו דל"צ ב"ד בגט דאל"כ מה בידו לגרשה איכא דילמא לא איתרמי ב"ד כדאיתא בקידושין פ' ג' דלא הוי בידו לגייר כיון דצריך שלשה מי יימר וכו'. וע"כ דל"צ ב"ד וא"כ באופן דיתן גט ע"י דהפקיעו הקידושין דאז בודאי צריכין ב"ד וממילא ל"ח בידו:
ובאמת אמרתי לפי מה שהוכיחו דצריך ב"ד בגט דאל"כ אמאי קיי"ל דבעל שאומר גרשתי דאינו נאמן אפי' על להבא וכתבו בתוס' ב"ת הטעם משום דאי גירשה הי' קול שגירשה וע"כ משום דצריכין ב"ד וע"כ איכא קלא אי גירשה והטעם כתבו דמש"ה צריך ב"ד משום דחשוב דין כיון דגובה הכתובה ע"י הגט:
ובזה ניחא קושית תוס' שם דמה אשמעינן דאינו נאמן על למפרע פשיטא דאל"כ אמאי תיקנו זמן בגט שלא יחפה על ב"א אכתי יכול לחפות שיאמר גרשתי למפרע וע"ש וע"כ דצריכין להבין מהיכי תיתי יהי' נאמן על למפרע כיון דאי גירשה קלא הי' ובשלמא להבא נאמן משום דבידו לגרשה משא"כ על למפרע איכא חזקה דלא גירשה משום דליכא קלא ובידו ליכא וע"כ דה"א דל"צ ב"ד דל"ח דין הגם דאיכא כתובה למישקל והנה אי ל"ח דין ממילא דצריך דו"ח בעדות נשים דהא הטעם דל"צ דו"ח משום דאיכא כתובה למישקל חשוב ממון וכיון דל"צ ב"ד וע"כ משום דל"ח דין ממילא בעינן דו"ח והנה הראשונים הקשו דאמאי לא קאמר דתיקנו זמן כדי שיהי' עדות שיכול להזימו ותירצו דהא אין בודקין ע"ז בדו"ח וא"כ אי תאמר דגם למפרע נאמן ע"כ תאמר דל"צ ב"ד ול"ח דין משום הכתובה וממילא בעינן דו"ח וא"כ לא קשה מפני מה תיקנו זמן שלא יחפה על ב"א דאכתי יכול לחפות דליתא דהשתא יש לומר דתיקנו זמן משום עדות שיכול להזימה. ובזה אמרתי על קושית מהרש"א ב"ת דאמאי הקשו בתוס' מנשאת ואח"כ באו עדים דהא על ת"ק קשה יותר דיש לומר בבאו עדים ואח"כ נשאת לא קשה דיש לומר דדייקא שמא יוזמו העדים ואע"ג דאין בודקין ע"נ בדו"ח הא הטעם כיון דאיכא כתובה למישקל זה אינו דכיון דלכתחלה ל"ת ליכא כתובה דלא קרינן לכשתנשא לאחר כמו במים שאל"ס דלא נוטלת הכתובה משום דלא קרינן לכשתנשא הגם דאי ניסת ל"ת ומש"ה הקשה מנשאת ואח"כ באו עדים דאז לכתחלה תנשא דאכתי לא הי' המכחישין ונוטלת הכתובה ולא בעינן דו"ח וא"כ ל"ש דדייקא שמא יוזמו העדים ודוק:
והנה לענין ע"א ביבמה אי נאמן שיטת הרא"ש דאינו נאמן דהא בגמ' דחי הפשיטות ממתני' דלעולם דאיירי בתרי רק דאיירי בהזמה וע"כ תמה על הרי"ף דסובר דע"א ביבמה נאמן כיון דפשיט הגמ' ממתני' דנאמן והא בגמ' דחי לה דאיירי בהזמה. אך תמהו דלפי דבריו גם הא דפשיט דע"א נאמן להעיד שתתייבם במת בני ואח"כ מת בעלי ממתני' ג"כ ודחה דשפיר יש לומר דע"א אינו נאמן ואיירי בתרי ובעדי הזמה וע"כ קשה על הרא"ש דפסק באומר מת בנה ואח"כ בעלה דנאמן וקשה כיון דהרא"ש סובר דהא דמשני בעדי הזמה לאו דחויה היא א"כ אין ראיה דמת בנה ואח"כ בעלה דנאמן הא יש לאוקמי ג"כ בעדי הזמה. והנה בס' יש"י כתב הא דלא משני הש"ס גם ברישא דאיירי בעד הזמה משום דהא הרמב"ם סובר דאם העידו שנים שפלוני הרג את פלוני ואח"ז באו שנים ואמרו שהעדים היו עמהם וגם ראו שפלוני לא הרג את הנפש אין זו הזמה רק הכחשה דהזמה אינו רק כשאינן באין על עיקר המעשה רק לפסול העדים וכל המעשה יכולה להיות אמת אבל היכי שבאים לבטל המעשה הוי הכחשה הגם שאומרים עמנו הייתם ג"כ. ולפ"ז תקשה כאן דאיירי שאומרים עמנו הייתם ואמרו ג"כ חילוף הי' הדברים וזה הוי הכחשה ומגרע כח הזמה. ואמנם הדבר פשוט דברי הרמב"ם אמורים באופן שכבר נתבטל כל עדות המעידין בתחלה ע"י הזמה כמו שבאים העדים הראשונים ואומרים פלוני הרג את פלוני ביום פלוני ואח"ז באו עדים ואמרו אתם הייתם עמנו ביום פלוני הרי כבר נתבטל העדות מכל וכל ולמה להם להעדים אחרונים לומר שגם ההורג היה עמהם וע"כ כוונתם לשלול ענין הדבר שלא נעשה ההריגה כלל והרי זה אינו מגיע לענין העדים הללו רק אף אם יבואו עדים אחרים ויעידו על ההריגה יהיו מוכחשים מפי עדים הללו ואין זה רק הכחשה משא"כ בנידון שלפנינו דאיירי שהעדים הראשונים אמרו מת בעלך ואח"כ מת בנך היינו שבעלה מת ביום ב' לחודש ובנה מת ביום ג' לחדש ובאו שני עדים ואמרו ביום ג' לחודש עמנו הייתם והאמת הוא שמת בנה ביום א' לחודש בזה אילו לא הי' כאן ענין ההכחשה הי' העדות הראשון בחזקתו לענין גוף העדות דהרי אף שלא העידו רק על מיתת בעלה תנשא לשוק שהרי הוחזק שיש לה בן וא"כ כשבאים לבטל שלא יהי' מועיל עדות המעידין על מיתת הבן אח"כ ע"כ צריך ענין הכחשה ג"כ בזה אין הכחשה מבטל הזמה. ואמנם ברישא דעדים הראשונים אמרו מת בנה ואח"כ מת בעלה באופן שתתייבם האשה ובאו העדים אחרים ואמרו עמנו הייתם ביום זה והוסיפו לומר חילוף היה הדברים דהיינו שמת בעלה ואח"כ בנה א"כ ענין העדות הראשון נתבטל בעת שאמרו העדים עמנו הייתם דעדות הראשון שתתייבם וכיון שאמרו עמנו הייתם ממילא נתבטל עדות הזה והבן בחזקת חי הוא. ומעתה מה שאמרו העדים שמת הבעל תחלה ואח"כ הבן הוא למותר לביטול העדות והוי הכחשה גמורה לשיטת הרמב"ם ולכך לא משני הש"ס בעדי הזמה וע"כ נפשוט בעיין דאף במת בנך ואח"כ בעלך דהעד נאמן ואף לשיטת הרא"ש דהך דמשני הש"ס בעדי הזמה שנויי גמורה היא וע"ש. אך נראה דגם בסיפא אפי' אילו לא היה הכחשה שמת בנה קודם לא היה העדות הראשון בחזקתו לענין גוף העדות דאין לומר דהרי אף שלא העידו רק על מיתת בעלה תנשא לשוק כיון דקיי"ל עד זומם למפרע נפסל א"כ ממילא בטל העדות מה שהעידו על מיתת בעלה קודם ע"י הזמה דביום שאמרו על מיתת הבן עמנו הייתם בטל גם העדות על מיתת הבעל וא"כ ל"צ להכחשה שמת הבן קודם דכיון דבטל העדות על מיתת הבעל אי אפשר שתתייבם והוי הכחשה גמורה וע"כ לדידן דקיי"ל כאביי דלמפרע נפסל א"כ גם בסיפא אי אפשר לאוקמי בעדי הזמה וע"כ סוברים הרי"ף והרמב"ם דע"א נאמן ביבמה להתירה לעלמא והסוגיא דמשני בעדי הזמה ע"כ קאי לרבא דמכאן ולהבא הוא נפסל וע"כ רבא לשיטתו צריך להוכיח דע"א ביבמה נאמן מקו"ח משום דמתני' יש לומר בעדי הזמה לדידי' לשיטתו משא"כ לדידן:
אך העיקר נראה לי הא דלא משני לעיל בעדי הזמה דהא תקשה דכיון דאין בודקין ע"נ בדו"ח א"כ אי אפשר להזים העדים אך כיון דהא דאין בודקין בדו"ח דחשיב ממון משום הכתובה והנה בדין מרומה קיי"ל דאפי' בממון בעינן דו"ח והכא דהי' סגי שיאמרו רק מת בעלך לחוד וממילא תנשא לשוק דאוקמא הבן בחזקת חי וע"כ הא דאמרו דמת הבן אח"כ משום דסברו אי אסהידנא על הבעל לחוד כי שמעה דמת הבן תחקור איזה מת ראשון ולא יוכלו לקלקלה אבל כי אסהידנא אתרווייהו כי שמעה נמי דמת הבן לא תחקור ומקלקלא ועיין בתוס' שם דכתבו כן לענין ע"א וברא"ש שם ועכ"פ חשוב דין מרומה וצריך דו"ח ושפיר משני דמיירי בעדי הזמה. וזה הכל לר"ע לשיטתו דסיפא אתיא כר"ע לענין אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ור"ע סובר דהא דלא בעינן דו"ח דחשוב ממון וממילא היכי דהוא דין מרומה בעי דו"ח משא"כ הרישא דלא אתיא כר"ע ולדידן אין בודקין בדו"ח משום עגונות וע"כ נהי דברישא ל"ש כיון דאיכא כתובה למישקל דהא היכא דאיכא יבם לא נוטלת הכתובה מ"מ ל"צ דו"ח משום עגונות וע"כ לא דחי בעדי הזמה. וזה הכל לסוגיא דהכא דמוקי כר"ע אבל לפי הסוגיא דגיטין דאתיא גם לרבנן משום דמדרבנן הוי ממזר אפי' לרבנן וא"כ א"א לומר דאיירי בהזמה דהא אין בודקין משים עגונות וע"כ דאיירי בע"א וע"כ פסקי הרי"ף נכונים דע"א ביבמה נאמן. וניחא הרמב"ם דלא הביא באמר לדידה דפטור. ולכאורה נראה בפשיטות דהא הקשו דאפי' אמר לדידה הפסידה התוס' כתובה דע"י עד נוטלת גם תוס' משא"כ ע"י עצמה והנה אי אמרינן דהא דנוטלת הכתובה הוא משום קו"ח גם התוס' נוטלת רק אי משום מד"כ אז על התוס' ליכא מד"כ. ובתשובות איתא דעל הקו"ח איכא פירכא דהא דהתירו ערוה החמורה משום דחזקה דאשה דייקא מגרע לחזקת א"א וממילא היא נאמנת משא"כ לענין ממון המוציא מחבירו עליו הראיה וכיון דהכא איירי ע"כ באתפסה א"כ היא מוחזקת א"כ ממילא נוטלת גם תו"כ. ולפ"ז לפי מה דהקשו אי אמרינן דהיא נאמנת יותר מהעד הגם דעד מכחיש שלא אמר לה א"כ פשיטא דפטור העד באמר לדידה דבשלמא אי העד נאמן איצטריך לאשמעינן דמ"מ פטור העד הגם דהפסידה בכפירתו משום דהיא גרמה זה שהשביע לעד משא"כ אי הי' נאמנת תקשה פשיטא דפטור העד. אך יש לומר נהי דהיא מוחזקת לפי מה דסוברים דווקא אי בע"ח קונה משכון אז חשוב מוחזק והנה הא דקנה למשכון היכי דאתפסה הקנין הוא משום משיכה דכיון דהוא אתפיס למשכון ולא ע"י ב"ד ע"כ הקנין משום משיכה ועיין בס' ב"מ ועיין ברמב"ן ועיין בקצה"ח סי' ע"ב ומשיכה הוא קנין דרבנן לדידן דקיי"ל כר"י דדבר תורה מעות קונות וא"כ הו"א דכיון דר"פ סובר דאזלינן בתר דאורייתא ולא קני למשכון וממילא דגם מוחזקת לא הוי ולא נוטלת התוס' אי אזלינן בתר דאורייתא וע"כ מהראוי שאפי' באמר לדידה חייב וע"כ אשמעינן ר"פ דפטור משא"כ לדידן דאזלינן בתר דרבנן וקני' למשכון ואז נוטלת גם התוס' ולא הפסידה העד במה שכפר ופשיטא דפטור העד וע"כ לא הביאו הרמב"ם:
גם נראה דהא בס' ש"ש הק' נהי דהיא נאמנת יותר מ"מ הא הוי ע"א בהכחשה ואין לומר דאיירי לאחר שהתירוה מ"מ לכתחלה ל"ת משום לזות וכל היכי דלכתחלה ל"ת לא נוטלת הכתובה כמו במים שאל"ס וע"כ דר"פ סובר דהא דנוטלת הכתובה הוא משום קו"ח ולא משום מד"כ וע"כ הגם דלכתחלה ל"ת מ"מ קו"ח איכא דאם התרתם ערוה בדיעבד שלא תצא משא"כ לדידן משום מד"כ וכיון דלא קרינן לכשתנשא דהא לכתחלה ל"ת לא נוטלת הכתובה וע"כ אפי' באמר לדידה חייב:
אך לפי מה שכתבתי נראה דהנה דהי' קשה אי הי' נאמנת יותר פשיטא דפטור העד והוכיחו מזה דראשון נאמן במיגו דאי בעי אמר דשקר אמרתי לך דהא חוץ לב"ד חוזר ומגיד כיון דלא היה חוזר והגם דלא בעינן הגדה בב"ד בעדות אשה אך עכ"פ חשוב דין מרומה. וע"כ כשחוזר קודם דו"ח מהני החזרה דחשוב דין מרומה עכשיו שחוזר ובעי דו"ח וממילא בטל העדות משום שלא הי' דו"ח והנה זה הכל אי הא דלא בעינן דו"ח דחשוב ממון וממילא בדין מרומה בעי דו"ח וא"כ יכול עד לחזור וממילא נאמן העד שלא אמר לה במיגו ואשמעינן ר"פ דאפ"ה פטור העד משום דהי' גרמא משא"כ הרמב"ם דסובר דהא דלא בעי דו"ח משום עגונות וא"כ לא יכול העד לחזור הגם דחשוב דין מרומה א"כ העד לא נאמן שלא אמר לה דהא ליכא מיגו והיא נאמנת ופשיטא דפטור העד וע"כ לא הביאו הרמב"ם:
והנה בתוס' ב"ת הקשו דאי בעל שאמר גרשתי אינו נאמן ול"א הואיל ובידו לגרשה א"כ מ"ט דמתני' דאומר זה בני נאמן. ונראה דהנה הרשב"א סובר דהא דנאמן לומר זה בני אפי במוחזק דאית ליה אחין חזקה בעלמא ולא שיש עדים דיש לו אחין. ותמהו דא"כ מאי קאמר שם מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה וקאמר השתא דאמרת דאמרינן הואיל בעל שאמר גרשתי נאמן משום בידו והא לא דמי דהתם איירי חזקה בעלמא בלא עדים משא"כ בעל שאמר גרשתי דידעינן דהיתה אשתו לא מהני בידו וע"כ נראה דכיון דאינו מכחיש להעד רק שבא להתירה מצד שיש לו בנים א"כ אמאי לא מהני בידו לגרשה וע"כ נראה דהא הראשונים הקשו דלמאי צריכין בידו אי ע"א ביבמה נאמן ועיין ברמב"ן:
וע"כ נראה לפי מה דאיתא בנוב"י שיש מקום לומר דבזמנינו שאין מייבמין גם הרי"ף מודה לאסור לפי מה דאיתא בבעה"מ גבי ע"א ביבמה שכתב ואני אומר אקלקולא דידה כגון אשה שהלך בעלה למדה"י שהיא מקולקלת על בעלה הראשון שהיה לה אבל זו שאין לה בעל אע"פ שאנו אומרים תצא מזה וזה מיבם ומבעל השני אין זה קלקול דבלחודא עיילא ובלחודא נפקא ומעתה אני אומר שגם המתירים ע"א ביבמה היינו משום דלא אמרינן מסני סני ליה וחיישא אקלקולא שנאסרת על היבם שכבר זקוקה ליה אבל הא ודאי אמת ונכון הדבר של בעה"מ שעל הקלקול שתתקלקל על בעל השני לא חיישא דמה מפסדת גם עתה אין לה בעל שני ולפ"ז לדידן שלא הותר לנו היבום ואינה מפסדת את היבם אין כאן שום חומר ולא דייקא וע"ש. והנה המפרשים דקדקו אמאי קאמר לפטור את אשתו מיבום הו"ל להתיר את אשתו לשוק או לפטור מן החליצה ומן היבום. וע"כ נראה דמש"ה קאמר לפטור מיבום משום דאיירי דראוי ליבום ואיכא קלקולא שתאסור על היבם ואז באמת ל"צ לטעמא דבידו דנאמן משום דע"א ביבמה נאמן משא"כ אי הוי אמר להתירה לעלמא אז הוי משמע דאינה ראוי' ליבום רק לחליצה ואז ע"א אינו נאמן וצריכין לטעמא דבידו וע"כ קאמר לפטור מהיבום ובאמת נאמן משום דע"א ביבמה נאמן וע"ז סובר הרשב"ם דוקא חזקה בעלמא בלא עדים כיון דהשתא סובר דמטעם ע"א נאמן בעינן שלא יהי' עדים רק חזקה בעלמא משא"כ לקמן דקאמר מפני מה אמרו דזה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה איירי היכי דאין ראויה ליבום רק לחליצה ואז ע"א אינו נאמן ואז צריכין לטעמא דבידו וממילא דכיון דטעמא משום דבידו נאמן אפי' איכא עדים דיש לו אחין וע"כ קאמר שפיר השתא דאמרת דאמרינן הואיל בעל שאמר גרשתי נאמן משום בידו הגם דידעינן דהיא אשתו והרשב"ם שכתב חזקה בעלמא קאי היכי דראוי ליבום ואז הנאמנות משום ע"א וניחא קושית תוס' דאי ל"א הואיל מ"ט דמתני' דליתא דמתני' איירי בראוי ליבום ואז נהי דל"א בידו מ"מ נאמן משום ע"א ביבמה נאמן: