אור ברסלב

חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות

אות ס

אות נ

יבואר ספק טומאה ברה"י אי מהני ס"ס:

עיין בס' גינת וורדים כלל ח' דהביא שם שני טעמים הא דאזלינן בתר ס"ס דרשב"א בתשובה ס' ת"א כתב דס"ס חשוב כמו רובא דיש שני צדדים להיתר וצד אחד לאיסור טעם השני לשיטת הרמב"ם דסובר דכל ספיקות מהתורה שרי ורק מדרבנן לחומרא נמצא ע"י הספק ראשון דמהתורה שרי לא נשאר רק איסור דרבנן א"כ הספק השני חשוב ספק דרבנן ולקולא ונ"מ דלטעמא דרשב"א אז אפי' בס' כרת מהני ס"ס דחשוב רוב משא"כ לטעמא של הרמב"ם לא מהני ס"ס דהא בספק כרת מודה הרמב"ם דספק אסור מהתורה או באיתחזק איסורא דאז מודה הרמב"ם דספק אסור מהתורה וממילא לא מועיל ס"ס משא"כ לטעמא דרשב"א מהני דכיון דס"ס הוא משום רוב רובא וחזקה רובא עדיף גם נ"מ היכא דאיכא ס"ס להחמיר לטעמא דרשב"א אזלינן בתר ס"ס להחמיר וחשוב ודאי איסור משא"כ לשיטת הרמב"ם משום דספק שרי מהתורה וס' שני חשוב ספק דרבנן ולקולא להחמיר ל"ש זאת וע"ש דכתב דבזה יש לומר מה דמחולק ר"א וחכמים פ' ד' משנה י' דטהרות כל ספק וס"ס ברשות הרבים טהור ברה"י טמא ר' אלעזר אומר ספק ביאה טהור ועי' תוס' ב"ב ד' נ"ה דפליגי בס"ס והיינו דרבנן סוברים דטעמא דס"ס משום דספק דאורייתא מהתורה מותר וכל זה בשאר איסורין משא"כ בס' טומאה דספק אסור מהתורה לכ"ע דהלכתא גמירי מסוטה וע"כ לא מהני ס"ס בספק טומאה ברשות היחיד משא"כ ר"א לשיטתו דסובר בכריתות דלא בעינן באש"ת חתיכה משני חתיכות הגם דלא איתחזק מחויב אש"ת וא"כ לדידי' ע"כ ספק אסור מהתורה וע"כ דטעמא דס"ס הוא משום רוב וע"כ גם בספק טומאה ברה"י מהני ס"ס דהא רובא מהני גם בס' טומאה ברה"י ומש"ה מטהר ר"א וע"ש:

ובזה יש לומר הא דפירש"י בריש כתובות דהא דתקנו דבתולה נשאת ביום ד' שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב"ד ופירש"י דיתברר הדבר דיביאו עדים והיינו דהיה קשה לרש"י דמאי בכך דיבא לב"ד הא איכא ס"ס שמא אינו תחתיו ושמא באונס ועיין בתוס'. וע"כ כתבו דיתברר ע"י העדים. והקשו בתוס' דא"כ מאי מייתי אביי ראיה ממתני' דאומר פ"פ מצאתי דנאמן לעולם דאינו נאמן רק דנ"מ דיתברר ע"י עדים. וע"כ נראה דהנה בשמ"ק הקשה דמאי פריך הגמ' דס"ס הא ספק טומאה ברה"י לא ילפינן רק מסוטה וא"כ כיון דס' טומאה ברה"י לא מהני ס"ס ה"ה ספק סוטה. וע"כ דקושית הגמ' למ"ד דעל חתיכה אחת חייב אש"ת וע"כ דסובר דס' מהתורה וס"ס ע"כ הוא מטעם רוב וממילא מהני ס"ס הן בס' טומאה ברה"י והן בסוטה:

ולפ"ז לפי מה דאיתא בס' ש"ש דאביי סובר דס' מהתורה שרי ורבא פליג בזה יע"ש וא"כ לאביי יש לומר דהתקנה לא היה משום שיתברר ע"י עדים משום דזנות בעדים ל"ש ואין לומר דא"כ הוי ס"ס דלאביי ע"כ ס"ס משום דס' מותר מהתורה וממילא מהני ס"ס הן בס' טומאה ברה"י והן בסוטה וכיון דלא היה התקנה דיבואו עדים שפיר מייתי אביי ראיה דנאמן לומר פ"פ. ובזה ניחא הרי"ף דהקשה על הא דמשני הגמ' דאיירי בא"כ או בפחות משלשה שנים דאכתי איכא ס"ס דהא איכא עוד ס' דמכ"ע ותירץ דמכ"ע פתחו סתום ועיין בר"ן דהקשה דא"כ תקשה לפי מה דדחי הגמ' לא דטעין טענת דמים הא איכא ס"ס דמכ"ע וע"ש אך על אביי לשיטתו לא מהני בספק סוטה ס"ס:

ועיקר נראה לי לתרץ שיטת רש"י דשפיר מייתי אביי ראיה לפי מה דאיתא במכות דף ז' בבועל את הערוה היכי הוי עבדי אביי ורבא דאמרי תרווייהו ראיתם כמכחול בשפופרת ורבנן כשמואל דאמר מנאפים עד שיראו כדרך מנאפים ובהכי סגי לה והיינו מצד חזקה דכיון דראו כדרך מנאפים בודאי בעל ועי' ברא"ש יבמות פ' שני מה שהביא בשם בה"ג לאוסרה על בעלה לא סגי כדרך מנאפין אך לא קיי"ל כן דחזקה דודאי בעל והנה עיקר הטעם של רש"י דכתב דיתברר ע"י העדים והגם כי אמר לפני ב"ד דפ"פ מצאתי מותרת לו ע"פ הדין משום ס"ס ולמאי תקנו שתנשא ביום ד' כדי שיתברר ע"י עדים אך כיון דאיכא לברורי דיבואו עדים ויעידו אי היה ברצון או תחתיו וע"כ לא סמכינן על ס"ס ועשו תקצה שמא יתברר ע"י עדים ועיין בתשובות ולפ"ז שפיר מייתי אביי ראיה דנאמן לומר פ"פ וא"כ ידעינן ע"י דיבורו דהיתה בעולה רק דאיכא מ"מ ס"ס וע"ז יתברר הדבר ע"י עדים משא"כ אי אינו נאמן לומר פ"פ וא"כ ספק איכא אי הי' בתולה ל"ש לומר דעשו תקנה דיתברר ע"י עדים דכיון דע"י עדים ג"כ לא ידעינן בברור דהי' בעולה רק דצריכין לסמוך על החזקה דכיון דראו כדרך מנאפין בודאי בעל א"כ לא הוי בירור גמור דכיון דע"כ צריכין לסמוך על חזקה וממילא ל"צ בירור כלל דהא אפי' כי אמת דפ"פ מצא איכא ס"ס ושרי ליה אך מטעם בירור נעשה תקנה ולא חשוב בירור אלא ודאי דנאמן לומר פ"פ וידעינן דזינתה רק ס"ס שמא באונס ושמא א"ת ע"ז עשו תקנה שתנשא ביום ד' ויתברר הדבר ע"י עדים:

ובאמת נראה לי על קושית שמ"ק הנ"ל לפי מה דאיתא בתשובות ת"ר על הא דכתבו בתוס' ב"ב דיי"נ הוי כמו טהרות דלא מהני ס"ס והגם גם בס' טומאה ברה"י בדבר שאין בו דעת לישאל טהור וכאן החשש נגיעה חשוב אין בו דעת לישאל כמו בקטן דכל שאין נאמן מיקרי אין בו דעת לישאל ובסוטה שאני דחשוב יש בו דעת לישאל דכיון דנאמנות היכי דאיכא רגלים לדבר דכיון דנתיחדה לכ"ע נאמנת אפי' להסוברים דגם ברגלים לדבר אינה נאמנת לומר דטמאה אני לך מ"מ בנתיחדה לכ"ע נאמנת וע"ש ועכ"פ אמרינן דהיכי דאינו נאמן דמי לאין בו דעת לישאל ולפ"ז בשלמא בסוטה דס' הוא אי נבעלה אי לא ע"ז איכא רגלים לדבר ע"י היחוד שהיה ואז נאמנת לומר טמאה אני לך וחשוב דבר שיש בו דעת לישאל משא"כ הכא דאמר פ"פ מצאתי והספק רק אי באונס או א"ת וע"ז ליכא רגלים לדבר וא"כ אפי' אי היא אמרה דהיה תחתיו ברצון אינה נאמנת דע"ז ליכא רגלים לדבר וחיישינן שמא נתנה עיניה באחר וא"כ חשוב אין בו דעת לישאל כיון דאין לה נאמנות וע"כ מהני ס"ס אפי' בסוטה דהגם ברשות היחיד מהני ס"ס באופן זה:

ובזה ניחא הר"ן לקמן בההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמי דר"י היא אמרה מיניה והוא אומר אן מינאי אמר ר"י למאי ניחוש לה חדא הא קא מודה ועוד דהא הלכה כר"ג וכו' עד והא נמי כדיעבד דמי ועי' בר"ן דהקשה למאי הוי כדיעבד אי לגבי עובר הוי לכתחלה היא ואי לגבי אשה דיעבד ממש הוא וע"ש והקשה בתשובות ברית אברהם הא היא לא נאסרה כלל דהא איכא ס"ס דשמא מיניה ושמא באונס אך לפי מה דאיתא בתשובות דארוסה נאמנת להפקיע א"ע. ועי' בתוס' רי"ד דהא עיקר הטעם דלא אמרינן דשויא חתיכה דאיסורא כתב בר"ן בנדרים משום דמשועבדת לו משא"כ בארוסה לא חשוב משועבדת וא"כ לא מהני ס"ס דחשוב יש בו דעת לישאל דכיון דנאמנת וא"כ דמי לספק טומאה ברה"י דלא מהני ס"ס ובזה ניחא הא דסובר אבוה דשמואל דאשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה דחיישינן שמא תחלתה באונס וסופו ברצון ופריך הגמ' אלא אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה והקשו לשיטת הרמב"ם דספק שרי מהתורה א"כ מה פריך אונס דשרי רחמנא וכו' הא מהתורה דס' לקולא לא חיישינן שמא סופו ברצון. אך נראה דהא חזינן דספק טומאה ברה"י לכ"ע טמא מהתורה וה"ה ספק סוטה ואין לומר דאין בו דעת לישאל כיון דאין לה נאמנות דליתא דהא מדאורייתא נאמנת לאסור א"ע עליו וא"כ ספק אסור מהתורה. גם יש לתרץ דברי הר"ן דהא מהראוי לומר היכי דאמרה טמאה אני לך ברצון דמפסדת הכתובה דתהיה נאמנת דקושטא קא אמרה כמו במאיס עלי דנאמנת מה"ט ועי' בתוס' כתובות אך כתבו דמ"מ אינה נאמנת משום דאין אדם משים א"ע רשע ועי' בשעה"מ ור"י הא סובר דאדם משים א"ע רשע ושם קאי הר"ן על ר"י וכיון דנאמנת וחשוב יש בו דעת לישאל וע"כ לא מהני ס"ס.

גם יש לומר לפי מה דאיתא בתשובות בית אפרים דהא דלא מהני ס"ס בספק טומאה ברה"י הוא רק מדרבנן דמה"ת מהני וא"כ לפי מה דסובר הרא"ם דהיכא דאיסור הוא רק מדרבנן לא אמרינן דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא:

ולפ"ז יש לומר דקושית הגמ' והא ס"ס היא היינו דכיון דבאמת לא קים ליה בפ"פ והאיסור רק משום שח"ד וע"ז קשה דהא ס"ס הוא והגם דבס' סוטה לא מהני ס"ס כמו ברה"י הא זה אינו רק מדרבנן וא"כ לא אמרינן דשויה אנפשיה ח"ד כיון דליכא רק איסור דרבנן וזה תינח הכא משא"כ בארוס וארוסתו דחזינן דמעוברת ובספק אי מיניה שפיר לא מהני ס"ס כמו דלא מהני בספק טומאה ברה"י:

ולפ"ז בטענת דמים דהיא טענה מבוררת ואיכא חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה דבשלמא בטענת פ"פ ליכא הך חזקה דלא קים ליה ואיסור רק משום שויה ח"ד משא"כ בטענת דמים וממילא לא מהני ס"ס:

ובזה ניחא דברי הרי"ף דמשני דמש"ה לא חשוב ס"ס דמכ"ע משום, דמכ"ע פתחו סתום והקשה דאכתי תקשה לפי מה דמשני בטענת דמים הא איכא ס"ס דמכ"ע ועי' בר"ן אך יש לומר דבטענת פ"פ דאיסור אינו משום שויה ח"ד. דכיון דטענה מבוררת איכא חזקה דאין אדם טורח בסעודה א"כ לא מהני ס"ס דדמי לספק טומאה ברה"י:

ולפ"ז למסקנא דאפי' על טענת פ"פ איכא הך חזקה דמה"ט נאמן להפסיד הכתובה א"כ אפי' באשת ישראל לא מהני ס"ס. וניחא קושית תוס' דבאשת ישראל דלא נאסרה עליו משום ס"ס א"כ ליכא חזקה דאין אדם טורח וכו' דליתא דהשתא דאמרינן קים ליה והאיסור אינו משום שויה ח"ד לא מהני ס"ס כמו בספק טומאה ברה"י ונאסרה עליו ואיכא הך חזקה:

והנה לפי מה שכתבתי דלמאן דסובר דספק דאורייתא מה"ת לחומרא והיתר דס"ס הוא משום רוב אז גם נגד חזקה מהני ס"ס דרובא וחזקה רובא עדיף בזה לא קשה מה שהקשה בס' ש"ש הסוברים דס"ס נגד חזקה לא אמרינן תקשה הא דאיתא ב"ק דף י"א אמר ר"א שליא שיצאתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני מונין לה מראשון מאי קמ"ל דאין מקצת שליא בלא ולד ופירש"י דאל"כ הוי ס"ס דשמא אין בו ולד ודילמא לא יצא רובו תנינא שליא שיצאתה מקצתה אסורה באכילה ואי נימא דס"ס לא מהני נגד חזקת איסור א"כ אין ראיה דאין מקצת בלא ולד והא דאסורה הגם דאיכא ס"ס משום דלא מהני ס"ס לנגד חזקת איסור שאינו זבוח דחייל אפי' קודם שנולד וע"ש אך אליבא דר"א לשיטתו דסובר בכריתות דעל חתיכה אחת חייב אש"ת אז ס' אסור מהתורה וס"ס הוא משום דוב ואז מהני ס"ס נגד חזקת איסור ושפיר הוכיח דע"כ ליכא ס"ס כלל ודו"ק:

יבואר אי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה

הנה האחרונים כתבו ועיין בתשובות ברית אברהם דזה תליא אם רוב נחשב רק לספק ועי' בשמ"ק אי אמרינן סמוך וכו' משא"כ אי רוב חשוב ודאי כשיטת התוס' אז לא אמרינן סמוך ועיין בפלתי דכתב דבזה פליגי רב ושמואל דרב דסובר דאזלינן בפקוח נפש אחר הרוב ועי' בסוף יומא הוא משום דסובר דרוב חשוב ודאי ושמואל דסובר דלא אזלינן בפ"נ אחר הרוב הוא משום דסובר דרוב נחשב רק ספק וכן הא דסוברים דסמוך מיעוטא לפלגא וחשוב רוב זה אי רוב חשוב רק ספק משא"כ אי רוב חשוב ודאי אז לא אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא ולפ"ז לפי מה דאיתא בפ"י דאפי' אי ס"ס מטעם רוב לא מהני נגד חזקה הגם דרוב וחזקה רובא עדיף זה מדאורייתא אך מדרבנן הא סמוך מיעוטא לחזקה וע"ש וא"כ אליבא דרב חשוב ודאי רובא ולא אמרינן סמוך פשיטא דמהני ס"ס נגד חזקה. ובזה ניחא קושית הר"מ בחולין דף ס"ח על הא דפריך הגמ' הא נמי תנינא שליא שיצאתה מקצתה אסורה באכילה וכו' וכתב מהר"מ דילמא הטעם דאסורה שמא יצא רובא ולעולם דראש אינו פוטר בנפלים אך ביצא מקצתה ודאי לא יצא רובו והקשה מהא דפי' רש"י ב"ק דף הנ"ל על הא דשליא דשמא יצא רובו א"כ תקשה מה פריך הגמ' לעולם דראש אינו פוטר והכא חיישינן דיצא רובא אך לפי מה דכתבו דאי ראש אינו פוטר וכו' רק דחששא שמא יצא רובו א"כ אז איכא ס"ס להתיר דשמא יצא רק מקצתה ושמא מחצה על מחצה וכעין זה איתא בתוס' חולין ובעירובין על הפלוגתא דמחצה על מחצה כרוב אך כתבו דחשוב ס"ס נגד חזקת איסור דאינו זבוח וניחא דברי רש"י דלדידן דרוב חשוב ספק ואמרינן סמוך וא"כ לא מהני ס"ס נגד חזקה שפיר פירש"י דחיישינן דשמא יצא רובו וראש אינו פוטר והגם דאיכא ס"ס לא מהני משא"כ הסוגיא דקאי לרב ולדידי' מהני ס"ס נגד חזקה הוכיח שפיר דראש פוטר בנפלים דאין לומר שמא יצא רובו דא"כ איכא ס"ס שמא מקצתה ושמא מחצה דלרב לא אמרינן סמוך אלא ודאי דראש פוטר:

גם יש לומר דבאמת לא שכיח דבמקצתה שיצאתה יצא רוב אך אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת איסור שאינה זבוח וזה לדידן דאמרינן סמוך משא"כ לרב וע"כ דראש פוטר. וניחא בזה קושית תוס' שם דאמאי לא מקשה על שמואל דסובר בבכורות דראש אינו פוטר בנפלים והכא קתני דאסורה באכילה אלמא דראש חשוב לידה וע"ש אך לשמואל לשיטתיה דסובר דרוב חשוב ספק ואמרינן סמוך יש לומר דראש אינו פוטר רק דחיישינן דיצא רובו והגם דל"ש או ס"ס אמרינן סמוך

והנה לפי מה דאיתא בירושלמי על קושית הגמ' והא ס"ס באומר פ"פ מצאתי דמשני ר' יוחנן דקול יוצא לאנוסה וסובר דרוב מדאורייתא מדליכא קלא אך נהי דרוב גמור הוא דברצון מ"מ אמאי לא אמרינן סמוך מיעוט דאונס לפלגא דאינה תחתיו ועי' בפ"י וע"כ משום דר"י סובר דרוב חשוב ודאי. ובזה ניחא הרמב"ם דפסק דהיא נאמנת להכשיר את הולד רק לקהל ולא לקהל כהונה והקשה דר"י קאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בתה מדקאמר בתה אלמא לכהונה מכשיר. אך לפי מה דאיתא במ"מ הטעם דבשלמא לקהל ישראל דס' ממזר מותר מהתורה ורק מדרבנן אסור וע"כ האמינוהו בדרבנן משא"כ לכהונה דספק אסור וע"כ אינה נאמנת להכשיר והקשה הב"ש הא קיי"ל דאפי' ברוב פסולין נאמנות להכשיר והתם ספק אסור מהתורה ואפ"ה חזינן דנאמנות וא"כ ה"ה לכהונה וכתב בס' ש"ש דגם רוב חשוב ספק והיכי דכתבה התורה בפירוש דספק שרי כמו הכא דס' ממזר שרי מהתורה אז גם רוב לא נחשב רק ספק. ולפ"ז לר"י דסובר דרוב חשוב ודאי וא"כ לא התירה התורה ספק ממזר ברוב פסולים ואפ"ה חזינן דהיא נאמנת להכשיר הולד א"כ אין חילוק דהיה לכהונה הגם דמהתורה אסור ספק וע"כ קאמר להכשיר בתה משא"כ לדידן דאפי' בר"פ אינו רק ספק ושרי מהתורה ע"כ אמרינן דנאמנת רק לקהל ישראל ולא לכהונה דס' אסור מהתורה:

ולפ"ז יש לומר לפי מה דאיתא בחולין דף פ' דמש"ה חש"ו ששחטו דמותר לשחוט אחריהן משום דרוב מעשיהן מקולקלים והקשו הא או"ב השוב דבר שיל"מ שיכול לשחוט למחר ואמאי אזלינן בתר הרוב וכתבו דהא איכא חזקה דבהמה בחיי' בחזקת איסור וכו' וע"כ חשוב מיעוטא דמיעוטא ואז אזלינן בתר הרוב אפי' בדבר שיל"מ אך לפי מה דסובר ר"א לדברי המכשיר בה פוסל בבתה משום דחזקת כשרות דאם לא מהני לבתה א"כ הכא אמאי מהני חזקת איסור דבהמה לילד שיהיה מותר לשחוט בו ביום וליכא רק רוב לחוד ולא מהני בדבר שיל"מ וע"כ דר"א סובר דרוב נחשב לודאי ואז אפי' בדבר שיל"מ אזלינן בתר הרוב וא"כ מהני לדידי' ס"ס אפי' במקום חזקה וניחא קושי' ש"ש הנ"ל דשפיר פריך על ר"א דאי יש מקצת שליא בלא ולד אמאי אסורה באכילה הא איכא ס"ס הגם דאיכא חזקת איסור משא"כ לדידן:

והנה לפי מה שאמרנו דאי ס"ס מטעם רוב אז מהני ס"ס נגד חזקה דרוב וחזקה רוב עדיף משא"כ לשיטת הרמב"ם בזה נראה לתרץ קושית הרשב"א בריש כתובות בסוגיא דאין אונס בגיטין דשם בסוגיא פריך דמנ"ל לרבא הא דאין אונס בגיטין ורצה להוכיח מהא דקתני במת בתוך שנים עשר חודש אינו גט הא חלה הרי זה גט ודילמא חלה נמי אינו גט והא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה וכו' עד לאפוקי מרבותינו דהתירוה לינשא משום דסוברים כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח ואלא מסיפא מעכשיו אם לא באתי ומת בתוך שנים עשר חודש הרי זה מת וה"ה לחלה וכו' והקשה ברשב"א דאמאי לא הוכיח מרבותינו גופא דהתירוה לינשא ואע"ג דאונס היה דמת אלמא דאין טענת אונס וע"ש וע"כ נראה דהנה בשמ"ק שם הקשה על הא דקאמר ודילמא לעולם אימא לך דחלה נמי אינו גט והטעם דמת אינו גט משום אונס והקשה דא"כ אמאי באמר מעכשיו הרי זה גט ואי טעמא דרישא משום אונס מה מהני דאמר מעכשיו וע"ש דכתב וז"ל ויש לומר לחלק בין היכי דאמר מעכשיו להיכי דלא קאמר משום דכי קאמר אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש משתמעי בתרי אנפי' אי דקאמר אם לא באתי שבכל ענין שיהיה עכוב ביאתו בין שיהיה באונס או ברצון כיון דמ"מ לא בא בתוך י"ב חודש יהיה גט או דר"ל אם לא באתי שאוכל לבוא בתוך י"ב חודש ואני ברצון נפשי לא אבוא אז יהי' גט והיכי דאמר מעכשיו הרי היא בחזקת מגורשת ואין לך להוציאה מחזקתה ויש לך לקיים הגירושין בכל מה דאפשר ומש"ה הר"ז גט משא"כ כשלא אמר מעכשיו הרי היא בחזקת א"א ואין לך להוציאה מחזקתה כי אם בראי' ברורה. אך קשה לפי דבריו מהא דאיתא בנדרים דף כ"ז ולרבא מ"ש מהא דתנן הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי ומת בתוך שנים עשר חודש הרי זה גט אמאי והא מינס איתניס וכו'. ולפי דבריו יש לחלק דבשלמא באתפיס זכוותי' בב"ד ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלין הוי זכוותי'. ויש לפרש דוקא אם לא באתי מרצון נפשי ובאם לאו מוחל אני זכותי שיש לי בשטרות ויש לומר שבכל ענין שיהיה עיכוב ביאתו אפי' באונס ליבטלן הזכות שיש לי בשטרות א"כ הוא ספק מחילה אוקמא על חזקת חיוב דמעיקרא וע"כ. סובר רבא דיש טענת אונס משום דאמרינן דכוונתו היה דוקא אם לא באתי מרצון נפשי ולא ע"י אונס דכיון דיש ספק אוקמא על חזקתו ראשונה משא"כ מעכשיו אם לא באתי היא בחזקת מגורשת וליכא חזקת א"א דמעיקרא כיון דאמר מעכשיו וע"כ לא מהני טענת אונס דכוונתו היה שבכל ענין אפי' ע"י אונס יהי' גט אלא ודאי דאפי' באמר מעכשיו אי יש ספק יש לומר דאוקמי על חזקת א"א. וגם קשה על דבריו מהא דפריך הגמ' וליחוש שמא בא ובטל הגט הא כיון דאמר מעכשיו היא בחזקת מגורשת א"כ לא חיישינן שמא בא להוציאה מחזקתה כמו דאמרינן דאין טענת אונס היכי דאמר מעכשיו וכן תקשה על מ"ש דהיכי דספק אי קיים התנאי לא צריך לברר והא הכא פריך שמא בא ולא נתקיים התנאי וע"כ נראה לפי מה דאיתא בס' הפלאה דהא דיש טענת אונס היינו דוקא שרצונו לבוא והאונס מעכבו אז יש טענת אונס אבל היכי דאפי' אי לא היה אונס לא היה בא אז לכ"ע אין טענת אונס וא"כ לעולם יש להסתפק דשמא אפי' אי לא היה אונס לא בא וא"כ הוי ס"ס שמא לא היה דעתו על אונס רק אם לא באתי ברצון ואפשר דכוונתו היה דאפי' אם לא באתי מחמת אונס יהי' גט וספק השני דשמא דאפי' אם לא היה אנוס לא בא וא"כ נהי דכוונתו אם לא באתי דוקא אם לא באתי מרצוני ולא מחמת אונס מ"מ שמא אפי' אם לא היה אנוס לא בא ועיין בפ"י דכתב ג"כ דזה חשוב ספק דשמא אפי' אי לא היה אונס לא בא וא"כ לעולם איכא ס"ס אך הוי ס"ס במקום חזקת א"א כיון דאפילו מעכשיו אכתי היא בחזקת א"א. ולפ"ז ניחא קושית הרשב"א:

ולפ"ז אין ראיה מרבותינו דסוברים כר"י ור"י הא סובר דעל חתיכה אחת חייב אש"ת וע"כ דס"ס הוא משום רוב ומהני ס"ס אפי' לנגד חזקה וע"כ אין טענת אונס משום דאיכא ס"ס משא"כ לדידן דס"ס לא מהני נגד חזקה וה"א דיש טענת אונס משום דס"ס לא מהני לנגד חזקת א"א ומש"ה הוכיח דאין טענת אונס מהא דמעכשיו אם לא באתי משום דאין שום ספק דכוונתו לא היה אם לא באתי על אונס:

גם נראה לתרץ קושית ש"ש הנ"ל דהנה בבכורות דף כ' דפריך הגמ' ומי חייש ר' יהושע למיעוט והתנן היתה לה חמותה אינה חוששת יצאה מליאה חוששת ר"י אומר אינה חוששת ואמרי' מ"ט דר"י דסובר דרוב מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות וכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות והוי להו זכרים מיעוטא ולמיעוט לא חיישינן אלא איפוך ובתוס' שם ד"ה חלב פוטר הקשה הא דפריך לר"י דאמר חלב אינו פוטר מהא דסובר דיצאה מליאה אינה חוששת דל"ח למיעוט דזכרים ודוחק לומר איפוך ומאי קשה דהתם ליכא חזקה בהדי מיעוטא אבל במיעוט דחולבת אע"ג שאינה יולדת איכא חזקה בהדי מיעוט וע"כ חייש למיעוט וע"כ ממתני' דהתם נמי מוכח דיש חילוק דרישא לא תנשא ולא תתייבם מפרש התם משום סמוך מיעוט לחזקה ולא פליג ר"י וכו' עד ומיהו תימא דלמאי דמפיך כש"כ דתקשה דכאן אמר ר"י דחלב פוטר ול"ח למיעוט דגם דאיכא חזקה בהדי' ובההיא דיבמות משמע דלא פליג אלא בסיפא אבל ברישא מודה וע"ש:

ולכאורה יש לומר לפי מה דאיתא בש"ע דסמוך מיעוטא לחזקה לא אמרינן רק ברוב התליא במעשה ומתרץ בזה קושית תוס' בכתובות פ' א' דתמה דאכתי לא דמי דהתם ליכא רק רוב פסולין ואמרינן סמוך מיעוט לחזקת כשרות משא"כ בשבויה ליכא מיעוטא ול"ש סמוך וכו' וע"כ כתב דסמוך לא אמרינן רק היכי דרוב תליא במעשה. ולפ"ז יש לומר הגם דברישא מודה ר"י דאמרינן סמוך התם שאני דתליא במעשה משא"כ הך רוב דאינה חולבת אלא א"כ יולדת הוא רוב חשוב וע"כ לא אמרינן סמוך וכן ניחא קושית הגמ' דל"ש לומר דהכא משום דאיכא חזקה ואמרינן סמוך דברוב דלא תליא במעשה לא אמרינן סמוך ובזה לא קשה מה שהקשה על הרא"ש דהקשה דאמאי אזלינן בתר הרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרינן סמוך מיעוט לחזקת איסור דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ותירץ דמיעוט חשוב מיעוטא דמיעוטא ולא אמרינן סמוך והקשה דאכתי תקשה הא דמצא גדי שחוט דברוב ישראל כשר והכא קשה אמאי לא אמרינן סמוך ועיין בס' כתר כהונה וחוץ מזה דברובא דאיתא קמן לא אמרינן סמוך וע"כ אי אפשר לומר דס"ס במקום חזקה לא אמרינן אפי' אי ס"ס משום רוב מ"מ סמוך וכו' אך לפי מה שכתבו דס"ס חשוב רובא דאיתא קמן ממילא לא אמרינן סמוך אך יש לומר דהרא"ש לא הקשה דאמאי לא אמרינן סמוך רק על רוב מצוין אצל שחיטה מומחין דהוי רוב דתליא במעשה ועיין בפלתי סי' ט"ז משא"כ במצא גדי ברוב ישראל שפיר סמכינן על הרוב דרוב דלא תליא במעשה לא אמרינן סמוך

וגם יש לומר דמיעוטא דחולבת אע"פ שאינה יולדות חשיב מיעוטא דמיעוטא וע"כ נהי דאיכא חזקה בהדי' לא נעשה פלגא ופלגא רק מיעוט גמור דבשלמא היכי דמיעוט לא הוי מיעוטא דמיעוטא רק מיעוט גמור אז אמרינן דע"י חזקה נעשה פלגא ופלגא משא"כ במיעוטא דמיעוטא ע"י החזקה נעשה מיעוט גמור ולפ"ז שפיר פריך ומי חייש ר"י למיעוט נהי דאיכא חזקה לא נעשה רק מיעוט גמור ור"י לא חייש אפי' למיעוט גמור מיעוט דזכרים. ולפ"ז לפי מה דמסיק איפוך ור"י אזיל בתר הרוב הגם דאיכא חזקה והא ברישא מודה דהתם בלא החזקה איכא מיעוט גמור וע"כ ע"י החזקה הוא פלגא ופלגא משא"כ הכא דמיעוטא דמיעוטא הוא ולא נעשה ע"י החזקה רק מיעוט גרידא ולמיעוט לא חיישינן:

גם יש לומר לפי מה דפסק הרמב"ם דיצתה מליאה חוששת והקשו עליו דהא הכא ליכא חזקה בהדי מיעוט וא"כ ל"ח למיעוט דזכרים דהי"ש לומר סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות והוי זכרים מיעוטא ועיין בס' שעה"מ דכתב לתרץ דלפי מה דקיי"ל כרשב"ג דסובר דכל שלא שהה שלשים יום באדם הוא נפל ולא אזלינן בתר הרוב:

וכתבו בתוס' משום דמיעוט דנפלים הוא מיעוט המצוי וע"כ חיישינן למיעוטא וא"כ ה"ה מיעוט דזכרים דהוי מיעוט המצוי וע"כ חיישינן למיעוט הגם דליכא חזקה ולפ"ז ר"י דסובר דיצאה מליאה אין חוששין ואזלינן בתר הרוב הגם דמיעוט דזכרים שכיח' לא חיישינן א"כ חזינן דסובר דאפי' למיעוט המצוי לא חיישינן:

ולפ"ז לפי מה שכתבו דמיעוטא דמיעוטא וחזקה בהדי' אז ע"י החזקה נעשה מיעוט גמור ולא יותר ואליבא דידן ל"ח רק לר"מ דחייש למיעוט אך במיעוטא דמיעוטא מודה דל"ח אז ע"י החזקה נעשה מיעוט גמור וחיישינן משא"כ לדידן מה בכך דנעשה מיעוט גמור ע"י החזקה הא ל"ח למיעוט אפי' במיעוט גמור ולא אמרינן דנעשה פלגא ופלגא ע"י החזקה. ולפ"ז לדידן דקיי"ל כרשב"ג ובמיעוט המצוי חיישינן למיעוט. ולפ"ז היכי דאיכא מיעוט וחזקה לא נעשה ע"י חזקה רק מיעוט דשכיח כמו מיעוט דנפלים דסמוך מיעוטא לחזקה ונעשה מיעוט המצוי וממילא חיישינן למיעוט המצוי דהא קיי"ל כרשב"ג דחיישינן למיעוטא דנפלים אבל ר"י דפליג וסובר דאפי' על מיעוט המצוי ל"ח דהא סובר דאינה חוששת וא"כ לדידי' ל"ש לומר דסמוך מיעוט לחזקה דכיון דלא נעשה רק מיעוט המצוי ולא יותר ולר"י הא לא חיישינן אפי' למיעוט דשכיח דהא מיעוט דזכרים הוא מיעוט ולא חייש וע"כ שפיר פריך ומי חייש ר"י למיעוט והתנן יצתה מליאה אינה חוששת אלמא דל"ח אפי' למיעוט דשכיח וא"כ מה בכך דהתם איכא חזקה ונעשה ע"ז מיעוט דשכיח הא ר"י לא חייש אפי' למיעוטא דשכיח משא"כ ברישא מודה ר"י דהתם כיון דמיעוט דזכרים הוא מיעוטא דשכיח וע"כ כי איכא חזקה נעשה פלגא ופלגא משא"כ הכא במיעוטא דחולבת דלא הוי רק מיעוטא בעלמא א"כ הגם דאיכא חזקה ג"כ לא נעשה רק מיעוט דשכיח ור"י ל"ח למיעוט דזכרים הגם דהוי מיעוט דשכיח וע"ז משני איפוך דר"י אזיל בתר רובא ול"ח למיעוט ואע"ג דאיכא חזקה ג"כ ואפ"ה ברישא מודה משום דכיון דמיעוט דזכרים שכיח וע"כ ע"י החזקה נעשה פו"פ משא"כ הכא דליכא רק מיעוטא בעלמא הגם דנעשה ע"י החזקה מיעוט דשכיח ר"י לא חייש משא"כ לדידן דקיי"ל כרשב"ג דחיישינן למיעוט דשכיח וע"כ אמרינן סמוך ונעשה מיעוט דשכיח וחיישינן אך היכי דהוי מיעוט דשכיח אז ע"י החזקה הוי פו"פ:

ובזה ניחא הטור דבהלכות גירושין הביא לענין להחזיר הגט ע"י סימנים הכלי דאם הוא דברים דלא מושלי אינשי דל"ח לשאלה ומהדרינן ובמיתה פסק ס' י"ז דאפי' דברים דלא מושלי אינשי חיישינן לשאלה ולא מתירין לינשא ועיין בב"ש סי' קל"א. ונראה דהא אפי' בדברים דלא מושלי מ"מ לפעמים משאיל ועיין בב"י שם מה שהביא בשם הריטב"א וא"כ קשה אמאי מחזירין הגט לאמרינן סמוך מיעוט לחזקת א"א. אך לפי מה שהקשה בנוב"י דאמאי חיישינן לשאלה ואמאי לא אמרינן דחזקה דכל מה שת"י אדם הרי הוא שלו ותירץ דאיכא כנגדו חזקת א"א. ולפ"ז ניחא דבגט ל"ח לשאלה בדברים דלא מושלי דכיון דאיכא רובא דלא מושלי וחזקה דכל מה שת"י אדם הוא שלו א"כ נעשה המיעוט מיעוטא דמיעוטא וע"כ נהי ע"י חזקת א"א נעשה מיעוטא דמיעוטא מיעוט גמור הא לדידן ל"ח אפי' למיעוט גמור משא"כ במיתה דאיכא עוד חזקה חזקת חי ועיין בתשובות הריב"ש ובנוב"י וע"כ נהי ע"י הרוב דלא מושלי וחזקה דכל מה שת"י אדם שלו נעשה המיעוט מיעוטא דמיעוטא מ"מ ע"י חזקת א"א נעשה מיעוט גמור וא"כ ע"י חזקת חי נעשה ע"י מיעוט המצוי וחיישינן לדידן דקיי"ל כרשב"ג משא"כ בגט ל"ש זה. ובזה ניחא קושית מהרש"א ביבמות על התוס' דהקשה דאמאי לא מהימנה לומר מת בעלי במיגו דגרשתי למ"ד דאפי' שלא בפניו אינה מעידה ותמה הא הוי מיגו דהעזה ואם נאמר דגם באומרת מת בעלי חשוב העזה באם בא לביתו כמו בגרשתני א"כ ל"צ למיגו כלל דבלא"ה נאמנת מת בעלי משום דאין אשה מעיזה. וע"ש. אך לפי מה דאיתא ברא"ש סוף נדרים דמש"ה נאמנת לומר גרשתני דחזקה דלא מקלקלת א"ע להיות באיסור א"א כל ימי' משא"כ באומרת טמאה אני לך דלא מקלקלת א"ע דהא יתן לה גט וע"כ חיישינן לשמא נתנה עיניה באחר והקשה למאי צריך להוסיף טעם זה ולא סגי בחזקה דאין אשה מעיזה לחוד וגם דא"כ מה פריך הגמ' מטמאה אני לך והוצרך לומר משום דבעלה לא ידע ת"ל הא ליכא חזקה דלא מקלקלת א"ע ועי' בנוב"י וע"כ נראה דבאמת חזקה דאין אשה מעיזה הוא רק רוב לחוד וע"כ הי' קשה לרא"ש דאמאי לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת א"א וע"כ כתב הרא"ש דאיכא חזקה דבודאי לא תקלקלה א"ע וחשוב מיעוטא דמיעוטא וא"כ נהי דע"י סמוך מיעוט לחזקה ונעשה מיעוט גמור מ"מ הא גם למיעוט גמור לא חיישינן כיון דע"י הרוב דאין אשה מעיזה וחזקה דלא מקלקלת א"ע חשוב המיעוט מיעוטא דמיעוטא א"כ הגם דנאמר סמוך מיעוטא דמיעוטא לחזקת א"א ליכא רק מיעוטא ולמיעוט ל"ח וע"כ בטמאה אני לך נהי דליכא חזקה דלא מקלקלת א"ע מ"מ אי הי' שייך לומר דאין אשה מעיזה בזה לחוד סגי דהתם ל"ש סמוך מיעוטא לחזקת א"א דהא אפי' אי אמת דטמאה היא אכתי היא א"א דצריכה גט וע"כ צריכין לומר דליכא דאין אשה מעיזה כיון דבעלה לא ידע בזה וזה תינח בגרשתני דליכא רק חזקת א"א לחוד משא"כ מת בעלי דאיכא עוד חזקה חזקת חי וע"כ נהי דשייך גם בזה לומר דאין אשה מעיזה. מ"מ כיון דליכא רק רוב לחוד והגם דאיכא חזקה דלא מקלקלת א"ע וא"כ אפי' תאמר סמוך מיעוט לחזקת א"א ליכא רק מיעוטא לחוד כיון דע"י הרוב וחזקה נעשה מיעוטא דמיעוטא א"כ ע"י סמוך ליכא רק מיעוטא לחוד מ"מ כיון דאיכא עוד חזקת חי נעשה המיעוט עכ"פ מיעוטא דשכיח ולדידן חיישינן למיעוט דשכיח וא"כ לא מהני חזקה דאין אשה מעיזה הגם דשייך גם במת בעלי חזקה דאין אשה מעיזה. וע"כ הקשה שפיר דעכ"פ נאמנת במיגו דגרשתני:

ולפ"ז לא קשה קושית ש"ש דכיון דר"א סובר דמכשירי מילה דוחה שבת וקשה אמאי שמא נפל הוא דבשלמא מילה גופא איכא מ"נ דאי נפל הוא מחתך בבשר הוא משא"כ על מכשירי מילה ל"ש זה וע"כ דר"א לא חייש אפי' למיעוט המצוי וא"כ לדידיה לא אמרינן סמוך דנהי דסמוך וכו' ליכא רק מיעוט דשכיח ולדידי' ל"ח למיעוט אפי' מיעוט דשכיח וממילא אמרינן ס"ס אפי' לנגד חזקת איסור אי ס"ס מטעם רוב דאין לומר סמוך כיון דלא נעשה רק מיעוט דשכיח ולר"א ע"כ ל"ח ושפיר הוכיח דאין שליא בלא ולד דאל"כ איכא ס"ס משא"כ לדידן דקיי"ל כרשב"ג ובמיעוט דשכיח חיישינן א"כ ע"י סמוך נעשה מיעוט דשכיח ע"כ לא אמרינן ס"ס כנגד חזקה. ובאמת קשה לי הא דאיתא ביבמות דר"א סובר דכהן לא ישא קטנה משום דחייש למיעוט וסובר דאיילנות זונה היא ואיך אפשר לומר דר"א חייש למיעוט כיון דסובר דמכשירי מילה דוחה שבת אלמא דאפי' במיעוט המצוי לא חיישינן:

ובזה ניחא קושית תוס' בנדה דף י"ח ד"ה למעוטי רוב דר"י דהקשה דהוי מצי להקשות הניחא להך לישנא דמפרש טעמא דר"י משום דרוב חתיכות של ד' מיני דמים הן אלא לפי מה דמסיק דטעמא דר"י משום דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ולא משום רוב למעוטי מאי דאין לומר דהאי דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם אינו רק רוב לחוד ולא שורפין עליו את התרומה דליתא דהא אמרינן התם דלר"י דאי אפשר בלא דם דמביאה קרבן ונאכל א"כ טמא ודאי הוא ואמאי אין שורפין את התרומה. וע"ש. ונראה דהא הקשה על ת"ק דסובר דקשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זה ספק לידה ספק זיבה מביאה קרבן ואינו נאכל ואמאי הגם דסובר דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם מ"מ הא איכא ס"ס דשמא לידה היא ושמא לא היה לידה רק ראתה וכיון דלאו לידה היא הוי זבה דאז לא הוי קושי סמוך ללידה נהי דסובר דאפשר בלא דם מ"מ ס' עכ"פ איכא שמא ראתה ואמאי אינו נאכל:

וע"כ נראה דבחידושי הר"ן הקשה על ת"ק דסובר דמפלת חתיכה אם אין בה דם דטהורה ואמאי נהי דסובר דאפשר בלא דם מ"מ ספק עכ"פ איכא שמא ראתה ואמאי מטהר לגמרי ונראה דהנה הראב"ד הביא ראיה דרוב דמים טמאים באשה דאל"כ מה בכך דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם שמא היה דם טהור ואיך נאכל הקרבן אלא ודאי דאזלינן בתר הרוב דרוב דמים טמאים באשה ועי' בבעה"מ ולפ"ז כיון דאמרינן בכל מקום סמוך מיעוטא לפלגא כגון הא דאמרינן סמוך מיעוט דמפילות למחצה זכרים וע"כ לת"ק דסובר דאפשר בלא דם וא"כ הוי פו"פ אי היה דם ומיעוט דדם טהור ע"כ אמרינן סמוך מיעוט לפלגא וחשוב רוב וע"כ מטהר ת"ק לגמרי. ולפ"ז יש לומר דמש"ה אי אמרינן דהך אי אפשר בלא דם לא חשוב רק רוב לחוד דאין שורפין עליו את התרומה משום דאיכא תרי מיעוטא מיעוטא דהי' בלא דם ומיעוט דדם טהור הי' וחשוב פו"פ וכה"ג איתא בר"ן בחולין דמש"ה פריך וליחוש שמא מעוף טמא הגם דרוב עופות טהורים אך משום דאיכא גם מיעוטא דטריפות וע"כ חיישינן וה"ה הכא וע"כ אין שורפין את התרומה משא"כ התם סובר ר"י דנאכל נהי דע"י תרי מיעוטא חשוב פו"פ מ"מ הא איכא עוד ספק לידה וע"כ נאכל וזה תינח לר"י דסובר דאי אפשר בלא דם וע"כ נהי דע"י תרי מיעוטא חשוב פו"פ איכא ס"ס דשמא הי' לידה משא"כ לת"ק דסובר דאפשר בלא דם והוי ספק אי הי' דם ומיעוט דדם טהור וסמוך מיעוטא לפלגא וחשוב רוב דלא ראתה א"כ הא קיי"ל דהיכי דספק אחד נגד הרוב ל"ח ס"ס וע"כ ל"ח ס"ס שמא ראתה ושמא לידה דספק ראתה ל"ח ספק דהוא נגד הרוב דסמוך מיעוטא דדם טהור לפלגא וחשוב רוב דלא ראתה משא"כ ר"י דסובר דאי אפשר בלא דם נהי דל"ח רק רוב ואיכא מיעוטא דדם טהור וחשוב פו"פ מ"מ מצרפינן ס' לידה וע"כ נאכל ומ"מ אין שורפין התרומה דכיון דאיכא תרי מיעוטי וחשוב פו"פ:

ובזה ניחא קושית תוס' בקידושין דף פ' על רש"י וע"ש ד"ה שדרכו של תינוק לטפח דתמה דכיון שהתינוק אינו ודאי טמא א"כ אמאי נקט שנמצא בצד העיסה לינקוט שנגע בעיסה וע"ש אך הא בתוס' הקשה דהכא משמע דאי אמרינן סמוך מיעוט לחזקה הוי יותר מפלגא דהא מטהרינן לעיסה וביבמות משמע דלא הוי רק פ"פ. וע"כ נראה דהכא דכיון דלא ידעינן שנגע בעיסה וע"כ נהי דרוב תינוקות מטפחין בעיסה ג"כ כמו שכתבו בתוס' לקמן מ"מ כיון דאיכא שני מיעוטים מיעוט דאינו מטפחין באשפה ומיעוטא דלא נגע בעיסה וחשוב פו"פ. וע"כ ע"י חזקת עיסה מטהרינן משא"כ התם ביבמות דליכא רק חד מיעוט וע"כ ע"י דסמוך לחזקה לא נעשה יותר מפלגא משא"כ אי בודאי נוגע בעיסה וליכא רק חדא מיעוטא דאין מטפחין באשפה א"כ הגם דאמרינן סמוך לא הוי רק פלגא ולפי מה שכתבתי אפי' פלגא לא הוי רק מיעוט דשכיח ואמאי מטהרי רבנן:

ולכאורה קשה על הר"ן מהא דאיתא בחולין דף ע"ז דקאמר מ"ט רובה בר מוקדש הוא וע"ש בתוס' דכתבו דסוגיא קאי למ"ד ולדות קדשים בהויתן הן קדושים וא"כ הא איכא מיעוט דנדמה ומיעוט דמות יונה דלא קדיש בבכורה וחשוב פלגא ופלגא להר"ן הנ"ל:

ועיין בס' מחנה אפרים דרצה לתרץ דמש"ה סובר הרמב"ם דיצאה מליאה חוששת והגם דל"ח למיעוט דזכרים משום לדידן דל"ח למיעוט א"כ לא אמרינן סמוך מיעוט דמפילות למחצה דנקבות דמיעוטא כמאן דליתא ודוקא לר"מ דחייש למיעוט חשוב מיעוט לאיצטרופי לפלגא או לחזקה משא"כ לרבנן ועיין בפ"י סוגיא דפ"פ דכתב כן על התוס' דסובר דאי רוב רצון הוא רוב דאורייתא לא חשוב ס"ס ואמאי לא אמרינן דסמוך מיעוט לפלגא משום דמיעוט כמאן דליתא:

ועיין בס' שעה"מ דהקשה מהא דאיתא בחולין דף הנ"ל סמוך מיעוט דנדמה לפלגא דנקבות ותירץ דהתם שאני דאיכא חזקה למיעוט דמוקמינן כמו שהיתה במעי אמו שלא הי' קדוש בבכורה וע"ש ועי' בתוס' בכורות פ' ג'. והנה באחרונים איתא אי זה חשוב חזקה מה שהיתה במעי אמו תליא אי מחזיקין מאיסור לאיסור או לא דהנה הא דלא היתה קדוש בבכורה כשהיתה במעי אמו משום דאכתי לא פטר את הרחם והשתא כבר ילדה רק דאמרינן דנקבה היה ואינה מכח חזקה הראשונה אך למ"ד דמחזיקין מאיסור אבר מן החי לאיסור טריפה ולא אמרינן דהא איסור אבמ"ה הלכה כשנשחטה ה"ה דחשוב חזקה מה שלא היה קדוש בבכורה כשהיה במעי אמו משא"כ למ"ד דאין מחזיקין מאיסור אבמ"ה לאיסור טריפה ה"ה דל"ח חזקה מה שלא היה קדוש בבכורה במעי אמו ואפ"ה אמרינן סמוך דנדמה לפלגא אפי' לדידן דלא קיי"ל כר"מ לא אמרינן דמיעוטא כמאן דליתא ונ"מ דאפי' אי רוב רצון הוא רוב גמור חשוב ס"ס משום דסמוך מיעוטא לפלגא משא"כ למ"ד דמחזיקין מאיסור לאיסור אז אין ראיה דאמרינן לדידן סמוך וא"כ אי רוב רצון רוב גמור ל"ח ס"ס והתם במיעוט דנדמה שאני משום דאיכא חזקה בהדי' ועיין בש"ך ס' נ' ביו"ד דכתב דבזה פליגי רבה ואביי ורבא אי מחזיקין מאיסור לאיסור אי לא וע"ש. ובזה ניחא ג"כ דברי רש"י הנ"ל דפי' דיתברר ע"י עדים ובתוס' הקשו דא"כ מאי מייתי אביי ראיה ממתני' דאמר פ"פ מצאתי דנאמן לעולם דאינו נאמן ונ"מ דיבא ויבאו עדים וע"ש. אך יש לומר דרש"י סובר כשיטת הירושלמי דרוב רצון הוא רוב גמור ואפ"ה חשוב ס"ס דהא כיון דחזינן דאין מחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ הא דאמרינן סמוך מיעוטא דנדמה ליכא חזקה בהדי' ואפ"ה אמרינן סמוך וע"כ ה"ה הכא אמרינן סמוך מיעוט אונס לפלגא דא"ת וחשוב ס"ס וע"כ פירש"י דיתברר ע"י עדים ואז ליכא ס"ס אך אביי לשיטתו דסובר דמחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ יש לומר דל"א סמוך מיעוט לפלגא והתם בנדמה שאני דאיכא חזקה בהדי מיעוט וא"כ לא אמרינן סמוך מיעוט דאונס לפלגא וליכא ס"ס ול"צ לומר דהתקנה היה דיתברר ע"י עדים דבלא"ה ליכא ס"ס וע"כ שפיר מייתי אביי ראיה דנאמן לומר פ"פ. ובזה ניחא הרי"ף הנ"ל דהקשה דהא איכא ס"ס דשמא מכ"ע ותירץ דמכ"ע פתחו סתום והקשה בר"ן דאכתי תקשה דס"ס דמכ"ע לפי מה דמשני דאיירי בטענת דמים אך נראה דבלא"ה קשה דאמאי הקשה הרי"ף רק על אשת כהן ולא על אשת ישראל בפחות משלשה שנים דשמא באונס ושמא מכ"ע. אך יש לומר דהרי"ף סובר דמכ"ע ל"ש ואפ"ה חשוב ס"ס משום דאמרינן סמוך מיעוטא דמכ"ע לפלגא דא"ת וזה ל"ש על פחות משלשה שנים דאיכא ס' דמכ"ע ואמרינן סמוך מיעוטא לפלגא דכיון דס' אונס ל"ש וליכא פלגא ועכ"פ אמרינן דמכ"ע ל"ש רק דחשוב ס"ס משום סמוך מיעוטא לפלגא וזה לדידן דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ואפ"ה אמרינן דסמוך מיעוט דנדמה לפלגא וה"ה הכא משא"כ על אביי לשיטתו ליכא ס"ס דכיון דמכ"ע ל"ש וסמוך לא אמרינן והא דאמרינן סמוך בנדמה דאיכא חזקה בהדי' דכיון דסובר דמחזיקין מאיסור לאיסור וע"כ דחי בטענת דמים:

והנה בתשובות ח"ש איתא להיפך דאי מחזיקין וכו' ע"כ דחזקת מה שהיתה במעי אמו ל"ח חזקה דכיון דאז לא בא לעולם. ועי' ברשב"א דפליג ג"כ מה"ט משא"כ אי אין מחזיקין אז יש לומר דחשוב חזקה מה שהיתה במעי אמו והוכיח מהא דמקשה הגמ' בבכורות וניחוש שמא נתהפכה זכרותו לנקבותו כמאן כר"מ דחייש למיעוט וקשה הא אפי' כר"מ לא אתיא דכיון דאיכא חזקה בהדי רוב דאוקמא בחזקת שאינה קדוש בבכורה כמו שהיתה במעי אמו חשוב מיעוטא דמיעוטא ואפי' ר"מ מודה דל"ח וכתב משום דאין מחזיקין וכו'. ולפ"ז למ"ד דמחזיקין ע"כ סובר דל"ח חזקה מה שהיה במעי אמו ובזה ניחא הרמב"ם דפסק דתקפו כהן דאין מוציאין מידו וכבר כתבו דהרמב"ם סובר כהרשב"א לחלק בין ספק בכור ובין ספק פטר חמור דבכור לאו ממונו של ישראל שהרי אסור בגיזה ועבודה ולהכי אם ת"כ אין מוציאין מידו משא"כ ספק פטר חמור דממונו של ישראל הוא וע"כ מוציאין מידו ור"ח דהוי בעי לאתוי' ראיה הוי ס"ל דמיירי בספק בכורות ולא הי' סובר הך קושי' דיהי' קודש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש לפירכא ואליבא דמסקנא דמסיק דאיירי ע"כ בספק פט"ח א"כ אין ראיה כלל והקשה דהיכי הוי ס"ד דאיירי בספק בכור דא"כ תקשה ולא שכבר קדוש וע"כ נראה דהא הקשה דהא הך ברייתא קאי על מתני' דבכורות ואיירי באותן ספיקות הנזכרים שם במתני' דהיינו בילדה זכר ונקבה ואינו יודע מי יצא ראשון וא"כ קשה מה פריך ולא שכבר קדוש הא באותן ספיקות דאיירי שם במתני' ל"ש לומר חזקה שלא ילדה שהרי אנו דנין על הלידה שנעשה עכשיו זכר ונקבה אם זה ילדה תחלה או זה וא"כ נשאר הך חזקת מעי אמו לחזקה כיון דליכא חזקה כנגדו וע"כ דקושית הגמ' אזלא למ"ד דמחזיקין מאיסור לאיסור ולדידי' ע"כ חזקת מעי אמו לא חשוב חזקה וע"כ פריך שפיר ולא שכבר קדוש ולפ"ז שפיר קאמר לרבה תניא דמסייע לך דהא לדידי' דסובר דאין מחזיקין וכו' אז חזקת מעי אמו חשוב חזקה וא"כ יש לומר דאיירי בבכור בהמה טהורה ואפ"ה לא קשה ולא שכבר קדוש מטעם חזקה הנ"ל. משא"כ אי מחזיקין וכו' אז ע"כ ל"ח חזקה חזקת מעי אמו וא"כ קשה ולא שכבר קדוש וע"ה דאיירי בפטר חמור וע"כ מוציאין מידו משא"כ ספק בכור פסק דאין מוציאין מידו:

ובזה יש לומר דהירושלמי לשיטתו דמשני דקול יוצא לאנוסה דהא לכאורה קשה דאיך אפשר לומר לדידן לא אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא דהא במתני' דנדה איתא דבן יום אחד פוסל העבדים מלאכול בתרומה אבל עובר לא וע"כ משום דל"ח למיעוט זכרים וקשה הא כיון דלא אמרינן סמוך מיעוט דמפילות למחצה דנקבות ל"ח זכרים מיעוט וע"כ דאמרינן סמוך אך לפי מה דסובר בירושלמי דעובר אין לו זכיה רק במטלטלין ולא בקרקעות ועי' בש"ך ס' ר"י ועבדים חשי' מקרקע וא"כ יש לומר לעולם דלא אמרינן סמוך והא דאינו פוסל משום דעובר לית ליה זכיה בעבדים דהוא קרקעות ולעולם לדידן דל"ח למיעוט לא אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא וע"כ משני שפיר בירושלמי דל"ח ס"ס דקול יוצא באונס ולא אמרינן סמוך מיעוט דאונס לפלגא דאינו תחתיו משא"כ הש"ס דידן דלא מחלקין בין מטלטלין לקרקעות ועי' בש"ך שם וא"כ ע"כ הא דעובר אינו פוסל משום סמוך מיעוט דמפילות אלמא דאפי' לדידן אמרינן סמוך וע"כ פריך שפיר דס"ס הוא הגם דקול יוצא לאונס משום דאמרינן סמוך:

ובזה יש לומר הא דר"י סובר דזמן הוא משום ב"א ור"ל סובר משום פירות משום דזנות ל"ש דהא הקשה דהא ע"כ דהתקנה היה דבתולה נשאת ליום ד' משום שמא יתברר ע"י עדים דאל"כ חשוב ס"ס א"כ שמעינן דאפי' זנות בעדים שכיח וא"כ יש לומר דר"י לשיטתו דסובר דמזכה לעובר בבנו קנה וכש"כ דיש לו זכיה בירושה דזה עדיף ועי' ברא"ש יבמות וא"כ ע"כ הא דעובר אינו פוסל לפי ש"ס דידן דלא מחלקין בין קרקעות למטלטלין וע"כ משום דאמרינן סמוך מיעוט דמפילות וחשוב זכרים מיעוט וא"כ כיון דאמרינן סמוך חשוב שפיר ס"ס הגם דקול יוצא וע"כ דתקנה הי' דיתברר ע"י עדים ושמעינן דאפי' זנות בעדים שכיח וע"כ סובר משום ב"א משא"כ ר"ל סובר דמזכה לעובר אפי' לבנו לא קנה וה"ה בירושה ויש לומר לדידן לא אמרינן סמוך והתקנה לא היה דיתברר ע"י עדים דזנות בעדים ל"ש ואפ"ה לא הוי ס"ס דכיון דל"א סמוך ליכא ס"ס משום דקול יוצא וע"כ סובר משום פירות ואין לומר דא"כ תקשה מתני' דאומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה כיון דלא סובר דמזכה לעובר קנה יש לומר דמתני' שאני דע"כ היה בתורת חיוב ואין לומר דחיוב לרבנן לא עדיף מקנין לר"מ דלא מהני בלא עביד דאתי והכא ל"ח עבידא דאתי דסמוך דמפילות למחצה דנקבות וחשוב זכרים מיעוטא ועי' בתשובות ברית אברהם ליתא דהא השתא אמרינן דר"ל לא סובר סמוך. ולפ"ז הירושלמי לשיטתו דסובר דהא דמסיק הגמ' איפוך היינו קמייתא ור"י סובר משום פירות אך כיון דבירושלמי סובר דבקרקעות אין לעובר זכיה וא"כ יש לומר דמש"ה אין עובר פוסל ולעולם דלא אמרינן סמוך וא"כ יש לומר דהתקנה לא היה דיתברר ע"י עדים דזנות בעדים ל"ש וס"ס ליכא משום דקול יוצא כיון דלא אמרינן סמוך וע"כ ע"כ ר"י סובר משום פירות. משא"כ הש"ס דידן דסובר דאין חילוק בין קרקעות וא"כ ע"כ הא דאינו פוסל משום סמוך וחשוב ס"ס וע"כ דתקנה הי' משום זנות בעדים וע"כ יש לומר דר"י סובר משום ב"א ואיפוך בתרייתא ועי' ברא"ש בגיטין סוגיא זו:

ובזה ניחא קושית הרשב"א ביבמות על הא דמשני דאיירי בנכסים מועטין ואיכא בן בהדי בת ומ"נ דאי בן הוא לא עדיף מהא דקאי ואי בת היא כל כמה דלא נפיק לאויר העולם לא תקינו רבנן והקשה הרשב"א הא זה רק תקנת חכמים דנכסים מועטין לבנות ואיך מועיל זה להאכילו בתרומה ותירץ דהא ר"י סובר דתרומה בזמן הזה הוא דרבנן והקשה דהא לקמן סובר ר"י אליבא דר"י דתרומה בזה"ז הוא דאורייתא ואכתי תקשה איך סובר ר' יוסי דאוכלין עבדים בתרומה ולפי הנ"ל מ"נ לא קשה דאליבא דר"י דאמרינן סמוך מיעוט לחזקה נהי דחייש ר' יוסי למיעוט דזכרים הא זה רק מדרבנן חייש למיעוט וע"כ הגם דתרומה בזה"ז הוא דאורייתא מ"מ כיון דהא דחייש למיעוט הוא דרבנן וע"כ מהני הא דעשו תק"ח דנכסים מועטין לבנות ולר"ל דלא סובר סמוך וחששא דאורייתא הוא דשמא יהיה הולד זכר מ"מ אזלינן בתר התקנת חכמים דנכסים מועטין לבנות משום דהא הוא סובר אליבא דר' יוסי דתרומה בזה"ז דרבנן. ובאמת אמרתי על קושית תוס' שם דהא ר' יוסי לא חייש למיעוט אפי' בממון וע"ש אך כיון דל"ח למיעוט אפי' בממון וע"כ דסובר דרוב חשוב ודאי וא"כ לא אמרינן כלל סמוך מיעוט דמפילות לפלגא וממילא לא הוי זכרים מיעוטי רק ספק השקול. ובזה אמרתי הא דאיתא בקידושין דף נ' דמייתי שם הש"ס ראיה ממתני' דחוששין לסבלונות מהא דקתני שמחמת קידושין הראשונים טעמא דמחמת קידושין הראשונים שלח הא לאו הכי הוי חיישינן לסבלונות ומאי ראיה דילמא מתני' איירי במקום דכולם מקדשי והדר מסבלי דאז אי לאו מחמת קידושין הראשונים שלח פשיטא דחיישינן לסבלונות אך לפי מה שהקשה בר"ן הא קיי"ל בקדש בפחות משוה פרוטה ובעל אח"כ אמרינן דקידש בהך ביאה ואמאי בסבלונות לא אמרינן אך יש לומר דאינו דבר ברור דאדם יודע שאין קידושין בפחות משוה פרוטה וסמוך מיעוט דמסבלי והדר מקדשי להך פלגא וחשוב רוב משא"כ אי מיירי דכולם מקדשי והדר מסבלי תקשה קושית הר"ן לדוכתא אלא ודאי דאיירי דרק רוב לחוד מקדשי והדר מסבלי ואפ"ה אי לאו מחמת קידושין הראשונים הוי חיישינן ושפיר פשיט הגמ' דחוששין לסבלונות:

ועיין בכתובות דף נ"א דסובר אבוה דשמואל דאשת ישראל שנאנסה דאסורה לבעלה דחיישינן שמא סופו ברצון ורבא פליג דאמרינן דיצר אלבשה ועי' בס' הפלא' דכתב דהגם דלאו דבר ברור בודאי דהא יש לומר דנתרצית לבסוף מרצונה אך משום דאוקמי על חזקת כשרות דראינו שהיתה אנוסה מתחלה הגם דנתרצית לבסוף תלינן ביצר אלבשה. ועיין בס' יש"י דכתב משום דמוקמינן על חזקת היתר לבעלה וע"כ תלינן ביצר אלבש' וע"כ ניחא הסוברים דלבועל אסורה אפי' היה באונס משום דבשלמא לבעלה איכא חזקת היתר ותלינן דיצר אלבשה משא"כ לבועל הספק נולד בעת שהיתה בחזקת א"א. אך יש להבין נהי דליכא חזקת היתר לבועל מ"מ הא איכא חזקת כשרות דידה דיצר אלבשה ואמאי אסורה לבועל. אך לפי מה דאיתא ברשב"א בכתובות על הא דאמר ר"ח דטעמא דר"מ דסובר בעדים שאמרו להם חתמו שקר וא"ל תהרגו יהרגו ולא יחתמו שקר וכתב וז"ל ואע"ג דקיי"ל דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא בשלשה דברים מ"מ מדת חסידות הוא ליקטלי' ולא יחתום שקר ואי לא עביד הכי משוי' רשע וסובר ר"מ דאפי' בכה"ג אין אדם משים א"ע רשע וע"ש. ולפ"ז יש לומר הגם דאשה אינה מחוייבת למסור א"ע למיתה אפי' בג"ע משום דקרקע עולם היא מ"מ מידת חסידות למסור א"ע תו לא שייך לאוקמי על חזקת כשרות וע"כ הא דתלינן דיצר אלבשה משום חזקת היתר לבעל וזה ל"ש לבועל. ובזה לא קשה קושית התוס' בכתובות דף ט' על הא דקאמר וכי תימא מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה התם אונס הוי ואיבעית אימא דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו ופירש"י על תנאי שאם ימות במלחמה והקשו בתוס' הא תנן מה היא באותן הימים ר"י אומר הרי היא א"א לכל דברים וקאי על מה דתנן לעיל הרי זה גיטך מהיום אם מתי אלמא הגם דאמר מהיום הרי היא א"א. ועי' בתשובות תועפות ראם דכתב לתרץ דהא עיקר הטעם דהיא א"א דדעתו לאחר הגט כל מה שיוכל אבל היכי דיבוטל הגט מחמת זה א"כ תו אמדינן דעתו שרצונו שהגט יחול מיד וא"כ יש לומר דודאי רצונו לגרשה בשעה קודם שתאסר לו דאחר שזינתה והרי נאסרת לו וא"כ אין לבעל טובה במה שהיא אשתו שהרי נאסרת עליו א"כ אין דנין שרצונו בחלות הגירושין קודם וע"ש:

וקשה על דבריו דהא עיקר מה שמתרץ תירוץ השני דג"כ כותב לאשתו ולא סגי בתירוץ קמא דאונס הוי אך משום דהיה קשה דלבועל עכ"פ אסורה אפי' באונס וא"כ אסורה על דוד וע"כ משני דג"כ כותב לאשתו ועי' בב"ש ס' י"א דכתב כן וא"כ דכיון דאפי' לתירוץ שני עכ"פ מותרת לבעל משום אונס וא"כ ל"ש לומר דכוונתו היה שיחול הגט מיד קודם שנאסרה עליו דהא לבעל מותרת בלא גט משום אונסא ואכתי קשה קושית תוס'. ובזה ניחא הרש"י בגיטין דף ע"ג ד"ה כאשת איש והבא עלי' במזיד בחנק והקשה דאמאי פירש"י על הבועל ולא על האשה. אך כיון דע"כ איירי באונס דאי ברצון דנאסרה על הבעל ע"כ היה דעתו שיחול הגט מיד שלא תאסר עליו וע"כ באונס וע"כ כתב רק דהבועל חייב חנק:

אך לפי מה שכתבתי נראה על קושית תוס' דהא עיקר מה שתירץ דג"כ כותב לאשתו כדי שלא תקשה דלבועל עכ"פ אסורה והטעם משום דליכא חזכ"ש דכיון דלא מסרה א"ע למיתה הגם דאינה מחוייבת וזה הכל לר"מ שם משא"כ חכמים דר"מ דהן ר"י דפליגי שם על ר"מ בהך סברא וסוברים דלא משוי' רשעים בזה דלא מסרו א"ע למיתה וה"ה לגבי דידה דכיון דאינה מחוייבת למסור א"ע הגם דמדת חסידות הוא לא אבדה חזקת כשרות וא"כ מותרת גם לבועל וא"כ הגם דלר"י ל"ש התירוץ השני דכיון דאכתי א"א היא מ"מ הא סגי לדידי' דאונס הוי דכיון דמותרת גם לבועל ודוק:

ובתשובות איתא דהא דלבועל ליכא חזקת היתר זה אי מחזיקין מאיסור לאיסור ואז כיון דהספק נולד בעת שהיתה א"א וזה כבר אזלא מ"מ אסורה לבועל משא"כ אי אין מחזיקין ל"ש זה וליכא חזקת איסור לבועל:

ובזה אמרתי לתרץ קושית תוס' על אביי דמייתי ראיה דנאמן לומר פ"פ לעולם דאינו נאמן רק דנ"מ דיתברר ע"י עדים. ולכאורה נראה לפי בה"ג דסובר לאסור אשה על בעלה בעינן שראו העדים כמכחול בשפופרת ועי' ברא"ש ביבמות פ' שני. וא"כ יש לומר דאפי' אי נאמר דגם זנות בעדים שכיח אך זה ל"ש שיראו כמכחול ועי' במכות דאיתא שם דלא היה אדם נהרג מעולם והיינו משום דל"ש שידעו עדים בזה וא"כ אי הבעל אינו נאמן לומר פ"פ רק דיתברר ע"י עדים דזינתה דכיון דבעינן דעדים יעידו דראו כמכחול וכו' וזה ודאי ל"ש דיהי' עדים על זה וע"כ דנאמן לומר פ"פ רק על ס' אונס או א"ת ע"ז עשו תקנה דיתברר ע"י עדים. ועוד נראה דאפי' החולקים על בה"ג משום דנהי דע"פ הרוב משראו כדרך מנאפים בודאי בעל וכן היא ע"פ הרוב. ומה"ט בדיני נפשות סגי בראו כדרך מנאפים דחשוב חזקה מחמת רוב דרוב בני אדם אין מעמידין ע"ע בזה וכ"ז לענין ד"נ דאזלינן בתר חזקה ורוב אבל לאפקועי אשה מבעלה דהיא משועבדת לו לכל דבר לא אזלינן בתר הרוב זה הטעם של בה"ג ועי' בתשובה הנ"ל אך החולקין סוברים דכיון לאוסרה על הבועל בודאי סגי בראו כדרך מנאפים דלבועל ל"ש דלא מהני הרוב להפקיע משיעבוד וכיון דמחזיקין כרוב לענין הבועל ה"ה לאוסרה על הבעל אזלינן בתר הך רובא. אך לכאורה יש לומר דלבועל ל"צ הרוב דבלא"ה אסורה מספק ואפי' לשיטת הרמב"ם דכל ספיקות שרי מהתורה מ"מ לבועל איכא חזקת איסור אי מחזיקין וכו' וא"כ ל"ש לומר דכיון דאזלינן בתר הרוב לבועל ה"ה לבעל אך אי אין מחזיקין א"כ ליכא חזקת איסור אפי' לבועל רק משום הרוב סגי וע"כ ה"ה דמהני הרוב להפקיע מבעל משא"כ אביי הא סובר דמחזיקין וא"כ ל"צ הרוב לאסרה על הבועל וא"כ אמרינן דבעינן לאוסרה על הבעל שיראו כמכחול וזה ל"ש ולא עשו תקנה וע"כ דנאמן לומר פ"פ ושפיר מייתי אביי ראיה:

ובזה אמרתי הא דסוברים דהיכי דהבועל היה מזיד הגם דהיא אנוסה מ"מ אסורה לבועל והקשו מהא דמשני דהתם אונס הוי ועי' בב"ש דהא הטעם דלבועל אסורה דשמא נתרצית ולא אמרינן דאפי' אי נתרצית מ"מ יצר אלבשה אך לבועל ליכא חזקת היתר וע"כ נראה דגם לתירוץ ראשון דהתם אונס הוי ידע מזה דג"כ כותב לאשתו אך היה קשה דהא ר"י סובר דהיא ספק א"א אך כיון דהא דלבועל אסורה רק מספק וע"כ איכא ס"ס שמא יצר אלבשה ושמא הגט חל מיד ואפי' למ"ד דהיא ודאי א"א באותן ימים מ"מ מודה דמיעוטא איכא באומר היום אם מתי שיחול הגט מיד ואמרינן סמוך מיעוטא לפלגא דלא נתרצית ולתירוץ שני מתרץ דכל היוצא וכו' כותב ג"כ ולא דוקא אי ימות במלחמה רק שאם לא יחזור ג"כ יהי' גט ול"צ דאונס הוי ודוק:

ספקא דאורייתא לחומרא

בו יבואר הא דספקא דאורייתא לחומרא אי מהתורה לחומרא או מה"ת ספק שרי ורק מדרבנן לחומרא:

הנה שיטת הרמב"ם דכל הספיקות מהתורה לקולא ויליף לה מהא דממזר מותר בשתוקי והקשו עליו דא"כ שפיר קאמר ר' יהודא דתרווייהו מחד קרא נפקא דכיון דילפינן לכל התורה כולה כ"ש דנילוף שתוקי בישראל ממזר בשתוקי ולפי דעת החולקים על הרמב"ם יש לומר דבאמת הא דכתבה התורה תרי קראי הוי כמו שני כתובים למעט במקום אחר דאין מלמדין מהם ואפשר דהיינו טעמא של ר"י דמוקי קרא לקהל גרים ולא למעוטי במקום אחר דלשיטתו אזיל דס"ל מלמדין ועי' במקנה דכתב זה וא"כ לפ"ז לר"י דסובר מלמדין ילפינן מכאן דבכל מקום ספק שרי מהתורה:

ובזה אפשר לומר דהא דיליף ר"י דאין ביעור חמץ אלא בשריפה ויליף לה מנותר ואמרו לו לא מצא לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו. והנה בכלבו הוכיח מכאן כשיטת הרמב"ם דסובר דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול דאל"כ בלא מצא עצים לשורפו יכול לבטל אלא ודאי דלא מהני ביטול וטעמא דר"י יש לומר דהא בס' צל"ח הקשה דאיך אפשר לומר דביטול לא מהני רק בחמץ שאינו ידוע אז לא צריכין לביטול כלל דכל ס' מהתורה לקולא ובשלמא אי אמרינן דבית שנשתמשו בו חמץ חשוב איתחזק איסורא ניחא אך להרמ"א דסובר דל"ח איתחזק תקשה. וצריכין לומר דהרמ"א סובר דס"ד מהתורה לחומרא ואז יש לומר דביטול הוא רק בחמץ שאינו ידוע משא"כ ר"י דסובר מלמדין וס"ד מהתורה לקולא ע"כ דביטול קאי אפי' על חמץ ידוע דאל"כ ספק מהתורה לקולא ול"צ לביטול כלל וע"כ סובר דבשריפה ולא קשה בלא מצא עצים יהא יושב ובטל דהא יכול לבטל'. ובזה ניחא הא דרבנן לא ילפי מנותר דהא לדידי' ליכא הך פירכא וע"ש בתוס' אך יש פירכא בלא מצא עצים וכו' לדידהו לא מהני ביטול על חמץ ידוע:

ובזה ניחא קושית תוס' בסוטה דף ה' ד"ה לאחר ולא ליבם דהקשה דבקידושין פ' ג' ילפינן מהך קרא לאיש אחר ולא לקרובים והא בעינן לזה לאחר ולא ליבם ולכאורה נראה דהא הראב"ד הקשה דלמאי צריכין ולא ליבם דתיפוק ליה דכיון דודאי סוטה אינה מתייבמת א"כ ה"ה ספק סוטה דס"ד לחומרא. אך לפי מה דהקשה בתוס' קידושין שם מה פריך מנ"ל דלא תפסי קידושין בחייבי כריתות ת"ל דכיון דהוי ממזר מחייבי כריתות פשיטא דלא תפסי קידושין דהא ר"ע דסובר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין לא ידעינן מהא דסובר דיש ממזר מחייבי לאוין ותירצו דזה לר"ע והכא בעי לר' יהושע דסובר דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד ואפ"ה מודה דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות ואליבי' בעי מנ"ל וכיון דלר"ע לא בעי מנ"ל מ"נ ניחא דהא ר"ע סובר דחמץ הוא בשריפה בריש פסחים. וא"כ קשה בלא מצא עצים יהא יושב ובטל וע"כ משום דסובר דספק דאורייתא מהתורה לקולא וע"כ דביטול על חמץ ידוע וא"כ יהי' יכול לבטל לדידיה לא איצטרך קרא ולא לקרוביו דפשיטא דלא תפסי קידושין דבלא"ה ידעינן דכיון דיש ממזר מחייבי כריתות וא"כ מוקמינן קרא לאחר ולא ליבם. ואין להקשות קושית הרשב"א הנ"ל דכיון דודאי סוטה אינה מתייבמת ה"ה ספק סוטה דליתא דהא הוא סובר דס' מהתורה לקולא ואליבא דר"י ולדידי' פריך מנ"ל משני שפיר לאחר ולא לקרובים ולא בעינן ולא ליבם דהוא סובר דס"ד לחומרא מהתורה וא"כ כיון דודאי סוטה אינה מתייבמת ה"ה ספק סוטה דס"ד לחומרא:

גם יש להוכיח דר"ע סובר דמהתורה לקולא דהא ר"ע יליף דטעם כעיקר דאורייתא מג"נ והקשה דכיון דמבשר בחלב אי אפשר למילף ט"כ משום דחידוש הוא א"כ גם מג"נ לא מצינן למילף דאפשר משום חששא דבשר בחלב צוה התורה להכשיר הכלים ותירצו דאי ס"ד לקולא מהתורה ניחא דא"כ ל"צ הכשר כלל ועי' באור חדש וא"כ שמעינן דר"ע ע"כ סובר דספק מהתורה לקולא. ובזה יש לתרץ קושית תוס' דהנה ברשב"א בקידושין כתב על הא דפריך ואימא על אחות אשתו הא לכתחלה הא דיעבד וכתב לרבא דסובר דאי עביד לא מהני לא מקשה הגמ' דכיון לכתחלה לא ל"צ קרא על דיעבד דממילא ידעינן משום דאי עביד לא מהני רק דקושית הגמ' אזלא לאביי דסובר דאי עביד מהני והנה אביי יליף ט"כ מבשר בחלב וא"כ יש לומר דסובר דספק מהתורה לחומרא אך רבא דיליף מג"נ ע"כ דסובר דס' שרי מהתורה דאל"כ יש לומר דמשום בשב"ח צוה התורה להכשיר וא"כ מ"נ ניחא דאליבא דאביי דאי עביד מהני וצריכין קרא על דיעבד דלא תפסי קידושין לדידי' ל"צ ולא ליבם דפשיטא דכיון דודאי סוטה אינה מתייבמת ה"ה ספק סוטה דס"ד לחומרא מהתורה ולרבא דסובר ע"כ דס' שרי מהתורה וא"כ צריכין קרא על סוטה ספק לדידיה ל"צ קרא על דיעבד דהא סובר דאי עביד לא מהני:

והנה התוס' סוף גיטין הקשו בשם הירושלמי דלב"ש דסובר דלא יגרש את אשתו אלא במצא ערות דבר א"כ לא צריכין קרא דלא יוכל בעלה הראשון וכו' דת"ל דהא ע"כ גירשה משום דמצא ערות דבר א"כ אסורה עליו משום סוטה וע"ש:

ולכאורה נראה דבמרדכי הקשה למאי צריכין קרא וקשרתם דנכרי שכתב ספר תורה דפסול משום דכל מי שאינו בקשירה אינו בכתיבה ת"ל דהא בעינן לשמה וכותי אדעתא דנפשיה עביד ואפי' ישראל עומד ע"ג לא מהני. דבשלמא בקטן בעינן קרא וקשרתם דנ"מ בישראל עומד ע"ג. והנה לפי מה שנראה מב"ש באה"ע סי' קכ"ג דהא דאמרינן דלא מהני עומד ע"ג אינו רק ספק דיוכל להיות דעביד על דעתא דישראל לשמה ניחא דהא מה"ת ס"ד לקולא וא"כ היה מהני עומד ע"ג ומש"ה בעינן קרא וקשרתם דכיון דאינו בקשירה פסול לכתיבה:

אך יש לומר לפי מה דסובר ר"ה בכתובות דגר קטן מטבילין על דעת ב"ד משום דזכות הוא לו ואם הגדיל יכול למחות וכתבו בתשובות דאם מוחה נחשב למפרע כעכו"ם ועי' בח"ס ולפ"ז נ"מ בכתב גר קטן וישראל עומד ע"ג וכשהגדיל מיחה ונעשה למיפרע כותי ולא היה אז בר קשירה ומ"מ כתב על דעת ישראל דהיה אז ישראל ועשה על דעת הישראל וכתב לשמה אך מחמת וקשרתם פסול דכיון דנעשה למיפרע כותי לא חשוב בר קשירה:

ולפ"ז לפי מה דסובר רב"ת ועי' תוס' כתובות דף ד' דע"י ביאת כותי לא נאסרה על בעלה דחשוב ביאת בהמה וא"כ נ"מ במצא ערות דבר עם גר קטן בן תשע שנים ויום אחד דביאתו ביאה וגירשה ואח"כ כשהגדיל הי' מוחה והוא למפרע כעכו"ם וליכא איסור סוטה וליכא רק משום לא יוכל בעלה הראשון וכו':

אך על הירושלמי הקשו דאמאי לא הקשה גם לב"ה דאיצטריך קרא דיכול לגרשה אפי' בלא מצא ערות דבר דבלא"ה ידעינן דאל"כ ל"צ קרא דלא יוכל בעלה הראשון. ולכאורה נראה דבנוב"י הוכיח דע"י עדות מיוחדת נאסרה על בעלה ולא דמי לדיני נפשות דאל"כ מה הקשה בירושלמי הא נ"מ דעדים דהעידו על הזנות הן עדות מיוחדת דלגרשה יכול ומשום סוטה ליכא אלא ודאי דנאסרה גם ע"י עדות מיוחדת וע"ש. ולכאורה יש להבין לפי מה דאיתא בב"ש להקשות דאמאי בעדי זנות לא בעינן דו"ח דחשוב ממון משום הכתובה הא ליכא ד"מ כלל דהא אם היא אסורה אין לה כתובה ואפי' אם היא מותרת מ"מ אינה נוטלת הכתובה מיד. ועי' בנוב"י דכתב דהא יכולה למכור הכתובה בט"ה וע"כ חשוב ממון עכשיו וא"כ לפי מה דסוברים דמכ"ש הוא דרבנן וא"כ מהתורה ל"ח ממון וא"כ מהתורה לא נאסרה ע"י עדות מיוחדת ואכתי תקשה מה הקשה בירושלמי הא נ"מ בעדות מיוחדת דמשום סוטה דמהתורה דל"ח ממון דמי יותר לד"נ. אך יש לומר לב"ש דסובר דשטר העומד לגבות כגבה לדידי' מכ"ש דאורייתא דבתוס' ב"ת כתבו דמש"ה מכ"ש דרבנן משום דאינו ברשותו ולב"ש חשוב ברשותו. וע"כ על ב"ה לא קשה לדידי' יש לומר דנ"מ בעדות מיוחדת דליכא משום סוטה דהא לדידיה לא חשוב דיני ממונות דכיון דמהתורה לא יכולה למכור בט"ה:

ובזה ניחא קושית ב"ש לב"ש למאי כתבה התורה במוציא ש"ר דלא יוכל לשלחה דהא לב"ש לעולם לא יוכל לגרשה אך נ"מ בעדות מיוחדת דבעלמא יוכל לגרשה ע"י עדות מיוחדת דחשוב ממון משא"כ במוציא ש"ר דליכא כתובה ולא מהני עדות מיוחדת. והנה מהירושלמי יש לומר הא דהקשה במהרש"א בריש מכות דילמא בהעידו שהוא מצרי שני והוזמו דנעשה מצרי שני. אך מהירושלמי יש להוכיח דלא נעשה מצרי שני דאל"כ מה הקשה בירושלמי הא משכחת בהעיד הבעל על אחד שהוא מצרי שני והוזמו דנעשה הוא מצרי שני ומחויב לגרשה ואח"כ הוזמו לאחר שגירשה דאז צריכין קרא דלא יוכל בעלה הראשון דליכא משום סוטה והא דכתבו דנ"מ בהוזמו העדים המעידים על זנות דליכא משום סוטה כבר כתבו דכיון דהיא ידעה דשקר העידו העדים והגט אינו גט וא"כ אי ניסת לאחר חשוב זנות בעלמא ואכתי אסורה משום סוטה דהגט אינו גט כיון דהוא גירשה רק אדעתא דהכי אי זינתה משא"כ על אופן הנ"ל היא לא ידעה אלא ודאי דאינו נעשה מצרי שני בהזמה:

אך נראה דגם לב"ש ל"ש דחשוב ממון משום דיכולה למכור בט"ה לפי מה דאיתא בתומים דבמוציא ש"ר ל"ש למכור הכתובה בט"ה דהא עיקר הקנין באשה משום גירושין דאי משום שמא ימות הוא קודם הא באשה שכיח מיתה ולא בבעל א"כ במש"ר ל"ש משום גירושין דלא יוכל לגרשה בלא דעתה וא"כ ה"ה לב"ש ל"ש דיכולה למכור בט"ה דלא יוכל לגרשה ומי יקנה וא"כ כיון דליכא ממון לא נאסרה ע"י עדות מיוחדת:

גם נראה הא דלא הקשה על ב"ה לפי מה שכתב בפ"י דנ"מ באמר הבעל פ"פ מצאתי דנאמן לאוסרה וגירשה וניסת לשני ומצא שהיתה בתולה ונתברר דשקר אמר הבעל הראשון וליכא משום סוטה וע"כ צריכין לקרא דלא יוכל בעלה הראשון. אך הקשה דהא איכא ס"ס ומתרץ הגמ' דאיירי בא"כ או בפחות משלשה שנים והכא לא מצי איירי בא"כ דא"כ בלא"ה אסורה משום גרושה וא"כ בא"י איכא ספק אונס וספק שרי מהתורה וא"כ אי אפשר לומר דגירש ע"י שאמר פ"פ וע"ש. וזה הכל לב"ש דסובר דש"כ מלמדין וא"כ ס' מהתורה לקולא וא"כ אי אפשר לומר דאיירי דגירש ע"י שאמר פ"פ דאפי' אי מיירי בפחות מג' שנים וליכא רק חדא ספיקא ס' אונס מהתורה מותר משא"כ על ב"ה לא דיש לומר דגירש ע"י דאמר פ"פ והוא סובר דס"ד לחומרא מהתורה:

אך יש לומר דלפ"ז גם על ב"ש לא קשה דהא הקשה על הירושלמי דנ"מ בעבר וגירש בלא ערות דבר וכתבו דאי לא כתבה התורה אך ביבמות דף ע"ח פריך והרי ממזר דאי וכתבה התורה ומשני דאי לאיסורא כתב וא"כ אכתי תקשה דנ"מ בעבר וגירש וע"כ נראה דהא הקשה דמה פריך והרי ממזר דאי דאליבא דר"י דסובר בכותי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר משכחת ממזר בלא דאי דהיינו בכותי שבא על ב"י דליכא איסור דאורייתא רק כיון דלא תפסי קידושין הולד ממזר וכתבו דקושית הגמ' אזלא למ"ד דהולד כשר ולפ"ז יש לומר דקושית הירושלמי היה למ"ד דנכרי הבא על ב"י הולד ממזר וא"כ יש לומר דאפי' דאי לאיסורא לא כתבה וע"כ אי אפשר לומר דמיירי בעבר וגירש. והנה כתבו המפרשים דאי אמרינן דנכרי הבא על בת ישראל דהולד ממזר לא מצינן למילף מהתם דס"ד מהתורה לקולא מספק ממזר דשרי דהתם ע"כ גזה"כ הוא דהא רש"י בקידושין כתב על הא דאמר רבא דבר תורה שתוקי כשר דרוב כשרין אצלה דגם נכרי ועבד אין הולד ממזר וא"כ למ"ד דהוי ממזר ע"כ דהוי גזה"כ וא"כ לא מצינן למילף מהתם דס' לקולא מהתורה וא"כ מ"נ ניחא דאם נאמר דס' אסור מהתורה והיינו למ"ד דנכרי הבא על ב"י דהולד ממזר א"כ משכחת דגירשה ע"י דאמר פ"פ והגם דאיכא ס' אונס אסורה מהתורה ולמ"ד דס' מותר מהתורה והיינו למ"ד דנכרי הבא על ב"י הולד כשר דאפשר למילף מהתם מס' ממזר דאז לא הוי גזה"כ לדידי' ע"כ אמרינן דאי לאיסורא כתבה דהא ממזר ג"כ דאי אפשר לומר בנכרי הבא על ב"י דאז הולד כשר א"כ יש לומר בעבר וגירש בלא ערות דבר:

ומה שהקשה דאי מהני בעבר וגירש הא בירושלמי איתא והובא בתוס' גיטין דהא דב"ש סובר דפוטר את אשתו בגט ישן משום דב"ש לשיטתו דלא יגרש אלא ע"י ערות דבר ואז מאוסה בעיניו ול"ח דבא עליה וקשה דילמא דעבר וגירש בלא ערות דבר. ונראה לפי מה שכתבו דמתני' ע"כ דגרשה ע"י שליח דאל"כ חשוב מוקדם וקיי"ל דכל מידי דהוא לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וא"כ בלא מצא ערות דבר דהוא לא מצי מגרש אי אפשר להיות ע"י שליח וע"כ במצא ערות דבר איירי ושפיר כתבו בירושלמי דב"ש לשיטתם:

והנה לפי גירסא אחת ברמב"ם מודה הרמב"ם דבספק כרת מהתורה לחומרא וע"כ משכחת אש"ת משום דבספק כרת מודה הרמב"ם אך הקשה אי בס"כ מהתורה לחומרא אמאי ספק ממזר שרי והא יכול לבוא לידי ס' כרת כגון שהספק קידש אשה ואח"כ קיבלה קידושין מאחר דלא תפסי קידושי שני ע"י דהספק ממזר קידשה קודם וא"כ יכול לבוא לספק כרת ואין לומר דאפי' אי היה ממזר ודאי תפסי קידושי ראשון דהא קידושין תופסין בחייבי לאוין ולא חל קידושי שני מ"מ יכול לבא לספק כרת באם קדשה ע"י שליח דאי הי' ממזר ודאי לא חלין הקידושין דאין שליח לדבר עבירה והיו חלין קידושי שני משא"כ השתא דהוא ס' ממזר ומותר לא חלין קידושי שני או נ"מ בקידש הס' ממזר ע"י ביאה דאי היה ודאי ממזר לא חלין קידושין מטעם אי עביד לא מהני ועי' במרי"ט דכתב דאפי' דקידושין תופסין בחייבי לאוין מ"מ ע"י ביאה לא מהני והיו חלין קידושי שני משא"כ השתא דהוא ספק ממזר לא חלין קידושי שני. וע"כ דאין חילוק דאפי' בס' כרת ס' לקולא. והנה לאביי דסובר דאי עביד מהני וא"כ אפי' ממזר ודאי דקדש בביאה חלין הקידושין או אפי' ע"י שליח ועי' בנוב"י דכתב ג"כ לאביי לא אמרינן ע"י שליח דבטל המעשה וא"כ לא יוכל לבוא לספק כרת ויש לומר לדידי' דבס' כרת מודה הרמב"ם:

ולפ"ז לרבא לא קשה קושית הראב"ד הנ"ל דכיון דודאי סוטה אינה מתייבמת ל"צ קרא על ספק סוטה דס"ד לחומרא דליתא דהא מהתורה לקולא הגם דס' כרת הוא דאשת אח שלא במקום מצוה הוא בכרת וצריכין קרא על ס' סוטה דאינה מתייבמת לאחר ולא ליבם אך לדידי' ל"צ קרא על אחות אשה דאפי' בדיעבד לא תפסי קידושין דממילא ידעינן דאי עביד לא מהני כהרשב"א הנ"ל ואליבא דאביי דסובר דאי עביד מהני ובעינן קרא דלא תפסי קידושין אפי' בדיעבד לדידי' ל"צ קרא על ספק סוטה דאינה מתייבמת דממילא ידעינן דס"ד באיסור כרת הוא לחומרא מהתורה וניחא קושית תוס':

ולכאורה ראיה קצת דבס"כ מודה הרמב"ם מהא דאיתא בביצה דמש"ה כוי אין מכסין ביו"ט גזרה משום התרת חלבו וקשה הא מהתורה כיון שהוא ספק חי' החלב מותר ואמאי גזרינן משום התרת חלבו אלא ודאי דבס' כרת מודה הרמב"ם דס' אסור מהתורה:

אך קשה על המרי"ט הנ"ל דסובר דבחייבי לאוין וקדשה בביאה לכ"ע לא חלין קידושין דאי עביד לא מהני א"כ הא דאיתא ביבמות בני צרות לב"ש חייבי לאוין נינהו והקשה בנב"י הא משכחת ממזרים לב"ש כגון שקדשה הראשון ע"י שליח ושוב מת היבם וקדשה השני דלב"ה היא מותרת לשוק וחלו קידושי ראשון ולא של השני ולב"ש אסורה לשוק והגם שהוא חייבי לאוין מ"מ אין שליח לדבר עבירה וחלו קידושי שני ובנים מהראשון ממזרים ותירצו דהא ב"ש סובר דיש שליח לדבר עבירה אך לפי המרי"ט קשה בקידש הראשון בביאה והיבם מת וקדשה שני דלב"ש הגם דקידושין תופסין בחייבי לאוין מ"מ בביאה לא תפסי וחל של שני ובנים מראשון ממזרים:

ועיין ברש"י ביבמות דף מ"ט דפי' לרב ליכא לאו ביבמה לשוק רק עשה וא"כ לפ"ז אפי' לר"מ ל"ח למיעוט באיסור יבמה לשוק לפי משנה למלך הלכות יו"ט דכתב באיסור עשה מודה ר"מ דל"ח למיעוט וקשה מהא דמשני הגמ' ביבמות דמש"ה לא תנשא לשוק הגם דאיכא רוב דמתעברות וכו' דאתא כר"מ והא הכא ר"מ מודה דל"ח למיעוט וכן תקשה מהא דמת הולד בתוך ל' יום דצריכה חליצה ולא אזלינן בתר הרוב וכעין זה קשה לי הא דפריך הגמ' בחולין מ"ש דפטור מלכסות בשחטו חרש שוטה וקטן ולענין או"ב אסור לשחוט אחריהן דבאמת איכא רוב מעשיהם מקולקלים אך לר"מ חיישינן למיעוט וזה לענין או"ב דאיסור לאו משא"כ לענין לכסות דעשה ל"ח למיעוט אפי' לר"מ:

ולכאורה קשה על הרמב"ם מהא דאיתא בב"ת דף מ"ח דסובר ר"ה דתלויה וזבין חשוב זביני ורצה להוכיח יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו הא כיצד כופין עד שיאמר רוצה אני ופי' הרשב"ם אלמא היכי דאמר מתוך יסורין רוצה אני קרינן לרצונו דגמר בלבו להקריב וה"ה בזביני אמרינן דגמר בלבו להקנות וע"ש. ולשיטת הרמב"ם קשה דאין ראיה מהתם דלעולם דלא אמרינן דבודאי גמר ומקני רק ספק הוא אי גמר ומקני אי לאו וממילא הקרבן כשר דס' מהתורה לקולא משא"כ בזביני א"כ כיון דספק הוא אי גמר ומקנה א"כ אוקמא על חזקת מ"ק ולהנך הסוברים דבקרבן איכא חזקה חזקת חיוב וע"כ הוכיח הגמ' בחולין מקרבנו דאזלינן בתר רובא דאל"ה שמא היה הקרבן טריפה ואין לומר משום דמה"ת ספק לקולא אך משום דאיכא חזקת חיוב ואז מודה הרמב"ם דאזלינן לחומרא וא"כ ה"ה הכא שפיר הוכיח דאינו מתורת ספק רק דבודאי גמר ומקנה. ויותר נראה לפי מה דאיתא במקנה על הא דהוכיח הגמ' בקידושין מקרא הנ"ל יקריב אותו דדברים שבלב אינו דברים והקשה הא הכא מסיק הגמ' דאגב אונסו גמר ומקנה וכתב דבאמת מהראוי לומר דל"ח דברי' שבלב דחשוב דברים שבלב דמוכח דאז הוה דברים אך כיון דאיכא דגמר ומקנה תו לא הוי דברים שבלב דמוכח וממילא לא הוי דברים ועכ"פ אמרינן דהך דאגב אונס גמר ומקנה אינו ודאי אלא דבאמת ספק הוא אי גמר ומקנה אי לא אך כיון דספק הוא תו לא הוי דברים שבלב דמוכח וא"כ הגם דבאמת לא נתרצה לא מהני דחשוב דברים שבלב ועכ"פ מוכיח שפיר הגמ' בקידושין דברים שבלב אינו דברים דאין לומר משום דגמר ומקנה דליתא דזה אינו עושה רק שלא יהיה דברים דמוכח וע"ש דמסיק דמש"ה תלוי' ויהיב לא מהני ולא אמרינן דאגב אונס גמר ומקנה כיון דזה אינו עושה רק שלא יחשב דברים שבלב דמוכח ובמתנה דברים שבלב הגם דאינו מוכח הוה דברים ע"ש:

ולפ"ז שפיר פשיט הכא דזביני' זביני דאין לומר דהא דהקרבן כשר הוא מטעם ספק דמה בכך דכיון עכ"פ אמרינן דס' הוא אי גמר ומקנה תו לא הוי דברים שבלב דמוכח ולא הוי דברים וזביני' זביני:

ויותר נראה דהא מדקאמר דאגב אונס גמר ומקנה משמע דאינו ספק אי גמר ומקנה. אך יש לומר דע"פ רוב גמר ומקנה אגב אונס אך מיעוטא איכא עכ"פ דלא גמרי ומקני וע"כ הגם דלא אזלינן בממון אחה"ר ואפשר דהוא מהמיעוט דלא גמרי ומקני אך עכ"פ לא הוי דברים שבלב דמוכח. וזה הטעם דתלויה ויהיב לא מהני דכיון דלא אזלינן אחר הרוב בממון ויכול להיות דהוא מהמיעוט הגם דלא הוי דברים שבלב דמוכח במתנה דברים שבלב הוי דברים. ולפ"ז למ"ד דאזלינן בתר הרוב בממון אפי' תלויה ויהיב מהני דכיון דע"פ הרוב גמר ומקנה וא"כ אפי' דברים שבלב ליכא. ובזה לא קשה קושית תוס' שם על הא דמשני מודה שמואל היכי דיהיב זוזי והקשה דמשמע דלרב מהני אפי' בלא יהיב זוזי ואמאי הא תלוי' ויהיב הוא אך לרב לשיטתו דסובר דהולכין אחר הרוב בממון מהני אפילו תלויה ויהיב:

ובזה ניחא הרמב"ם דכתב הטעם דגט מעושה כשר משום דמצוה לשמוע דברי חכמים והקשה הא זה לס"ד דלא ידעינן דסברא הוא דאגב אונסו גמר ומקנה ותלויה] וזבין לא הוי זביני ואז צריכין לומר דמש"ה הגט כשר משום דמצוה לשמוע דברי חכמים משא"כ למסקנא ל"צ לטעם זה וע"כ נראה דהא בתוס' הקשו דבגט חשוב תלויה ויהיב דלכ"ע לא מהני. אך לפי מה שאמרנו ניחא דבאיסור דאזלינן בתר הרוב וע"כ כיון דרוב גמר ומקנה גם בלבו וע"כ מהני אפי' תלוי' ויהיב אך הא יש לומר סמוך מיעוטא לחזקת א"א וע"כ צריכין לומר דהסוגיא אזלא להך תירוץ ביבמות פ' בתרא דהא דלא תנשא ולא אזלינן אחר הרוב דאתיא כר"מ דחייש למיעוט אבל לרבנן תנשא ול"א סמוך וכו' משא"כ לדידן דקיי"ל דאמרינן סמוך וא"כ ה"ה הכא לא מהני הרוב דגמר ומקנה וע"כ כתב הרמב"ם משום דמצוה לשמוע וחשוב כמו חזקה ג"כ דנתרצה ואז חשוב מיעוטא דמיעוטא ולא אמרינן סמוך:

ובזה ניחא הרמב"ם דכתב דשלא כדין אינו בטל הגט רק פסול וכן ע"י נכרים והקשה עליו אך לפי מה דאיתא בתוס' דמש"ה לא מהני שלא כדין משום דאז חשוב תלויה ויהיב וכן ע"י נכרים אפי' כדין חשוב תלויה ויהיב וא"כ כיון דע"פ רוב גמר ומקנה אך דאמרינן סמוך וזה לא הוי רק מדרבנן וע"כ פסק דלא בטל רק פסול:

ובזה ניחא הירושלמי דפי' שמים ביני לביניך שהיא אומרת דאינו נזקק עמה כלל והקשה הא בזה ידע דמשקרה ואיכא חזקה דאין אשה מעיזה ואמאי לא מהימנה לומר שמים ביני לביניך. אך נראה דהא ברא"ש בנדרים איתא דמש"ה נאמנת לומר גרשתני דחזקה דלא תקלקלה א"ע להיות באיסור א"א כו' והקשו עליו דא"כ מה פריך הגמ' משמים ביני לביניך דאמאי לא מהימנה הא אפי' אם נאמר דגם שם איכא חזקה דאין אשה מעיזה מ"מ הא לא מקלקלת א"ע ותירצו דכיון דהוא ידע דמשקרת א"כ אפי' דיתן לה גט יהי' גט מעושה שלא כדין ותקלקלת א"ע. אך לפי מה שאמרנו דאפי' שלא כדין אינו רק פסול בלבד א"כ לא דמי לגרשתני דיש לומר דאינה חוששת על פסול דרבנן וע"כ דסוגיא קאי להך סוגיא דגיטין פרק המגרש דשלא כדין פסול מדאורייתא ודמי לגרשתני ושפיר פריך והוצרך לתרץ משום דבעל לא ידע משא"כ לדידן דשלא כדין הוא רק פסול ולא דמי לגרשתני דליכא כל כך חזקה דלא מקלקלה א"ע וא"כ יש לומר דשמים היינו דאינו נזקק עמה ומ"מ לא מהימנה הגם דאיכא חזקה דאין אשה מעיזה מ"מ ליכא חזקה דלא מקלקלה א"ע ודוק:

ועיין בפ"ח ס' ק"י דכתב דמש"ה מביא אש"ת הגם דס' מהתורה לקולא אך כיון דאש"ת הוא על חתיכה משני חתיכות וכיון דאיתחזק איסורא מודה הרמב"ם דס' אסור מהתורה:

ולפ"ז למ"ד דעל חתיכה אחת מחויב אש"ת ע"כ סובר דס"ד מהתורה לחומרא. ובזה אמרתי לתרץ הספרי דיליף דטריפה פטור ממתנות משום דכתיב מאת זובחי הזבח פרט לטריפה והקשה דאמאי לא יליף דכתיב ונתן לו ולא לכלבו וע"כ נראה דלכאורה קשה דאי טריפה פטור ממתנות א"כ איך משכחת שמחויב במתנות דשמא במקום נקב קא שחיט ואין לומר דאזלינן בתר הרוב הא בממון לא אזלינן בתר הרוב וע"כ צריכין לומר דכיון דלכל הדברים מחזקינן שהוא מרוב כשרות לאכול מבשר וע"כ גם מה שנוגע לממון הולכין אחר הרוב וע"כ מחויב במתנות אך אי אמרינן כשיטת הרמב"ם דס' מהתורה לקולא א"כ לענין לאכול מהבשר ל"צ לרוב דמספק שרי לאכול והרוב רק לממון שמחויב במתנות וקשה הא לא אזלינן בתר הרוב בממון ובשלמא אי אמרינן דמש"ה טריפה פטור ממתנות משום לו ולא לכלבו ניחא דכיון דרשאי לאכול אי משום הרוב אי משום דספק שרי א"כ לא חשוב לכלבו רק לו משא"כ אי נאמר דהטעם משום דטריפה ל"ח זבח תקשה שמא היא טריפה. אך ר"ש סובר בכריתות יש אם למקרא ועי' דף כ"ב ואז חיוב אש"ת על חתיכה אחת וע"כ דסובר דס' מהתורה לחומרא וסתם ספרי הוא ר"ש וא"כ ע"כ צריכין למיזל בתר הרוב לאכול הבשר וע"כ מהני הרוב גם לממון וחייב במתנות וע"כ מצינן למילף דטרפה פטור ממתנות משום דל"ח זבח משא"כ לדידן דס' לקולא מהתורה וא"כ קשה דילמא הי' טריפה ולא אזלינן בתר הרוב כיון שנוגע רק לממון וע"כ דילפינן דכתיב לו ולא לכלבו ואז כיון דשרי באכילה א"כ לא חשוב לכלבו רק לו. ולכאורה קשה הא דאיצטריך קרא נבלה וטריפה לא יאכלו הכהנים דה"א מדשרי לאכול מליקה שרי לכהנים גם נבילות וטריפות ועי' במנחות וקשה דבלא"ה ידעינן דאל"כ איך דרשינן לו ולא לכלבו הא אפי' אי היה טריפה חשוב לו אלא ודאי דאסורין בטריפות:

ובלא"ה קשה הא דפריך הגמ' בחולין דף קל"ד בנשחטה פרה וס' אי קודם שנתגייר או לאח"כ דפטור מהמתנות ופריך אלמא ס' לקולא ורמינהו ספק לקט לקט וקשה דהכא שאני כיון דאיכא מיעוט דטריפות סמוך מיעוטא לפלגא דנשחטה קודם שנתגייר וחשוב רוב וע"כ פטור ממתנות:

ועיין בס' חוות דעת דמחלק בין היכי דאיסור נכתב אז יש לומר דוקא ודאי איסור וספק שרי מהתורה משא"כ היכי דהיתר כתוב בפירוש אז ס' אסור מהתורה ועי"ש וקשה הא דאיתא בחולין דף מ' אי טריפה בהדיא כתיב ואי בשחיטה דמצורע מסיפא דקרא נפקא וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות שחיטת מצורע וקשה הא נ"מ בס' דמקרא דזה אשר לא תאכלו מהם הי' משמע רק ודאי מצורע ולא ספק משא"כ מקרא כל צפור טהור תאכלו אז אפי' ספק אסור דמשמע ודאי טהור דוקא:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה