אור ברסלב

חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות

אות נ

אות מ

יבואר נדר על דעת רבים:

עי' בגיטין פ' השולח דהתקין ר"ג שתהי' נודרת ליתומים וכו' ואמר ר"ה ל"ש אלא שלא ניסת אבל ניסת אין מדירין דיפר לה בעל וע"ש דמקשה למ"ד דא"צ לפרט את הנדר מהא דכהן שנשא נשים בעבירה דפסול עד שידור הנאה ותני עלה נודר ועובד יורד ומגרש וא"א דא"צ לפרט את הנדר ליחוש דילמא אזלי לגבי חכם ושרי ליה. ועי' בתוס' דהקשו דאמאי לא מקשה על מתני' בלאו ההיא דתני עלה דאי א"צ לפרט ניחוש דילמא אזל לגבי חכם ושרי וע"ש:

ולכאורה נראה לפי מה דאית' בס' ח"ס דלכאורה לא מהני הפרה ושאלה לחכם לנדר או שבועה בכתב דקיי"ל דלא אתי דיבור ומבטל מעשה וכתב דבהתרת חכם שע"י פתח וחרטה י"ל דאין הדיבור מבטל מעשה אלא שע"י פתח נעקר הנדר והו"ל טעות דמעיקרא והפרת הבעל הגם דבעל מגיז גייז מ"מ כל הנודרת על דעת בעלה הי' נודרת ולא משום ביטול הוא דנימא דלא מבטל מעשה:

והנה בתשובות איתא ועי' ברשב"א על עצוור שאסר ע"ע בשר ויין אם משפ"ק וכתב דסגי בחרטה דהשתא ולא בעינן בחרטה דמעיקרא אלא בנדר שעיקרו מחמת עצמו אסר עליו אבל בנדון דידן שלא אסר ע"ע רק מחמת קנס בעלמא קיל משאר נדרים לפי שאין תכלית כוונת הנודר לאסור עליו רק מחמת קנס וע"כ בחרטה דהשתא סגי. והנה ידוע מה שסוברים דהיכי דסגי בחרטה דהשתא גם החכם מגיז גייז ואינו עוקר הנדר מעיקרו דהא מה שחכם עוקר נדר מעיקרו הוא משום דיש לו פתח חרטה שע"ד כן לא נדר ומשוי הנדר בטעות משא"כ היכי דאינו מתחרט מעיקרא רק שעכשיו אינו חפץ בנדרו ע"כ גם חכם מגיז גייז כמו הבעל וא"כ בנדון דהרשב"א הנ"ל דסגי בחרטה דהשתא והחכם אינו עוקר מעיקרו אי הנדר היה בכתב לא מהני שאלה דלא אתיא דיבור ומבטל מעשה דל"ש סברא הנ"ל שע"י פתח נעקר נדר מעיקרו והו"ל טעות דמעיקרא ואין לומר דגם החכם יתיר לו בכתב דהא בכתב לא מהני התרה. ועי' בתשובות. וא"כ תקשה הא דפריך הגמ' וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה הא יש תקנה דנדר יהי' בכתב דאז לא מועיל שאלה דהא הנדר הוא אם נהנתי מכתובה א"כ אין כוונתה לאסור את הפירות רק אם נהנת מכתובתה וא"כ סגי בחרטה דהשתא ומגיז גייז וא"כ אי הנדר יהי' בכתב לא מהני שאלה וא"כ מה פריך וליזל לגבי חכם ושרי לה הא יכולה לידור בכתב דאז לא מהני שאלה. אך נראה דהא הקשה איך מהני נדר בתנאי דהא נדר אי אפשר להיות ע"י שליח ולא מהני תנאי דהא קיי"ל דהיכי דאי אפשר לקיימו ע"י שליח בטל התנאי ומעשה קיים ותירצו דהא דבעינן אפשר לקיימו ע"י שליח דוקא במעשה משא"כ נדרים דדיבור בעלמא הוא לא בעינן אפשר לקיימו ע"י שליח ועי' בפ"י פ' המדיר וא"כ אי הנדר יהי' בכתב דחשוב מעשה א"כ נאסרה בפירות אפי' אי לא נהנה מכתובה דתנאי אם נהנתי בטל משום דאי אפשר ע"י שליח כיון דאיכא מעשה וע"כ אי אפשר דנדר יהי' בכתב. אך לפי מה דאית' במש"ל דבתנאי לשעבר לא בעינן משפטי התנאים דחשוב כמו מעכשיו דלא בעינן משפטי התנאים לשיטת הרמב"ם והכא תנאי לשעבר הוא אם נהניתי וכו' ואכתי תקשה דתדור בכתב דלא מהני שאלה אך לפי מה שסוברים דאליבא דר"מ אפי' במעכשיו בעינן דיני תנאים ויש לומר דקושי' הגמ' אזלא לר"מ ושפיר פריך ועי' ברמב"ם בפי' המשנה ובשע"ה. ובזה לא קשה קושי' תוס' שם הא דפריך ואי אמרת דא"צ לפרט הנדר וכו' דאמאי לא מקשה על מתני' דאי א"צ לפרט ליחוש דאזלא לגבי חכם ושרי. אך אליבא דאמת דקיי"ל דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים וה"ה תנאי לשעבר א"כ במתני' דתנאי לשעבר הוא לא קשה דאזלא ל קם דיש לומר דהנדר יהי' בכתב וע"כ לא פריך רק הכא דנושא נשים בעבירה וליחוש דאזל לחכם דאין לומר בכתב דלא מועיל שאלה דא"כ כיון דאסר ע"ע הפירות אי לא יגרשנה דתנאי להבא הוא ובעי אפשר לקיימו ע"י שליח ואי אפשר ע"י שליח ובטל התנאי ואסור בפירות אפי' אי יגרשנה אלא ודאי איירי דנדר הוא שלא בכתב דאז לא בעינן דיני תנאים וקשה שפי' דאזיל לחכם ושרי ליה. ובזה ניחא קושי' תוס' שם דאכתי ר"ה כתנאי דאי צריך לפרט את הנדר אמאי קאמר ר' יהושע בעירכין דאינו צריך והיינו דאינו מועיל משום דיכול ליתשל והא ר"ה סובר דצריך לפרט את הנדר ואמאי לא מועיל הא החכם לא יתיר לו וע"ש אך אליבא דאמת דקיי"ל דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים וה"ה תנאי לשעבר וא"כ לא קשה דאזלא לחכם דתדור בכתב ויש לומר לכ"ע א"צ לפרט את הנדר:

ובזה לא קשה קושי' תוס' על הא דפריך דאזלא לגבי חכם דאמאי מקשו על ר"ה דוקא ולא הקשו על מתני' דתיקן דנודרת ליתומי' דאזלא לחכם ושרי וע"ש. ונראה דהא במרי"ט הקשה אמאי סובר ר"ה כי ניסת דאין מדירין דיפר לה בעל הא יכולין להדירה בנ"ש ובמרי"ט כתב דבעל יכול להפר אפי' נ"ש משום דמגיז גייז והא דפריך דאזלא לחכם היינו משום דאין כוונתו עצמות הנדר ואז גם חכם מגיז גייז דהא סגי בחרטה דהשתא. והנה האחרונים תירצו דהא קשה דאי אפשר לקיימו ע"י שליח ובטל התנאי אך לפי מה דאיתא בגיטין שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ וה"ה הכא מצינו שליחות ובנזירות ובנדרים ע"י אב שמדיר את בנו בנזיר וזה בנדר סתם ולא בנ"ש דזה לא מצינו דאב מדיר את בנו בנ"ש וא"כ בטל התנאי ותאסרה בפי' אפי' אי לא נהנית מכתובה ומש"ה אי אפשר בנ"ש וא"כ על גופו דמתני' לא קשה דיש לומר בנ"ש ואע"ג דאי אפשר ע"י שליח אך משום דהוא תנאי לשעבר וחשוב מעכשיו ולא בעינן משפטי התנאים אך ר"ה דקאמר דל"ש אלא שלא ניסת וקשה דאפי' ניסת נמי ע"י נ"ש וע"כ משום דאי אפשר ע"י שליח וע"כ דסובר דאפי' במעכשיו בעינן דיני תנאים וע"ז קשה דאזלא לחכם ושרי לה דהא אי אפשר בנ"ש. דאז בטל התנאי:

ובזה ניחא הא דאיתא בא"ח סי' קכ"ח בנושא נשים בעבירה דפסול עד שידור הנאה ואיתא שם שאפי' אי כבר גרשה מדירין על דע"ר שלא ישא עוד נשים פסולות והקשו דא"כ קשה קושי' תוס' לדוכתא בגיטין שם דלמה הביאו הך ותני עלה נודר ועובד יורד ומגרש מגופ' דמתני' הוי מצי להקשות דקתני פסול עד שידור הנאה דאי א"צ לפרט הנדר ליחוש דאזיל לחכם ושרי ותירץ בתוס' דעל מתני' יש לומר דפסול לעבוד אפי' כבר גירשה עד שידור הנאה שלא יקח לעולם נשים פסולות ולכך לא קשה ליחוש דאזל לחכם דכיון דכבר גירשה ליכא למיחש דיתשל על נדרו כדי שיקח נשים פסולות אבל הא דתני נודר ועובד יורד ומגרש דכיון דאכתי לא גירשה יש לחוש דאזל לחכם ולא יגרש אמנם לדברי הש"ע הנ"ל דאפי' כבר גירשה יש לחוש דאזל לחכם וצריך לידור על דע"ר הדר' קושי' לדוכתא:

ולכאורה נראה דגם המקשין ידע דיש לומר דהא דקתני עד שידור הנאה היינו על דע"ר אך יש לחוש דקודם הנדר ידור נדר סתם שלא על דע"ר ואז לא יכול לחול הנדר על דעת רבים דאין הנדר השני חל על הנדר ראשון ואח"כ אזל לחכם ושרי ליה נדר הראשון ואין לומר דהא קיי"ל דאם נשאל על הראשונה שני' חל עליו זה ליתא דהא הטעם משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו וכבר אמרנו דהיכ' דאין כוונתו על גוף הנדר רק קונס א"ע כמו הכא דקאמר דיאסר עליו כל הפירות באם ישא נשים פסולות דסגי בחרטה דהשתא וממילא גם חכם מגיז גייז כמו הבעל ואי נשאל על הראשונה שני' לא חל וליכא תקנתא על דע"ר ואין לומר דמנ"ל דאיירי באופן זה דילמא הנדר שלא יהנה מאשתו פסולה ואז בעינן חרטה דמעיקרא ואז חכם עוקר למפרע ואז אי נשאל על הראשונה חל השני' ומה פריך המקשין אי גם בס"ד ידעינן דעל דע"ר אין לו התרה אך זה אינו לפי מה דהקשה בס' ת"ש לפי מה דאיתא ביו"ד סי' ב' דחשוד על דבר אינו נאמן אפי' בשבועה וע"ש בט"ז משום דחשוד לעבור על השבועה דהא מושבע ועומד מה"ס וקשה דא"כ מה מהני הכא דכהן שנשא בעבירה דנודר ועובד יורד ומגרש ומאי מהני הנדר דהא מושבע ועומד ואין לומר דהנשים לא יעברו להנות ממנו אחר שהדירן הא אינהו נמי מושבעי' ועומדים מהר סיני דכל היכי דהוא מוזהר עלי' היא נמי מוזהרת עליו ועכצ"ל דלא הוי הנדר דלא יהנה מאשתו פסולה רק הנדר הוי אם יהנה מאשתו פסולה יאסר עליו מין פירות זה ובזה שפיר סמכינן על הנדר דכיון דהנדר שלא יהנה מפירות. ובזה לא נחשד מעולם. ועי' בש"ך בי"ד סי' רכ"ח דכתב ג"כ דע"כ איירי דהנדר הי' על אופן זה וא"כ סגי בחרטה דהשתא וגם החכם רק מגיז גייז ואי נשאל על הראשונה לא חל השני' ולא מהני על דע"ר ומש"ה מביא הך דתני עלה דנודר ועובד וכו' דאז כיון דלא גירשה והיא ג"כ חשודה לעבור ע"כ איירי דהנדר הי' על תנאי ולא מהני על דע"ר דידור קודם נדר שלא על דע"ר ואז לא חל נדר השני על דע"ר אפי' לאחר שהתירו הראשונה דכיון דהנדר הי' על תנאי וסגי בחרטה דהשתא ומגיז גייז משא"כ על גופו דמתני' לא קשה דיש לומר על דע"ר ואין לומר דידור קודם נדר סתם דהא במתני' יש לומר דכבר גירשה וא"כ יש לומר דהנדר היה שלא על תנאי רק שלא ישא נשים פסולות ולא קשה דהא כבר מושבע מהר סיני והוא חשוד לאותו דבר דמ"מ מהני לענין האשה כיון דהאשה לא עשתה מעולם איסור והיא אינה חשודה לאותו דבר יהי' מועיל מכח האשה דהאשה לא יעבר' להנות ממנו וא"כ כיון דאיירי דהנדר הי' שלא על תנאי אז בעינן חרטה דמעיקרא ואז חכם עוקר מעיקרו ואי נשאל על ראשונה חל השני' והנדר השני הוא על דע"ר ומש"ה מביא ותני עלה דכיון דאכתי לא גירשה ג"כ היא חשודה וע"כ דנדר הי' על תנאי דאם יהנה מאשתו אז יאסר עליו מין פירות ואז גם חכם מגיז גייז ולא חל נדר השני אפי' אי יתשל על הראשונה וא"כ לא מהני על דע"ר דיש לחוש דידור קודם נדר סתם ולא חל נדר השני דהוא על דע"ר ומשני על דע"ר וסובר דיש נדר בתוך נדר וחל הנדר השני דעל דע"ר:

גם לפי המרי"ט הנ"ל דבעל יכול להפר אפי' נ"ש כיון דגייז וה"ה חכם היכי דהי' על תנאי וא"כ על גופ' דמתני' יש לומר דגירשה ולא איירי בתנאי רק שלא יקח נשים פסולות ואז חכם עוקר למיפרע ויש לומר דהנדר הי' בנ"ש וא"כ לא קשה דליזל לחכם וכו' ומש"ה מביא ותני עלה דאז ע"כ הנדר בתנאי וגם חכם מגיז גייז וגם נ"ש יכול להתיר וקשה דליזל לחכם וכו' אך יש לומר עוד דבלאו הך ותני יש לומר דהנדר היה סתם ובנ"ש דאם לא יכול להתיר ומש"ה מבי' הך ותני דאז ע"כ איירי בתנאי א"כ אי איירי בנ"ש תקשה דאי אפשר ע"י שליח ואפי' ע"י אבי' וא"כ נאסר בפירות אפי' אי לא יהנה מאשתו וע"כ דלא איירי בנ"ש. ובזה ניחא קושי' תוס' דאמאי לא מקשה על מתני' משום דיש לומר דנודרת ליתומי' איירי בנ"ש והגם דאי אפשר ע"י שליח אך משום דתנאי לשעבר ודמי למעכשיו דלא בעינן משפטי התנאים משא"כ דהכא דתנאי להבא הוא אם יקח נשים פסולות ובעינן אפשר ע"י שליח וע"כ דלא איירי בנ"ש וגם יש לומר לפי מה דקיי"ל דלדבר מצוה אפי' על דע"ר יש לו התרה:

ולפ"ז כתבו דהיכי דכבר עבר על הנדר יכול החכם להתיר אפילו על דעת רבים דחשוב לדבר מצוה כדי שלא יעבור למיפרע דחכם עקר למיפרע ולא עביד איסור דהא קיי"ל דאפי' בכבר אכלה כולה מהני שאלה ועי' במש"ל וא"כ יש לומר דגם המקשין ידע דיש לומר דעל דע"ר אך הי' קשה ליה דמה בכך דמ"מ יש לחוש דיעבור על הנדר וא"כ החכם יתיר הגם דהי' על דע"ר דחשוב לדבר מצוה ואיירי דהנדר הי' בלא תנאי ועוקר למיפרע וחשוב לדבר מצוה משא"כ על מתני' לא קשה דכיון דהנדר על תנאי וגם חכם מגיז גייז ול"ח דבר מצוה דאינו מועיל היתר על למיפרע וא"כ יש לומר דאיירי על דע"ר ומש"ה פריך רק על כהן ומשני דעל דע"ר והנדר הי' על תנאי ואז גם חכם לא עקר למפרע וליכא דבר מצוה אי עבר על הנדר:

והנה ברמב"ן איתא דמש"ה מהני תנאי בנדר הגם דאי אפשר ע"י שליח משום דדוקא בתנאים שאדם מתנה עם חבירו אז בעינן אפשר לקיימו ע"י שליח וע"ש. ובזה ניחא הר"ן בשבועות פ' ג' דכתב וז"ל ותמהני אכל לאיסורא והדר אכל לתנאי אמאי איכא איסורא דהא משמע דכל מי שאוסר עצמו בדבר פלוני אם יעשה כך אין האיסור מתחיל אלא לאחר שיעשה אותו דבר וקודם לכן אין איסור חל עליו כלל אפי' נתקיים התנאי אח"כ וראי' לדבר מדאמרינן בפ' בתרא דנדרים היכי קאמרה אילימא דאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ למה לי הפרה לא תרחץ ולא ליתסרו פירות עולם עלי' ומאי קושי' דהא מ"מ הרי היא אסורה באכילת פירות מעתה משום דבתנאי לא מוזהר וא"כ לא תאכל היום שמא תרחץ למחר ונמצאת עוברת אאכילת פירות למפרע אלא ודאי כל האומר קונם דבר פלוני עלי אם אעשה כך אינו אסר ע"ע כלום אלא מזמן שיעבור על התנאי ואילך וכן בגט באומר הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש אינו גט אלמא כל מי שתולה דבר באם אין משמעותו שיחול הדבר אלא לאחר אשר יתקיים התנאי ונראה דכי אמרינן הכי דאכילת איסור קודם לתנאי שרי ה"מ בדבר הנמשך קודם התנאי ואחר התנאי כגון ההיא דנדרים דאמרינן דכוונתה לאסור אלא פירות שתאכל לאחר שתרחץ לפי שאפי' היה דעתה שתהא מותרת בפירות קודם רחיצה מ"מ אכתי יש מקום לנדרה לחול שתהא אסורה בפירות אחר שתרחץ אבל זה שלא נשבע אלא על דבר אחד אם תאמר שלא נאסר אלא לאחר שיתקיים התנאי נמצא שיהא אפשר שיתקיים התנאי ולא יחול נדרו כלל דהיינו אם נאכל האיסור ראשון הילכך אמדינן ליה לדעתא ששבועתו הי' שכל זמן שיתקיים התנאי ואפי' בסוף יחול נדרו וע"ש והקשו עליו מהא דפריך הש"ס בנדרים ד' ט"ו קונם שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנאה עד החג הלכה אסורה לא הלכה לא וקשי' לר"י אמר רב דסובר דא"ל ישן היום שמא ישן למחר וקשה דאמאי לא נימא דכיון דהכא אמר התנאי באם אין האיסור מתחיל רק לאחר שתעבור על התנאי וע"כ ל"ש לומר דאסורה ליהנות גם אי לא הלכה משום דבתנאי לא מזדהר כיון שלא תעבור על למפרע דהכא הנדר נמשך קודם התנאי ואחר התנאי שאסרה עד החג אי תלך עד הפסח ויש מקום לנדר לחול אחרי עבירת התנאי שפיר אמרינן דדעתו לא היה רק שתאסר מכאן ולהבא וברישא שפיר אמרינן דאחר הפסח בבל יחל משום דברישא אין הנדר נמשך אחר זמן התנאי דהנדר לא הי' רק עד הפסח והתנאי עד החג ע"כ דדעתו היה מעכשיו כסברת הר"ן ועי' בח"ס:

וע"כ נראה דכמו דהר"ן סובר דכל היכי דאי אפשר דהנדר יהי' חל על זמן התנאי אז בודאי כוונתו היה מעכשיו ולפ"ז יש לומר דאפי' היכי דנדר נמשך אחר קיום התנאי מ"מ היכי דהתנאי יהי' בטל אי כוונתו לא הי' מעכשיו אז אמרינן לדעתו דכיון שהתנה בודאי דעתו שיתקיים התנאי וע"כ דדעתו הי' שיחול מעכשיו וע"כ הכא דכיון דהתנאי הי' עמה וחשוב תנאי שבין אדם לחבירו דבעינן דיני תנאים והכא אי אפשר ע"י שליח ובטל התנאי וע"כ דכוונתו הי' מעכשיו דאז לא בעינן משפטי התנאים. ועי' ברא"ש בגיטין דמשמע מדבריו דלשיטת הרמב"ם דבמעכשיו לא בעינן ת"כ ה"ה דלא בעינן אפשר לקיימו ע"י שליח ודווקא התם דאמרה תאסור עלי כל פירות אם ארחץ דלא הוי תנאי בין אדם לחבירו ולא בעינן אפשר לקיימו ע"י שליח וע"כ סובר הר"ן דכיון דנדר נמשך אחר קיום התנאי לא הי' דעתה על מעכשיו רק לאחר שתעבור על התנאי ומ"מ התנאי יהי' קיים משא"כ הכא דחשוב תנאי שמתנה עם חבירו ובעינן אפשר לקיימו ע"י שליח ע"כ דכוונתו הי' מעכשיו הגם דנדר נמשך לאחר שיעבור על התנאי

אך לפי מה דאית' בתוס' שם דמש"ה יכול לאסור הגם דמשועבד לה משום דכיון דתלה הנדר באם תלך לבית אביך לא תלך ולא תאסור ולפ"ז התנאי בא לחזק המעשה דאי לאו התנאי לא יכול לאסור כלל ובאופן זה לא בעינן משפטי התנאים דל"ש דלא אתא דיבור ומבטל מעשה דאדרבה דע"י התנאי מצי לחול המעשה ומה שהקשו על התוס' דא"כ לפי מה דמסיק הגמ' דאפי' לא הלכה אסורה משום דבתנאי לא מזדהר א"כ תקשה קושי' הנ"ל לדוכתא דאיך יכול לאסור כיון דמשועבד לה ול"ש לומר שלא תלך ולא תאסור דהא אפי' לא הלכה אסורה. נראה לפי מה דאית' בירושלמי פ' המדיר דעל מידי דמשועבד רק מדרבנן הנדר חל וע"ש דמשני' על קושי' הגמ' שם דמתני' אתא כמ"ד מזונות מדרבנן וע"כ הנדר חל ועי' בסמ"ג דפוסק כראב"י דעונה ג"כ מדרבנן למ"ד מזונות דרבנן והנה זה ודאי הא דר"י סובר דחיישינן שמא יעבור על התנאי זה בנדר דחל מדאוריית' דהיכי דנדר לא חל רק מדרבנן בודאי לא אמרינן דבתנאי לא מזדהר ול"ח מספק וא"כ לפי מה דמסיק דאפי' לא הלכה אסורה ע"כ איירי היכי דאמר קונם הנאת הגוף לתשמיש דאל"ה חשוב דבר שאין בו ממש והנדר לא חל רק מדרבנן וא"כ יש לומר דאתא כמ"ד דעונה דרבנן וא"כ בלא"ה יכול לאסור דעל מידי דרבנן יכול להפקיע ע"י נדר דאוריית' והתוס' שהוצרכו לזה היינו אי איירי דנדר לא חל רק מדרבנן דלא אמר קונם הנאת הגוף לתשמיש ואז הנדר לא חל רק מדרבנן ואז לא יכול לאסור אפי' אי עונה רק מדרבנן וע"כ הוצרכו לומר שלא תלך ולא תאסור דהא באופן זה דהנדר חל רק מדרבנן פשיטא דבלא הלכה מותרת ואי אמרינן דאפי' לא הלכה ע"כ איירי בנדר דאוריית' ונדר דאורייתא יכול להפקיע שיעבוד דרבנן ועונה הוא מדרבנן:

ועי' ברשב"א שם דכתב דאפי' היכי דלא אמר בפירוש יאסור הנאת תשמיש עלי אמרינן דכוונתו כן משום דסתם נדרים להחמיר וקשה הא ברשב"א מוקי שם דלא איירי דאמר קונם הנאת גופך וא"כ הנדר חל רק מדרבנן ואמאי אזלינן להחמיר ס' דרבנן ולקולא:

ועי' בט"ז סי' ר"כ ס"ק י"ט דהקשה דאמאי חיישינן שמא לא יקיים התנאי ובגט קיי"ל דכל תנאי שבידה לקיימו מותרת לינשא מיד ול"ח שמא לא תקיים התנאי וכתב דלא דמי לדהתם דהתם כל שתעבור תהי' אסורה ג"כ מהיום והלאה לבעלה וע"כ מירתתה לעבור מה שאין כן כאן שאין איסור מכאן ולהלאה דהיינו אחר הפסח אלא במה שעברה קודם פסח ובשביל זה מורא לא יעלה על ראשה דמה שעבר עבר וע"ש ועי' בתוס' גיטין פ' המגרש דהקשו על ר"א דסובר בע"מ שלא תנשאי לפלוני דמותרת לכל אדם חוץ מאותו האיש ומשמע דאפי' בחי אותו איש מתירין לינשא והקשו מהא דקתני לעיל ולאחר לא תנשא עד שתתן ותירצו דהתם אינו בידה לקיים התנאי משא"כ הכא דנישואין אי אפשר בע"כ וקשה הא התם ע"כ החששא שתנשא לפלוני לאחר מיתת הבעל המגרש. ועי' במרש"א. וא"כ מה בכך דתנאי בידה הא היכי דאין האיסור נמשך להבא כמו הכא דמת המגרש רק שאיסור יהי' למיפרע דניסת ע"י הגט זה לאחר דבטל הגט למיפרע א"כ אפי' דתנאי בידה חיישינן שמא תעבור על התנאי ובאמת לא קשה קושי' ב"ש סי' קמ"ג דאמאי פסקו דאסורה לינשא בחי אותו איש דהא המחבר סובר דתנאי בידה ל"ח שתעבור על התנאי וע"ש אך דהכא שאני דכיון דעל להבא ליכא איסור וע"כ חיישינן טפי:

ועי' בס' שעה"מ הלכות שופר דהקשה על הר"ן בנדרים דתמה דאפי' כי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא דבר שאין בו ממש הוא וקשה הא בל יחל מדרבנן איכא ואין לומר דס"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא חייל למידחי מצוה של תורה זה ליתא שהרי כתב בד' ט"ו וז"ל וא"ת והא האי נדרא דרבנן דהנאת תשמיש לית ביה ממשא והיכי חייל נדרו לאפקועי מצות עונה דאורייתא יש לומר דכיון דנדרא חייל ממילא פקעי להו הנך מצות דיש כח ביד חכמים לעקור דבר בשב ואל תעשה וע"ש וה"ה גבי סוכה נאמר כן ותימא על פ"ח שכתב בסי' קפ"ו וז"ל ומסתברא שאם אמר קונם קול שופר עלי דלא הוי כלום דקול לית בי' ממשא וקשה הא מדרבנן חייל וע"ש:

ונראה דהנה בס' הנ"ל נסתפק במי שאסר עליו הנאת תשמיש אי חייב בהעראה גרידא מי נימא דכיון דקאי עלה בבל יחל הרי אשתו זו נאסרה עליו כשאר חייבי לאוין בעלמא דמחויב בהעראה או דילמא נדרים שאני דאזלינן אחר לשון בני אדם וכתב ליפשוט ממ"ש הר"ן הנ"ל באומר הנאת תשמישך עלי הא הוי נדרא מדרבנן הוא והיכי אתי ב"י מדרבנן ועוקר למצות עונה וקשה ממה שכתבו אך קשה בלא גזירה דרבה נמי לא הי' להם לתקוע דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשוא"ת וי"ל דלא אמרינן שוא"ת שאני אלא היכי דליכא הכשר מצוה כגון ההיא דאין מפקחין עליו את הגל דבעידנא דקא עקר שבות של דבריהם לא מקיים העשה דתקיעות שופר אבל היכי דבעידנא דעקר איסור דרבנן מקיים עשה דשופר לית להו כח אפי' בשוא"ת ודבריהם היפך דברי הר"ן שהרי הכא בעידנא דעובר על איסור דרבנן הוא מקיים מצות עונה ואפ"ה כתב דיש כח ביד חכמים אלא ודאי דבהעראה לחוד קאי בבל יחל וא"כ בשעה דעבר על איסור דרבנן דהיינו אהעראה לא מקיים המצוה דעונה וע"ש. ולפ"ז שפיר הקשה בר"ן דאפי' כי אמר הנאת סוכה עלי הא דבר שאין בו ממש ואע"ג דמדרבנן חייל לא מצי לעקור מצות סוכה בשוא"ת דהא הכא בשעה שעבר על נדר מדרבנן מקיים מצות סוכה דגם הישיבה מהמצוה וגם בשופר ניחא דגם כן בשעה שעבר על הנדר מקיים המצוה דקיימא לן דשמע תחילת תקיעה לבד דיצא משא"כ בעונה. ובעיקר הס' הנ"ל נראה ליפשוט מהא דאית' ברשב"א יבמות דהקשה אמאי בנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דכופין לחלוץ והא אינו עולה ליבום דקיימו בלאו ועשה וא"כ אינו עולה לחליצה וקשה הא מצות יבום מקיים בהעראה לחוד ועי' תוס' יבמות פ' שני דכתבו דלאו דוקא ביאה שני' רק גזירה אטו גמר ביאה דמצות יבום מקיים בהעראה וע"ש וא"כ עולה ליבום ע"י העראה אלא ודאי דגם בנדר דמי לשאר חייבי לאוין ואסור בהעראה ושפיר הקשה ברשב"א ואי אמרינן דבעונה מהני אי מחלה ועי' במ"ל הלכות אישות יש לומר על קושי' שעה"מ הנ"ל דהתם בעונה דיכולה למחול ולא אלים העשה וע"כ סובר הר"ן דהעמידו דבריהם בשוא"ת ודמי להא דקאמר בש"ס דאי אמרה לא בעינ' וכו' משא"כ בסוכה ושופר דאלי' המצוה ע"כ לא העמידו דבריהם נגד מצוה של תורה אפי' בשוא"ת. ועי' בר"ן ריש כתובות דהקשה והא יום מיתה וקבורה מחייב באבילות דאוריית' וכיון שכן איך אתיא שמחת ימי משתה שאינה אלא מדרבנן ודחי' אבילות דאוריית' ותירץ דב"ד מתנין לעקור דבר מהתורה בשוא"ת וע"ש וקשה הא התם הוי בעידנא דעקר וכו' מקיים המצוה ואפ"ה דוחה בשוא"ת ודו"ק:

והנה שיטת הר"ר אביגדור הובא בב"י סי' רכ"ח דאם עבר והתירו מותר. ועיין בספר יש"י דהטעם משום דע"פ הרוב ניחא להו לרבים בהתרת הנדר דנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן דמצוה לשאול עליו רק דמ"מ חיישינן שמא אין הרבים מסכימין והיינו לכתחילה אבל בדיעבד מותר דאזלינן בתר הרוב אך היכא דהנדר היה לדבר מצוה שלא ישא נשים פסולות לכהונה בזה בוודאי לא ניחא להו לרבים להתיר נדר זה ולכך אף בדיעבד אינו מותר ועיין בהרא"ש בגיטין פ' השולח ובתוס' שם דף ל"ה ע"ב ד"ה אבל נישאת דהקשו וידירוה על דעת רבים דאין לה הפרה ותירצו דבעל יכול להתיר אפילו על דעת רבים אך הקשו מ"מ תיקש' מאי פריך הגמ' דילמ' אזלא לגבי חכם ושרי לה הא מצי לשנויי דמדרינן על דעת רבים. ונראה דלכאורה תקשה לפי מאי דקיי"ל דסמוך מיעוטא לחזקה א"כ הכא איכא חזקה דהרי איתחזק איסורא דנדר וא"כ אמאי אזלינן בתר רוב דמסתמא ניחא להו אך כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו לא נחשב איתחזק איסורא וע"כ אזלינן בתר הרוב וזה שייך לגבי חכם משא"כ לגבי בעל דמגז גייז וא"כ יש לומר דקושית התוס' לא אזלה דידירוה על דעת רבים רק לגבי בעל דאז אפילו בדיעבד אינו מותר דלא אזלינן בתר הרוב משום דסמוך מיעוטא לחזקת איסור דנדר משא"כ הא דפריך דילמא אזלה לחכם ושרי אין לומר דידירה על דעת רבים כיון דבדיעבד שרי דאזלינן אחר הרוב דליכא חזקת איסור כיון דעוקר הנדר מעיקרו:

גם נראה לפי מאי דסוברים דכשנשבע אדם או נדר על דבר שאין עיקר כוונתו לעצמות הנדר אלא לצורך דבר אחר שדעת הרשב"א שיש התרה בלא חרטה דמעיקרא וגם סוברים ועיין בשע"ה וכשניתר בלא חרטה דמעיקרא אינו ניתר אלא משעת היתר ואילך ואינו נעקר למיפרע רק דמגז גייז וא"כ תקשה מאי הקשו בתוס' דידירוה על דעת רבים הרי בידה להערים שתקדים היא את עצמה ותאסור עליה בנדר אותן הדברים שעל דעת היתומים להדירה בהם שלא על דעת רבים וכיון שאין תכלית כוונתה בנדרה להיות אסורה בהן וכל חפצה בנדר זה רק שעל ידי זה לא יחול עליה נדר שני לאחר זמן כשתדור ליתומים וא"כ מועיל התרת נדר עצמה בלא חרטה דמעיקרא ובכי האי גוונא אין החכם עוקר למיפרע וא"כ הגם שהדירוה אותה היתומים אחר כך לא יחול נדרם מפני הנדר שיש עליה מכבר ואחר כך תשאל לחכם על נדר עצמה הראשון ולא יחול עליה הנדר של היתומים דכיון שאין נדר הראשון נעקר למיפרע לא שייך לומר דאם נשאל על הראשונה חל השני ועיין בשער המלך. אך לפי סברת תוס' יבמות דף ל"ג דלכך חל איסור טרפה על איסור אבר מן החי כיון דאיסור טרפה אין היתר לאיסורו ואיסור אבמ"ה יש היתר לאיסורו ע"כ חשיב איסור טרפה איסור מוסיף וא"כ גם בנדרים היכא דנדר שני אין לו היתר כגון על דעת רבים מצי לחול על הנדר הראשון שלא היה על דעת רבים:

אך לפי מאי דסובר הרשב"א בתשובה דגם בנדר על דעת רבים היכא דכבר עבר על נדרו פעם אחת אז חשוב דבר מצוה להתיר את נדרו כדי שלא יהא עובר על נדרו למפרע וא"כ לא חשיב מוסיף כיון דגם נדר על דע"ר יש לו היתר באם כבר עבר אך בבעל דמגז גייז א"כ הגם שמיפר לה עכשיו מ"מ מה שעברה עברה ואינו ניתקן ע"י הפרה זו ואינו נחשב לדבר מצוה חשיב שפיר מוסיף וחל על נדר הראשון לפי זה ניחא דקושיא דידירוה על דעת רבים לא אזלה רק לגבי בעל דאז כיון דאפילו אם כבר עברה אין לה היתר מצי לחול נדר עד"ר על נדר הראשון שלא היה עד"ר מטעם מוסיף משא"כ לגבי חכם כיון דעוקר הנדר מעיקרו א"כ אם כבר עברה מצוה להתיר ע"כ לא חשיב נדר השני דעד"ר איסור מוסיף דהרי גם על נדר זה יש לו לו היתר אם כבר עברה ע"כ פריך שפיר וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם דאין לומר דידירוה על דעת רבים דתוכל להערים כנ"ל:

ובזה ניחא מה שהקשה ספר ב"ש דבש"ע א"ח סי' קכ"ח לענין כהן הנושא נשים בעבירה דפסול עד שידור הנאה כתב דמדירין אותו על דע"ר ולא סמכינן על הך מילתא דצריך לפרט את הנדר וכאן בנודרת ליתומים לענין כתובה סתם דמדירין אותו סתם וסגי בזה דצריך לפרט את הנדר ולפי הנ"ל ניחא לפי מה שסוברים דאף למ"ד צריך לפרט את הנדר ואם לא פרט אף בדיעבד אינו מותר אינו רק מילתא דרבנן ומן התורה אם עבר והתיר מותר דהרי אינו רק חשש דרבנן משום מילתא דאיסורא וא"כ מה מרויחין אם יהא נדר עד"ר כיון דגם עד"ר הוא ג"כ מדרבנן משום דע"פ הרוב ניחא להו להרבים בהתרת הנדר כנ"ל רק דמ"מ חיישינן שמא אין הרבים מסכימין וע"כ לא כתבו דצריך שיהא הנדר עד"ר כיון דגם עד"ר אינו רק מדרבנן ע"כ סמכינן על הא דצריך לפרט את הנדר משא"כ גבי כהן הנושא נשים בעבירה דהתם עד"ר מן התורה אין לו התרה דהתם לא שייך דהרבים ניחא בהתרת הנדר כיון דהנדר היה לד"מ שלא ישמש עם נשים פסולות לכהונה וא"כ כיון דהתם מדאוריית' אין לו התרה עד"ר ע"כ נכון יותר שיהי' הנדר עד"ר מלסמוך על הא דצריך לפרט את הנדר דאינו רק מדרבנן:

ובזה ניחא קושית הש"ך סי' רנ"ה דהקשה למה הוצרך הרמב"ן בחידושיו ובספר המלחמות לומר דר"ה מיירי במנה פקדון משום דאל"כ הא מלוה טל פה אינו טורף מן ההקדש היה לו לפרש דר"ה מיירי שרוצה לשאול על ההקדש ואומר שחייב לאחרים דנאמן הוא בכך לענין שיש מצוה בהתרתו מטעם חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דלכאורה תקשה אמאי לדבר מצוה יש לו התרה הא איכ' לברורי אך כיון דמידי דרבנן הוא הא דעד"ר אין לו התרה כנ"ל ע"כ לא צריכינן לברורי ואמרינן דבוודאי ניחא להו וזה ניחא בעלמא משא"כ הכא לענין הקדש לא שייך לומר דבוודאי ניחא להו בהתרה וא"כ הוא מידי דאוריית' הא דעד"ר אין לו התרה וע"כ אפילו לדבר מצוה אין לו התרה בלא דע"ר כיון דאפשר לברורי:

וגם בפשיטות ניחא דהא בתוס' ב"ב דף קע"ד הקשו על הא דאמר ר"ה התם ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן הא דבעי בפרק מ"ש ש"מ שהקדש כל נכסיו מאי חוזר או אינו חוזר תיפשוט מהכא דאם עמד אינו חוזר דאי חוזר פשיטא דנאמן דמאי קנוניא שייך והלא יכול לחזור בו ותירצו דגם לר"ה עלתה האי בעיא בתיקו וסובר דמספיקא אזלינן לחומרא וא"כ אם מיירי דרוצה לשאול על ההקדש שהי' עד"ר כיון דהא דעד"ר אין לו התרה אינו רק מדרבנן א"כ לא צריכין לחזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש שיהא נאמן לומר שחייב לפלוני מנה כדי שיהא נחשב התרה לדבר מצוה דתיפוק ליה דיכול לחזור ואין לומר דספיקא הוא ואזלינן לחומרא דליתא כיון דרוצה לשאול על הקדש ניהו דהנדר היה עד"ר מ"מ אינו רק מדרבנן א"כ חשיב ספיקא דרבנן וא"כ ממילא יכול לחזור וא"כ לא צריכין לחזקה דאין אדם עושה קנוניא שיהא נאמן לומר שחייב דבל"ה כיון דהוא רוצה ליתשל הגם דהנדר הי' עד"ר מ"מ כיון דזה אינו רק מדרבנן א"כ תו ליכא ספיקא דאוריית' ויכול לחזור:

ובאמת בפשיטות ניחא הא דלא הביאו הפוסקים גבי נודרת ליתומים שיהא עד"ר משום דבאמת הרי בידה להערים שתקדים היא את עצמה ותאסור עליה בנדר סתם אותן הדברים שבדעת היתומים להדירה בהם וא"כ לא יחול הנדר השני שעדע"ר ואין לומר שחשיב מוסיף הנדר השני דהי' עד"ר כנ"ל אך כיון דבדיעבד אפילו עדע"ר יש לו התרה א"כ לא חשיב מוסיף משא"כ גבי כהן הנושא נשים בעבירה דהתם אפילו בדיעבד אינו מותר היכא דהנדר היה על דע"ר וא"כ פשיטא דחשיב מוסיף נדר השני שהי' עדע"ר וא"כ לא יכול הכהן להערים וע"כ כתבו התם שיהא הנדר עדע"ר:

והנה הא דקי"ל דצריך לפרט את הנדר נחלקו הפוסקים אי צריך לפרט גם הסיבה בשביל מה נדר ועיין בתוס' ערכין דף כ"ג שהכריחו מסוגיא דשם דאין צריך לפרט הסיבה ולהכי סבירא ליה לר' יהושע דגבי המקדיש נכסיו והי' עליו כתובת אשה סבירא ליה לרבי אליעזר כשיגרשנה ידור הנאה ממנה ורבי יהושע סובר אינו צריך ואמרינן שם דפליגי בנדר שהודר עד"ר דרבי יהושע סבירא ליה דיש לו התרה וא"כ אינו מועיל עדע"ר ועל זה הקשו הא צריך לפרט את הנדר לזה הוכיחו דאין צריך לפרט הסיבה. והנה שיטת הרמב"ם גבי כהן הנושא נשים בעבירה כתב דצריך שיהא הנדר עדע"ר ולא סגי בזה דצריך לפרט את הנדר וע"כ דסובר ג"כ דאין צריך לפרט הסיבה ע"כ בעינן שיהא הנדר על דע"ר אך תמהו מה דאמרינן בסוגיא דלמ"ד צריך לפרט הנדר ניחא היינו לס"ד דהמקשן היה סבור דבאמת צריך לפרט הסיבה של הנדר אבל למסקנא דמשני שם דמדרינן ליה עדע"ר סובר התרצן דאין צריך לפרט הסיבה וע"כ בעינן דהנדר יהי' עדע"ר ועי' בתשו' מהרי"ט. אך כל מעיין ישפוט בצדק שדבריו דחוקים מאד דנימא דבס"ד ה"א דצריך לפרט הסיבה ולמסקנא סבירא ליה דאין צריך לפרט וע"כ נראה דהנה לפי מה שפי' רש"י במס' בכורות בהא דנודר ועובד יורד ומגרש ופי' רש"י וזה לשונו דאע"פ שעדיין לא גירש מותר לעבוד משנדר שלא תיהני ממנו והוא ממנה ולכאורה בלתי מובן דלמה לו להדיר שלא תיהני היא ממנו דדי לו אם יאסור ע"ע ליהנות ממנה אלא ע"כ דרש"י סבירא ליה ג"כ דאין צריך לפרט הסיבה ולכך מדירין אותו בלשון זה שיהא נודר לאסור א"ע בהנאתו ממנה וגם היא תיאסר בהנאתה ממנו אז ממילא מרגיש החכם שאשה זו אסורה עליו דאל"כ איך אפשר שידיר אותה מלהנות לו דהרי משועבד לה דבשלמא הוא יכול להדיר א"ע מלהנות לה בכי האי גונא הנאתך עלי אבל איך יכול שתאסור הנאתו עליה ואם נדר בכה"ג שלא תהנה היא ממנו והוא ממנה בוודאי בכי ה"ג כל הנדר בטל ואין צריך התרה כלל ולמה בא להתיר לחכם והחכם יאמר לו שבכי ה"ג אין צריך התרה כלל ואפילו מה שנדר שלא יהנה ממנה אין צריך התרה כי נדר שבטל מקצתו בטל כולו וע"כ יהא צריך לגלות הדבר לפני החכם שהיא פסולה וא"כ אינו משועבד ושפיר מהני הנדר וא"כ אפילו אם אין צריך לפרט הסיבה אפילו הכי לא יתיר לו החכם ושפיר אמר הניחא למ"ד צריך לפרט הנדר ואע"פ שלא יפרט את הסיבה רק לשון הנדר בעצמו אפילו הכי לא יתיר לו החכם:

אך א"כ תקשה על הרמב"ם דלמה כתב דבעינן עדע"ר ולא סגי בזה דצריך לפרט את הנדר וע"כ נראה דלכאורה י"ל דאפילו לפי פי' רש"י הנ"ל מ"מ לא ירגיש החכם שאשת הכהן פסולה ואין לומר דא"כ לא צריך התרה כלל דנדר שבטל מקצתו בטל כולו דליתא כיון דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד מדינא רק דאלמוה רבנן לשיעבודא וא"כ כיון דמדינא חייל הקונם אפילו על מה שהוא משועבד לה רק דאלמוה באופן זה לא אמרינן נדר שבטל מקצתו בטל כולו וכן מוכח מדברי רש"י במדיר את אשתו ליהנות דשיטת רש"י דגם תשמיש בכלל הנדר ואפילו הכי לא חל הנדר על התשמיש משום דמשועבד לה וא"כ תקשה גם על מזונות אמאי חל הנדר הא נדר שבטל מקצתו בטל כולו אלא וודאי כיון דמדינא חל על תשמיש רק מטעם דאלמוה אינו חל בזה לא אמרינן נדר שבטל מקצתו בטל כולו:

ועי' במ"ל הלכות מכירה פ"ו כתב ויש להסתפק אם הקנה קרקעות ומטלטלין במעות כאחד מי אמרי' כיון דמטלטלין לא קנו מתקנת חכמים אף קרקע לא קנה או דילמא שאני הכא דדבר תורה מעות קונות ולא חשיב את וחמור וא"כ הוא הדין הכא דהא בתשוב' מהרי"ט איתא דהא דנדר שבטל מקצתו בטל כולו משום דחשיב קני את וחמור ובכי האי גונא כיון דמדאוריית' חל הנדר גם על דבר שהוא משועבד לה ע"כ לא שייך נדר שבטל מקצתו וכו' ואין להקשות לפי זה הא דאיתא בגיטין דף נ"ג ע"ב דטעמא דמעמד שלשתן דנעשה כאומר לו בשעת מתן מעות שעבדנא לך ולכל דאתא מחמתך ומקשה ר"א אלא מעתה תקנה לנולדים דלא הוו בשעת מתן מעות הכי נמי דלא קנו וכתבו ועי' בתומים ואין לומר דבאמת דבהקנה לנולדים דלא קנו רק בשאר בני אדם דהיו בשעת מתן מעות הן יקנו וכתבו דא"כ חשיב קני את וחמור וקשה דהא במקנה לדבר שלא ב"ל דלא קנו הוא משום אסמכתא והמרדכי סובר דמדאוריית' אסמכתא קונה וא"כ לא שייך קני את וחמור דהא מדאוריית' גם הנולדים קנו אך י"ל לפי מאי דסובר הרמב"ן דמדאורייתא לא יכול לשעבד לכל מאן דאתי מחמתך משום דאין ברירה א"כ ניחא וחשוב שפיר קני את וחמור דלא שייך לומר דמדאוריית' קני גם לנולדים דאדרבא דמדאורייתא גם שאר בני אדם לא קני משום דאין ברירה וע"כ צריכין לומר דסוגיא אזלה כתנא קמא דסובר דקונמות אין מפקיעין מידי שיעבוד מדאוריית' ושייך שפיר נדר שבטל מקצתו וע"כ ירגיש החכם שהיא פסולה לכהן וע"כ אי צריך לפרט את הנדר ניחא משא"כ לדידי' דקיי"ל דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד מדינא ולא שייך נדר שבטל מקצתו וא"כ אפילו אי צריך לפרט את הנדר כיון דאין צריך לפרט הסיבה רק הלשון שנדר והגם שהלשון יהי' כמו שכתב רש"י כנ"ל לא ירגיש החכם וע"כ סובר הרמב"ם דבעינן עדע"ר:

ובזה ניחא בכתובות ד' נ"ט בתוס' ד"ה שמא יגרשנה הקשו בתוס' דלרב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה למה ליה למינקט שמא יגרשנה לימא שמא תאמר איני ניזונת ואיני עושה הקשה במהרש"א וז"ל אבל מדברי ת"ק שאמר אין צריך להפר לה לא תקשי להו ואמאי אין צריך להפר שמא תאמר איני ניזונית ע"כ נראה דלכאורה תקשה דכיון שהיא אסרה לעשות לבעלה כל מלאכה ולאו כל כמינה לומר איני ניזונת ואיני עושה להפקיע עצמה מאותן שבעה מלאכות שאשה חייבת לעשות לבעלה והכא כיון דאסרה כל הנאתה על בעלה ועל כל אותן ששה מלאכות חוץ ממלאכה עשיית בצמר שהיא בכלל מעשה ידיה לא חייל נדרה שאין בידיה ליפטר מהם א"כ אמעשה ידיה נמי לא חייל כיון דלא חייל אכולהו לא חייל אמקצתו דנדר שבטל מקצתו וכו' וע"כ דכיון דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד רק דאלמוה רבנן לשיעבודא לא שייך נדר שבטל מקצתו וכו' וזה לרבי יוחנן בן נורי לשיטתו דסובר דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד מדינא משא"כ לת"ק דסובר דאין קונמות מפקיעין מידי שיעבוד א"כ מה בכך דתאמר איני ניזונת ואיני עושה מכל מקום כיון דלא חל הנדר על אותן ששה מלאכות בטל נמי על מלאכה עשיית בצמר:

ובזה ניחא דברי הרמב"ם פ' י"ב מהלכות נדרים דפסק אשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה בעלה ממעשה ידיה דמהני הנדר וקשה הא בש"ס קאמר שם דאינו ראוי שיחול הנדר דהוה דבר שלא בא לעולם רק באומרת יקדשו ידי לעושיהם ואמאי כתב רבינו דבסתמא חייל הנדר וע"כ נראה דהא בלאו הכי הקשו דאמאי לא קאמר הש"ס כאן נעשה כאומרת יקדשו ידי לעושיהם משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וע"כ כוונתה יקדשו ידי לעושיהם ותירצו דהרי הש"ס הקשה דאף אי אמרה כן לא מהני דהא משעבדא ליה אלא באמרה לכי מגרשה וזה אינו בידה שתתגרש מבעלה וא"כ לא שייך בזה לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כיון דאף כעת אפשר שיהי' דברי' לבטלה ולכך מוקי לה הש"ס באומרת להדיא יקדשו ידי לעושיהם אך תקשה הא בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה וע"כ משום דנדר שבטל מקצתו בטל כולו כיון דלא יכולה לומר על ששה מלאכות איני ניזונת ואיני עושה וזה הכל לסלקא דעתך דלא ידעינן דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד מדינא וע"כ שייך שפיר לומר נדר שבטל מקצתו בטל כולו משא"כ למסקנא דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד מדינא ולא שייך נדר שבטל מקצתו וכו' וא"כ הברירה בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה א"כ ממילא אמרינן אפילו לא אמרה יקדשו ידי לעושיהם הנדר חל משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה בוודאי כוונתה יקדשו ידי' לעושיהם:

ובזה ניחא דברי הרי"ף דלא הביא דברי הגמרא דמיירי כשהדירה כשהיא ארוסה בהגיע זמן ולא נשאו דשיטת רש"י דמש"ה חל הנדר כיון דמדאוריית' לא משתעבד לה. ולכאורה נראה דבלאו הכי הקשו דגם מזונות נשואה היא ג"כ מדרבנן ואמאי לא משני בפשיטות דמתניתין אתיא כמ"ד דמזונות נשואה היא ג"כ רק מדרבנן וע"כ חל הנדר וע"כ נראה דאי מיירי בנשואה רק משום דמזונות מדרבנן א"כ תקשי כיון דקי"ל דכסות מדאוריית' ולא חל הנדר על כסות ממילא בטל הנדר גם על מזונות וע"כ משני כשהדירה כשהיא ארוסה דאז הן המזונות הן הכסות הכל מדרבנן וע"כ חל הנדר. אך אכתי תקשה דהוה מצי לאוקמי שפיר בנשואה מ"מ לא שייך לומר נדר שבטל מקצתו וכו' כיון דע"פ הדין קונמות מפקיעין מידי שיעבוד רק דאלמוה ובזה לא אמרינן נדר שבטל וכו' וע"כ דאפילו היכי דחיוב מזונות הוא רק מדרבנן א"ה לא חל הנדר א"כ תקשי מאי בכך כשהדירה כשהיא ארוסה וע"כ דתירוץ הגמרא קאי למ"ד דקונמות אין מפקיעין מידי שיעבוד משא"כ לדידן דקונמות מפקיעין וע"כ דגם על חיוב דרבנן הנדר לא יחול דאל"כ אפילו כשהיא נשואה חל הנדר דאין לומר דבטל הנדר משום דבטל מקצתו על כסות דליתא כיון דקונם מפקיעין מדינא לא שייך נדר שבטל וכו'. וע"כ דגם על דרבנן לא חל הנדר וע"כ לא הביא הרי"ף תירוץ הגמ' כשהדירה כשהיא ארוסה:

ובאמת בפשיטות ניחא קושי' הנ"ל דהא אף מזונות נשואה הוא רק מדרבנן דהא בל"ה הקשו בתוס' הא גם מעשה ידיה היא רק מדרבנן ואפילו הכי לא חל הנדר וע"כ נראה לפי מאי דאיתא באחרונים דהיכא ד בתקנתא דרבנן הפקר ב"ד הוי כדאוריית' והיכא שלא עשו תקנתם מצד הפקר ב"ד לא הוי כדאוריית' ופשוט לומר דהיכא דתקנתם הוא בדבר הדומה לדאוריית' דבכי ה"ג בכח הרבנן לעשות תקנה נגד דאוריית' כמבואר ביבמות ד' צ' לא הוצרכו בתקנתם שיהי' בכח הפקר ב"ד כי אף בלא הפקר ב"ד יכולים הם לתקן תקנתם ואינם כעוקרים דבר מן התורה וכיון שלא עשו תקנתם מצד הפקר ב"ד לא הוי כדאורייתא ועי' בס' ע"ח. לפי זה הכל ניחא דמעשה ידי' הגם דאינו רק מדרבנן מ"מ כיון דלא הוי בדבר הדומה לדאורייתא דכל מעשה ידי' אינו רק מדרבנן וע"כ הוא רק מצד הפקר ב"ד ואז חשיב כדאוריית' וע"כ הנדר לא חל משא"כ במזונות כשהדירה כשהיא ארוסה דהוי דבר הדומה לדאוריית' דכיון דמזונות נשואה היא מדאוריית' א"כ לא עשו תקנתם מצד הפקר ב"ד וא"כ ממילא החיוב רק מדרבנן ולא חשיב כדאוריית' וע"כ חל הנדר וע"כ משני הגמרא דלעולם מזונות דאורייתא בנשואה רק דהכא מיירי בהגיעו זמן ולא נשאו דאז הוי דבר הדומה לדאוריית' ולא עשו מכח הפקר ב"ד וע"כ הנדר חל משא"כ אם נאמר דכל מזונות היא רק מדרבנן אפילו בנשואה אז ע"כ עשו מכח הפקר ב"ד והוי כדאוריית' וא"כ לא יחול הנדר. גם מהרמב"ם נראה דהא דאלמוה לשיעבודא משום דהוא מדרבנן דאז צריכין חיזוק דלא לזלזל בדבריהם משא"כ דבר הדומה לדאורייתא לא צריכין חיזוק וע"כ משני שפיר דמיירי בהגיעו זמן ולא נשאו דכיון דהוא מדרבנן הנדר חל ולא עשו חיזוק לדבריהם כיון דהוא דבר הדומה לדאורייתא דהא בנשואה החיוב מזונות הוא מדאוריית' משא"כ אם תאמר דכל חיוב מזונות הוא רק מדרבנן אז כיון דליכא דבר הדומה לדאוריית' א"כ עשו חיזוק לדבריהם ואלמוה לשיעבודא וע"כ במעשה ידי' לא חל הנדר כיון דהוא לגמרי מדרבנן וליכא בו דבר הדומה לדאוריית' ע"כ אלמוה לשיעבודא ולא חל הנדר:

אך נראה לפי מאי שכתבתי לעיל בלאו הכי ניחא דברי הרי"ף דלכאורה נראה בפשיטות דהא הקשו המפרשים במדיר את אשתו מלהנות לו דיוציא ויתן כתובה איך נוטלת כתובתה הא היא אסורה מלהנות ממנו אך בל"מ איתא דהיכי דלא מועיל מחילה אז לא אמרינן דקונם מפקיע מידי שיעבוד וע"כ כיון דבכתובה לא מהני מחילה משום דכל הפוחת לבתולה ממאתים וכו' הרי זו בעילת זנות ע"כ לא אמרינן קומות מפקיעין מידי שיעבוד וזה ניחא בנשואה משא"כ בארוסה ודאי מועיל מחילה וא"כ קונם מפקיע מידי שיעבוד וא"כ תקשי איך נוטלת כתובה ואיך משני הגמ' דמיירי כשהיא ארוסה אך נ"ל כיון דלא חל הנדר על הכתובה של נשואה בטל כל הנדר גם מן האירוסין ואין לומר דא"כ גם על מזונות כיון דלא חל על אחר נישואין א"כ בטל כל הנדר ולא יהא חל גם על האירוסין וע"כ דהנדר לא היה על אחר נישואין דליתא דלעולם הנדר הי' גם על אחר נישואין ואין לומר נדר שבטל מקצתו כיון דמדינא חייב דקונם מפקיע משא"כ בכתובה כיון דמדינא לא חייל הנדר כיון דלא מהני מחילה בכתובת נישואין א"כ אמרינן נדר שבטל מקצתו בטל כולו ושפיר משני דמיירי כשהיא ארוסה אך אכתי תקשי בקונם מה שאני עושה לפיך דגם כן מדינא לא חייל הנדר משום דדבר שאין בו ממש והנדר לא חל רק מדרבנן ועי' בש"ך ואפילו הכי לא בטל כולו דהא סובר ר' עקיבא דיפר משום העדפה אך התם מיירי ע"כ בהזכיר הידים דאל"כ הוי דבר שלא ב"ל משא"כ למסקנא דקונם חל על דבר שלא ב"ל ועיין בכסף משנה וא"כ הנדר לא חל רק מדרבנן ואפילו הכי לא אמרינן דבטלה כולה וא"כ תקשה איך נוטלת הכתובה כיון דאסורה ליהנות ממנו וע"כ לא הביא תירוץ הגמ' משום דע"כ איירי בנשואה דאז לא מהני מחילה וע"כ אין הקונם מפקיע ונוטלת הכתובה:

ובזה ניחא קושית תוס' בסוף נדרים באומרת נטולה אני מן היהודים דהבעל יפר חלקו ותהא נטולה מן היהודים והקשו הראשונים. ועי' בתוס' שם אמאי חל נדרה על כל היהודים הא היא עתה אשת איש ואין איסור נדר חל על איסור אשת איש. ותירצו דמיגו דחייל איסור נדר על הבעל חייל ג"כ על כל העולם והקשה בתוס' יו"ט דהא הך מתני' דנדרים הוא דברי ר"י והרי ר"י סובר דלא אמרינן איסור כולל וע"כ נראה דהא י"ל דאמרה יאסר תשמישי על כל העולם דאז חשיב איסור מוסיף דשוי' נפשה כחפץ איסור לבעלה ולכל היהודים וכיון דחל עליה איסור לגבי בעלה חל עלה לגבי אחרים והרי הוא כמו חלב קדשים שנעשה נותר כיון דאתוסף על חתיכה חלב איסור לגבי גבוה איתוסף נמי להדיוט אך ע"כ לא מיירי דאסרה תשמישה על כל העולם דאז הנדר לא חל לגבי בעלה משום דמשועבדת לו ולמה צריך להפר חלקו ואין לומר דקונם מפקיע מידי שיעבוד דהא אלמוה לשיעבודא ואין לומר דהיכא דאסרה על כל העולם לא שייך אלמוה ועי' בתוס' כתובות ומפקיע מידי שיעבוד. וראיה מאיצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דקאמר רבא קניא מיתנא ואמאי הא אלמוה רבנן לשיעבודא דאשה וע"כ היכא דנאסר לכל העולם ליכא למיחש להכי ומפקיע מידי שיעבוד אך התם שאני דבכתובה לא אלמוה ועי' בהרא"ש פ' המדיר דכתב כן ואין לומר דא"כ איך יוציא ויתן כתובה אך התם שאני דקונם אין מפקיע כיון דלא מהני מחילה כנ"ל וא"כ ר"י לשיטתו דסובר דבכתובה מהני מחילה וא"כ קונם מפקיע וע"כ הא דיוציא ויתן כתובה משום דאלמוה א"כ אמאי באיצטלא לא אלמוה לשיעבודא וע"כ משום דנאסר לכל העולם וא"כ יש לומר שפיר לר"י לשיטתו דמתני' דנטולה אני מן היהודים מיירי דאמרה יאסר תשמישי על כל העולם ואפילו הכי יפר הבעל חלקו הגם דמשועבדת לו משום דהיכא דנאסרה לכל העולם לא שייך אלמוה כדמוכח מאיצטלא וא"כ חשיב איסור מוסיף ואז גם ר"י מודה דאיסור חל על איסור:

גם נראה דהנה שיטת הרשב"א ז"ל הגם דנדר על דבר שאין בו ממש מדרבנן חל הנדר מ"מ באוסר על אחרים דבר שאין בו ממש אפילו מדרבנן לא חל הנדר ועי' בשער המלך דהקשה מהא דבפ' ב' דנדרים ד' י"ז דפריך התם אמתניתין דקונם שאני משמשך הא משתעבד לה מן התורה ומשני באומר הנאת תשמישך עלי והשתא לדעת הרשב"א ז"ל באומר הנאת תשמישי עליך אמאי איצטריך לטעמא דמשעבדא ליה תיפוק ליה הא הוי דבר שאין בו ממש ואפילו מדרבנן לא חל באוסר על אחרים וע"כ נראה דלכאורה קשה אמאי באומר הנאת תשמישך עלי דהנדר לא חל רק מדרבנן משום דהוי דבר שאין בו ממש ואמאי לא אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ובוודאי כוונתה הי' הנאת גופך לתשמישו. אך באמת זה ליתא דכיון דעכ"פ מדרבנן חל הנדר לא הוי דבריו לבטלה וא"כ באומר תשמישי עליך דכיון דגם מדרבנן לא חייל הנדר דהוי דבר שאין בו ממש ע"כ כוונתה היא קונם גופי לתשמישי עליך דאז הוי דבר שיש בו ממש ולהכי חל הנדר:

ובזה ניחא מה שהקשו על הר"ן דהקשה הא קונם מפקיע מידי שיעבוד ותמהו עליו הא קונם מדרבנן אין מפקיע מידי שיעבוד והכא הוי קונם דרבנן דדבר שאין בו ממש הוא. אך ניחא דכיון דנדר מדרבנן אין מפקיעין מודי שיעבוד ולא חל הנדר אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כוונתה הי' הנאת גופי לתשמישך ואז הוי הנדר מדאורייתא:

ובזה ניחא קושית תוי"ט הנ"ל דהא בס' שע"ה הקשה מאי הקשו בתוס' דאיך חל איסור על כל היהודים על איסור אשת איש ניהו דלא חל בעודה א"א מ"מ לאחר שמגרשה דאזלה איסור א"א אמאי לא חל איסור נדר דהא בקונם שאני עושה לפיך אף שאין חל בעודה תחתיו מ"מ כשמגרשה חל כדסובר ר' יוחנן ב"נ יפר שמא יגרשנה וכתבו דכיון שאינו חל בעודה תחתיו מחמת שאין איסור חל על איסור הוי כנדר שבטל מקצתו בטל כולו גם לאחר שמתגרשת אך דא"כ גם בקונם שאני עושה לפיך אמאי חל לאחר שתתגרש וע"כ נראה לפי מאי דאיתא בתוס' כתובות פ' שני כיון דקיום שטרות הוא מדרבנן לא פלגינן דיבורא לבטל השטר וא"כ ה"ה הכא בתשמיש דכיון דהוא דבר שאין בו ממש והנדר חל רק מדרבנן ע"כ לא פ"ד משא"כ בקונם מה שאני עושה לפיך דאמרה יקדשו ידי לעושיהם דהנדר מדאוריית' וע"כ פ"ד שחל לאחר שתתגרש וא"כ לר"י לשיטתו דמתניתין מיירי דאמרה יאסר הנאת תשמישי על כל העולם כנ"ל. וא"כ כיון דעל אחרים לא חל אפילו מדרבנן דבר שאין בו ממש וע"כ משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ע"כ כוונתה הנאת גופה לתשמיש ואז הנדר חל מדאוריית' ממילא פ"ד וממילא חל אחר גירושין אפילו בלא כולל:

ובזה דאמרנו דהיכא דמדינא חייל לא שייך לומר נדר שבעל מקצתו וכו'. ניחא קושית הר"ן בכתובות פ' אע"פ על הא דאית' במתניתין המותר ר' מאיר אומר הקדש ור' יוחנן הסנדלר אומר חולין והקשה בר"ן וז"ל וכי תימא אמאי נקט תנא פלוגתייהו במותר ולא נקטה במ"י עצמה וכ' וע"כ נראה דלכאורה קשה אמאי חל הקדש על מותר לאחר מיתה אמאי לא אמרינן נדר שבטל מקצתו וכו' וכיון דלא חל מחיים גם על אחר מיתה לא חל וע"כ נראה דכיון דשיטת ר"י דעל מותר אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר וא"כ כיון דיכול לכופה למותר ומדינא חייל ההקדש גם מחיים ע"כ לא שייך נדר שבטל מקצתו משא"כ גוף מעשה ידי' כיון דלא יכול לכופה ויכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה וא"כ מדינא לא חייל מהשתא א"כ ממילא לא חל על אחר מיתה דנדר שבטל מקצתו וכו' דבשלמא על מותר מ"י דכיון דיכול לכופה ורק הא דטורפת הוא רק משום שיעבוד מעה כסף וקונם מפקיע מדינא מידי שיעבוד וע"כ ניהו דלא חל מחיים חל על אחר מיתה משא"כ גוף מ"י:

גם בפשיטות ניחא דבאמת לא הוי עבידא דאתי אך בס' א"מ כתב דאליבא דר"ל דסבירא ליה מזונות תחת מ"י ואינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ואפילו אינו רוצה לזונה מ"י דידיה הוי ואינה גובה מהם אלא בתורת טורפה ולאחר מיתה דליכא טריפת ב"ח ממילא נשאר בהקדישו וא"כ מה בכך דלא הוי עבידא דאתי וא"כ ה"ה במותר אפילו אליב' דידן דקיי"ל יכולה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה אך דכיון דבמותר יכול לכופה ומדינא גם מחיים חל ואין לה אלא שיעבוד וכיון מה שנותר לא"מ דליכא טורף ממילא נשאר בהקדישו וזה שייך במותר משא"כ במ"י כיון דלא יכול לכופה גם לא"מ לא קדיש אפילו לר"מ משום דלא הוי עבידא דאתי:

ובזה ניחא דברי התוס' שם ד"ה מתוך שיכול לכופה וז"ל מתניתין דקתני עושה ואוכלת מוקי לה כרב אד' בר אהבה דבסמוך במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף ועי' במהר"ם דכתב וז"ל וס"ל דמזונות תחת מותר ולכך המותר קודש כיון שהוא מעלה לה מזונות ומעה כסף תחת מעשה ידיה הילכך קתני רישא עושה ואוכלת כיון שאינו מעלה לה מעה כסף והקשה שם דאיפכא מצי לאוקמי דסבירא ליה מזונות תחת מ"י ומעה כסף תחת מותר ומיירי כשמעלה לה מעה כסף ואין מעלה לה מזונות ולכך תני ברישא עושה ואוכלת ועי' שם ולפי הנ"ל ניחא דלכאורה תקשי דכיון דהא דעושה ואוכלת משום דטורפת מהקדש דמי והא אין מוציאין למזון האשה ממשועבדים והקדש חשיב כמשועבדים ואפילו מחיים אין מוציאין. אך י"ל בקנו מידו דאז לא שייך לומר משום שאין כתובין וטרפא ממשועבדים וא"כ ר"ל לשיטתו דסובר בגיטין משום שאין קצובין וא"כ אפילו בקנו מידו לא מהני ותקשי איך טורפת מהקדש דהא מזונות אין קצוב וע"כ פירשו התוס' דר"ל סבירא ליה דמעה כסף תחת מעשה ידי' וע"כ יכולה לטרוף מהקדש מעשה ידיה עבור מעה כסף שלה דזה מקרי שפיר קצוב. גם נראה כיון דהא דעושה ואוכלת הוא רק בתורת טריפה דטורפת מן ההקדש כיון דלשיטת ר"ת הקדש דמים ג"כ מפקיעין מידי שיעבוד וע"כ הא דטורפת הוא מטעם אלמוה לשיעבודא וקשה הא בירושלמי אית' כיון דמזונות מדרבנן לא אלמוה לשיעבודא וע"כ נראה דלכאורה י"ל כיון דנכתב בשטר כתובה חיוב מזונות הוי חיוב דאורייתא דאדם יכול לחייב עצמו אע"פ שאינו חייב אך כתבו דכיון דשיטת הרמב"ם דמחייב א"ע בדבר שאינו קצוב אינו מחויב א"כ לא מועיל החיוב שלו דמזונות הוי דבר שאינו קצוב. ועי' בתומים שכתב דשיטת הרמב"ם הוא רק אליבא דר"ל דסובר לפי שאין קצובין משא"כ למ"ד משום שאין כתובין יכול לחייב א"ע אפילו בדבר שאינו קצוב. ולפי זה ניחא דסוגיא דמשני דמיירי אינה ניזונית והיא טורפת בתורת טריפה לא תקשי דהא במזונות דרבנן לא אלמוה ואיך יכולה לטרוף כיון דהקדש דמים ג"כ מפקיע מידי שיעבוד אך י"ל דקאי למ"ד משום שאין כתובין ואז יכול לחייב א"ע בדבר שאינו קצוב א"כ ממילא החיוב מזונות היא דאוריית' כיון דהתחייב א"ע בכתובה משא"כ ר"ל לשיטתו דסובר לפי שאין קצובין וא"כ החיוב מזונות הוא רק מדרבנן ולא אלמוה ואיך יכולה לטרוף ע"כ פירשו התוס' דמעה כסף תחת מעשה ידיה דאז הוי דבר קצוב:

גם נראה לפי מאי דסוברים דאליבא דר"מ דסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכול לחייב א"ע בדבר שאינו קצוב א"כ כיון דמתניתין אתיא כר"מ ע"כ חיוב מזונות דאוריית' ע"כ י"ל אלמוה משא"כ ר"ל דסובר השתא דלא אמרינן לר"מ אדם מקנה דבר שלא ב"ל וא"כ אינו יכול לחייב א"ע בדבר שאינו קצוב א"כ חיוב מזונות הוא רק מדרבנן ולא אמרינן אלמוה א"כ תקשי איך יכולה לגבות ע"כ פי' התוס' דמעה כסף תחת מ"י:

גם לפי מאי דאית' במ"ל פ' י"א מהלכות מכירה דהא דאינו יכול לחייב א"ע בדבר שאינו קצוב היינו במחייב עצמו בחנם אבל אם נותן לו שום דבר אגב זוזי גמר ומקני וא"כ י"ל דאם מעשה ידיה תחת מזונות אז החיוב מזונות דאוריית' כיון דמחייב א"ע ולא אמרינן דהוי דבר שאינו קצוב כיון דנוטל כנגדו מ"י משא"כ לר"ל דסובר מעשה ידיה עיקר א"כ אין יכול לחייב א"ע במזונות כיון דאינו נוטל כנגדו וע"כ פי' התוס' דאליב' דר"ל מעה כסף תחת מ"י:

ובזה ניחא דברי רש"י דפי' על הא דמתרץ הגמ' בשאינה ניזונית שאין לו במה לזונה ולא פירש דיש לו נכסים ואינו רוצה לזונה. אך נראה דקשה דאיך יכולה לטרוף מהקדש דמטלטלין הוא והגם דחשיב אפותיקי מ"מ אינה יכולה לטרוף מהקדש דחשיב לקוחות דקיי"ל עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה אך שיטת רה"ג דאם אין לו נכסים למוכר בני חורין אז יכול באפותיקי לטרוף מלקוחות אפילו ממטלטלין וע"כ פי' רש"י דאין לו במה לזונה. וגם בפשיטות ניחא דברי רש"י לפי מאי דסובר רבינו האי שאין חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים דגם קדושת דמים מפקיע היכא דיש נכסים בני חורין וא"כ אינה יכולה לטרוף בתורת טריפה כיון דאפילו הקדש דמים מפקיע וע"כ פי' רש"י שאין לו במה לזונה וע"כ אין קדושת דמים מפקיע. ובזה ניחא מה שהקשו דכיון דאליבא דר"ל מיירי מתניתין דעושה ואוכלת ואינו מעלה לה מעה כסף דא"כ מאי למימרא כמו באינה ניזונת ומזונות תחת מ"י דפריך הגמ' פשיטא כמו כן לר"ל דמעה כסף תחת מ"י ואינו נותן לה מעה כסף קשה ג"כ פשיטא וע"כ נראה דבשלמא אי מזונות תחת מ"י קשה שפיר פשיטא דאין לומר דה"א דהקדש מפקיע מידי שיעבוד דליתא דכיון דמזונות מדאוריית' ובחיוב דאוריית' מדינא לא מפקיעין ועי' בדרוש וחידוש משא"כ לר"ל כיון דע"כ סובר דמעה כסף תחת מעשה ידיה בזה וודאי הוא רק מדרבנן וה"א דהקדש מפקיע וע"כ איצטרך לאשמעינן דמ"מ יכולה לטרוף מהקדש. ולפי מה שכתבתי דמשום הכי חל ההקדש לאחר מיתה ולא אמרינן דנדר שבטל מקצתו וכו' משום דכיון דאינה יכולה לומר על המותר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר כשיטת רב"י. וניחא בזה קושית רש"י שם וזה לשונו וה"ה נמי דמצי לאוקמי כשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה ועי' במהרש"א דפירש ורב יהא סובר מזונות תחת מותר ומעה תחת מ"י לפי מאי דאית' באחרונים דסברת רב"י הנ"ל רק באם מעה כסף תחת מותר כיון דמעה כסף אינה הכרח לה כל כך מסתבר יותר דתחילה תקנו לו המותר משום איבה ואחר כך תקנו מעה כסף אבל אם מזונות תחת מותר דמזונות הכרח לה אמרינן דתחלת התקנה הי' מזונות ויכולה לומר גם על המותר איני ניזונית ואיני נותנת המותר וא"כ י"ל דמש"ה מוכרחין לומר דרב ושמואל סוברים דמעה כסף תחת מותר ואז כיון דאינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר והא דטרפה מהקדש הוא רק בתורת טריפה דכיון דיכול לכופה על מותר ומדינא חל ההקדש גם מחיים דהקדש מפקיע מידי שיעבוד רק דאלמוה וע"כ לא שייך הנדר שבטל מקצתו וחל ההקדש לאחר מיתה על המותר משא"כ אי מזונות תחת מותר דאז כיון דאינה יכול לכופה על מותר והא דגובה מהקדש אינה בתורת טריפה רק חשיב שלה ממש באם אין נותן לה מזונות ומדינא לא חל מחיים א"כ גם לא"מ לא חל מטעם נדר שבטל מקצתו וע"כ מוכרחין לומר דמעה כסף תחת מותר. ובזה ניחא דברי הרי"ף הנ"ל דלא הביא תירוץ הגמ' כשהדירה כשהיא ארוסה דהא קשה לכאורה לפי מאי שתירצו הגם דמעשה ידי' ג"כ רק מדרבנן ואפ"ה לא חל הנדר משום דהתם גוף הנדר ג"כ הוא רק מדרבנן משום דהוי דבר שאין בו ממש משא"כ בהגיע זמן ולא נשאו דהנדר הוא מדאורייתא וחיוב מזונות הוא רק מדרבנן ע"כ חל הנדר וא"כ התם במ"י אילו היה נדר דאוריית' כגון דאומרת יקדשו ידי לעושיהם דאז הוי דבר שיש בו ממש היה חל הנדר א"כ תקשה אמאי לא אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ובוודאי היתה כוונתה שיקדשו ידי' לעושיהם. אך באמת ניחא דלא שייך הכא לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כיון דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה אך אפילו אי אמרה איני ניזונית ואיני עושה הנדר לא חל דכיון דעל המותר אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר וגם על ששה מלאכות הנ"ל ג"כ אינה יכולה לומר כנ"ל א"כ נדר שבטל מקצתו בטל כולו וע"כ דכוונתה היתה דיקדשו ידי לעושיהם וע"כ דסוגיא קאי למ"ד מותר תחת מזונות ואז יכולה לומר גם על המותר איני ניזונית משא"כ לדידן דמותר תחת מעה כסף וא"כ דכיון דעל זה אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף וכו' א"כ בטל כל הנדר וא"כ תקשי אי בנדר דאוריית' חל על חיוב דרבנן אמאי לא אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכוונתה הוא על הידים וע"כ דאפילו נדר דאוריית' על חיוב דרבנן ג"כ אינו חל וע"כ לא הביא הרי"ף תירוץ הגמרא כשהדירה כשהיא ארוסה:

ובזה ניחא דברי הרמב"ם דלא הביא תירוץ הגמ' דאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ולכאורה י"ל בפשיטות דהא קשה מאי ראיה מקונם שאני עושה לפיך התם דגוף המעשה ידיה שלו וע"כ אינה יכולה לאסור עליו בקונם משא"כ מזונות הוא דרך שיעבוד ושפיר קונם מפקיע מידי שיעבוד וע"כ ראיית הש"ס לרב הונא בריה דרב יהושע דמוקי לה באומרת יקדשו ידי לעושיהם דבלא"ה הוי דבר שלא ב"ל ולא חייל ואז אינו רק שיעבוד לעשות דמישתעבדא ליה ושפיר היה ראוי להיות קונם מפקיע רק דאלמוה ושפיר מייתי ראיה גם אמזונות. והנה הא דאיצטריך לאוקמי באומרת יקדשו ידי משום דאל"כ הוי דבר שלב"ל וא"כ לרב דסובר אדם מקנה דבר שלב"ל לא צריכה לאוקמי באומרת יקדשו גדי. ובזה ניחא מה שהקשו על הא דקאמר שם ואם איתא להא דאמר רב הונא אמר רב ואמאי לא תקשי על רב גופא אך לרב לשיטתו דסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם א"כ בלא"ה לא קשה קושית הגמ' דהתם בקונם מה שאני עושה לפיך דכיון דלא אמרה יקדשו ידי וכו' לרב א"כ לא הוי שיעבוד רק דגוף המעשה ידיה שלו משא"כ במזונות וא"כ אליבא דידן דשיטת הרמב"ם דקונם חל על דבר שלב"ל וא"ב לא קשה קושית הגמ' דהתם שאני דלא הוי שיעבוד רק דגוף מ"י שלו ע"כ לא הביא הרמב"ם תירוץ הגמרא דאמר לה צאי מ"י למזונותיך. גם נראה דבלא"ה הקשו איך יכולים הרבנן להפקיע נדר דאוריית' ואלמוה רבנן לשיעבודא שלא יחול הנדר דבשלמא בקונם שאני עושה לפיך התם שפיר אמרינן אלמוה רבנן לשיעבודא משום דהנדר אינו חל רק מדרבנן משום דהנדר הוא דבר שאין בו ממש משא"כ הכא במזונות לא שייך לומר אלמוה רבנן לשיעבודא לעקור נדר דאורייתא בקום עשה אך דכיון דע"כ מיירי התם באומרת יקדשו ידי לעושיהם א"כ הוא דבר שיש בו ממש והנדר חל מדאוריית' ואפ"ה אלמוה לשיעבודא וע"כ פריך שפיר אמאי לא אלמוה במזונות:

ובזה ניחא קושיא הנ"ל דעל רב גופא לא קשה דכיון דרב סובר אדם מקנה דבר שלב"ל ולא מיירי באומרת יקדשו ידי והנדר רק מדרבנן וע"כ אלמוה משא"כ במתניתין וא"כ הרמב"ם לשיטתו דסובר דקונם חל על דבר שלב"ל ולא מיירי באומרת יקדשו ידי בלא"ה לא קשה קושית הש"ס דהכא במזונות שאני דהנדר דאוריית' ע"כ לא אמרינן אלמוה וע"כ לא הביא הרמב"ם תירוץ באומרת יקדשו ידי. ובזה ניחא קושית תוס' בריש המדיר דאמאי לא הביא ראיה מתשמיש דאלמוה רבנן לשיעבודא דאל"כ אמאי לא יוציא בשבת אחת ולפי הנ"ל ניחא דכיון דתשמיש הוי דבר שאין בו ממש א"כ הנדר הוי רק מדרבנן וע"כ אלמוה לשיעבודא משא"כ במזונות מש"ה פריך הגמרא מקונם שאני עושה לפיך דהוי הנדר מדאוריית' ואפ"ה אמרינן אלמוה:

גם נראה לתרץ דברי הרמב"ם דבאמת י"ל משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ע"כ אף דלא אמר בפירוש צאי מ"י נעשה כמו שאמר לה דאל"כ הנדר לבטלה ואין אדם מד"ל מסתמא דעתו באופן המועיל. ועי' בספר בני אהובה דכתב דכיון דיש מקום לנדר לחול אחר גירושין דאז אינו משועבד לה וכיון דיש מקום למציאות חלות נדר א"כ אמרינן דצריך לומר יהיו מ"י למזונות דאין כאן נדר לבטלה אך ע"כ הנדר לא היה אחר גירושין דא"כ איך יוציא ויתן כתובה ואין לומר משום דאלמוה דהא ברא"ש איתא דבכתובה לא אלמוה וראיה מאיצטלא דפרסוה אמיתנא ולא אלמוה לשיעבודא וע"כ דבכתובה לא אלמוה. אך י"ל דסוגיא קאי לת"ק דקונם לא חשיב קדושת הגוף וע"כ אין קונם מפקיע מידי שיעבוד ומש"ה נוטלת כתובה ולעולם דהנדר היה אפילו על אחר גירושין וא"כ לא שייך אין אדם מד"ל וע"כ צריך לאוקמי באמר לה צאי מ"י משא"כ לדידן דקונם מפקיע וא"כ תקשי איך נוטלת כתובה כיון דבכתובה לא אלמוה וע"כ דהנדר לא היה אחר גירושין דשייך לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה:

אך לפי מאי שכתבתי לעיל בפשיטות ניחא הא דלא הביא הרמב"ם תירוץ הגמ' דהא קשה קושיא הנ"ל ולמה לא מקשי על רב גופא. אך נראה דהא קשה מאי פריך הגמ' ואם איתא וכו' דילמא התם שאני דנדר שבטל מקצתו בטל כולו דכיון דעל מותר אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר ע"כ בטל כל הנדר וע"כ דקאי הסוגיא לר"א ב"א דסובר דמזונות תחת מותר ומ"כ תחת מ"י משא"כ רב לשיטתו דסובר מ"כ תחת מותר י"ל נדר שבטל מקצתו ולא שייך לומר נעשה כאומרת איני ניזונית ואיני עושה וע"כ לא הביא הרמב"ם תירוץ הגמ' דאמר לה צאי מ"י משום דאמרינן נעשה כאומר לה משא"כ בקונם מה שאני עושה לפיך כיון דהרמב"ם פסק מ"כ תחת מותר וע"ז אינה יכולה לומר איני נוטלת מ"כ וע"כ בטל כולו:

ובאמת י"ל על דברי הרי"ף הנ"ל דלא הביא תירוץ הגמ' כשהדירה כשהיא ארוסה בפשיטות י"ל דעיקר הא דמשני בהדירה כשהיא ארוסה משום דחיוב דרבנן אינו יכול להפקיע נדר דאוריית' משא"כ מ"י הנדר ג"כ רק מדרבנן דהוי דבר שאין בו ממש אך ע"כ איירי באומרת יקדשו ידי וע"כ דקאי הסוגיא למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל ולא מיירי באומרת יקדשו ידי ואז הנדר רק מדרבנן משא"כ לדידן דאין אדם מקנה דבר שלב"ל וע"כ באומרת יקדשו ידי והנדר מדאוריית' וא"כ חזינן דאפילו חיוב דרבנן יכול להפקיע נדר דאורייתא וע"כ לא הביא הרי"ף תירוץ הגמ'. גם נראה דעיקר תירוץ הגמ' בהדירה כשהיא ארוסה דאז הוי תרתי דרבנן דמזונות דרבנן וגם מדאוריית' קונם מפקיע אך לפי מאי דאיתא בתוס' גיטין דהא דקונם והקדש מפקיעין מידי שיעבוד משום דב"ח מכאן ולהבא גובה ובתשו' איתא דהא דלא אמרינן למפרע גובה משום דאין ברירה ולא אמרינן הוברר הדבר למפרע שהי' שלו ובתוס' בפסחים איתא דמדאורייתא לעולם אמרינן ברירה רק הא דאמרינן דבדאוריית' אין ברירה זה רק מדרבנן וא"כ מן התורה אין קונם והקדש מפקיע כלל משום דמדאוריית' יש ברירה ולמפרע גובה וא"כ לא הוי תרתי דרבנן וע"כ דהסוגיא קאי למ"ד דאפילו בדרבנן אין ברירה וע"כ משום דסובר דהא דאין ברירה הוא מדאוריית' משא"כ לדידן דקיי"ל בדרבנן יש ברירה א"כ מדאוריית' לעולם אמרינן דיש ברירה ולמפרע הוא גובה ומדאוריית' אין הקונם מפקיע וא"כ לא הוי תרתי דרבנן ע"כ לא הביא הרי"ף תירוץ הגמרא:

ובזה ניחא דברי הרמב"ם דפסק המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וגירש את אשתו ידירנה הנאה שמא יעשה קנוניא על ההקדש ותמהו עליו למה פסק דלא כר' יהושע דהא בעירכין דף כ"ג איכ' פלוגתא דר"א ור"י אם יש שאלה בהקדש או לא וא"כ כיון דקיי"ל יש שאלה בהקדש ליכא למיחש לקנוניא הא יכול לישאל על הקדשו ע"כ נראה לפי מאי שהקשו לפי מאי דקיי"ל מלוה על פה מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר גבי בני חורין ולפי זה בהקדיש כל נכסיו ומגרש אשתו ויש כאן חשש הערמה דאולי הוא יודע דיש עליו מלוה ע"פ בעדים קודם לכתובת אשתו לכך כשישאל על הקדשו ויהי' נכסיו ב"ח יבוא המלוה ע"פ הקודם ויגבה הנכסים ותצא אשתו ריקן מכל ולכך מניח הקדשו בלי שאלה ויהא נכסיו משועבדים ואין מלוה ע"פ גובה ממנו. ועי' בס' ב"ט דתירץ דאף למ"ד אין אדם מקנה דבר שלב"ל מ"מ אם מקדיש אדם נכסיו בעוד שם הקדש עליהם מוכר או נותן לאחר בהקנאה גמורה כשהוא שואל על ההקדש ונעקר למיפרע איסור הקדש קיימת למיפרע מכירה או מתנה וא"כ אף אם בעל חוב ע"פ מוקדם ביד הבעל להקנות לאשתו הנכסים קודם שישאל על הקדשו ונגד זה תעשה היא לו שובר על הכתובה ואחר זה ישאל על הקדשו ויתגלה למיפרע שיהיו הנכסים האלו קנוין לאשתו כקנוית כל מקחי קרקע ולא יהי' לב"ח ע"פ שום זכות לטרוף מאותן נכסים דב"פ אינו גובה מיד לקוחות או מקבל מתנה:

אך יש לומר דבר חדש דאי אמרינן דאין ברירה לא חל המתנה או המכירה הגם ששואל על ההקדש ונעקר למיפרע איסור הקדש לא אמרינן דאיגלאי מילתא למיפרע דהמכירה או המתנה קיימת. אך בריטב"א פ"ק דקידושין הוכיח דר"ג ור' יהושע סוברים דיש ברירה מהא דאמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכו' ועיין שם וע"כ ר"י לשיטתו קאמר שפיר דכיון דיש שאלה בהקדש לא שייך קנוניא:

ובזה ניחא קושית ש"ך סי' רנ"ה דהכא סובר ר"א דאין שאלה בהקדש ובפסחים איתא בהדיא דר"א סובר הואיל ואי בעי מיתשיל עלה אלמא דסובר דיש שאלה. אך לפי מה שכתבו האחרונים דהא דאמרינן הואיל הוא משום דאין ברירה מדאורייתא לפי זה ניחא דכיון דאמרינן הואיל ע"כ משום דאין ברירה א"כ לפי זה לא צ"ל דר"א סובר דאין שאלה בהקדש דלעולם יש שאלה כמו דסובר בפסחים ומ"מ שייך לומר קנוניא דאין לומר דיכול ליתשול דיש לומר דיודע בעצמו שהוא חייב לאחד מלוה ע"פ מוקדם דאין לומר דבידו להקנות לאשתו הנכסים קודם שישאל על הקדשו ואחר זה ישאל על הקדשו מה בכך מ"מ לא חל הקנין למיפרע משום דאין ברירה והא דאיתא בגמ' דר"א סובר דאין שאלה בהקדש הוא להך אוקימת' דר"א לא סובר הואיל והיינו משום דיש ברירה משא"כ אי אמרינן הואיל אז י"ל דגם ר"א סובר דיש שאלה בהקדש אך א"ל בידו ליתשול די"ל דיש לו מלוה ע"פ מוקדם וד"ל. ולפי זה ניחא דברי הרמב"ם הנ"ל הגם דפסק דיש שאלה מ"מ צריך שידור הנאה משום שמא יש לו מלוה ע"פ מוקדם ואין בידו להקנות הנכסים לאשתו קודם שישאל על הקדשו ואחר זה ישאל על הקדשו דמ"מ לא יהי' קנוים לאשתו הנכסים משום דאין ברירה. אך לפי מה שכתבתי לעיל י"ל דלא ירא ממלוה ע"פ מוקדם דיכול לאסור בקונם על המלוה ע"פ ניהו דאלמוה רבנן לשיעבודא מ"מ ליכא תו שיעבודא דאוריית' כיון דקונם מדינא מפקיע מידי שיעבוד רק דאלמוה לשיעבודא א"כ לא שייך לומר שיעבודא דאוריית' א"כ מלוה בשטר קודם וע"כ שפיר קאמר הגמ' דאי יש שאלה בהקדש אין צריך שידור הנאה דאין לומר דשמא יש עליו מע"פ מוקדם מ"מ הא עיקר הטעם דמע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר משום דשיעבודא דאוריית' וא"כ יכול לאסור על מע"פ מוקדם בקונם ואז מדינא דאורייתא קונם מפקיע מידי שיעבוד ותו ליכא רק שיעבודא דרבנן א"כ מלוה בשטר קודם ותטרוף היא הכתובה והיא קודמת למע"פ מוקדם. ובזה ניחא מה שהקשו על רב הונא דסובר ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי דנאמן דחזקה דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש והקשו דבלא"ה ליכא קנוניא כיון דיש שאלה בהקדש. ועי' בר"ן בכתובות. אך יש לומר דבר חדש דהנה הא דמסיק הגמרא דקונמות קדושת הגוף ניהו ומפקיע מידי שיעבוד הוא משום דלא תיקשי איך חל הנדר לאחר שיגרשנה הא הוי דבר שלב"ל ואם כן לר"ה לשיטתו דסובר אדם מקנה דבר שלב"ל י"ל דסובר דקונם אין מפקיע מידי שיעבוד וא"כ הגם דיש שאלה בהקדש י"ל דעושה קנוניא משום דילמא יודע בעצמו שהוא חייב לאחד מע"פ מוקדם ואין בידו לאסור עליו בקונם שיהי' השיעבוד רק מדרבנן כיון דלא סובר דקונם מפקיע מידי שיעבוד. ולפי זה ניחא דברי הרמב"ם הנ"ל דלדידן דקיי"ל דמדאורייתא יש ברירה וא"כ מדאוריית' למפרע גובה וכיון דלמפרע גובה א"כ מדאורייתא לא יכול לאסור עליו בקונם והוי השיעבוד מדאורייתא ומדרבנן דאין ברירה הא מ"מ מדרבנן אמרינן אלמוה וע"כ הגם דיש שאלה בהקדש מ"מ פסק דצריך שידור הנאה דשמא ידע הבעל שהוא חייב לאחד מע"פ מוקדם והסוגיא קאי למ"ד דאפילו בדרבנן אין ברירה וע"כ משום דסובר דמדאורייתא אין ברירה. ובזה י"ל הא דלא הביאו בהמגרש את אשתו דנדר יהי' עדע"ר ובסוגיא איתא בהדיא ועי' בעירכין דהנדר יהי' עדע"ר ולא אמרינן כיון דצריך לפרט את הנדר לא צריך עדע"ר. אך י"ל דסוגיא דקאי לר"ה דלדידיה אין קונם מפקיע וי"ל נהי דצריך לפרט את הנדר מ"מ אין צריך לפרט הסיבה אך התם בנודר ועובד דחזינן דסגי בזה דצריך לפרט את הנדר התם י"ל דלשון הנדר יהי' כמו שפי' רש"י שלא תהנה ממנו והוא ממנה ואז ירגיש החכם שאשה זו אסורה עליו דאל"כ הרי משועבד לה וא"כ כל הנדר בטל דנדר שבטל מקצתו בטל כולו ואין לומר כיון דמדינא קונם מפקיע לא שייך נדר שבטל מקצתו וכו' דליתא דהא לרב הונא אין קונם מפקיע וכיון דאין צריך לפרט הסיבה ע"כ סובר הסוגיא דעירכין דקאי אליבא דר"ה דהנדר יהי' עדע"ר דוקא משא"כ לדידן דקונם מפקיע ולא שייך התם בנודר ועובד נדר שבטל מקצתו וע"כ דצריך לפרט הסיבה וע"כ לא הביאו הפוסקים בהמגרש את אשתו דהנדר יהי' עדע"ר וסמכינן על הא דצריך לפרט את הנדר. ובאמת היה נראה לתרץ קושית התוס' בגיטין ד' ל"ה ע"ב ד"ה ליחוש דהקשו הא דפריך הגמ' וליחוש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה דבלאו ר"ה קשה קושיא זו על מתניתין גופא דקתני נודרת ליתומים וליחוש דילמא אזלה לגבי חכם. אך לפי מאי דאית' ברא"ש שם דהקשו על ר"ה דסובר בנישאת אין מדירין אותה ואמאי ידירוה בפני הבעל ויאמר קיים ליכי שאז אינו יכול להפר ותירץ שמא ישאל על ההיקם ואחר כך יפר לה אך אי אמרינן דצריך לפרט הסיבה על מה נדר א"כ לא יתיר לו החכם ועכ"ל דהרא"ש קאי אי אמרינן דאין צריך לפרט אלא הלשון ולא הסיבה ועי' בקרבן נתנאל לפי זה ניחא קושית התוס' הנ"ל דעל גופא דמתניתין לא קשה דילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה דידע דצריך לפרט את הנדר ויש לומר דצריך לפרט גם הסיבה משא"כ לרב הונא ליכא למימר דסובר דצריך לפרט גם הסיבה דא"כ אמאי בנישאת אין מדירין אותה ואין לומר דהבעל יפר לה הא יכול לומר לה קיים ליכי ואין לומר דישאל על ההיקם כיון דצריך לפרט גם הסיבה לא שייך זה וע"כ דר"ה סובר דאין צריך לפרט גם הסיבה וא"כ קשה ליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ומשני הגמ' דלעולם דסובר ר"ה דצריך לפרט גם הסיבה ואין לומר דא"כ אפילו בנישאת ואמר לה קיים ליכי די"ל שמא יפר לא בלחש כדאית' בתוס'. גם נראה לתרץ דברי הרמב"ם דפסק גבי כהן הנושא נשים בעבירה דבעינן שהנדר יהי' עדע"ר ובגמ' אית' בהדיא דלר"פ דסובר דצריך לפרט את הנדר לא צריכין שהנדר יהי' עדע"ר. אך נראה דלר"פ לשיטתו דסובר שיעבודא לאו דאוריית' דהא סובר דפריעת ב"ח לא הוי רק מצוה לחוד ועי' בר"ן ולדידיה י"ל דפליגי ר"א ור"י בעירכין אי יש שאלה בהקדש דמש"ה סובר ר"י דאין צריך שידור הנאה משום דיש שאלה בהקדש ואין לומר דידע בעצמו דיש עליו מלוה ע"פ מוקדם מה בכך דכיון דשיעבודא לאו דאוריית' א"כ מלוה בשטר קודם והכתובה קודם למלוה ע"פ ולעולם דצריך לפרט הסיבה משא"כ לדידן דשיעבודא דאוריית' א"כ אין לומר דפליגי אי יש שאלה בהקדש דהא אכתי איכא למיחש לקנוניא דילמא הבעל ידע בעצמו שהוא חייב לאחד מע"פ מקודם וע"כ דפליגו ר"א ור"י אי נדר עדע"ר יש לו התרה דר"א סובר דיש לו התרה וא"כ אינו מועיל הנדר וא"כ ע"כ שמעינן דאין צריך לפרט הסיבה דאל"כ אמאי לא ידור הנאה וע"כ פסק הרמב"ם גבי כהן הנושא נשים בעבירה דצריך שהנדר יהי' על דע"ר. ובאמת בפשיטות י"ל על הקושיא הנ"ל מה שהקשו דילמא ידע הבעל בעצמו דיש עליו מע"פ מוקדם לפי מאי דאיתא בתוס' ב"ב דהא דשיעבודא דאורייתא דוקא בדאיכא עדים על ההלואה וא"כ יכול להודות דחייב לפלוני מע"פ ופלוני ופלוני הן עדים ואז חשוב העדות עדות שאי אתה יכול להזימה כדאית' בב"ק דף ע"ה ע"ב דא"כ אינו מועיל העדות כיון דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ואז לא אמרינן שיעבודא דאוריית' וא"כ המלוה בשטר קודם ותטרוף היא הכתובה וע"כ לא צריך שידור הנאה וזה הכל לדינא דמתניתין דהי' קודם תקנה דגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה ועי' בסנהדרין פ' ד' משא"כ בתר תקנה דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה וחשוב עדות מעליא ואז שיעבודא דאוריית' ומלוה ע"פ קודם וע"כ פסק הרמב"ם דצריך שידור הנאה הגם דסובר דיש שאלה בהקדש. גם נראה לתרץ דברי הרמב"ם דפסק דצריך לפרט את הנדר מ"מ סובר דכהן הנושא נשים בעבירה צריך שידור הנאה על דע"ר נראה דהנה שיטת התוס' דנדר שלא תהנה מכל הפירות לא חל הנדר דהוה דבר שאי אפשר אמנם בר"ן פ' ש"ש הקשה דלא דמי לשבועה שלא אישן דבע"כ ישן משא"כ נשבע שלא יאכל הרי בידו שלא יאכל מה אמרת כשיסתכן אז תדחה מפני ס"נ וכתב הר"ן לקיים דברי הרמב"ם דלא הוי שבועה משום דנשבע לסכן א"ע והוי נשבע לבטל את המצוה מעתה בנדר דחל אף לבטל את המצוה לדעת הר"ן הנדר חל אף מכל פירות אך הקשו על הר"ן שכתב דכשיסתכן נדחה שבועתו מפני סכנת נפשות הלא לדעת הרי"ף והתוס' גם למסקנא בשבועות כ"ד בנשבע שלא יאכל אין דעתו על נבלות וטרפות לכשיסתכן נאכילו טרפות דלא הוי בכלל השבועה וקיל משבועה דלא הוי רק לעקור לא תעשה בלחוד ושבועה הוי עשה ולא תעשה. ועי' בס' בית יצחק. ונראה דהרשב"א בחידושיו בנדרים הקשה וז"ל ואם תשאל מי שנדר שלא לאכול דבר שהוא מצווה לאכול כגון מצה איך לא יאכלנו יבוא עשה וידחה ל"ת ותירץ דהנדר עשה ולא תעשה כדכתיב לא יחל ככל היוצא מפיו יעשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. והנה שיטת ריב"א ועי' בתוס' פסחים פ' ג' הגם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ לא תעשה נדחה ולא נשאר רק עשה לחוד וע"כ ליכא מלקות. לפ"ז ניחא קושיא הנ"ל דשפיר כתב הר"ן דכשיסתכן נדחה מפני ס"נ ואין לומר דיאכילנו נבלות דלא היה בכלל השבועה וקיל משבועה דלא הוה רק ל"ת לחוד ושבועה הוה ליה עשה ול"ת דליתא דהא עשה ושמרתם את נפשותיכם דוחה ל"ת דנדר ושבועה דהגם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה ולא נשאר רק העשה וא"כ מאכילין אותו לכשיסתכן מה שנדר עליו דלא הוי רק עשה לחוד וקיל מל"ת דנבלות וטרפות. ועי' במסכת יומא בסוף דמאכילין אותו יותר איסור עשה מאיסור לאו דלאו חמור מעשה. והנה בשער המלך הקשה דלפי התוס' במס' עירובין דף ק"א דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת כשהדחיה באה על ידי השמיעה דלכך בנתערב מתן אחד במתן ד' אין עשה דמתן ד' דוחה לאו דבל תוסיף של מתן אחד א"כ מהיכא תיתי תדחה העשה דמצה ל"ת של נדר שגרם בפשיעת עצמו שנדר שלא יאכל מצה ותירצו הנה בחמור נגד קל השכל שופטת שידחה החמור את הקל ואפילו לא הוי ילפותא דחיית עשה לל"ת מכלאים בציצית הוה ידעינן דחמור דוחה קל ולכך בכה"ג אף בבא ע"י פשיעה אמרינן שדוחה וה"ה היכא שהל"ת הוא קיל מחמת שישנו בשאלה נדחית מפני העשה גם כשהדחיה באה ע"י פשיעה וע"כ שפיר הקשו דנדר ידחה מפני עשה דאכילת מצה הגם דבא ע"י פשיעה מ"מ כיון דקיל הל"ת מחמת שישנו בשאלה ל"צ למילף מכלאים בציצית וע"כ אפילו שבא ע"י פשיעה עשה דוחה ל"ת. ועי' בס' ב"ט לפי זה היכא דהנדר היה ברבים דהל"ת אינו קיל דאין לו התרה א"כ אפילו הל"ת ג"כ לא נדחה משום שבא ע"י פשיעה וא"כ אז איכא בנדר עשה ול"ת וא"כ כשיסתכן אז נאכילנו נבלות או טרפות דלא היה בכלל נדר וקיל מאיסור נדר דלא הוה רק ל"ת לחוד משא"כ נדר איתא עשה ול"ת. והנה המפרשים הקשו על הא דמשני הגמרא בנדר היה ברבים דאז אין לו הפרה מ"מ תקשי מה בכך שמא תדור מקודם נדר סתם שלא ברבים ואח"כ כשתדור ברבים לא יהא חל הנדר השני דאין נדר חל על נדר ואח"כ יפר לה בעל נדר הראשון ובעל מיגז גייז ולא חל הנדר השני ולפי הנ"ל ניחא דהנדר שנדרה היא על כל מיני פירות לא יהא חל משום דאי אפשר לקיים לכשתסתכן תאכל מאי תאמר כשתסתכן תאכל טריפות זה אינו דאיסור נדר לא יהי' רק עשה לחוד משום דעשה דוחה ל"ת כנ"ל משא"כ איסור נבילות וטריפות הוא ל"ת וא"כ ע"כ תעבור על נדרה וא"כ ע"כ תדור רק על מין אחד אמנם אח"כ כשתדור ברבים ידירוה על כל מיני פירות דכיון דנדר זה ליתא בשאלה וא"כ אין עשה דוחה ל"ת דלא יחל דכיון דבא ע"י פשיעה דלא שייך לומר דקיל משום שישנו בשאלה כיון דנדר שהודר אין לו שאלה וכיון דאיכא עשה ול"ת חמור מטריפות וכשתסתכן תאכל טרפות והוה נדר שאפשר לקיים ולכן לא חיישינן שנדרה מקודם דנדר השני חשיב איסור כולל דכולל כל מיני פירות:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה