חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות
אות מ
בו יבואר מקדש במלוה
ועי' בקידושין דסובר רב דמקדש במלוה דאינה מקודשת וכו' עד דמקשה דאי בקידושין לא מהני מלוה אמאי במכר קני' וע"ש ושיטת הרמב"ם בקידושין אינה מקודשת ובמכר פסק דקני במלוה ותמהו עליו דהא הגמ' מדמי להדדי ובס' פ"י כתב דהרמב"ם הוכיח דבמכר קנה מהא דמייתי רבא ראי' לר"ל דמשיכה קונה מהתורה משום דחזינן דלא אהדרי' קרא ת"י מ"ט לאו משום דמחוסר משיכה ואי אמרינן דבמכר ג"כ לא קני במלוה א"כ אינו ראי' דיש לומר דלעולם כסף הקנין והא דלא אהדרי' משום דבמלוה לא קני' אלא ודאי דבמכר קנה אך הסוגי' קאי אי מלוה ברשות בעלים לחזרה אז אינו ראי' מהתם דיש לומר דאיירי במלוה שלא הוציא כלום וע"כ מדמי מכר לקידושין משא"כ לדידן דקיי"ל דאינו עומד ברשות בעלים לחזרה ע"כ שמעינן מהתם דבמכר קני במלוה. וקשה דהא אפי' אי אינו עומד ברשות בעלים לחזרה הוא רק מדרבנן וא"כ אינו ראי' מהתם דיש לומר שלא הוצי' ממנה ומהתורה לכ"ע הוא ברשות בעלי' לחזרה ואכתי אין ראי' מהתם דמלוה קונה במכר. וע"כ נראה דהנה בחמ"ש סי' ל"ט הובא הפלוגת' הרשב"א עם הרמב"ן דהרשב"א סובר דגם דנכתב השטר מדעת המלוה מ"מ יכול המלוה לחזור להלוות לו והביא ראי' מהא דפליגי בסוגי' אי מלוה ברשות בעלים לחזרה א"נ חזינן הגם דמעות ת"י מ"מ יכול לחזור ואפי' מ"ד דאינו ברשות בעלי' לחזרה זה משום דהמעות ת"י הא לא"ה יכול לחזור ולא מחויב להלוות בזה דנשתעבדו הנכסי' ובס' ג"ת תמה דאין ראי' מהתם דליכא שטר וליכא שיעבוד משא"כ הכא דאיכ' שטר ובש"ך כתב דהא קיי"ל דש"ד א"כ גם במלוה ע"פ איכא שיעבוד ושפיר מייתי הרשב"א ראי' דיכול לחזור הגם דאיכא שיעבוד ועכ"פ אמרינן דאי ש"ד לאו לחזרה קיימ' וחשוב מלוה:
ולפ"ז ניחא דהסוגי' דהכא דקאי לרב והוא סובר דשל"ד וע"כ שפיר פריך דאי אמרינן דמלוה להוצאה ניתנה אמאי במכר קנה דאין ראי' מהתם דיש לומר דאיירי היכא דהמלוה הוא בעין דמדאורייתא ודאי הוא ברשות בעלים לחזרה ואין לומר דלא קיימו לחזרה משום השיעבוד דהא לרב של"ד משא"כ לדידן דש"ד אז יש להוכיח מהתם דרק בקידושין אינה מקודשת אבל במכר קנה דאין לומר דאיירי היכי דהמלוה הוא בעין דמ"מ אינו ברשות בעלים לחזרה משום השיעבוד וע"כ דבמכר וע"כ הא דלא אהדרי' לרש"י משום דמחוסר משיכה דאל"כ נהי דחשוב מלוה מ"מ מהני:
ועי' במש"ל הלכות ריבית דכתב דאפי' לדידן דמלוה לאו ברשות בעלים לחזרה מ"מ היכי דהלוה לו על ריבית ואמר המלוה מאחר דאסור ליטול ריבית וע"כ יחזיר לו המעות שלוה לו אז טענתו טענה והוא ברשותו לחזרה וע"ש. ובזה ניחא מה שהקשה הקצה"ח סי' ל"ח אמאי בשטר שכתוב בו רבית דאליבא דחכמים גובה את הקרן לר"ל דסובר דחייבי מלקות שוגגין ג"כ פטור מלשלם הא הלוה עבר על הלאו רק דלא הותרו ותקשה על ר"ל דסובר דאפי' בלא הותרו פטור מלשלם והגם דלא קיי"ל כרב והיכי דהוא בעין לא פוטר מיתה או מלקות מלהחזיר הא מלוה להוצאה נתנה וע"ש אך כיון דאי אמרינן דברשות בעלים לחזרה גם בקידושין מקודשת דחשוב בעין וכיון דאינו גובה הריבית א"כ עומד ברשות המלוה לחזרה ובבעין אין פוטר מלשלם הן מיתה והן מלקות וע"כ גובה הקרן. ובזה ניחא הא דאית' בסוגי' דאסמכתא דסובר ר"ה דבשעת מתן מעות קנה הכל ור"נ סובר דאפי' לאחר מתן מעות קנה הכל והקשו דהא הוי מלוה וגם לר"ה עכ"פ קני כנגד מעותיו ובמאי יקנה דהא במלוה אינו קונה ולפי הנ"ל ניחא דהא בלא מעכשיו חשוב רבית גמור ולא צד אחד ברבית דאפי' אי לא יפדה רבית הוא אי יאכל הפירות וכיון דמתני' איירי דעשה שזהו מכר באופן שיאכל הפירות בתוך הזמן וכיון דאינו רשאי לאכול א"כ עומד ברשות המלוה לחזרה וממילא דל"ח מלוה:
והנה בש"ג איתא באם הלוה לנכרי חמץ קודם פסח ושילם לו לאחר הפסח דשרי הואיל ואינו מחזיר לו אותו החמץ בעצמו ותמה בס' פ"ח דאפי' אי מחזיר לו החמץ שלוה שרי דהא קיי"ל דלאו ברשות בעלים לחזרה א"כ בפסח הי' ברשות הנכרי וחשוב חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח ועי' בתומי' דכתב דהא הטעם דאינו עומד ברשות בעלים לחזרה משוה דתקנו משיכה שלא יכול לחזור אבל מדאוריית' הוא ברשות בעלים ובעכו"ם לא תקנו לגרע כוחו של ישראל וחשוב רק כפקדון ביד עכו"ם ומש"ה ההיתר רק משום דאינו מחזיר לו החמץ שצוה. וא"כ לפי שיטת הריטב"א דסובר דמדאוריית' אפי' בקע בו יכול המשאיל לחזור וה"ה במלוה אפי' כבר הוציא יכול לחזור א"כ בעכו"ם אמרינן דלא תקנו לגרע כח הישראל א"כ לעולם הוא ברשות בעלים לחזרה. ובזה ניחא הרמ"א בח"מ סי' רנ"ג דפסק מתנת שכ"מ מה שיש לו אצל העכו"ם דלא מהני משום דלא סמכ' דעתו על חוב עכו"ם והקשה דת"ל דלא מהני דהא הגמ' פריך בב"ת בשכ"מ שאמר הלואתי לפלוני אמאי קני והא כל היכי דלית' בבריא לית' בשכ"מ ומשני דאית' בבריא במעמד ג' וכיון דבחוב עכו"ם לא מהני מעמד ג' א"כ בלא"ה לא מועיל מתשכ"מ. ולפי הנ"ל ניחא דהא עיקר הטעם דקנין אחר לא מהני במלוה משום דאינו ברשותו ובעכו"ם דהוא ברשות בעלים לחזרה שפיר הוא ברשותו ומהני קנין אחר קנין אגב וא"כ אית' בבריא וצריכין לומר משום דליכא ס"ד:
ובזה לא קשה קושי' תוס' ב"מ דהקשו דאפי' אי ישראל מנכרי לא קנה משכון אמאי אינו עובר הא הוא ש"ש על החמץ מדשמואל דחשוב כאילו פירש שאם יאבד החמץ יפסיד החוב אך לפי מה שהקשו דאפי' אי פירש בפירוש לא מהני בלא קנין והכא ל"ש בההי' הנאה דמהימן גמר ומשתעבד ועי' בתומי' סי' ע"ב וכתב משום דמחילה לא צריך קנין וזה תינח ישראל בישראל משא"כ בעכו"ם דעומד ברשות בעלים לחזרה לא חשוב מחילה וצריך קנין אפי' אי פירש וע"כ ל"ש דהוא ש"ש מדשמואל משום דחשוב כאילו פירש:
והנה הב"ש הוכיח דהרמב"ם סובר דאם המלוה היא בעין דמתקדשת ועי' סי' כ"ח ותמהו עליו דהא קיי"ל דלאו ברשות בעלי' לחזרה דהנה בס' א"מ ס' הנ"ל כתב על הא דקיי"ל דמקדש במלוה ופרוטה דמקודשת משום דדעתה על הפרוטה והיינו דדעתה רק על הפרוטה לפי שהוא בעין ומ"ד דסובר דדעתה על המלוה אין סברא לומר דרק על המלוה אלא ודאי דהוא סובר דדעתה על תרווייהו וכן מבואר בתשובות הרשב"א דהיכי שמקדש בראוי ושאינו ראוי לא הוי קידושין וא"כ ע"כ מ"ד דדעתה על הפרוטה היינו רק על הפרוטה וע"ש דמסיק דמש"ה במקדש בראוי ושאינו ראוי דאינה מקודשת דחשוב קני את וחמור ולא קני הפרוטה אלא מחצה כמו במר ומתוק והו"ל מקדש חצי אשה דאינה מקודשת וא"כ יש לומר דהא הקשו דכיון דמקדש בהנאת מחילת מלוה דמתקדשת א"כ כי מקדש במלוה איכא גם הנאת מחילת מלוה וכתבו דדעתה לא הי' על זה ויותר דאפי' אי גם דעתה גם על זה דמי למקדש בראוי ושאינו ראוי ודמי לקני את וחמור ובמש"ל אית' במכר לו קרקע ומטלטלין בכסף דל"ח את וחמור כיון דמדאוריית' קני המטלטלין בכסף וע"ש וא"כ היכי דהמלוה הוא בעין דמדאורייתא עומד ברשותו לחזרה וא"כ מהתורה חל הקידושין על גוף המלוה וע"כ ל"ח קני את וחמור וע"כ פסק דמקודש' (אי) במלוה דהא איכ' גם הנאת מחילת מלוה וקני את וחמור לא חשוב והסוגי' קאי לרב דסובר דמשיכה הי' מדאוריית' כר"י וא"כ מדאוריית' א נו ברשותו לחזרה וא"כ אפי' אי נאמר דדעתה הי' גם על מחילת מלוה חשוב קני את וחמור:
ועי' בס' שעה"מ דכתב דהטעם דבמכר קנה משום דדעת המוכר הי' על הנאת מחילת מלוה דהא במכירה לא בעינן אמירת הלוקח משא"כ בקידושין לא מהני זה דדעת' על מחילת מלוה דמ"מ כיון שאמר שמקדש במלוה א"כ האמירה מגרע כח הקידושין וגרע מנתן הוא ואמרה היא ובמכר ל"ש זה. ובזה לא קשה קושי' תוס' ב"ק דלפי מה דרצה הגמ' לומר דר"מ סובר דמקדש במלוה מקודשת ועי' ב"ק. ותקשה מהא דאית' בקידושין דר"מ סובר דמלוה הרי הוא כפקדון דאם נשתייר שוה פרוטה דמקודשת אבל בלא נשתייר אינה מתקדשת משום דחשוב מלוה אלמא דר"מ סובר דמקדש במלוה אינה מתקדשת אך יש לומר דטעמא של ר"מ משום דסובר דדעתה על הנאת מחילת מלוה והנה אפי' במכר כתב בשעה"מ דזה דוקא במלוה שכבר הוציא אבל אם הוא בעין אז דעתו רק על גוף המעות שהן בעין וא"כ התם דהיא לא ידעה דנגנב המלוה וסברה דהמעות הן בעין ואז לא הי' דעתה על הנאת מחילת מלוה דהא היכי דהי' בעין אין דעתה על מחילת מלוה וע"כ בלא נשתייר דהוי מלוה מודה ר"מ דאינה מתקדשת:
והנה בהתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך דמקודשת לכ"ע בנשתייר שוה פרוטה כתב הרא"ש דע"כ איירי דלא ידעה סכום הפקדון דביודעת הסכום אין דעתה להתקדש אלא בכל הפקדון והקשו עליו דהא במלוה יודעת הסכום ואעפ"כ מתקדשת לר"מ בנשתייר שוה פרוטה ותירצו דכיון שהי' חייבת לשלם דעתה להתקדש בהנאה זו ואע"ג דמקדש במלוה אינה מקודשת מ"מ כיון דאיכ' פרוטה מתקדשת בפרוטה זו ועי' בב"ש:
ולי נראה דגם בפקדון איירי דידעה סכום הפקדון ואעפ"כ מתקדשת דהנה בסוגי' דמומין דאמר רבא דהיכא דליכא חזקת ממון לכ"ע אזלינן בתר חזה"ג וכתבו התוס' הגם דאיכא חזקת פנוי' כנגדו כמו הכא והקשו שם הא הוי תרתי לריעותא הרי מום לפניך וחז"פ ותירצו דחז"פ לא חשיבא חזקה לגבי חזה"ג. ועי' בפ"י דכיון דהקידושין היו כראוי ואי לא הי' מקפיד על מומין היו הקידושין כהוגן וע"כ גם דבעלמא חשוב חז"פ לחזקה הכא שאני דאין שום ספק על קידושין אילו לא הי' מקפיד וע"כ לא חשבינן תרתי לריעותא וא"כ לפי מה דאית' במקנה דהכא איירי דלא ידעינן אימת נגנבו מהפקדון ואין לומר דאוקמ' המעות על חזקתו ראשונה ובשעת הקידושין הי' בעין ביד האשה ואח"כ נגנב משום דחשוב תרתי לריעות' חז"פ והרי נגנבה לפניך ואמרינן דבשעת הקידושין הי' נגנב הפקדון ודמי למקוה שנמדד ונמצא חסר. ולפ"ז יש לומר דבשלמא בלא נשתייר שוה פרוטה דאז אפי' אי תתרצה שהקידושין יהיו חלין לא מהני דאינו תלוי בדעתה כיון דליכא שוה פרוטה וע"כ חשוב שפיר תרתי לריעותא ומצטרפין חז"פ ג"כ דהא נגנב לפניך ואמרינן דנגנבה קודם קידושין משא"כ בנשתייר שוה פרוטה דאי לא היתה מקפדת על כל הפקדון הי' סגי בהן פרוטה לחוד דאיכא שיעור הקידושין ע"כ ל"ח תרתי לריעות' דתו ליכא חז"פ ואוקמ' הפקדון בחזקתו הראשונה בשעת קידושין וע"כ מקודשת:
ועי' בס' א"מ סי' כ"ט דכתב על דברי הפלא' דכתב וז"ל אף דבקידשה בשט"ח דאחרים דטעמא דאינה מקודשת משום דלא סמכ' דעתה ולא חילקו בזה משמע דאפי' אם נתרצה ואמרה הן לא מהני מכל מקום היכי דאינו אלא משום כיסופא מהני באמרה הן והקשה בס' הנ"ל הא הראשונים הקשו דאמאי לא סמכ' דעתה הא מחויב לשלם משום גרמי אי ימחול וכתבו כי שמא הי' לה בושת לבא לב"ד ולתבוע מבעלה מה שמחל וא"כ התם בקידשה בשט"ח דאחרים דלא סמכה דעתה נמי אינו אלא משום דכסיפא למתבעי' והתם תני התקדשי לי בשט"ח או שהי' לה מלוה ביד אחרים ומוקי לה דמלוה ביד אחרים היינו מע"פ ובמעמד ג' וע"י מע"ש ודאי צריכה לומר הן ואם לא היה ריצוי בפירוש אלא שתיקה לא מהני מידי כיון דלא קיבלה בידה כלום אין השתיקה כלום וע"כ דאמרה הן ומדתני בשט"ח או מלוה ביד אחרים מוכח דגם בשט"ח ע"י כתיבה ומסירה נמי אפי' אמרה הן לא מהני הגם דהוא רק משום כסיפא דהא מחויב לשלם משום גרמי ואינו אלא דכסיפא למתבעי'. ואעפ"כ לא מהני הן וע"ש. ולשיטת הפלא' צריכין לומר דאע"ג דמלוה ביד אחרים ע"י מעמד ג' איירי ע"כ דאמרה הן מ"מ קידשה בשט"ח דאחרים לא איירי דאמרה הן וע"כ אינה מקודשת משום דכסיפ' וכו'. ובזה לא קשה קושי' תוס' דאמאי לא קאמר דכ"ע סוברים דמעמד ג' קנה אפי' במלוה והא דאינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה שמא ימחול וע"ש. אך נראה דהתם ע"כ איירי באמרה הן וא"כ תקשה כיון דצריך לשלם משום גרמי ואינו אלא משום כסיפא ומהני הן וע"כ דל"פ בסמכה דעתה. ובזה ניחא קושי' א"מ לפי מה שתירצו דמש"ה לא סמכה דעתה דאי ימחול מחויב לשלם משום גרמי דאינה משלם רק דמי' שנתן ולא ישלם רק פרוטה של קידושין ודעתה הי' על כל החוב והקשה דא"כ לס"ד דפליגי במלוה ביד אחרי' א"כ מה מהני לחכמים דשמין את הנייר דאם יש שוה פרוטה דמקודשת הא פרוטה בלא"ה אית לה מחמת גרמי וע"כ משום דדעתה היה על כל החוב וא"כ מהני דשמין הנייר. אך יש לומר דתוס' סוברי' נהי דדעתה גם על פרוטה לחוד מ"מ לא מהני משום כסיפא אך דכיון דקתני לה עם או שהי' לו מלוה ביד אחרים דאיירי במעמד ג' דע"כ איירי באמרה הן וא"כ לא מהני הא דכסיפ' וע"כ הוצרכו לומר דדעתה הי' על כל החוב משא"כ הכא איירי דלא אמרה הן ויש לומר משום כסיפא ולעולם דדעתה הי' רק על פרוטה וע"כ מהני הא דשמין הנייר דכיון דדעתה הי' גם על פרוטה:
גם נראה דהנה להך לישנא דפליגי בדשמואל בלא"ה לא קשה קושי' תוס' דמחויב לשלם משום גרמי ואפי' אי ר"מ אית ליה דשמואל מקודשת דיש לומר כיון דבידו למחול חשוב אגוד גבי' ולא מהני. ועי' ברמב"ן דכתב על הא דמנה אין כאן וכו' ועי' סי' כ"ט וע"כ דקושי' התוס' קאי להך לישנא דכ"ע סוברים דשמואל רק ר"מ סובר דסמכה דעתה וע"כ דלא אמרינן הך סברא דאגו' וכו' וע"ז הקשה דת"ל דסמכה דעתה משום גרמי וע"ז הוצרכו לומר משום דלא ישלם רק פרוטה ודעתה על כל החוב וא"כ יש לומר דהכא קאי ללישנא דפליגי בדשמואל וא"כ יש לומר דדעתה הי' רק על פרוטה ואפ"ה אינה מקודשת משום דאגוד וע"כ מהני הא דשמין הנייר דהא דעתה רק על פרוטה:
והנה מה שהקשו הראשונים בסוגי' דמצא שובר דמשני רבא ש"מ איתא לדשמואל דאם חזר ומחלו מחול דמה מיגו הוא דאי ימחול יתחייב לשלם מכח גרמי. ולכאורה יש לומר דבמרש"א הקשה דאמאי לא מקשה על מתני' דמצא שוברין דלא יחזיר שמא נמלך שלא ליתן ומשמע הא אמר תנו נותנין ואמאי ליחוש שמא כתב בניסן וכו'. ולכאורה נראה לפי טעם אחד דמש"ה יכול לימחול משום דמכירת שטרות דרבנן ולא יכול להפקיע כל המלוה דמדאוריית' הוא שיו ולפ"ז כתובה דגם כח האשה מדרבנן דהא כתובה הוא מדרבנן ולא עדיף כח האשה מלוקח וע"כ ס"ד דלא מועיל מחילה וע"כ לא קשה קושי' מהרש"א דעל מתני' ידע לתרץ משום דשמואל ויש לו מיגו דמחילה משא"כ בכתובה הי' סובר דלא מהני מחילה וע"ז משני רבא דאית' לדשמואל אפי' בכתובה:
וגם יש לומר דהא בס' קצה"ח ס' ס"ו אית' דהיכי דמוחל שיעבוד נכסי שיעבוד קרקע אחד דחשוב גור דגורם דהא אפי' קילקל גוף הקרקע המשועבד לא חשוב רק גרמי וע"כ במוחל השיעבוד חשוב גורם דגורם. אך זה אי אמרינן דמש"ה יכול למחול משום דמכ"ש דרבנן אז יכול למחול שיעבוד קרקע לבד משא"כ אי אמרינן דמש"ה יכול למחול משום דיש לו עליו שני שיעבודי' וכיון דמחל שעבוד הגוף ממילא נפקע שיעבוד נכסי אז לא יכול לימחול שעבוד נכסי וממילא מחויב משום גרמי. ולפ"ז על מתני' ידע לתרץ משום דשמואל ואין לומר דהא ישלם מכח גרמי דיש לומר מש"ה יכול למחול משום דמכ"ש דרבנן ויכול למחול שעבוד נכסי וחשוב גורם דגורם משא"כ כתובה דהוא דרבנן ולא עדיף כח האשה מכח הלוקח ול"ש משום דמכ"ש דרבנן וע"כ משום שני שעבודי' ולא יכול למחול שעבוד נכסי ויחייב משום גרמי ושפיר קשה וניחוש וכו' וע"ז משני משום דשמואל משום דאינו מחויב רק דמים שנתן:
גם יש לומר דבלא"ה הקשו דלמה לי מטעם מיגו דמחילה דבלא"ה אין ביד הלוקח לגבות עד שתשבע וכיון שהאשה ציותה להחזיר השובר ליד הבעל כי כבר נפרעה א"כ לא תשבע וא"כ בלא"ה אין ביד הלוקח לגבות ואפי' בכתב נאמנות לא מהני כיון שהבעל אומר פרוע והיא אינה מכחשת מה מהני הנאמנות וכתבו דכיון דהשבועה רק מדבריהם א"כ הגם דלא יכול לישבע לא יפסיד ועי' בש"ך סי' ס"ו. אך תקשה דהא כיון דמכ"ש הוא מדרבנן הגם דשבועה זו רק מדרבנן מפסיד דל"ש דאוקמ' על דאורייתא דהא מדאוריית' לא זכי הלוקח. ועי' בש"ך סי' ש"ב דכתב כעין זה לענין חשיד אך להסוברים דקדשה במעמד ג' או ע"י כתיבה ומכירה חלין הקידושין דאורייתא דכיון דכבר תקנו קנין חשוב דאוריית' א"כ ה"ה לענין זה חשוב דאוריית' הגם דא"י לישבע לא מפסיד הלוקח כיון דהשבועה הוא רק מדרבנן אך אי יכול למחול משום דמכ"ש דרבנן א"כ ע"כ לא עשו כדאוריית' ועי' בס' א"מ מה שמתרץ בזה הרמב"ן קידושין דהוכיח דמ"ש הוא דאוריית' וא"כ יש לומר דהכי משני רבא ש"מ אית' לדשמואל וע"כ דלא עשו כדאורייתא וע"כ יחזיר דכיון דלא יכולה לישבע הגם דשבועה מדרבנן הא המכירה ג"כ מדרבנן וע"כ דלא עשו כדאוריית' מדיכול למחול ולעולם דמיגו ליכא:
ולכאורה נראה דהא בא"י לישבע שבועה דרבנן זה דוקא שבועה דאישתבעי לי דל"פ דע"כ לא עשו כדאוריית' דא"כ ליכא שבועה דהא שטר חשוב קרקע וע"כ משום דשבועה דרבנן נשבעין על הקרקעות וא"כ ע"כ לא עשו כדאורייתא דאז ליכא שבועה וע"כ בא"י לישבע לא מפסיד משא"כ שטר פוגם דלא יכול לטרוף מלקוחות. ועי' בסמ"ע סי' נ"ה ויש לומר דעשו כדאורייתא ומפסיד בא"י לישבע והא דפריך הגמ' בשבועות מה בין זה לפוגם דשם קאי על ר"פ ור"פ לא סובר דשעבוד קרקע חשוב כקרקע ולפ"ז לא קשה קושי' תוס' שם דאמאי לא מקשה על מתני' וע"ש. אך שם נ"מ בא"י לישבע:
והנה הראשונים הקשו דילמא מכרה במעמד ג' והוכיחו מזה דאפי' במעמד ג' יכול לימחול והקשו דאכתי תקשה דמה משני אביי דאיירי בשטר כתובה ת"י דע"כ לא מכרה וקשה דילמא מכרה במעמד ג' ותירצו דבאמת הרבה סוברים דבמלוה בשטר לא תקנו מעמד ג' דהי' הילכת' בלא טעמא וכיון דיש בו קנין אחר כתיבה ומסירה לא תקנו מ"ג אך אי אמרינן כשמואל דכיון דיכול למחול ע"י כו"מ אז אפי' במלוה בשטר תיקנו מעמד ג' מפני תקה"ע דאז לא יכול לימחול וכיון דאביי קאמר דלית' לדשמואל א"כ לא מהני מ"ג בשטר. ולפ"ז קשה מה פריך הגמ' אי בשט"ח דאחרים קשי' ר"מ על ר"מ וקשה לוקמא דקדשה במ"ג ור"מ לשיטתו דל"ס דשמואל וא"כ לא מהני מ"ג בשטר משא"כ חכמי' דסוברים דשמואל וע"כ מהני אפי' בשטר מ"ג:
ועי' במרש"א שם דסובר דלמ"ד דמלוה ברשות בעלים לחזרה אפי' במלוה בשטר כן. והנה בס' המקנה אית' לפי המרש"א הנ"ל אפי' לפי מה דמסיק הגמ' דלאונסין כ"ע דלא פליגי דברשות לוה קיימי דלא גרע משאלה מ"מ כיון דאינו אלא מדין שומר ולא מדין לוה א"כ בשטר הא המלוה ג"כ שומר על השטר דהשטר הוא של לוה והוא כמשכון כמ"ש הב"ש דמש"ה ס"ל לרבנן דשמין את הנייר משום דהשטר חשוב כמשכון ע"כ הוי שמירה בבעלים דפטור אפי' מפשיעה וע"ש:
והנה לפ"ז הגם דקיי"ל דלאו ברשות בעלי' לחזרה הא זה רק מדרבנן דתקנו משיכה ומדאורייתא ברשות מלוה קיימי ואפי' לאונסין דחשוב שמירה בבעלים בשטר וא"כ אי הלוה אומר שלא הוציא המעות ונאנסו מידו נאמן ואפי' בלא שבועה להנך הסוברים דשמירה בבעלים אפי' ש"ש ליכא. ועי' בקצה"ח. ובזה לא קשה קושי' תוס' בכתובות דאי קיום שטרות מדרבנן א"כ כל אדם יכול לזייף שטר ויחתום עדים ויגבה. ולפ"ז מ"נ ניחא דמה"ת דל"צ קיום אי זייף עליו שטר יכול הלוה לטעון נאנסו מידו קודם שהוציא המעות דמה"ת הוא ברשות מלוה ונאמן אפי' בלא שבועה ומדרבנן דלאו ברשות מלוה קיימא הא דרבנן תיקנו דצריך קיום. והנה לפ"ז אי טעין הלוה פרעתי נאמן במיגו דנאנסו מדאורייתא דברשות מלוה הוא כמו בשטר פקדון דנאמן החזרתי. וניחא בזה הסוברים דהיכי דהלוה אמר אשתבע לי דל"פ והמלוה הוא חשיד דמפסיד ותמהו הא מדאורייתא נוטל בלא שבועה והשבועה רק מדרבנן ומה בכך דא"י לישבע אך יש לומר דהא מדאורייתא נאמן הלוה לגמרי ואפי' בשבועה לא יטול דנאמן במיגו דנאנסו רק דמדרבנן דאין לו מיגו דברשות לוה קיימו נוטל בשבועה וע"כ בא"י לישבע מפסיד. אך תקשה דאמאי מה"ת ל"צ קיום ואפי' אי טעין הלוה מזוייף הא יש לו מיגו דנאנסו קודם שהוציא המעות:
ובזה יש לומר הסוברים דהיכא דהלוה טעין מזויף קיום שטרות מדאורייתא ועי' בש"ך סי' מ"ו והקשה דהא בגט דתקנו בפ"נ משום דלא יוכל הבעל לערער לומר מזויף ואע"ג דאי יאמר מזויף הקיום מדאוריית' ואמאי הימנוהו לשליח אך יש לחלק דבשטר שאני דמש"ה קיום מדאורייתא באומר מזויף משום דיש מיגו דנאנסו וזה ל"ש בגט וע"כ אפי' אי הבעל אומר מזויף הקיום רק מדרבנן:
וניחא בזה התוס' ב"מ פ' א' על הא דמצא שטר כתובה דיחזיר לאשה אי הבעל מודה וכתבו משום דל"ח לקנוניא ותמהו מ"ש בשט"ח דלא יחזיר אפי' בחייב מודה דחיישינן לפרעון ולקנוניא. וע"כ נראה דהא במרי"ט איתא הגם דהא דטענינן ללקוחות חשוב ברי מ"מ היכי דמודה רק דחיישינן לקנוני' חשוב טענת שמא והא דפטורין דחשוב איני יודע אם נתחייבתי משום דהא דגובה מלקוחות מתחיל החיוב מעת שהגיע זמן הפרעון והלוה לא פרע וכיון דאנן מספקינן שמא פרע חשוב א"י א"נ וע"ש. ולכאורה קשה הא אביי סובר דבו"ש ברי עדיף ואפי' בשמא טוב וא"כ מה משני אביי דחיישינן לקנוניא הא לדידי' גם א"י א"נ חייב אך לפי מה שכתבו דטעמא של אביי משום ספק גזל מחויב דכיון דברי גרוע ושמא טוב ע"כ הא דחייב משום ספק גזל והכא ל"ש לחייב משום ס"ג דמדאורייתא איכא ס"ס שמא נאנסו קודם שהוציא המעות דאז ברשות מלוה קיימא ושמא פרע ומדרבנן דברשות לוה קיימ' וליכא ס"ס מ"מ הא מדרבנן סגי חדא ספיקא. ועי' בש"ך ביו"ד סי' פ"ג וסי' ק"י דבאופן זה חשוב ס"ס וע"כ הלקוחות אינן חייבין משום ספק גזל ושפיר משני אביי וזה תינח הכא בשט"ח דאיכא ס"ס מהתורה דשמא נאנסו וזה ל"ש בכתובה וע"כ ל"ח לקנוניא לאביי ולדידן באמת קיי"ל אפי' בעל מודה לא יחזיר. ובזה ניחא קושי' תוס' ד"ה משום דקשי' דמשום ל"ל לומר עבז"ל דאפי' אין זכין שפי' לא יחזיר משום קנוני' וע"ש:
אך לכאורה ספק שמא נאנסו המעות ל"ח ספק כיון דהוא נגד הרוב דאונס ל"ש ולהך טעמא משום דחשוב שאילה בבעלים ניחא דפטור אפי' על גניבה אך לפי הטעם דל"ש דלא גרע משאלה משום דאין כל הנאה שלו דמרויח פרוטה דר"י. ועי' בקצה"ח סי' ע"ב. א"כ לא פטור רק על אונסין וא"כ ל"ח ס"ס דספק אונס ל"ח ספק. ועי' בתוס' סוגי' דפ"פ. אך לפי מה שכתבו דעל מידי דרבנן חשוב ס"ס וא"כ כיון דיש לחוש שמא כתב בניסן רק משום דעבז"ל וזה רק מדרבנן כמו דאיתא בתוס' לקמן וע"כ אמרינן ס"ס כזה. וע"כ הוצרך אביי לומר דמש"ה כותבין משום דעבז"ל ודוק:
מל בלילה
בו יבואר במל בלילה או בתוך ח' אי צריך הטפת דם ברית:
עי' בתוס' קידושין ד' כ"ט ד"ה אותו דהקשו דת"ל דזמן גרמא הוא שנימול בשמיני ונשים פטורות וי"ל כיון דמיום השמיני והלאה אין לו הפסק ל"ח ז"ג והקשו דאכתי ז"ג הוא דאין מלין אלא ביום ויש לומר דאת' כמ"ד דמילה שלא בזמנו נוהגת בין ביום ובין בלילה וע"ש. ומזה יש להוכיח דסוברים דאפי' בדיעבד לא יצא במל בלילה או בתוך ח' דאל"כ ל"ח זמן גרמא דכיון דבדיעבד יצא ולא דמי לכל ז"ג דלא נחשב קודם למצוה כלל אלא ודאי דסוברים דאפי דיעבד לא יצא. ועי' בש"ך ביו"ד דהוכיח מהא דאית' במנחות ד' ע"ב דאי נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת וא"כ אם נאמר דנימול תוך ח' כשר אמאי דחי מילה שבת נימהל מע"ש והראי' שהביא שם הר"ש מדקאמר בפ' ר"א דהיכי דקדם ומל של שבת בע"ש דלא נתנה שבת לדחות אלמא דא"צ להטיף דם ברית כיון דחזינן דלא נתנה לדחות לאו ראי' די"ל דנהי דלא יצא מ"מ לא נתנה לדחות אלא על מילה ממש ולא על הטפת ד"ב וע"ש:
והקשו עליו דהא אית' בסוגי' דגם משום הטפת ד"ב ניתן שבת לדחות. ולכאורה נראה דתלי' אי מקלקל בחבורה חייב או לא דאי חייב ומש"ה בעינן קרא דמילה דוחה שבת הגם דמקלקל הוא משום דמב"ח חייב אז יש לומר דלא ניתן לדחות משום הטפת ד"ב וממילא אסור משום חובל משא"כ לר"י דסובר דמקלקל פטור והא דבעינן קרא דל"ח מקלקל רק מתקן א"כ מ"נ אי חשוב תיקון גם משום הטד"ב א"כ נתן לדחות שבת כמו על גוף המילה ואם נאמר דל"ח תיקון כל כך רק גוף המילה א"כ פטור משום מקלקל וע"כ הא דלא ניתן לדחות משום דל"צ הטפת ד"ב במל תוך ח' וא"כ מדחזינן דמילה דוחה שבת ולא מלין מע"ש וע"כ משום דחביבה מצוה בשעת' ומשום זה נתן שבת לדחות. ובזה ניחא הרמב"ם דפסק דנקצר שלא כמצותו כשר ופסק דדוחה שבת. אך יש לומר דאליבא דר"א בר"ש דמסתמא בשיטת אביו קאי דמקלקל בחבורה חייב ואז יש לומר דאפי' בדיעבד לא יצא במל תוך ח' וצריך הטפת ד"ב והא דלא דחי שבת משום דעל הטפת ד"ב לא נתן לדחות אז יש לומר דאי נקצר שלא כמצותו כשר לא דחי שבת ולא אמרינן דחביבה מצוה וכו' ושפיר הוכיח הגמ' במנחות והא דמילה דוחה שבת משום דלא יצא אפי' דיעבד משא"כ לדידן דקיי"ל דמקלקל פטור וא"כ גם משום הטפת ד"ב נתן לדחות וע"כ הא דקאמר דלא נתן לדחות משום דבדיעבד יצא במל תוך ח' וע"כ הא דמילה דוחה שבת משום דחביבה מצוה וכו' וע"כ גם קה"ע דוחה שבת הגם דנקצר שלא כמצותו כשר:
ובזה ניחא התוס' בקידושין דכתבו דאתי' כר"א בר"ש ולא הוי ז"ג וקשה לדידן קושי' תוס' אך לדידן יש לומר דבדיעבד במל בלילה או בתוך ח' יצא והא דלא נתן לדחות שמום דא"צ הטפת ד"ב ואעפ"כ מילה דוחה שבת משום דחביבה מצוה וא"כ בלא"ה ל"ח זמן גרמא אך עיקר קושי תוס' אזלא לר"א בר"ש לדידי' יש לומר דלעולם דלא יצא והא דלא נתן שבת לדחות משום דעל הטפת ד"ב לא נתן לדחות דהא סובר דמקלקל חייב ור"א בר"ש הא סובר דמילה שלא בזמנו מלין בלילה ולדידן דמקלקל פטור בחבורה ע"כ הא דקאמר דלא ניתן שבת לדחות משום דיצא בדיעבד דאין לומר דעל ד"ב לא נתן לדחות דלית' דא"כ דלא הוי תיקון כל כך פטור משום מקלקל וכיון דע"כ בדיעבד יצא א"כ ל"ח זמן גרמא:
ובזה ניחא הא דאית' ביבמות ד' ע"א דאיבעיא שם ערל קטן מה לסוכו בשמן של תרומה ערלות שלא בזמנו מעכבת וכו' עד אמר רבא ותסברא המול לו כל זכר אמר רחמנא והאי לאו בר מהילא הוא וכו' והקשו אי יצא במל תוך ח' אך המצות עשה וביום השמיני לא קיים א"כ מה פריך רבא הא הוי בר מילה דעשה דפסח דוחה העשה ביום השמיני. אך דהא בלא"ה הקשו מה פריך רבא הא משכחת ביוצא דופן דאז נימול מיד כיון דאינה טמאה לידה וע"כ דקאי לר"ש דסובר במס' נדה דיוצא דופן יושבת ימי טומאה וכבר אמרנו דאליבא דר"ש אפי' בדיעבד לא יצא ואפ"ה לא נתן לדחות משום ד"ר וע"כ מקשה רבא שפיר הא לאו בר מימהל הוא:
וגם לפי מה דכתבו על קושי' ש"ך הנ"ל דאי בדיעבד יצא אמאי מילה דוחה שבת וכתבו משום דמילה הותרה ולא דחוי' וא"כ לפי מה דאית' באחרונים דזה תלי' בפלוגתא אי טומאה הותרה או דחוי' וא"כ כיון דר"ש סובר טומאה דחוי' ה"ה מילה דחוי' וע"כ הא דלא מהלינן מע"ש וע"כ משום דלא יצא וקושי' רבא אזלא ע"כ רק לר"ש ולדידי' לא יצא ושפי' פריך רבא. ובזה ניחא התוס' דאליבא דר"י דטומאה הותרה וה"ה מילה ויש לומר דיצא במל תוך ח' או בלילה ואעפ"כ נתן לדחות ולא מהלינן מע"ש משום דהותרה א"כ בלא"ה לא קשה קושי' תוס' דהא לא הוי ז"ג וע"כ דקושי' תוס' קאי לר"ש ותירצו דסובר כר"א בר"ש ומסתמא בשיטת אביו קאי והוא סובר דשלא בזמנו מלין אפי' בלילה ובזה לא קשה קושי' תוס' בקידושין ד' ל"ה ד"ה משום לאביי דאמר לעיל אשה בעלה משמחה א"כ ליכא רק שני כתובים וא"כ לר"י דסובר דמלמדין וא"כ מנ"ל דכל מצות עשה שאין זמן גרמא דחייבות אך אליבא דר"י לשיטתו לא הוי מילה ז"ג כיון דיצא במל תוך ח' ואפ"ה מילה דוחה שבת משום דהותרה ואפ"ה כתיב אותו ולא אותה דפטורה ואיכא שלשה כתובים מצות עשה שאין ז"ג ליפטור ולכ"ע אין מלמדין:
ולפ"ז הא דהוכיח הנ"י מדחזינן דמילה דוחה שבת והגם דלא הוי בעידנא דמל ולא פרע כאילו לא מל ותיכף חילל שבת וע"כ משום דהתחלת המצוה חשוב בעידנא זה אי מילה דחוי' אצל שבת משא"כ אי הותרה אין ראי' דחשוב בעידנא והא דשרי משום דהותרה. ובזה הי' ניחא הרמב"ם דפסק דאינו יוצא במצה של טבל ותמהו דהא לדידן דקיי"ל דלא כר"ש דאיסור חל על איסור בכולל אמאי לא יצא אך התוס' בסוכה הקשו דת"ל הא הוי מה"ב וכתב בש"א דכיון דעשה דוחה ל"ת ליכא עבירה וע"ש. אך תקשה הא לא הוי בעידנא דח"ש אסור מהתורה והמצוה מקיים רק באכל כזית וע"כ משום דחשוב בעידנא וזה הכל לר"ש דסובר דחוי' מילה אצל שבת וע"כ דחשוב בעידנא וליכא משום מה"ב דעשה דוחה ל"ת וע"כ לר"ש הא דאינו יוצא משום דאין אחע"א ולדידן דמילה הותרה ואין ראי' דזה חשוב בעידנא וא"כ יש לומר דהא דלא יצא במצה של טבל משום מה"ב ואין לומר דעשה דוחה דהא לא הוי בעידנא הגם דהתחלת המצוה ל"ח בעידנא:
גם לפי מה דאית' באחרונים אי מילה הותרה או דחוי' תלי' בפלוגתא אי מקלקל חייב או לא דהא קשה אמאי מילה דוחה שבת נימא מי איכא מידי דלהדיוט אסור ולגבוה שרי ול"ש תירוץ הגמ' שכן מצותו בכך דהא גם במל תוך ח' יצא אך התירוץ דהא להדיוט שרי דהוי מקלקל בחבורה ועיקר האיסור משום תיקון המצוה וע"כ בעינן לקרא דדוחה שבת אך ל"ש מי איכא מידי ולפ"ז למ"ד דמקלקל בחבורה חייב וע"כ צריכין לומר משום דמצותו בכך ע"כ שמעינן דאפי' בדיעבד לא יצא דאז אי אפשר באופן אחר. וא"כ לפי מה שכתבנו דקושי' רבא ע"כ רק לר"ש דסובר דיוצא דופן דיש לה ימי טומאה וע"כ לדידי' ע"כ אפי' בדיעבד לא יצא:
ולכאורה נראה דזה הדין במל תוך ח' אי צריך הטפת ד"ב תלי' בנולד מהול אי צריכין הטפת ד"ב דהנה יש לומר דהא דלא מהני במל תוך ח' משום דאי עביד לא מהני ועי' בסוגי' בריש תמורה דמשמע דאפי' בעשה אמרינן דלא מהני וע"כ סוברים דבעבר ומל תוך ח' דלא יצא. אך לפי מה דאית' בתוס' תמורה ד' ה' דהקשו דצורם אוזן בכור ליתסר ופשיטא לן דלא אסור רק מטעם קנס וי"ל דלא גרע מנעשה מום ממילא דשרי ועכ"פ אמרינן דהא דאי עביד לא מהני לא אמרינן רק היכי דבעינן מעשה דידו וכמו כן כתבו לענין שינוי דאי אמרינן דשינוי דממילא קני' ל"ש לומר בשינוי בידים דאי עביד לא מהני. ולפ"ז יש לומר דה"ה לענין מילה דאי אמרינן דנולד מהול דלא צריך להטיף ד"ב אז ל"ש לומר במל תוך ח' אי עביד לא מהני דלא גרע מנעשה ממילא דנולד מהול דל"צ הטפת ד"ב אך אי אמרינן דנולד מהול צריכין הטד"ב אז במל תוך ח' יש לומר דאי עביד לא מהני. ועי' בשבת ד' קל"ה דאמר רשב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול דצריך הטד"ב וע"ש. ולפ"ז כיון דע"כ קושי' תוס' דת"ל דז"ג לא הי' רק אי אפי' בדיעבד לא יצא במל תוך ח' דאל"כ ל"ח ז"ג והיינו לר"ש בן אלעזר דסובר דנולד מהול דצריך ד"ב וע"כ תירצו שכיר דאתא קרא בר"ש דסובר דמילה שלא בזמנו מלין בלילה ובודאי בשיטת אביו קאי וגם ר"ש סובר כן ולדידן בלא"ה ניחא דנולד מהול ל"צ ד"ב ול"ש אי עביד לא מהני ויצא במל תוך ח' וממילא ל"ח ז"ג:
ועי' ביבמות ד' ה' דבעי למילף דעשה דוחה ל"ת ממילה ודחי דשאני התם דנכרתו י"ג בריתות. ועי' בספר ח"ס דכיון דלא נתנה פריעה לאברהם א"כ ע"ז לא נכרתו י"ג בריתות ואכתי נילף מפריעה דעשה דוחה ל"ת ותירץ דאין ראי' מפריעה דיש לומר דכיון דכבר דחתה שבת אצל חיתוך וע"כ קיל האיסור שבת לגבי פריעה ג"כ. ועי' בפסחים ד' ס"ט דר"א מביא ראי' דמכשירי פסח דוחה שבת מקו"ח אמר לו ר"ע דאם דחו מכשירי פסח שלאחר שחיטה את השבת שהרי דחתה שחיטה את השבת ועכ"פ שמעינן דר"א לא סובר הך סברא דכבר דחתה וא"כ לדידי' מצינן למילף דעשה דוחה ל"ת מפריעה וידוע דר"א שמותי הוא יען כי הוא מתלמידי ב"ש ובודאי גם ב"ש סובר כן. ובזה ניחא קושי' תוס' במנחות על ב"ש דאוסר סדין בציצית אמאי הא איכ' סמוכין להתיר כלאים בציצת דבמשנה תורה לכ"ע דרשינן סמוכין. ונראה דהא בתוס' הקשו דילמא הסמוכין אתי לאיסור דאפי' במקום מצוה אסור כלאים ותירצו כיון דלא ידעינן (דעדות) רק מכלאים בציצית א"כ לאסור לא צריכין הסמוכין וממילא ידעינן דאסור וא"כ לב"ש לשיטתו יש לומר דסמוכין אתא לאסור דאי לאו הסמוכין ה"א דשרי דעשה דוחה וילפינן מפריעה ולדידי' לא אמרינן דכבר דחתה. ובזה יש לומר הא דסובר הרמב"ם דקנה חמץ בפסח דלוקה ולא סובר דחשוב נל"ע והקשו דא"כ מה קאמר ב"ש לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור וקשה הא אין עמ"ה. ונראה דהא הטעם של הרמב"ם משום דל"ת שקדמו עשה דתשביתו ע"כ מערב יו"ט דביו"ט אסור לשרוף והא דלא דחי עשה דתשביתו ל"ת דיו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת הוא והנה לב"ש דמצינן למילף מפריעה התם איכא עשה ול"ת ויש למילף דעשה דוחה ל"ת ועשה משם ויש לומר דתשביתו ביו"ט וחשוב נל"ע ושפיר קאמר ב"ש לכתוב חמץ וכו':
גם נראה דהנה בפסחים ד' ס"ו בתוס' ד"ה אלא אמר ר"ל הקשו אליבא דר"ל הניחא לר"י אלא לר"ש דאמר לקמן וכו' פסח דדחי טומאה מנ"ל. ונראה דלקמן ד' ס"ח הקשו בתוס' דמ"ל דמכשירי פסח דחי שבת דהא גבי מילה בעינן תרי קראי. ולכאורה נראה דהא הקשו דאמאי לא ילפינן דפסח דוחה שבת מפסח מדבר דהי' ע"פ חשבון בשבת. ונראה לפי מה דאית' ברא"ש דפסח מדבר ע"כ ע"פ הדיבור הי' דאל"כ בניהם שנולדו משיצאו ממצרים ערלים היו ומילת זכרי' מעכבת וא"כ לא מצינן למילף מהתם דע"כ ע"פ הדיבור היה וא"כ לפי מה דאיתא בתוס' יבמות דאליבא דר"א כמו שמילת עבדים לא מעכבת ה"ה מילת בנים וא"כ ל"צ לומר דהי' ע"פ דיבור ויש למילף מפסח מדבר דדחי שבת וא"כ לא בעינן קרא על פסח דדחי וקאי על מכשירי פסח:
וגם דאפי' אי אמרינן דגם לר"א מילת בנים מעכבת ג"כ לא קשה דהא הקשו דמ"ש מחלצתו חמה שאינו מעכבת כיון דאינו ראוי לימול וא"כ ה"ה בפסח מדבר דלא הי' אפשר לימול משום דלא נשב רוח צפונית ולא הי' צריך הרא"ש לומר דהי' ע"פ דיבור ועי' בס' ח"ש דכתב היכי דאי אפשר לימול תלי' בפלוגתא אי בעינן קרא כדכתיב דלמ"ד דבעינן כדכתיב מעכב מפסח אפי' באי אפשר למול ועי' בסנהדרין בנקטעה יד העדים דפליגי שם ור"א ור"ש סוברים דלא בעינן כדכתיב וא"כ לדידהו ל"צ לומר דהי' ע"פ דיבור דהא א"א למול ודמי לחלצתו חמה וא"כ אפי' אי לומר דמילת זכרי' מעכבת התם שאני דלא הי' אפשר למול וא"כ יש למילף מפסח מדבר דדחי שבת וע"כ מוקמינן הקרא על מכשירי פסח דדוחה שבת והא דכתב ברא"ש דהי' ע"פ דבור זה לדידן דבעינן קרא כדכתיב ולא מהני מה שאי אפשר למול משא"כ לר"א. ובזה לא קשה קושי' תוס' דאליבא דר"ש דלא בעינן כדכתיב ויש למילף מפסח מדבר דדחי שבת וא"כ מוקמינן הקרא על טומאה ושבת ידעינן מפסח מדבר:
והנה המפרשים הקשו הא דבעי למילף דעשה דוחה ל"ת מפסח ודחי דמה לפסח שכן בכרת וא"כ נילף מפסח שני דבפסחי' ד' צ"ג פליגי רבי ור"נ אי פסח שני יש בו כרת רבי ס"ל דחייב משום דדריש קרבן ד' לא הקריב במועדו והיינו בשני חטאו ישא והיינו כרת ור"נ ס"ל דפטור משום דקרא דלא הקריב במועדו היינו בראשון ואית' לקמן דפ"ש דוחה שבת ואיכ' אליבא דר"נ דליכא כרת בפ"ש ואפ"ה דחי שבת שפיר מצינן למילף מיני' דעשה דוחה ל"ת אך תירצו דהא התוס' ביומא ד' נ"ה הקשו מנ"ל דפ"ש דוחה שבת אי מהיקשא דפסח ראשון הא פסח ראשון גופו לא ידעינן דדחי רק מהיקש מתמיד וקיי"ל דדבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש ותרצו דבפ"ש נמי כתיב במועדו דהיינו קרא קרבן ה' לא הקריב במועדו וילפינן בג"ש מתמיד דדוחה שבת ולפ"ז אי אפשר למילף מפ"ש דהא לפי התוס' לא ידעינן דדחי פ"ש שבת רק אי אמרינן דקרא לא הקריב במועדו קאי על פ"ש כרבי וממילא איכא כרת על פ"ש ויש לומר דמה לפ"ש שבכרת ואליבא דר"נ דליכא כרת משום דסובר דקאי על פ"ר א"כ לא ידעינן דפ"ש דוחה שבת דליכא ג"ש מתמיד כיון דבמועדו קאי על פ"ר ולפ"ז אם יהי' לנו לימוד אחר על פ"ר דדחי שבת ולא ע"י ג"ש מתמיד אז שפיר מצינן למילף דפ"ש דחי שבת מהיקש דפ"ר דאז לא קשה קושי' תוס' דכיון דפ"ר לא ידעינן רק מג"ש ואינו חוזר ומלמד בהיקש וא"כ אפי' לר"נ דמועדו קאי על ראשון וע"כ ליכא כרת טל פ"ש מ"מ פ"ש דוחה שבת מהיקשא דפ"ר ולא מצרכינן לומר סברת התוס' דפ"ש ילפינן בג"ש מתמיד דמועדו קאי על פ"ש דהא יש לומר דקאי על הראשון כמו ר"נ ואפ"ה ידעינן דדחי שבת פ"ש מהיקשא דראשון כיון דפ"ר ידעינן בלא ג"ש ואמרנו דלר"א יש למילף דפסח דוחה מפסח מדבר דהא לדידי' לא היה ע"פ דיבור וא"כ לפ"ז פ"ש דוחה שבת אפי' לר"נ דליכא כרת על פ"ש וא"כ יש למילף דעשה דוחה ל"ת מפ"ש ויש לומר דסמוכין את' לאיסור וע"כ סובר ב"ש דסדין בציצית אסור דמסתמא ר"א בשיטת ב"ש קאי וע"כ סובר דבסדין בציצית אסור:
עי' בתוס' שבת ד' קל"ה דהקשו למאי צריכין קרא לנולד בין השמשות משום ולא ערלתו ספק דממילא ידעינן דאסור לחלל שבת מספק דמוטב לבטל מצות מילה בשמיני בשב ואל תעשה ואל יחלל שבת בידים ונראה לפי מה דאיתא ביבמות דכל היולדות יולדות מחצה זכרי' ומיעוט מפילות אמרינן סמוך מיעוט' לפלגא וחשוב רוב' וזכרי' הוי מיעוטא. ולפ"ז לפי מה דאית' שם דנפל חשוב מחתך בבשר בעלמא ולפ"ז בנולד בין השמשות איכא רוב להתיר שמא הי' מילה בזמנו דס' השקול הוא ומיעוט נפל דחשוב מחתך בבשר וסמוך מיעוטא לפלגא ואיכא רוב להתיר אך היכי דכתבה התורה בפי' ערלתו ולא ספק גם רוב לא מהני להתיר דגם רוב אינו רק ספק ועי' בשמ"ק על הא דדרשינן עשירי ודאי ולא ספק דכתב כן. ועי' בש"ש מה שכתב לענין ס' ממזר כן וע"כ בעינן קרא דערלתו ולא ספק:
מסיח לפ"ת
עי' ביו"ד סי' צ"ח דפסק המחבר באיסור שנתערב בהיתר דיטעמנו קפילא והקשה בש"ך הא מסיח לפ"ת לא מהני רק בעדות אשה וכתב דאפשר דעת המקילים דס"ל דט"כ לאו דאורייתא ובאיסור דרבנן מהני מסלפ"ת בכל מקום ועי' בפלתי שם דהקשה מהא דאיתא בחולין פ' ג"ה דאמר רבא הא דתנן קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ"ט וכן קדירה שבישל תרומה וכו' בשלמא תרומה טעים לה כהן אלא בשר בחלב מאן טעים השתא דאמר ר"י דסמכינן על קפילא וקשה מה ראי' לבב"ח דלכ"ע ט"כ דאורייתא ואין ראי' מר"י דאיירי בשאר איסורים:
ולכאורה נראה דהנה אית' בש"ך דהא דאמרי' דאין מסלפ"ת נאמן רק בעדות אשה ולא בשאר איסורי' זה דוקא באיתחזק איסורא דומי' דעדות אשה דאיתחזק אבל היכי דלא איתחזק נאמן בכל מקום אפי' באיסור דאורייתא אך הקשה דא"כ מה פריך הגמ' ב"ק משבוי' דמהני מספל"ת והא התם לא איתחזק וע"כ נאמן אך יש לומר דכיון דרוב נכרי' פרוצים בעריות גרע מאיתחזק ושפיר מדמי להדדי אך זה הוי רובא דתלי' במעשה ול"ח רוב. אך בזה פליגי רבא ורבינא בבכורו' דרבא סובר דחשוב רוב ורבינא פליג על זה וא"כ לפ"ז רבא שפיר קאמר השתא דאמר ר"י דסמכינן על קפילא וכו' לדידי' יש לומר דאפי' באיסור דאורייתא מהני מסלפ"ת וע"כ אפי' בב"ח סמכינן על מסלפ"ת והא דאמרינן דרק בעדות אשה זה דוקא באיתחזק והא דפריך משבוי' התם חשוב איתחזק משום הרוב דפרוצים וכו' הגם דחשוב רוב תלי' במעשה חשוב רוב משא"כ לדידן דל"ח רוב וא"כ מדחזינן דפריך משבוי' ע"כ דאפי' בלא איתחזק איסורא אינו נאמן וע"כ צריכין לומר דמש"ה סמכינן משום דט"כ לאו דאוריית' משא"כ לרבא אין חילוק ועיקר תלי' באיתחזק איסורא:
וגם יש לומר לפי מה דקיי"ל ביו"ד סי' ט"ו דאין סומכין על העכו"ם שאומר דעגל הוא ח' ימים משנולד ומקורו מתשובות הרשב"א אפי' הוא מסלפ"ת משום דמסלפ"ת לא מהני רק בעדות אשה והקשה הא הוא רק איסור דרבנן דמדאוריית' ל"ח דהוא נפל דאזלינן בתר הרוב וכתבו משום דהוי דבר שיל"מ וע"כ הגם דאינו רק איסור דרבנן חשוב כדאורייתא ולא מהני מסלפ"ת דהא חזינן דל"א ספק דרבנן להקל בדשיל"מ וא"כ לפי מה דאית' באחרונים דאי מהני במידי דסכנה ביטול ששים אז אי נתערב בפחות מששים דבר סכנה רשאי להוסיף לכתחלה עד שיהי' כדי לבטל הגם דאין מבטלין איסור לכתחלה מידי דסכנה שאני דהא אין כאן איסור רק סכנה ואי יש ס' שוב אין כאן סכנה וא"כ אי אמרינן בדבר שיל"מ אפי' באיסור דרבנן לא מהני מסלפ"ת תקשה בההיא דכילבס באלפס דאמר ר"י דסמכינן על קפילא ועי' בפ"ח דהוכיח מזה דמהני בסכנה ס' משום דאיירי בדג טהור ואיסור רק משום סכנה וקשה אפי' אי ט"כ ל"ד בכל מקום הא הוי דשיל"מ דיכול להוסיף עד שישער שיש בודאי ס' וחשוב כדאורייתא אלא ודאי דסובר ר"י דאפי' בדאורייתא סמכינן על מסלפ"ת והשתא קאמר רבא שפיר השתא דאמר ר"י דסמכינן מל קפילא ה"ה בקדירה שבישל בשר הגם דטכ"ד:
אך הקשה עוד דאי יש לחלק בין איתחזק אי לא א"כ מאי פריך הגמ' ב"ק ד' קי"ג מתרומה דמהני מסלפ"ת כשהוא גדול דאכל תרומה כשהי' קטן שאני התם דלא איתחזק. והנה לפי מה דאית' בס' ש"ש לתרץ הרמב"ם דסובר דע"א אינו נאמן לומר על אחד שהוא כהן להאכיל בתרומה רק בתרומה דרבנן ולא תרומה דאורייתא ותמהו הא ע"א נאמן באיסורין וכתב לפי מה דאית' בתוס' בכורות דהעמד הולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שהי' חולין במעי אמו וא"כ לפי מה דאית' ביבמות ד' ס"ו גבי בת ישראל הנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת דלא יאכלו עבדים בתרומה מפני חלקו של עובר משום דעובר במעי זרה זר הוא וא"כ חשוב איתחזק איסורא דבמעי אמו בודאי זר הי' ואוקמ' על חזקתו דהוא זר כמקדם וע"כ אינו נאמן רק בתרומה דרבנן דע"א אינו נאמן באיתחזק וע"ש. ולפ"ז שפי' מתרומה דחשוב ג"כ איתחזק איסורא דאיכ' חזקת איסור דבמעי אמו הי' זר ואפ"ה מהני מסלפ"ת ושפיר פריך הגמ'. ולפ"ז יש לומר דרבא לשיטתו דסובר בב"ת דאפי' ירושה הבאה מאלי' לית ליה לעובר זכי' וא"כ יש לומר דלעולם דבמעי אמו זר הוא והא דסוברים חכמים דאוכלי' עבדי' בתרומה הוא משום דלית ליה זכיה לעובר וא"כ יש לומר דאפי' בדאורייתא מהני מסלפ"ת והא דאמרינן דרק בעדות אשה זה רק באיתחזק והא דפריך מתרומה דחשוב איתחזק משום דבמעי אמו זר הוא וע"כ סובר דאפי' בב"ח דטכ"ד סמכינן על מסלפ"ת. משא"כ לדידן דקיי"ל דיש לו זכיה לעובר בירושה וע"כ הא דאוכלין בתרומה משום דלא סוברים דבמעי אמו זר הוא וליכא חזקת איסור בתרומה ואפ"ה פריך מתרומה וע"כ דעיקר החילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן וע"כ הוכרח בש"ך לומר משום דט"כ לאו דאורייתא. ועי' תוס' יבמות שם ד"ה אוכלין ועי' ברא"ש שם:
ובזה ניחא הא דפריך הגמ' ב"ק ד' הנ"ל אשה וקטן בני עדות נינהו אמר ר"י אמר שמואל כגון שהיו הבעלים מרדפין אחריהם ואשה וקטן מסלפ"ת מכאן יצא נחיל זה ומסיק הגמ' משום נחיל קנין דרבנן הוא מהני מסלפ"ת ומשמע דבעינן גם שהבעלים מרדפין שיהי' רגלים לדבר והרמב"ם השמיט זה דבעינן הבעלי' מרדפין אך לפי מה דסוברים ועי' בפ"ח דאפי' באיסור דרבנן ואיתחזק לא מהני מסלפ"ת אך אי אמרינן דבמעי אמו זר הוא ואיכא חזקת איסור וחזינן דבתרומה דרבנן מהני מסלפ"ת אלמא בדרבנן מהני מסלפ"ת אפי' באיתחזק וא"כ יש לומר דשמואל לשיטתו דסובר דמזכה לעובר קנה וכש"כ דיש לו זכיה בירושה וע"כ טעמא דרבנן דאוכלין עבדי' משום דלא סוברים דבמעי אמו זר הוא וא"כ ליכא חזקת איסור וא"כ יש לומר דאפי' בדרבנן לא מהני מסלפ"ת באיתחזק וא"כ לא מהני בנחיל מסלפ"ת הגם דקנין מדרבנן הוא ושם חשוב להוציא מחזקה דמוציאין מהמוחזק וע"כ משני שמואל דהבעלים מרדפין אחריהם ואיכא רגלים לדבר וע"כ מהני משא"כ לדידן לא בעינן מרדפין וע"כ השמיטו זה. ולכאורה קשה דחזינן דבספינה המטורפת בים דנותנין חומרי חיים וחומרי מתים ולא תאכל בתרומה הגם דרוב לאבד החמירו לענין תרומה כמו דהחמירו לענין א"א דלא מהני רוב ובסוגי' אית' דמש"ה אוכלין בתרומה משום דל"ח למיעוט דזכרי' הוי מיעוטא וכן תקשה מה דאית' בקידושין אוכלת בתרומה עד שיבא אבי' וימחה. ועי' ברא"ש משום דרוב פעמים אינו מוחה אלמא דמהני רובא ודוק:
מכ"מ דלא בטל
יבואר מב"מ דלא בטל אי אזלינן בתר בטל או מבטל:
עי' במנחות דף כ"ג אמר ר"ח נבלה בטילה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה ושחוטה אינה בטילה בנבילה שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאת' דר"ח סובר דאזלינן בתר מבטל הואיל שאי אפשר להיות כמיעוט חשוב מין בשאינו מינו ולא אזלינן בתר בטל ור"ח סובר דבתר בטל אזלינן. ועי' בתוס' מנחות דהגם דנבילה חשוב מינו עם השחוטה משום דכי נפגם הנבילה מותרת וחשוב דאפשר לבטל להיות כמבטל וזה ל"ש במשקה של איסור דלכי פגמה תהי' מותרת דכיון שנפגמה אין שם משקה עלה וע"ש. ובזה נראה הא דנסתפקו האחרונים באם יש רוב יי"נ ומיעוט יין כשר אי מהני דיוליך הנאת האיסור לים המלח או נאמר כיון דנתבטל היתר ברוב איסור הרי זה כאילו הכל יי"נ ולא מהני למכור חוץ מדמי איסור או להוליך הנאה והביא ראי' מרש"י דהיתר נהפך לאיסור וחשוב כאילו הכל יי"נ דהא רש"י בגיטין פירש הא דקאמר שמואל מערב ופי' יי"נ ביין כשר ואסרו הכל בהנאה והדבר תמוה דהא שמואל סובר דיין ביין ימכור הכל לעכו"ם חוץ מדמי איסור וא"כ מה הפסידו וע"כ דשמואל מוקי לה במערב שיש רוב יי"נ. ובזה לא מהני הך תקנתא דחשוב כאילו הכל איסור אך הא שמואל סובר דמב"מ לא בטל והיינו משום דוקא אינו מינו נהפך האיסור להיות היתר אבל מב"מ אינו מהפך להיות כמו הרוב וא"כ ה"ה היכ' דרוב יי"נ ומיעוט יי"כ הגם שאיסור הוא הרוב אינו מהפך ההיתר להיות איסור ומהני תקנתא הנ"ל ואכתי תקשה על שמואל דלא הפסיד כלל וע"כ נראה דשמואל סובר דאזלינן בתר המבטל דאי המבטל אפשר להיות כבטל אז חשוב מב"מ והכא במשקה אי אפשר להיות כבטל דל"ש דנסרחה דאז אין שם משקה עלי' ול"ח מב"מ וא"כ ברוב יי"נ ומיעוט יין כשר בטל דל"ח מב"מ ונהפך להיות איסור ולא מהני הך תקנתא הנ"ל דבשלמא אי אזלינן בתר בטל אפשר להיות כמבטל דיכול להיות מיין כשר נסך. ובזה ניחא רש"י ב"ק ד' ד' בהא דתני ר"ח בין אבות נזקין מנסך ופי' רש"י דאין לפרש דמנסך מערב דאין בזה חשש איסור הנאה דימכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור וסותר א"ע מהא דפי' בגיטין. ולפי הנ"ל ניחא דהא במנחות שם פליגי אליבא דר"ח דסובר מב"מ לא בטל אי אזלינן בתר בטל או בתר מבטל וא"כ למ"ד דר"ח סובר דאזלינן בתר בטיל וא"כ חשוב מב"מ א"כ אפי' בנתערב מעט יין כשר ברוב יי"נ מהני הך תקנתא דחשוב מב"מ ולא נהפך היתר להיות כאיסור ומהני דימכור לעכו"ם וע"כ פ' דמנסך ממש ושמואל סובר דאזלינן בתר מבטל ול"ח מב"מ ונהפך להיות הכל איסור:
ועי' בפלתי סי' צ"ח דהקשה הא דאיתא בחולין דכיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה נעשה נבילה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינו ופריך הגמ' מאי אירי' כי נתן טעם אפי' כי לא נתן טעם נמי ופי' רש"י דחתיכה ראשונה יאסור אותן והקשו דילמא רב סובר דאזלינן בתר מבטל ולפ"ז נבילה בשחוטה בטילה נבילה דאי אפשר להיות השחוטה נבילה וחשוב מין באינו מינו לכך קאמר כיון שנתן טעם בחתיכה נעשה נבילה א"כ הך חתיכה בשאר חתיכות הוי שפיר מב"מ דיבלע מנבילה והרי הם נ"נ כמו חתיכה זו שנ"נ מכח בליעת איסור וחשוב שפיר מב"מ וע"כ לא בטל וע"ש. ונראה דתוס' חולין כתבו דנטבנ"ט שרי אפי' נתבשלו מדאמרינן דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ושרי לבשל שלמים אידנא בקדרה שבישל בה שלמים אתמול ולא אמרינן דקא ממעט באכילתו וע"כ משום דטעם שני הוא ונתבטל קודם שבא לידי איסור וכו' ומסיק משום דמדאורייתא מב"מ בטל ברוב ובכלי מקדש אוקמ' על דאורייתא והקשו לרב דסובר דמב"מ לא בטל ואין לומר דסובר דגם חטאת חשיב היתרא בלע דכיון דעכ"פ שרי לזכרי כהונה מ"מ הא רב סובר דגם נטבנ"ט אסור וע"כ משום דרב סובר דאזלינן בתר בטל והא דנבילה אינה בטילה בשחוטה משום לכי מיסרח פקע שם נבילה וכיון דבקדשים כתב הרא"ש בע"ז דאסור הגם דהוא נותן טלפ"ג מגזה"כ אלמא דלא בעינן שיהי' ראוי לגר וממילא גם לכי מיסרח אסור ול"ח מב"מ וא"כ ע"כ דרב סובר דאזלינן בתר בטל ושפיר מקשה הגמ' מאי אירי' כי נתן טעם וכו':
והנה שיטת הראב"ד דהא דחמץ במשהו זה רק לאסור באכילה ולא להנאה. ועי' בר"ן סוף ע"ז דחולק על זה דחמץ הוא במשהו אפי' להנאה אך הקשו עליו דהא עיקר הטעם דחמץ במשהו משום דחמיר דהוא בכרת ולא בדילי מיני' וזה ל"ש בהנאה דליכא כרת. ונראה דהא שיטת הרמב"ם דמש"ה הוא במשהו משום דבר שיל"מ. אך הר"ן הקשה דכיון דחכמי' אסרו לאחר הפסח ל"ח דבר שיל"מ דנהי דע"י תערובות לא קניס ר"ש מ"מ בעיני' אסור גם לאחר פסח וע"כ הוכרחו לומר משום דהוא בכרת וא"כ לפי מה דסובר בע"ז דחמץ שעבר הפסח לא אסור משום קנס רק באכילה ולא בהנאה א"כ לענין הנאה בלא"ה לא בטל משום דחשוב דשיל"מ. וע"כ הגם דליכא כרת לא בטל משום דישל"מ הוא:
והנה על קושי' פלתי הנ"ל יש לומר דכיון דרב סובר דאפשר לסוחטו אסור חשוב איסור מחמת עצמו וא"כ אי נאסר ע"י בליעה דנבלע מנבלה חשוב איסור מעצמו וא"כ אפי' אי אזלינן בתר מבטל חשוב מב"מ דאפשר להיות כבטל ע"י בליעה. ובזה הי' נראה הא דאית' ב"ק ד' י"א דשליא שיצאה מקצתה אסורה והוכיח הגמ' בחולין דראש חשוב לידה והקשו דילמא חיישינן דילמא באותו מקצת הי' רוב ולד וכן פי' רש"י ב"ק ועי' בס' ס"ט ובפ"מ והנה בפלתי כתב וז"ל דע"כ דיצאה מקצתו משמע אפי' דבר מועט שאין לספק ברוב ולד דאל"כ מה אשמעינן דאסורה הא אותו מיחוי דיצא ודאי אסורה ונתערב עם מחוי שבפנים ופשיטא דאסור וע"כ צ"ל דיצא דבר מועט כל כך עד שבטל ברוב בתערוב' וע"כ משום דראשו לחוד חשוב לידה וע"ש. אך אכתי יש לומר דלעולם דיצא מקצת דיש לספק ברוב ולד ואין לומר דא"כ בלא"ה אסורה מה שבפנים משום תערובת דאז אינו אסור מחמת עצמו ונפק"מ לרב דסובר מב"מ לא בטל וא"כ אי אזלינן בתר מבטל וא"כ אי נתערב מה שבפנים בדבר אחר חשוב מב"מ ולא בטל דהמבטל יכול להיות כמו הבטל דיבלע איסור כמו הך שבפנים דנאסרה רק מחמת תערובות משא"כ אי חשוב לידה ואסור מחמת עצמו א"כ אי נתערב ל"ח מב"מ דהמבטל אי אפשר להיות כבטל שיהי' איסור מחמת עצמו דאפי' אי נבלע איסור לא יהי' איסור מחמת עצמו אך לרב לשיטתו דסובר דאפשר לסוחטו אסור לעולם הוי איסור מחמת עצמו והוכיח שפיר דראש חשוב לידה דע"כ איירי דיצא דבר מועט. וניחא קושי' תוס' דאמאי לא מקשה על שמואל דסובר דראש לא חשוב לידה אך שמואל דסובר דאפשר לסוחטו שרי וא"כ יש לומר דראש ל"ח לידה אך חיישינן שמא יצא רובו:
ועי' בפלתי סי' צ"ב דכתב דטעם קלוש לא חשוב מב"מ ובטל אפי' לר"י. ובזה ניחא מה שהקשו להנך הסוברים דהיכי דמשהו אסור גם נטלפ"ג אסור א"כ למ"ד מב"מ במשהו אין ראי' מג"נ דנטלפ"ו אסור דילמא משום מב"מ אמרה התורה שהכלים צריכין הכשר שמא ישתמשו אותו מין שהשתמש הנכרי אך לפי מה דמסיק הגמ' בע"ז דמש"ה בקדשים סגי בהגעלה אפי' דבר שנשתמשו ע"י האור ובכלים הנקחי' מהעכו"ם והוא דבר שנשתמש ע"י האור בעי ליבון משום דהאי היתרא בלע והאי איסור' בלע ופי' הרשב"א דאפי' דבר דצריך ליבון והגעילו לא נשאר רק טעם קלוש ובהיתרא בלע דטעם קלוש שרי ע"כ סגי בהגעלה משא"כ באיסור' בלע דאז טעם קלוש אסור ע"כ בעינן ליבון וא"כ אי נטלפ"ג שרי רק דהכשר הוא משום מב"מ תקשה דאמאי אמרה תורה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר דבעי ליבון סגי בהגעלה ואז לא יהי' רק טעם קלוש ול"ח מב"מ ויהי' שרי מכח נטלפ"ג אלא ודאי דאסור נטלפ"ג בכל מקום אפי' היכי דלא הוי במשהו:
והנה מזה שמעינן דטעם קליש באיסור אסור מהתורה דהא חזינן דבעינין ליבון הגם דלאחר הגעלה לא יהי' רק טעם קלוש ועי' בפ"מ דנסתפק בזה וא"כ אי ילפינן ט"כ מג"נ שמעינן דאפי' טעם קלוש אסור מדחזינן דבעינן ליבון משא"כ אי ילפינן ט"כ מבשר בחלב יש לומר דעל טעם קלוש לא הקפידה התורה ונהי דקיי"ל דבאיסור אפי' טעם קלוש אסור זה לדידן דילפינן מג"נ משא"כ לאביי דילפינן מבב"ח בעינן טעם גמור. ובזה נראה הא דאיתא בחולין ד' צ"ח דאמרו רבנן לאביי למימרא דיהבה טעמא והא אמרי אינשי כי מיא דביעי בעלמא ומשני בביצת אפרוח ובעה"ת פסק דאין חילוק ותמהו עליו דהא מסקנת הגמ' כן. ונראה דהא בפלתי איתא דהא דקאמר דמיא דביעי וכו' אין הכוונה שאין פולט כלל דהא החוש מכחיש זה רק דטעם קלוש הוא ולפ"ז על אביי לשיטתו דיליף ט"כ מבב"ח בעינן טעם גמור וע"כ מסיק הגמ' דבעינן ביצה שיש בו אפרוח דוקא משא"כ לדידן דילפינן ט"כ מג"נ ואז אוסר מהתורה אפי' טעם קלוש וע"כ סובר דלא בעינן אפרוח דטעם קלוש מיה' פולט:
והנה הא דסובר רב דקדירות בפסח ישברו ופי' רש"י דסובר מב"מ במשהו וסובר דנטלע"ג אסור וקשה דכיון דאוסר נטלפ"ג וע"כ דסובר דלא בעינן ראוי לגר וא"כ ל"ש לכי מיסרח וא"כ אי אפשר לבטל להיות כמבטל דהא אפי' אי יסריח ולא יהי' ראוי לגר אסור ולפי' התוס' שם דטעמא של רב הגם דנטלפ"ג הוא משום דעכ"פ לכתחלה אסור נטלפ"ג קשה דא"כ דאינו רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן בטל מב"מ. ועי' בחולין הא דמשני דשאני ציר דזיעה בעלמא פי' תוס' ולא אסור רק מדרבנן וע"כ בטל אפי' מב"מ וא"כ נהי דסובר רב דמב"מ במשהו הכא דנטלפ"ג הוא ולא אסור רק מדרבנן בטל אפי' מב"מ. ולפי מה דאיתא בס' ח"ס דהא דמשני דשאני ציר משום דקאי לאביי דלא סובר סילק את מינו כמי שאינו משא"כ לרבא דסובר סילק ל"צ לתירוץ הגמ' דזיע בעלמא ויש לומר דאפי' באיסור דרבנן לא בטל מב"מ:
ובזה ניחא קושי' תוס' על רש"י דפי' דרב אוסר נטלפ"ג דא"כ מה מספקא לרבא בע"ז אי רב אוסר נטלפ"ג ליפשוט מהכא אך יש לומר דרש"י הוכיח דאין לומר משום דלכתחלה אסור נטלפ"ג דא"כ ליכא רק איסור דרבנן ובטל אפי' מב"מ וזה הכל לאביי דל"ס סילק וכו'. וע"כ צריכין לתירוץ דזיע בעלמא משא"כ רבא לשיטתו דסובר סילק ויש לומר דאפי' באיסור דרבנן לא בטל וא"כ יש לומר דמשום לכתחלה אסור נטלפ"ג. ולהכי מספק' לרבא:
ובזה ניחא רש"י הנ"ל לפי מה דאיתא בפלתי סי' ק' דהיכי דחכמי' לא חילקו בין דאיסור דאורייתא או דרבנן אז הגם דרק מדרבנן לא בטל מהני אף להקל וע"כ בדבר שיל"מ דאפי' דמדרבנן לא בטל מ"מ כיון דאפי' באיסור דרבנן אמרו דלא בטל חשוב כדאורייתא ומועיל אפי' להקל משא"כ ראוי להתכבד דבדרבנן בטל וע"כ לא מועיל מה שאמרו לא בטל להקל וע"ש. ולפ"ז יש לומר דשמואל דסובר מערב ולא קשה דמה הפסידו דיכול למכור לעכו"ם אך איירי ברוב יי"נ דנעשה הכל איסור ואין לומר דהא סובר דב"מ לא בטל. אך בריטב"א ע"ז איתא דהא דלא בטל לרב ושמואל מב"מ זה רק מדרבנן מדלא אמרו הלכה כר"י ולא מהני להקל דיש לומר דשמואל לא סובר סילק וע"ז ע"כ באיסור דרבנן בטל ואז כיון דחילקו בדבריהם וע"כ לא מהני להקל משא"כ בב"ק דקאי על ר"ח והוא סובר דאמרינן סילק ואז אפי' באיסור דרבנן לא בטל וא"כ הגם דאמרינן דהא דלא בטל מב"מ מדרבנן מהני אפי' להקל וא"כ הגם דנתערב ברוב יי"נ מהני למכור דל"ש נהפך לאיסור כיון דמב"מ הגם דרק מדבריהם וע"כ פי' מנסך ממש:
ובזה ניחא קושי' תוס' בחולין פ' ג"ה על הא דקאמר רב כיון שנתן טעה בתוכה וכו' דהקשו דאפי' כי לא נתן טעם נמי דהא מב"מ במשהו וע"ש כיון דלשיטת הריטב"א הא דסובר רב דלא בטל מב"מ זה רק מדרבנן וא"כ כי לא נתן טעם לא נאסרה רק מדרבנן וא"כ ל"ש לומר ואוסר כל החתיכות מפני שהן מינו והא כיון דלא נאסרה החתיכה רק מדרבנן לא אמרינן מב"מ לא בטל וע"כ מוכרח לומר שנתן טעם בחתיכה דאז אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינו:
והנה ברשב"א אית' דאפי' אי ט"כ ל"ד מ"מ מב"מ למ"ד דהוא במשהו לכ"ע טכ"ד וע"ש בחולין וא"כ לפי מה שסוברים דהא דאמרינן דסתם כלי של עכו"ם אב"י דבאמת ל"ח ס"ס שמא אב"י ושמא נשתמש בו דבר שהוא פוגם בעין דחשוב חדא ספיקא רק דכיון דט"כ לאו דאורייתא ובמידי דרבנן סגי חדא ס' דס' דרבנן לקולא ובפרט לפי מה שכתבו דכיון דאזלינן בתר רוב תשמישו ורוב לא נשתמש בו דבר פוגם ע"כ ל"ח ס"ס אך במידי דרבנן סוברים דחשוב ס"ס וע"כ כיון דט"כ ל"ד מהני. ובזה ניחא הא דסובר רב דשוחט בסכין של נכרים דקולף והקשו בתוס' הא סתם כלי של עכו"ם אינו ב"י אך התם החשש משום מב"מ ורב סובר דהוא במשהו וממילא טכ"ד וע"כ לא אמרינן דסתם אינו ב"י וע"כ סובר דקולף. וע"כ ניחא הא דפסקו דלא כרב וסגי בהדחה משום לדידן דמב"מ בטל א"כ ע"כ לאו דאורייתא ואמרינן דסתם אינו כ"י ודו"ק:
דין מוקצה
עי' בחולין ד' י"ד מתני' דשוחט בשבת ובי"ה אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ובגמ' אמר ר"ה דריש חה"ר משמי' דרב דאסורה באכילה ליומא ור"י דהכנה הוא וכו' עד ה"נ כיון דלא איתכן מאתמול אסורה אמר ליה אביי מי דמי התם וכו' הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם מי סברת בהמה בחיי' לאכילה עומדת בהמה בחיי' לגדל עומדת ופריך אי הכי בהמה ביו"ט היכי שחטינן ומשני עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל עומדת והא לית ליה לר"י ברירה וכו'. וע"ש בתוס' דהכא משמע דסובר אביי דלאכילה עומדת וגבי תרנגולת אמר אביי דעומדת לאכילה ולגדל ביצים. וע"ש עוד בסוגי' דמסיק ר"י דמבשל הוא תני תנא קמי' דרב המבשל בשבת בשוגג יאכל וכו' מ"ט משתיק וכו' עד דמסיק תנא שוחט תנא קמי' דרב עד כאן לא שרי ר"מ אלא מבשל דראוי לכוס ומתני' כגון שהי' לו חולה מבעוד יום והבריא אמר ר"פ פעמים שהשוחט שרי בהי' לו חולה מבע"י. והנה הרבה סוברים דאפי' בלא הי' לו חולה מבע"י שרי והגם דבשוחט לא חזי לכוס וחשוב מוקצה מ"מ הא בשבת קיי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה ותמהו דאמאי לא פסקו כר"פ הגם דקיי"ל כר"ש אך דהא ר"ש מודה היכי דדחי בידים וה"ה הכא חשוב דחינהו בידים מדלא שחט מערב שבת. ועי' בס' יש"י דכתב דאי אמרינן דבהמה עומדת לאכילה ומ"מ לא שחטה מערב שבת חשוב דאינהו בידי' ואפי' ר"ש מודה וממילא אסור אפי' בשבת דקיי"ל כר"ש אבל אי נימא דעומדת לגדל ול"ח דחי בידים דהרי מה שלא שחטה מאתמול משום שעומדת לגדל ומה שהיתה עומדת לגדל וכעת רצונו לשוחטו חשוב מוקצה סתם ולא דחי בידים דאז בשבת אמרינן כר"ש דלית ליה מוקצה סתם וע"ש. ולפ"ז נראה לפי מה דהקשה על הא דפריך והא לית ליה לר"י ברירה דילמא בדאורייתא סובר דאין ברירה משא"כ מוקצה דרבנן סובר ולעולם דעומדת לאכילה ולגדל ואין לומר כיון דהא בדרבנן יש ברירה משום דס' הוא אי יש ברירה או אין ברירה ובדבר שיל"מ ס' דרבנן להחמיר דזה אינו בס' דדינא דאפי' דשיל"מ אזלינן לקולא בדרבנן ועי' בשעה"מ:
אך באמת איתא בפלתי דאליבא דר"י דסובר מוקצה אפי' בשבת לדידי' ע"כ מוקצה דאורייתא רק לדידן דקיי"ל כר"ש רק ביו"ט דקיל מחמרינן במוקצה אז ע"כ מוקצה דרבנן ולפ"ז על ר"י לדידי' מוקצה דאורייתא מקשה שפיר והא לית ליה ברירה. ולפ"ז לדידן יש לומר דעומדת לאכילה ולגדל ומ"מ מותר לשחוט ביו"ט משום דנשחטה הובררה דלאכילה עומדת דבדרבנן יש ברירה. ולא קשה קושי' דהתם סובר אביי דעומדת לאכילה ולגדל דהכא לא מסיק כן רק לר"י לדידי' מוקצה דאורייתא ואין ברירה והנה הא דס' מוכן אסור לדידן יש לומר דהוא משום דבר שיל"מ אך ר"פ הוכיחו דל"ס דין של דבר שיל"מ דמשני בריש ביצה דמש"ה לא בטילה משום דהוא דבר שבמנין ולדידי' ע"כ הא דס' מוכן אסור משום מוקצה חמיר כדאורייתא ועי' בחוי"ש או דסובר כר"י וא"כ בדאורייתא אין ברירה וע"כ דעומדת רק לאכילה וא"כ מדלא שחיט בע"ש דחי בידי' ואפי' ר"ש מודה וע"כ סובר דבעינן שהי' לו חולה מבעוד יום משא"כ לדידן דס"מ אסור משום דבר שיל"מ ולעולם דמוקצה דרבנן ואמרינן ברירה ויש לומר דעומדת לאכילה ולגדל וע"כ לא פסקו כר"פ דבעינן הי' לו חולה מבע"י:
ובזה ניחא הרמב"ם בפי' המשנה דכתב דמתני' דשוחט בשבת איירי בשוגג דאי במזיד הוי עבריין לחלל שבת משעה שהתחיל לשחוט ובשעה שגמר חשוב שחיטת מומר ותמהו עליו מהא דפריך ונוקמא במזיד וכר"מ. ונראה דהא בתוס' שם הקשו על הא דמשני דהי' לו חולה מבע"י והבריא הא הו"ל מוקצה לחצי שבת ותירצו דרגילות לחזור לחליו וכתבו דבאופן זה בודאי ל"ח מומר דהא בשעה ששחט היה ספק שמא יחזור כיון דדרך הוא כן ונמצא השחיטה הוא בהיתר וא"כ דסוגי' קאי לפי מה דמסיק דעומדת רק לאכילה וא"כ בעינן שהי' לו חולה מבע"י וע"כ לא נעשה מומר ופריך שפיר ונוקמא במזיד וכר"מ משא"כ אליבא דאמת דלא איירי בהי' לו חולה מבע"י ע"כ איירי בשוגג גם נראה על הקושי' הנ"ל דילמא מש"ה מותר לשחוט דבדרבנן יש ברירה דהא הראשונים סוברים דהא דשוחטין ביו"ט ולא חיישינן מה שגדל ביו"ט משום דמה שגדל נתבטל ברוב היתר והנה הא דבטל ברוב הוא כשחלק היתר הרוב הוא היתר ברור אבל אי הוא ספק אי הוא מותר פשיטא דל"ש ביטול אע"ג דס' דרבנן הוא וכן אית' באחרונים באם אנו מסופקין באיסור דרבנן אי הוא אסור ונתערב בו איסור דבודאי ל"ש ביטול דחשוב איתחזק איסורא דאפי' בדרבנן להחמיר דהאיסור שנתערב הוא ודאי איסור ויש ספק אי נוכל לבטלו ומעתה כיון דמה שגדל בשבת או ביו"ט הוא ודאי איסור אלא דנתבטל ברוב צריך להיות הדבר שנבטל בתוכה בודאי מותר אבל ביש ספק בדבר המבטלו אי הוא אסור הגם דס' דרבנן הוא ל"ש למיזל לקולא דמ"מ ל"ש ביטול. ולפ"ז ל"ש להתיר לשחוט ביו"ט משום דבדרבנן יש ברירה והיינו דס' דרבנן לקולא דמ"מ אסור משום מה שגדל ול"ש ביטול כיון דלא ידעינן דהוא מותר וחשוב איתחזק איסורא:
והנה לפי מה שנראה משיטת רש"י דלרבה דסובר דהכנה דאורייתא אז מוקצה דאורייתא. ולפ"ז לפי מה דאיתא בתוס' סוכה ד' י' דהקשו על הא דאמרינן דסוכה בשמיני אסור משום מגו דאיתקצאי לבין השמשות והא הוי מחמת יום שעבר ותירצו דמוקצה למצוה חמיר טפי והיינו לפי שיש לה סמך בקרא דחג הסוכות שבעת ימים ל"ד. ולפ"ז לרבה דס"ל מוקצה דאורייתא לדידי' אמרינן בכל מקום מוקצה מחמת יום שעבר. וניחא בזה קושי' בביצה ד' ד' ד"ה אלא בהכנה דרבה דהקשו דהא כל ביצה דמתילדה האידנא מאתמול נגמרה וא"כ כשחל יו"ט לאחר השבת והביצה נולדה בשבת הא נגמרה ביום שהוא חול וא"כ מה הכנה איכא. וע"ש:
וע"כ נראה לפי מה שהקשו בתוס' לעיל ד"ה נימא וכו' דאפי' אי שתי קדושות הן אסור משום מגו דאתקצאי בין השמשות דשמא שבת הוא ותירצו דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר ורק במוקצה למצוה דהוא דאורייתא וע"ז קאמר דרבה סובר הכנה וממילא כל מוקצה דאורייתא ואסור משום מגו דאתקצאי לבין השמשות ולא דאיסור הוא משום הכנה דהא ליכא הכנה רק כיון דסובר הכנה א"כ מוקצה דאוריית' ואפי' מחמת יום שעבר אמרינן מוקצה:
ועי' ברשב"א בחולין דכתב וז"ל וסובר אביי דאין מוקצה אלא מה שמקצה האדם מדעתו והקצאת בהמה בחי' אינה בא מדעת האדם אלא דארי' דאיסורא רכיב עלה וכיון שנשחטה הותרה. ובזה לא קשה קושי' תוס' ד' ג' ד"ה גזירה דהכא מפרש הטעם דפירות הנושרין אסור משום גזירה שמא יעלה ויתלוש ולקמן גבי נכרי שהביא דורן אם יש במינו במחובר אסור ופירש רש"י משום מוקצה דכיון דאתקצאי בין השמשות וכו' והשתא תרי טעמא למה לי ולפי הרשב"א ניחא דסוגיא דהכא דקאי לאביי א"כ אי אפשר לומר דפירות הנושרין אסור משום מוקצה דכיון דלא מקצה לה מדעתו רק איסורא רבע עלה וע"כ קאמר דמש"ה אסור משום גזירה דיתלוש משא"כ התם דקאי לר"פ ור"פ סובר דאפי' בלא אקצה מדעתו חשוב מוקצה דמה"ט סובר דבעינן שהי' לו חולה מבע"י וע"כ פי' רש"י משום מוקצה. והנה בתשובות ת"ר אית' דהא דס' מוקצה חמיר כדאורייתא וספיקו להחמיר זה אי אמרינן דהא דס"ד לחומרא הוא מהתורה משא"כ אי ס' שרי מהתורה אז גם ס' מוקצה אזלינן להקל:
ובזה ניחא הא דהביאו הא דסובר ר"א דצריך שירשום רק בשבת ולא ביו"ט ועי' בא"ח. אך הא הקשו הא בדרבנן יש ברירה ומוקצה הוא מדרבנן ואמאי צריך שירשום וע"כ משום דמוקצה חמיר והחמירו בספיקו. וזה בשבת דכל ס' אזלינן להחמיר אפי' לשיטת הרמב"ם דהא בס' כרת מודה הרמב"ם דס' אסור מהתורה וע"כ החמירו גם בס' מוקצה ואמרינן דאין ברירה משא"כ ביו"ט דס' שרי מהתורה לא החמירו בס' מוקצה ואמרינן ברירה אך ר"א לשיטתו דסובר בכריתות דעל חתיכה אחת חייב אש"ת וע"כ דסובר דס"ד לחומרא מהתורה וא"כ יש להחמיר אפי' בס' מוקצה ואמרינן דאין ברירה וע"כ סובר דאפי' ביו"ט צריך שירשום. ובזה ניחא הא דפריך ונוקמ' במזיד וכר"מ דר"מ דסובר שם דחייב אש"ת על חתיכה אחת וא"כ ע"כ צריכין לומר דעומדת רק לאכילה דאל"כ הא אין ברירה הגם דמוקצה דרבנן דהחמירו כדאורייתא וא"כ בעינן שהי' לו חולה מבע"י וממילא לא נעשה מומר משא"כ לדידי' דס' שרי מהתורה וממילא לא החמירו בס' מוקצה ויש לומר דעומדת לאכילה ולגדל ואמרינן ברירה בדרבנן ולא איירי בהי' לו חולה מבע"י וא"כ נעשה מומר וע"כ מוקי' מתני' דאיירי בשוגג. וניחא הא דאביי סובר דעומדת לאכילה ולגדל משום דאביי לשיטתו דס' שרי מהתורה ועי' בש"ש ויש לומר בדרבנן יש ברירה ושיטת המרדכי דהא דס' מוכן אסור זה דוקא היכי דחזקה הוא לאיסור כמו ספק נולדה ביו"ט או בחול דאיכא חזקת איסור דאוקמ' על חזקת מעוברת והשתא הוא דילדה:
ובזה ניחא הא דהרמב"ם לא הביאו דספיקו אסורה משום לדידן דקיי"ל דס' דרבנן ואיכא חזקת איסור אזלינן לחומרא בכל מקום א"כ פשיטא דה"ה הכא אזלינן להחמיר וברייתא כמ"ד דאזלינן לקולא אפי' בחזקת איסור. ועי' בעירובין פ' ג' וביו"ד סי' ק"י ע"כ אשמעינן הבריית' דס' אסורה משום דהוא דשיל"מ ולדידן אין שום חידוש. ואפשר יש לומר דזה תלי' בפלוגתא דאיתא בביצה בבא ומצאן מקולקלין מערב יו"ט בידוע שמערב יו"ט נצודו והגם דאיכא חזה"ג דהשתא ניצודו מ"מ ס' השקול הוא ושרי וע"כ הא דס' נולדה ביו"ט אסורה משום דאיכא חזקת איסור משא"כ לת"ק דאוסר ע"כ דסובר דס' השקול אסור וא"כ יש לומר דר"פ סובר כת"ק וע"כ דעומדת רק לאכילה וע"כ סובר דבעינן חולה מבע"י משא"כ לדידן דס' שרי ובעינן חזקת איסור ויש לומר ברירה ולעולם דעומדת לגדל ג"כ וע"כ לא הביאו בהי' לו חולה מבע"י:
גם נראה על קושי' תוס' דאמאי קאמר דאסור משום גזירה ולא קאמר משום מוקצה דהנה ר"נ מתרץ טעמא דמתני' דלא תאכל משום מוקצה ובתרנגולת העומדת לגדל ביצים ורבה משני משום הכנה וביו"ט שחל להיות אחר השבת ופריך אלא מעתה שבת דעלמא תשתרי ומשני משום גזירה והקשו דאמאי לא מקשה על ר"נ דשבת דעלמא תשתרי דהא בשבת לא אמרינן מוקצה. ונראה דהא הקשו מה פריך על רבה שבת דעלמא תשתרי דילמא רבה סובר ג"כ הך גזירה משום פירות הנושרין והא דלא מוקי טעמא דמתני' משום פה"נ משום דסובר דתלישה מה"ת שרי לצורך אוכל נפש רק מדרבנן אסור וא"כ הו"ל גזירה לגזירה אבל בשבת דתלישה אסור מהתורה יש לומר דמש"ה אסור שבת דעלמא משום פירות הנושרין ומה פריך שבת דעלמא תשתרי וע"כ נראה דהא בתוס' הקשו דאמאי לא קאמר דפה"נ אסור משום מוקצה וע"כ נראה דהא שיטת רש"י דבאיסור דרבנן לא אמרינן מגו דאתקצאי בין השמשות וכו' וא"כ אי תלישה ביו"ט מה"ת שרי לאוכל נפש רק מדרבנן אסור א"כ תקשה איך כתב רש"י על ר"פ דמש"ה אסור משום מוקצה. אך נראה דהא טעמא של רש"י דבאיסור דרבנן לא אמרינן מגו דאתקצאי דכיון דקיי"ל דכל שהוא משום שבות לא גזרו בין השמשות וא"כ בין השמשות היה שרי וע"כ הגם שנאסר אח"כ אין מוקצה לחצי שבת. והנה הפוסקי' הוכיחו מהא דאמר ר"פ בעירובין ד' מ"א פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי' במזיד לא הפסידו מקומן דאמאי נקט ר"פ רק לא הפסידו מקומן והיינו דשרי לטלטל חוץ לד"א ומשמע רק לטלטל ובענין אכילה לא איירי ר"פ אלא ודאי דסובר ר"פ דיש מוקצה לחצי שבת וא"כ הא בעת שהיו חוץ לתחום אסורים וגם אסור להביאם לתוך התחום והרי זה מוקצה גמורה ואין לומר כיון שבתחילת שבת ראוי היה הגם שנדחה בנתיים חזר ונראה ר"פ סובר דיש מוקצה לחצי שבת וע"כ לא שרי לאכילה רק לא הפסידו מקומן משום דשיטת התוס' בשבת ד' מ"ד דאפי' אי יש מוקצה לח"ש היינו במוקצה לאכילה ולא במוקצה לטלטל ולפ"ז כיון דר"פ סובר דיש מוקצה לח"ש אפי' באיסור דרבנן אמרינן מגו דאתקצאי דנהי דלא איתקצאי בין השמשות משום דלא גזרו על שבות אז מ"מ אתקצאי אח"כ וע"כ פי' רש"י על ר"פ דאסור משום מוקצה משא"כ לדידן דאין מוקצה לח"ש ע"כ קאמר דמש"ה אסור פה"נ משום גזירה דיעלה ויתלוש ולא משום מוקצה. ולפ"ז כיון דרבה סובר בפ' אין צדין דיש מוקצה לח"ש וא"כ אפי' באיסור דרבנן אמרינן מגו דאתקצאי א"כ אפי' ביו"ט אי רבה סובר דביצה איכא משום פה"נ לא הי' צריך לומר דאסור משום הכנה רק משום פה"נ ואין לומר דחשוב גזירה לגזירה דכיון דתלישה שרי ביו"ט זה אינו דלרבה אסור פה"נ משום מוקצה כמו לר"פ וליכא בביצה רק חדא גזירה ואמאי קאמר משום הכנה אלא ודאי דרבה לא סובר דביצה איכא משום פה"נ ולכך פריך שבת דעלמא תשתרי וע"כ ניחא דלא מקשה על ר"נ שבת דעלמא תשתרי דעל ר"נ יש לומר דהוא סובר דעל ביצה איכא משום פה"נ והא דלא קאמר ביו"ט הך טעמא דסובר דאין מוקצה לח"ש וא"כ ליכא משום מוקצה ומשום גזירה שמא יעלה ויתלוש חשוב גזירה לגזירה דתלישה שרי מהתורה משא"כ על שבת יש לומר משום פה"נ וגזירה דיעלה ויתלוש:
ובזה ניחא קושי' מהרש"א לקמן דפריך דר"י על ר"י דבמשקין שזבו מחלק ר"י דאם לאכלן דאז היוצא דאסור ואי עומד למשקה דאסור היוצא מהן ור"י סובר דביצה הנולדה בראשון תאכל בשני הא בראשון לא ומשני מוחלפת השיטה ופי' התוס' דמוחלפת הא דמשקין שזבו דר"י מחמיר אפי' בפירות העומדות לאכילה דאין לומר דמוחלפת הך דכלכלה דאוסר גם בשני פשיטא דקשה ר"י על ר"י והקשה במרש"א דא"כ קשה דרבנן על רבנן ונראה דהא כתבו דקושי' הגמ' קאי הגם דנוכל לומר דביצה דמי כמו פירות העומד למשקה וכן הוא שיטת התוס' בשבת דדרך לגומעה חי'. וע"כ דקושי' הגמ' דכיון דבפירות העומדות לאכילה מותר משקין שזבו ובפירות העומדות למשקה בלא"ה אסור משום מוקצה א"כ גזירת משקין שזבו משום שמא ישחוט אין לה מקום ולמה נאסר ביצה זה כוונתם הש"ס בקושיתם ועי' בס' יש"י אמנם לפי שיטת בה"ג דסחיטה שרי מה"ת ביו"ט לצורך אוכל נפש ורק מדרבנן אסור א"כ הא באיסור דרבנן לא אמרינן מגו דאתקצאי וא"כ הוצרכו לאסור גם בפירות העומד' למשקה דאין לומר דבלא"ה אסור משום מוקצה הא באיסור דרבנן לא אמרינן מגו דאתקצאי משום דלא גזרו על שבות בין השמשות ואח"כ אין מוקצה בח"ש אך על ר"י לשיטתו דסובר בעירובין פ' ג' לכהן טהור בתרומה טהורה ומשמע דבעי מידי דחזי ליה כסומכוס. ועי' תוס' שם ד"ה מפני שיכול וא"כ כיון דסובר כסומכוס ע"כ דסובר דגזרו על שבות בין השמשות כדמסיק הגמ' שם ואלו לנזיר ביין לא פליג אפשר דמיתשל על נזירות ופריך תרומה נמי וכו' עד דמשני דסובר כרבנן דגזרו על שבות בין השמשות ואיכא משום מוקצה וע"כ ר"י על ר"י פריך שפיר משא"כ על רבנן לא קשה דהא ביצה דמי למשקין ואין לומר דליכא בפירות משום משקין דאסור משום מוקצה בעומדות למשקין דלית' דהן סוברים דלא גזרו על שבות וכו' וא"כ לא אמרינן מגו דאתקצאי באיסור דרבנן וע"כ לא קשה רבנן על רבנן:
ועי' ברא"ש בסוף שבת דהקשה אי בשבת אין מוקצה וביו"ט אמרינן מוקצה א"כ תקשה דפריך הגמ' בשבת ד' קנ"ו ואף ר"י אמר הלכה כר"ש דאין מוקצה ופריך והאמר ר"י הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין עצים וכו' וקשה התם ביו"ט מש"ה אסור וע"ש. ונראה דהא בעה"מ הקשה מי איכא דבשבת שרי וביו"ט אסור ומחלק דוקא דבר שאסור בשבת משום מלאכה ואמנם ביו"ט שרי אז אסרו גם ביו"ט משום מוקצה והקשה דהא ביצה שנולדה ביו"ט דליכא משום מלאכה בשבת ואפ"ה אסרו ביו"ט משום מוקצה וכתב דיש לומר דגם ר"נ אוסר משום משקין שזבו אלא דלא קאמר הך טעמא משום דביו"ט דרך הביצה לאכלה צלוי' ואז חשוב אוכל ולא דמי למשקין שזבו וע"כ קאמר משום מוקצה אבל דבשבת דאי אפשר לאכלה צלוי' רק לגומעה חי' ואז חשוב משקה וא"כ אסורה בשבת משום משקין שזבו וע"כ ל"ש מי איכא דבשבת שרי. אך קשה דאכתי יו"ט חמור דאסור משום מוקצה וא"כ ס' אסור דחמיר כדאורייתא משא"כ שבת דאסור משום משקין שזבו שרי ספק אך באמת זה אינו דגם משום משקין שזבו אסור ספק משום דהוא דבר שיל"מ וא"כ על ר"י לשיטתו דכתב הרמב"ן דר' יוחנן פליג על דבר שיל"מ וס' שרי ולדידי' אי אפשר לחלק בין שבת ליו"ט דא"כ תקשה קושי' בעה"מ מי איכא דבשבת שרי ושפיר מקשה על ר"י הא אמר הלכה כסתם משנה ודוק:
מומר לחלל שבת
יבואר מומר לחלל שבת דחשוב מומר לכל התורה אי דוקא באיסור דאורייתא:
והנה לפי הרמב"ם בפי' המשנה הנ"ל דמוקי מתני' דשוחט בשבת דוקא בשוגג אבל במזיד השחיטה אסורה דנעשה מומר בתחלת השחיטה הגם דאז הוי מקלקל. ועי' בחידושי הר"ן שכתב כן וע"כ דהרמב"ם סובר דכיון דפטור אבל איסור דרבנן איכא וע"כ חשוב מומר. ועי' בס' יש"י:
ובזה ניחא דהקשו על הרמב"ם מהא דפריך הגמ' ב"ק ד' ע"א בשלמא ע"ז שחיטה שאינה ראוי' היא אלא שבת שחיטה ראוי' היא דתנן דשוחט בשבת דשחיטתו כשרה וקשה לוקמא במזיד דאז הוי שחיטה שאינה ראוי' משום דנעשה מומר. ועי' בפלתי סי' י"א אך כיון דלענין דו"ה אזלינן בתר דאורייתא דהא הגמ' פריך למ"ד דמעשה שבת דרבנן אמאי חשוב שחיטה שאינה ראוי'. ועי' ברשב"א לעיל גבי מכר בק"כ לחוד דחייב דו"ה וא"כ הא מדאורייתא מקלקל שרי וא"כ לא נעשה מומר בתחלת השחיטה ומקשה שפיר אלא שבת שחיטה ראוי' היא:
וניחא בזה מה שהקשו עליו מהא דפריך הגמ' בחולין ד' י"ד ונוקמ' במזיד וכר"מ וקשה הא במזיד נעשה מומר וע"כ נראה דהא בפלתי הקשה הא משכחת במזיד ובעוף ובחצי קנה פגום והוסיף כ"ש וגמרו דאז בשעה שגמר הכ"ש אז נגמר השחיטה ואז נעשה מומר ולא קודם. ועי' בפלתי ונראה דהא בתשובות בית אפרים הקשה על הא דפריך הגמ' על הא דשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז דחייב ג' חטאות והא כיון דשחט פורתא אסרה וכו' ועל זה משני בחצי קנה פגום וכו' וקשה הא לענין חיוב חטאת איכא שני צדדים שלא יתחייב חדא שמא היה פחות מח"פ וחדא שמא יותר ולחייבו חטאת אין רק צד אחד מחצה ע"מ ותירץ לפי הנך הסוברים דאפי' ע"י מעשה אינו יכול לאסור מהתורה רק מדרבנן וכבר הקשה דא"כ מה פריך דמחתך בעפר הוא הא מדאורייתא ראוי בפנים וע"כ הוא חייב משום שחוטי חוץ וכתבו דהא עיקר הטעם משום שרשות בעלים מעכב שלא יוכל זה לאסור והתוס' ב"ק כתבו דאפי' אי לא נאסר רק מדרבנן ל"ח דמר' וע"כ פריך שפיר דכיון דשחט פורתא אסרה עכ"פ מדרבנן ושוב ליכא בעלים ושוב מה ששוחט אח"כ יכול לאסור מדאורייתא ולכן הוי מחתך בעפר בעלמא. ולפ"ז איכא שני צדדים לחיוב שמא מע"מ ואת"ל פחות משהו במשהו קמא דשחט אינו רק מדרבנן ול"ח מחתך בעפר עד משהו שני' ואז איכא רובא וחייב משים שחוטי חוץ וע"ש. ולפ"ז ניחא קושי' הפלתי הנ"ל דאפי' בח"ק פגום ל"ב הא איכא ס"ס להחמיר שמא היותר מחצי ושמא פחות מחצי וא"כ במשהו קמא דשחיט נעשה מומר וא"כ כי גמרו עד הרוב כבר נעשה מומר ע"י משהו קמא. אך לפי מה דאית' בש"ך ביו"ד סי' ק"י באם יש כאן ס"ס בענין שהוא מותר מהתורה רק שהוא אסור מדרבנן ויש ס' בדרבנן כגון ס' אי נמלחו דגים טמאים עם טהורים שרי משום ס"ס שמא לא נמלחו ושמא אין בהם שומן ואע"פ שגם אם אין בו שומן אסור מדרבנן מ"מ הרי יש אי נמלחו עמהם וס' דרבנן לקולא ולפ"ז ה"ה הכא איכא שני צדדים להתיר שמא מע"מ ואת"ל דהי' פחות משהו וע"י משהו קמא ששחט אכתי לא נעשה מומר מהתורה דחשוב מקלקל והגם דמדרבנן דאסור מקלקל נעשה מומר ע"י משהו קמא וליכא ס"ס מ"מ הא מדרבנן סגי בס' זה לבד דהי' מע"מ ואכתי משכחת אפי' במזיד ובעוף ובחק"פ. אך דדין הנ"ל תלי' בשני תירוצי' בפסחים ד' ט' על הא דפריך ואין ספק מוציא מידי ודאי והא חבר שמת והניח פירות דהרי הן בחזקת מתוקנים והא הכא דודאי טבילי הני פירי וס' מעושרין וכו' דודאי הוא דחזקה על חבר וכו' ואב"א ספק וספק הוא וע"ש ברש"י דהקשה דמ"מ הוי ודאי טבל מדרבנן לענין אכילת קבע וע"כ כיון דמדאורייתא ס"ס ומדרבנן דליכא ס"ס הא סגי בס' אחד לחוד דשמא עישרן. ולפ"ז לתירוץ קמא יש לומר דל"ח ס"ס ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם דהוצרך לומר דאיירי בשוגג קאי לתירוץ הראשון ולפ"ז יש לומר דקושי' הגמ' ולוקמא במזיד וכר"מ קאי לתי' השני א"כ משכחת בחק"פ בעוף: