אור ברסלב

חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות

אות ל

אות כ

בו יבואר אי לפי מידה משלם אי לפי דמים:

עי' בפסחי' ד' ל"ב דאיבעי' כשהוא משלם אי לפי מידה אי לפי דמים ומקשה תנן האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מלשלם אי אמרת בשלמא לפי מידה משלם שפיר ופי' רש"י דמש"ה בסיפא פטור הגם דלפי מידה משלם דכיון דאוכל במזיד אינו אלא כשאר גזלן דמשלם מעות ולא פירות ולפי דמים וע"כ פטור דחמץ לאו בר דמים אלא אי אמרת לפי דמים אפי' בשוגג אמאי משלם חמץ בפסח לאו בר דמים הוא ומשני דאתא כריה"ג דמתיר בהנאה ובמזיד פטור משום דסובר כר"ח דכרת פוטר מלשלם וע"ש ברש"י דהוכיח דסיפא בהזיד בתרומה ולא בחמץ ופטור משום מיתה דתרומה דאי הזיד בחמץ ופטור משום כרת הי' לאשמעינן בחמץ גרידא דמזיד פטור משום כרת ותמהו דא"כ תקשה לרבא דסובר דמיתת שמים אינו פוטר וא"כ ע"כ הא דפטור במזיד משום כרת דחמץ וא"כ אמאי לא אשמעינן בחמץ גרידא:

והנה הרמב"ם פסק דאפי' במזיד משלם פירות מתוקנים דכתיב ונתן לכהן את הקודש והקשו דזה נגד הש"ס דקאמר דאי לפי מידה משלם ניחא דמש"ה במזיד דפטור דאינו רק כשאר גזלן ומשלם מעות ולפי דמים ומש"ה פטור ולהרמב"ם דאפי' במזיד משלם פירות א"כ לפי מידה משלם אמאי פטור:

ולכאורה נראה דבלא"ה הקשו דאמאי מוקי כר"ח ולא קאמר דמש"ה פטור בסיפא משום דאין אדם לוקה ומשלם ותירצו דהא בתוס' כתובות ד' ל"ב הקשו דאמאי לא פריך הכא מעידנא דאגבהה קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכל ליה וכתבו דהא קשה מה מקשה דקני משעת הגבהה דילמא איירי בתרומה שלא בא ליד כהן דל"ש דקני' ליה דהא אכתי דידי' הוא. אמנם זה ליתא דא"כ ליכא חיוב תשלומין דמזיק מת"כ או שאכלן פטור ואין לומר דלצי"ש חייב לשלם דא"כ אפי' לאביי חייב דלנגד לצי"ש לא מועיל קלבד"מ. אך לפי מה דאית' בצל"ח דאליבא דר"ח דסובר דאפי' כרת פוטר אפי' לצי"ש אינו חייב אכתי תקשה מה פריך וצריכין לומר דסוגי' קאי לטעמא דמש"ה פטור במזיק מת"כ משום דכתיב זה ואז אפי' לצי"ש אינו חייב משא"כ התם בפסחי' קאי לטעמא משום ממון שאין לו תובעין ואז חייב לצי"ש וא"כ יש לומר דאיירי בתרומה שלא בא ליד כהן דבשוגג חייב לצי"ש לטעמא משום שאין לו תובעין ובמזיד פטור אפי' לצי"ש לד"ת דכרת פוטר וע"כ לא קאמר משום דמלקות פוטר דאז הוי חייב לצי"ש ואין חילוק בין שוגג למזיד ועי' בשעה"מ:

ועי' בשמ"ק על כתובות דכתב על קושי' תוס' הנ"ל ואע"ג דחמץ אסור בהנאה ול"ש דקני'. אך דהא אתא כריה"ג דמתיר בהנאה וע"ש. ולפ"ז יש לומר דאזלא קושית הגמ' דבשלמא אי לפי מידה וחמץ אסור בהנאה וא"כ ל"ש דקני' משעת הגבהה וע"כ נהי דגם במזיד משלם פירות ולפי מידה מ"מ פטור משום דאין אדם לוקה ומשלם אלא אי לפי דמים משלם וע"כ כריה"ג דחמץ מותר בהנאה אמאי בסיפא פטור דאין לומר משום מלקות הא מדאגבהה קני' כיון דמותר בהנאה ואין לומר בתרומה שלא בא לכהן דא"כ החיוב רק לצי"ש ולא פוטר מלקות ומשני כר"ח דסובר דכרת פוטר ולדידי' אפי' לצי"ש אינו חייב ויש לומר בלא בא ליד כהן:

ובזה ניחא הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל עוד אבאר לך כי אוכל חמץ לוקה ואין אדם לוקה ומשלם ותמהו עליו כיון שאסור בהנאה ל"צ לטעמי' דאין לוקה ומשלם וגם דאמאי לא קאמר הגמ' טעם זה. ולפ"ז ניחא דהרמב"ם לשיטתו דסובר דאפי' במזיד משלם פירות ומה בכך דאינו בר דמים אך כיון דאסור בהנאה ול"ש דקני' אז יש לומר דמלקות פוטר משא"כ הסוגי' דקאי לריה"ג תקשה דקני' וע"כ משום כר"ח ואיירי בתרומה שלא הי' ביד כהן:

וגם נראה דהא דמוקי כר"ח יש לומר דפטור במזיד משום מלקות אך כיון דע"כ אי שרי בהנאה איירי בתרומה שלא בא לכהן וחיוב רק לצי"ש ולזה לא פוטר מלקות וע"כ קאמר כר"ח ולדידי' אפי' לצי"ש פטור ולעולם דפטור משום מלקות. ובזה ניחא הא דאיתא שם ד' כ"ט אוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל מאן יש אומרים ר"ח והקשה לרש"י דהא מדקתני מעל ע"כ איירי בשוגג וליכא כרת ותירצו דעל הקדש הי' שוגג ועל חמץ הי' מזיד והקשו הא אינו שב מידיעתו דכיון דידע דהוא חמץ דבכרת ואפ"ה אכל א"כ אפי' אי היה ידע דהי' הקדש הי' אוכל ולא היה נמנע מלאכול דהזיד במעילה רק בלאו ואפי' למ"ד במיתה פשיטא דכרת חמור ממיתת שמים. וע"כ נראה דהא הקשו דבלאו ר"ח פטור משום מלקות וע"כ נראה דבאמת הפטור משום מלקות משום דע"כ איירי דשגג גם על כרת דחמץ רק הזיד בלאו דאל"כ אינו שב מידיעתו והא דקאמר משום דר"ח משום דקשה קושי' קצה"ח דכיון דחייבו חטאות ואשמות אין ממשכנין וחיוב רק לצי"ש ולזה אינו פוטר מלקות או אפי' מיתת ב"ד וע"כ קאמר כר"ח ולדידי' אפי' לצי"ש אינו חייב ולעולם דפטור רק משום מלקות דהא ע"כ איירי בשגג על כרת רק דהזיד על לאו דאל"כ לא שב מידיעתו. ועל קושי' תוס' הנ"ל דאמאי לא מקשה על מתני' דהכא דקני משעת הגבהה נראה דהא הקשה הא לא חל איסור חמץ על איסור תרומה דקדים. אך נראה לפי מה דאית' במק"ח דחמץ אסור אפי' שלא כדרך אכילה מדכתיב תשביתו דמשמע שלא בדרך אכילה וע"כ אפי' שלא כד"א אסור וחשוב איסור מוסיף וא"כ לא קשה מדאגבהה קני' דהא הגבהה צורך אכילה דהא אי לא הי' הגבהה לא קני' לאונסין אז לא הי' חל עליו העשה דתשביתו דאינו שלו וממילא לא הי' כרת דחמץ משום דאין איסור חל על איסור. ובזה ניחא הא דהקשו דאמאי מוקי כריה"ג הא יש לומר דאתא כר"ש דסובר דמה"ת שרי לאחר פסח רק משום קנסא אסור והכא איירי בתרומה שלא בא ביד כהן דליכא ב"י ועי' בפ"י וליכא משום קנסא אך לא מיבעי' ר"ש לית ליה מוסיף ותקשה דאין איסור חל על איסור וגם דהא לר"ש דסובר דכ"ש למכות אסור בכל מקום שלא כד"ה וליכא מוסיף (וגם בתרומה):

גם לפי מה דאית' בס' ע"ח דמש"ה לא קאמר משום דמלקות פוטר דכיון שהוא סובר דמותר בהנאה א"כ איכא גם לאו דגזל ובגזל גלי קרא דמשלם ואינו לוקה ולא אמרינן דלוקה ואינו משלם וכיון שכן יש לומר דאף היכי שיש בגזל עוד מלקות אחר מצד איסור אחר ג"כ הדין משלם ואינו לוקה דכיון דגלי קרא דמלקות דגזל עצמו אינו פוטר מתשלומין ומשלם ואינו לוקה כן גם מלקות מאיסור אחר אינו פוטר וע"כ קאמר משום דכרת פוטר וע"ז ל"ש דכיון דגלי גלי דהא לא גלי רק דמלקות לא פוטר ולא כרת והנה זה שייך אי שרי בהנאה דאז איכ' לאו דגזל משא"כ אי אסור בהנאה ליכ' לאו דגזל ויש לומר דמלקות דחמץ פוטרו ולפ"ז יש לומר דכך אזלא קושית הגמ' דבשלמא אי לפי מידה משלם ניחא דבמזיד פטור והגם דגם במזיד משלם פירות ולפי מידה יש לומר דפטור משום מלקות דחמץ דל"ש כיון דגלי דהא ליכא לאו דגזל כלל אלא אי לפי דמים משלם וע"כ כריה"ג א"כ איכ' לאו דגזל ויש לומר דכיון דגלי גלי ולא מצינן לומר דמלקות דחמץ פוטר וע"ז משני משום דר"ח דכרת פוטר מלשלם:

גם נראה לפי מה דאית' בס' הפלא' דמש"ה לא מקשה הכא מדאגבי' קני' דהא על הגבהה איכא מלקות משום לאו דב"י דהא הרמב"ם סובר דקנה חמץ בפסח לוקה דעביד מעשה וה"ה הכא איכא מלקות ואין אדם לוקה ומשלם. אך כבר הקשו על הרמב"ם דהא בתוס' הוכיחו דלאו דב"י חשוב ניתק לעשה דאל"כ אמאי מעל לריה"ג הא מיד שיפדה עובר על ב"י. וע"כ נראה דהא הקשו עליו דבהדי' אית' בפסחי' ד' צ"ה דלאו דב"י חשוב ניתק לעשה ועי' בס' דו"ח דכתב דהא הרמב"ן כתב דעשה דתשביתו לא בא לתקן הלאו שכבר עבר רק בא על להבא שלא יעבור על להבא על הלאו אך דזה תלי' אי חמץ בשריפה או לא דזה ודאי אפי' אי אמרינן דבשריפה מ"מ אי מבערו בכל דבר תו לא עבר על הלאו וא"כ מדחזינן דבעי שריפה לר"י ע"כ העשה דתשביתו אינו שלא לעבור על להבא דא"כ ל"צ שריפה וע"כ דבא לתקן את הלאו שעבר וע"כ דחשוב ניתק לעשה משא"כ לרבנן שיכול לבערו בכל דבר אז יש לומר דעשה לא בא לתקן הלאו שכבר עבר רק על להבא וע"ש. ובזה ניחא הא דהוכיח רבא בריש פסחי' דר"ע סובר דחמץ הוא בשריפה דאי לרבנן דיכול לבערו בכל דבר אמאי לא יכול לבער ביו"ט והקשו לפי שיטת רש"י בביצה גם לרבנן חשוב מלאכה משום דרחמנא אחשבי' להבערתן ע"כ מלאכה היא וע"כ נראה דהא במג"א הקשה דהא חמץ עשה ול"ת הוא ודחי לאו דיו"ט הגם דיו"ט עשה ול"ת היא אך אי ב"י ניתק לעשה ואז שרי להשהות ע"מ לבערו א"כ ליכא רק עשה לחוד דעל הלאו יכול להשהות ע"מ לבערו וע"ז שפיר הוכיח דר"ע סובר דבשריפה דאז הוא ניתק לעשה דלרבנן נהי דחשוב מלאכה מ"מ לא הוי ניתק לעשה ואסור להשהות ע"מ לבערו ואיכ' עשה ול"ת ודחי לאו דיו"ט. והנה לפ"ז לריה"ג דמתיר בהנאה ויכול לבטל אפי' ביו"ט דל"ש דאינו ברשותו לבטלו כיון דשרי בהנאה לדידי' חשוב ניתק לעשה דאז אין לומר דעשה לא בא על למיפרע רק על להבא שלא יעבור על ב"י דא"כ ל"צ ביעור מהעולם דהא סגי בביטול וע"כ דבא לתקן על מה שעבר וא"כ אפי' לרבנן חשוב ניתק לעשה וע"כ לא קשה על שיטת הרמב"ם קושית תוס' הנ"ל דאמאי מעל לריה"ג דאליבא דריה"ג דמתיר בהנאה שפיר הוי ניתק לעשה משא"כ לדידן דאסור בהנאה סובר שפיר דלא הוי ניתק לעשה דעשה בא על להבא:

ולפ"ז ניחא הרמב"ם הנ"ל דהכי אזלא קושית הגמ' דבשלמא אי לפי מידה משלם וחמץ אסור בהנאה ניחא במזיד פטור ואע"ג דגם במזיד משלם פירות ולפי מידה יש לומר משום מלקות דחמץ פטור ואין לומר מדאגבי' קני' דאז יש לומר דעל הגבהה איכ' מלקות דב"י ואין לומר דניתק לעשה ולא ביטלו לעשה לשיטת בעה"מ דבאכילה מקיים העשה דתשביתו דהא אי אסור בהנאה ל"ח ניתק לעשה אלא אי לפי דמים משלם וע"כ כריה"ג וא"כ הוי ניתק לעשה וליכא מלקות על הגבהה משום ב"י וא"כ אמאי פטור דאין לומר משום מלקות דחמץ דמדאגבי' קני' ומשני כר"ח ובתרומה שלא בא לכהן:

ובזה ניחא הרש"י הנ"ל דלכאורה קשה דלא מצי למיתני בחמץ גרידא דא"כ קשה מדאגבי' קני' רק אי איירי בתרומה ניחא דאיירי בלא בא ליד כהן:

וע"כ נראה דהא בש"א הקשה לשיטת הרמב"ם דמש"ה לוקה בתמורה ול"ח ניתק לעשה משום דלאו כולל יותר מעשה דלאו אית' אפי' בציבור ושותפין משא"כ העשה א"כ גם לאו דב"י כולל יותר מעשה דלאו הוא אפי' בנשים משא"כ העשה דזמן גרמא היא ותירץ בס' מק"ח דשאני תמורה דאם המירו ציבור ושותפין אין תמורתן חל כלל משא"כ הכא נשים נהי דפטורות מעשה דתשביתו מ"מ ודאי אי השביתו ושרפו תקנו הלאו דב"י וע"ש. אך נראה דזה תלי' בפלוגתא דר"י ור"ש אי נשים סומכות רשות ועי' בעירובין ד' צ"ו דלשיטת רש"י למ"ד דאין סומכות רשות הוא משום בל תוסיף וע"כ אי תפילין חשוב זמן גרמא אינה רשאית להניח תפילין וא"כ ה"ה הכא דכיון דפטורה מעשה דתשביתו א"כ אפי' אי שרפו לא תקנו הלאו דכיון דאסורה משום ב"ת וממילא לא הוי ניתק לעשה דכיון דלאו כולל יותר מעשה משא"כ לר"ש דסובר דנסר"ש חשוב שפיר ניתק לעשה דאז לא דמי לציבור ושותפין דהתם לא חל התמורה משא"כ הכא הגם דפטורה מ"מ יכולה לקיים העשה:

ובזה ניחא קושית תוספות פסחים דף כ"ח ד"ה אמרו לו תימא לרשב"א לדבריהם דרבנן דסוברי' דבשרפה אמאי לא ילפינן מנותר דחמץ הוא בשריפה דהא לדידהו ליכא הך פירכא. ולכאורה נראה דהנה הא קשה הא דפריך הגמ' בתמורה אי על לאו שאין בו מעשה אין לוקין לא צריכין בנותר טעמא דליכא מלקות משום דניתק לעשה דהא לשיטת התוס' דמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר א"כ צריכין טעמא דניתק לעשה דאז בקיום העשה נעקר הלאו מעיקרא ולא עביד איסור כלל ורשאי לעבור על הלאו כדי לקיים העשה משא"כ לטעמא דלאו שאין בו מעשה איסורא איכא. והנה לפי מה שכתבו ועי' בחידושי הר"מ דמש"ה שרי לעבור על הלאו משום דחשוב דבר ש"מ וע"כ שם דפריך על ר"י ור"י אוסר דש"מ ושפיר פריך דלמאי ניתק לעשה דהשתא דניתק לעשה ג"כ אסור לעבור על הלאו לקיים העשה וניחא הרמב"ם דכתב הטעם משום דניתק לעשה ולא משום לאו שאין בו מעשה והקשה עליו אך לדידן דדבר ש"מ שרי נ"מ במה דניתק כדי לעבור על הלאו לקיים העשה אך בש"א אית' דהכא בודאי אסור לעבור על הלאו לקיים העשה דמבטל העשה ואכלו את הבשר וע"ש:

אך לפ"ז תקשה איך יליף ר"י מנותר דנותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה הא מ"מ לא דמי דחמץ נהי דבבל תותירו מ"מ רשאי להשהות ע"מ לבערו משא"כ נותר אך ר"י לשיטתו דאוסר דש"מ וגם בחמץ אסור וא"כ רבנן דר"י דהן ר"ש דמתיר דש"מ בלא"ה לא מצינן למילף מנותר. וא"כ לפ"ז דר"ע דסובר דבשריפה אע"ג דסובר דש"מ שרי וא"כ לא מצינן למילף מנותר וע"כ דר"ע לא יליף מנותר רק מקרא דיליף בירושלמי בפ' כל שעה וז"ל רבי אומר תשביתו שאור מבתיכם דבר שהוא ביוב"י ואיזה זה שריפה וניחא בזה הא דיליף רבא דר"ע לא סובר מתוך והקשה דילמא לעולם דסובר מתון שהותרה לצורך והכא שאני כיון דילפינן מנותר ובנותר גלי קרא דאסור לשרוף ביו"ט ה"ה חמץ. ועי' ברא"ש. אך ניחא דהא ר"ע ע"כ לא יליף מנותר אך זה הכל לרבא לשיטתו דסובר אי עביד לא מהני וקשה קושי' תוס' דאיך יכול לפדות דהא עובר על ב"י ולא מהני וע"כ הוכיחו דב"י ניתק לעשה ורשאי להשהות ע"מ לבערו וא"כ ע"כ דלא יליף מנותר וע"כ הוכיח דל"ס מתוך משא"כ לאביי דסובר אי עביד מהני אין ראי' דר"ע לא יליף מנותר וא"כ יש לומר דסובר מתוך וניחא קושי' תוס' ביצה על הא דקאמר הא מני ב"ש דל"ס מתוך דאמאי לא קאמר ר"ע דל"ס מתוך דלית' דאליבא דאביי אין ראיה:

אך נראה לתרץ קושית תוס' דאמאי לא ילפי רבנן מנותר דהא בש"א הקשה דאיך יליף ר"י דחמץ בשריפה מקו"ח מנותר דהא אי בשריפה א"כ אי משביתו שלא ע"י שריפה בטלו לעשה ואיכא מלקות משא"כ לרבנן לא משכחת ביטלו לעשה וא"כ ע"י דבעינן שריפה משכחת מלקות וא"כ איך יליף ר"י מקו"ח מנותר דבשריפה הא אין עונשין מהדין דהא ע"י קו"ח זו יהי' מלקות באם לא שרפו רק ביערו בדבר אחר וע"ש אך ר"י לשיטתו דסובר דנשים אין סר"ש וא"כ לאו כולל יותר מעשה ול"ח ניתק לעשה וא"כ אפי' אי ישרוף לוקה וא"כ חכמים דר"י דהן ר"ש דסובר דנסר"ש וחשוב ניתק לעשה בלא"ה אי אפשר למילף בקו"ח מנותר משום דאין עמה"ד. וע"כ לא ילפינן מקו"ח מנותר:

אך נראה דאפי' למ"ד דאין סר"ש יש לומר אי ב"י חשוב ניתק לעשה תלי' אי שלא בזמנו עובר על ב"ת בלא כוונה דהא בתוס' עירובין ד' הנ"ל הקשו על רש"י דכתבו הטעם משום ב"ת דהא איתא בראש השנה דלעבור שלא בזמנו בעי כוונה ולגבי אשה דלא מחייב' חשוב שלא בזמנו וע"כ דהטעם משום דתפילין צריכין גוף נקי וע"ש וזה ל"ש הכא אך לאביי דפריך אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה א"כ סובר דאפי' שלא בזמנו עובר על ב"ת בלא כוונה ועי' בפ"י בברכות דכתב כן א"כ לדידי' יש לומר למ"ד דאין נשים סר"ש הוא משום ב"ת וממילא לא הוי ניתק לעשה משום דכולל יותר מעשה לענין נשים:

ובזה ניחא קושי' ש"א דאי ב"י חשוב נל"ע הא דאית' בפסחים ד' ד' אמר אביי תרי קראי וכו' עד וכתיב אך ביום הראשון תשביתו וכו' ופי' התוס' דמיתורא דקרא קא דריש וקשה הא איצטריך קרא אך ביום הראשון שיהי' נל"ע וע"ש. אך לאביי לשיטתו ל"ח נל"ע דכולל יותר מעשה:

ובזה ניחא דברי רש"י הנ"ל דשפיר כתבו דאי משום כרת דחמץ אמאי לא תני חמץ גרידא ולא קשה מדאגבי' קני' דהא על הגבהה איכא מלקות דב"י ונל"ע לא הוי דלאו כולל יותר מעשה לאביי. ולפ"ז לא קשה לרבא דסובר דמיתת שמים אינו פוטר ליתני חמץ גרידא דליתא דאז קשה מדאגבי' קני' ומלקות ליכא על הגבהה דנל"ע דכיון דרבא סובר דשלא בזמנו בעי כוונה ליכא משום ב"ת בנשים ויכולה לקיים העשה הגם דפטורה א"כ אין הלאו כולל יותר וע"כ הוכרח למיתני תרומת חמץ דאז יש לומר דאיירי בתרומה שלא בא לכהן. ובזה ניחא קושית תוס' בכתובות ד' ל"ה על הא דאמר ר"פ לאביי לרבה דאמר דחידוש שחידשה תורה בקנס דאע"ג דמיקטל משלם מתני' כמאן מוקי' אי כר"ח קשי' אחותו וע"ש בתוס' דהקשו דעל ר"פ גופ' קשה דהוא ג"כ סובר כרבה. וע"כ נראה דהא הקשה אי ר"ח מודה בשוגג מה קאמר קשי' אחותו לוקמא בשוגג דמודה ר"ח. וע"כ נראה דהא הראשונים הוכיחו דר"ח ע"כ סובר דאפי' חייבי כריתות שוגגין פוטר מלשלם דאל"כ אמאי מוקי מתני' דפסחי' דבמזיד פטור משום כר"ח ולא קאמר משום דמלקות פוטר אלא ע"כ דנ"מ דאפי' בלא הותרו פטור מלשלם משא"כ מטעם מלקות בעינן הותרו. אך לכאורה אין ראי' דאי אפשר לומר משום מלקות דאז תקשה מדאגבי' קני' ואין לומר דאיכא מלקות על הגבהה משום ב"י דהא ניתק לעשה וע"כ צריכין לומר משום כרת דאז יש לומר בתרומה שלא בא ביד כהן והגם דחיוב רק לצי"ש מ"מ לר"ח פטור אפי' לצי"ש משא"כ מטעם מלקות אך לאביי דלא הוי ניתק לעשה ע"כ הא דלא קאמר משום מלקות וע"כ דנ"מ דמשום כרת פטור אפי' בלא הותרו וא"כ קשי' אחותו דלא אפשר לאוקמ' בלא הותרו וע"כ חייב קנס דלר"ח ע"כ פטור אפי' בלא הותרו לאביי וע"כ מקשה ר"פ רק לאביי דעל ר"פ לא קשה דיש לומר בלא הותרו. ובזה ניחא דברי הלח"מ דתמה דמ"ל להרמב"ם דזר שאכל תרומה טמאה דחייב מיתה והקשה דהא בגמ' משני דמש"ה פטור במזיד משום דקלבד"מ וע"כ דפטור משום מיתה דתרומה דאי משום כרת דחמץ ליתני חמץ גרידא וקתני ומדמי עצים והיינו אם הוא תרומה טמאה אלמא דאיכא מיתה על תרומה טמאה. אך לדידן דקיי"ל כרבא דנתל"ע יש לומר דפטור משום כרת דחמץ ומ"מ לא מצי למיתני חמץ גרידא דאז תקשה דקני' משעת הגבהה ולעולם דליכא מיתה בתרומה טמאה:

ובזה ניחא הרמב"ם הלכות חגיגה ועי' בסוגי' בחגיגה ד' ד' דפריך הגמ' אלא טומטו' ספיקא איצטריך קרא למעוטי ספיקא אמר אביי כשבצים מבחוץ והרמב"ם השמיט זה. ועי' בלח"מ. ונראה דבתוס' הקשו דהא ודאי איצטריך קרא דאל"ה הו"ל למיזל לחומרא ועי' בש"א דכתב דקושי' הגמ' אזלא למ"ד דנשים אין סר"ש וטעמא משום ב"ת וא"כ טומטו' דספיקא היא אין רשאי לעשות מס' דדילמא אשה היא ועובר על ב"ת וע"ש וזה לאביי לשיטתו דאפי' שלא בזמנו לא בעי כוונה וע"כ הוצרך לתרץ כשבצי' מבחוץ משא"כ לדידן לא קשה קושי' הגמ' וע"כ השמיט הרמב"ם זה:

ובזה ניחא הרמב"ם דכתב דמש"ה לוקה במימר משום דלאו כולל יותר מעשה והקשה דא"כ אמאי משני הגמ' בתמורה דמש"ה לוקה משום דאיכא שני לאוין ות"ל משום דלאו כולל יותר. אך נראה דהא הקשה מנותר דסובר ר"י דלא לקי משום דנל"ע ואמאי הא לאו כולל יותר לענין נשים דעשה אינה בנשים דז"ג הוא דאין שורפין בלילה וכתב בס' מק"ח נהי דפטורה לקיים העשה מ"מ יכולה לקיים. אך הא ר"י גופו סובר דנשים אין סר"ש ולא יכולה לקיים וע"כ דמשום ב"ת ליכא דחשוב שלא בזמנו רק סמיכה שאני דחשוב עבודה בקדשי' וזה ל"ש בנותר. ולפ"ז אביי לשיטתו דסובר דאיכ' ב"ת ואפ"ה חזינן דחשוב נל"ע ע"כ לדידי' אפי' בלאו כולל יותר חשוב נל"ע וע"כ התם על אביי לשיטתו צריכין לתרץ משום דאיכא שני לאוין והרמב"ם לא כתב טעם זה רק לדידן דקיי"ל כרבא דאז יש לומר דהיכי דלאו כולל יותר ל"ח נל"ע. ובזה אמרתי הא דמסיק הגמ' בפסחי' בכותי שהלוה לישראל על חמצו דאחר הפסח שרי בהנאה הא נכרי מישראל לא קני משכון דאיירי במעכשיו דא"כ למאי צריכין הרהינו ואין לומר משום אחריות דא"כ אמאי אית' בסוגי' דלאביי דסובר למיפרע גובה ניחא בלא הרהינו:

ונראה דהא באמת הקשו דאמאי ניחא לאביי הא מ"מ הי' באחריות של ישראל בלא הרהינו ועי' בפ"י. אך יש לומר דאיירי בבטלו אך על חמץ ידוע לא מהני ביטול ועי' בפ"ח דכתב דלאו לא עבר אפי' בחמץ ידוע אך נגד העשה דתשביתו לא מהני ביטול ובש"א אית' דבחמץ של כותי שקיבל אחריות ליכא העשה דתשביתו וע"כ ניחא לאביי דלמפרע גובה והוי החמץ של כותי נהי דהי' באחריותו מ"מ דעכ"פ העשה ליכא ממילא מהני ביטול אפי' בחמץ ידוע. וא"כ לפ"ז לפי מה דסוברים דלמ"ד דגורם לממון כממון דמי אז גם עשה דתשביתו איכא באחריות וממילא לא מהני ביטול. וניחא קושי' תוס' לאביי איך יתרץ הך ברייתא דאמאי בסיפא לכ"ע עובר נהי דלא קנה משכון מ"מ הא למפרע גובה. אך אביי יש לומר בלא הרהינו איירי וא"כ נהי דלמפרע גובה מ"מ הי' באחריותו ואין לומר דהא ביטלו דחמץ ידוע לא מהני ביטול לנגד העשה דהא בב"ק אית' דר"מ סובר כר"ש דגורם כממון דמי ואיכ' העשה דתשביתו אפי' באחריות. אך תקשה דאיך אפשר לומר דליכא העשה באחריות דא"כ אמאי חשוב נל"ע הא לאו כולל יותר מעשה דבאחריות לאו איכא ועשה ליכא אך על אביי לשיטתו ע"כ חשוב נל"ע אפי' בלאו כולל יותר. וע"כ ניחא לאביי בלא הרהינו משא"כ לדידן דהיכי דלאו כולל יותר ל"ח נל"ע וא"כ ע"כ אפי' באחריות איכ' העשה ולא מהני ביטול וע"כ צריכין הרהינו אפי' במעכשיו דאל"כ הי' באחריותו:

ובזה אמרתי דלא קשה קושי' הר"ן דאפי' במעכשיו אמאי לא אמרינן הואיל ובידו לפדותו לפי מה דאית' בש"א דהואיל ל"ח רק גורם לממון וכיון דחזינן דעובר היכי דהוא באחריותו משום דגורם לממון הוא ה"ה ע"י הואיל חשוב גורם וא"כ כיון דאיירי בביטול אך על חמץ ידוע לא מהני ביטול וזה לנגד העשה והכא דאמר מעכשיו וליכ' רק משום הואיל וזה ל"ח רק גורם וליכא על העשה משום גורם רק הלאו ולזה מהני ביטול הגם דחמץ ידוע הוא ובשלמא היכי דלא אמר מעכשיו דשלו הוא ואיכא העשה ולא מהני ביטול משא"כ במעכשיו דאינו שלו רק משום הואיל וליכ' עשה וממילא מועיל הביטול. אך נראה דכיון דאיירי בהרהינו לא מהני ביטול דביטול משום הפקר ולא יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו. וע"כ ניחא הרמב"ם דסובר דבעינן הגיע זמנו קודם פסח דאל"כ יש לומר הואיל ובידו לפדות והקשה ברא"ש מהא דקאמר דלאביי ניחא ואמאי לא אמרינן הואיל דלס"ד דאיירי בלא הרהינו לא קשה אמאי לא אמרינן הואיל דיש לומר דבטלו והגם דחמץ ידוע הוא מ"מ כיון לנגד העשה לא אמרינן הואיל דאינו רק גורם ובעשה לא אמרינן גורם ולנגד הלאו מועיל הביטול משא"כ לפי האמת דאיירי בהרהינו משום דבעכו"ם הקנין משיכה ואז לא מהני ביטול משום דאינו ברשותו ויש לומר הואיל לנגד הלאו וע"כ בעינן הגיע זמנו קודם פסח. ובזה לא קשה קושי' תוס' דאביי איך יתרץ דכיון דאיירי בהרהינו ולא מהני ביטול ויש לומר הואיל וע"כ עובר אך בס"ד פריך שפיר אמאי דברי הכל עובר דאין לומר דאיירי בלא הגיע זמנו קודם פסח ויש לומר הואיל דהא מסתמא ביטלו וא"כ לא עובר ע"י הואיל דלנגד הלאו מהני ביטול ולנגד עשה לא אמרינן וע"כ משני בהרהינו וע"כ עובר משום הואיל דאז לא מועיל הביטול:

והנה מה שאמרנו דעשה דתשביתו ליכא בנשים משום דז"ג. ארי לפי מה דאית' בתוס' קידושין דעשה דיו"ט חל על נשים. ג"כ הגם דז"ג דכיון דמוזהרת על לאו דיו"ט מוזהרת גם על העשה וא"כ ה"ה הכא יש לומר דכיון דמוזהרת על לאו דב"י מוזהרת על העשה ועי' בש"א אך נראה דאליב' דר"י דסובר דעשה דתשביתו הוא בשריפה והנה זה פשיטא דלנגד לאו דב"י לא בעינן שריפה דווקא ע"כ ל"ש לומר דכיון דמוזהרת על הלאו דאינו מענין אחד דזה הביעור בכל דבר וזה בשריפה משא"כ לרבנן יש לומר דכיון דמוזהרת על הלאו חל העשה ג"כ עליו. ובזה ניחא הא דהוכיח רבא בריש פסחים דר"ע סובר דאין ביעור חמץ אלא בשריפה והקשה הא אפי' לרבנן חשוב מלאכה דרחמנא אחשבי' והוי מלאכה. אך הא הקשה דאמאי לא דחי העשה דתשביתו לאו דיו"ט למאן דל"ט דיו"ט עשה ול"ת הוא. אך יש לומר דכיון דעשה אינו שוה בכל דאינו בנשים לא דחי לאו השוה בכל ולזה הוכיח דע"כ סובר דהוא בשריפה דאז העשה אינו בנשים משא"כ לרבנן דעשה שוה בכל א"כ נהי דחשוב מלאכה אמאי לא דחי העשה לאו דיו"ט ושרי:

והנה לפי מה דאית' בס' המקנה על הא דהקשו בתוס' פסחי' על רש"י דמתיר לאכול חמצו של עכו"ם לראב"י הא מדאגבי' קני' דיש לומר דכיון דאגבי' לאכול ושיטת בעה"מ דבאכילה מקיים העשה דתשביתו וא"כ לא עבר על הלאו בשעת הגבהה וע"כ ל"ש לומר דאי עביד לא מהני דהא לא עביד איסור על הגבהה דלא עבר על ב"י דחשוב משהה ע"מ לבערו וע"ש. ובזה יש לומר על קושית תוס' דאמאי לא פריך הכא מדאגבי' קני' דליתא דהגבהה צורך אכילה הוא דהא אי לא אכל ולא מקיים העשה דתשביתו לא קני' דעובר על ב"י בשעת הגבהה וא"כ אמרינן דאי עביד לא מהני רק דע"י אכילה קני' וא"כ חשוב בא בב"א:

והנה מה שאמרנו דעל חמץ ידוע לא מועיל ביטול אית' בפ"ח דזה אי ביטול נפקא מדכתיב תשביתו כשיטת רש"י משא"כ אי משום הפקר מהני והא דלא כתב רש"י לטעמא משום הפקר אית' בס' קצה"ח משום דהא הרמב"ם סובר דהפקר משום נדר ואסור לחזור וא"כ אכתי דידי' הוא ואע"ג דחשוב אינו ברשותו עכ"פ בחמץ עשה הכתוב כאילו הוא ברשותו. והנה לפ"ז לריה"ג דמתיר בהנאה ואית' במקנה דהוכיח זה דאל"כ אמאי עובר על ב"י דהוא לא סובר דעשה הכתוב כאילו הוא ברשותו א"כ לדידי' מועיל ביטול משום הפקר דתו אינו ברשותו ומהני ביטול על חמץ ידוע ורק לדידן דצריכין לומר דעשה כאילו הוא ברשותו וממילא לא מהני ביטול משום הפקר וע"כ לא מהני ביטול על חמץ ידוע. ובזה ניחא הא דהקשו על הא דפריך וכי משכחת ליבטלה הא אז הוי חמץ ידוע דיש לומר דהא בס"ד לא ידעינן דעשה כאילו הוא ברשותו וממילא מועיל ביטול משום הפקר וע"כ מהני ביטול על חמץ ידוע ועכ"פ לריה"ג מהני ביטול משום הפקר ושיטת הב"ח דהפקר חל על דבר שלב"ל כיון דהוא משום נדר וא"כ אי אמר בשעת הביטול כל החמץ שיבא לרשותי בפסח יהי' בטל אי קנה חמץ בפסח או גזל לא עבר על ב"י וממילא לא משכחת מלקות דהתראת ס' שמא ביטלו קודם דכיון דחל הביטול דקודם הגם דדבר שלב"ל הוא דדוקא לדידן דביטול אינו משום הפקר ולא חל על דשלב"ל סובר הרמב"ם דקנה חמץ בפסח לוקה דקודם שקנה לא הי' יכול לבטל משא"כ לריה"ג. וניחא בזה הא דכתבו בתוס' דיכול להשהות ע"מ לבערו ותמה בש"א דאמאי בכל נל"ע אינו רשאי לעבור על הלאו כדי לקיים העשה לגזול ע"מ לקיים העשה והשיב דתוס' לא כתבו כן רק לריה"ג דקשה דאפי' אי לא נל"ע ליכא מלקות דהתראת ס' הוא אלא ודאי להכי ניתק שרשאי לעבור על הלאו כדי לקיים העשה וזה ל"ש בעלמא וכן לדידן אפי' בחמץ וניחא הא דהוכיח רבא דר"ע לא סובר מתוך והקשה בש"א אי משהה ע"מ לבערו אינו עובר ליכא צורך קצת. אך לדידן לא אמרינן כן דלא נל"ע רק שלא ילקה. וניחא קושי' ש"א מה פריך אלא יו"ט לבתר איסורו הוא דילמא אתא כריה"ג דאז הוא ברשותו דכיון דמותר בהנאה אך דא"כ למה צריך ליבטל הא יכול לשהות ע"מ לבערו אליבא דריה"ג. וניחא קושי' מהרש"א על הא דאוכל חמץ של הקדש מעל ופי' רש"י דסובר כר"ש וגורם לממון הוא דאמאי לא פי' דסובר כריה"ג. אך אז תקשה מדאגבי' קני' ואין לומר דאי עבי' לא מהני דהא הגבהה הי' לאכול חשוב ע"מ לקיים העשה לשיטת בעה"מ אך אמרנו דא"כ חשוב הגבהה צורך אכילה. אך לפי מה שכתבו דעל הגבהה איכא מלקות דב"י ואליבא דריה"ג ל"ש זה דשמא ביטל קודם והתראת ס' הוא וע"כ פי' רש"י דאתא כר"ש:

והנה אי אמרינן דבהפקר יכול לחזור עד ג' ימים רק דאי לא חזר חל הפקר מעכשיו ועי' בס' קהלת יעקב וא"כ דבידו לחזור עובר משום הואיל משום דבידו לחזור נהי דהואיל דאי בעי זכה לא אמרינן דחשוב הואיל דאי בעי קנה דלא אמרינן כמו שכתבו בתוס' פסחי'. ובזה אמרתי לפרש הא דכתב ברא"ש דמש"ה בעי הרהינו דאל"כ לא גרע מחמץ של עכו"ם וקיבל הישראל אחריות והקשה בתומי' דאכתי ל"צ הרהינו רק שאין אחריות על הישראל וע"כ נראה דכוונת הרא"ש אינו משום אחריות דא"כ ל"ש דלא גרע מאחריות רק הא יש לומר הואיל דאי בעי פדה. אך נראה דהא כתבו דמש"ה נכרי מישראל לא קנה משכון דכיון דהפקעת הלואה שרי נמצא דאין לו חוב עליו. אך הא מדרבנן אסור וצריכין לומר דמ"מ עובר מדאורייתא דאין בו קנין. והנה האחרונים כתבו דמש"ה אמרינן הואיל משום דאין ברירה ובתוס' יו"ט אית' דמדאוריית' אמרינן ברירה וע"כ ניחא באמר מעכשיו דאינו עובר דמדאוריית' אמרינן ברירה וע"כ נהי דלא קנה משכון ל"א הואיל ומדרבנן דאין ברירה הא מדרבנן קנה משכון וחשוב הואיל דאי בעי קנה דל"א וע"כ בעינן הרהינו דאז עכ"פ מדרבנן קנה וממילא ל"א הואיל משא"כ בלא הרהינו לא גרע מאחריות וה"ה יש לומר הואיל דחשוב עכ"פ כמו אחריות אך עכ"פ הואיל דבידו לחזור אמרינן לכ"ע אך לא מהני תנאי שיחזור עד ג' ימים דכיון דליתא ע"י שליח ובטל התנאי ואין בידו לחזור אך בר"ן אית' דמהני ע"י שליח משום דבלא"ה אינו ברשותו וא"כ בס"ד דמקשין דאכתי לא ידעינן מזה דחשוב אינו ברשותו שפיר פריך וכי משכחת ליבטל הגם דהוי חמץ ידוע דהא אין בידו לחזור דלא מהני התנאי דאי אפשר ע"י שליח ואיכא הואיל דאי בעי חוזר:

ובזה יש לומר דלקמן איתא עד כמה חוזר עד כביצה דברי ר"מ ומקשה בירושלמי הא עובר על ב"י בכזית ותי' דכיון דמה"ת סגי בביטול וקשה הא הוי חמץ ידוע אך הטעם דבידו לחזור ואע"ג דלא מהני תנאי דאי אפשר ע"י שליח אך הפוסקי' סוברים דבמעכשיו ל"צ דיני תנאים ועי' באה"ע סי' ל"ח והכא הוי מעכשיו אי לא יחזור. והנה ר"מ סובר דאפי' מעכשיו בעי ת"כ וכל דיני תנאים. ועי' ברמב"ם בפי' המשנה וממילא לא מהני תנאי ואין בידו לחזור וע"כ מועיל ביטול אפי' על חמץ ידוע. וניחא קושי' מהרש"א שם דמנ"ל דהך דזימון איפוך דילמא הך דחמץ ור"י סובר עד כביצה אך אז תקשה דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול:

וגם לפי מה שכתבו דאי אפשר לומר דביטול משום הפקר דכיון דהפקר משום נדר חשוב כאילו נדר לקיים המצוה להוציא מרשותו ואין איסור חל על איסור והפוסקי' דסוברים דמהני ביטול על חמץ ידוע משום הפקר יש לומר דהם סוברים דנדר כמו דחל לבטל המצוה חל על קיום המצוה ועי' בר"ן בשבועות דחשוב איסור מוסיף. וא"כ לפ"ז לר"ש דנ"ס מוסיף ולא חל נדר לקיים המצוה ועי' בנב"י מה שמתרץ בזה על הא דמשני הגמ' במכות דהאי תנא לית ליה כולל דאמאי לא קתני קונם א"כ לר"ש לא מהני ביטול על חמץ ידוע וניחא הא דהשמיטו דינא דרבה בגזל חמץ ובא אחר ושרפו דלר"ש חייב דהא הקשה דהא הגזלן ביטלו ושרי והוי ממון גמור ולא גורם אך על חמץ ידוע לא מהני ביטול וזה לר"ש לשיטתו דל"ס מוסיף משא"כ לדידן וניחא הא דהשמיטו הברייתא חמצן של עוברי עבירה. אך דהא עכ"פ ביטלו ושרי בלא חליפין אך על חמץ ידוע לא מהני וזה לר"ש לשיטתו משא"כ לדידן:

ובזה דאליבא דריה"ג לא משכחת מלקות על ב"י אפי' בקנה חמץ בפסח או גזל דהתראת ס' הוא ניחא ג"כ הרמב"ם דסובר דאפי' במזיד משלם פירות ואמאי אי לפי מידה משלם ניחא הסיפא דמזיד פטור. אך אז יש לומר משום דמלקות דחמץ פוטר מלשלם ואין לומר מדאגבי' קני' דהא איכא מלקות על הא דאגבי' משום ב"י אלא אי לפי דמים משלם ואז ע"כ דאתא כריה"ג אין לומר דמש"ה פטור במזיד משום דמלקות פוטר הא מדאגבי' קני' ומלקות ליכא על הגבהה משום ב"י דהא התראת ס' הוא שמא ביטלו ומשני משום דר"ח ואיירי בתרומה שלא בא ביד כהן:

גם יש לומר דהא נהי דעל הגבהה איכ' לאו דב"י הא ליכא מלקות דצל"ע אך הא ביטלו לעשה דהא אכלו אך לשיטת בעה"מ באכילה מקיים העשה. אך נראה דזה לרבנן דיכול לבערו בכל דבר אבל לר"י דסובר דבשריפה בודאי אינו מקיים העשה באכילה והנה אי חמץ שרי בהנאה לא דמי לנותר ולא בעינן שריפה ולפ"ז בפשיטות ניחא דבשלמא אי לפי מידה משלם וחמץ אסור בהנאה א"כ חמץ בשריפה וא"כ באכילה אינו מקיים העשה ניחא הסיפ' דמזיד פטור משום מלקות דחמץ ואין לומר מדאגבי' קני' דהא על הגבהה איכ' מלקות דב"י הגם דניתק לעשה דהא ביטלו בזה שאכלו אלא אי לפי דמים משלם וע"כ כריה"ג ואז אינו בשריפה ומקיים העשה בזה שאכלו אמאי במזיד פטור ואין לומר משום מלקות הא מדאגבי' קני' וליכא מלקות דב"י דהא נל"ע וקיימו לעשה בזה שאכלו וע"ז משני' כר"ח ואיירי בתרומה שלא בא ליד כהן:

והנה מה שאמרנו דמנותר שמעינן דאפי' היכי דלאו כולל יותר מעשה חשוב נל"ע אך למ"ד דנותר שלא בזמנו שורפין אפי' בלילה אז ל"ח זמן גרמא משום דאין שורפין קדשים בלילה כיון דשלא בזמנו שורפין אפי' בלילה. ועי' בתוס' קידושין דכתבו כן לענין מילה דמש"ה לא הוי זמן גרמא כיון דמיום השמיני ולהלאה אין לו הפסק דמלין גם בלילה וה"ה הכא גם אשה מוזהרת על העשה ולעולם היכי דלאו כולל יותר ל"ח נל"ע. וניחא הא דהקשו לר"י דסובר דח"ש אסור א"כ ליכא נ"מ אי שאור בכזית דמלקות ליכא אפילו בכשיעור דנל"ע ולענין איסור גם ח"ש אסור. אך ר"י לשיטתו דסובר ביבמות דשלא בזמנו שורפין אפי' בלילה ויש לומר דבכולל יותר ל"ח נל"ע וא"כ לדידי' לאו דב"י ל"ח נל"ע דכולל יותר לענין נשים:

ובזה ניחא המכילתא שהביא המשנה למלך דדריש לקרא דלא ילין חלב חגי על אימורי פסח ותמה עליו דהא בפסחי' ד' נ"ט נראה דקאי על חגיגה ט"ו ולא על אימורי' של פסח דאל"כ מה רמי רב כהנא הא כל הלילה ילין הא עלי' השלם כל הקרבנות דהא פסח אחר התמיד הוא וע"כ דר"כ דרמי הוכיח דע"כ קאי על חגיגה דאי על האימורין דפסח כבר כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח דקאי על האימורי' ולא על הבשר וגם אי קאי על האימורין של פסח אמאי לא פריך רב ספרא מהאי קרא הא כל הלילה ילין הא כתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביו"ט וע"כ דמשום דזה קאי על החגיגה וקרא ולא ילין לבקר וכו' קאי על האימורין דע"כ קאי על האימורין דאי על הבשר כבר נכתב ולא תותירו ממנו עד בקר וליכא למימר לעבור בשני לאוין דהא אית' תוס' ב"מ פ' א"נ דכל היכא דליכא מלקות ל"ש לעבור בשני לאוין ועל נותר ליכא מלקות דנל"ע. אך קשה דלעולם דקרא דלא ילין לבקר קאי על הבשר ולעבור בשני לאוין ואין לומר דהא ליכא מלקות דנכתב שני לאוין דאז לקי הגם דנל"ע משום דלא אתא חד עשה ועקר שני לאוין כמו דמשני בתמורה דמש"ה לקי במימר משום דאיכ' שני לאוין וצריכין לומר דסוגי' קאי דמימר מש"ה לוקה משום דלאו כולל יותר מעשה ובעלמא אפי' היכי דאיכ' שני לאוין לא לקי בנל"ע. אך לפ"ז גם הכא בנותר הלאו כולל יותר לענין נשים וא"כ אכתי יש לומר דקאי על הבשר ולעבור על שני לאוין דהא איכא מלקות לטעם זה גם בנותר וצריכין לומר דר"ס דמקשה סובר דנותר שלא בזמנו שורפין בלילה ול"ח זמן גרמא וא"כ גם אשה מוזהרת על העשה ולאו לא כולל יותר וחשוב נל"ע ול"ש לעבור על שני לאוין וע"כ דקאי על האימורי' וע"כ מקשה ר"ס ולא עולת חול ביו"ט וא"כ ע"כ קרא דלא ילין חלב חגי קאי על החגיגה וע"כ רמי ר"כ הא עלי' השלם וכו' משא"כ המכילתא סובר טעמא דלוקה במימר משום שני לאוין וא"כ יש לומר דקאי על הבשר קרא ולא ילין לבקר וכו' כדי שיהו' שני לאוין ויהי' לוקה או דסוברת דאפי' שלא בזמנו אין שורפין בלילה וא"כ לא הוי נל"ע ויש לומר לעבור על שני לאוין וא"כ קרא ולא ילין חלב חגי קאי על האימורי' של פסח:

וגם לפי מה דאית' בס' ע"א דאי תפילין חשוב זמן גרמא משום דשבת לאו זמן תפילין והא דכל מצות עשה שז"ג פטורין משום דהוקש כל התורה לתפילין ותפילין ילפינן מהיקשא מת"ת ועי' בקידושין וקיי"ל בקדשי' דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש וא"כ נותר שהיא קדשי' חייבות אע"ג דז"ג משא"כ אי שבת ז"ת והא דאשה פטורה בז"ג משום דהוי מצה והקהל ש"כ ואין מלמדין א"כ אפי' בקדשים פטורות בז"ג וע"ש. וא"כ יש לומר דסוגי' קאי למ"ד דלאו ז"ת בשבת וא"כ בנותר מוזהרת הגם דז"ג הוא והלאו אינו כולל יותר וא"כ חשוב נל"ע ול"ש לעבור על שני לאוין וע"כ דקרא ולא ילין לבקר קאי על האימורי' וקרא ולא ילין חלב חגי קאי על חגיגה ושפיר פריך ר"כ משא"כ המכילתא סובר דז"ת בשבת וא"כ גם בקדשים פטורות בז"ג ולא חשוב נל"ע דלאו כולל יותר ויש לומר דקאי על הבשר ולעבור על שני לאוין ויש לומר דקרא ולא ילין חלב חגי קאי על אימורין של פסח:

וגם יש לומר דהא סתם מכילתא הוא ר' ישמעאל ור' ישמעאל סובר דנותר שלא בזמנו שורפין בלילה וגם סובר דשבת לאו זמן תפילין וא"כ לא מצינן לתרץ כנ"ל וע"כ נראה דכיון דסתם מכילתא הוא ר' ישמעאל והוא סובר דלוקין על לאו שאין בו מעשה וא"כ יש לומר דקאי על הבשר ויהי' שני לאוין דאז לקי אפי' בנל"ע ואין לומר דמ"מ הא לאו שאין בו מעשה הא הוא סובר דלוקין משא"כ לדידן אפי' אי יהי' שני לאוין לא לקי משום דאין בו מעשה וע"כ דקאי על אימורי' וקרא דחלב חגי קאי על חגיגה ט"ו ושפיר פריך ר"כ:

וניחא בזה התוס' שם דהקשו אליבא דר"ע ת"ל דחלבי שבת קריבין ביו"ט מקרא דהכא דלא ילין עד בקר הא כל הלילה ילין דמיתוקמ' בי"ד שחל להיות בשבת. אך לפי מה דאית' בתוס' מכות דר"ע סובר דלוקה על לאו שאין בו מעשה א"כ לא קשה קושי' ר"ס דיש לומר דקאי על הבשר ולעבור בשני לאוין וא"כ אין ראי' דחלבי שבת קריבין ביו"ט:

ובזה ניחא קושי' תוס' במכות על שיטת רש"י דר"ל סובר ביטלו ע"כ סובר דל"ת שקדמו עשה לא לקי דחשוב נל"ע וא"כ תקשה מתני' דהבא אל המקדש טמא דלוקה ול"ח נל"ע וע"כ נראה דהא שם איכא שני לאוין וע"כ לוקה כמו מימר ומאי מייתי ר"י ראי' אך יש לומר דאליבא דר"י אין חילוק בין חד לאו לשני לאוין ומימר דלוקה משום דלאו כולל יותר ואין לומר דהא גם נותר כולל יותר דליתא דהא ר"י סובר דשלא בזמנו שורפין אפי' בלילה וא"כ גם אשה מוזהרת משא"כ ר"ל סובר דגם שלא בזמנו אין שורפין אלא ביום וא"כ הלאו כולל יותר וע"כ טעמא דמימר משום שני לאוין וא"כ גם בטמא הבא אל המקדש איכא שני לאוין וע"כ לוקה:

גם נראה לתרץ הרמב"ם דבלא"ה הקשו על הרמב"ם דסובר דקנה חמץ דלוקה ול"ח ניתק לעשה א"כ תקשה קושי' תוס' איך מעל לריה"ג ונראה דהא תמהו אי לוקה איך קאמר ב"ש לכתוב חמץ ולא שאור הא איצטריך למלקות. ולכאורה נראה דגם הרמב"ם מודה דחשוב נל"ע אך בקנה חמץ מהראוי לומר דאי עביד לא מהני ואינו שלו אך נהי דלא מועיל הקנין מ"מ הוא באחריותו של הקונה דלא גרע מאם היה מק"ט דהוא באחריותו עד שיחזיר ובש"א אית' היכי דאינו שלו רק באחריותו ליכא העשה דתשביתו וע"כ לקי דהא לא ניתק לעשה. אך לפי מה דסוברים דוק' היכי דבעי כונה אז יש לומר דאי עביד לא מהני ומה"ט שוחט בשבת השחיטה כשרה ולא אמרינן דאי עביד לא מהני משום דלא בעי כונה לשחיטה. וא"כ לפי מה דסוברים דהיכא דדעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנין וא"כ ל"ש אי עביד לא מהני והוי שלו ואיכ' העשה. אך בקצה"ח אית' דמש"ה לא בעינן כונה הוא משום זכי' דהמוכר זוכה לו שלא מדעת וזכי' הוא מטעם שליחות והכא לא מועיל דאין שליחות לדבר עבירה וא"כ ב"ש מסתמא סובר כשמאי הזקן דיש שליח לדבר עבירה וא"כ ל"ש דלא מהני ואיכ' העשה וליכא מלקות וע"כ קאמר לכתוב חמץ וכו' דל"ש דאין עמה"ד דהא ליכא מלקות:

ולפי הש"א ניחא הא דלא פריך על מתני' מדאגבי' קני' דהא יש לומר דאי עביד לא מהני ולא קני' ואין לומר סברת המקנה דמשהה ע"מ לבערו באכילה דהא היכי דגזל דאינו שלו רק הוא באחריותו ליכא העשה. וניחא מה דהקשה מה פריך דאינו בר דמים דילמא איירי בח"ש דרשאי להשהות עד לאחר הפסח וכר"ש דגורם כממון דא"כ קשה מדאגבי' קני' ול"ש דאי עביד לא מהני:

אך יותר נראה דהא טעמא של הרמב"ם משום דל"ת שקדמו עשה היא דהעשה ע"כ בעיו"ט דאי ביו"ט איך רשאי לשרוף ואין לומר דעשה דתשביתו דוחה משום דיו"ט עשה ול"ת הוא. והנה ביבמות אית' דאי ילפינן מנזיר דעשה דוחה ל"ת יש למילף דדוחה אפי' עשה ול"ת אלא דמה לנזיר דישנו בשאלה וא"כ ב"ש דסובר דאין שאלה בנזירות יש למילף מנזיר דעשה דוחה ל"ת ועשה ויש לומר דתשביתו הוא ביו"ט והוי שפיר נל"ע דהא לא קדמו עשה וע"כ קאמר לכתוב חמץ ולא שאור:

ולפ"ז לפי מה דכתבו בתוס' דאע"ג דלאחר שישרוף ויעשה גחלים הנאתו מותר מ"מ כיון דלא יכול ליהנות מיד אסור לשרוף. ולפ"ז לר"י דשרי בהנאה ויכול ליהנות מיד ושרי לשרוף ויש לומר דעשה הוא ביו"ט ולא קדמו עשה וע"כ לר"י שפיר כתבו דנל"ע משא"כ לדידן וגם דהא ר"י סובר דהבערה ללאו יצאתה ושרי הבערה ביו"ט ותשביתו ביו"ט וע"כ הוי ננ"ע משא"כ לדידן ל"ח נל"ע דקדמו עשה הוא:

וגם לפי מה דאית' בש"א דטעמא של הרמב"ם משום דלאו כולל יותר לענין נשים אך אי העשה ביו"ט יש לומר דכיון דמוזהרת על הלאו מוזהר' על העשה ג"כ אך דכיון דתשביתו ע"כ מערב יו"ט ולאו דב"י הוא בלילה ע"כ ל"ש לומר דכיון דמוזהרת על הלאו וכו' וממילא ל"ח נל"ע דכיון דכולל יותר מעשה:

ולפ"ז לרי"ה דשרי בהנאה ויש לומר דתשביתו הוא ביו"ט דהא יכול ליהנות מיד וגם דהא סובר דעל הבערה ליכא רק לאו ושרי הבערה ביו"ט וא"כ גם אשה מוזהרת על העשה כמו דמוזהרת על הלאו והלאו לא כולל יותר וע"כ סוברים לר"י דב"י חשוב נל"ע משא"כ לדידן ל"ח נל"ע דכיון דכולל יותר:

ולפ"ז הכי אזלא קושי' הגמ' דבשלמא אי לפי מידה משלם וחמץ אסור בהנאה וממילא לא הוי נל"ע אי משום שקדמו עשה אי משום דכולל יותר דהא העשה ע"כ קדמו לא קשה דמש"ה במזיד פטור משום מלקות דחמץ ואין לומר מדאגבי' קני' דאיכא מלקות משום כ"י על הגבהה אלא אי לפי דמים משלם וע"כ כר"י דשרי בהנאה וממילא חשוב נל"ע וא"כ אי אפשר לומר דפטור משום מלקות דתקשה מדאגבי' קני' ומשני כר"ח ואז איירי בתרומה שלא בא לכהן. ולכאורה נראה דדין זה היכי דלאו כולל יותר אי חשוב ניתק לעשה תלי' בזה דהנה ריה"ג קאמר בתמורה דבנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם דלוקה אע"ג דלא עביד מעשה וקאמר ר"י לתנא לא תתני מימר משום דבדיבור עביד מעשה ותי' רש"י דנעשה קדש והקשה בש"א דהא משכחת מימר בצבור ושותפין דלא נעשה קודש דאין תמורתן תמורה והוי לאו דאין בו מעשה וע"כ דר"י סובר דכיון דמשכחת מעשה ע"כ אפי' בציבור ושותפין דלאו עביד מעשה דכיון דיש בלאו זה מלקות לקי לעולם ועי' במ"מ הלכות שכירות דכתב דמש"ה חסמה בקול לוקה כיון דמשכחת מעשה ועי' במש"ל הלכות ריבית. וע"כ ה"ה בנל"ע יש לומר כן דכיון דיש בלאו זה היכי דלא ניתק וע"כ אפי' היכא דנל"ע לקי וע"כ סובר הרמב"ם דהיכא דלאו כלל יותר לקי לעולם משא"כ ריה"ג דחשוב מימר לאו שאין בו מעשה ע"כ דל"ס דכיון דמשכחת מעשה לקי לעולם וע"כ ה"ה בנל"ע לא אמרינן דכיון דכולל יותר ע"כ לקי אפי' היכי דנל"ע וע"כ על ריה"ג לשיטתו שפיר כתבו בתוס' דחשיב נל"ע ואע"ג דכולל יותר משא"כ לדידן. והנה הרבה סוברים דכל היכי דאפשר לעבור בלי מעשה אפי' אי עביד מעשה ליכא מלקות ומה"ט על הנאה ליכא מלקות דאפשר ליהנות שלא ע"י מעשה ובזה יש לומר דלא קשה דהא ר"י קאמר בפסחי' כל איסורים אין לוקין אלא כד"ה ומשמע הא כד"ה לוקה דר"י לשיטתו דאמר לא תתני מימר דבדיבור עביד מעשה ולא אמרינן דכיון דמשכחת בלא מעשה כגון ציבור ושותפין חשוב אין בו מעשה ואפי' ביחיד ליכא מלקות וע"כ דל"ס כן וע"כ סובר דלוקה על הנאה. ולפ"ז יש לומר דמש"ה חשיב הרמב"ם מימר לאו שאין בו מעשה דהוכיח מדמצינו דעל הנאה ליכ' מלקות וע"כ משום דמשכחת אין בו מעשה וע"כ ה"ה מימר חשוב אין בו מעשה דמשכחת אין בו מעשה בשותפין. אך אי אפשר לומר כן דהא ר"י סובר דחסמה בקולו דלוקה וכן פסק הרמב"ם משום דמשכחת מעשה ויש לחלק:

גם יש לומר על הרמב"ם הנ"ל וגם דלא תקשה קושי' תוס' לדוכתא דאכתי היכי מעל לריה"ג דהנה בש"א רצה לומר דטעמא של הרמב"ם דכיון דאיכ' שני לאוין ולא אתא חד עשה ועקר שני לאוין ודמי למימר. אך לפי מה דאית' בלח"מ דאי אמרינן דמימר חשוב אין בו מעשה ואפ"ה לקי לא קשה קושי' הגמ' דמימר נל"ע דיש לומר דכמו דגז"ה דלוקה במימר הגם דאין בו מעשה ה"ה דגזה"כ הגם דנל"ע לקי אע"ג דבעלמ' לא לקי וא"כ יש לומר דבנל"ע אפי' היכי דאיכא שני לאוין לא לקי ומימר שאני דע"כ גזה"כ הוא דהא חזינן דלוקה אע"ג דאין בו מעשה. ולפ"ז ב"י נל"ע אע"ג דאיכא שני לאוין. ולפ"ז התוס' דקאי לריה"ג שפיר כתבו דלאו דב"י נל"ע הוא הגם דאיכא שני לאוין. וניחא דלא תקשה לר"י דסובר דח"ש אסור מה נ"מ בפלוגתא דב"ש וב"ה דמלקות ליכא ואיסור' איכ' אפי' בח"ש דר"י לשיטתו דסובר דמימר חשוב מעשה ואינו גזה"כ וע"כ הא דלקי במימר משום דאיכ' שני לאוין וע"כ ה"ה ב"י ל"ח נל"ע משום דאיכ' שני לאוין:

אך אכתי תקשה על הרמב"ם דהא סובר דמימר חשוב אין בו מעשה וע"כ נראה דהא בשעה"מ כתב ג"כ דטעמא דהרמב"ם משום דאיכ' שני לאוין ואע"ג דבעינן לאו דסמוכים. ועי' בתוס' חולין הכא ג"כ סמוכים לא יראה שאור ולא יראה חמץ ושאור וחמץ חדא הוא והנה זה דוקא לדידן דקיי"ל כב"ה דזה וזה בכזית משא"כ לב"ש ל"ח תרי לאוין דסמוכים. ועי' בצל"ח דכתב דריה"ג ע"כ סובר כב"ש דהא טעמא דר"י משום דתלתא לך כתיבי ולא סובר חד בשאור וחד בחמץ וע"ש. ולפ"ז על ריה"ג שפיר סוברים דחשוב נל"ע דהא לא הוי שני לאוין דסמוכי' דשאור וחמץ לאו חדא הוא משא"כ לדידן לא הוי נל"ע משום דאיכ' שני לאוין:

ולפ"ז הכי אזלא קושי' הגמ' דבשלמ' אי לפי מידה משלם וחמץ אסור בהנאה ניחא דבמזיד פטור הגם דגם במזיד משלם פירות ולפי מידה מ"מ פטור משום מלקות דחמץ ולא קשה מדאגבי' קני' דעל הגבהה איכ' לאו דב"י דלא נל"ע אי אסור בהנאה משא"כ אי לפי דמים וע"כ כריה"ג א"כ הוי נל"ע וקשה מדאגבי' קני' ומשני כר"ח ובתרומה שלא בא לכהן. ובזה ניחא הא דהרמב"ם סובר דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול ובצל"ח הקשה דהא שיטת הרמב"ם דס' שרי מהתורה א"כ ע"כ הא דכתוב תשביתו קאי על חמץ ידוע דא"י ל"צ לביטול דס' שרי מהתורה. ולכאורה נראה דכיון דבס' כרת מודה הרמב"ם ובר"ן ביומא משמע דהיכי דאיכא הרבה לאוין חמור מכרת וע"כ חולה שיש בו סכנה עדיף לישחוט מליתן לו נבילה דעובר על כל כזית ועי' בשעה"מ היכי דאיכ' הרבה לאוין בב"א חמור יותר:

ולפ"ז כיון דאיכא שני לאוין לא יראה ול"י מודה הרמב"ם דס' אסור מהתורה. אך תקשה דהא חדא לאו מנתק העשה ולא נשאר רק חדא לאו אך באור חדש אית' דכיון דבתר איסורו לא מצי מבטל ליה א"כ לא נל"ע כלל דאינו יכול לבטל ביו"ט וניחא הא דפריך וכי משכחת ליבטל אע"ג דהוי חמץ ידוע דלס"ד דלא ידע דלבתר איסורו לא מצי מבטל חשוב נל"ע א"כ ע"כ ביטול מהני על חמץ ידוע דאל"כ ס' שרי מהתורה ואין לומר דאיכ' שני לאוין דהא מנתק חדא לאו:

ולפ"ז הי' נראה להסוברים דהיכי דלא עבר רק על עשה דתשביתו לא קנס ר"ש והנה לאו שאין בו מלקות לא חמור מעשה ועי' במש"ל הלכות יו"ט. וא"כ אין מהראוי לקנוס משום דעבר על ב"י דננ"ע הוא אך משום דאיכ' שני לאוין נקי, ולפ"ז היכי דלא ראה החמץ דליכא רק משום לא ימצא לחוד ועי' ברש"י ולא לקי ממילא לא קניס ר"ש וראי' מדקאמר הגמ' דר"ש קנס הואיל ועבר על ב"י וב"י ומשמע דשני לאוין בעינן ובזה ניחא הא דפי' רש"י דיבדוק לאחר המועד משש שעות עד שתחשך ובתוס' הקשו אמאי לא פי' לאחר המועד ממש שלא יאכל חמץ שעבר עליו פסח אך כיון דצריך לבדוק ע"כ דלא ראה א"כ לא קנס ר"ש דליכא מלקות:

וניחא הרי"ף דהשמיט חמצן של עוברי עבירה דמותר לאחר פסח מפני שמחליפין. אך נראה דנהי דאין מבערין משום הפסד עכ"פ עושין שלא יעברו על שני לאוין שלא יראה וליכא רק לא ימצא לחוד וליכא קנסא ואיך אתי' כר"ש דא"כ לא צריכין מפני שהן מחליפין דבלא"ה שרי וע"כ דסוגי' קאי למ"ד בלא קיימו איכ' מלקות והכא לא קיימו העשה ואיכא משום קנסא דעבר על לאו שיש בו מלקות משא"כ הרי"ף פסק כמ"ד דביטלו בעינן וליכא מלקות. ולא צריכין לטעמא דחליפין וע"כ לא הביאו. אך זה ליתא דא"כ תקשה הא דכותי שהלוה לישראל על חמצו דאע"ג דהרהינו בעינן מעכשיו ג"כ הא לא"ה אסור לאחר הפסח אע"ג דלא ראה דהא הרהינו אצלו אלמא דאפי' היכי דלא עבר רק על חד לאו אעפ"כ קנס ר"ש וע"כ הטעם דכיון דמשכחת שני לאוין בלא הטמין וע"כ אפי' היכא דליכא רק חדא לאו ג"כ לקי דלאו אלים ולא יכול לנתק ממלקות ואפי' היכי דליכא רק חדא לאו ונ"מ דלוקה שמונים דגם חדא לאו לא יכול לנתק דאלים הלאו. ועי בש"א ובס' פה"ב וראי' מריש חולין בתוס' דהקשה דאמאי לא לקי שמונים אלמא דאפי' חדא לאו לא מנתק וכמו כן כתבו לענין איך עשה דוחה ל"ת ועשה דאפי' מלקות איתא ול"א דעכ"פ הלאו דחי דליתא דעשה מאלים הלאו ולא דחי אפי' הלאו ועי' בתוס' קידושין ובסו' חולין אך אין זה ראי' דהיכ' דעבר על שני לאוין אז יש לומר דלא מנתק אפי' חדא לאו דלאו אלים כיון דאיכא עוד לאו משא"כ היכי דלא ראה דלא עבר רק על לא ימצא אז ליכא מלקות כלל על לי"מ דהא ניתק לעשה:

והנה יש להסתפק דהיכא דנל"ע ואיכא עשה ולאו אי יכול לנתק ממלקות או דמי להיכי דאיכ' שני לאוין וה"ה הכא העשה מאלים הלאו ולא יכול לינתק ממלקות. דכיון דאמרינן דהיכי דאיכא שני לאוין אפי' חד לאו לא מנותק משום דאלי' ה"ה היכי דאיכ' עשה בהדי לאו לא יכול לינתק ממלקות:

ובזה ניחא הרמב"ם פ' ג' הלכות מלוה ולוה דפסק עבר הבע"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו אינו לוקה שהרי נל"ע ואם לא קיים העשה כגון שאבד או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין והקשה הראב"ד דהא במכות פריך והרי משכון ומשני כיון דאיתא בתשלומין אינו לוקה ומשלם וא"כ אמאי סובר דמחשב דמי המשכון ולוקה הא אין לוקה ומשלם:

והנה בתומי' סי' צ"ד תירץ דהרמב"ם סובר כהך גירסא משום דאין לוקה ומשלם ולא משום דהתשלומין חשוב קיום העשה כשיטת התוס' והנה עיקר החילוק בין קיימו ולא קיימו בין ביטלו ולא ביטלו דאי אמרינן קיימו ולא קיימו עבר על הלאו מיד משא"כ אי אמרינן ביטלו לא עבר על הלאו רק בשעה שביטל העשה. ולפ"ז כיון דקיי"ל דשומרין משעת אונסין נשתעבד נכסי ולא משעת משיכה וא"כ בשלמא אי אמרינן ביטלו דאז לא עבר על הלאו רק בשעה שביטל העשה ואז הוא חיוב תשלומין א"כ חיוב מלקות וחיוב תשלומין בא בב"א שייך לומר דאינו לוקה ומשלם משא"כ הרמב"ם דסובר לא קיימו א"כ חיוב מלקות מיד משא"כ חיוב תשלומין ול"ש דאין לוקה ומשלם וע"כ פסק דלוקה וע"ש וקשה דהא בגזל לכ"ע החיוב מיד בשעה שגזל וא"כ למ"ד ביטלו ולא עבר על הלאו רק בשעה שביטל לעשה ולא בא בב"א וא"כ מה משני על קושי' הגמ' מגזל דאינו לוקה ומשלם הא לא בא בב"א דחיוב מלקות בשעה שנאבד מהעולם וחיוב ממון בשעה שגזל. וגם דאפי' אי שומרין משעת אונסין נשתעבד מ"מ הכא שאני דהא בש"ך איתא דמש"ה סובר הרמב"ם דחייב באונסין הגם דלא סובר כשיטת רש"י דקני' לאונסין הכא שאני דכיון דמשכון שלא ברשות חשוב גזלן וחייב באונסין וא"כ אפי' אי בעלמא החיוב בשעת אונסין הכא שאני דחשוב גזלן וא"כ אי אמרינן לא קיימו בא בב"א ואמאי לוקה:

וע"כ נראה דהא הרמב"ן הקשה אי אמרינן דלא קנה משכון לאונסין א"כ מה משני הגמ' דכיון דחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם הא משכחת בנשרף באונס והאחרונים תירצו דהא אפי' יש עדים שנשרף באונס מ"מ צריך לישבע שלא שלח יד והוא נעשה חשוד דעבר על הלאו דלא תבא אל ביתו וכיון שא"י לישבע משלם אפי' באונס:

ובזה ניחא הנ"י ב"מ פ' המקבל דשם סובר שמואל דאפי' שליח ב"ד אינו רשאי ליכנס לביתו רק מנתח נתוחי ופריך הגמ' מהא דלא תחבול בגד אלמנה וכו' ומשני לעבור בשני לאוין והנ"י כתב דאם אינו ענין בביתו תנהו ענין בשוק ותמהו עליו דאמאי לא קאמר לעבור בשני לאוין ועי' בתומי' סי' הנ"ל. אך הא הקשה דל"ש לעבור בשני לאוין כיון דליכא מלקות אך נ"מ בנשרף באונס דלא יכול לקיימו העשה ותשלומין ליכא ול"ש דאינו לוקה ומשלם. אך הא מ"מ לא יכול לישבע על ש"י כיון דנעשה חשיד אך לשמואל לשיטתו דל"ס מתוך שא"י לישבע משלם מה בכך דנעשה חשיד ושפיר משני לעבור בשני לאוין משא"כ לדידן לא משכחת מלקות ול"ש לעבור בשני לאוין וע"כ הוצרך הנ"י לומר דקאי על בשוק באם אינו ענין וכו':

אך נראה לפי מה דאיתא במכות דחייבי כריתות ישנו בכלל מלקות לפי שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין ופריך השתא לא עביד תשובה ומשני לא פסיקי מילתא לכרת וא"כ נהי דנעשה חשיד מ"מ באם עביד תשובה יכול לישבע ל"ח דאין לוקה ומשלם אפי' בלא עביד תשובה לוקה וע"כ דסוגי' קאי למ"ד ביטלו בעינן כמו דכתב הרמב"ן, ובזה ניחא הרמב"ם דהא בש"ך הקשה דכיון דאיירי בנשרף באונס אמאי כתב דנחשב דמי המשכון. וע"כ נראה דבלא"ה קשה דאמאי כתב ומחשב דמי המשכון הא משכחת שהמשכון שוה יותר והוא ישלם מה ששוה יותר לפי מה דכתב בש"ך דחשוב גזלן וע"כ חייב אפי' באונסין וע"כ נראה דהא דנחשב דמי המשכון משום דנעשה חשיד על השבועה וע"כ הכל ניחא דהא הרמב"ם סובר דאם היה השומר חשיד דלא משלם והטעם כיון דשכנגדו לא יכול לישבע דא"י אי נאנס אי לא. ולכאורה קשה דהא השבועה דשכנגדו הוא רק מדרבנן דמדאורייתא אמרינן בחשיד מתוך שא"י לישבע משלם. ועי' בתוס' ב"מ. וע"כ משום דמפסיד אמרינן אפי' בשבועה דרבנן וא"כ הכל ניחא דמש"ה אי המשכון שוה יותר לא משלם דכיון דהא דנחשב דמי המשכון הוא משום דנעשה חשיד והרמב"ם סובר דאפי' בשומר חשיד לא משלם דכיון דכשכנגדו ג"כ לא יכול לישבע והגם דרק שבועה דרבנן הוא מפסיד אמרינן אפי' בשבועה דרבנן אך הא דהפסיד מחובו כנגד המשכון משום דא"י לישבע הגם דגם שכנגדו לא יכול לישבע מ"מ זה רק שבועה דרבנן ומשלם לא אמרינן בשבועה דרבנן וע"כ ינוכה מחוב נגד דמי המשכון וכיון דרק מטעם זה יחשב דמי המשכון א"כ ל"ש אין אדם לוקה ומשלם משום דאי עביד תשובה יכול לישבע ל"ח לוקה ומשלם משא"כ הסוגי' איירי שלא באונס נאבד וחייב מדינא ושייך לומר דאין לוקה ומשלם:

גם נראה דהרמב"ם סובר כשיטת התוס' דבזה שמשלם חשוב קיום העשה. ובזה ניחא דהא קשה לפי מה שאמרנו דהיכא דאיכא עשה בהדי לאו אז לוקה הגם דנל"ע וא"כ תקשה במשכון נהי דמ"ע הא שם איכא גם עשה בחוץ תעמוד והאיש א"כ הלאו אלים ולא יכול העשה לנתק הלאו שלא ילקה ודמי להיכא דאיכא שני לאוין. אך לפי מה דאית' בתוס' חולין פ' או"ב דדוקא לאו דתמורה דעשה אינו מקיים בידים דממילא הוא נעשה קודש וע"כ אמרינן דלא אתא חד עשה ועוקר שני לאוין משא"כ היכי דמקיים העשה אז ליכא מלקות אפי' היכי דאיכ' שני לאוין וע"ש דכתבו כן לענין גזל וא"כ ה"ה הכא במשכון דמקיים העשה בידים יכול לנתק הלאו שלא ילקה הגם דאיכא עשה ג"כ:

וע"כ הכא דכיון דרק נחשב דמי המשכון וינוכה מהחוב ואינו עושה מעשה בידים וע"כ הגם דזה חשוב קיימו מ"מ לוקה דלא אתא עשה ועקר לאו ועשה. ועי' בס' קצה"ח סי' ע"ב דכתב דאליבא דרבה דלא חשוב ש"ש משום פרוטה דר"י ורק הא דמפסיד החוב משום דחשוב כאילו פירש אז לא אמרינן דזה גובה וזה גובה רק דינכה מהחוב משא"כ לר"י דסובר דחשוב ש"ש משום המצוה אז אמרינן דזה גובה וזה גובה וא"כ יש לומר דהסוגי' דמשני משום דאין לוקה ומשלם קאי לר"י וזה גובה וכו' וכיון דעושה בידים חשוב נל"ע הגם דאיכ' לאו ועשה דכיון דעושה בידים משא"כ לדידן דקיי"ל כרבה דרק נחשב דמי המשכון ואינו עושה בידים לא חשוב נל"ע:

ובזה ניחא המכילתא הנ"ל דמוקי קרא ולא ילין חלב סגי על אימורין של פסח והקשה דא"כ מה פריך ר"כ תא עלי' השלם ועוד דסבר שמעינן מקרא ולא ילין לבקר דזה קאי ע"כ על אימורין דליכא למימר דקאי על הבשר דהא כבר כתיב ולא ישאירו עד בקר והרמב"ם סובר ג"כ כמכילתא וקשה היכי שביק לתלמודא דידן וע"ש. ולכאורה נראה דהא הקשו על הסוגי' דמוקי ולא ילין לבוקר על האימורין לעולם דקאי על הבשר ואין לומר דהא כבר נכתב דהא איצטריך לכתוב זה סמוך ללאו דלא תשחט על חמץ להורות דהני דקיימו בלא ילין מוזהרין על לאו דלא תשחט על חמץ כדמשני לקמן דאל"ה ה"א דאפי' אחד בסוף העולם נמי. ועי' באור חדש. ונראה דהא קשה דאיך אפשר לומר דאפי' אחד בסוף העולם נמי דא"כ איך אפשר לשחוט הפסח דילמא יש לאחד חמץ ואין לומר דל"ח לזה דבודאי לא חשוד שום אדם לעבור על העשה דתשביתו דהא להסוברים דהיכי דאינו החמץ ברשותו דאינו עובר. ועי' ברא"ש ריש פסחים משום דכתיב לא ימצא בבתיכם דוקא ומ"מ לענין לאו דל"ת על חמץ לא מועיל זה ועי' באור חדש. אך אמרתי דבתוך הפסח מועיל זה גם לזה דהא הקשו דאמאי עובר על ב"י הא כי מטי זמן איסורו נתייאש ותירצו דהא בעינן דאתא לרשות זוכה ביאוש. ולפ"ז היכי דמונח ברשות אחר ממילא יצא מרשותו ע"י היאוש ואינו שלו ואינו עובר גם על ל"ת על חמץ. ובזה ניחא הרש"י בפסחים דפי' על ר"ש דקאמר דשלא בזמנו דשלא לשמו חייב ופי' דחייב גם משום לאו דב"י ותמהו דאמאי לא פי' כן על בזמנו דלשמו חייב דחייב גם משום ב"י וע"כ נראה דבע"פ דלר"ש מותר עד הלילה משכחת דב"י ליכא ול"ת איכא היכי דלא הי' מונח ברשותו משא"כ שלא בזמנו דאסור בהנאה ואיכא יאוש ואתא לרשות זוכה א"כ גם הלאו דל"ת ליכא וע"כ דהי' מונח ברשותו א"כ גם לאו דב"י איכא. ועכ"פ קשה דילמא יש לאחד בסוף העולם חמץ ולא מונח ברשותו דלא עביד איסור וגם לר"ש דמותר בהנאה עד הלילה לא מסני ביטול משום הפקר דל"ש סברת הר"ן משום דבלא"ה אינו ברשותו וע"כ דביטול משום גז"ה וזה לא מועיל על לאו דל"ת ועי' בא"ח. וא"כ דילמא יש לאחד חמץ אשר ביטל ומ"מ לא מועיל נגד ל"ת על חמץ. אך לשיטת הרמב"ם דס' שרי מהתורה ניחא קושי' הגמ' ודילמא אחד בסוף העולם נמי וע"כ צריך לתרץ הנך דקיימו בלא ילין דוקא משא"כ סוגי' דהכא דקאי על רב ורב סובר דעל חתיכה אחת חייב אש"ת ועי' בכריתות וא"כ לא קשה אפי' אחד בסוף העולם נמי דא"כ איך ישחוט הפסח ואין לומר דס' שרי מהתורה דהא למ"ד דחתיכה אחת חייב אש"ת ע"כ ס' אסור מהתורה ולא צריכין סמיכות הנך דקיימי בלא ילין וא"כ ע"כ קרא ולא ילין עד הבקר קאי על אימורין דעל הבשר כבר כתב וא"כ קרא ולא ילין חלב חגי קאי על חגיגה ושפיר פריך ר"כ וכן ר"ס. משא"כ הרמב"ם לשיטתו דסובר דס' שרי מהתורה יש לומר דקרא ולא ילין לבקר קאי על הבשר דהא צריכין כדי לסמוך לקרא דל"ת להורות דוקא הנך דקיימי בלא ילין:

גם יש לומר דמש"ה פריך אפי' אחד בסוף העולם נמי ואין לומר דא"כ איך ישחוט הפסח דיש לומר דעשה דפסח דוחה לאו דל"ת וקרא דל"ת איירי ביכול לבער וחשוב אפשר לקיים שניהם. ועי' בצל"ח דרצה לומר כן דעשה דפסח דוחה לאו דל"ת רק דדחי דהא ע"ז הזהירה התורה ל"ש דדוחה משא"כ בא"י אי יש לאחד חמץ אז שייך לומר דעשה דוחה ל"ת דבשלמא בידעינן דיש לאחד חמץ הגם דאין בידו לבערו מ"מ כיון דישנו במציאות שיבער אינו דוחה ועי' בב"י בא"ח דכתב כן לענין כלאים בציצית ועי' בש"א. משא"כ בא"י. אך הא הוי תרי לאוין לא תזבח ולא תשחט. ועי' במרש"א. אך לר' ישמעאל דסובר דעשה דוחה שני לאוין פריך שפיר אפי' אחד בסוף העולם נמי וצריכין הסמיכות רק הנך דקיימא בלא ילין משא"כ סוגי' דהכא דקאי לר"ע דלדידי' אין עולת חול קריבין ביו"ט והוא סובר דלא דחי שני לאוין ולא קשה דילמא קאי על הבשר דהא כבר כתיב ואין לומר דצריכין רק הנך דקיימ' בלא ילין דבלא"ה ידעינן דאי אפשר לומר אפי' אחד בסוף עולם דא"כ איך ישחוט הפסח ואין לומר דדחי דהא איכא שני לאוין וע"כ דקרא ולא ילין קאי על אימורין וא"כ קרא ולא ילין חלב חגי קאי על חגיגה משא"כ סתם מכילתא הוא ר' ישמעאל ע"כ סובר דקאי על הבשר וקרא דחלב חגי קאי על אימורין של פסח:

ובזה אמרתי הא דסובר הרמב"ם דעשה דוחה עשה הבא מכלל לאו וכתבו דאליבא דר"ע יש לומר דדחי והא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הגם דכל חד באפי נפשייהו דחי וע"כ י"ל דבהצמדם יחד חמור כמו דלא דחי שני לאוין משא"כ לרי"ש ע"כ דלא דחי אפי' עשה הבא מכלל לאו. ולי נראה דזה תלי' בדברי רבא ור"א דאליבא דרבא דסובר דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וא"כ כש"כ דלא דחי שני לאוין דזה חמור היכי דיש הרבה לאוין כאשר כתבנו לעיל וא"כ יש לומר כשיטת הרמב"ם והא דלא דחי עשה ל"ת ועשה הוא משום דחמיר כשני לאוין משא"כ לר"א דסובר דדוחה אפי' ל"ת שיש כרת פשיטא דדחי שני לאוין וא"כ ע"כ הוא דלא דחי עשה ל"ת ועשה עיקר משום העשה ושמעינן דאפי' עשה הבא מכלל לאו לא דחי. ובזה לא קשה קושי' תוס' ביצה דאמאי לא קאמר דאיכ' קלקול במוספין ואין לומר דמעלה ומלינה בראשו של מזבח. מ"מ תקשה לרבא דפוסל דלינה פוסלת בראשו של מזבח. אך לפי מה שאמרנו יש לומר דהגמ' לא הוצרך לומר בשלמא לת"ק יבוא עשה דפסח שיש בו כרת ודוחה עשה דהשלמה ומשמע הא אי לא הי' כרת לא דוחה אע"ג דעשה דהשלמה הוא רק בשב ואל תעשה זה הכל לר"א ולדידי' יש לומר דמלינה בראשו של מזבח וע"כ לא קאמר קלקול מוספין רק נתקלקלו בשיר וכו' ורבא לשיטתו בלא"ה ניחא לדידי' אפי' עשה דלית כרת דוחה עשה בשב ואל תעשה ובתוס' תירצו דעשה דרבים חמור ודחי עשה ומזה מוכח דעשה דפסח ל"ח עשה דרבי' דאל"כ ל"צ לומר משום דבכרת ובמג"א נסתפק בזה:

וגם נראה דהא קשה דלעולם דקאי על הבשר ונ"מ שיהי' שני לאוין ואע"ג דליכא מלקות משום דאין בו מעשה אך אי לא הי' שני לאוין וחשוב נל"ע היה רשאי לעבור על הלאו לקיים העשה משא"כ השתא דאיכ' שני לאוין ולא יכול לינתק נהי דאין לוקה מ"מ איסורא איכא ובש"א תירץ דבלא"ה איכא איסורא משום דאיכא עשה ואכלו את הבשר. אך לפי מה שכתבו דעל עשה ליכא איסור בח"ש א"כ אכתי איכ' נ"מ בח"ש דאי ליכא שני לאוין ואז העשה דמנתק הלאו אפי' איסורא ליכא בח"ש משא"כ השתא דאיכא שני לאוין איסורא איכא. אך לפי מה דסוברים דעל ב"י ליכא איסור בח"ש משום דל"ש אחשבי' וממילא ה"ה לענין נותר ל"ש אחשבי' וא"כ אפי' השתא דאיכא שני לאוין ליכא איסור בח"ש. אך נראה דדין זה אי בח"ש איכ' איסורא לענין ב"י תלי' דאי ב"י נל"ע ותקשה מה נ"מ בפלוגתא דב"ש וב"ה אי חמץ בכזית דהא מלקות ליכא דנל"ע ואיסור איכ' אפי' בח"ש וע"כ דהיכי דל"ש אחשבי' שרי ח"ש [משא"כ] [אי ליכא איסור בח"ש] משא"כ אי ל"ח נל"ע יש לומר דאפי' היכי דל"ש אחשבי' אסור ח"ש והתם נ"מ למלקות. וכבר אמרנו דלמ"ד דבשריפה חשוב נל"ע משא"כ לרבנן. ולפ"ז סוגי' דהכא דקאי לר"ע והוא סובר דבשריפה וא"כ ע"כ ליכא איסור בח"ש בב"י וה"ה לענין נותר א"כ ל"מ לומר דקאי על הבשר ולעבור בשני לאוין דמה נ"מ וע"כ דקאי על אימורין וקרא דחלב. חגי ע"כ קאי על חגיגה משא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן ולא הוי נל"ע ויש לומר דאפי' היכי דל"ש אחשבי' אסור ח"ש וא"כ יש לומר דקרא ולא ילין קאי על הבשר ולעבור בשני לאוין ונ"מ דאז לא יכול לנתק וא"כ אפי' אי נותר כדי לקיים העשה אסור ובח"ש וקרא דחלב חגי קאי על אימורין:

ובזה ניחא הא דהרמב"ם כתב בנותר משום דנל"ע דנ"מ בנותר לקיים העשה ובח"ש דאז ליכא איסור והא דפריך הגמ' אי אין לוקין על לאו שאין בו מעשה ל"צ לנל"ע דקאי לר"י לשיטתו דסובר דבשריפה וא"כ חשוב נל"ע וע"כ בח"ש היכי דל"ש אחשבי' שרי ליכא נ"מ דבכזית בלא"ה איכא עשה ואכלו את הבשר ובח"ש אפי' בלא נל"ע ליכא איסור דל"ש אחשבי' משא"כ לדידן:

ולפי מה שכתבנו דאי אמרינן דמימר חשוב אין בו מעשה ואפ"ה גז"ה דלוקה לא קשה קושי' הגמ' דנל"ע ולפ"ז יש לומר דאפי' היכי דאיכא שני לאוין חשוב נל"ע בפשיטות ניחא המכילתא הנ"ל דסתם מכילתא הוא ר' ישמעאל והוא סובר דלוקין על לאו שאין בו מעשה וא"כ מימר לא הוי גזה"כ וע"כ הא דלוקה הגם [דאין בו מעשה] דנל"ע משום דאיכא שני לאוין וא"כ יש לומר דלא ילין קאי על הבשר ולעבור בשני לאוין דאז לוקה הגם דנל"ע וקרא דחלב חגי קאי על אימורין משא"כ לדידן דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה וא"כ ע"כ דמימר גז"ה הוא וא"כ ל"ש דהיכי שני לאוין לקי בנל"ע וא"כ ל"מ לומר דקאי על הבשר ולעבור על שני לאוין וע"כ דקאי על האימורין וא"כ קרא דחלב חגי קאי טל חגיגה ושפיר פריך ר"כ ור"ס:

אך יותר נראה לפי מה שאמרנו דהיכא דעביד העשה בידי' אז חשוב נל"ע אפי' היכי דאיכא שני לאוין א"כ בפשיטות ניחא דאי אפשר לומר דקאי על הבשר ולעבור בשני לאוין דהא עביד העשה בידי' דשורפו ואז מנתק שני לאוין. אך אכתי תקשה דנ"מ דשרפו בשבת והוה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד דאי עביד לא מהני ואין לומר דאעפ"כ נשרף ולא גרע מאי נשרף ממילא כדכתבו התוס' בתמורה לענין מום אך כיון דמעשה נתבטל א"כ לא אתי חד עשה ועקר שני לאוין דתו ליכא מעשה:

אך הא הוא רמי לרב ורב דסובר דאין שמין לגנב ולגזלן משום דקני בשינוי ע"כ סובר דאי עביד מהני ועי' בתמורה דמסיק הגמ' כהן א"כ כיון דמעשה לא נתבטל א"כ אפי' שני לאוין ליכא מלקות וא"כ אי אפשר לומר דקאי על הבשר ולעבור בשני לאוין וע"כ דקאי על אימורין ושפיר פריך דהא קרא דחלב חגי קאי על חגיגה משא"כ לדידן דאי עביד לא מהני יש לומר דקאי על הבשר ולעבור בשני לאוין והגם דאיכא מעשה נ"מ בשרף בשבת:

ובזה ניחא קושי' תוס' שם וז"ל הא קרא בנותר מיירי דהא לקמן מחייב שוחט על חמץ אחד מבני חבורה מדכתיב לא ילין בתרי' דמשמע הני דקיימו בלא ילין וא"כ מה פריך דשפיר הא כל הלילה ילין וע"ש:

ונראה דהנה בס' אור חדש אית' וז"ל דהא לעיל ד' ד' פריך הגמ' דכ"ע חמץ משש שעות אסור מנ"ל ומשני אביי אך חלק ורבא יליף מלא תשחט ע"ח דם זבחי ופריך אימא כל חד וחד כי שחיט ומשני זמן שחיטה אמר רחמנא. ולכאורה יש לדקדק לאביי קרא למה לי להשביתו משש ואמאי לא ילפינן מקרא דל"ת כרבא וצ"ל משום דקשה לו דילמא כל חד וחד כי שחיט ולית ליה זמן שחיטה אמר רחמנא. והשתא לפ"ז קשה מאי פריך הש"ס אי הכי אפי' אחד בסוף העולם נמי זה אינו דאי אמרת אפי' יש לאחד בסוף עולם חמץ נמי אסור לשחוט הפסח לחבורה אחרת הדרי קושי' לדוכתא למה לי אך חלק ת"ל דנאסר חמץ משש שעות מקרא דל"ת ואין לומר דה"א כל חד כי שחיט נאסר לו לבדו החמץ זה אינו דהא תיכף בשעת זביחת פסח ראשון צריך כל אחד לבער כיון דלאו זה נאמר ג"כ כשיש לאחד חמץ בסוף העולם הרי כולם מחוייבי' להשבית את חמצן קודם התחלת זמן שחיטה ראשונה וע"כ צ"ל דרק על החבורה קפיד קרא שלא יהי' לאחד מהם חמץ בשעת זביחת פסחו ושפיר יש לומר לכל חד כי שחיט נאסר לחבורתו וא"כ מה פריך אפי' אחד בסוף העולם נמי וצ"ל דשם פריך לרבא דס"ל לסברא פשוטה זמן שחיטה אמר רחמנא ולית לי' דרשא דאך חלק א"כ שפיר יש לומר אפי' אחד בסוף עולם נמי. וע"ש. וכיון דע"כ הסוגי' קאי לרבא והוא סובר דאי עביד לא מהני יש לומר דקאי על הבשר ולעבור בשני לאוין ולקי אע"ג דאיכא מעשה נ"מ בשרף בשבת דאי עביד לא מהני רק דלא גרע מנעשה ממילא ל"ח מעשה ושפיר יליף מזה הנך דקיימו בלא ילין דכיון דקאי על הבשר ולא על האימורי'. ולפ"ז אביי לשיטתו לא יליף כרבא מקרא דל"ת דא"כ תקשה אפי' אחד בסוף העדים נמי ואין לומר הנך דקיימי בלא ילין דהא לדידי' ע"כ קאי על אימורין דהא לדידי' אין נ"מ בין שני לאוין דהוא סובר דאי עביד מהני, וניחא הסוברים כאביי דילפינן מאך חלק דהם סוברים דאי עביד מהני והרמב"ם לשיטתו דסובר דלא מהני וע"כ יליף כרבא מל"ת:

והנה מה שכתבנו דלמ"ד דבשריפה אז חשוב נל"ע משא"כ לרבנן. ניחא בזה דברי הרמב"ם דיליף לקובעו חובה בזמן הזה מקרא דבערב תאכלו מצות והקשו הא כיון דפסק כר"י לפני זמנו דעובר א"כ ע"כ היקשא בעינן לא תאכל חמץ שבעת ימים תאכלו מצות לקובעו חובה. ונראה דהא בירושלמי הקשה דאמאי לא אכלו מצה מחדש אמאי לא דחי עשה ל"ת ותירצו דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור והקשה בש"א דא"כ בעינן הך מבערב תאכלו מצות כדי שיהי' נשנית גם לאחר הדיבור ואז דוחה ל"ת וע"ש. אך במקנה איתא דאפי' אי היה לאחר הדיבור לא דחי דמה בכך הא בעינן שאם היה חמץ יהי' איסור חמץ והכא ליכא איסור חמץ דאין איסור חל על איסור אך הא הוי איסור מוסיף דנוסף לאו דב"י אך אית' במש"ל דהיכא דליכא מלקות ל"ת מוסיף ומה"ט איסור הנאה ל"ח מוסיף כיון דליכא מלקות על הנאה וא"כ לאו דב"י דנל"ע וליכא מלקות ל"ת מוסיף. אך זה לר"י לשיטתו דסובר דבשריפה וחשוב נל"ע וע"כ אפי' אי נשנית לאחר הדיבור לא יוצא במצה של חדש דליכא איסור חמץ דאין אחע"א משא"כ לדידן בעינן לזה וע"כ יליף לקובעו חובה מבערב תאכלו מצות:

ובאמת נראה על קושי' המקנה דהא בתשובות ב"א הקשה דאמאי א"י במצה של טבל משום דאין איסור חל על איסור הא הוי איסור ב"א דקודם שנתחמץ כל צורכו אינו ראוי לאכילה וליכא איסור טבל ולא איסור חמץ דחשוב שלא כד"א ובשעה שנתחמץ כ"צ חשוב איסור ב"א ואמרנו לפי התוס' יבמות דאפי' באיסור ב"א אי חדא איסורא יש לו היתר ולא לאידך אז חל רק האיסור שאין לו היתר וה"ה הכא דאיסור חמץ יש לו היתר ולא איסור טבל וע"כ אין אחע"א אפי' בב"א משא"כ לענין חדש דג"כ יש לו היתר כמו חמץ הוי שפיר איסור בב"א ושפיר הקשה בירושלמי:

ועי' בס' ברוך טעם דכתב דדין זה היכי דלאו כולל יותר ל"ח נל"ע זה אמרינן קיימו ולא קיימו משא"כ אי אמרי' ביטלו ולא ביטלו אז הגם דלאו כולל יותר חשוב נל"ע. ובזה ניחא הא דרבא הוכיח דר"ע לא סובר מתוך שהותרה לצורך וכו' והקשה דכיון דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר ליכא צורך קצת. אך הא רבא סובר דהתראת ספק ל"ח התראה א"כ ע"כ דסובר קיימו ולא קיימו א"כ ל"ח נל"ע כיון לאו כולל יותר לענין נשים וא"כ אסור להשהות ע"מ לבערו ושפיר דייק דל"ס מתוך. וניחא קושי' תוס' ביצה הנ"ל דאמאי לא קאמר ר"ע הוא דל"ס מתוך דלפי האמת אין ראי' דיש לומר משום דליכא צורך קצת דיכול להשהות ע"מ לבערו. וניחא לר"י דסובר דח"ש אסור מה נ"מ בפלוגת' דב"ש וב"ה דמלקות ליכא דנל"ע ואיסור איכא אפי' בח"ש. אך ר"י דסובר קיימו נ"ח נל"ע דלאו כולל יותר לענין נשים:

והנה אי בכל לאו הנל"ע רשאי לעבור על הלאו כדי לקיים העשה. עי' בש"א ועי' במס' ב"מ ד' ס"ב דמקשה שם למ"ד דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין מהא דהניח להם אביהם מעות של ריבית דאין חייבים להחזיר הא אביהם חייב להחזיר ומשני דבדין הוא דהוא נמי אין חייב להחזיר והא דקתני בדידהו משום סיפא דבדבר המסוים דחייבין להחזיר מפני כבוד אביהם וכו' ופריך הא אינו עושה מעשה עמך. ומקשין דקושי' זו בלא"ה אפי' אי אמרינן דאביהן חייב להחזיר וע"כ דהנה לאו דריבית חשוב נל"ע. אך זה למ"ד דיוצאה בדיינין משא"כ למ"ד דא"י בדיינין אפי' כי מחזיר לא מתקן הלאו. ולפ"ז ניחא דאי אמרינן דאביהן חייב להחזיר וחשוב נל"ע אז לא קשה דאינו עושה מעשה עמך דיש לומר דנטל ע"מ לקיים העשה להשיב דאז לא עביד איסור כלל משא"כ השתא דמשני דאביהן אינו חייב להחזיר ולא הוי נל"ע ואינו רשאי לעבור על הלאו לקיים העשה מקשה שפיר דאינו עושה מעשה עמך ובאמת בחידושי הר"ן אית' דהיכי דחייב לצי"ש ג"כ חשוב נל"ע וא"כ כיון דאפי' למ"ד דא"י בדיינין לצי"ש חייב להחזיר אכתי חשוב נל"ע ולא פריך הגמ' דיש לומר דלקח ע"מ לקיים העשה. אך תקשה מהא דאית' פ' א"מ ואע"ג דהדרי לאחר יאוש מתנה בעלמא דקני ביאוש והא הרמב"ן סובר דאפי' ביאוש מחויב להחזיר לצי"ש ואכתי נל"ע הוא ואפשר יש לחלק דהרמב"ן לא קאמר כן רק בגזל ומה"ט הוי מה"ב אפי' לאחר יאוש ולא באבידה אך זה אינו דהא איירי דנטלה ע"מ לגזול:

והנה הא דקאמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו בריבית ובגזל וכו' ומסיק הגמ' לכובש ש"ש ולעבור בשני לאוין והקשו בתוס' ולוקמא בגזל ולעבור בשני לאוין ותירצו משום דליכא מלקות דנל"ע ותמה במרש"א דגם כובש ש"ש נל"ע. ועי' בקצה"ח דכתב דנ"מ לאחר יאוש דאפי' אי מחזיר מתנה בעלמא הוא גזל יאוש לא קני'. ולפי הנ"ל אפי' אי יאוש קני בגזל דכיון דחייב לצי"ש להחזיר אכתי חשוב נל"ע. ויותר נראה לפי מה דסובר רב בב"ק דשבועה קונה אך רבא סובר דזה במלוה ולא בפקדון דהוא בעין. ולפ"ז כש"ש הגם דננ"ע מ"מ נ"מ בכבר נשבע ובאו עדים דאז קני' ואפי' כי מחזיר מתנה בעלמא הוא משא"כ בגזל לא אמרינן דשבועה קונה וכן הא דפריך ולוקמא בריבית ניחא הגם דנל"ע דהא בריטב"א בקידושין דאפי' למ"ד די' בדיינין מ"מ לא צריך להחזיר אותו דבר שלקח. ועי' באה"ע סי' כ"ח וממילא דשבועה קונה ונ"מ לאחר שנשבע לשקר דקני':

והנה בס' פ"י איתא דהגם בכל לאו נל"ע נהי דליכא מלקות אבל איסור עביד אבל בריבית למ"ד דחשוב נל"ע כי מקיים לעשה אפי' איסורא לא עביד דכיון דעיקר הלאו משום וחי אחיך עמך והרי החזיר. ובזה ניחא הרש"י בב"ק דפי' על הא דהבנים ל"צ להחזיר משום דרשות יורש כרשות לוקח והקשה דאמאי לא פי' טעמא של רבא משום לדידי' אזהיר רחמנא. ועי' בג"ת ובמש"ל:

והנה הא דלא פי' רש"י בב"מ טעמא משום דרשות יורש כרשות לוקח נראה דהא יש לומר דאפי' למ"ד דא"י בדיינין זה דווקא בנתן לו מדעתו ולא בלקח בע"כ דהא אפי' באבק ריבית דלכ"ע א"י מ"מ בלקח בע"כ מוציאין ממנו וא"כ לא פריך הגמ' דיש לומר דלקח בע"כ וע"כ אביהן חייב להחזיר אך אז גם הבנים צריכין להחזיר דחשוב כמו גזל משא"כ אי משום רשות יורש וכו' מה בכך דחשוב גזל מ"מ קני' בשר"ש וע"כ לא הביאו רש"י טעם זה. ולפ"ז אין ראי' דרב"ח סובר דיוצאה בדיינין דאל"כ בלא"ה בנים פטורין אך נ"מ בלקח בע"כ:

אך עיקר הקושי' דאמאי לא פי' רש"י ב"ק טעם זה וע"כ נראה דהא התוס' הקשו דילמא הא אביהן חייב להחזיר הוא לצי"ש אך דא"כ גם הבנים מחוייבין לפי הרמב"ן דאפי' ביאוש ושר"ש מחויב להחזיר לצי"ש א"כ מה בכך דהבנים קני' ביאוש ושר"ש וע"כ הבי' רש"י טעם זה משא"כ לטעמא לא קשה דיש לומר לצי"ש ומ"מ הבנים פטורים:

אך יותר נראה דרש"י הוצרך לזה מדפריך שם והא אינו עושה מעשה עמך וקשה דילמא נטל ע"מ לקיים העשה דשרי והגם דבעלמא אסור בריבית שרי דכיון דלא עביד איסור כלל וע"כ כתב רש"י טעמא דרב"ח ולדידי' ע"כ חשוב כמו גזל מדהוצרך לומר דכרשות לוקח א"כ אסור כמו בגזל אפי' ע"מ לקיים העשה. אך קשה הא דקאמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל ובריבית הא לא דמי דבריבית שרי ע"מ לקיים העשה. ועי' בתוס' דהקשו דאמאי לא קאמר דלכ"ע יוצאה בדיינין והא דלוקה משום דסובר דלוקה על לאו הנל"ע ופליגי בזה ובפ"י תמה דהא אין אדם לוקה ומשלם וע"ש. ונראה לפי מה דסובר רש"י דהא דצריך להחזיר זה בתובעו. ועי' בט"ז דסובר דמשום זה ל"ש שיעבוד דר"נ בריבית דקודם שתבעו אינו מחויב כלל וא"כ לא בא בב"א דלאו עבר משעת לקיחה וחיוב חזרה בשעה שתבעו ולא מיבעי' אי צריך להחזיר אותו דבר:

ועי' ברמב"ם דפסק דאפי' עשיר שלקח משכון דאינו לוקה משום דנל"ע. ועי' במש"ל דתמה דבעשיר דאין צריך להחזיר לא חשיב נל"ע ואמאי לא לקי ותירץ דכיון דבעני דצריך להחזיר ולא לקי וע"כ הלאו קליש ואינו לוקה אפי' בעשיר דליכא העשה וע"ש:

ועי' בב"מ ד' ע"ב בתוס' שם דהקשו דאמאי אין העדים נפסלין דחתימו על שטר שיש בו רבית ועוברים על לאו לא תשימון אע"פ שאינן מרויחים יש להם לפסול דקיי"ל כאביי דלא בעינן רשע דחמס וכתבו דאיירי ברבית דרבנן ולא נפסלו באיסור דרבנן כיון שאין מרויחים כלום הגם שבעבירה דאוריית' נפסלים אי נמי אפי' ברבית דאורייתא יש להכשיר דשמא לא תשימון לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים ולכך כשרים. ועי' במש"ל פ' ד' הלכות מלוה ולוה דתמה על קושי' תוס' וז"ל שהרי אין בלאו זה מלקות שהרי ניתן להשבון וכיון דלא מיפסלו לעדות וע"ש דרצה לומר דהא עכ"פ מדרבנן הן נפסלו ואע"ג דפסול דרבנן בעי הכרזה זה דוקא בעברו על עבירה דרבנן אבל פסולי דרבנן מחמת עבירה דאורייתא לא צריך הכרזה וע"ש דהביא בשם הג"ת דסובר דהעדים הן בני מלקות דבהם ל"ש העשה דהשבון רק במלוה הוא בתורת השבון וע"ש. וקשה מהרמב"ם דסובר דאפי' בעשיר דליכא העשה אפ"ה ליכא מלקות כיון דבעני נל"ע וא"כ ה"ה בעדים הגם דל"ש העשה דהשבון אך כיון דאצל המלוה ליכא מלקות דנל"ע הלאו קליש וגם לעדי' וליכא מלקות וע"כ צריכין לומר משום דמדרבנן עכ"פ נפסלו הגם דלא הי' הכרזה:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה