אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק ב אות ע › עדים שהעידו שלא בפני בע"ד

חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות

אות ע · עדים שהעידו שלא בפני בע"ד

יתבאר עד אי נעשה דיין

יתבאר עדים שהעידו שלא בפני בע"ד אי מועיל בדיעבד

ועיין ח"מ סי' כ"ח וסימן ק"י ועיין ב"ק פ' ד' עיין בחמ"ש סימן כ"ח דהיכא דהוא חולה או עדים חולים דמקבלים שלא בפני בע"ד ובדיעבד שלא נתקבל העדות בפניו איכא פלוגתא בראשונים אי מועיל כיון דחזינן דבעדים חולים מהני וע"כ משום דלא אפשר חשוב דיעבד אלמא דבדיעבד מועיל ומזה הוכיחו דהא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד הוא רק מדרבנן והרבה סוברים דאפי' אי הוא דאורייתא מ"מ הקילו חכמים היכי דאי אפשר כגון בעדים חולים וכמו כן בדיעבד שלא נתקבל בפניו אך עכ"פ הוא רק מדרבנן הקילו בדיעבד:

ולפ"ז לא קשה מה שהקשו הא דאיתא ב"ק דרבה סובר דשורף שט"ח דפטור ופריך היכי דמי אי דאיכא עדים דידעו מה כתוב בשטרא נכתוב ליה שטרא אחרינא ואי דליכא סהדי מנא ידעינן ומשני במאמינו והקשו דא"כ למאי צריכין קרא למעוטי שטרות מכפל הא קשה קושית הגמ' לדוכתא והכא ל"ש במאמינו דא"כ הוי מודה בקנס ועיין בים התלמוד. ונראה דהא בתומים הקשה מה מקשה הגמ' הא משכחת בכה"ג שמעידין בפני ב"ד שזה שרף שטרו בפני השורף ולוה אין בעיר וא"כ לגבי שורף מועיל עדותן משא"כ לגבי הלוה וטרם שבא הלוה מתו או שנפסלו בעדים וא"כ לגבי הלוה לא מהני עדותם ואינן יכולין לכתוב שטר אחר משא"כ לגבי השורף. אך לא קשה דבכה"ג מועיל העדות גם לנגד הלוה דלא גרע מעדים חולים דכיון דאי אפשר מהני שלא בפני בע"ד ובפרט לפי מה דאיתא בד"מ דאף אי קבלו העדות כשלא היו חולים ואח"כ אי אפשר עוד לקבל עדות שהלכו למדה"י ג"כ מהני אע"ג שבעת הקבלה היה שלא כדין מ"מ כיון דעכשיו אי אפשר מהני א"כ כש"כ בזה דהיה הקבלת עדות כדין לנגד השורף דהיה בפניו א"כ פשיטא דבאם טרם שבא הלוה מתו דמועיל גם לנגד הלוה ושפיר פריך הגמ' וזה לאחר התקנה שתיקנו דהיכי דאי אפשר מועיל קבלת עדות שלא בפני בע"ד משא"כ מה"ת לא מועיל וע"כ איצטריך קרא למעוטי מכפל באופן הנ"ל דנתקבל שלא בפני הלוה וטרם שבא מתו העדים דלנגד הלוה לא מועיל עדותם:

הנה במרדכי ב"ק הוכיח דאפי' בדיעבד לא מועיל מהא דאיתא בכתובות דהזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי הכחשה הוי אלמא דאפי' בדיעבד לא מועיל מדקאמר דהזמה לא הוי ויש דוחי' דהזמה חידוש הוא משא"כ בעלמא וע"ש ולפ"ז לפי מה דסוברים דהא דהזמה חידוש זה רק לרבא דסובר דמכאן ולהבא נפסול משום דהזמה חידוש הוא משא"כ לאביי דסובר דלמפרע נפסל ל"א דחידוש הוא וא"כ לדידי' ע"כ שמעינן דאפי' בדיעבד לא מועיל שלא בפני בע"ד:

ובזה ניחא קושית תוס' ב"ק דף ל"ט ד"ה ולא משלם אלא פלגא דמועד דתמהו דאמאי רבא לא משני הכי דאיירי במועד ולא נטריה כלל ור' יעקב סבר כר"י בחדא דאלו דר"י סבר דצד תמות במקומה עומדת ופליג עליו בחדא דאילו ר"י סבר דמעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו ור' יעקב סבר דאין מעמידין וע"ש:

ולכאורה נראה דהנה לעיל בתוס' תמה דמ"ט דאין מעמידין אפוטרופוס לתם ואין לומר משום דמשתלם מגופו חשו חכמים שלא יפסיד שורי שהוא דבר מסויים אבל מועד דמשתלם מכל דבר לא חשו דהא לר' ישמעאל ב"ח הוא ויכול לסלוקיה בזוזי וע"ש. ונראה דהא מהר"מ הקשה לפמ"ש הרא"ש בשמעתין על הא דקאמר רבא לעולם לא תיפוך ומזיק שאני דהיינו מפני תק"ה שלא ירבה להזיק ע"כ נזקקין לנכסיהן אפי' כשהן קטנים א"כ למה לא כתבו התוס' דטעם דאין מעמידין משום דאין נזקקים לנכסי יתומים קטנים דהא בתם ל"ש תיקון העולם וע"ש:

ולכאורה נראה לפי מה דאיתא בתוס' דהא דפריך הגמ' דאין נזקקין ליתומים קטנים והוצרכו לתרץ דמועד שאני ותי"ל דהכא ליכא משום צררי וכן טעמא דרבא משום שובר ליכא הכא ותירצו דקושית הגמ' משום דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד וקטן כשלא בפניו דמי דחוב מחמת אביהם הוא משום צררי וחוב הבא מחמתם הוא משום דחשוב שלא בפניו ולפ"ז לפי מה דאיתא בתוס' עירכין דבדבר ברור מקבלין עדים בפני קטן הגם דחשוב שלא בפני בע"ד וע"ש דף כ"ב ע"ב תוס' ד"ה אמר ר"א דהקשו מהא דבר תמוה דר' אחא לקמיה דר"א אמר ליה שלו הוא תובע א"ל והא מייתי סהדי דאחזקי בחיי אבוה אמר ליה וכו' וכי מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ומ"ש משמעתין דהיכי דנמצאת שאינו שלו מקבלין עדים אע"פ שהיתומים קטנים ותירצו דגם אי מייתי סהדי דהוחזק ג' שנים ג"כ לא הוי דבר ברור דמ"מ יכול להיות שאינו שלו וע"ש:

וניחא בזה להסוברים דאפי' בהוחזק ג' שנים מ"מ צריך לישבע שהי"ס ועיין בחמ"ש סימן ק"מ והקשה מהא דאיתא ב"ת גבי רבה בר שרשום אלא איכבשא לשטר משכנתא ואז יהא נאמן בלא שבועה במיגו דלקוח וקשה דהא אפי' יש לו עדים וחזקה צריך לישבע שהי"ס עכ"פ ומה ירויח בזה וע"כ נראה דהא דסוברים דצריך לישבע משום דגם חזקה אינו דבר ברור שהיא שלו דכיון דחזינן דאין מקבלין עדות בפני הקטן שהוחזק ג' שנים משום דחשוב שלא בפניו ואע"ג דבדבר ברור מקבלין וע"כ דל"ח דבר ברור וע"כ סוברים דצריך לישבע שהי"ס וזה אליבא דאמת דקאמר אביי לקוחה בידי לא מצי אמרת וכו' ופי' הרמב"ן דכיון דבעית לאיתויי סהדי שהוחזקת בה בחיי אבוהן ואין מקבלין עדים בפני קטן דאלמא דלא דבר ברור הוא וע"כ סוברים דצריך לישבע משא"כ לס"ד ע"כ היה סובר דחשוב דבר ברור חזקה ג' שנים פשיטא דל"צ לישבע וע"כ קאמר דיש לו מיגו דלקוח. אך הקשו עוד דא"כ ל"צ הגמ' לומר דמועד שאני והיינו מפני תקה"ע מקבלין שלא בפני בע"ד ותי"ל דהא בדבר ברור מקבלין בפני קטן. אך נראה דנ"מ דלפי מה דקיי"ל דמועד שרדף אחר שור וזה אומר דמועד הזיק ומזיק אומר שמא דאפשר דבסלע לקה דחייב ועיין בש"ך דחשוב חזקה בהדי בו"ש דאז לכ"ע ברי עדיף ולפ"ז נ"מ היכי דהעדים לא ידעין רק מרדיפה לחוד והמזיק אומר שמא דאפשר דבסלע לקה דאז נהי דסגי בעדי רדיפה דכיון דהוא מועד בודאי הוא הזיק מ"מ אינו דבר ברור דרק חזקה בעלמא ואז אין מקבלין עדים בפני הקטן רק מכח תקה"ע שלא ירבה להזיק וא"כ לא קשה קושית מהר"מ דהא בתם דליכא חזקה לא סגי בעדי רדיפה לחוד רק עדי נגיחה וא"כ הוי דבר ברור ומקבלין עדים בפני קטן וא"כ נהי דליכא משום תקה"ע מ"מ מקבלין עדים וע"כ שפיר הקשו בתוס' מ"ט דאין מעמידין אפוטרופוס לתם וכו':

וגם נראה לפי מה דאיתא בתוס' דף ל"ג ובשמ"ק דאליבא דר"ע קיימא ליה ברשותו משעת הנזק קודם העמדה בדין וחשבינן כאילו בא חצי נזק לידו מאותה שעה וע"ש ולפ"ז לפי מה דקיי"ל דלהחזיק מקבלין עדים שלא בפני בע"ד וא"כ בתם אי אפשר לומר דמש"ה אין מעמידין משום דאין נזקקין ליתומים קטנים דחשוב שלא בפני בע"ד דחשוב להחזיק לר"ע ומקבלין אפי' שלא בפני בע"ד וא"כ נהי דל"ש מפני תקה"ע מ"מ מקבלין עדים:

ולפ"ז לר' ישמעאל דסובר בע"ח הוי אז יש לומר שפיר דמש"ה אין מעמידין משום דאין מקבלין עדות בפני קטן לדידי' לא הוי להחזיק ומשום תקה"ע ליכא בתם וניחא קושית תוס' מ"נ דאליבא דר"ש דל"ש דחש על שורו שלא יפסיד דהא יכול לסלק בזוזי הא לדידיה יש לומר משום דאין מקבלין עדי' ולר"ע דל"ש זה דהא הוי להחזיק לדידיה יש לומר דחש שלא יפסיד שורו. וניחא דברי העיר שושן שכתב הטעם משום דחשו חכמים שלא יפסיד שורו ותמה בסמ"ע דהא בתוס' דחו זה אך אליבא דר"ע אמרינן טעם זה ולר"ש הוא משום דאין מקבלין וכו':

גם יש לומר על קושית תוס' דתקשה לרי"ש דהא מהר"מ הקשה דילמא מש"ה אין מעמידין משום דחשוב שלא בפניו ותקה"ע ל"ש בתם וע"כ נראה לפי מה דאיתא בחידושי הרי"מ דבקנס דכל כמה דלא איגמר הדין לאו בר חיובא א"כ הקבלת עדות חוב גמור הוא לחייב מה שלא היה חייב באמת בלא קבלת העדות ואין חבין שלא בפניו וע"כ מדאורייתא אין מקבלין שלא בפניו משא"כ בעלמא בכל חוב דאם באמת הוא חייב גם בלא קבלת עדות הוא חייב לשלם והקבלת עדות אינו רק לברר שהוא חייב ומנ"ל דבזה לא נקבל העדות שלא בפניו הא אין זה חוב כלל רק לשלם מה שחייב בלא זה לשלם ולכך בכל דוכתא בממון רק מדרבנן אין מקבלין וע"כ מועיל בעדים חולים וה"ה דמהראוי להקל בקטן דג"כ אי אפשר דצריך להמתין עד שיגדלו וע"ש. ולפ"ז לפי שיטת הראב"ד שהביא ברשב"א דסובר דאליבא דר"ע דשותפין נינהו לדידי' קני דפ"נ לא מיפטר בהודאתו וע"ש ולפ"ז ל"ש אליבא דר"ע לומר דמדאורייתא אין מקבלין שלא בפניו דהא החיוב לא בא ע"י העדים דהא אי הודה מעצמו ג"כ חייב והעדים לא באו רק לברר שהוא חייב ורק מדרבנן אין מקבלין והקילו היכי דאי אפשר וה"ה בקטן דחשוב לא אפשר וא"כ ל"ש הטעם משום דאין מקבלין אך לדידי' יש לומר משום דחשו על השור שלא יפסיד ולרי"ש נהי דל"ש זה לדידי' יש לומר משום דאין מקבלין דהא לדידי' פטור במודה והחיוב בא רק ע"י העדים א"כ מדאורייתא אין מקבלין ולא הקילו היכי דאי אפשר והא דפריך בסוגיא על הא דאמר רבא ואם הוחזקו נגחנין מעמידין לכם אפוטרופוס ומעידין בפני אפוטרופוס ומשוינן להו מועד וכו' ופריך הא אין נזקקין ליתומים קטנים משום דחשוב שלא בפני בע"ד כבר כתב בחידושי הרי"מ הנ"ל דג"כ חשוב חוב דהא אי אין מקבלים העדים באמת אינו נעשה מועד ואינו חייב כלל ועכ"פ אמרינן דקושית הגמ' הא אין נזקקין משום דאין מקבלין עדים שלא בפניו וע"ז משני דמועד שאני וא"כ תקשה לכאורה על אביי דמשני דאיירי במועד ואי אין מעמידין אינה נגבית רק חלק מועד דצד תמות במקומה עומדת ואמאי לא אמרינן דכיון דבטל העדות לחלק תמות משום דחשוב שלא בפניו ואין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד בטל גם לחלק מועד כמו בעדים הקרובים לזה ורחוקים לשני דאמרינן דבטל כל העדות ועיין בירושלמי וברא"ש פ"ק דמכות ולהנך הסוברים דאפי' בדיעבד שהעידו שלא בפניו לא מועיל א"כ חשוב פסול גמור וא"כ אמאי לא אמרינן עדות שבטלה וכו'. ועיין בשעה"מ דתמה כן באם העידו לפני שותף אחד ושותף השני לא היה דאמאי לא אמרינן עדות שבטלה וכו' ולהנך הסוברים דהא דאין מקבלין הוא רק מדרבנן ניחא דפסול דרבנן אינו מבטל כל העדות, אך אביי לשיטתו דסובר כר"פ דהא דאין נזקקים משום דיתמי לאו בני מצוה נינהו וא"כ לדידי' יש לומר דאפי' בחלק תמות הא דאין נזקקים אינו משום דחשוב שלא בפניו ואין מקבלין עדים דיש לומר דדמי לעדים חולים רק משום דלאו בני מצוה נינהו ובחלק מועד עשו תקנה וע"כ ל"ש לומר עדות שבטלה כיון שאינו הטעם משום דאין מקבלין וכו' וא"כ ניחא קושית תוס' דאמאי לא משני רבא כאביי דהא רבא סובר דטעמא דאין נזקקין משום שובר והכא ליכא משום שובר וע"כ דקושית הגמ' משום דאין מקבלין וכו' וא"כ תקשה דאמאי לא אמרינן עדות שבטלה וכו' וע"כ צריך לתרץ דעבדי שמירה פחותה וגובה חלק של תמות:

וניחא בזה הרמב"ם דסובר דמלך חייב בקרבן שה"ט ובהדיא איתא בשבועות ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד אמר ר"פ למעוטי מלך וע"כ נראה דהא הקשה בהא דקיי"ל עדים החתומין על השטר דנעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד וגם קיי"ל דהעדים יכולים לכתוב ולחתום אח"כ שלא בפני הלוה ואמאי מהני נהי דהוי בשעת חתימתם כאילו נחקרה והעידו בפני ב"ד מ"מ כיון שאין הלוה והמתחייב כאן וחותמים הוי כאילו העידו בב"ד שלא בפני בע"ד דלא מהני ויכולים לחזור ולהגיד דלא עדיף חתימתם מאם העידו שלא בפני בע"ד בע"פ בב"ד והיה אפשר לומר דכיון דהוא מדעת הלוה שאמר כתבו ולחתום שפיר מהני כמו אם הלוה נתרצה שיקבלו עדות שלא בפניו דמועיל וזה סברת התוס' דל"ח שטר רק בנעשה מדעת המתחייב משא"כ בההיא דכותב אדם עדותו על השטר שהוא שלא מדעתו לא הוי כנחקרה והטעם דכיון דהוא שלא מדעת המתחייב לא מהני משום דאין מקבלין שלא בפני בע"ד וזה וזה כוונת התוס' דהקשו מה מועיל מודעא בכתב הא לא נעשה מדעת המתחייב והוא תמוה דבשלמא גבי לוה וכה"ג דתלוי בדעתו בעינן שפיר לענין החתימה שיהיה מדעתו משא"כ מודעא ל"ש זה. אך כוונת התוס' דכיון דהוא שלא מדעתו ממילא לא מהני שלא בפניו ולא הוי כנחקרה דהא לענין קבלת עדות על המודעא שפיר אין מקבלין שלא בפניו הגם דלא בעינן דעתו ותירצו דכדי להציל האנוס הקילו חכמים. ולכאורה קשה דאיך מצינו זה דהקילו חכמים להכשיר מפי כתבם משום האי טעמא ולמ"ש שפיר דחשוב כעדים חולים כיון דא"א בענין אחר הקילו חכמים לקבל שלא בפני בע"ד ובמודעא ג"כ הפסיד הוא ולכך מקבלין וממילא הוי כנחקרה ולא הוי מפ"כ ועיין בחידושי הרי"מ. ובזה ניחא הא דרבא סובר דלא כתבינן מודעא אזביני ואמאי בגט כתבינן נהי דגט חשוב כמכר הא בזביני לא כתבינן. אך לפי מה דכתבו האחרונים דמש"ה סובר רבא דלא כתבינן דכיון דקיי"ל דאגב אונסו וזוזי גמר ומקנה וע"כ דאפי' ס' אין בו דאל"ה אמאי לא אוקמי' על חזקת מ"ק אך במסר מודעא חזינן דיצא מכלל בני אדם דנתרצה אגב אונסו וזוזי וכיון דל"ש שימסור מודעא דהא סתם בני אדם גמרו ומקנה אגב אונסו וזוזי והא דהקילו דמהני מודעא בכתב הגם דחשוב מפ"כ והוא רק מתקנת חכמים וכיון דל"ש במילתא דל"ש לא תיקנו רבנן ועיין בס' יש"י, וכבר אמרנו דמש"ה לא מועיל מדאורייתא דחשוב כנחקרה משום דהוא שלא בפניו והפוסקים סוברים דאפרושי מאיסורא לא בעינן בפניו וע"כ בעדי קידושין מהני שלא בפניו. וע"כ ניחא אע"ג דרבא סובר דלא כתבינן על זביני מ"מ בגט דחשוב לאפרושי מאיסורא ומדאורייתא מקבלין ול"ש במילתא דל"ש לא תקנו:

וניחא בזה קושית א"מ סי' ל"ב על הא דכתבו שטר אירוסין לשמה ושלא מדעתה דרב ורבינא סוברים דמקודשת וקשה הא הוי מפ"כ דלא נעשה מדעת המתחייב דנכתב שלא מדעת האשה. ולפ"ז לא קשה דהא עיקר הטעם משום דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ובקידושין מקבלין ולא איכפת בזה דנעשה שלא מדעת המתחייב. אך קשה הא דפריך הגמ' בקידושין פ' ג' בסוגיא דחבילה אי דאית ליה סהדי להאי דקדשה ואית ליה סהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי וקשה דילמא איירי דהעידו שלא בפני האשה דגט וצריכה דבזה לא בעינן בפניו. אך לענין ממון הכתובה וע"כ מותר החבילה הוא בספק

ולפ"ז ניחא הא דקיי"ל דלא כרבא דלכאורה יש לומר דגם במודעא על המכר חשוב אפרושי מאיסורא לא תחמוד אך רבא סובר כמסקנת הגמ' דב"ק דאיירי באמר רוצה אני דאז ליכא ל"ת משא"כ לדידן דל"ב רוצה אני ואיכא משום אפרושי מאיסורא ולא בעינן בפי' ול"ש מילתא דל"ש לא תקנו חכמים:

ולפ"ז ניחא הרמב"ם דהא בתומים הקשה דהא גם מלך יכול להעיד ע"י כתב וכתב דכיון דאינו ראוי לבילה וע"כ לא מועיל מפ"כ וקשה דהא עיקר הטעם משום דהוא שלא בפניו וא"כ לפי מה דמסיק הגמ' דבמועד עשו תקנה אע"ג דחשוב שלא בפניו וממילא דה"ה דמהני מפ"כ ואכתי משכחת דמלך מחויב להעיד כגון במועד דמהני בקטן דשלא בפניו חשוב וה"ה דמהני מפ"כ. אך ר"פ לשיטתו דסובר משום דלאו בני מיעבד מצוה נינהו ויש לומר דקושית הגמ' אזלא רק מש"ה אין נזקקין וע"ז משני דמועד עשו תקנה משא"כ לדידן דטעמא משום צררי והכא ל"ש זה וע"כ דקושית הגמ' משום דאין מקבלין עדי' וע"ז משני דמועד שאני וא"כ משכחת דגם מלך מחויב להעיד עי"כ:

גם יש לומר על קושית תוס' דאמאי לא משני רבא כאביי דלפי מה שכתבו דמש"ה אין מקבלין עדות על קטן הגם דחשוב הפסיד ודמי לעדים חולים דהא כיון דקיי"ל דמכאן ולהבא הוא גובה וא"כ גם בלוה כל זמן שאין הב"ד מוציאין מידו הנכסים הם שלו וחשוב חוב גמור מה שמקבלין עדים שלא בפניו אך זה אינו דכיון שהמצוה עליו לפרוע אין כאן חוב אבל יתמי דכיון דלאו מיעבד מצוה וא"כ אע"ג דיש לו שעבוד על הנכסים מ"מ כל זמן שאין ב"ד מוציאין מהם אין חייבים כלל והנכסים שלהם שפיר הוי חוב גמור וע"כ אין מקבלין הגם דחשוב הפסד וע"ש בס' הנ"ל ולפ"ז יש לומר דהא קשה דמה בכך דצד תמות במקומה עומדת מ"מ כיון דהוא מועד ועשו תקנה משום ת"ה יגבה גם צד תמות וע"כ נראה דאביי לשיטתו דסובר למפרע גובה וא"כ ל"ש בקטן דאין מקבלין דחשוב שלא בפניו דהא דמי לעדים רוצים לילך למדה"י וחוב גמור ליכא דכיון דלמפרע נכסי' הם שלו וע"כ מקבלין ואין זה מפני תקנה תה"ע והא תינח חלק מועד דמעלי' משלם משא"כ חלק תמות דכיון דבמקומה עומדת וניגבית מגופו ובמטלטלין לא אמרינן למפרע גובה וע"כ על צד תמות אין מקבלין עדות משא"כ רבא דסובר דמכאן ולהבא גובה וע"כ הא דגובה חלק מועד משום תקנה הוא ממילא גובה גם חלק תמות דמה בכך דבמקומה עומדת מ"מ כיון דהוא מועד ושייך התקנה דפה"ע. וע"כ לא משני כאביי. אך יש לעיין דא"כ לאביי ל"ש דאין נזקקין כיון דלמפרע גובה ודמי לגזל וא"כ אמאי קאמר אביי בב"ת לכי גדלי יתמי אישתעי דינא ולא קודם אך יותר יש לומר על קושית תוס' לפי מה שאמרנו הא בדיעבד מהני זה לרבא דסובר דחידוש הוא משא"כ לאביי דהא הקשה דהא כיון דבלא זה נזקקין לקבל העדות משום חלק המועד משום פה"ע ממילא דכיון דכבר נגבה העדות ממילא מהני הקבלת עדות בדיעבד גם לחלק תמות הגם דהי' שלא בפניו דהא בדיעבד מועיל שלא בפניו ומה בכך דצד תמות במקומה עומדת ועיין בס' מחנה לוי:

אך אביי לשיטתו הוכיח דאפי' בדיעבד לא מהני מהא דהזמה שלא בפניו דלא מהני אפי' בדיעבד דהא הוא לא סובר דחידוש הוא וע"כ רבא לשיטתו דסובר דחידוש הוא ומהני בדיעבד לא מצי לתרץ כאביי:

והנה בהא דאין נזקקין ליתומים קטנים דקיי"ל בחמ"ש דאם יש יתומים גדולים וקטנים דבע"ח נוטל רק מחלק הגדולים ולפ"ז דאם מת הקטן והגדולים ירשו חלקו עיין בשעה"מ דבע"ח יכול לגבות מהם גם מה שירשו מהקטן אע"ג דבע"ח לא היה יכול לגבות מהקטן מ"מ השתא שהיא הכל בידם יכול לגבות גם מה שירשו מהקטן והטעם דכיון שהם מודים דחוב הוא אמת ולא נתן צררי וגס לא נמצא שובר וע"כ לא אמרינן דכיון דמהקטן לא יכול לגבות ירשו הם כל זכותו אך כיון דהא דאין גובה מהם הוא משום חששא וע"כ כיון דהגדולים ירשו ממנו ולפי דבריהם החוב הוא אמת מחוייבים לשלם ולא אמרינן בכה"ג שירשו כל זכותו וע"ש. אך נראה מדבריו דאי טעמא דאין נזקקין משום דיתמי לאו מיעבד מצוה אז אמרינן דירשו כל זכותו וגם מהם אין נפרעין מה שירשו מהקטן. ובזה ניחא קושית תוס' ב"ת דף קמ"ב ד"ה נוחל וז"ל וא"ת מה עלה על דעת המקשין דהא ע"כ צריך לומר דנוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מהאב דאל"ה תקשה קושית הגמ' בנדה אחין אי בעו מיניה לירתו אי בעו מאביהן לירתו:

ונראה דהא קשה מה פריך הגמ' הא נ"מ באיכא בע"ח על אביהם דאי בן יום אחד לא חשוב יורש צריכין לשלם כל החוב משא"כ השתא דחשוב יורש ולא יכול בע"ח ליטול מחלקו דאין נזקקין א"כ השתא ירשו זכותו וגם מהגדולים לא יכול ליטול מה שירשו מבן יום אחד וע"כ דקושית הגמ' קאי לדידן דהוא משום צררי או משום שובר, וא"כ יכול לגבות הגם דחשוב יורש וליכא נ"מ משא"כ הכא קאי למ"ד משום מצוה ואיכא נ"מ שפיר במה דחשוב יורש דלא יכול לגבות מה שירשו מבן יום אחד וע"כ ס"ד דנוחל בנכסי האב ומ"מ איכא נ"מ ודו"ק:

ועיין בחמ"ש סי' ק"נ דדוקא לאחר שאכל נאמן לומר דחייב לו אבל קודם שאכל לא מהימן במיגו דחשוב מיגו להוציא ועיין בסמ"ע ובש"ך הקשה מדברי הרמב"ן דהקשה למה ליה לרבה למיעבד הכי הא אחר דכלה ימי המשכנתא יכול לבא לב"ד ולתבוע ליתומים דאביהם חייב לו ונאמן במיגו דלקוח אלמא דסובר דאפי' קודם שאכל נאמן במיגו ול"ח מיגו להוציא וע"ש:

ונראה לפי מה דאיתא בתומים דאפילו דלא אזלינן בתר הרוב בממון מ"מ חשוב עכ"פ נ"ש ולא טענינין ליתומים וע"כ פי' דהא דפריך הגמ' בכתובות אמאי לא אזלינן בתר הרוב נשים בתולות נשאות וכתבו בתוס' דקושית הגמ' לרב דסובר דאזלינן בתר הרוב בממון וכתב בתומים דקושית הגמ' אזלא אפי' לשמואל נהי דל"א בתר הרוב בממון משום דאיכא חז"מ מ"מ ליורשי' לא טענינן דחשוב ל"ש וא"כ קושית הגמ' אזלא מנתארמלה וה"ה דיש לומר כן לענין מיגו להוציא נהי דלא אמרינן מ"מ ע"י מיגו חשוב ל"ש ולא טענינן ליתומים דנהי דלא מהני מיגו להוציא משום דאיכא חזקת ממון כנגדו אבל עכ"פ מכח המיגו מוכיח כדברי התובע וע"כ לא טענינן ליתומים דחשוב ע"י המיגו ל"ש ולא טענינן וע"כ יש לומר דלעולם דבעינן דוקא לאחר שאכל דקודם שאכל חשוב מיגו להוציא ומדברי הרמב"ן אין ראיה דהתם דאיירי לענין יתומים אפי' קודם שאכל נהי דחשוב מיגו להוציא אך עכ"פ חשוב ל"ש ולא טענינן וע"כ שפיר הקשה הרמב"ן:

ועיין בקצה"ח דהקשה על הסוברים דאע"ג דאין נזקקין ליתומים קטנים מ"מ היכי דתפס אפי' תפס בעדים דליכא מיגו מ"מ מועיל דלא אמרו רק דאין נזקקין וזה תפס ועומד הוא והקשה דא"כ אמאי קאמר אביי זיל אהדר ליתמי ולכי גדלי משתעי דינא ואמאי נהי דליכא מיגו מ"מ הא כבר תפס ואינו חייב להחזיר וע"ש:

ונראה דהא דתפיסה מועיל זה דוקא אי הטעם משום צררי משא"כ אי הטעם משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה אפי' תפיסה לא מועיל ואביי הא סובר כר"פ דטעמא משום מצוה וע"כ אפי' תפיסה לא מהני לדידי':

ועיין תוס' ב"ק דף קי"ב דכתבו ואין לומר שהניח אביהן אחריות נכסים ולהכי שפיר הא דגדולים חייבים אבל קטנים פטורים מטעם שאין מקבלין עדות שלא בפניו דהא לא פטור משום זה רק לסומכוס ולא לרבנן. ונראה דכיון שאכלו והחיוב רק משום שעבוד דהניח נכסים. והנה הא דלרבנן ל"ח נתקבל עדות שלא בפניו וע"כ משום דדמי לעדים חולים דמשום הפסד מקבלין שלא בפניו וה"ה בקטן דאיכא הפסד להמתין עד שיגדילו עשו תקנה והא תינח היכי שהוא בעין משא"כ באכלו דליכא רק משום שכבר נשתעבדו הנכסים וכיון דשל"ד חשוב תקנתא לתקנתא ולא עשו תקנה לקבל שלא בפניו הגם דאיכא הפסד וע"כ בשאכלו מודו רבנן לסומכוס דאין מקבלין עדים בקטנים דחשוב שלא בפניו:

ובאמת קשה על התומים דסובר דנהי דלא אזלינן בתר הרוב בממון מ"מ חשוב ל"ש ולא טענינן ליתמי מהא דאיתא בגיטין פ' קמא דפריך הגמ' אי בברי כי צבורין מה הוי הא לא משך וקשה דילמא משום תן כזכי ואין לומר דבמתנה לא אמרינן כזכי רק בשיחרור משום דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוי משחרר דליתא דהא גם במתנה יש לומר כן דאי לא דעביד ליה נייח וכו' לא הוי יהיב ליה מתנה אך זה אינו רק רוב לחוד ובממון לא אזלינן אחר הרוב משא"כ במתני' דאיירי דמת לא טענינן עבור יתומים ואמרינן דאי לאו דעביד ליה נייחא וכו' וממילא דתן כזכי וע"כ יתנו לאחר מיתה משא"כ באם הוא חי ל"א תן כזכי דלא אזלינן בתר הרוב בממון ויש לומר דלא עביד ליה נייח נפש:

ולפי מה שכתבנו דמש"ה בעינן מדעת המתחייב משום דאל"כ נהי דחשוב כנחקרה וכו' מ"מ הא הוי שלא בפניו וניחא בזה הא דהקשו על הא דקאמר אביי בשבועות דהכל מודים בשכנגדו חשיד על השבועה ופריך דחשיד מאן אי לימא דחשיד לוה מי יימר דמשתבע מלוה ואכתי לא הוי רק גורם לממון והקשו הא ר"פ סובר למעוטי מלך אבל משב"ק כיון דמדאורייתא חזי חייבין קרבן שבועה וא"כ לפי מה דאיתא בתוס' ב"מ דהא דצריך התובע לישבע היכי דלוה חשיד זה רק מדרבנן דמדאורייתא אמרינן מתוך שא"י לישבע משלם וא"כ מה פריך מי יימר דמשתבע דילמא סובר אביי כר"פ דאזלינן בתר דאורייתא ומדאורייתא ל"צ התובע לישבע היכי דכשנגדו חשיד על השבועה. וע"כ נראה דהא באמת גם מלך ראוי להעיד ע"פ כתב אך כיון שאינו ראוי לבילה ועיין בתומים והנה הא דשטר כשר ול"ח מפ"כ משום דנעשה מדעת המתחייב וחשוב כאילו נתרצה לקבל עדות שלא בפניו וע"כ מפ"כ לא מועיל משום דחשוב שלא בפני בע"ד וא"כ לפי מה דסוברים דמדאורייתא מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וא"כ לר"פ דסובר דאזלינן בתר דאורייתא א"כ גם מלך ראוי להעיד עפ"כ הגם דאינו ראוי לבילה להעיד בע"פ הא עיקר הטעם דעפ"כ לא מהני משום דחשיב שלא בפני בע"ד ומדאורייתא מועיל שלא בפני בע"ד. אך לפי מה דסובר בעה"מ דעדות בכתב ליכא הזמה משום דהזמה חידוש הוא וע"כ אין לך אלא באם העידו ע"פ וע"כ הא דמועיל עדות ע"פ כתב משום דרבנן תיקנו דבממון לא בעינן דו"ח וא"כ אי אזלינן בתר דאורייתא נהי דלא בעינן בפניו מ"מ לא מהני משום דליכא הזמה וא"כ אביי לשיטתו דסובר דלמפרע נפסל ולא סובר דחידוש וא"כ אי אפשר לומר דאביי סובר כר"פ דאזלינן בתר דאורייתא דא"כ גם מלך ראוי להעיד מדאורייתא דלא בעינן בפניו ויכול להגיד עפ"כ ואפשר להזימו כיון דלא סובר דחידוש הוא:

אך קשה לי הא דאיתא בריש קידושין אי קתני האיש מקדש ה"א אפי' בע"כ ואיך אפשר לומר בע"כ דהא קתני שטר ובע"כ דלא נעשה מדעת המתחייב הוי עדות בכתב דלא מועיל אך אפשר לומר דעכ"פ בכסף מהני בע"כ וניחא קצת קושית תוס' הא דקתני לקמן האיש מקדש בו ובשלוחו אך לפי מה דסוברים דרק בקידושי שטר מהני שליחות דאיתקש לגט משא"כ כסף ועיין בר"ן ריש קידושין וא"כ אי אפשר לומר דאפי' בע"כ דא"כ לא מועיל שטר דנעשה שלא מדעת המתחייב והוי מפ"כ ועיין בח"מ דכתב דמש"ה מועיל גט בע"כ ולא אמרינן דחשוב מפ"כ דנעשה שלא מדעת וכתב דמיד בשעת נישואין נתרצה לזה שאם יגרש בע"כ מועיל וע"ש וקשה לפ"ז לב"ש דסובר דלא יגרש אלא א"כ מצאן בה ערות דבר וא"כ לא נתרצתה לזה בשעת נישואין דהא אין לו כח על זה ואמאי איתא שם בגמ' דאי עבר וגירש מועיל הא הוי מפ"כ דלא נעשה מדעת המתחייב ודו"ק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה