חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ס · ספקא דאורייתא לחומרא
בו יבואר הא דספקא דאורייתא לחומרא אי מהתורה לחומרא או מה"ת ספק שרי ורק מדרבנן לחומרא:
הנה שיטת הרמב"ם דכל הספיקות מהתורה לקולא ויליף לה מהא דממזר מותר בשתוקי והקשו עליו דא"כ שפיר קאמר ר' יהודא דתרווייהו מחד קרא נפקא דכיון דילפינן לכל התורה כולה כ"ש דנילוף שתוקי בישראל ממזר בשתוקי ולפי דעת החולקים על הרמב"ם יש לומר דבאמת הא דכתבה התורה תרי קראי הוי כמו שני כתובים למעט במקום אחר דאין מלמדין מהם ואפשר דהיינו טעמא של ר"י דמוקי קרא לקהל גרים ולא למעוטי במקום אחר דלשיטתו אזיל דס"ל מלמדין ועי' במקנה דכתב זה וא"כ לפ"ז לר"י דסובר מלמדין ילפינן מכאן דבכל מקום ספק שרי מהתורה:
ובזה אפשר לומר דהא דיליף ר"י דאין ביעור חמץ אלא בשריפה ויליף לה מנותר ואמרו לו לא מצא לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו. והנה בכלבו הוכיח מכאן כשיטת הרמב"ם דסובר דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול דאל"כ בלא מצא עצים לשורפו יכול לבטל אלא ודאי דלא מהני ביטול וטעמא דר"י יש לומר דהא בס' צל"ח הקשה דאיך אפשר לומר דביטול לא מהני רק בחמץ שאינו ידוע אז לא צריכין לביטול כלל דכל ס' מהתורה לקולא ובשלמא אי אמרינן דבית שנשתמשו בו חמץ חשוב איתחזק איסורא ניחא אך להרמ"א דסובר דל"ח איתחזק תקשה. וצריכין לומר דהרמ"א סובר דס"ד מהתורה לחומרא ואז יש לומר דביטול הוא רק בחמץ שאינו ידוע משא"כ ר"י דסובר מלמדין וס"ד מהתורה לקולא ע"כ דביטול קאי אפי' על חמץ ידוע דאל"כ ספק מהתורה לקולא ול"צ לביטול כלל וע"כ סובר דבשריפה ולא קשה בלא מצא עצים יהא יושב ובטל דהא יכול לבטל'. ובזה ניחא הא דרבנן לא ילפי מנותר דהא לדידי' ליכא הך פירכא וע"ש בתוס' אך יש פירכא בלא מצא עצים וכו' לדידהו לא מהני ביטול על חמץ ידוע:
ובזה ניחא קושית תוס' בסוטה דף ה' ד"ה לאחר ולא ליבם דהקשה דבקידושין פ' ג' ילפינן מהך קרא לאיש אחר ולא לקרובים והא בעינן לזה לאחר ולא ליבם ולכאורה נראה דהא הראב"ד הקשה דלמאי צריכין ולא ליבם דתיפוק ליה דכיון דודאי סוטה אינה מתייבמת א"כ ה"ה ספק סוטה דס"ד לחומרא. אך לפי מה דהקשה בתוס' קידושין שם מה פריך מנ"ל דלא תפסי קידושין בחייבי כריתות ת"ל דכיון דהוי ממזר מחייבי כריתות פשיטא דלא תפסי קידושין דהא ר"ע דסובר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין לא ידעינן מהא דסובר דיש ממזר מחייבי לאוין ותירצו דזה לר"ע והכא בעי לר' יהושע דסובר דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד ואפ"ה מודה דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות ואליבי' בעי מנ"ל וכיון דלר"ע לא בעי מנ"ל מ"נ ניחא דהא ר"ע סובר דחמץ הוא בשריפה בריש פסחים. וא"כ קשה בלא מצא עצים יהא יושב ובטל וע"כ משום דסובר דספק דאורייתא מהתורה לקולא וע"כ דביטול על חמץ ידוע וא"כ יהי' יכול לבטל לדידיה לא איצטרך קרא ולא לקרוביו דפשיטא דלא תפסי קידושין דבלא"ה ידעינן דכיון דיש ממזר מחייבי כריתות וא"כ מוקמינן קרא לאחר ולא ליבם. ואין להקשות קושית הרשב"א הנ"ל דכיון דודאי סוטה אינה מתייבמת ה"ה ספק סוטה דליתא דהא הוא סובר דס' מהתורה לקולא ואליבא דר"י ולדידי' פריך מנ"ל משני שפיר לאחר ולא לקרובים ולא בעינן ולא ליבם דהוא סובר דס"ד לחומרא מהתורה וא"כ כיון דודאי סוטה אינה מתייבמת ה"ה ספק סוטה דס"ד לחומרא:
גם יש להוכיח דר"ע סובר דמהתורה לקולא דהא ר"ע יליף דטעם כעיקר דאורייתא מג"נ והקשה דכיון דמבשר בחלב אי אפשר למילף ט"כ משום דחידוש הוא א"כ גם מג"נ לא מצינן למילף דאפשר משום חששא דבשר בחלב צוה התורה להכשיר הכלים ותירצו דאי ס"ד לקולא מהתורה ניחא דא"כ ל"צ הכשר כלל ועי' באור חדש וא"כ שמעינן דר"ע ע"כ סובר דספק מהתורה לקולא. ובזה יש לתרץ קושית תוס' דהנה ברשב"א בקידושין כתב על הא דפריך ואימא על אחות אשתו הא לכתחלה הא דיעבד וכתב לרבא דסובר דאי עביד לא מהני לא מקשה הגמ' דכיון לכתחלה לא ל"צ קרא על דיעבד דממילא ידעינן משום דאי עביד לא מהני רק דקושית הגמ' אזלא לאביי דסובר דאי עביד מהני והנה אביי יליף ט"כ מבשר בחלב וא"כ יש לומר דסובר דספק מהתורה לחומרא אך רבא דיליף מג"נ ע"כ דסובר דס' שרי מהתורה דאל"כ יש לומר דמשום בשב"ח צוה התורה להכשיר וא"כ מ"נ ניחא דאליבא דאביי דאי עביד מהני וצריכין קרא על דיעבד דלא תפסי קידושין לדידי' ל"צ ולא ליבם דפשיטא דכיון דודאי סוטה אינה מתייבמת ה"ה ספק סוטה דס"ד לחומרא מהתורה ולרבא דסובר ע"כ דס' שרי מהתורה וא"כ צריכין קרא על סוטה ספק לדידיה ל"צ קרא על דיעבד דהא סובר דאי עביד לא מהני:
והנה התוס' סוף גיטין הקשו בשם הירושלמי דלב"ש דסובר דלא יגרש את אשתו אלא במצא ערות דבר א"כ לא צריכין קרא דלא יוכל בעלה הראשון וכו' דת"ל דהא ע"כ גירשה משום דמצא ערות דבר א"כ אסורה עליו משום סוטה וע"ש:
ולכאורה נראה דבמרדכי הקשה למאי צריכין קרא וקשרתם דנכרי שכתב ספר תורה דפסול משום דכל מי שאינו בקשירה אינו בכתיבה ת"ל דהא בעינן לשמה וכותי אדעתא דנפשיה עביד ואפי' ישראל עומד ע"ג לא מהני. דבשלמא בקטן בעינן קרא וקשרתם דנ"מ בישראל עומד ע"ג. והנה לפי מה שנראה מב"ש באה"ע סי' קכ"ג דהא דאמרינן דלא מהני עומד ע"ג אינו רק ספק דיוכל להיות דעביד על דעתא דישראל לשמה ניחא דהא מה"ת ס"ד לקולא וא"כ היה מהני עומד ע"ג ומש"ה בעינן קרא וקשרתם דכיון דאינו בקשירה פסול לכתיבה:
אך יש לומר לפי מה דסובר ר"ה בכתובות דגר קטן מטבילין על דעת ב"ד משום דזכות הוא לו ואם הגדיל יכול למחות וכתבו בתשובות דאם מוחה נחשב למפרע כעכו"ם ועי' בח"ס ולפ"ז נ"מ בכתב גר קטן וישראל עומד ע"ג וכשהגדיל מיחה ונעשה למיפרע כותי ולא היה אז בר קשירה ומ"מ כתב על דעת ישראל דהיה אז ישראל ועשה על דעת הישראל וכתב לשמה אך מחמת וקשרתם פסול דכיון דנעשה למיפרע כותי לא חשוב בר קשירה:
ולפ"ז לפי מה דסובר רב"ת ועי' תוס' כתובות דף ד' דע"י ביאת כותי לא נאסרה על בעלה דחשוב ביאת בהמה וא"כ נ"מ במצא ערות דבר עם גר קטן בן תשע שנים ויום אחד דביאתו ביאה וגירשה ואח"כ כשהגדיל הי' מוחה והוא למפרע כעכו"ם וליכא איסור סוטה וליכא רק משום לא יוכל בעלה הראשון וכו':
אך על הירושלמי הקשו דאמאי לא הקשה גם לב"ה דאיצטריך קרא דיכול לגרשה אפי' בלא מצא ערות דבר דבלא"ה ידעינן דאל"כ ל"צ קרא דלא יוכל בעלה הראשון. ולכאורה נראה דבנוב"י הוכיח דע"י עדות מיוחדת נאסרה על בעלה ולא דמי לדיני נפשות דאל"כ מה הקשה בירושלמי הא נ"מ דעדים דהעידו על הזנות הן עדות מיוחדת דלגרשה יכול ומשום סוטה ליכא אלא ודאי דנאסרה גם ע"י עדות מיוחדת וע"ש. ולכאורה יש להבין לפי מה דאיתא בב"ש להקשות דאמאי בעדי זנות לא בעינן דו"ח דחשוב ממון משום הכתובה הא ליכא ד"מ כלל דהא אם היא אסורה אין לה כתובה ואפי' אם היא מותרת מ"מ אינה נוטלת הכתובה מיד. ועי' בנוב"י דכתב דהא יכולה למכור הכתובה בט"ה וע"כ חשוב ממון עכשיו וא"כ לפי מה דסוברים דמכ"ש הוא דרבנן וא"כ מהתורה ל"ח ממון וא"כ מהתורה לא נאסרה ע"י עדות מיוחדת ואכתי תקשה מה הקשה בירושלמי הא נ"מ בעדות מיוחדת דמשום סוטה דמהתורה דל"ח ממון דמי יותר לד"נ. אך יש לומר לב"ש דסובר דשטר העומד לגבות כגבה לדידי' מכ"ש דאורייתא דבתוס' ב"ת כתבו דמש"ה מכ"ש דרבנן משום דאינו ברשותו ולב"ש חשוב ברשותו. וע"כ על ב"ה לא קשה לדידי' יש לומר דנ"מ בעדות מיוחדת דליכא משום סוטה דהא לדידיה לא חשוב דיני ממונות דכיון דמהתורה לא יכולה למכור בט"ה:
ובזה ניחא קושית ב"ש לב"ש למאי כתבה התורה במוציא ש"ר דלא יוכל לשלחה דהא לב"ש לעולם לא יוכל לגרשה אך נ"מ בעדות מיוחדת דבעלמא יוכל לגרשה ע"י עדות מיוחדת דחשוב ממון משא"כ במוציא ש"ר דליכא כתובה ולא מהני עדות מיוחדת. והנה מהירושלמי יש לומר הא דהקשה במהרש"א בריש מכות דילמא בהעידו שהוא מצרי שני והוזמו דנעשה מצרי שני. אך מהירושלמי יש להוכיח דלא נעשה מצרי שני דאל"כ מה הקשה בירושלמי הא משכחת בהעיד הבעל על אחד שהוא מצרי שני והוזמו דנעשה הוא מצרי שני ומחויב לגרשה ואח"כ הוזמו לאחר שגירשה דאז צריכין קרא דלא יוכל בעלה הראשון דליכא משום סוטה והא דכתבו דנ"מ בהוזמו העדים המעידים על זנות דליכא משום סוטה כבר כתבו דכיון דהיא ידעה דשקר העידו העדים והגט אינו גט וא"כ אי ניסת לאחר חשוב זנות בעלמא ואכתי אסורה משום סוטה דהגט אינו גט כיון דהוא גירשה רק אדעתא דהכי אי זינתה משא"כ על אופן הנ"ל היא לא ידעה אלא ודאי דאינו נעשה מצרי שני בהזמה:
אך נראה דגם לב"ש ל"ש דחשוב ממון משום דיכולה למכור בט"ה לפי מה דאיתא בתומים דבמוציא ש"ר ל"ש למכור הכתובה בט"ה דהא עיקר הקנין באשה משום גירושין דאי משום שמא ימות הוא קודם הא באשה שכיח מיתה ולא בבעל א"כ במש"ר ל"ש משום גירושין דלא יוכל לגרשה בלא דעתה וא"כ ה"ה לב"ש ל"ש דיכולה למכור בט"ה דלא יוכל לגרשה ומי יקנה וא"כ כיון דליכא ממון לא נאסרה ע"י עדות מיוחדת:
גם נראה הא דלא הקשה על ב"ה לפי מה שכתב בפ"י דנ"מ באמר הבעל פ"פ מצאתי דנאמן לאוסרה וגירשה וניסת לשני ומצא שהיתה בתולה ונתברר דשקר אמר הבעל הראשון וליכא משום סוטה וע"כ צריכין לקרא דלא יוכל בעלה הראשון. אך הקשה דהא איכא ס"ס ומתרץ הגמ' דאיירי בא"כ או בפחות משלשה שנים והכא לא מצי איירי בא"כ דא"כ בלא"ה אסורה משום גרושה וא"כ בא"י איכא ספק אונס וספק שרי מהתורה וא"כ אי אפשר לומר דגירש ע"י שאמר פ"פ וע"ש. וזה הכל לב"ש דסובר דש"כ מלמדין וא"כ ס' מהתורה לקולא וא"כ אי אפשר לומר דאיירי דגירש ע"י שאמר פ"פ דאפי' אי מיירי בפחות מג' שנים וליכא רק חדא ספיקא ס' אונס מהתורה מותר משא"כ על ב"ה לא דיש לומר דגירש ע"י דאמר פ"פ והוא סובר דס"ד לחומרא מהתורה:
אך יש לומר דלפ"ז גם על ב"ש לא קשה דהא הקשה על הירושלמי דנ"מ בעבר וגירש בלא ערות דבר וכתבו דאי לא כתבה התורה אך ביבמות דף ע"ח פריך והרי ממזר דאי וכתבה התורה ומשני דאי לאיסורא כתב וא"כ אכתי תקשה דנ"מ בעבר וגירש וע"כ נראה דהא הקשה דמה פריך והרי ממזר דאי דאליבא דר"י דסובר בכותי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר משכחת ממזר בלא דאי דהיינו בכותי שבא על ב"י דליכא איסור דאורייתא רק כיון דלא תפסי קידושין הולד ממזר וכתבו דקושית הגמ' אזלא למ"ד דהולד כשר ולפ"ז יש לומר דקושית הירושלמי היה למ"ד דנכרי הבא על ב"י הולד ממזר וא"כ יש לומר דאפי' דאי לאיסורא לא כתבה וע"כ אי אפשר לומר דמיירי בעבר וגירש. והנה כתבו המפרשים דאי אמרינן דנכרי הבא על בת ישראל דהולד ממזר לא מצינן למילף מהתם דס"ד מהתורה לקולא מספק ממזר דשרי דהתם ע"כ גזה"כ הוא דהא רש"י בקידושין כתב על הא דאמר רבא דבר תורה שתוקי כשר דרוב כשרין אצלה דגם נכרי ועבד אין הולד ממזר וא"כ למ"ד דהוי ממזר ע"כ דהוי גזה"כ וא"כ לא מצינן למילף מהתם דס' לקולא מהתורה וא"כ מ"נ ניחא דאם נאמר דס' אסור מהתורה והיינו למ"ד דנכרי הבא על ב"י דהולד ממזר א"כ משכחת דגירשה ע"י דאמר פ"פ והגם דאיכא ס' אונס אסורה מהתורה ולמ"ד דס' מותר מהתורה והיינו למ"ד דנכרי הבא על ב"י הולד כשר דאפשר למילף מהתם מס' ממזר דאז לא הוי גזה"כ לדידי' ע"כ אמרינן דאי לאיסורא כתבה דהא ממזר ג"כ דאי אפשר לומר בנכרי הבא על ב"י דאז הולד כשר א"כ יש לומר בעבר וגירש בלא ערות דבר:
ומה שהקשה דאי מהני בעבר וגירש הא בירושלמי איתא והובא בתוס' גיטין דהא דב"ש סובר דפוטר את אשתו בגט ישן משום דב"ש לשיטתו דלא יגרש אלא ע"י ערות דבר ואז מאוסה בעיניו ול"ח דבא עליה וקשה דילמא דעבר וגירש בלא ערות דבר. ונראה לפי מה שכתבו דמתני' ע"כ דגרשה ע"י שליח דאל"כ חשוב מוקדם וקיי"ל דכל מידי דהוא לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וא"כ בלא מצא ערות דבר דהוא לא מצי מגרש אי אפשר להיות ע"י שליח וע"כ במצא ערות דבר איירי ושפיר כתבו בירושלמי דב"ש לשיטתם:
והנה לפי גירסא אחת ברמב"ם מודה הרמב"ם דבספק כרת מהתורה לחומרא וע"כ משכחת אש"ת משום דבספק כרת מודה הרמב"ם אך הקשה אי בס"כ מהתורה לחומרא אמאי ספק ממזר שרי והא יכול לבוא לידי ס' כרת כגון שהספק קידש אשה ואח"כ קיבלה קידושין מאחר דלא תפסי קידושי שני ע"י דהספק ממזר קידשה קודם וא"כ יכול לבוא לספק כרת ואין לומר דאפי' אי היה ממזר ודאי תפסי קידושי ראשון דהא קידושין תופסין בחייבי לאוין ולא חל קידושי שני מ"מ יכול לבא לספק כרת באם קדשה ע"י שליח דאי הי' ממזר ודאי לא חלין הקידושין דאין שליח לדבר עבירה והיו חלין קידושי שני משא"כ השתא דהוא ס' ממזר ומותר לא חלין קידושי שני או נ"מ בקידש הס' ממזר ע"י ביאה דאי היה ודאי ממזר לא חלין קידושין מטעם אי עביד לא מהני ועי' במרי"ט דכתב דאפי' דקידושין תופסין בחייבי לאוין מ"מ ע"י ביאה לא מהני והיו חלין קידושי שני משא"כ השתא דהוא ספק ממזר לא חלין קידושי שני. וע"כ דאין חילוק דאפי' בס' כרת ס' לקולא. והנה לאביי דסובר דאי עביד מהני וא"כ אפי' ממזר ודאי דקדש בביאה חלין הקידושין או אפי' ע"י שליח ועי' בנוב"י דכתב ג"כ לאביי לא אמרינן ע"י שליח דבטל המעשה וא"כ לא יוכל לבוא לספק כרת ויש לומר לדידי' דבס' כרת מודה הרמב"ם:
ולפ"ז לרבא לא קשה קושית הראב"ד הנ"ל דכיון דודאי סוטה אינה מתייבמת ל"צ קרא על ספק סוטה דס"ד לחומרא דליתא דהא מהתורה לקולא הגם דס' כרת הוא דאשת אח שלא במקום מצוה הוא בכרת וצריכין קרא על ס' סוטה דאינה מתייבמת לאחר ולא ליבם אך לדידי' ל"צ קרא על אחות אשה דאפי' בדיעבד לא תפסי קידושין דממילא ידעינן דאי עביד לא מהני כהרשב"א הנ"ל ואליבא דאביי דסובר דאי עביד מהני ובעינן קרא דלא תפסי קידושין אפי' בדיעבד לדידי' ל"צ קרא על ספק סוטה דאינה מתייבמת דממילא ידעינן דס"ד באיסור כרת הוא לחומרא מהתורה וניחא קושית תוס':
ולכאורה ראיה קצת דבס"כ מודה הרמב"ם מהא דאיתא בביצה דמש"ה כוי אין מכסין ביו"ט גזרה משום התרת חלבו וקשה הא מהתורה כיון שהוא ספק חי' החלב מותר ואמאי גזרינן משום התרת חלבו אלא ודאי דבס' כרת מודה הרמב"ם דס' אסור מהתורה:
אך קשה על המרי"ט הנ"ל דסובר דבחייבי לאוין וקדשה בביאה לכ"ע לא חלין קידושין דאי עביד לא מהני א"כ הא דאיתא ביבמות בני צרות לב"ש חייבי לאוין נינהו והקשה בנב"י הא משכחת ממזרים לב"ש כגון שקדשה הראשון ע"י שליח ושוב מת היבם וקדשה השני דלב"ה היא מותרת לשוק וחלו קידושי ראשון ולא של השני ולב"ש אסורה לשוק והגם שהוא חייבי לאוין מ"מ אין שליח לדבר עבירה וחלו קידושי שני ובנים מהראשון ממזרים ותירצו דהא ב"ש סובר דיש שליח לדבר עבירה אך לפי המרי"ט קשה בקידש הראשון בביאה והיבם מת וקדשה שני דלב"ש הגם דקידושין תופסין בחייבי לאוין מ"מ בביאה לא תפסי וחל של שני ובנים מראשון ממזרים:
ועיין ברש"י ביבמות דף מ"ט דפי' לרב ליכא לאו ביבמה לשוק רק עשה וא"כ לפ"ז אפי' לר"מ ל"ח למיעוט באיסור יבמה לשוק לפי משנה למלך הלכות יו"ט דכתב באיסור עשה מודה ר"מ דל"ח למיעוט וקשה מהא דמשני הגמ' ביבמות דמש"ה לא תנשא לשוק הגם דאיכא רוב דמתעברות וכו' דאתא כר"מ והא הכא ר"מ מודה דל"ח למיעוט וכן תקשה מהא דמת הולד בתוך ל' יום דצריכה חליצה ולא אזלינן בתר הרוב וכעין זה קשה לי הא דפריך הגמ' בחולין מ"ש דפטור מלכסות בשחטו חרש שוטה וקטן ולענין או"ב אסור לשחוט אחריהן דבאמת איכא רוב מעשיהם מקולקלים אך לר"מ חיישינן למיעוט וזה לענין או"ב דאיסור לאו משא"כ לענין לכסות דעשה ל"ח למיעוט אפי' לר"מ:
ולכאורה קשה על הרמב"ם מהא דאיתא בב"ת דף מ"ח דסובר ר"ה דתלויה וזבין חשוב זביני ורצה להוכיח יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו הא כיצד כופין עד שיאמר רוצה אני ופי' הרשב"ם אלמא היכי דאמר מתוך יסורין רוצה אני קרינן לרצונו דגמר בלבו להקריב וה"ה בזביני אמרינן דגמר בלבו להקנות וע"ש. ולשיטת הרמב"ם קשה דאין ראיה מהתם דלעולם דלא אמרינן דבודאי גמר ומקני רק ספק הוא אי גמר ומקני אי לאו וממילא הקרבן כשר דס' מהתורה לקולא משא"כ בזביני א"כ כיון דספק הוא אי גמר ומקנה א"כ אוקמא על חזקת מ"ק ולהנך הסוברים דבקרבן איכא חזקה חזקת חיוב וע"כ הוכיח הגמ' בחולין מקרבנו דאזלינן בתר רובא דאל"ה שמא היה הקרבן טריפה ואין לומר משום דמה"ת ספק לקולא אך משום דאיכא חזקת חיוב ואז מודה הרמב"ם דאזלינן לחומרא וא"כ ה"ה הכא שפיר הוכיח דאינו מתורת ספק רק דבודאי גמר ומקנה. ויותר נראה לפי מה דאיתא במקנה על הא דהוכיח הגמ' בקידושין מקרא הנ"ל יקריב אותו דדברים שבלב אינו דברים והקשה הא הכא מסיק הגמ' דאגב אונסו גמר ומקנה וכתב דבאמת מהראוי לומר דל"ח דברי' שבלב דחשוב דברים שבלב דמוכח דאז הוה דברים אך כיון דאיכא דגמר ומקנה תו לא הוי דברים שבלב דמוכח וממילא לא הוי דברים ועכ"פ אמרינן דהך דאגב אונס גמר ומקנה אינו ודאי אלא דבאמת ספק הוא אי גמר ומקנה אי לא אך כיון דספק הוא תו לא הוי דברים שבלב דמוכח וא"כ הגם דבאמת לא נתרצה לא מהני דחשוב דברים שבלב ועכ"פ מוכיח שפיר הגמ' בקידושין דברים שבלב אינו דברים דאין לומר משום דגמר ומקנה דליתא דזה אינו עושה רק שלא יהיה דברים דמוכח וע"ש דמסיק דמש"ה תלוי' ויהיב לא מהני ולא אמרינן דאגב אונס גמר ומקנה כיון דזה אינו עושה רק שלא יחשב דברים שבלב דמוכח ובמתנה דברים שבלב הגם דאינו מוכח הוה דברים ע"ש:
ולפ"ז שפיר פשיט הכא דזביני' זביני דאין לומר דהא דהקרבן כשר הוא מטעם ספק דמה בכך דכיון עכ"פ אמרינן דס' הוא אי גמר ומקנה תו לא הוי דברים שבלב דמוכח ולא הוי דברים וזביני' זביני:
ויותר נראה דהא מדקאמר דאגב אונס גמר ומקנה משמע דאינו ספק אי גמר ומקנה. אך יש לומר דע"פ רוב גמר ומקנה אגב אונס אך מיעוטא איכא עכ"פ דלא גמרי ומקני וע"כ הגם דלא אזלינן בממון אחה"ר ואפשר דהוא מהמיעוט דלא גמרי ומקני אך עכ"פ לא הוי דברים שבלב דמוכח. וזה הטעם דתלויה ויהיב לא מהני דכיון דלא אזלינן אחר הרוב בממון ויכול להיות דהוא מהמיעוט הגם דלא הוי דברים שבלב דמוכח במתנה דברים שבלב הוי דברים. ולפ"ז למ"ד דאזלינן בתר הרוב בממון אפי' תלויה ויהיב מהני דכיון דע"פ הרוב גמר ומקנה וא"כ אפי' דברים שבלב ליכא. ובזה לא קשה קושית תוס' שם על הא דמשני מודה שמואל היכי דיהיב זוזי והקשה דמשמע דלרב מהני אפי' בלא יהיב זוזי ואמאי הא תלוי' ויהיב הוא אך לרב לשיטתו דסובר דהולכין אחר הרוב בממון מהני אפילו תלויה ויהיב:
ובזה ניחא הרמב"ם דכתב הטעם דגט מעושה כשר משום דמצוה לשמוע דברי חכמים והקשה הא זה לס"ד דלא ידעינן דסברא הוא דאגב אונסו גמר ומקנה ותלויה] וזבין לא הוי זביני ואז צריכין לומר דמש"ה הגט כשר משום דמצוה לשמוע דברי חכמים משא"כ למסקנא ל"צ לטעם זה וע"כ נראה דהא בתוס' הקשו דבגט חשוב תלויה ויהיב דלכ"ע לא מהני. אך לפי מה שאמרנו ניחא דבאיסור דאזלינן בתר הרוב וע"כ כיון דרוב גמר ומקנה גם בלבו וע"כ מהני אפי' תלוי' ויהיב אך הא יש לומר סמוך מיעוטא לחזקת א"א וע"כ צריכין לומר דהסוגיא אזלא להך תירוץ ביבמות פ' בתרא דהא דלא תנשא ולא אזלינן אחר הרוב דאתיא כר"מ דחייש למיעוט אבל לרבנן תנשא ול"א סמוך וכו' משא"כ לדידן דקיי"ל דאמרינן סמוך וא"כ ה"ה הכא לא מהני הרוב דגמר ומקנה וע"כ כתב הרמב"ם משום דמצוה לשמוע וחשוב כמו חזקה ג"כ דנתרצה ואז חשוב מיעוטא דמיעוטא ולא אמרינן סמוך:
ובזה ניחא הרמב"ם דכתב דשלא כדין אינו בטל הגט רק פסול וכן ע"י נכרים והקשה עליו אך לפי מה דאיתא בתוס' דמש"ה לא מהני שלא כדין משום דאז חשוב תלויה ויהיב וכן ע"י נכרים אפי' כדין חשוב תלויה ויהיב וא"כ כיון דע"פ רוב גמר ומקנה אך דאמרינן סמוך וזה לא הוי רק מדרבנן וע"כ פסק דלא בטל רק פסול:
ובזה ניחא הירושלמי דפי' שמים ביני לביניך שהיא אומרת דאינו נזקק עמה כלל והקשה הא בזה ידע דמשקרה ואיכא חזקה דאין אשה מעיזה ואמאי לא מהימנה לומר שמים ביני לביניך. אך נראה דהא ברא"ש בנדרים איתא דמש"ה נאמנת לומר גרשתני דחזקה דלא תקלקלה א"ע להיות באיסור א"א כו' והקשו עליו דא"כ מה פריך הגמ' משמים ביני לביניך דאמאי לא מהימנה הא אפי' אם נאמר דגם שם איכא חזקה דאין אשה מעיזה מ"מ הא לא מקלקלת א"ע ותירצו דכיון דהוא ידע דמשקרת א"כ אפי' דיתן לה גט יהי' גט מעושה שלא כדין ותקלקלת א"ע. אך לפי מה שאמרנו דאפי' שלא כדין אינו רק פסול בלבד א"כ לא דמי לגרשתני דיש לומר דאינה חוששת על פסול דרבנן וע"כ דסוגיא קאי להך סוגיא דגיטין פרק המגרש דשלא כדין פסול מדאורייתא ודמי לגרשתני ושפיר פריך והוצרך לתרץ משום דבעל לא ידע משא"כ לדידן דשלא כדין הוא רק פסול ולא דמי לגרשתני דליכא כל כך חזקה דלא מקלקלה א"ע וא"כ יש לומר דשמים היינו דאינו נזקק עמה ומ"מ לא מהימנה הגם דאיכא חזקה דאין אשה מעיזה מ"מ ליכא חזקה דלא מקלקלה א"ע ודוק:
ועיין בפ"ח ס' ק"י דכתב דמש"ה מביא אש"ת הגם דס' מהתורה לקולא אך כיון דאש"ת הוא על חתיכה משני חתיכות וכיון דאיתחזק איסורא מודה הרמב"ם דס' אסור מהתורה:
ולפ"ז למ"ד דעל חתיכה אחת מחויב אש"ת ע"כ סובר דס"ד מהתורה לחומרא. ובזה אמרתי לתרץ הספרי דיליף דטריפה פטור ממתנות משום דכתיב מאת זובחי הזבח פרט לטריפה והקשה דאמאי לא יליף דכתיב ונתן לו ולא לכלבו וע"כ נראה דלכאורה קשה דאי טריפה פטור ממתנות א"כ איך משכחת שמחויב במתנות דשמא במקום נקב קא שחיט ואין לומר דאזלינן בתר הרוב הא בממון לא אזלינן בתר הרוב וע"כ צריכין לומר דכיון דלכל הדברים מחזקינן שהוא מרוב כשרות לאכול מבשר וע"כ גם מה שנוגע לממון הולכין אחר הרוב וע"כ מחויב במתנות אך אי אמרינן כשיטת הרמב"ם דס' מהתורה לקולא א"כ לענין לאכול מהבשר ל"צ לרוב דמספק שרי לאכול והרוב רק לממון שמחויב במתנות וקשה הא לא אזלינן בתר הרוב בממון ובשלמא אי אמרינן דמש"ה טריפה פטור ממתנות משום לו ולא לכלבו ניחא דכיון דרשאי לאכול אי משום הרוב אי משום דספק שרי א"כ לא חשוב לכלבו רק לו משא"כ אי נאמר דהטעם משום דטריפה ל"ח זבח תקשה שמא היא טריפה. אך ר"ש סובר בכריתות יש אם למקרא ועי' דף כ"ב ואז חיוב אש"ת על חתיכה אחת וע"כ דסובר דס' מהתורה לחומרא וסתם ספרי הוא ר"ש וא"כ ע"כ צריכין למיזל בתר הרוב לאכול הבשר וע"כ מהני הרוב גם לממון וחייב במתנות וע"כ מצינן למילף דטרפה פטור ממתנות משום דל"ח זבח משא"כ לדידן דס' לקולא מהתורה וא"כ קשה דילמא הי' טריפה ולא אזלינן בתר הרוב כיון שנוגע רק לממון וע"כ דילפינן דכתיב לו ולא לכלבו ואז כיון דשרי באכילה א"כ לא חשוב לכלבו רק לו. ולכאורה קשה הא דאיצטריך קרא נבלה וטריפה לא יאכלו הכהנים דה"א מדשרי לאכול מליקה שרי לכהנים גם נבילות וטריפות ועי' במנחות וקשה דבלא"ה ידעינן דאל"כ איך דרשינן לו ולא לכלבו הא אפי' אי היה טריפה חשוב לו אלא ודאי דאסורין בטריפות:
ובלא"ה קשה הא דפריך הגמ' בחולין דף קל"ד בנשחטה פרה וס' אי קודם שנתגייר או לאח"כ דפטור מהמתנות ופריך אלמא ס' לקולא ורמינהו ספק לקט לקט וקשה דהכא שאני כיון דאיכא מיעוט דטריפות סמוך מיעוטא לפלגא דנשחטה קודם שנתגייר וחשוב רוב וע"כ פטור ממתנות:
ועיין בס' חוות דעת דמחלק בין היכי דאיסור נכתב אז יש לומר דוקא ודאי איסור וספק שרי מהתורה משא"כ היכי דהיתר כתוב בפירוש אז ס' אסור מהתורה ועי"ש וקשה הא דאיתא בחולין דף מ' אי טריפה בהדיא כתיב ואי בשחיטה דמצורע מסיפא דקרא נפקא וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות שחיטת מצורע וקשה הא נ"מ בס' דמקרא דזה אשר לא תאכלו מהם הי' משמע רק ודאי מצורע ולא ספק משא"כ מקרא כל צפור טהור תאכלו אז אפי' ספק אסור דמשמע ודאי טהור דוקא:
ועיין באה"ע ס' כ"ז דפסק דבנתנה היא ואמרה היא דאפי' הוא אדם חשוב אפי' ס' קידושין ליכא והקשה דכיון דבאדם חשוב חשוב כנתן הוא והיכי דנתן הוא ואמרה היא הוי ספק קידושין וע"ש בב"ש. ויש לומר דאפי' באדם חשוב הנאה דמקבל מתנה דחשוב כסף זה ע"פ הרוב ומיעוט ליכא הנאה אפי' באדם חשוב וע"כ ניחא קושית הר"ן הא דבחליפין לא מהני אדם חשוב דלא אזלינן אחר הרוב בממון וע"כ ניחא הכא דסמוך מיעוטא לפלגא ודוק: