אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק ב אות ס › ספק אחד נגד הרוב

חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות

אות ס · ספק אחד נגד הרוב

בו יבואר ס"ס משם חד אי חשוב ס"ס

בו יבואר היכא דספק אחד נגד הרוב אי חשיב ס"ס

עיין בכתובות דף ט' אמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ופריך ואמאי ס"ס הוא ספק אינו תחתיו וספק שמא באונס ומשני באשת כהן או בקיבל בה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים ועיין ברי"ף דכתב וז"ל והני מילי בא"כ ולא מצי אומרת אם תמצי לומר תחתיו ספק מ"ע משום דמ"ע פתחה סתום ועיין בר"ן דהקשה דהא בגמ' מסיק דמתניתין דבתולה ניסת איירי דקטעין טענת דמים ובטענת דמים ודאי הא איכא למיתלי במ"ע וע"ש. לכאורה י"ל לפי מאי שהקשו דהא ספק אינו תחתיו איכא כנגדו חזקת הגוף ותירצו הואיל וסתמא דמילתא לא נבעלה לאחר החופה דאין שהות וע"כ או אחר אירוסין או קודם וא"כ איכא חזקה להיפך דכאן נמצא כאן היה לכך הואיל דאיכא חזקה נגד חזקה שפיר פריך הגמ' דס"ס הוא. והנה ברא"ש בכתובות פרק המדיר איתא דבבוגרת לא שייך חזקה דכאן נמצא הואיל וכבר יצאת מרשות האב ולפ"ז י"ל דרי"ף לא הקשה דאכתי איכא ס"ס רק לס"ד דמיירי בטענת פ"פ דאז אין לומר דמיירי בבוגרת דאז ליכא ספק דאינו תחתיו דליכא כאן נמצא ואיכא חזקת הגוף דהא בוגרת פתחה פתוח וליכא טענת פ"פ משא"כ למאי דמשני דמיירי בטענת דמים אז י"ל דמיירי בבוגרת דהא בוגרת אית לה דמים וא"כ ליכא ספק דאינה תחתיו דאוקמה על חזקת הגוף וחזקה דכאן נמצא ליכא בבוגרת ואין לומר דאכתי באשת ישראל פחות מג' שנים איכא ס"ס שמא באונס ושמא מ"ע וזה דוחק לומר דהתקנה לא היה רק משום א"כ לחוד כמו דאיתא במפרשים. אך נראה דבלא"ה הקשו על הרי"ף על מאי דהקשה רק על א"כ לחוד דאיכא עוד ספק דמ"ע ואמאי לא הקשה גם על אשת ישראל פחות מג' שנים:

וע"כ נראה דהנה שיטת רש"י דר"א ל"ס ליה דנאמן להפסידה כתובתה רק לאסרה ובתוס' הקשו דילמא נקט לאוסרה לרבותא וכ"ש דנאמן לכתובה וע"כ נראה דהנה בדרישה הקשה אמאי נאמן להפסידה כתובתה משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה אי אמרינן דארוסה יש לה כתובה א"כ שמא טרח בסעודה דאם היה מגרשה מקודם היה חייב ליתן לה כתובה ותירץ דאיך ידע שהיא תטעון בתולה אני שמא תטעון תחתיו נאנסתי ונאמנת ולכך איכא שפיר הך חזקה והנה הא דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי משום מיגו דמ"ע דהשתא פסלה נפשה מכהונה משא"כ מ"ע. והנה הרמב"ם פ' י"ח מהלכות א"ב פסק א"כ שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פ שמותרת לבעלה הרי היא אסורה אחר שימות בעלה לכל כהן שבעולם והראב"ד סובר שאם אמרה לאחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת והמ"מ הביא ראיה לרמב"ם מדאיתא בגמ' וקאמרה נאנסתי דפסלה נפשה מכהונה אלמא דלא מהני אמתלא דאמרה כן כדי שיגרשנה בעלה אך במ"ל תמה על ראיה זו דהתם איירי באשת ישראל דמותרת לבעלה וליכא אמתלא זו ועיין שם ולפ"ז לשיטת הראב"ד א"כ אינו נאמן לומר משארסתני נאנסתי דלא שייך לומר דפסלה נפשה מכהונה משא"כ במ"ע דהא גם השתא לא פסלה נפשה דיש לה אמתלא דאמרה כן כדי שיגרשנה בעלה וא"כ ליכא חזקה דאין אדם טורח דילמא עשה כן משום ריוח הכתובה דלא שייך לומר שמא תטעון תחתיו נאנסתי וע"כ שפיר פירש רש"י דלהפסיד הכתובה אינו נאמן והיינו למאי דמשני בא"כ:

ולפי"ז י"ל דגם הרי"ף סובר סברת התוס' דמש"ה ליכא ספק דמ"ע דאי איתא דמ"ע היתה טוענת דאין גנאי בכך. אך בס' הפלאה הקשה דאיך נאסור אותה מדלא טענה דשמא היא רוצה בכך שתאסור עצמה לבעלה שעיניה נתנה באחר אך הרי"ף סובר דכיון דמפסדת כתובתה לא שייך לומר עיניה נתנה באחר כמו באומרת מאוס עלי ועיין בתוס' כתובות פ' אע"פ ולפ"ז על אשת ישראל דאיכא חזקה דאין אדם טורח ונאמן גם להפסיד הכתובה לא קשה דאיכא ס"ס דמ"ע די"ל דאם איתא דמ"ע היתה טוענת דאין לומר שמא נתנה עיניה באחר דכיון דהפסידה הכתובה וע"כ לא הקשה הרי"ף רק על אשת כהן דאינו נאמן להפסיד הכתובה וי"ל דעיניה נתנה באחר וע"כ אין ראיה מדלא טוענת מ"ע מקשה שפיר דאיכא ס"ס דמ"ע. ובזה ניחא הא דכתבו ועיין בחידושי הרי"מ לתרץ דברי רש"י הנ"ל דבא"כ ליכא חזקה הנ"ל דהגם אם תאמר תחתיו נאנסתי אין לה כתובה כמו משמשתו נדה דאין לה כתובה משום שהכשילתו באיסור דכיון דאפי' באונס דא"ש אסורה עליו וכיון דלא ידע שהיא אסורה עליו חשיב עוברת על דת דאין לה כתובה ולא שייך תירוץ הדרישה דתאמר תחתיו נאנסתי אך כתב דהא הטעם במשמשתו נדה משום שלא אמרה לו שהיא נדה וזה שייך היכא שהיא נאמנת אם היתה אומרת אבל הכא אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר וא"כ לא הכשילתו במה שלא אמרם ועיין שם. והנה לפי מאי דאיתא במהרי"ט על הא דאיתא בר"ן בנדרים דמש"ה בטמאה אני לך אינה נאמנת ולא אמרינן דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא משום דמשועבדת לבעלה וכתב במהרי"ט דזה דוקא בנשואה משא"כ בארוסה לא שייך דמשועבדת ליה לבעל אז נאמנת לומר טמאה אני לך משום דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא ועיין שם ובספר ש"ש ולפ"ז אי היתה אומרת משארסתני נאנסתי היתה נאמנת לאסור א"ע על בעלה וא"כ הכשילתו וא"כ אין לה כתובה אפילו אי משארסתני נאנסתי:

ובזה ניחא הא דפריך הגמ' דף י' וניחוש שמא תחתיו זינתה ומשני שקידש ובעל לאלתר והרי"ף לא הביא הך תירוצא דקידש ובעל לאלתר ותמהו עליו. וע"כ נראה דהא בתוס' הקשו מאי פריך וניחוש דילמא הא דקתני אין לה טענת בתולים לענין להפסידה כתובתה ולא לאוסרה והגם דמיירי בא"כ איכא ס"ס שמא אינה תחתיו ושמא באונס ואפילו א"כ באונס לא הפסידה הכתובה ותירצו דהכא הפסידה משום שהכשילתו וחשיב עוברת על דת. אך תמהו דכיון שאינה נאמנת לא הכשילתו במאי שלא אמרה. אך כתבנו דבארוסה נאמנת. אך אכתי תיקשי דילמא מיירי דהי' שהות בין חופה לביאה וי"ל לאחר החופה נאנסתי ואז לא שייך לומר דעוברת על דת במה שלא אמרה דכיון דאינה נאמנת בנשואה דשמא עיניה נתנה באחר ואיכא שפיר ס"ס אך י"ל בדאיכא שהות אמרינן כאן נמצא וליכא ספק אינה תחתיו אך זה הכל לרבה לשיטתו דמשני לקמן כאן נמצא כאן היה לחד גירסא ועיין בת' המדיר משא"כ לדידן דלא קי"ל כאן נמצא ואיכא ס"ס דשמא אינה תחתיו ושמא נבעלה באונס לאחר נישואין קודם ביאה ולא שייך דעוברת על דת כיון דאינה נאמנת וע"כ לא הביא הרי"ף תירוץ הגמ'. ויותר נראה לפי מאי שפסק בס' ב"ש סי' ס"ח דאפילו היא נאמנת לומר משארסתני נאנסתי מ"מ ת"כ אין לה וא"כ לפי מאי דאיתא בתוס' כתובות דמש"ה במאוס עלי לא חיישינן דעיניה נתנה באחר משום דאין לה כתובה בוודאי קושטא קאמרה משא"כ א"כ שאמרה נאנסתי דיש לה כתובה ע"כ חיישינן שמא עיניה נתנה באחר והא דאשת ישראל שאמרה טמאה אני לך ברצון אינה נאמנת הגם דמפסדת הכתובה משום דאין אדם משים א"ע רשע וא"כ הכא במשארסתני נאנסתי דמפסדת ת"כ א"כ ל"ח שמא עיניה נתנה באחר ונאמנת וא"כ הכשילתו במה שלא אמרה. ובזה ניחא מה שהקשו דאמאי לא קאמר הגמ' דמש"ה חשיב מיגו דמ"ע דהשתא דאמרה נאנסתי מפסדת הת"כ משא"כ אי אמרה מ"ע. אך לפי מאי שהקשו לר"י דסובר דיש לה מנה בנמצאת בעולה א"כ בלא"ה היא נאמנת לומר משארסתני נאנסתי דחשיב חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאינו יכול לישבע ומשלם וע"כ לדידיה מיירי בא"כ דחשיב מקח טעות דהוה מום במקח כיון דנאסרה עליו ועיין בתומים אך בא"כ חשיב עוברת על דת וליכא כתובה וע"כ דמיירי באשה דאין לה ת"כ דאז אפילו אי תאמר נאנסתי אינה נאמנת דשמא נתנה עיניה וכו' וע"כ קאמר הגמ' דמרוחת דהשתא פסלה מכהונה משא"כ במ"ע:

והנה לפי מאי דסוברים דאפילו לר"ג דנאמנת היינו בשבועה דוקא וכן הוא דעת הרמב"ן ועיין בט"ז סי' צ"א ובקצה"ח א"כ י"ל דבא"כ אינה נאמנת לומר משארסתני נאנסתי דהא היא חשודה על השבועה דהא היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת וכיון דאסורה עליו אפילו באונס א"כ עברה על הלאו ונעשית חשודה ומפסדת הגם דהשבועה מדרבנן מ"מ כתובה דהיא רק מדרבנן מפסדת ועיין בש"ך סי' פ"ב. ובזה ניחא הא דהקשו בתוס' על שיטת רש"י דאינו נאמן לכתובה מהא דקאמר אביי אי למיתב לה כתובה אלמא דנאמן יותר להפסיד הכתובה. אך למאי דאיתא במפרשים דאי אמרינן למיתב לה כתובה היא לר"מ ור"מ סובר כתובה דאורייתא וא"כ לדידיה נאמנת לומר משארסתני אפילו בא"כ דמה בכך דהיא חשודה הא השבועה רק מדרבנן וא"כ איכא חזקה דאין אדם טורח אפילו בא"כ ושפיר קאמר אי למיתב לה כתובה משא"כ אליבא דאמת דכתובה דרבנן ואינה נאמנת משארסתני נאנסתי וליכא חזקה דאין אדם טורח וע"כ פירש רש"י דאינו נאמן להפסיד הכתובה:

והנה לפי הב"ש הנ"ל ניחא מאי שהקשו בתוס' שם ד"ה אי למיתב דאמאי מפסידה הכתובה הא הוה ס"ס ספק אי בקי בפ"פ ושמא באונס. אך י"ל דאכתי איכא נ"מ דאם יבוא לב"ד עכ"פ נאמן על הת"כ דעל ת"כ ליכא ספק שמא באונס דעכ"פ ת"כ אין לה אך לפי הסוברים דעל ת"כ אינו נאמן לומר פ"פ משום דהוא מדאורייתא א"כ א"א לומר דנ"מ לענין ת"כ:

גם נראה על קושית הר"ן הנ"ל דעל טענת דמים איכא ס"ס דמ"ע דהא בתוס' איתא דהאי רוב דברצון אינו רוב גמור רק מדרבנן והלכך במקום ס"ס שרי ובזה לא קשה קושית תוס' הנ"ל דכתובה שהיא רק מדרבנן חשבינן רוב דברצון רוב גמור הגם דהיא רוב מדרבנן מ"מ הא עיקר חיוב כתובה רק מדרבנן ע"כ לא חשיב ספק אונס לספק ושפיר קאמר אביי אי למיתב לה כתובה. וגם י"ל דסברת התוס' דחשיב ס"ס משום דניהו דמדרבנן ליכא ס"ס מ"מ הא מדאורייתא איכא ס"ס ומדרבנן דליכא ס"ס מדרבנן סגי בחד ספק ועיין בש"ך סי' ק"י דכתב כן משום דספק דרבנן לקולא וזה תינח לענין איסור וזה לא שייך לכתובה להוציא וע"כ שפיר קאמר אביי אי למיתב לה כתובה אך העיקר נראה דכיון דמדאורייתא איכא ס"ס ניהו דמדרבנן ליכא ס"ס מ"מ לפי שיטת הסוברים דעל איסור דרבנן לא אמרינן שוויה חתיכה דאיסורא וא"כ בפ"פ דאיסור רק משום שוויה חתיכה דאיסורא דכיון דמדאורייתא איכא ס"ס תו לא אמרינן שויא חתיכה דאיסורא משא"כ למאי דמשני בטענת דמים דאינו משום שויה חתיכה דאיסורא א"כ בלא"ה ליכא ס"ס דמ"ע דספק אונס לא נחשב לספק דאונס קלא אית ליה וניחא קושית הר"ן:

גם נראה לתרץ קושית הר"ן הנ"ל דהנה הא דלא פירשו התוס' דהתקנה היה שיתברר ע"י עדים כמו שפירש רש"י דזנות בעדים שכיח רק זנות בהתראה לא שכיח אך דא"כ אכתי תיקשי על ר"ל דאמאי קאמר משום פירות משום דזנות לא שכיח דאמאי לא אמר שלא יחפה על בניו ממזרים. אך לפי מאי דאיתא בתשו' דלפי מאי דאיתא בתוס' גיטין דף י"ז דאמאי לא נוקי אותם על חזקת א"א ותירצו בתוס' דאיכא נגד זה חזקת צדקת וע"כ לפ"ז למאן דסובר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה ממילא לא שייך שמא יחפה על בניו ממזרים דאיכא חזקת א"א וחזקת צדקת של אם אין מועיל לגבי בנים וא"כ י"ל דזנות בעדים שכיח וי"ל דהתקנה היה דיתברר ע"י עדים וליכא ס"ס אך לדידן דקי"ל לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה וא"כ ע"כ זנות בעדים לחוד נמי לא שכיח דאל"כ אמאי לא קאמר ר"ל שמא יחפה על בניו ממזרים וע"כ לא פירשו התוס' דהתקנה היה משום עדים משא"כ הסוגיא דקאי לר"א ור"א סובר למאן דמכשיר בה פוסל בבתה ושפיר משני לא דקטעין טענת דמים ואין לומר דאיכא ס"ס דהתקנה היה שיתברר ע"י עדים. ובזה ניחא הא דהקשו ועיין במ"ל על הסוברים דפיתוי קטנה אמנם מהא דאיתא בכתובות דף מ"ד דאמר ר"ל המוציא ש"ר על הקטנה פטור שנאמר נערה מלא ואי איתא דקטנה שזינתה אינה נאסרת היכא ס"ד שיהא חייב בקנס וב"ד לאיזה תכלית נזקקין כיון דאינה נאסרת ועיין שם. אך ר"ל לשיטתו דסובר משום פירות ולא קאמר שמא יחפה על בניו ממזרים דהא קי"ל כמאן דמכשיר בבתה וע"כ דסובר דגם בזנות בעדים לחוד לא שכיח וא"כ ע"כ התקנה לא היה משום שיתברר ע"י עדים וא"כ ע"כ פיתוי קטנה אינו אונס דאל"כ אפילו באשת ישראל פחותה מג' שנים איכא ס"ס שמא באונס ושמא כשהי' קטנה להסוברים דלא אמרינן שם אונס חד הוא ומשום א"כ לחוד לא הי' מתקנין כמו דאיתא בש"מ משא"כ לדידן דקי"ל משום ב"א ואפילו זנות בעדים ובהתראה שכיח י"ל דהתקנה הי' דיתברר ע"י עדים ולעולם דפיתוי קטנה אונס הוא:

ובזה אמרתי הא' דדייק הגמ' בריש א"נ אלו נערות שיש להם קנס קטנה לא ומשני כר"מ והפוסקים פסקו דאפילו קטנה יש לה קנס והקשו הא ממתניתין שמעינן דקטנה אין לה קנס ע"כ נראה לפי מאי שהקשו לר"פ דמוקי מתני' במפותה דאל"כ ניתן להצילה בנפשו א"כ לא מצי למתני קטנה דפיתוי אונס הוא וניתן להצילה בנפשו אך י"ל דאליבא דרב לשיטתו דסובר דרוב חשיב ודאי ועיין בפלתי סימן ס"ג וה"ה ס"ס דהוא משום רוב וא"כ כיון דחשיב ודאי היכי דאיכא רוב או ס"ס לא צריכין לברר וא"כ אי פיתוי קטנה אונס אמאי היה התקנה שתנשא ביום ד' הא איכא ס"ס וא"ל דיתברר ע"י עדים כיון דאיכא ס"ס לא צריכין לברר א"ו דרב לא סובר דפיתוי קטנה אונס וע"כ צריך רב לתרץ הא מני ר"מ משא"כ לדידן דרוב חשיב ספק וצריך לברר וי"ל דהתקנה היה דיתברר ע"י עדים ולעולם דפיתוי קטנה אונס הוא וא"כ י"ל דגם קטנה יש לה קנס אך מש"ה לא קתני קטנה משום דא"כ תקשי הא ניתן להצילה בנפשו דכיון דפיתוי אונס הוא. ובאמת בדין זה או בס"ס צריכין לברר איתא בנדה פ"ש דר"י סובר אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה ורש"י פירש משום ס"ס שמא לא ראתה ושמא טבלה ואע"ג דאפשר לברר אך בירושלמי איתא דר"י לשיטתו דסובר דטבילה בזמנה מצוה משמע דסובר דלא מהני ס"ס היכא דאפשר לברר וע"כ נראה דבתוס' איתא דמש"ה חשיב ספק אונס לספק אע"ג דרוב ברצון משום דהוא רק רוב דרבנן ותמהו מנ"ל להגמ' להקשות ואמאי ס"ס הוא דילמא הוי רוב גמור ותירצו דהא הקשו דמאי משני הגמ' דמש"ה נאמנת לומר השארסתני נאנסתי משום דאיכא חזקת הגוף דמיגרע גרע דכיון דהוה תחתיו שמא ברצון וליכא לאוקמי בחזקת היתר דהא רוב ברצון. אך י"ל הא הוי איני יודע אם פרעתיך כיון דודאי היה תחתיו וארוסה יש לה כתובה וכבר נתחייב כתובה חשיב איני יודע אם פרעתיך ולפ"ז ע"כ שמעינן דרוב ברצון הוא מדרבנן ומצרפין עם ספק אחר דאי אינו ספק כלל רק ודאי ברצון לא חשיב איני יודע אם פרעתיך משא"כ לטעמא דמיגו י"ל דרוב ברצון חשיב רוב גמור ולא חשיב ספק ספיקא ולא צריכין לומר דהתקנה היה דיתברר ע"י עדים ולפ"ז לר"י לשיטתו דסובר ע"כ טעמא דחזקה דהא לדידיה ליכא מיגו ועיין בתוס' ותיקשי דאמאי היה התקנה שתנשא ביום ד' הא איכא ס"ס דהא לדידיה ע"כ רוב ברצון דרבנן וע"כ משום דיתברר ע"י עדים א"כ שמעינן דר"י סובר דאפילו בס"ס צריכין לברר וע"כ מוכרח הירושלמי לומר דטעמא דר"י אינו משום ס"ס רק משום דטבילה בזמנה מצוה ולדידן דקי"ל דלאו מצוה י"ל טעמא דמיגו ולעולם רוב ברצון דאורייתא וליכא ס"ס והתקנה לא היה דיתברר ע"י עדים ולעולם דבס"ס לא צריכין לברר וי"ל דמש"ה מחשב ימי וסת משום ס"ס. גם י"ל על קושית הר"ן דבאמת מ"ע לא שכיח ולא חשיב ס"ס אך הרי"ף דסובר דחשיב ס"ס משום דסובר דאפילו במצא דם יכול לומר פ"פ הגם דלא שכיח לומר דהוא דם צפור או דם נדה דשלא בשעת וסת לא שכיח מ"מ שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא וע"כ הקשה הרי"ף שפיר דאיכא ס"ס דמ"ע הגם דלא שכיח כיון דגם השתא דאומר פ"פ ביש דם ג"כ הוא לא שכיח משא"כ לפי מאי דמשני בטענת דמים לא קשה דאיכא ס"ס דמ"ע לא שכיח. והנה באחרונים איתא דאפילו אי אמרינן דלענין איסור אינו נאמן לומר פ"פ במצא דם מ"מ להפסיד הכתובה לכ"ע אפילו במצא דם יכול לומר פ"פ. ובזה ניחא הרא"ש דכתב באמר פ"פ והיא אומרת נאנסתי תחתיו דאינה נאמנת דברי ושמא לאו ברי עדיף והא קי"ל כר"ג דנאמנת משום דאיכא מיגו והכא ליכא מיגו ותמהו עליו דגם הכא איכא מיגו דמ"ע וע"כ נראה דהתם מיירי במצא דם ואעפ"כ יכול לומר פ"פ ע"כ יש לה מיגו דמ"ע ואין לומר דמ"ע לא שכיח דליתא דגם השתא לא שכיח דיש דם ויהי' פ"פ משא"כ הכא דמיירי לענין איסור דאז ע"כ מיירי דלא נמצא דם דאל"כ לא היה יכול לומר פ"פ וע"כ ליכא מיגו דמ"ע משום דלא שכיח. והנה על עיקר קושית תוס' על רש"י דהתקנה היה שיתברר ע"י עדים והקשו בתוס' דא"כ מאי מייתי אביי ראיה ממתניתין דנאמן לומר פ"פ לעולם דאינו נאמן רק דהתקנה היה שיתברר ע"י עדים. ונראה דהנה בפלתי הקשה דלפי מאי דסוברים דהיכא דספק השני מוסיף על הראשון לא שייך שם אונם חד הוא הא אף כאן ספק אחד מוסיף דהא הך ספק שמא באונס אינו רק להתירה לבעלה ולא ליתן כתובה דהא היא שותקת איך ניתן נגד הרוב ברצון אבל הך ספק שמא כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא חייב ליתן לה כתובה ג"כ ואין הרוב מנגדו דאין כאן קול ואינו בגדר שם אונס חד ועיין שם. אך לפי שיטת רש"י דאליבא דר"א אינו נאמן להפסיד כתובה שפיר משני דמיירי באשת ישראל פחות ג' שנים וליכא ס"ס שמא כשהיתה קטנה דשם אונס חד דליכא נ"מ לכתובה דהא אינו נאמן לכתובה משא"כ לדידן דנאמן גם לכתובה אכתי איכא ס"ס וע"כ הוצרך רש"י לומר דהתקנה היה שיתברר ע"י עדים משא"כ אביי דקאי אליבא דר"א אינו נאמן לכתובה וא"כ קי"ל דהתקנה לא היה משום עדים דהא ליכא ס"ס ושפיר מייתי ראיה דנאמן לומר פ"פ לאוסרה עליו. וניחא הא דהירושלמי סובר דאיפוך קמייתא דר"י סובר משום פירות דאי ר"ל סובר משום פירות אכתי תקשי כיון לדידן דנאמן להפסיד כתובה א"כ איכא ס"ס וע"כ דהתקנה היה דיתברר ע"י עדים וא"כ ע"כ זנות בעדים בלא התראה שכיח ותקשי אמאי לא קאמר שמא יחפה על בניו ממזרים וע"כ דר"י סובר משום פירות ור"י סובר דכנסה בחזקת בתולה דיש לה מנה ואז ליכא חזקה דאין אדם טורח ואינו נאמן לכתובה וליכא ס"ס וי"ל דגם זנות בעדים לא שכיח וליכא משום יחפה על בניו ממזרים וע"כ סובר משום פירות:

וגם נראה דאליבא דאמת דמיירי בטענת דמים אז איכא ס"ס שמא מ"ע וע"כ פירש רש"י דהתקנה היה שיתברר ע"י עדים משא"כ לס"ד דמיירי לענין פ"פ דאז ליכא ספק דמ"ע דמ"ע פתחה סתום וי"ל דזנות בעדים לא שכיח והתקנה היה משום א"כ או פחותה מבה ג' שנים ושפיר מייתי אביי ראיה דנאמן לאוסרה. גם נראה דהא בתוס' כתבו דיבואו עדים שזינתה ברצון משום דזה לא שכיח דעדים ידעו אי תחתיו אי אינה תחתיו וכיון דזה לא שכיח שיהיה עדים ראו כמכחול וכו' דזה לא שכיח רק דראו דרך מנאפים וע"כ שפיר מייתי אביי ראיה דנאמן לומר פ"פ דאי אינו נאמן גם ע"י עדים לא יתברר דכיון דבראו כדרך מנאפין ליכא רק רובא לחוד וסמוך מיעוטא לפלגא דאינו תחתיו ואיכא רובא להתיר א"ו דנאמן לומר פ"פ וידעינן דזינתה רק דאכתי איכא ס"ס ע"ז אמרינן דהתקנה היה שיתברר ע"י עדים:

הנה קי"ל דאומר פ"פ נאמן להפסידה כתובה משום דכתובה דרבנן בתוס' סנהדרין דף ח' הקשו על רש"י דפירש במתניתין דמוצא ש"ר שהבעל אומר פ"פ דהא ר"מ דסובר דכתובה דאורייתא אינו נאמן לומר פ"פ וע"ש. והנה לפי מאי דאיתא ברמב"ן דהקשה דאפילו אי כתובה דאורייתא ואפילו בלא חזקה דאין אדם טורח אפ"ה יש להאמינו דעליה להביא ראיה שנתקיים התנאי שהיתה בתולה ועיין בפ"י דכתב דיש לה חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה וע"כ אי כתובה דאורייתא אינו נאמן ולפ"ז להסוברים דאפילו במצא דם נאמן לומר פ"פ ותלינן הדם בדם נדות הגם דלא שכיח שלא בשעת וסתה. והנה קי"ל דהיכא דחזקה או רוב דמסייע לה יכולה להעיז וא"כ אפילו אי כתובה דאורייתא נאמן במצא דם דליכא חזקה דאין אשה מעיזה וא"כ י"ל דשם מיירי במצא דם דאז אפילו לר"מ נאמן לומר פ"פ דליכא חזקה דאין אשה מעיזה והגם דשיטת רש"י דאינו נאמן לומר פ"פ במצא דם זה לאוסרה דרש"י קאי לר"א דסובר דאינו נאמן להפסיד הכתובה:

וגם נראה דהא בתוס' הקשו דאמאי נאמן לומר פ"פ הא יש לה מיגו דמ"ע ותירצו דלא אמרינן מיגו להוציא והנה כיון דקי"ל דהיכא דעד מסייע לה אינה נאמנת לומר גרשתני דיכולה להעיז א"כ פשיטא דהיכא דמיגו מסייע לה ניהו דחשיב מיגו להוציא עכ"פ המיגו מסייע לה ויכולה להעיז וליכא חזקה דאין אשה מעיזה וקשה דא"כ אפילו אי כתובה דאורייתא נאמן אך בר"ן איתא דלא חשיב מיגו דגם במ"ע מיפגמה וכי אמרה בתולה נבעלתי לא מיפגמה וע"ש ולפ"ז דלא חשיב מיגו איכא חזקה דאין אשה מעיזה. אך נראה דסברת הר"ן הוא לדידן דקי"ל דמ"ע כתובתה מנה משום דדמי' לבעולה שייך לומר דלא חשיב מיגו דמיפגמה משא"כ לר"מ דסובר דמ"ע כתובתה מאתים דמ"ע לא דמי לבעולה רק לבוגרת א"כ לדידיה לא מיפגמה וע"כ הא דאינה נאמנת במיגו דמ"ע משום דמיגו להוציא לא אמרינן ולפ"ז ניחא ניהו דר"מ סובר כתובה דאורייתא מ"מ נאמן לומר פ"פ דליכא חזקה דאין אשה מעיזה כיון דיש לה מיגו טוב דמ"ע דלא מיפגמה לר"מ אך דהוה מיגו להוציא ועכ"פ המיגו מסייע לה משא"כ לדידן דמ"ע דמי לבעולה ולא חשיב מיגו ואיכא חזקה דאין אשה מעיזה וע"כ אי כתובה דאורייתא אינו נאמן לומר פ"פ:

ובזה ניחא קושית תוס' לר"י דסובר דנמצאת בעולה יש לה מנה ליכא חזקה דאין אדם טורח ואמאי נאמן לומר פ"פ. והנה לפי מאי דאיתא בח"מ באומר מכרתי לך שדה ואיני יודע אם גדולה אם קטנה ואמר אידך דמכר לו שדה גדולה אינו נאמן דלא שייך דלא חציף לומר גדולה משום דעכ"פ יש לו בידו שדה קטנה ע"כ חציף לומר שדה גדולה ולפ"ז לר"י דסובר דיש לה מנה תו ליכא חזקה דאין אשה מעיזה כיון דעכ"פ מגיע לה מנה וממילא ל"צ לחזקה דאין אדם טורח דבלא"ה הא צריכה לברר שהיתה בתולה אך בלא"ה ניחא דהא לר"י דיש לה מנה ע"כ סובר כר"מ דמ"ע כתובתה מאתים דאל"כ מאי איכא בין טענה דידיה לטענה דידה בהיא אומרת מ"ע וא"כ איכא מיגו טוב דמ"ע רק דהוה מיגו להוציא וליכא חזקה דאין אשה מעיזה וע"כ בלאו חזקה דאין אדם טורח נאמן הבעל. גם נראה דהא מ"ע לא שכיח ולא חשיב מיגו אז איכא שפיר חזקה דאין אשה מעיזה ובעינן חזקה דאין אדם טורח. ולפי זה לפי מאי דסוברים דמש"ה סובר ר' אליעזר דאינו נאמן לכתובה דליכא חזקה דאין אדם טורח בא"כ דאי יגרשנה יתן לה כתובה וא"ל דתאמר משארסתני נאנסתי הא אינה נאמנת בא"כ דעוברת על דת וא"ל דתאמר מ"ע דליתא דמ"ע אני קודם לא תאמר דאין לה רק מנה ותחתיו אינה נאמנת לטעמא דמיגו. ולפ"ז לאביי דסובר דברי ושמא ברי עדיף לדידיה פשיטא נאמנת לומר מ"ע תחתיו הגם דליכא מיגו וע"כ שפיר קאמר אביי אי למיתב לה כתובה אלמא דנאמן יותר לכתובה אך אביי לשיטתו דאיכא חזקה דאין אדם טורח דהיה לו לחוש דתאמר מ"ע וגם דהא קשה דהא בתוס' הקשו דזנות לא שכיח ואמאי נישאת ליום ד' וכתבו דמשום שלא תשב באיסור חשו חכמים לעשות תקנה הגם דלא שכיח ולפ"ז תיקשי איך קאמר אביי אי למיתב לה כתובה הא לזה לא עשו תקנה דכיון דלא שכיח וע"כ הא דקאמר אי למיתב כתובה הוא אליבא דר"מ ור"מ דחייש למיעוט עשו תקנה הגם דלא שכיח דלדידן דלא חיישינן למיעוט אז י"ל דלא עבדינן תקנה על מילתא דלא שכיח משא"כ לר"מ וכיון דאליבא דר"מ ע"כ הא דנאמנת מ"ע הוא משום חזקה דהא לדידיה ליכא מיגו וע"כ שפיר קאמר אי למיתב לה כתובה דאיכא חזקה דאין אדם טורח אך לפי מאי שכתבתי בלא"ה ניחא דאליבא דר"מ ל"צ לחזקה דאין אדם טורח דליכא חזקה דאין אשה מעיזה כיון דמינו מסייע לה וע"כ קאמר שפיר אי למיתב לה כתובה אך לפי מאי שאמרנו דאי מ"ע לא שכיח לא חשיב מיגו דמסייע לה משא"כ אי שכיח וחשיב מיגו טוב. ובזה ניחא הא דהירושלמי סובר דאינו נאמן להפסיד הכתובה דהירושלמי לשיטתו דסובר דמ"ע לא שכיח וליכא חזקה דאין אדם טורח בא"כ וכיון דאיכא חזקה דאין אשה מעיזה דהא המיגו אינה מסייע לה דלא חשיב מיגו וע"כ אינו נאמן לכתובה ולפ"ז לר"מ לשיטתו דסובר דמ"ע שכיח ועיין בירושלמי על הא דיש עדים שיצאה בהינומא ושמא מ"ע אתי כר"מ דמ"ע כתובתה מאתים א"נ לא חש לדבר שאינו מצוי א"כ לר"מ יש לומר דמ"ע שכיח וע"כ הגם דסובר דכתובה דאורייתא נאמן לומר פ"פ דליכא חזקה דאין אשה מעיזה דמיגו מסייע לה וכן הא דקאמר אי למיתב כתובה דקאי ע"כ לר"מ וע"כ נאמן הגם דליכא חזקה דאין אדם טורח מ"מ ליכא חזקה דאין אשה מעיזה דמיגו מסייע לה:

עיין לקמן דף י"א תוס' ד"ה הדר ביה רבא מהאי אבל מהא לא בעי למימר דהדר ביה משום דמ"ט לגמרי משמע ועיין שם. ולכאורה נראה דהא הקשו בתוס' לר"י דסובר דיש לה מנה ליכא חזקה דאין אדם טורח ונראה כיון דבעל מודה במקצת לר"י דיש לה מנה וצריך לישבע שבועה דאורייתא א"כ לא שייך מאי הועילו חכמים בתקנתם כיון דצריך לישבע באומר פ"פ רק הא דצריכין החזקה למ"ד דאין לה כלום וליכא שבועה ואז איכא חזקה דאין אדם טורח ולמ"ד דיש לה מנה ניהו דליכא חזקה דאין אדם טורח בלא"ה נאמן דלא שייך מאי הועילו בתקנתם ועיין בתוס' ב"מ דף ה' דכתבו דמש"ה בחשוד דכשכנגדו נשבע ונוטל משום דאי יטול בלא שבועה לא שבק ליה חיים לכל חשוד אלמא דאי צריך לישבע לא שייך זה וה"ה הכא לא שייך מאי הועילו בתקנתם היכא דצריך לישבע אך הא אין נשבעין על שיעבוד קרקעות. אך איתא באחרונים דר"י סובר דעל שיעבוד קרקעות נשבעין רק על קרקע אין נשבעין וא"כ רבא דסובר דגם על שיעבוד קרקעות אין נשבעין ועיין פ' הכותב א"כ ע"כ סובר דמ"ט לגמרי משמע דאל"כ ליכא חזקה דאין אדם טורח וי"ל מאי הועילו בתקנתם ואמאי סובר דנאמן לומר פ"פ א"ו דרבא הדר וסובר דמ"ט לגמרי משמע ובזה י"ל דאי על שבועת היסת צריך נ"ח א"כ אפילו אי מ"ט לגמרי מ"מ לא שייך מאי הועילו חכמים וכו' דבודאי לא ישבע לשקר בנ"ח וא"כ לפי מאי דאיתא בתומים סי' פ"ז דאי כתובה דרבנן ליכא שבועה בנ"ח משא"כ אי כתובה דאורייתא צריך נ"ח וא"כ לר"מ דסובר דכתובה דאורייתא דאז צריך לישבע בנ"ח ולא שייך מאי הועילו חכמים פשיטא דנאמן לומר פ"פ. גם נראה דהא קשה להך לישנא דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי משום חזקה הא הוי תרתי לריעותא הרי בעולה לפניך וחזקת ממון ועיין בקצה"ח סי' ל"ד כשהעיד בב"ד ואח"כ באו עדים שעבר עבירה דסובר הריב"ש דמוקמינן אותו בחזקת כשרות ואמרינן דהשתא הוא דאיתרע ותמה בקצה"ח דהא דמי למקוה שנמדד ונמצא חסר דאיכא תרתי לריעותא ה"ה הכא הרי פסול לפניך וחזקת ממון והגם לנתיבות החולק דחזקת ממון לא חשיב להצטרף בהדי ריעותא מ"מ הכא איכא חזקת כשרות לכהונה ולא היה תחתיו והרי ריעותא לפניך אך י"ל דלא שייך הכא חסר ואתי כמו במקוה ועיין תוס' נדה ובחולין. אך לפי מאי דאיתא בספר ת"ש אי בעינן חסר ואתי זה פליגי ר"ה ור"ח בשוחט בסכין ונמצאת פגומה דר"ה סובר דחשיב תרתי לריעותא אפילו היכי דלא שייך חסר ואתי ואיתא שם בסוגיא דרבא סובר כר"ה וא"כ אי אפשר לומר לרבא טעמא דחזקה כיון דאיכא תרתי לריעותא וע"כ דסובר טעמא דמיגו ואי סובר דיש לה מנה ליכא גם טעמא דמיגו וע"כ דסובר דמ"ט לגמרי משמע דאז איכא טעמא דמיגו וניחא מאי שהקשו לפי מאי דאיתא בתומים דאפילו למ"ד דיש לה מנה מ"מ בא"כ כיון דאסורה עליו חשיב מום במקח ואין לה כלום וא"כ תקשי מאי הוכיח דמדקתני מ"ט אלמא דאין לה כלל דילמא מיירי בא"כ. אך בתוס' הקשו דבא"כ אוקמא על חזקת כשרות ונימא דלאו תחתיו זינתה ותירצו דאיכא חזקת הגוף כנגדו וקשה הא הוי תרתי לריעותא דהרי בעולה לפניך וחזקת כשרות וע"כ משום דבעינן חסיר ואתי וא"כ התם דקאי סוגיא לרבא א"כ אפילו בא"כ מותר' הוי מום וע"כ דנמצאת בעולה אין לה כלום וע"כ קתני מ"ט:

גם נראה לפי מאי דסוברים דהיכא דזינתה קודם אירוסין ברצון אז לכ"ע חשיב מ"ט דחשיב מום במקח וא"כ לפ"ז אפילו למ"ד דיש לה מנה זה היכא דידעינן דזינתה אינה תחתיו באונס אבל ברצון או אפילו היכי דלא ידעינן אי ברצון אי באונס מ"מ כיון דסתם זנות ברצון דאונס קלא אית ליה אז חשיב מום במקח ואין לה כלל אפילו לר"י. אך נראה דזה דוקא אי איכא איסור לאו דלא תהי' קדשה כשיטת הרמב"ם אז חשיב פגם משא"כ לשיטת הראב"ד דסובר דבזה ליכא לאו הנ"ל אז לא חשיב מום במקח. והנה למ"ד דחייבי מלקות שוגגין ג"כ פוטר מלשלם ע"כ סובר דליכא לאו דלא תהי' קדשה בזה דאל"כ לא משכחת דמפותה ישלם קנס דאין אדם לוקה ומשלם וע"כ לא קשה קושית תוס' הנ"ל לר"י ליכא הך חזקה דאין אדם טורח וכו' כיון דהיא לא אומרת נאנסתי ומסתמא היה ברצון ואז חשיב מ"ט דחשיב מום במקח ואין לה כלום וא"כ איכא חזקה דאין אדם טורח וא"כ ניחא קושית תוס' הנ"ל דאי רבא סובר דיש לה מנה דכיון דרבא סובר דחייבי מלקות שוגגין פטור מלשלם וע"כ דסובר דליכא משום קדשה ולא חשיב מום וא"כ ליכא חזקה דאין אדם טורח ואמאי נאמן לומר פ"פ וע"כ דרבא סובר דמ"ט לגמרי משמע:

והנה לקמן דף י"ב דפריך הגמ' וניחוש שמא תחתיו זינתה ומשני שקידש ובעל לאלתר והרי"ף והרמב"ם השמיטו זה ותמהו עליו ועיין בל"מ. ונראה דהא הקשו מאי פריך וניחוש הא איכא חזקת כשרות ונבעלה אינו תחתיו ומותרת לבעלה ואי משום דאיכא חזקת הגוף כנגדה דהא כיון דניסת כבר לבעל איתרע חזקת הגוף ועיין בספר בני אהובה. ונראה לפי מאי שהקשו ניהו דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה אפ"ה מדרבנן לא מהני ומאי הקשו בתוס' בא"כ איכא חזקת כשרות ועיין בפ"י:

ונראה לפי מאי שכתבו דהא דסמכינן על חזקה יש לומר דחזקה הוא מצד ראיה וגם יש לומר דהוא משום כיון שהוא ספק ישאר הדבר כמו שהי' ונ"מ בתרי ותרי ניהו דאינו מהני מצד ראיה דלא עדיף מעדים מ"מ מועיל משום שכיון שהוא ספק נשאר הדבר בחזקתו ולזה לא שייך לומר דלא עדיף מעדים. ובזה תרצו דברי רש"י בקידושין דף ס"ו דכתב דחזקת אם אינו מועיל לינאי ובתוס' הקשו דהא קי"ל כר"י לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה אך כיון דמיירי בספק דתרי ותרי וא"כ אינו מועיל החזקה מצד הראיות דהא לא עדיף מעדים רק דמועיל משום דאין מוציאין מכמות שהי' וזה שייך על אמו דהיתה כשרה מקודם אין מוציאין אבל הוא שנולד בספק שפיר הוה ספק פסול דאצלו אין מוציאין כלל מכמות שהי' אבל היכא דמיירי בשאר ספיקות ולא בתרי ותרי וא"כ יכולין לדון על החזקה מצד הראיה ולכך סובר שפיר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה דבזה שפיר מועיל חזקת אם לבת כיון דיש ראיה דאם כשרה ממילא ראיה הוא דגם הבת כשרה. ובזה לא קשה קושית תוס' מהא דעירובין תרומה ונטמאת בתרי ותרי דלא מוקמינן החזקה ולמאי שכתבתי י"ל כיון דבתרי ותרי אין מועיל החזקה מצד ראיה רק משום דאין מוציאין וא"כ התם דעכשיו בוודאי נטמאה ולא שייך אין מוציאין רק הספק אם היתה טמאה מקודם או עכשיו ובכל דוכתא שהוא מצד ראי' מהני שפיר דיש ראיה דאח"כ יצא מחזקתו משא"כ בתרי ותרי ועיין בחידושי הרי"מ. ולפ"ז יש לומר על קושית תוס' דלר"י בהאי דמ"ע ליכא מיגו דר"י לשיטתו דסובר דמכשיר בבתה וע"כ דסובר דחזקה הוא מצד ראיה דהא בבתה לא שייך דאין מוציאין מכמות שהי' וע"כ ניהו דלדידיה ליכא מיגו מ"מ נאמנת משום חזקת הגוף ואע"ג דאיתרע דהרי בעולה לפניך ולא שייך דאין מוציאין מ"מ מועיל משוה ראיה דאח"כ יצא מחזקתו משא"כ ר"א לשיטתו דסובר דפוסל בבתה וע"כ דסובר דחזקה אינה מצד ראיה רק משום דאין מוציאין מחזקתו וא"כ התם דהרי בעולה לפניך רק הספק אימת ולא שייך דאין מוציאין וע"כ לדידיה משני משום מיגו דמ"ע ולדידיה איכא מיגו דסובר במנה ולא כלום ולפ"ז י"ל למאן דמכשיר בבתה דחזקה הוא מצד ראיה אז לא החמירו מדרבנן היכא דאיכא חזקת היתר בתרי ותרי דאז ע"כ החזקה משום דאין מוציאין מחזקתו ע"כ החמירו מדרבנן משא"כ לרבה לשיטתו דסובר כר"א דפוסל בבתה וע"כ דסובר דחזקה אינה מצד ראיה וא"כ ניהו דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה מ"מ מדרבנן החמירו ופריך שפיר שמא תחתיו זינתה משא"כ לדידן דחזקה מצד ראיה ולא החמירו מדרבנן ויש לאוקמא על החזקה וע"כ לא הביאו תירוץ הגמרא דבעל לאלתר:

ובזה ניחא הרמב"ם דפסק תקפו כהן אין מוציאין ובגמ' איתא ואי אמרת דאין מוציאין נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן ונראה דבאמת כיון דאיכא חזקה משום דבמעי אמו הוה חולין שאין בכור קדוש עד שיצא לעולם א"כ ניהו שאם תפס אין מוציאין מ"מ לא חשיב פוטר בממונו של כהן אך הסוגיא דקאי לרבה ולרבה חזקה אינה מצד ראיה וע"כ קאמר שפיר דאי אין מוציאין מידו חשיב ממונו של כהן משא"כ לדידן הגם דאין מוציאין לא חשיב ממונו של כהן כיון דיש לבעלים חזקה והוא מצד ראיה:

ובזה ניחא הרמב"ם דפסק במחליף פרה בחמור וזה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע דחולקין והקשו דהא בש"ס מוקי לה כסומכוס ואנן קי"ל כרבנן דמוציא מחבירו עליו הראיה אך בתוס' שם הקשו דילמא מש"ה חולקין משום דאיכא חזקה ללוקח חזקת מעוברת והשתא הוא דילדה ותירצו דחזקת מרא קמא חשיב טפי וע"כ משום דחזקת מעוברת איתרע דהרי ילדה לפניך והיינו לרבה לשיטתו דחזקה אינה מצד ראיה רק משום דאין מוציאין מחזקתו הראשונה וע"כ התם דהרי ילדה לפניך לא שייך דאין מוציאין משא"כ לדידן דחזקה הוא מצד ראיה מאי בכך דילדה לפניך וע"כ כיון דאיכא חזקה נגד חזקת מרא קמא וע"כ פסק דחולקין:

גם נראה דהא בתוס' הקשו על הא דקאמר אביי אי למיתב לה כתובה הא איכא ס"ס שמא אינו בקי בפ"פ ושמא באונס דאפילו א"כ באונס לא הפסידה כתובה אך לאביי לשיטתו דסובר דלא אפשר ומכיון דשרי ואיתא בהפלאה לדידיה אפילו אשת ישראל באונס אסורה לבעלה דשמא סופה ברצון דהא דיצר אלבשה לאו דבר ברור הוא רק משום דמוקמינן לה על חזקת כשרות וזה לרבא דאוסר לא אפשר ומכוון אז איכא חזקת כשרות ואמרינן דיצר אלבשה משא"כ לאביי דשרי ליכא חזקת כשרות ואסור אפילו באונס וא"כ יש לומר דא"כ באונס אין לה כתובה ומשנה ראשונה דיוצאה ונוטלת כתובה בטמאה אני לך י"ל דמיירי באשת ישראל ומיירי באונס ומ"מ אסורה דשמא סופה ברצון וכתובה יש לה דחשיב איני יודע אם פרעתיך דכבר נתחייב לה ושפיר קאמר אביי אי למיתב לה כתובה והתקנה היה משום א"כ דאין לה כתובה גם באונס וליכא ס"ס. והנה רבה דמשני בדף ו' הא מני ר"ש מש"ה מותר לבעול בתחלה בשבת ולא משני משום דמקלקל הוא ע"כ דסובר דבר שאינו מתכוין אסור לר"י מדאורייתא וע"כ לא שרי משום מקלקל ולא הוי תרתי דרבנן וא"כ ע"כ סובר כאביי דשרי בלא אפשר ומכוין וממילא דא"כ באונס אין לה כתובה ושפיר פריך על רבה לשיטתו שמא תחתיו זינתה דליכא ס"ס שמא באונס משא"כ לדידן דקי"ל כרבא ואז ע"כ א"כ באונס יש לה כתובה ואיכא ס"ס ולא קשה קושית הגמ' שמא תחתיו זינתה וע"כ השמיטו דבעל לאלתר ולפי מאי שאמרנו דהיכא דליכא חזקה דאין אדם טורח בסעודה אז ליכא ס"ס שמא כשהיא קטנה משום שם אונם חד הוא כיון דליכא נ"מ לכתובה. ובזה ל"ק קושית תוס' דף ל"ב ד"ה ורמינהי על הא דפריך אינו לוקה ומשלם דעל רישא דמתניתין הוה מצי למיפרך מחייבי לאוין דיש להן קנס הא אינו לוקה ומשלם ע"ש ונראה דעל חייבי לאוין ידע לתרץ דכל היכא דאיכא ממונא ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי ואין לומר איתגורי איתגר שנידן בקלה דיש לומר דחס רחמנא. ואין לומר הלא בקנס לא שייך חס רחמנא אך כיון דעל בושת ופגם שייך שפיר חס רחמנא שהזיק לו ממון וממילא משלם הקנס דהא אינו לוקה כיון דמשלם בושת ופגם מש"ה מקשי הגמ' רק מחייבי כריתות דניתן להצילה בנפשו על שעת העראה דליכא בושת ופגם ועל קנס לא שייך דחס רחמנא אך תקשי הא גם חייבי לאוין הוה עדות שאי אתה יכול להזימה שאם יוזמו לא ישלמו די"ל איתגורי איתגר וא"כ ילקו ולא ישלמו ואין לומר דחס רחמנא כיון דעדים זוממים קנסא וא"כ גם הוא אינו משלם בושת ופגם דחשיב עדות שאי אתה יכול להזימה. אך באמת ניחא דבממון קי"ל דלא בעינן עדות שיכול להזימה אך זה אי זנות שכיח אז תקנו חכמים דלא בעינן יכול להזימו משא"כ אליבא דר"ל דסובר דזנות לא שכיח אז לא תקנו חכמים וע"כ ניחא לקמן דמקשי ר"פ על רבה אי כר' יצחק קשיא ממזרת א"כ חזינן דפריך הגמ' גם מחייבי לאוין דשם עיקר קושיא קאי אליבא דר"ל דסובר דחייבי מלקות שוגגין פוטר מלשלם וע"כ קשה גם מחייבי לאוין דחשיב עדות שאי אתה יכול להזימה דאי יוזמו ילקו ולא ישלם דלא שייך דחס רחמנא בקנס. ולפ"ז ל"ק קושית תוס' דהא גם ר"פ סובר דבקנס מת ומשלם מאי מקשה רק על רבה אך י"ל דהא לכאורה ע"כ שמעינן דזנות בעדים שלא בהתראה שכיח דהא תקנו דבתולה נישאת ביום ד' וע"כ שמא יתברר ע"י עדים דאל"כ איכא ס"ס אך י"ל דתיקנו משום א"כ או פחות מג' שנים אך אפילו על פחות מג' שנים איכא ס"ס שמא באונס ושמא כשהיתה קטנה ופיתוי קטנה אונס ואין לומר שם אונס חד דהא אי נימא דנאמן גם להפסיד הכתובה משום חזקה דאין אדם טורח לא שייך שם אונס חד דנ"מ לענין כתובה לפי הפלתי הנ"ל א"כ ע"כ התקנה היה שיתברר ע"י עדים וע"כ זנות בעדים שכיח ולא בעינן עדות שיכול להזימה וע"כ ל"ק על ר"פ גופיה רק על רבה דסובר דנמצאת בעולה דיש לה מנה וממילא אינו נאמן לומר פ"פ להפסיד כתובה דליכא אין אדם טורח וא"כ י"ל דזנות בעדים ג"כ לא שכיח דהא ליכא ס"ס דשם אונס חד וע"כ קשה אפילו מחייבי לאוין. ובאמת נראה לתרץ קושית תוס' הנ"ל דהא הקשו דהוה מיתה לזה ותשלומין לאב ותירצו כיון דהוא אינו זוכה רק ממנה והוה מיתה ותשלומין לאחד ולפ"ד נראה למ"ד המכשיר בה פוסל בבתה וה"ה דלא מהני חזקת הגוף שלה לאב ועיין תוס' לקמן וא"כ הא דחייב בושת ופגם וקנס ולא יכול לומר פ"פ מצאתי ואין לומר משום חזקת הגוף ובודאי היתה בתולה הא חזקת הגוף אינו מועיל לאב ואין לומר במודה דהיתה בתולה א"כ הוה מודה בקנס ועיין במ"ל וע"כ משום דאב אינו זוכה רק ממנה משא"כ למאן דמכשיר בבתה אז י"ל דאין זוכה ממנה ומ"מ מחויב בושת ופגם וקנס משום חזקת הגוף שלה דמהני לאב. ולפ"ז י"ל דמש"ה לא מקשי מחייבי לאוין די"ל דחשיב מלקות לזה ותשלומין לאב דאינו זוכה ממנה וע"כ לא מקשי רק מחייבי כריתות דקתני אשת האח ומיירי ע"כ בנערה שנתארסה ונתגרשה דהקנס לעצמה ועיין שם בתוס' א"כ הוה מלקות וממון לאחד וקשה דאינו לוקה ומשלם משא"כ לקמן דפריך ר"פ על רבה ורבה סובר כמאן דפוסל בבתה כר"א וחזקת הגוף שלה לא מהני לאב וע"כ דאב זוכה ממנה וע"כ מקשו גם מחויבי לאוין:

והנה מאי שאמרנו דבא"כ ליכא חזקה דאין אדם טורח די"ל דמש"ה לא גירשה דאז יהא מחויב ליתן כתובה ואין לומר דהיה לו לירא שמא תאמר משארסתני נאנסתי דבא"כ אפילו אי תאמר כן אין לה כתובה דחשיב עוברת על דת אך מתוס' אינו נראה כן דכתבו בהדיא בסוגיא דחזקה דאין אדם טורח הוא אפילו בא"כ וע"כ נראה דבאמת כתבו דלא חשיב עוברת על דת כיון דאינה נאמנת לומר טמאה אני לך וא"כ לא הכשילתו במה שלא אמרה. אך נראה דהא ברא"ש בנדרים איתא דמש"ה נאמנת לומר גירשתני ולא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר משום דלא תקלקל את עצמה לינשא באיסור כל ימיה משא"כ באומרת טמאה אני שתצא בגט לא תהי' באיסור א"א. אך תמהו דגם בטמאה אני אם היא משקרת יהי' גט שלא כדין והגט אינו גט. וע"כ נראה דהנה תוס' ב"ב כתבו דמש"ה חשיב תלויה וזבין היכא דכופין אותו על הגט משום דפטור ממזונות אך הקשו דא"כ אפילו שלא כדין נמי חשיב תלויה וזבין ועיין בס' יש"י דכתב וז"ל דבאמת אין זה חשיב זבינא מה שנפטר ממזונות דאנן חזינן דכל אדם נושא אשה הראויה לו ונותן מזונות ואיך יתכן דזה יהי' נחשב זבינא מה שעל ידי הגט נפטר מחיוב מזונות אמנם כוונתם כיון דהדין נותן לגרשה שהוא מאותן שכופין א"כ הגם אי נימא דאין בידינו לכופו על הגט פשיטא דאין האשה חייבת להיות עמו וע"כ הפטור שנפטר מחיוב מזונות חשיב כמו זבינא אבל שלא כדין דאינו מחויב לגרשה א"כ מחויבת היא להתנהג עמו כאיש ואשתו ואם תמאן פשיטא דיכול למנוע מזונות ע"כ לא חשיב כמו זבינא מה שלא יתן לה מזונות כשיגרשנה כיון דכן דרך ב"א להנשא הגם שיתן מזונות לאשתו וע"ש וא"כ הכא באומרת טמאה אני דלפי דבריה אסורה עליו א"כ פשיטא דאינה מחויבת להתנהג עמו כאיש ואשתו ואינו יכול למנוע ממנה מזונות א"כ פשיטא דחשיב תלוי' וזבין מה שנפטר מחיוב מזונות וא"כ אפילו אם היא משקרת לא תקלקל א"ע וע"כ אינה נאמנת לומר טמאה אני ולפ"ז בארוסה דאין לה מזונות ולא חשיב תלויה וזבין ומקלקלה א"ע וממילא נאמנת לומר טמאה אני לך וע"כ כיון שלא אמרה קודם נישואין כן חשיב עוברת על דת משא"כ לקמן קאי התוס' אליבא דרבא ורבא סובר בנדרים אפילו גירשתי אינה נאמנת הגם דמקלקלה א"ע לדידיה פשיטא דאפילו ארוסה אינה נאמנת לומר טמאה אני ולא הכשילתו וע"כ כתבו תוס' שם דאפילו בא"כ איכא חזקה דאין אדם טורח:

והנה בספר עצי ארזים סימן י"ז איתא דהא דפליגי רב המנונא ורבא אי נאמנת לומר גירשתני, תליא בשני תירוצים שמתרץ הר"ן על קושיא דלמשנה אחרונה האיסור שבה היכן הלך ומתרץ משום אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה ועוד תירץ דגם למשנה ראשונה דנאמנת לאו מדינא דלאו כ"כ לאפקיע א"ע מבעלה שהיא משועבדת לו רק משום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה מילתא תקינו למשנה ראשונה שתהי' נאמנת דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוה מזלזלה נפשה ובתר דחזו רבנן שיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר אוקמוה אדינא שלא תהיה נאמנת ובהא פליגא דרב המנונא ס"ל כתירוץ הראשון דמדינא נאמנת רק משום שמא נתנה עיניה באחר הפקיעו חכמים הקידושין ושפיר מייתי ראיה ממתניתין דכמו דבאומרת טמאה אני נאמנת מדינא ה"נ נאמנת באומרת גירשתני ואפילו למשנה אחרונה דאינה נאמנת אבל גבי גירשתני לא חששו חכמים שתשקר דחזקה דאין אשה מעיזה ורבא סבירא ליה כתירוץ השני דאין סברא לומר שיפקיעו הקידושין אלא וודאי דמדינא אינה נאמנת להפקיע א"ע מבעלה כיון שמשועבדת לו רק באומרת טמאה אני למשנה ראשונה דנאמנת הוא משום תקנת חכמים דלא עבידא לבזוי' נפשה אבל באומרת גירשתני מדינא אינה נאמנת. ובזה נראה הא דסובר רבא בסנהדרין דף ט' אמר רבא פלוני בא על אשתי דפלגינן דיבורא והך דינא השמיט הסמ"ג וע"כ נראה לפי מאי שהקשו לדברי הר"ן הנ"ל דאשה אומרת טמאה אני דהפקיעו הקידושין א"כ איך מחייבין מיתה הבא על א"א דילמא אמרה האשה שזינתה לבעלה טמאה אני ונפקע הקידושין. וביותר קשה דכל אשה שזינתה ותירא מחיוב מיתה תאמר לבעלה טמאה אני לך ותשאר תחתיו מצד הפקעת קידושין למפרע וע"כ דאם באו עדים אח"כ שזינתה שאוסרים אותה דנתגלה למפרע שלא הפקיעו קידושין. אך תקשי בדין רבא הנ"ל דהוא ואחר מצטרפין להרוג את הבועל דפלגינן דיבורא ולפי פי' התוס' אמרינן דלא עם אשתו פלוני זינה כ"א עם אשה אחרת הא בכה"ג ליכא למיחייב מיתה את הבועל כיון דאם זינה עם אשה אחרת ואינו ידוע עם מי הרי ליכא עדים על האשה שהיא טמאה ואם אמרה האשה ההיא לבעלה טמאה אני נפקעין הקידושין והיא למפרע פנויה ואמאי נהרוג את הבועל הא איכא ספק הרגיל דילמא האשה שזינתה עמו אמרה לבעלה אחר שזינתה עם זה טמאה אני לך ונתעקרו הקידושין ועיין בס' ברוך טעם אך לרבא לשיטתו דאינה נאמנת לומר גירשתני ע"כ דסובר דבטמאה אני אינה משום אפקיעא הקידושין רק משום דע"פ הדין אינה נאמנת להפקיע מבעלה וע"כ לדידן דנאמנת לומר גירשתני וע"כ בטמאה אני לך צריכין להפקעת קידושין וע"כ השמיטו דינא דרבא. אך הקשו על הר"ן הנ"ל מהא דאיתא בסוף נדרים דאמרה אי אנת לא דילמא חד מהני אחלוי ואמרינן דעיניה נתנה באחר אע"ג דנבעלה לעכו"ם לפי דבריה ולא מועיל מאי דהפקיעו לקידושין דעכ"פ אסורה לכהן ועיין בתשו':

אך י"ל דבאמת גם הם סוברים סברת הרא"ש ביבמות דראו חכמים שרוב נשים משקרות ומש"ה חשו לעיניה נתנה באחר אלא דלא ניחא להו בהא טעמא משום דכיון אי זינתה הרי היא סוטה לבעלה והוה ספק טומאה ולא מועיל רובא דליתא קמן ועיין בש"מ ובפ"י ובתשו' ת"ר מש"ה מוכרח הר"ן לומר משום דאפקעינהו לקידושין ולפ"ז לפי מאי דסוברים דאפילו אי אמרינן דנאסרת לבעלה מביאת עכו"ם מ"מ אינה בכלל ונטמאה ועיין בספר הפלאה וכיון דאיסור אינו משום ונטמאה מועיל הרוב הנ"ל דרוב נשים משקרות דלא דמי לספק טומאה ברשות היחיד ובאמת תקשי על תוס' כתובות דף ד' דלא הביאו ראיה מכאן דנאסרה מביאת עכו"ם ועיין בר"ן בנדרים דכתב דלפ"ז היכא שאומרת דמנתין נבעלה לא מהני דהפקיעו הקידושין ונאמנת ואמאי לא נקט נכרי אלא ודאי דאז אזלינן אחר הרוב כיון דאינו משום טומאה אך תקשו על הסוברים דע"י ביאת עכו"ם נאסרה מהתורה אך מיתה ליכא ותיקשי הא דאיתא בסנהדרין עדים של נערה המאורסה שהוזמו אינן נהרגין דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו דא"כ לא היו צריכין לומר דזינתה עם ישראל אלא ודאי דבאו להורגה. ולהנך הסוברים דע"י ביאת עכו"ם נאסרה רק מדרבנן תקשי באומר פ"פ אפילו פחותה מג' שנים איכא ס"ס דשמא מעכו"ם והגם דמדרבנן אסור הא מדרבנן סגי בספק אחד שמא באונס דספק דרבנן לקולא ועיין בש"ך בי"ד סי' ק"י:

והנה מה שכתבנו הגם דהחמירו מדרבנן שלא לסמוך על חזקת היתר מ"מ להוציא האשה מבעלה לא החמירו ועיין בפ"י ולפ"ז היה נראה דבארוסה דלא שייך להוציא האשה מבעלה אז לא מהני מדרבנן חזקת היתר הנ"ל. ולפ"ז לפי מאי דסובר אבוה דשמואל דחיישינן שמא סופה ברצון ורבא פליג דיצר אלבשה ועיין בהפלאה דכתב דגם סברת יצר אלבשה אינה דבר ברור בודאי אלא משום דמוקמינן לה בחזקת כשרות ועיין שם ולפ"ז בארוסה אפי' באונס אסורה דהחמירו מדרבנן. אך תקשי לפ"ז הא דפריך הגמ' בגיטין דף כ"ו אלא בארוסה בשלמא למאן דאמר משום ב"א איכא אלא למאן דאמר משום פירי ארוסה מי אית ליה פירי. וקשה דהא בתוס' שם איתא דמש"ה בזמה"ז תקנו זמן שלא יאמרו זינתה אחר גירושין ויחזירנה והקשו לפ"ז אמאי קאמר ר"ל משום פירי ולא אמר משום שמא יחזירנה ניהו דסובר דזנות לא שכיח זנות שלא בהתראה שכיח וכתבו דכיון דזינתה מאוסה בעיניו ולא חיישינן שמא יחזירנה וא"כ לפי מאי דאיתא בס' ב"ש דבאונס לא מאוסה בעיניו וא"כ בארוסה דגם באונס אסורה א"כ ניהו דליכא משום פירי מ"מ איכא משום שמא זינתה באונס ויחזירנה דבאונס לא מאוסה בעיניו. ובזה ניחא הא דאיתא בגיטין דף פ"א במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי דב"ש סוברים דאינה צריכה הימנו גט שני וב"ה סוברים דצריכה גט ומוקי מעיקרא פלוגתייהו בראוה שנבעלה דב"ש סוברים דאדם עושה בעילתו בעילת זנות והדר מוקי פלוגתייהו בלא ראוה שנבעלה ופליגו אם הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ומפרש שם בירושלמי טעם דב"ש דאזלו לטעמייהו דלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר וכיון שזינתה נמאסת בעיניו וע"ש ושם הקשו בתוס' ללישנא קמא דפליגי בראוה שנבעלה וטעמא דב"ש דאדם עושה בעילתו בעילת זנות הא ביבמות סובר ב"ש דאין אדם בועל בעילת זנות והדבר תמוה דילמא הכא שאני דב"ש לשיטתו דלא יגרש אא"כ מצא ערות דבר משום הכי לא שייך אין אדם בועל בעילת זנות כיון דעבד מ"מ אסור. אך נראה דהא קשה על הירושלמי תינח בנשואה דבאונס שרי וע"כ ברצון וע"כ שייך מאוסה בעיניו משא"כ בארוסה דאסורה גם באונס ולא שייך דנמאסת בעיניו אלא דהא ליתא דבארוסה בלא"ה אין לבו גס בה ואפילו לב"ה אינה צריכה גט וכ"ז למאי דמיירי בלא ראוה שנבעלה משא"כ בראוה שנבעלה דפליגי אי אדם עושה בעילת זנות ליכא למימר דטעמא דב"ש דאזלי לטעמייהו דא"כ ארוסה דאסורה אפילו באונס ואז ליכא רק איסור דרבנן א"כ אכתי י"ל דלא עביד איסור דאורייתא ליבעל בעילת זנות. ובזה י"ל הא דסובר הרמב"ם דקטנה שזינתה דאסורה לבעלה ולא אמרינן דפיתוי קטנה אונס הוא ועיין בספר ישועות יעקב דכתב דאי ידעינן דהבעל פיתה אותה חשיב אונס רק שמא היא מעצמה זינתה מרצונה א"כ מידי ספיקא לא נפיק אך דא"כ היה לנו לומר דאוקמה על חזקת היתר לבעלה אך י"ל כיון דעבד איסור דאסור לקדש בתו קטנה ע"כ לא שייך לומר להוציא אשה מבעלה לא החמירו חכמים וע"כ כיון דחז"ל החמירו שלא להעמיד על חזקת היתר אסורה ועכ"פ ליכא רק איסור מדרבנן וניחא מאי שהקשו הא דאיתא ביבמות דכהן לא ישא קטנה שמא תתפתה עליו ופריך אפילו ישראל נמי ומשני דפיתוי קטנה אונס הוא ולשיטת הרמב"ם תקשי' דאמאי לא חיישינן אפילו בישראל שמא תתפתה. אך לפי מאי שאמרנו דליכא רק איסור דרבנן ע"כ לא חיישינן וניחא מאי שהקשו הא דהשמיטו תירוץ הגמרא דקידש ובעל לאלתר. ונראה דהא הקשו מאי פריך הגמ' הא יש לאוקמה בחזקת היתר וחזקת הגוף ליכא כנגדו הכא כיון שכבר כנסה ראשון כך י"ל דעל ר"א לשיטתו דמשני לקמן רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך ופירשו דברישא דכתובה לה לא הוי תרתי דסתרי להדדי וניהו דלענין קידושין מוקמינן לה בחזקת הגוף מ"מ לענין שיהא הכתובה לאב משום חזקת הגוף לא מועיל להוציא וניהו דלא אמרינן תרתי דסתרי להדדי מ"מ כיון דהוה לשני בני אדם לית לן בה וסיפא מנה לי בידך וע"כ כיון דלענין גט אזלינן בתר חזקת הגוף ה"ה לכתובה אלמא דסובר דאי ידעינן דהמומין היו קודם שנתארסה אפילו גט לא צריכא ולא סובר דאין אדם בועל בעילת זנות דאל"כ הי' צריכין גט וא"כ לדידיה אי אינה תחתיו זינתה אם רצונו לדור עמה צריכין קידושין אחרים דקידושין הראשונים בטלים וא"כ לא שייך להוציא אשה לא החמירו דבלא"ה לפי דבריה אינה אשתו כלל ואנו דנין אם יקדשנה מחדש פשיטא דאסורה. ולפ"ז על ר"א לשיטתו שפיר פריך וליחוש שמא תחתיו זינתה הגם דאיכא חזקת היתר לא מועיל דלא שייך לדידיה להוציא אשה לא החמירו דהא אי אמרינן דאינה תחתיו זינתה אפילו גט לא צריכה ובעי קידושין מחדש משא"כ לדידן דצריכה גט משום דאין אדם בועל בעילת זנות א"כ יכול לאוקמה על חזקת היתר דשייך לומר להוציא אשה מבעלה לא החמירו וע"כ השמיטו תירוץ הגמ':

והנה לפי מאי דסוברים דבאונס לא שייך דנמאסת בעיניו וניחא מאי שהקשו דאיך סובר ב"ש דגרושה אסורה לדור עם בעלה בשכונה אחת הא לב"ש סתם גרושה הוא מחמת דזינתה תחתיו וא"כ מאוסה בעיניו אך י"ל בארוסה היכא דלבו גס בה ובאונס דארוסה אסורה אף באונס ואז לא שייך דמאוסה ומש"ה אסורה לדור בשכונה אחת:

והנה רוב הפוסקים הסכימו דעל ת"כ אינו נאמן לומר פ"פ ובזה ניחא הא דסובר ר"י בסנהדרין דף ט' הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימו לעדי הבעל עדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון משום דקלב"מ והקשה בתומים דתיפוק ליה דאפילו לא העידו היה נאמן להפסיד כתובה דאומר פ"פ מצאתי נאמן. אך י"ל דר"י אשמעינן דאפילו ת"כ הגם דהוא לא היה נאמן להפסיד רק ע"י עדים מ"מ אין משלמין משום דקלבד"מ. גם נראה לפי מאי שהקשו בתוס' דאמאי נאמן הבעל הא יש לה מיגו דמ"ע ותירצו משום מיגו במקום חזקה דחזקה דאין אדם טורח וכיון דאיבעיא דלא נפשט אי אמרינן מיגו במקום חזקה מועיל תפיסה וא"כ ע"י העדים הפסידה דלא מועיל תפיסה ועיין בכ"מ דסובר דבאופן זה חייבים העדים לשלם מכאשר זמם ע"כ אשמעינן ר"י דמ"מ פטורים משום דקלבד"מ. ובזה ניחא הא דהשמיט הרמב"ם דאין משלמין ממון דהרמב"ם לשיטתו דפסק טעמא דמיגו וא"כ באומרת מ"ע תחתיו אינה נאמנת דליכא מיגו וא"כ אפילו תפיסה לא מועיל א"כ פשיטא דאין משלמין אי הוזמו. ולפי שיטת הריטב"א דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה וא"כ ע"כ מיירי הכא דיש לה משכון על הכתובה ולא הוה כאשר עשה דאכתי לא החזירו המשכון וא"כ פשיטא דאינו נאמן לומר פ"פ דנאמנת במיגו ולא הוה מיגו להוציא כיון דיש לה משכון וע"כ איצטריך לאשמעינן דפטורין משום דקלבד"מ. אך זה הכל לר"י לשיטתו דסובר דמשום מצוה חשיב ש"ש לדידיה י"ל דבמשכון לא לקח לגוביינא רק לזכרון דברים ואז הוה ממש כשנים שיש להם חוב זע"ז שדין דזה גובה וזה גובה ועיין בנתיבות סימן נ"ד וא"כ ע"י העדים שהעידו שזינתה הפסידה הכתובה הגם דקלבד"מ מ"מ כיון דהדין דזה גובה וזה גובה לא אמרו רק דאין מת ומשלם ולא לגבות משום דקלבד"מ משא"כ אי שומר אבידה ש"ח ומשום מצוה לא חשיב שומר שכר וא"כ ע"כ הא דבמשכון הוא ש"ש משום דלקח לגוביינא וא"כ לא אמרינן דזה גובה וזה גובה ואינה מחויבת שתחזיר המשכון דאין אדם מת ומשלם ופשיטא דאין משלמין ממון וע"כ השמיטו זה. אך הרמב"ם לא סובר כריטב"א. ומה שאמרנו דנ"מ לת"כ בזה ניחא מאי שהקשו הא דמשני ר"א בסנהדרין דף ח' דאתרו בה למלקות וקשה דאמאי לוקה האשה כלל הא הוה לה עדות שאי אתה יכול להזימה דכשיוזמו לא יעשו בהן דין הזמה דהא קי"ל דעדים זוממין ממונא משלמו מילקא לא לקו וא"כ כיון שיתחייבו לשלם ממון להאשה שרצו להפסידה כתובתה הוה ליה ממון ומלקות וישלמו ולא ילקו. אך לפי הנ"ל ניחא דנ"מ באשה שאין לה ת"כ ועל עיקר כתובה לא הפסידה כלום שגם הוא היה נאמן לומר פ"פ מצאתי:

ובאמת קשה לי כיון דעל ת"כ אינו נאמן לומר פ"פ וכן לפי הרמב"ן שסובר הגם שכתובה דרבנן היינו הסך אבל ודאי פרוטה אחת היא מדאורייתא דכתיב כמוהר הבתולות ש"מ שיש להן מוהר ועיין בס' בני אהובה ולפ"ז תקשי באומר פ"פ מצאתי חשיב מודה במקצת דנתחייב מתוך טענתו הת"כ דע"ז אינו נאמן ואפילו באשה שאין לה ת"כ מ"מ דינר אחד עכ"פ הוא נתחייב וא"כ הוה מודה במקצת והי' ליה לישבע שבועה דאורייתא. ובאמת אמרתי בזה לתרץ קושית הב"ח מאי פריך הש"ס על הא דמודה ר"י מאי שנא האי מיגו מהאי מיגו וקשה לישני דהתם הוה מיגו להוציא והכא להחזיק. אך לפי מאי שהקשו על ר"י דאמר הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארסה עד שתבא ראיה לדברי' וקשה הלא אף אם יש עדים לדברי' לא מהני דחשיב חצי דבר דעדי קידושין צריכין לעדים אלו דאל"כ הוה מ"ט ועדים אלו צריכין לעדי קידושין וחשיב ח"ד ועיין בחידושי הרי"מ. אך נראה דכיון דעדי קידושין פעלו אפילו בלא עדים אלו שאמרו נאנסה תחתיו שנוטלת עכ"פ דינר אחד משום דעל דינר אחד יש לה מיגו דאי בעיא אמרה דלא היה פ"פ ולא היה נאמן הבעל כיון דהוא מדאורייתא וא"כ אף אם לא תביא ראיה לדברי' מ"מ נוטלת ע"י עידי קידושין דינר אחד וע"כ לא הוה ח"ד אך הא הוה מיגו להוציא וע"כ משום דבברי ושמא אמרינן מיגו להוציא. וא"כ ע"כ שמעינן דר"י סובר דבברי ושמא אמרינן מיגו להוציא וע"כ פריך שפיר מ"ש האי מיגו מהך מיגו וצריכין לתרץ התם אין שור שחוט לפניך וכו':

ובאמת הא דהקשו למאן דסובר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה אמאי אינה נאמנת לומר משארסתני נאנסתי הא הבעל הוא מודה במקצת דמודה עכ"פ מנה ואינו יכול לישבע ומשלם. אך לפי מאי שהקשו בתוס' אמאי מנה אית לה שמא זינתה תחתיו ברצון ותירצו דחשיב איני יודע אם פרעתיך אי אמרינן דארוסה יש לה כתובה א"כ כבר נתחייב לה רק דאמרינן שמא ברצון חשיב איני יודע אם פרעתיך וא"כ לפי שיטת הסוברים דבכל איני יודע אם פרעתיך עכ"פ מחויב לישבע א"כ לא חשיב הודאה כלל ודמי למאי דאיתא בר"ן בחמשין דחבלה דכיון דאינו נוטל רק בשבועה לא חשיב מודה במקצת וה"ה הכא:

ומה שהקשו לב"ש דסובר דנא יגרש אא"כ מצא בה ע"ד אם כן אמאי כתבה תורה אשה גרושה לא יקחו ותיפוק ליה כיון שהיא גרושה ממילא היא זונה. ונראה דנ"מ באומר פ"פ מצאתי ניהו דנאמן מ"מ מדקאמר ר"א לאוסרה עליו משמע דאינה אסורה רק עליו ולא נאסרה על כהנים אחרים א"כ ניחא קושיא הנ"ל דמצד גרושה אסורה על כל הכהנים משא"כ לאו דזונה ליכא על כהנים אחרים בזה ניחא מה שתירץ בירושלמי לעבור בשני לאוין מש"ה צריכין קרא לאו דמחזיר גרושתו הגם דלב"ש בלא"ה אסורה עליו משום סוטה והקשו הא אין איסור חל על איסור. אך נראה דנ"מ דבעל אמר דפ"פ מצאתי דאינה אסורה עליו רק משום שויה אנפשיה ח"ד וא"כ לא הוה רק איסור גברא משא"כ לאו דמחזיר גרושתו הוה איסור חפצא וא"ח קי"ל דחל על איסור גברא דמהך טעמא נדרים חל על שבועה ועיין בתוס' כתובות דף ל"ו דהקשו דמאי משני הא ר"ג הא ר"י דהוה מצי לתרץ הא דקטעין פ"פ הא דקטעין ט"ד ואי אמרינן כהפוסקים דסוברים דבחרשת דנשואיה הוא רק מדרבנן אי זינתה לא נאסרה על בעלה וכיון דלא נאסרה ליכא חזקה דאין טורח וממילא אינו נאמן לומר פ"פ ולפי מאי שכתבנו דעכ"פ דינר אחד הוא מדאורייתא וא"כ באומרת משארסתני נאנסתי יש לה מיגו על דינר אחד דהיתה בתולה וא"כ הבעל מודה במקצת מתוך טענתו ומחויב לישבע ואינו יכול ומשלם ואמאי לר"י אינה נאמנת ודו"ק:

גם נראה לתרץ דברי הסמ"ג הנ"ל דהשמיט דינא דרבא וע"כ נראה לפי מאי שהקשה בט"ז סימן קכ"ז על מתניתין דקידושין דף נ"ה באומרת קידשתני והוא אומר לא קדשתיך אמאי לא אמרינן מתוך שאוסרת נפשה נאמנת ג"כ על אחרים כמו בס"ת דאמרינן מתוך שמפסיד שכרו וכו' ובט"ז תירץ דש"ה דאיכא חזקת פנויה ולכאורה י"ל דהא דאמרינן מתוך דחשיב כמו רגלים לדבר וכמו בעד אומר אכלת חלב והלה שותק דנאמן לא משום שתיקה כהודאה רק מטעם רגלים לדבר לפ"ז י"ל אפילו באיני יודע נאמן העד היכא דאיכא רגלים לדבר כמו בשותק וע"כ כיון דיש לומר מתוך שנאמן להפסיד שכרו חשיב עכ"פ רגלים לדבר וממילא נאמן העד אפילו באינו יודע וזה שייך בעלמא משא"כ בדבר שבערוה דסובר רבא דבאשתו זינתה והלה שותק דאינו נאמן העד אע"ג דשותק דרגלים לדבר משום דאין דבר שבערוה פחות משנים רק לאביי נאמן העד משא"כ לרבא וממילא י"ל דבדבר שבערוה אפילו היכא די"ל מתוך כיון דאינו רק רגלים לדבר לא מועיל בדבר שבערוה וניחא קושית הט"ז הנ"ל. ולפ"ז ניחא מה שהקשו על הר"ן דסובר דגם למשנה ראשונה מדינא אינה נאמנת לומר טמאה אני דאינה נאמנת להפקיע א"ע מבעלה ואמאי לא אמרינן מתוך שנאמנת להפסיד עצמה לאסור עליו משום חתיכה דאיסורה ובפרט לשיטת הרמב"ם דנאסרה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה משום חתיכה דאיסורא ונימא מתוך שמפסדת עצמה לכל כהן נאמנת לאסור גם על בעלה אך לפי הנ"ל ניחא דבדבר שבערוה לא מהני מתוך כיון דאינו רק רגלים לדבר וזה הכל אליבא דרבא הנ"ל משא"כ לאביי דבשותק מהני בדבר שבערוה ה"ה היכא די"ל מתוך מהראוי להיות נאמן וע"כ לאביי צריכין לומר דהטעם דמשנה אחרונה משום אפקעינהו רבנן לקידושין משא"כ אליבא דרבא לא צריכין לטעמא דהפקעת קידושין וע"כ רבא לשיטתו סובר שפיר פלוני בא על אשתי דמצטרפין להורגו אבל לא להורגה ולא קשה קושית ב"ט הנ"ל וע"כ השמיט הסמ"ג זה:

והנה על דברי הר"ן הנ"ל דהקשה הא שויה נפשה חתיכה דאיסורא ואמאי אינה נאמנת לומר טמאה אני והר"ן כתב דאע"ג דמדינא אסורה שרו לה רבנן ומבטלין מילתא דאורייתא משום מיגדר מילתא בקום עשה והקשה בר"ן שאין ב"ד מתנה לעקור דבר מן התורה אלא בשו"ת ולא בקום ועשה וכתבו האחרונים לתרץ לפי מאי דאיתא ברמב"ן דמש"ה מטמא כהן למ"מ הגם דהוה קום עשה אך משום דאינו שוה בכל חיישינן לכבוד הבריות וא"כ מכ"ש דחיישינן לכבוד חכמים היכא דהאיסור אינו שוה בכל וע"כ הכא במתניתין דמיירי בא"כ באונס דאינו שוה בכל ע"כ יכולין חכמים לעקור אפילו בקום ועשה. אך באמת זה אינו כיון דמ"מ איסור א"א הוא גם בישראל. אך עכ"פ ניחא בזה דברי הר"ן הנ"ל דכתב משום דאפקעינהו רבנן לקידושין ולפ"ז היכא דהיא אומרת דנבעלה לפסול לא שייך זה דמה בכך דאפקעינהו מ"מ אסורה לכהן ובגמרא משמע בהדיא דאפילו היכא דהיא אומרת דנבעלה לנכרי אמרינן שמא עיניה נתנה באחר וקשה הא הכא לא שייך אפקעינהו לקידושין. אך לפי הנ"ל ניחא דכיון דאפקעינהו לקידושין והיא פנויה ניהו דאסורה לכהן מ"מ האיסור אינו שוה בכל וממילא יש כח ביד חכמים לעקור אפילו בקום עשה דלא גרע כבוד חכמים מכבוד הבריות:

והנה לפ"ז היכא דהאיסור יהי' נפקע למפרע ג"כ יש להם כח לעקור אפילו בקום עשה דהא ברמב"ן איתא דמש"ה מטמא נזיר למ"מ משום דישנו בשאלה ועיין בנו"ב דכתב דאשה שזינתה ונאסרה על הבעל איסור זה יש לדמותו לאיסור נזיר שישנו בשאלה שהרי הטעם שנחשב קולא מה שישנו בשאלה משום שבידו לעקור האיסור מעיקרא וגם בבעל מצינו כזה דהרי התוס' בגיטין כתבו דא"כ יחפה על ב"א דישלח לה גט ויבטלנו שלא בפני השליח ואז אפקעינהו רבנן לקידושין וא"כ הרי ביד הבעל לעקור הקידושין למפרע והוה דומיא דנזיר דאיסור כזה דחויי כבוד הבריות אפילו בקום ועשה והגם דקי"ל כרבי דבטלו מבוטל אמנם כבר כתבו התוס' דאם בטלו בפני שנים לר"ש אמרינן מה כח ב"ד יפה וא"כ ג"כ צ"ל דאפקעינהו רבנן לקידושין וע"ש בנו"ב. ובזה ניחא שיטת רש"י בשבת דכתב דמש"ה נאמן ע"א במיתה משום אפקעינהו רבנן לקידושין והקשו דא"כ אמאי אם בא בעלה הולד משני ממזר מן התורה ואמאי כיון דאפקעינהו וכו'. אך נראה כוונת רש"י דכיון דאפקיענהו רבנן לקידושין א"כ איסור א"א דמי לנזיר דאזלינן בתר כבוד הבריות לעקור אפילו בקום עשה ומכ"ש כבוד חכמים דבר כזה דיכולין להפקיע למפרע יכולין לעקור אפילו בקום עשה וע"כ יש להם כח לחכמים לעשות שיהא נאמן עד אחד הגם דהוא קום עשה ולעולם הכא לא אפקעינהו רק רש"י כתב דכיון דמצינו דאפקעינהו רבנן לקידושין א"כ האיסור דומה לנזיר וממילא יש להם כח לעקור בקום ועשה כיון דישנו בשאלה:

ובזה ניחא דברי הרמב"ם דפסק בעד אומר מת ועד אומר לא מת ועד השני בא לאחר שהתירוה ע"פ עד הראשון דלכתחילה תנשא ולא חיישינן ללזות שפתים ובגמ' איתא בהדיא דאביי משני דברי ר"י עד אומר מת האמינוהו רבנן כבי תרי מ"מ לכתחילה לא תנשא משום לזות שפתים ותמהו עליו וע"כ נראה דסברת הרמב"ם דמש"ה לא חיישינן ללזות שפתים דראוי לחוש יותר לזילותא דבי דינא דזה שייך אפילו בהתירוה לחוד וע"כ סובר דלכתחלה תנשא והיינו דסובר כר"ש דביטול בפני ג' ואז יכול להפקיע הקידושין דיבטל בפני שנים דמדינא מועיל הביטול רק דאמרינן מה כח ב"ד יפה וצ"ל דאפקעינהו רבנן לקידושין וא"כ האיסור קל כיון דיכול לעקור למפרע ע"כ חיישינן יותר לזילותא דבי דינא דלא גרע כבוד חכמים מכבוד הבריות וע"כ סובר דלכתחלה תנשא משא"כ אביי דמתרץ דברי ר' יוחנן ור' יוחנן סובר בפני שנים ועיין בגיטין פרק השולח וא"כ אם יבטל בפני אחד מדינא לא מועיל הביטול דאין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ לא יכול לעקור הקידושין למפרע ולא דמי לנזיר וע"כ לא חיישינן לכבוד חכמים הגם דהתירוה וחיישינן יותר ללזות שפתים מלזילותא דבי דינא וע"כ לכתחלה לא תנשא משא"כ לדידן דקי"ל כר' ששת ודו"ק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה