אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק ב אות ס › סימנים

חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות

אות ס · סימנים

ספקא דאורייתא לחומרא

יבואר סימנים אי מועיל להתיר בא"א ואם יש חילוק בין גט למיתה:

עיין ב"מ דף כ"ז דמיבעי' סימנים אי דאורייתא או דרבנן נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים ופשיט מהא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ומשני גופו דארוך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ליחוש לשאלה ומשני לא שאילי אינשי איבעית אימא כליו בחיורי וסומקי וכו' והנה הרמב"ם כתב וז"ל ולמה פרט הכתוב חמור להחזירו בסימני מרדעת ועיין בנוב"י דתמה הא הגמ' פריך ליחוש לשאלה ומשני לא שאילי אינשי ובמרדעת יש חשש שאלה ואמאי מחזירין ע"י סימני מרדעת וע"ש. ולכאורה נראה דהא הקשה שם דאמאי לא פריך הגמ' חמור בעידי אוכף היכי מהדרינן דהא לחששא דשאלה גם עדים לא מהני דמ"מ איכא חששא דשאלה:

ולכאורה נראה דהא הקשה מה פריך הגמ' דילמא מיירי דיש לו סימן גרוע בגוף החמור רק דלא מהני ס"ג רק הסימן אמצעי דיש באוכף ועכ"פ לא חיישינן דחשוב שאלה דיחיד ועי' בתשובות חכם צבי שמתיר לינשא באם יש סימנים בגוף וסימן מובהק בכלי' מה"ט דחשוב שאלה דיחיד דל"ח כמו דל"ח לנפילה דיחיד אך באמת לא קשה דהתם דיש לו סימן אמצעי בגוף חשוב שפיר שאלה דיחיד משא"כ הכא דתאמר ע"כ דיש לו סימן גרוע בחמור דאי סימן אמצעי ל"צ הסימן דאוכף ובסימן גרוע דל"ח סימן משום דיש הרבה כזה בסימן כזה ממילא לא חשוב שאלה דיחיד ושפיר פריך הגמ' משא"כ בעדי אוכף לא מצי פריך ליחוש לשאלה דהא אי בעינן עדי אוכף ע"כ משום דסימנים לאו דאורייתא וא"כ יש לומר דאיירי דיש לו סימן אמצעי בגוף החמור ומ"מ לא מהני משום דסימנים ואז ל"ח לשאלה דחשוב שאלה דיחיד וא"כ יש לומר לפי מה שכתבו דהרמב"ם ע"כ איירי דיש לו סימן מובהק במרדעת דכיון דסובר דסימנים לאו דאורייתא וא"כ יש לומר דיש לו ס"א בגוף החמור דאז הוי דשאלה דיחיד ול"ח וע"כ כתב להחזיר בסימני מרדעת ולפ"ז מוכח דשני סימנים גרוע לא מצטרפי להיות חשוב ס"א. ועיין ברמ"א באה"ע ס' י"ז דהא הרבה סוברים דהיכא דאיכא ס"א בגוף של ההורג וסימן מובהק בכליו מהני מ"נ דאי סימנים דאורייתא ואז כדי שלא תקשה ממתני' דאין מעידין וצריכין לומר משום דחיישינן לשאלה וא"כ לא מהני ס"מ דכלי' משום שאלה מ"מ כיון דסימנים דאורייתא מהני ס"א דגוף ואי לאו דאורייתא וא"כ לא קשה קושית הגמ' הנ"ל א"כ ל"ח לשאלה ומהני ס"מ דכלים ועי' בב"ש דכתב דכיון דסימנים דרבנן ובעינן ס"מ א"כ ע"י חששא דשאלה לא הוי סימן מובהק וכתבו בתשובות דנעשה עי"ז הסימן מובהק לסימן אמצעי וא"כ ה"ה בס"א נעשה ע"י חששא דשלה סימן גרוע וא"כ אכתי תקשה מה מקשה ליחוש לשאלה דיש לומר דאיירי דיש לו ס"ג בחמור וס"א באוכף ונהי דחיישינן לשאלה ונעשה סימן גרוע מ"מ שני סימנים גרוע מצטרפין וחשוב ס"א והשתא סובר דסימנים דאורייתא ומהני ס"א ויש לעי' דאמאי לא מתירין באמת באיכא ס"א בגוף וס"מ בכלים דהא לפי מה דמשמע מרמב"ם דמדינא סימנים דאורייתא ורק החמירו חכמים וא"כ לפי מה דסוברים דבממון ל"ח לשאלה ועי' ברא"ש ב"מ ובש"ך ס' ס"ה ועיין בתשובות דכתבו דאיסור דרבנן דמי לממון וא"כ כי איכא ס"א בגוף דמהתורה סגי בזה ונהי דהחמירו חכמים מ"מ מהני ס"מ דכלים ול"ח לשאלה דאיסור דרבנן דמי לממון דל"ח לשאלה:

וגם דהא בנוב"י הקשה דאמאי חיישינן לשאלה הא חזקה דכל מה שתחת יד אדם הרי הוא שלו ותירץ דאיכא חזקת א"א כנגדו וא"כ לפי מה דכתב הוא בשאלה ל"א וז"ל והנה הגם דסימנים דרבנן היינו דחיישינן שמא איתרמי גם אדם אחר שיש לו סימנים כאלו ועכ"פ מידי ספק לא נפק שמא הוא זה או שמא אחר ועכ"פ איתרע חזקת א"א ומש"ה מתיר בספק אם הוא תוך ג' ימים או לאחר ג' ימים היכי דאיכא סימנים הגם דסימנים לאו דאורייתא דהא קשה על הנך דמחמירין בספק אם הוא תוך ג' ימים לוקמא בחזקת חי ועדיין לא עברו ג' ימים וע"כ משום דאיכא כנגדו חזקת א"א ומש"ה כי איכא סימנים הגם דל"ד מ"מ חזקת א"א עכ"פ ליכא וא"כ מהני הט"ע דתלינן שהוא בתוך ג' ימים משום חזקת חי וע"ש. ובזה ניחא הטור דכתב דשומא לא הוי סימן משום דעשוי להשתנות לאחר מיתה ותמהו דת"ל דסימנים לאו דאורייתא ולפי הסוברים דשני ס"א חשוב סימן מובהק בפשיטות ניחא דנ"מ דאיכא עוד ס"א בגוף דאי לאו דעשויה להשתנות מהני דמצטרפין. אך לפי דבריו ניחא דנ"מ בספק אי הוא תוך ג' ימים דאז אי הוי שומא עכ"פ ס"א נהי דלא דאורייתא עכ"פ איתרע חזקת א"א ותלינן דהוא תוך ג' משום חזקת אי והיה מהני הט"ע משא"כ אי לא נחשב אפי' ס"א משום דעשוי להשתנות לא איתרע חזקת א"א. וא"כ לפ"ז באיכא ס"א בגוף וס"מ בכלים נהי דסימנים ל"ד מ"מ איתרע חזקת א"א ע"י ס"א שבגופו וממילא מהני ס"מ דבכלים ול"ח לשאלה דחזקה דכל מה שת"י אדם הוא שלו וחזקת א"א ליכא כנגדו:

ולפ"ז יש לתרץ הא דהקשה בתשובה הנ"ל על הא דפריך הגמ' במצא גט קשור בכיס דיחזיר ליחוש לשאלה והקשה דילמא כי מתרץ כליו בחיורי וסומקי אז תו ל"ח לשאלה וע"ש. אך יש לומר דהא דמתרץ כליו בחיורי וסומקי קאי להך לישנא בבכורות דמדאורייתא לא בעינן פרצוף פנים עם החוטם וע"ש וא"כ מדאורייתא כבר יצאה מחזקת א"א וא"כ איכא חזקה דכל מה שת"י וכו' וחזקת א"א ליכא כנגדו וע"כ ל"ח לשאלה וע"כ מתרץ כלים בחיורי וסומקי אבל בעלמא חיישינן לשאלה וע"כ פריך שפיר ממצא גט קשור בכיס דאמאי ל"ח לשאלה:

גם יש לומר על הרמב"ם דכתב להחזיר בסימני מרדעת לפי מה שכתבתי דהיכי דאיכא שני מיעוטי חשוב פלגא ופלגא. ולפ"ז יש לומר דבאמת גם חששא דשאלה הוא חשש רחוק ואינו רק מיעוטי אך כיון דסימנים הוא רק רוב לחוד דהא יש לומר דאיתרמי אדם אחר בסימן כזה אך הוא רק מיעוטי וע"כ כי איכא עוד חשש דשאלה הגם דל"ש מ"מ כי מצטרפי הנך שני מיעוטי חשוב פו"פ וע"ז משני לעולם דס"ד וכלים דחיישינן לשאלה וע"כ כיון דאיכא עוד חשש דשאלה חשוב שני מיעוטי וע"כ לא מצי להקשות חמור בעדי אוכף היכי מהדרינן ליחוש לשאלה דבאמת לשאלה לחוד ל"ח רק היכי דמחזירין בסימנים דאז אפי' אי ס"ד מ"מ מיעוט איכא וע"כ חיישינן לשאלה משא"כ בעדי אוכף. ולפ"ז היכי דאיכא ס"מ דאז אפי' מיעוטא ליכא אז אין לחוש לשאלה. ולפ"ז כיון דע"כ הרמב"ם מיירי בס"מ דהא סובר דסימני' ל"ד וממילא ל"ח לשאלה. דליכא שני מיעוטי. ולפ"ז ניחא התוס' דהקשה דאמאי לא פשיט הגמ' דסימנים דאורייתא ממצא גט קשור בכיס ותמהו דילמא איירי בס"מ אך דא"כ למאי נקט דברים דלא מושלי אינשי הא בלא"ה ל"ח לשאלה בס"מ ושפיר הקשו בתוס':

ובזה נימא הרא"ש ב"מ דהקשה דאמאי לא פריך הגמרא דאי חיישינן לשאלה אמאי במצא פירות בכלי מחזירין ליחוש לשאלה ותמהו עליו דאמאי לא הקשה ממתני' דמצא שטרות בחפיסה דיחזיר דאמאי ל"ח לשאלה אך לפי מה דאיתא ברא"ש דבשטרות לא מהדרינן רק ע"י ט"ע לת"ח ואז ל"ח לשאלה דליכא שני מיעוטי כיון דמיירי בט"ע ומש"ה לא הקשה רק ממצא פירות בכלי דהתם איירי ע"י סימנים. ולפ"ז בס"מ או בט"ע לכ"ע ל"ח לשאלה:

והנה הרמב"ם פ' ג' מהלכות נחלות פסק מצא ההורג ולא הכירו בפנים אבל היה לו סי' בגופו בכל אלו הדברים יורדים לנחלה אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו אלא לענין כרת בלבד והקשו עליו דהא בהדיא איתא בסוגיא דאי סימנים דאורייתא מהדרינן ג' אשה בסימנים וסמכינן אפי' באיסור א"א ולא החמירו חכמים כלל. ולכאורה נראה דיש לחלק דהא סימנים הוא רק מטעם רוב דל"ש דיתרמי עוד איש כזה בסימנים אלו וא"כ לפי מה דהחמירו בא"א דלא אזלינן בתר הרוב דהא נפל למים שאל"ס אשתו אסורה אע"ג דאיכא רוב להתיר וא"כ מהראוי לומר דגם סימנים אפי' אי דאורייתא כיון דהוא רק מטעם רוב החמירו חכמים עכ"פ דלא תנשא לכתחלה. אך לפי מה דאיתא בתשובות הריב"ש הטעם דהחמירו במים שאל"ס הגם דרוב וחזקה רובא עדיף אך משום דאיכא תרי חזקות חזקת חי וחזקת א"א ועי' בנוב"י וזה ל"ש בגט דליכא רק חזקת א"א וע"כ אמרינן דאי ס' דאורייתא מהדרינן ולא החמירו חכמים משא"כ במיתה דאיכא שני חזקות וע"כ אפי' אי ס"ד החמירו כמו דהחמירו במים שאל"ס והא דפריך הגמ' מהא דאין מעידין אלא בפ"פ עם החוטם הי' סובר מדקתני אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו היינו בגופו ובכליו וכן איתא בתשובות דהלשון משמע כן וא"כ תרי סימנים חשוב כמו תרי רובא ומהני אפי' נגד שני חזקות כמו בגט דמועיל ס' אחד נגד חד חזקה. וראיה לזה דבזה לא החמירו חכמים דהא לשיטת מהרש"ל יהא דטריפה אינה חי' זה רק רוב לחוד וא"כ תקשה הא דאיתא במתני' דיבמות בנפל למים שאל"ס מן ארכובה ולמעלה תנשא והיינו לאחר י"ב חודש ועיין במ"מ וסמכינן על הא דטריפה אינה חי' וקשה כיון דאינו רק מטעם רוב הא בא"א החמירו דלא אזלינן בתר הרוב וע"כ כיון דאיכא תרי רובא דהא נפל למים שאל"ס ובתרי רובא לא החמירו חכמים וה"ה בשני סימנים לא החמירו וע"כ סובר הרמב"ם הגם דס"ד דהחמירו חכמים וזה ל"ש בגט. ומזה קשה לי על השמ"ק ב"מ דכתב על הא דפריך הגמרא מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ואפי' לזמן מרובה והקשו בתוס' דכיון דבעל שאמר גרשתי נאמן א"כ מה בכך דאין זה הגט שנפל כיון דכבר גירשה ותירצו דלמפרע אינו נאמן הבעל והקשה בשמ"ק דא"כ הוי ס"ס שמא אמת שכבר גרשה ושמא זה הגט שנפל ממנו ותירץ דכמו דהחמירו דלא מהני הרוב בא"א ה"ה דהחמירו דאפי' ס"ס לא מהני וע"ש וקשה הא הטעם דהחמירו משום דאיכא תרי חזקות וזה ל"ש בגט וחוץ מזה קשה עליו דהא ר"א משני דאמרו עדים נקב יש בצד אות פלוני ר"א מספקא ליה סימנים אי דאורייתא אי דרבנן וע"כ בעינן ס"מ וקשה דאפי' אי סימנים דרבנן מהתורה מותרת דאיכא ס"ס ורק דהחמירו חכמים ובאיסור דרבנן מהני סימנים אפי' אי לאו דאורייתא וכן איתא בתשובות דבמים שאל"ס מהני סימנים אפי' אי לאו דאורייתא:

גם נראה דבלא"ה הקשה במש"ל על הרמב"ם דפסק דאם אמר בגט סימן מובהק דמחזירין והקשה כיון דבאבידה פסק דסימנים דאורייתא א"כ אמאי כתב כאן דבעינן ס"מ. ונראה דבלא"ה תמה בראב"ד אמאי לא כתב הרמב"ם דהי' לשליח ס"מ. גם תמהו על רש"י דפי' שנאבד מהשליח המביאו לה ולא פי' שנאבד מהבעל:

ולכן נראה דבאמת בא"א מהראוי שהחמירו חכמים כמו דהחמירו במים שאל"ס דאשתו אסורה וה"ה בסימנים דהוא רק משום רוב ואין לומר דאיכא התם שני חזקות דכבר כתבו דל"ח רק חדא חזקה ועי' בנוב"י. אך נראה דעיקר מה שהחמירו משום חומר דא"א וא"כ לפי מה דאיתא בתשובות דהיכי דאיכא שני עדים שנטבע במים שאל"ס ואח"כ נמצא אחד במים וע"א מכיר בט"ע שזה בעלה נאמן העד מדינא ולאו מטעם דייקא ונ"מ דנאמן אפי' בקטטה דל"ש דייק' והטעם דהא בדבר שבערוה לחוד היכי דלא אתחזק נאמן העד הגם דהוא דבר שבערוה וע"כ כיון דאיכא שני עדים דנפל למים שאל"ס דמדאורייתא כבר יצאתה מחזקת א"א וליכא רק דבר שבערוה לחוד אז נאמן העד מדינא:

ובזה ניחא מה שהקשה הרשב"א בתשובה להסוברים דהא דאשה נאמנת לומר גרשתני הוא רק בדיעבד דלא תצא ולא לכתחלה א"כ מה פריך הגמרא בגיטין על ר"י דאמר דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ופריך וליהמנה לדידה דאשה שאמרה גרשתני נאמנת וכו' וקשה דילמא הא דאמר ר"י דאין דבר שבערוה פחות משנים לענין לכתחלה אך זה ודאי דהא דאסורה לכתחלה הוא רק מדרבנן דמדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד וא"כ דמדאורייתא יצאתה מחזקת א"א וליכא רק דבר שבערוה לחוד וא"כ אמאי אמר ר"י דאין פחות משנים ושפיר מקשה על ר"י

וא"כ לפי מה דאיתא בר"ן דהא דשליח אינו נאמן בט"ע דזה הגט שנפל משום דנוגע משום הפסד שכרו ועיין בש"ש דכתב דרק מדרבנן אינו נאמן משום דהוא נוגע וא"כ היכי דהשליח יש לו ט"ע ומדאורייתא נאמן א"כ כבר יצאתה מחזקת א"א וממילא מהני סימנים אי דאורייתא ול"ש דהחמירו חכמים משום חומרא דא"א דחזקת א"א כבר אזלא ע"י ט"ע. ולפ"ז ניחא הרש"י דפי' שנאבד מהשליח משום דאי נאבד מהבעל ע"כ מיירי דאין לו ט"ע דאל"כ נאמן וא"כ אכתי לא יצאתה מחזקת א"א וא"כ אפי' אי סימנים דאורייתא לא מהדרינן דהחמירו חכמים כמו במים שאל"ס וע"כ פי' שנאבד מהשליח ואיירי דיש לו ט"ע רק דאינו נאמן משום דהוא נוגע וזה הוא רק מדרבנן ומדאורייתא כבר יצאתה מחזקת א"א וע"כ מהדרינן בסימנים אי דאורייתא. וניחא הרמב"ם דסובר דבעינן ס"מ דכיון דכתב דהעדים אמרו ס"מ ע"כ דלית להו ט"ע בגט דאל"ה ל"צ לסימנים ואז איכא חזקת א"א וא"כ החמירו חכמים כמו דהחמירו במים שאל"ס וע"כ בעינן ס"מ. ובזה ניחא דלא נקט דהשליח היה לו ס"מ אך דבשליח משכחת דלא בעינן ס"מ כגון דהיה לו ט"ע וכיון דמדאורייתא נאמן ליכא חזקת א"א ולא החמירו חכמים וסגי בס"א. וע"כ כתב עדים ואז ע"כ איירי דלית להו ט"ע וע"כ בעינן ס"מ. וע"כ סובר הרמב"ם דבנמצא הורג דבעינן ס"מ הגם דס"ד. ובאמת אין חילוק בין גט למיתה:

ובזה ניחא מה שהקשה בנוב"י להסוברים דשני סימנים מצטרפין וחשוב ס"מ א"כ הא דאיתא בחולין פ' או"ב ש"מ דסימנים דאורייתא דילמא התם שאני דאיכא שני סימנים ס' אודנא וגנובתי' וע"ש:

ונראה דהא בתשובות הרא"ש הקשה על הרמב"ם דסובר דליכא בכלאים דהנהגה אלא בטהורה עם טמאה דומיא דלא תחרוש בשור וחמור דקרא אבל שני מיני טהורים או טמאים ליכא רק איסור דרבנן והקשה דא"כ מה הוכיח הגמ' דס"ד הא אפי' אי ל"ד הא ליכא רק איסור דרבנן ומהני סימנים אפי' אי דרבנן ועיין בתשובות ח"ס דכתב דהרמב"ם מפרש הגמ' דבשלמא אי ס"ד והמרביע פרידות דלא שוה בסימן לוקין דברור לנו דשני מיני' הם א"כ בהנהגה דרבנן נמי צריכי ליבדוק כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא ע"י סימן אבל אי נימא דסימנים לאו דאורייתא ואין לוקין על היכר ס' בהרבעה ש"מ אפי' רוב לא הוי דאל"ה הוי לוקין א"כ בהנהגה מה צורך לעי' בהנך דדמי אפי' לא ידעו בס' מה בכך ספק דרבנן דליכא למיקם עליו הוא וע"ש:

ולכאורה קשה אפי' אי ס"ד ואיכא רוב מ"מ ל"צ לברר דהא רוב גופו לאו דבר ברור הוא דמה"ט ברוב היכי דמצינן לברורי צריכין לברר וא"כ אפי' אי ס"ד ל"צ לעי' אי דמי ליה אך יש לומר דהא ברוב גמור היכי דהמיעוט מיעוטא דמיעוטא לכ"ע ל"צ לברר משום דזה גופו חשוב דבר ברור וא"כ הכא דאיכא עוד סימן חשוב דבר ברור דע"י ס' הראשון לא נשאר רק מיעוט וא"כ ע"י סימן השני חשוב מיעוט דמיעוטא ודמי להיכי דאיכא חזקה בהדי רוב דחשוב מיעוט דמיעוטא ואז חשוב בירור גמור וע"כ צריך לעיין אי דמי ליה משא"כ אי סל"ד ורק ע"י סימן השני נעשה סימן גמור ול"ח רק רוב לחוד א"כ ל"צ לברר כלל דכיון דגם לאחר הבירור לא יהי' רק רוב ורוב ל"ח בירור אלא ודאי דס"ד ואז ע"י סימן השני חשוב תרי רובא וחשוב בירור גמור וע"כ צריכין לעי' אי דמי ליה:

ועיין בחולין דף צ"ו אמר ר"י תדע דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנים וכו' קטל נפשא לא קטלינן ליה וכו' ועיין בנוב"י דתמה דכיון דס' דאורייתא אמאי לא קטלינן ליה ע"י סימנים וכתב שם דהא דס"ד מאבידה גמרינן לה והיינו דוקא דומיא דאבידה שאין זה שמוצאה אומר ברי להכחיש הסימנים וכן באשה להתירה ע"י סימנים אין אדם מכחיש שאין זה בעלה אבל הכא דבודאי הוא מכחישם ואומר דלאו הוא קטיל אלים ברי דידי' ואמרינן איתרמי אחרינא בסימנים כאלו הגם דל"ש מהני ברי דידי' וע"ז קשה מהא דאיתא ביבמות דף קט"ו דאפקיד שומשמי גבי חבירו ואמר ליה הב לי שומשמי אמר ליה שקילתינהו וכו' עד דסבור ר"ח לומר היינו שני ת"ח וכו' וקשה מי דמי התם ליכא טענת ברי נגד הסימנים וע"כ סמכינן על סימנים משא"כ הכא. אך לפי מה שאמרנו דסימנים הוא מטעם רוב וא"כ לפי מה שהוכיח הגמרא בחולין דאזלינן בתר הרוב מרצוח דילמא היה טריפה וע"כ דאזלינן בתר הרוב וא"כ איכא שני מיעוטי שמא אין זה הרוצח ושמא היה טריפה וחשוב פו"פ וע"כ לא קטלינן ע"י סימנים:

ובזה ניחא מה שהקשה בשעה"מ דאמאי לא מוכיח הגמ' דאזלינן בדיני נפשות בתר הרוב מהא דדרשינן פרט לאשת קטן ביבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו ות"ל שמא הוא סריס אלא ודאי דאזלינן בתר הרוב. ולכאורה נראה לפי מה שהקשו בתוס' קידושין על הא דהוכיח הגמ' דאזלינן בתר הרוב מהא דקטנה בת ג' שנים מתקדשת בביאה וחייבין עליה משום א"א ואמאי שמא איילנות היא ואדעתא דהכי לא קדשה והקשו דאמאי לא קאמר ולאו בת יבום הוא כיון דקאי על אם בא עלי' יבם. וכתבו דהא יש לומר דכיון דכבר הוחזק הרוב בעת שיבם דלאו איילנות דאל"כ לא היה רשאי ליבם וע"כ הגם דבא עכשיו לנפשות אזלינן ג"כ בתר הרוב כיון שכבר הוחזק וע"כ קאמר דאדעתא דהכי לא קדש וא"כ בעת שיבם לא צריכין לרוב דמ"נ שרי ליבם דאי איילנות א"כ לא היתה מעולם אשת אחיו. ועיין בתוס' בריש יבמות וע"כ משני הגמ' דאיירי בקיבלו וא"כ לא היה מקח טעות וא"כ ע"כ הוצרכנו הרוב בעת היבום וכיון דכבר הוחזק ע"כ גם בעת שבא לנפשות אזלינן בתר הרוב ולפ"ז אין להוכיח מהא דל"ח שמא סריס הוא דע"ז יש לומר שפיר דכיון דע"כ בעינן למיזל בתר הרוב בעת היבום דאל"ה שמא סריס והי' אסור וכיון דכבר הוחזק וע"כ גם כעת שבא לידי נפשות אזלינן בתר הרוב ומש"ה לא הוכיח רק מהא דל"ח שמא איילנות ולזה בעת היבום לא איצטריך הרוב כלל דמ"נ מותרת ליבם דאי איילנות א"כ הוי ק"ט ולא היתה אשת אחיו בלא קיבלו וע"ז משני דמיירי בקיבלו:

אך יותר נראה דהא דה"א דלא אזלינן בד"נ בתר הרוב היינו היכי דאיכא תרי מיעוטי בקטנה שמא איילנות ושמא לאו אביה הוא ולא היה יכול לקבל הקידושין וע"כ משום דאזלינן בתר הרוב ואיכא תרי מיעוטי וכן הא דהוכיח הגמ' מאחד אומר בשנים בחודש ג"כ איכא תרי מיעוטא שמא טריפה ושמא לא טעו בעיבור' דירחא משא"כ הא דשמא סריס ליכא רק חדא מיעוט ופשיטא דאזלינן בתר רובא אפי' בנפשות ודוק:

ועיין בר"ן בגיטין פ' ג' על הא דמצאו בחפיסה ומכירו כשר ותמהו דכיון דיש לו סימן בחפיסה למאי צריכין שיכיר את הגט בט"ע דהא קיי"ל דחמור בסימן אוכף מהדרינן ועוד כיון דמכירו והוא בעצמו מצאו ויש לו מיגו דלא נאבד אמאי לא מהדרינן בלא סימן דחפיסה וע"ש:

ולכאורה נראה לפי מה דפסק הרמב"ם בהחזיקה היא מלחמה דאיבעי' לגמ' ביבמות אי נאמנת במיגו או לא משום דהוא מיגו בדדמי ולא איפשוט וסובר הרמב"ם דלכתחלה לא תנשא ואם נשאת ל"ת וע"כ הכא בעינן תרתי דמכירו לחוד לא מהני הגם דיש לו מיגו דלא נאבד משום דחשוב מיגו בדדמי כמו דכתבו בתוס' גיטין דלא חשדינן לשליח דמשקר במזיד רק דאומר בדדמי דזה הגט שנאבד אך כיון דאפי' במיגו בדדמי אי נשאת ל"ת וע"כ מהני הסימן דיש לו בחפיסה הגם דסימנים לאו דאורייתא דבמידי דרבנן מהני סימנים אפי' אי ל"ד וע"כ כיון דיש לו ט"ע ויש לו מיגו הגם דחשוב מיגו בדדמי מ"מ כיון דאם נשאת ל"ת ע"כ משום דהוא רק מדרבנן הא דלא נאמן במיגו וע"כ מהני סימנים אפי' אי ל"ד וע"כ בעינן תרתי סימן בחפיסה לחוד לא מהני אי סל"ד וגם מכירו לחוד לא מהני הגם דיש לו מיגו דחשוב מיגו בדדמי:

אך העיקר נראה לי דהנה הרמב"ם סובר דסימנים דאורייתא באבידה ואעפ"כ החמירו חכמים שלא תנשא ע"י סימנים וכבר כתבנו הטעם משום דסימן לא עדיף מרוב וכיון דהחמירו במים שאל"ס ה"ה בסימנים החמירו אך הקשו מהא דמשני ר"א כגון דאמרו נקב יש בצד אות פלוני ר"א מספקא סימנים אי דאורייתא אי דרבנן אלמא דאי ס"ד מהני גם באיסור א"א ולא אמרינן דהחמירו חכמים. ולכאורה יש לומר דהא בתשובות הריב"ש איתא דמש"ה החמירו במים שאל"ס משום דאיכא תרי חזקות חזקת חי וחזקת א"א ורוב לא עדיף משני חזקות וא"כ אין ראיה דהחמירו חכמים דלא מהני רוב או סימנים דחשוב כרוב אך הא חזינן דאפי' ת"ח שנפל למים שאל"ס דאשתו אסורה ולא אמרינן דאי סליק קלא אית ליה וע"ש בתוס' שם דכתבו הגם דע"פ רוב קול אית ליה מ"מ החמירו אלמא הגם דאיכא תרי רובא חדא דנפל למים שאל"ס וגם הרוב בת"ח קלא אית ליה ול"ש דרוב לא עדיף משני חזקות דהא איכא תרי רובא וע"כ דהחמירו חכמים וע"כ יש לומר דה"ה דהחמירו דלא מהני סימנים אפי' בגט הגם דהתם ליכא שני חזקות רק חזקת א"א לחוד אך הא חזינן דאפי' בת"ח דנפל למים שאל"ס אסורה הגם דאיכא תרי רובא לנגד שני חזקות ואעפ"כ החמירו וע"כ ה"ה דהחמירו לענין סימנים אפי' בגט משא"כ ר"א לשיטתו דסובר דבת"ח לא החמירו ועיין שם בגמ' וא"כ יש לומר דלא החמירו חכמים כלל רק דהא דאשתו אסור במים שאל"ס הוא מדינא דרוב לא עדיף משני חזקות וזה ל"ש בגט וע"כ סובר דאי ס"ד מהני ולא החמירו חכמים כלל משא"כ לדידן סובר הרמב"ם דבעינן ס"מ אפי' בגט דהחמירו חכמים כמו מים שאל"ס בת"ח דאסורה:

אך יש לומר עוד דזה אמרינן דאפי' אי סימנים דאורייתא לא עדיף מרוב והחמירו חכמים אך אז עכ"פ לא החמירו בס"מ דחשוב מיעוטא דמיעוטא אך אי סימנים ל"ד אז נהי דס"מ לכ"ע הוא מדאורייתא מ"מ חכמים החמירו כמו דאי סימנים דאורייתא החמירו חכמים אך אז לא החמירו בס"מ וע"כ אי סימנים ל"ד אז נהי דמדינא מהני ס"מ מ"מ החמירו חכמים ושפיר קאמר ר"א דאמרו עדים נקב יש בו וכו' אך מה בכך דאיכא ס"מ מ"מ החמירו חכמים על זה קאמר דר"א מספקא סימנים אי דאורייתא ואז נהי דהחמירו מ"מ בס"מ לא החמירו או סימנים דרבנן ואז החמירו גם בס"מ אך כיון דספק הוא חשוב ס' דרבנן דכיון דרק חומרא דהחמירו חכמים אזלינן לקולא ואמרינן דסימנים דאורייתא ואז נהי דהחמירו מ"מ בס"מ לא החמירו. וניחא מה שהקשה דאמאי לא קאמר דר"א סובר בודאי דס' דרבנן וע"כ בעינן ס"מ אך אז החמירו אפי' בס"מ אך כיון דשמא ס"ד וע"כ לא החמירו בס"מ וא"כ הא דקאמר דמספקי אי ס"ד לאו דאי ס"ד לא בעינן ס"מ ליתא דהא החמירו חכמים כשיטת הרמב"ם רק דאז עכ"פ בס"מ לא החמירו משא"כ אי ל"ד אז אפי' בס"מ החמירו אך חשוב ס' דרבנן ולקולא משא"כ אי בודאי סימנים דרבנן אז אפי' בס"מ החמירו וע"כ קאמר מספקא ליה וכו' והא דאיתא ב"מ נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים אי ס"ד היינו ע"י ס"מ משא"כ אי לאו דאורייתא אז לא מהדרינן אפי' ע"י ס"מ משום חומרא והא דפריך מאין מעידין וכו' אך קושית הגמ' דקתני שיש סימנים בגופו ובכליו דמשמע דאפי' שני סימנים ל"מ הגם דחשוב ס"מ וע"כ משום דס"א לאו דאורייתא וע"כ החמירו אפי' בס"מ:

ובזה לא קשה קושית הר"ן לפי מה דאיתא בר"ן בשבועות דמש"ה היכי דליכא עדים דשכרו דבעה"ב נאמן לומר פרעתי במיגו דל"ש הגם דחשוב מיגו בדדמי אך כיון דהא דשכיר נשבע ונוטל הוא רק תקנת חכמים ולא מדינא וע"כ מהני מיגו הגם דחשוב מיגו בדדמי וע"ש. ולפ"ז הא דמכירו לחוד לא מהני הגם דיש לו מיגו חשוב מיגו בדדמי אך כיון דיש לו סימן בחפיסה ומדינא מהני סימנים רק דהחמירו חכמים כמו במים שאל"ס וע"כ מהני מכירו ונאמן במיגו הגם דחשוב מיגו בדדמי כמו בשכיר:

גם נראה על הרמב"ם דסובר דבעינן ס"מ ובגמ' איתא דר"א מספק' ומשמע דאי ס"ד לא בעינן ס"מ. ונראה דהא הקשו לפי מה דאיתא בתוס' ב"מ דחששא דשני יב"ש הוא רק מדרבנן ומדאורייתא ל"ח א"כ תקשה מה קאמר ר"א מספקא וכו' הא אפי' אי סימנים דרבנן לא בעינן ס"מ דכיון דליכא רק חששא דרבנן ועי' בפ"י. ולכאורה נראה לפי מה דאיתא בשמ"ק דהגם דבאבידה מהני אפי' אי סימנים דרבנן ומהדרינן מ"מ היכא דאיכא ס"מ ואינו אומר הס"מ רק סימן אמצעי אז לא מהדרינן ליה וע"ש. גם איתא שם דאי ס"ד אז אפי' היכי דלאידך יש לו ס"מ והוא אומר רק ס"א מ"מ שניהם שקולין הן וע"ש ולפ"ז אי אמרינן דאפי' ס"מ דרבנן אז ג"כ שקולין הן משא"כ אי ס"מ דאורייתא וס"א דרבנן אז נותנין למי שאומר ס"מ. וא"כ לפ"ז יש לומר נהי דהכא סגי לכ"ע ס"א אפי' אי לאו דאורייתא משום דחששא דשני יב"ש הוא מדרבנן מ"מ כיון שיש בה ס"מ שיצמצם באיזה מקום ואות הוא הנקב נימא דלא יחזיר בסימן אמצעי כמו באבידה דמהני לכ"ע ס"א מ"מ היכי דאיכא ס"מ לא מהדרינן ע"י ס"א מדלא ידע בס"מ וה"ה הכא דהגם דחששא דשני יב"ש הוא מדרבנן ומהני אפי' ס"א מ"מ כיון דאיכא ס"מ לא מהני ס"א אך זה אי ס"מ דאורייתא אז לא מהני ס"א משא"כ אי אפי' ס"מ לאו דאורייתא א"כ שקולין הן וממילא מהני גם ס"א כיון דחששא דשיב"ש הוא דרבנן:

ולפ"ז יש לומר דהא דאמר ר"א מספקא אי ס"ד היינו ס"מ וע"כ לא מהדרינן היכי דלא אמר בצד אות פלוני הגם דהכא מהני אפי' ס"א דכיון דחשש דשני יב"ש רק מדרבנן מ"מ גרע דכיון דלא צמצם המקום ואות או סימנים דרבנן היינו אפי' ס"מ וכיון דשקולין הן ממילא סגי בס"א וניחא דילמא סובר בודאי סימנים דרבנן אך אז כיון דגם ס"מ מדרבנן סגי אפי' ס"א כיון דחששא דרבנן הוא. אך נראה עוד דיש לומר אי חששא דשני יב"ש דאורייתא או דרבנן תליא בפלוגא דר"א ורבנן דהנה התוס' ב"מ כתבו על הא דפריך איך פשיט איסורא מממונא והקשה הא ממונא חמור דלא אזלינן בתר הרוב בממון משא"כ באיסור דמ"מ בא"א החמירו דמים שאל"ס אשתו אסורה הגם דאיכא רובא ועוד כתבו דמדאורייתא ל"ח לשני יב"ש רק מדרבנן משום לעז וזה ל"ש בממון וע"כ אמר היכי פשיט איסור מממון. והנה תירוץ הראשון דהא החמירו במים שאל"ס ולכאורה דהתם שאני דאיכא שני חזקות חזקת חי וחזקת א"א וזה ל"ש בגט אך הא חזינן דאפי' בת"ח דאיכא תרי רובא מ"מ לא מהני וע"כ משום דהחמירו וע"כ ה"ה בגט החמירו וא"כ יש לומר דחשש שני יב"ש הוא מדאורייתא משא"כ לר"א דמתיר בת"ח ויש לומר דלא החמירו רק דהתם הוא מדינא דאיכא שני חזקות וזה ל"ש בגט ולדידי' ע"כ צריכין לומר דחשש דשני יב"ש הוא דרבנן ולפ"ז ניחא דאליבא דידן דלא קיי"ל כר"א ויש לומר דחשש דשני יב"ש הוא דאורייתא וע"כ נהי דס"ד מ"מ החמירו חכמים וע"כ סובר דבעינן ס"מ משא"כ לר"א לשיטתו ע"כ דחששא דרבנן חשש דשני יב"ש וע"כ אי ס"ד מהדרינן בס"א ולא החמירו חכמים דכיון דעיקר החשש הוא דרבנן וע"כ כיון דאפי' אי ס"ד צריכין לומר דהא דלא החמירו חכמים משום דחשש דרבנן וע"כ ניחא דאי סימנים דרבנן לא הקילו משום דחששא דרבנן הוא דליתא דכיון דאפי' אי ס"ד צריכין לומר הא דלא החמירו משום דחששא דרבנן הוא וע"כ אי סימנים ל"ד לא מקילינן משום זה וניחא קושית פ"י הנ"ל דכיון דאפי' אי דאורייתא צריכין לומר משום דחשש דרבנן וע"כ אי ל"ד בעינן ס"מ:

ועיין ביבמות דף ק"ך דפריך הגמ' על מתני' דקתני אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו אלמא דס' ל"ד ורמינהו מצא גט אשה קשור בכיס וכו', אמר אביי לא קשיא הא ר"א והא רבנן דפליגי אי מעידין על השומא וכו' עד אמר רבא דכ"ע סימנים דרבנן והכא בשומא ס"מ הוא קא מיפלגי וע"ש בתוס' דהקשו ברייתא דמצאו גט קשור בכיס תקשה דאי ס' דרבנן אמאי מהדרינן ובתוס' תירצו דמתחלה היה סובר דאדם אחר מצאו ולכך בעי ליפשוט דס"ד אבל השתא סבר דמיירי שמצאו בעצמו ומכיר הכיס בט"ע ונאמן במיגו והקשה דא"כ אמאי צריך אביי לתרץ כתנאי לישני ג"כ במצאו בעצמו ונאמן במיגו והנה לפי מה שכתבתי דבאמת הוי מיגו בדדמי אך אי מדרבנן החשש אז אמרינן אפי' מיגו בדדמי והנה ברשב"א איתא דהא דחיישינן לשני יב"ש בשיירות מצוייות דוקא משום דאז חשוב נפילה דרבים וחיישינן משא"כ באין ש"מ חשוב נפילה דיחיד דל"ח וע"ש ולפ"ז הא דחשש דשני יב"ש הוא דרבנן הוא משום דקיי"ל כרבא דסובר דאפי' נפילה דרבים ל"ח וא"כ אפי' בש"מ דחשוב נפילה דרבים מדינא ל"ח וע"כ לא הוי רק חששא דרבנן וזה לרבא לשיטתו וע"כ מהני המיגו הגם דמיגו בדדמי הוא כמו בשכיר דאמרינן מיגו דל"ש כיון דהוא רק תק"ח ה"ה הכא כיון דחשש' דיב"ש הוא מדרבנן ותירצו שפיר דרבא מוקי דמצאו בעצמו משא"כ לאביי דחייש לנפילה דרבים וחשש דשני יב"ש הוא דאורייתא בש"מ וא"כ לא אמרינן מיגו בדדמי ולכך צריך לומר דתנאי היא אי ס"ד או דרבנן:

ולכאורה נראה על קושית תוס' דבאמת אי חששא דשני יב"ש הוא דרבנן לא קשה קושית הגמ' דהא יש לומר דהתם בגט מהני סימנים אפי' אי ל"ד משום דגוף החשש הוא דרבנן אך איתא באחרונים דבגט אפי' חשש דרבנן חשוב כדאורייתא ועי' בפ"י דכתב ג"כ משום שכותבין בגט כדת משה וישראל והוי כמו שאמרו חז"ל בכמה מקומות כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש והיינו משום שאומר בשעת קידושין כדת משה וישראל וה"ה בגט אך כתבו דזה אינו דהרי הטעם דאמרינן כל המקדש על דעת רבנן הוא משום דמה שאומר בשעת קידושין כדת משה הוא כמו תנאי ע"מ שירצו חכמים ובגט אי אפשר לומר כן דלשם תנאי נאמר דא"כ הרי נכתב תנאי בגט וקיי"ל דתנאי שנכתב בגט פסול משום דאין ברירה אלא ודאי דלאו לשם תנאי נכתב ועי' בס' יש"י ס' קמ"ב וא"כ לאביי דמחלק דבתולה בד"ע אין ברירה משא"כ בתולה בד"א יש ברירה א"כ לדידי' יש לומר הא דנכתב בגט כדת משה לשם תנאי נאמר ולדידי' אפי' היכי דחשש הוא דרבנן כדאורייתא וא"כ ה"ה הכא מה בכך דחשש דשני יב"ש הוא דרבנן חשוב כמו דאורייתא ולא מהני סימנים אי ל"ד וע"כ צריך לתרץ כתנאי משא"כ לרבא דסובר שם דאפי' תולה בד"א אין ברירה וא"כ ע"כ לאו לשם נכתב א"כ לדידי' בלא"ה לא קשה מהתם דיש לומר משום דחשש דשני יב"ש דרבנן וע"כ מהני אפי' אי סל"ד:

גם נראה לפי מה דסוברים דשני ס"א חשוב סימן מובהק ובזה ניחא הרי"ף בב"מ דהשמיט דין של רבא דאמר שם בסוגיא אם תמצא לומר דס"ד מדת ארכו ומדת רחבו ואחד אומר מדת גמי ינתן למדת ארכו ורחבו. והנה לפי מה שהקשה דפשיטא דינתן למי שאומר ארכו ורחבו דשני סימנים חשוב ס"מ משא"כ אידך אין לו רק ס' אחד:

אך לפי מה דאיתא בשמ"ק הנ"ל דאי ס"ד או שקולין הן זה שאומר ס"א עם זה שאומר ס"מ ודוקא אי ס"א לאו דאורייתא אז ינתן למי שאומר ס"מ ולפ"ז דכיון דרבא קאי אי ס"ד ואז שקולין הן וה"א דיניח וע"כ אשמעינן דמ"מ ינתן למי שאמר מדת ארכו ורחבו משא"כ לדידן דסימן דרבנן אז פשיטא דינתן למי שאומר ארכו ורחבו דשני סימנים חשוב ס"מ ועדיף מאידך דאין לו רק ס"א. וע"כ השמיטו:

ובזה ניחא מה שהקשה דכיון דר"א מספקא אי סימנים דאורייתא אי דרבנן א"כ תקשה אמאי מחזירין במצא תכריך של שטרות דבשטרות ל"ש דניחא ליה ללוה אלא ודאי דס"ד כמו דהוכיח רבא. ולכאורה נראה דע"כ שמעינן דלא בעינן טעמא דניחא ליה גבי ממון דהא הראשונים הקשו דאי חיישינן לשאלה אמאי במצא פירות בכלי מחזיר ע"י סימן בכלי ול"ח לשאלה וכתבו דמדרבנן נ"ח לשאלה כמו שתקנו להחזיר אבידה בסימן שאינו מובהק והנה לענין חששא דשאלה ל"ש דניחא ליה כמו שכתבו המחברים וע"כ דנ"ב טעמא דניחא ליה וע"כ אין להוכיח מהתם דס"ד אך רבא לשיטתו שפיר הוכיח והיינו לפי מה דאיתא בס' ס"ט דמהתם אין ראיה דל"ח לשאלה דנהי דאינו מועיל הסימן שנותן בהכלי לגבי הפירות משום דחיישינן לשאלה מ"מ חייב להחזיר גם הפירות לזה שנותן סימן בהכלי דהא ידוע דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וא"כ הגם ששאל הכלי שלו לאדם אחר והפירות הם של השואל כיון שאין הסימן של הכלי מועיל לגבי הפירות משום חשש שאלה א"כ ממילא חשוב הפירות כמו דבר שאין בו סימן דקיי"ל דהרי הוא של מוצאו ואינו חייב להחזיר שהבעלים מתייאשין א"כ קנתה לו הכלי הפירות שמונחים בתוכה ומחויב להחזיר גם הפי' להאיש שנותן הסימן בכלי כיון שהכלי שלו כבר קנתה לו הפירות המונח בתוכה קודם שמצאה זה אך זה אי יאוש שלא מדעת הוי יאוש דאל"כ כיון שבא הפי' בכלי קודם יאוש לא מהני ויע"ש ולפ"ז רבא לשיטתו דסובר הוי יאוש וע"כ הוכיח שפיר במצא תכריך של שטרות דס"ד דאי ס' דרבנן אמאי מחזירין הא ל"ש ניחא ליה ומהא דמצא פי' בכלי דל"ח לשאלה אין ראיה דל"ב טעמא דניחא ליה דיש לומר דהתם קנה הפירות שבכלי משום חצר הגם דחשוב יאוש שלא מדעת משא"כ לדידן דלא הוי יאוש וע"כ הא דל"ח לשאלה משום דרבנן תקנו דל"ח לשאלה הגם דל"ש דניחא ליה וא"כ אין להוכיח ממצא תכריך של שטרות דס"ד דאפי' אי דרבנן מחזירין כיון דלא בעינן טעמא דניחא ליה:

וגם יש לומר דבאמת הא בתכריך של שטרות איכא שני סימנים סימן מנין וסי' כרוכין ועי' בקצה"ח ס' ס"ה וחשוב ס"מ וא"כ אין ראיה דס"ד אך לפי מה דאיתא בחדושי הר"ן שני טעמים דאיכא למיחש באבידה אחד שמא איתרמי ועוד דילמא מיחזי חזי והנה לטעם זה דמיחזי חזי לא מהני, אפי' ס"מ. ולפ"ז יש לומר דרבא דהוכיח מתכריך של שטרות היה סובר טעמא דמיחזי חזי ועי' בשמ"ק דכתב דסוגיא אזלא דאפי' ס"מ לא מהני מטעם הנ"ל וע"כ הוכיח משם דס"ד משא"כ ר"א דקאמר דעל ס"מ ליכא שום ספק דבודאי מהני שפיר מספקא דסי' דרבנן ואפ"ה מחזירין בתכריך של שטרות משום דאיכא שני סימנים וחשוב ס"מ:

וגם יש לומר לפי מה שהוכיחו דאפי' שני סימנים לא מהני דכיון דחזינן דנפל למים שאל"ס אשתו אסורה ואפי' בת"ח דאי סליק קלא אית ליה והנה הרוב בנפל למים שאל"ס עדיף מסימנים אי ל"ד דהתם בסימנים תצא אי סימנים דרבנן משא"כ במים שאל"ס ל"ת וכיון דלא מהני הרוב אפי' בת"ח דאיכא הוכחה דאי סליק קלא אית ליה ה"ה דשני סימנים לא מהני וע"כ שפיר הוכיח רבא מתכריך של שטרות דס"ד משא"כ ר"א לשיטתו דמתיר בת"ח א"כ יש לומר דה"ה שני סימנים חשוב ס"מ וא"כ אין ראיה מחכריך של שטרות דס"ד דיש לומר משום דאיכא שני סימנים וחשוב ס"מ:

ובזה יש לומר לפי מה שדקדקו על הא דקאמר רבא דכ"ע סימנים דרבנן ולכאורה הוא שפת יתר בזה דאמר דסי' דרבנן ולא היה צריך לומר אלא דכ"ע ס' לאו כלום ועי' בס' ש"ש וע"כ נראה דכוונת רבא דאי ס' לאו כלום אז אפי' דאיכא עוד סימן לא מהני להיות ס"מ משא"כ אי סימנים דרבנן מצטרפין עוד סימן להיות ס"מ. וכוונת רבא בזה לתרץ קושית תוס' דא"כ אמאי מחזירין בקושר בכיס אך דכיון דעכ"פ ס' דרבנן אז שני סימנים חשוב ס"מ והתם איכא תרי סימנים כמו שכתבו בתוס' ובתשובות חכם צבי דכתב דשם יב"ש הנכתב בגט חשוב זה גופו סימן:

וגם נראה על קושית תוס' דהא קשה דגט שאני דחשש שני יב"ש הוא דרבנן וע"כ מהני סימנים אפי' אי ל"ד. אך לפי מה דאיתא בבכורות דפריך על ר' יוחנן דסובר דפדחת הוי היכר ממתני' דקתני אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ומשני התם דאחמירו רבנן ופריך מי החמירו והא תנן הוחזקו וכו' ומשני כי הקילו רבנן בסופה ולא בתחלתו ואב"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד וכו' וא"כ ללישנא קמא גם במתני' ליכא רק חששא דרבנן דמדאורייתא חשוב היכר ואפ"ה לא מהני סימנים אלמא דאפי' בדרבנן לא מהני סימנים ושפיר מקשה ממצאו קשור בכיס הגם דנימא דחשש דשני יב"ש הוא דרבנן וכן תירצו בתשובות:

ובזה ניחא הסוגיא דב"מ דמשני שם לעולם דס"ד וכליו משום דחיישינן לשאלה ופריך אלא הא דתניא מצאו קשור בכיס דכשר ואי חיישינן לשאלה ניחוש לשאלה והקשה דא"כ דרצה להוכיח דל"ח לשאלה ע"כ הא דלא מהני סימני הכלי משום דל"ד וא"כ בודאי תקשה אמאי מחזירין הגט בקשור בכיס ובתוס' כתבו דיש לומר משום מיגו דהוא בעצמו מצאו ויש לו מיגו אך דא"כ גם חששא דשאלה ליכא דנאמן במיגו וע"כ נראה דהנה בתשובות חכם צבי כתב דהיכא ס"א בגוף וס"מ בכליו מהני דל"ח לשאלה דחשוב שאלה דיחיד ול"ח. אך נראה להך לישנא דפדחת מדאורייתא והוי הכרה ואפ"ה לא מהני סימן דכליו משום דחיישינן לשאלה ע"כ דחיישינן אפי' לשאלה דיחיד דהא צריכין לומר דהשאיל הכלי למי שיש לו פדחת כזה האיש אך לאידך לישנא דפדחת לא הוי היכר אז י"ל דשאלה דיחיד ל"ח וא"כ יש לומר דהא לפי התשובה הנ"ל דשאלה דיחיד ל"ח לא קשה קושית הגמ' במצאו קשור בכיס דאמאי ל"ח לשאלה דהא חשוב שאלה דיחיד דישאל ליב"ש הנכתב בגט כמו שהקשה בתשובות וע"כ נראה דקושית הגמ' אזלא וליחוש לשאלה ואין לומר משום דחשוב שאלה דיחיד דא"כ גם בההיא דאין מעידין וכו' חשוב שאלה דיחיד אי מדאורייתא חשוב פדחת היכר וע"כ כאידך לישנא דמדאורייתא לא הוי היכר וע"כ חיישינן לשאלה וא"כ ממילא ראיה מהכא דס"ד דיש לומר דמש"ה מחזירין משום דחשש דשני יב"ש הוא מדרבנן וע"כ מהני סימנים אפי' ל"ד משא"כ בההיא דאין מעידין חשש דאורייתא הוא כיון דע"כ קאי ללישנא שני וע"כ לא מהני סימנים והנה לאביי דחייש לתרי יצחק ע"כ דסובר דהחמירו בתחלתו כלישנא קמא ועי' בתשובות דכתבו כן וא"כ לדידי' יש לומר דפדחת מדאורייתא מהני ורק דהחמירו בתחלתו ואפ"ה חזינן דלא מהני סימנים אפי' בדרבנן וע"כ קשה במצאו קשור בכיס דאמאי יחזיר דאין לומר משום דחשש שני יב"ש הוא דרבנן דהא הכא הגם דהוא דרבנן לא מהני וצריך לתרץ כתנאי משא"כ רבא דל"ח לתרי יצחק וע"כ דהקילו גם בתחלתו א"כ ע"כ סובר דמדאורייתא לא הוי הכרה דאין לומר דאחמירו רבנן וא"כ בלא"ה לא קשה ממצאו קשור בכיס דהתם שאני דחשש דשיב"ש הוא מדרבנן:

וגם יש לומר דהא התם איכא שני סימנים אך אי מדאורייתא חשוב פדחת היכר רק דהחמירו בתחלתו עכ"פ לא גרע מסימן ושמעינן דאפי' שני סימנים לא מהני וע"כ שפיר קשה ממצאו קשור בכיס וזה לאביי דחייש לתרי יצחק והחמירו בתחלתו ויש לומר דסובר דמדאורייתא הוי היכר משא"כ לרבא דלא חייש וע"כ דסובר כלישנא בתרא דמדאורייתא ל"ח הכרה וליכא שני סימנים וע"כ לא קשה מגט דהתם איכא שני סימנים:

ולפי מה שכתבו דמש"ה גט שאינו מקוים הגם דקיום הוא מדרבנן בטל הגט וכתבי משום דכל הגיטין חשוב עדות שאי אתה יכול להזימו דאי יוזמו יכולין לומר דהוא מאוחר אך דחשוב ממון משום הכתובה דלא בעינן יכול להזימו מדרבנן וע"כ אמרינן דהן אמרו וכו' וא"כ ה"ס דל"ש להקל משום דחששא דשני יב"ש הוא מדרבנן כיון בלא"ה לא מהני מדאורייתא משום דחשוב עדות שא"א יכול להזימו כמו התם אך אי מאוחר פסיל משום ב"א כשיטת הרמב"ם ל"ש זה וחשוב יכול להזימו ויש לומר שפיר דחששא דרבנן משא"כ ר"א לשיטתו דסובר דמשעת כתיבה מונין לגט ועי' ברי"ף דהוכיח מזה דה"ה לפירות מפסיד הבעל משעת כתיבה כר"ל וא"כ זמן משום פירות וכשר מאוחר וחשוב עדות שא"א יכול להזימו וע"כ ל"ש להקל משום דחשש דיב"ש הוא דרבנן וע"כ סובר ר"א דאי ס' דרבנן בעי בגט ס"מ. ודוק:

והנה לענין סימני דגים דאיתא בש"ס בע"ז דף מ"ח דסובר ר"ה דשניהם ובעינן ראש ושדרה ומחלק הש"ס שם בין צירן לגופן דבציר בעינן רק חד סימן ובגופן בעינן שני סימנים והקשו בתוס' דכיון דציר אסור מהתורה מה חילוק יש בין צירן לגופן וע"ש. אך לפי מה שכתבנו דסימנים הוא משום רוב ובספרים איתא ועי' בס' ש"ש דכל היכי דאמרינן דוקא ודאי ולא ספק אז אפי' רוב לא מהני דגם רוב לא חשוב רק ספק וא"כ כיון דכתיב כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו משמע דוקא שידע בבירור אותם תאכלו ולא ספק וא"כ אפי' רוב לא מהני וה"ה סימן דהוא מצד רוב לא מהני וע"כ סובר דבעינן שני סימנים דאז הוא ודאי משא"כ לענין הציר דכתבו בתוס' דאף דילפינן מקרא לאסור צירן היינו באיסור לאו ולא באיסור עשה וכיון דלא אסור רק מכח הלאו א"כ לא דרשינן דס' אסור דמכח הלאו דרשינן דוקא בידוע דאין לו סנפיר וקשקשת וע"כ סגי בחד סימן הגם דציר אסור מדאורייתא ודוק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה