אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק ב אות נ › נפילה דרבים ונפילה דיחיד

חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות

אות נ · נפילה דרבים ונפילה דיחיד

אי נדר חל בקיום המצוה

עי' במס' יבמות ד' קט"ז סוגי' דתרי יצחק דאביי חייש ורבא לא חייש ועי' בב"ת ד' קע"ג דפליגי אביי ורבא באותיות דנקנית במסירה דאביי סובר דצריך להביא ראי' דחייש לנפילה דרבים ורבא סובר דא"צ להביא ראי' ועי' בחמ"ש סי' נ' דפסק המחבר בשטר שכתוב בו ממך דאם הוא כת"י דנאמן הלוה שלוה מאחר במיגו דפרעתי:

ועי' סי' מ"ו דפסק המחבר ובשטר שאינו מקוים נאמן הלוה לומר כתבתי ללות ולא לויתי ונפל ממני במיגו דמזויף והקשה דהא בגט קיי"ל באה"ע סי' קנ"ב דאם מוציאה גט שאינו מקוים והבעל מערער ואומר שלא נתן לה הגט רק דנפל ממנו דאינו נאמן במיגו דמזויף הרי מבואר דאינו נאמן בטענת נפילה אפי' במיגו והא לא קשה דאמאי בכת"י שכתב ממך דנאמן שלוה מאחר במיגו דיש לומר משום דהתם הוא נפילה דרבים עדיף הגם דקיי"ל כרבא דאפי' נפילה דרבים לא חיישינן אך היכי דאיכא מיגו נאמן. אך קשה מההיא דסי' מ"ו דנאמן הלוה במיגו והנה במ"מ כתב משום דלנפילה לא חיישינן משום שאין דין איסורין כדין ממון והיינו דבאיסור מיזהר זהיר יותר וע"כ לא מהימן הבעל בטענת נפילה אפילו במיגו משא"כ בממון נאמן הלוה לומר שנפל ממנו במיגו דמזויף. ובקצה"ח סי' מ"ו הקשה מהני דאית' בגיטין פרק כל הגט קטנה הוא דלא מצי מגרש הא גדולה מצי מגרש ולא חיישינן לנפילה אמר רבא דש"מ דשני יוסף בן שמעון מוציאין שט"ח על אחרים ול"ח לנפילה וכיון דבממון חיישינן יותר לנפילה היכי יליף רבא מגט:

והנה לפי מה דאיתא בתומי' לפרש דכוונת המ"מ משום דרוב מיזהר זהיר אך בממון לא אזלינן בתר הרוב וע"כ נאמן הלוה כתבתי ללות וממני נפל במיגו משא"כ בגט דאזלינן אחר הרוב וע"כ לא מהימן הבעל לומר שנפל ממנו הגט במיגו דמזויף וע"ש. ניחא קושי' קצה"ח הנ"ל לפי מה דאית' בש"ך סי' צ"א על הא דפסק המחבר באם מת הפועל דנוטל החנווני בלא שבועה והגם דלגבי החנווני חשוב איני יודע אם נתחייבתי ותירץ דהא הטעם דא"י א"נ דפטור משום חזקת ממון והכ' ליכ' חזקת ממון משא"כ סוף סוף האי ממון תיפוק מרשות דהא מ"נ חייב לאחד מהם או לחנווני או לפועל וע"ש. ועי' תוס' ב"מ פרק המפקיד לענין גזל אחד מחמשה. ולפ"ז ניחא קושית קצה"ח דבשלמא היכי דלוה אמר כתבתי ללוות ולא לויתי ונפל ממני נאמן במיגו משום דלא אזלינן בתר הרוב בממון להוציא משא"כ בשני יב"ש דספק מי הוא המלוה והלוה מ"נ חייב לאחד מהם ולא תשאר הממון בחזקתו אז אזלינן בתר הרוב גם בממון וע"כ שפיר מדמי רבא ממון לגט דאי בגט לא חיישינן לנפילה ה"ה דשני יב"ש מוציאין שט"ח על אחרים. ובזה ניחא מה שהקשה על המחבר דפסק דבכת"י שכתב ממך דנאמן דלוה מאחר במיגו ומשמע הא אי אמר דלא לוה כלל ונפל ממנו אינו נאמן במיגו והא בסי' מ"ו פסק דנאמן דלא לוה ונפל ממנו במיגו אך יש לומר דלרבותא דלא מיבעי' דנאמן הלוה דלא לוה ונפל במיגו דפרעתי משום דלא אזלינן בתר הרוב בממון דהא איכא חזקת ממון ללוה אלא אפי' אי טעין דלוה מאחר דאז ליכא חזקת ממון דמ"מ חייב לאחד מהם אפ"ה נאמן במיגו והיינו משום דנפילה דרבים הוא חיישינן ביותר לנפילה אפי' היכי דליכא חז"מ לגבי הלוה:

ועי' בתומי' סי' מ' דכתב על פלוגתא דר"ה ור"ח בגיטין בבעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין דר"ה סובר דבעל נאמן דאם אית' דלגירושין יהיב לדידה יהיב לה ור"ח סובר דשליש נאמן משום דהא הימני' וכתב שם דאי אמר הבעל דנפל ממנו ואתה מצאת' דנאמן לכ"ע אפי' לר"ח דבזה הא ל"ש דהימני' והגם דנפילה קיי"ל דל"ח בעלמא הכא שאני דאיכא הוכחה דאם אית' דלא נפל רק דהוא מסר לו לדידה יהיב לה והימני' ל"ש בטענת נפילה דהא לפי דברי' לא האמינו מעולם ובזו פי' שם הא דסובר ר"ה דנאמן לומר לפקדון ואע"ג דהימני' דע"כ גם ר"ה סובר הך דהימני' דאל"כ ל"צ לטעמא דאם איתא דת"ל דאוקמא על חזקת א"א וע"כ פי' דטעמא דר"ה דנאמן לפקדון במיגו דנפילה דבודאי נאמן משום אם אית' והימני' ל"ש וע"כ נאמן ג"כ לפקדון במיגו דנפילה והגם דהימני' במקום מיגו לא הימני' וע"ש. והא דקאמר ר"ה אם אית' וכו' היינו כיון דאם אית' דלגירושין וכו' ונאמן בטענת נפילה וע"כ נאמן לפקדון במיגו דנפילה. ובזה ניחא קושי' מהרש"א שם על התוס' דפירשו שהשליש אומר דהוא שליח לקבלה ומיירי דאיכא עדים דמעידין בפנינו אמרה לו לקבלו והקשה דאמאי לא פירשו דאומר דהוא שליח להולכה וכבר נתן הגט בידה אך לפי מה שאמרנו דמש"ה קאמר ר"ה אם אית' כדי דמשום זה נאמן על טענת נפילה ור"ה סובר בב"ת ד' הנ"ל דנפילה דרבים חיישינן וא"כ בשליח להולכה חשוב נפילה דרבים דכל אדם שימצא יכול לומר דהוא שליח להולכה דבשלמא שליח לקבלה משום נפילה דחד דצריך שימצא דוקא מי שאמרה לו לקבלו וצריכין עדי אמירה משא"כ שליח להולכה חשוב נפילה דרבים ור"ה חייש לנפילה דרבים ול"צ לטעמ' דאם אית' דבלא"ה נאמן על טענת נפילה וממילא נאמן לפקדון במיגו וע"כ פירשו דאומר דהוא שליח לקבלה דאז צריכין לטעמא דאם איתא. אך נראה לפי מה דפסק בעה"ת דשני יב"ש דמוציאין שט"ח על אחרים משום דלנפילה דחד לא חיישינן והקשה הא אפי' נפילה דרבים ל"ח ותירצו דבנפילה דחד אפי' במיגו לא מהימן. ועי' בתומי' סי' נ' ולפ"ז כיון דחזינן דלנגד חזקה דאם אית' וכו' מהני מיגו דהא אית' בסוגי' דאי אמרה קמאי דידי יהבית לגירושין דר"ה מודה דנאמנות במיגו אלמא דמיגו אלים לדחות אם איתא ולנגד טענת נפילה אפי' מיגו לא מהני וא"כ כיון דמיגו לא מהני שיהי' נאמן על טענת נפילה מכש"כ דאם איתא לא מהני שיהי' נאמן על טענת נפילה דחד דהא חזינן דחזקה דאם אית' מיגו אלים יותר דמיגו מהני לנגד אם איתא וא"כ כיון דמיגו לא מהני שיהא נאמן בטענת נפילה מכש"כ דחזקה דאם אית' לא מהני שיהא נאמן בטענת נפילה. ובזה ניחא הרי"ף דהביא הך ומודה ר"ה דאי איכ' מיגו נאמן והקשה דכיון דפסק כר"ח דלעולם השליש נאמן משום דהימני' לא צריך להביאו ומודה ר"ה וע"כ נראה דמש"ה הבי' זה ללמוד דאפי' באומר טענת נפילה דאז ל"ש הימני' וה"א דנאמן מכח אם איתא אך כיון דחזינן דמודה ר"ה וחזינן דמיגו אלי' יותר מכח חזקה דאם אית' וא"כ כיון דמיגו לא מהני בטענת נפילה מכש"כ אם אית' לא מהני שיהי' נאמן על טענת נפילה הגם דל"ש דהא הימני' בטענת נפילה דנפילה דחד ל"ח. ובאמת אמרתי לתרץ הרי"ף דלפי מה דאית' בחמ"ש סי' ע"א דהיכ' דנתן לו נאמנות והמלוה הוחזק כפרן בדבר אחר דבטל הנאמנות דלא האמינו דהי' סובר דהוא בחזקת נאמן ולפ"ז אפשר דה"ה בשליש הגם דהימני' מדמסר לו הגט מ"מ אי השליש הוחזק כפרן לא מהני הימני' ומודה ר"ח דבעל נאמן אך היכי דאיכ' מיגו דאמרה קמאי יהבית לגירושין אז נאמנות במיגו כמו לר"ה דסובר דבעל נאמן ואפ"ה במיגו מודה:

ובאמת דקשה לי הא בתוס' שם הקשה דלר"ה דבעל נאמן לומר לפקדון א"כ הא דתקנו דשליח יאמר בפ"נ לפי שאין עדים מצוין לקיימו דאכתי יערער ויאמר לפקדון ותירצו דאם איתא ל"ש אלא היכי דהן בעיר אחת והקשו הנך דמצרכי לומר בפ"נ מערסא לערסא דבעיר אחת אכתי יערער ויאמר לפקדון ותירצו דסוברים כר"ח דשליש נאמן וקשה דהא ר"ח מודה היכ' דל"ש הימני' דבעל נאמן מכח אם אית' וא"כ בעיר אחת דאיכ' אם אית' וא"כ אי יאמר דמזויף איכ' הוכחה מכח אם אית' דאינו מזויף רק דהוא מסר לדידה יהיב והימני' ל"ש בטענת מזויף וכיון דאיכ' חזקה דאם אית' ממילא בעינן קיום מדאורייתא כמו היכי דאיכ' ריעות' בשטר שנפל דאז בעינן קיום מדאוריית' וכמו שכתבו על הא דאם הייתי חייב למה מכרת לי את השדה דכתבו דבעינן קיום מדאורייתא. ועי' בחמ"ש סימן פ"ה. וכיון דבעינן קיום מדאורייתא לא האמינו לשליח בזה שאמר בפ"נ דהא מה שהאמינה לשליח משום דקיום שטרות דרבנן ואכתי יכול לערער בעיר אחת וא"כ מה מועיל בעיר אחת בזה שאומר בפני ובזה לא שייך דסוברים כר"ח דבטענת מזויף ל"ש דהימני':

וגם קשה אי בנפילה דרבי' נאמן במיגו ואמאי הא חזינן בשטר שנפל חיישינן לפרעון אפי' בת"ז אלמא כיון דמיזהר זהיר אי הי' השטר כשר אלים לדחות החזקה דת"ז ולא אמרינן דהשטר אינו פרוע רק דנפל שלא זהיר לשומרו וע"כ משום דנפילה ל"ש ע"כ אמרינן יותר משום דשטר פרוע לא נזהר וחיישינן לפרעון אפי' ת"ז ומגו מספקא להגמ' אי מהני נגד חזקה וא"כ חזינן דהא דנפילה ל"ש אלים יותר ממיגו וא"כ איך נאמן על טענת נפילה במיגו דכיון דחזינן דנפילה ל"ש עדי' מחזקה דת"ז ומיגו מספקא אי מהני נגד חזקה דת"ז וא"כ תקשה אמאי נאמן על טענת נפילה במיגו ובזה אמרתי הא דאמרינן דכיון דנפל איתרע דאי הי' כשר הי' זהיר לשומרו ולא תלינן שנאבד משום דאזלינן בתר הרוב דרוב מיזהר זהירי לפי התומים. וניחא בזה הא דפריך הגמ' ב"מ גבי מצא שטר שיחרור דבזמן שהרב מודה דיחזיר לעבד וליחוש דהוא מוקדם ויטרוף הנכסי' אשר מכר האדון בין ניסן לתשרי שלא כדין ומשני דכי אתא למיטרף אמרינן ליה אייתי ראי' והקשה ליחוש שמא מכר העבד גופו בין ניסן לתשרי וע"ז ל"ש אייתי ראי' דהא העבד מוחזק בעצמו אך יש לומר דכיון דמוחזק בעצמו א"כ לא אזלינן בתר הרוב הנ"ל להוציא ואמרינן דלעולם דשטר שיחרור כשר ונאבד ממנו והגם דרוב מיזהר זהיר לא אזלינן בתר הרוב להוצי' דעבד מוחזק בעצמו. והנה הרבה סוברים דמש"ה לא חיישינן לנפילה משום דחזקה דכל מה שת"י אדם הרי הוא שלו ובש"ך סי' מ"ז אית' דבשטר ל"ש זה כיון דשטר אין גופו ממון אך הרמב"ן דמתרץ דמש"ה לא מהימן לומר אמנה במיגו דמחל משום דחזקה דכל מה שת"י אדם ה"ה שלו ע"כ סובר דאפי' בשטר שייך חזקה זו ועי' בס' שער המשפט דתמה דלפ"ז לא יהא נאמן נפילה אפי' במיגו אך הקשה שם דא"כ איך מייתי רבא ראי' דל"ח לתרי יצחק מהא דל"ח לנפילה גבי שטר הא התם שאני דאיכא חזקה דכל שת"י וכו' משא"כ גבי יצחק ר"ג אמאי לא חיישינן ליצחק אחר וע"ש דכתב דההיא חזקה דכל מה שת"י הוא מטעמא דחזקה דכאן נמצא כאן היה וע"כ שפיר הוכיח הש"ס דגם לענין תרי יצחק ל"ח לאחר מה"ט כמ"ש הרמב"ן. ואביי דחייש לנפילה פליג על חזקה דכ"נ וכ"ה וחייש לתרי יצחק ג"כ ועי' ב"ש ביבמות דהקשה דהא ר"א בכתובות פ' המדיר דמתרץ רישא מנה לאבא וכו' אלמא דפליג על רבא דמתרץ שם רישא כ"נ וכ"ה:

ועי' בס' ש"ש דכתב לפי מה דאית' ברמב"ן בב"ת על הא דקאמר אבל עינבי מצנעי וכתב דאפי' לר"ח דסובר דרוב וקרוב אזלינן בתר הרוב הא לאו קרוב בלחוד הוא אלא במקומו ממש וחזקה דכאן נמצא וכ"ה דכל שהוא נמצא במקומו ממש עדיף מקרוב דכ"נ וכו' וה"נ בזה שאנו מספקין בזה יצחק קורטובא אמרינן כיון שהוא במקומו ממש הו"ל קרוב שהוא במקומו והיינו כ"נ דכל שנמצא במקומו הו"ל כ"נ וע"ש:

ועי' ב"מ ד' כ"ב דפריך הגמ' על רבא דסובר דיאוש שלא מדעת הוה יאוש מהא דקציעות בדרך ואפי' בצד שדה קציעות דמותרות משום גזל בזתים ובחרובי' אסור בשלמא רישא לאביי לא קשיא אגב דחשיבי ממשמש בהו תאינה נמי מידע ידוע דנתרא אלא סיפא לרבא קשיא דקתני בזתים אסור אמר ר' אבהו שאני זיתי הואיל וחזותו מוכיח עלי' ופריך אי הכי אפי' רישא נמי אמר ר"פ תאינה עם נפילתה נמאסת וכו' והנה הרמב"ם כתב הטעם משום דתאינה עם נפילתה נמאסת והקשה דכיון דקיי"ל כאביי בלא"ה ניחא רישא וסיפא דברישא בתאינה מותרת משום דמידע ידוע דנתרי וחשוב יאוש מדעת משא"כ בזתים אסור דחשוב יאוש שלא מדעת. ועי' בלח"מ. וע"כ נראה לפי מה דאיתא בתוס' שם ד"ה תאינה וכו' וז"ל בשלמא לאביי תאינה מותרת משום דמידע ידוע דנתרי דרגילות היא דנתרה מעיקרא מתיאש לפי שסבור שהמוציא יקחנה כי היא לא שנפלה מהאילן אלא סבור הוא מעוברי דרכים נפלה ובזתים אסור דלא עבידי דנתרי אע"ג דאם היה יודע דנפלו היה מתייאש לפי שעוברי דרכים יקחו כי יתלו דנפל מעוברי דרכים השתא דלא ידע סבור שלא נפלו אסורה דחשוב יאוש ש"מ אבל לרבא תקשה והקשה אם דין היא לתלות בעוברי דרכים ולא באילן שאצלו אמאי אסור בזיתים ובחרובין וי"ל דבדין ודאי דאין לתלות בעוברי דרכים אלא באילן אלא שהבעלי' מתייאשו לפי שסבורין שעוברי דרכים דלא מעלו יורו היתר' בפירות שמוצאים ויתלו בעוברי דרכים והקשה עוד א"כ מה פריך על רבא נימא דזתים אסור משום דאפי' לאחר שידעו הבעלים שנפלו לא נתייאשו לפי שיודעין שהמוצי' לא יקחם שיתלו שנפלו מהאילן כאשר הוא האמת שאין לתלות בעוברי דרכים וי"ל דא"כ אמאי בתאינה מותרים וע"ש. ולפ"ז יש לומר דהא דקאמר דלאביי ניחא ואע"ג דיש לומר דהגם דרגיל הוא דנתרה בתאינים מ"מ לא מתייאש מעיקרא שהמוציא לא יקחנה דכיון דע"פ דין אזלינן בתר קרוב וחזקה דכאן נמצא וכ"ה א"כ לא יתלו דנפלו מעוברי דרכים רק מאילן אך על אביי לשיטתו דחייש לתרי יצחק ולא סובר חזקה דכ"נ וכ"ה וע"כ יש לומר דנפלו מעוברי דרכים ולא מאילן וע"כ יש לומר דמתייאשים משום דיתלו מעוברי דרכים דכיון דהדין כן דלא אזלינן בתר חזקה דכ"נ משא"כ לדידן דקיי"ל דאזלינן בתר חזקה דכ"נ היכי דהיא במקומו ממש א"כ יש לומר דלא מתייאשו דיתלו דנפלו מאילן כאשר הוא האמת דאין לתלות בעוברי דרכים משום חזקה דכ"נ וע"כ הוצרך הרמב"ם לומר דמש"ה מותרת בתאינה משום דעם נפילתה נאמנת ולא חשיבי ומפקר לה:

ובזה ניחא קושי' תוס' ביבמות ד' ק"כ על הא דפריך הגמ' אע"ג שיש סימנים בגופו ובכלי' למימרא דסימנים לאו דאוריית' ורמינהו מצאו גט קשור בכיס וכו' אמר אביי לא קשי' הא ר"א והא רבנן וכו' עד ואיכא דאמרי אמר רבא דכ"ע סימנים דרבנן והכא בשומא ס' מובהק קא מיפלגי וכו' והקשו בתוס' דתקשה בריית' דמצאו גט קשור בכיס דאי סימנים דרבנן אמאי יחזיר ותירצו שנוכל לומר דמיירי שמצאו בעצמו ומכיר הכיס בט"ע ונאמן במיגו דלא אבד. ולכאורה נראה דברשב"א אית' דהא דחיישינן לשני יב"ש בשיירות מצויות ול"ח באין ש"מ משום דבאין ש"מ חשוב נפילה דחד דל"ח משא"כ בש"מ חשוב נפילה דרבים וע"ש והנה הא קיי"ל דאפילו לנפילה דרבים לא חיישינן. וע"כ יש לומר דהא דאית' בתוס' ב"מ דחשש דשני יב"ש הוא מדרבנן הוא משום דקיי"ל דאפי' לנפילה דרבים לא חיישינן וע"כ מה"ד אין לחוש לנפילה משא"כ לאביי דסובר דנפילה דרבים חיישינן יש לומר דחשש דשני יב"ש הוא מדאוריית'. ולפ"ז יש לומר דהא קשה מה פריך הגמ' דילמא מש"ה בגט סמכינן על סימנים דכיון דרק חששא דרבנן הוא דשני יב"ש אינו חשש' דאוריית' משא"כ במתני' דאין מעידין וכו'. אך אביי לשיטתו דחייש לנפילה דרבים וחשש' דאורייתא וע"כ מדמי להדדי והוצרך לומר כתנאי משא"כ לרבא דקאמר דלכ"ע סימני' דרבנן לדידי' בלא"ה לא קשה קושי' הגמ' דכיון לדידי' חשש' דשני יב"ש מדרבנן ע"כ מהני סימני' אפי' אי לאו דאוריית':

אך יש לומר דאיירי דנאבד במקום שמצאו ויש לומר כ"נ. ועי' בב"ש סי' קל"ב דרצה לומר דלפי מה דקיי"ל דל"ח לתרי יצחק משום כ"נ ה"ה בגט שנאבד במקום שמצאו אמרינן כ"נ. אך לפי מה דאיתא ברא"ש ביבמות דבגט החמירו דאפשר לכתוב גט אחר וע"כ לא סמכינן על כ"נ ועכ"פ בזה מהני סימני' אפי' אי ל"ד וא"כ לא קשה קושי' הגמ' דיש לומר דמצאו במקום שנאבד וי"ל כ"נ וכ"ה דהחמירו חכמים משום דאפשר גט אחר מ"מ מהני סימני' וע"כ לרבא לא קשה ועיקר הקושי' הגמ' אזלא רק לאביי דלא סובר כ"נ ושפיר משני כתנאי. ובזה ניחא הרמב"ם דבסוגי' מקשה על הא דמצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ומפקי מלקוחות הפירות שמכר הבעל בין ניסן לתשרי שלא כדין ומשני דכי אתי' למיטרף אמרי' לה אייתי ראי' אימת מטי גט לידה והרמב"ם לא הביאו דצריכה להביא ראי' וכו'. ועי' בתומי' סי' ס"ה. ולכאורה נראה לפי מה דאיתא בשמ"ק דל"ח רק היכי דיטרוף שלא כדין דהיינו במקום שאם יוציא השדה יהי' השדה בגזל בידו אבל להפקעת שיעבוד לא חששו. ולפ"ז לפי מה דסוברים דאי קנין פירותו כקה"ג אז חשוב הבעל מוחזק דכיון דיש לו פירות משא"כ אי לאו כקה"ג דמי ל"ח מוחזק ובזה מתרצין דברי רש"י דסובר דבכל מקום צריכה להביאה ראיה אימת מטי גיטו לידה והיינו דקאי לר"י. ועי' בס' גי"ר:

ולפ"ז יש לומר דקושי' הגמ' דקאי למ"ד דיש לבעל פירות עד שעת נתינה והיינו לר"י ולדידי' דסובר דקה"ג דמי לא חשוב מניעה דהלקוחות לא יוכלו לגבות דכיון דהן חשובין מוחזקין מכח הבעל ופריך שפיר דאמאי יחזיר וליחוש משא"כ לדידן דקיי"ל דלאו כקה"ג ול"ח מוחזק והיא חשיב' מוחזקת וע"כ ל"ח כלל וע"כ לא הבי' תירוץ הגמ':

גם נראה דהא בתוס' ד' כ"ז הקשו דאמאי לא מקשה על מתני' דשאני אומר דכתובין ונמלך שלא ליתנן הא אמר תנו נותנים וניחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי כדפריך אברייתא הנ"ל. ולכאורה נראה לפי מה דסוברים דהיכי דזכות הוא ושייך לומר עדים בחז"ל אז לכ"ע אין לבעל פירות משעת חתימה וא"כ יש לומר דעל מתני' לא קשה דיש לומר דאיירי היכי דהגט זכות לה כגון במזנה. ועי' בתהד"ש ועי' באה"ע סי' א' ואז אין לבעל פירות משעת חתימה משא"כ הכא בבריית' דקתני דאין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ופי' רש"י משום הכתובה א"כ ע"כ לא מיירי במזנה דאז ליכא כתובה וא"כ יש לו פירות עד שעת נתינה וקשה וליחוש:

וגם יש לומר דהא הקשה מה פריך הגמ' דתטרוף שלא כדין דהא אי תטרוף צריכה להחזירה הדמים שנתנו הלקוחות לבעל משום תקה"ש דלא גרע מגזילה דצריכין הבעלי' להחזיר ללוקח הדמים משום תקה"ש ותירצו דסתם גירושין יש קול ע"י עדי מסירה ולא עשו תקה"ש אך יש לומר דאיירי בהוחזקו שני יב"ש ואז ליכא קלא דלא ידעינן מי המגרש ואיכא משום תקה"ש וליכא חששא דכתב בניסן ומאי פריך הגמ' דילמא איירי בהוחזקו אך אז תקשה אמאי יחזיר שמא אין זה הגט אלא ודאי דלא איירי בהוחזקו משא"כ על מתני' לא קשה דיש לומר בהוחזקו ולאלתר כמו דמשני ר"ז ואיכא משום תקה"ש וא"כ לא קשה שמא כתב ליתן בניסן. וניחא בזה קושי' תוס' דאמאי לא מוקי מתני' בש"מ ולא הוחזקו דא"כ תקשה שמא כתב ליתן בניסן דאז ליכא תקה"ש דאיכא קלא:

ועי' בס' יש"י דכתב לתרץ דעיקר קושי' הגמ' וליחוש והגם דעדי מסירה מפקי לקלא דלא נמסר ביומא חיישינן שמא לא ימסור בעדים רק ע"י עדי חתימה לחוד ואליבא דר"מ ואפי' לר"א מודה דע"ח מהני אך תקשה דילמא איירי בהוחזקו דאז לא מהני ע"ח לחוד דכיון דלא מוכח מהגט מי המגרש ובעינן ע"מ ואז איכא קלא אך אז חיישינן שמא אין זה הגט שנפל משא"כ על מתני' יש לומר דאיירי לאלתר ובהוחזקו דאז ע"כ איכ' ע"מ ואיכא קלא ולא קשה וליחוש וכו' וע"כ לא מקשה רק על הברייתא. אך לפי מה דאית' בשמ"ק להקשות מה פריך הגמ' שמא אין זה הגט והא איכ' ס"ס שמא אמת כדברי הבעל דכבר גירשה וא"כ מה בכך דאין זה הגט שנפל ושמא זה הגט שנפל אך כיון דאי גירשה קלא אית ליה ל"ח ס"ס. ועי' בירושלמי דמתרץ על קושי' הגמ' בכתובות באומר פ"פ מצאתי דנאמן לאוסרה והא איכ' ס"ס ומשני דקול יוצא לאנוסה וה"ה הכא לא חשוב ס"ס וע"כ דלא מיירי בהוחזקו ועי' בתשובות ברית אברהם דהוכיח דע"כ ס"ס דידן סובר דאפי' היכא דס' אחד נגד רוב חשוב ס"ס דאל"כ מאי מקשה ואמאי ס"ס ומ"ל דאין זה רק רוב דרבנן וע"ש. ולפ"ז הסוגי' דהכא דקאי לר"י ור"י סובר בירושלמי דל"ח ס"ס וא"כ ע"כ דלא מיירי בהוחזקו וסגי בע"ח לחוד וליכא קלא וע"כ שפיר מקשה וליחוש משא"כ לדידן דחשוב ס"ס ויש לומר בהוחזקו וע"כ בעינן ע"מ ומפקי לקול ולא קשה קושי' הגמ' וליחוש וע"כ לא הביאו אייתי ראי' וכו':

אך לפי הנ"ל יש לומר דהא קשה דילמא איירי בהוחזקו ומצאו במקום שאבד דאיכ' חזקה דכ"נ ואיכ' תקה"ש וגם ע"כ איירי בע"מ ואיכ' קלא ומה פריך הגמ' אך הסוגי' קאי לר"י ור"י סובר בנדה דל"א כ"נ דסובר דמחזקינן טומאה ממקום למקום ושפיר פריך הגמ' דהא ע"כ לא איירי בהוחזקו משא"כ לדידן איירי בהוחזקו אך איירי דבמקום שנאבד מצא' ואיכא כ"נ וכ"ה:

ובזה ניחא קושי' קצה"ח הנ"ל על מ"מ דא"כ איך יליף רבא דשני יב"ש מוציאין שט"ח על אחרים והא לא דמי איסור לממון דעיקר החילוק לפי מה דקיי"ל דל"ח לתרי יצחק משום כ"נ והתם במומין קיי"ל כר"א דפליג על רבא וע"כ דבממון לא מהני כ"נ ועי' בנ"י הנ"ל וע"כ בגט ל"ח לנפילה משום כ"נ משא"כ בממון וע"כ חיישינן לנפילה משא"כ רבא לשיטתו דמשני שם רישא כאן נמצא וסובר דגם בממון אזלינן בתר כ"נ וע"כ מדמי שפיר שני יב"ש בממון לגט:

והנה מה שהקשה דלפי מה שמתרץ אביי דברי רב לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים והקשו בתוס' דאמאי לא מהימן במיגו דמחל ומתרץ הרמב"ן דחשוב מיגו במקום חזקה דכל משת"י אדם הוא שלו וא"כ תקשה דאמאי חייש אביי לנפילה דרבים ול"א חזקה זו ונראה דהא בש"ך סובר דבשטר ליכ' חזקה זו דנהי דשטר ת"י אך הממון אינו ת"י אך הרמב"ן כתב לתרץ דברי אביי ואביי משני דברי רב דאומר שטר אמנה אינו נאמן ורב דסובר דמודה בשטר שכתבו דא"צ לקיימו וכתבו הראשונים משום דרב סובר דכיון דיש לו שטר חשוב מוחזק בממון וע"כ לא מהני המיגו של הלוה דחשוב מיגו להוצי' וע"כ לרב שייך שפיר גם בשט"ח חזקה דכל מה שת"י וכו' דכיון דחשוב מוחזק בממון ע"י השטר וע"כ מתרץ אביי דברי רב שפיר משא"כ לפי האמת דקיי"ל דצריך לקיימו ול"ח מוחזק בממון וע"כ חייש אביי לנפילה:

ובאמת דקשה מאוד אי רב סובר דחשוב מוחזק בממון בשטר א"כ אמאי סובר רב דאין אדם מוריש שבועה לבניו דהא חזינן לב"ש דסובר דכגבה דמי ל"א דאין אדם מוריש שבועה:

ועי' בנב"י דכתב דאפי' אי אמרינן דמחילה בשטר צריך קנין. ועי' בח"מ סי' רמ"א וסי' י"ב זה דווקא היכ' דיש לו ללוה קרקעות דאז חשוב מוחזק ובעינן קנין משא"כ היכי שאין לו קרקעות ל"ח מוחזק. ועפ"ז ניחא הא דהקשו על שיטת בה"ג דסובר דאפי' לשמואל דסובר דאבד אלפי זוזי בשטר מודה דלא אבד כל החוב והקשה בתומי' דא"כ מאי פריך הגמ' על שמואל דילמא איירי בשטר ותירץ דא"כ ליכא שבועה דחשוב שיעבוד קרקעות וע"ש סי' ע"ב וקשה דילמא איירי דלית ליה קרקע ולא חשוב שעבוד קרקעות להסוברים דאפי' בשטר היכי דלית ליה קרקע ל"ח ש"ק אלא ודאי דכיון דהא טעמא של בה"ג דשמואל מודה בשטר הוא משום דטעמא של שמואל דדעתו שאם יאבד המשכון יפסיד החוב והגם דלא הי' קנין מחילה ל"צ קנין ובשטר אפי' מחילה צריך קנין וזה אי יש לו קרקע משא"כ אי איירי באין לו קרקע אפי' בשטר ל"צ קנין ומה שהקשה אי בלית ליה קרקע אפי' בשטר ל"ח ש"ק א"כ מאי פריך רבא על רב"ח ועוד דאין נשבעין על ש"ק דילמא איירי דלית ליה קרקע. ועי' בנב"י. אך לפי מה דסוברים דשטר העומד לגבות כגבה דמי ל"ש אלא למ"ד דלמפרע גובה וכיון דרב"ח דהי' סובר דש"ד ע"כ הי' סובר דכגבה דמי דאל"כ הוי נשבע ונוטל וע"כ דלמפרע גובה ובמטלטלין לא אמרינן למפרע גובה. ועי' במרש"א בפסחים וע"כ דאיירי דאית ליה קרקע ושפיר מקשה רבא. ונחזור לענין ראשון והנה שיטת הרמב"ם דלדידן דקיי"ל דאין אותיות ניקנית במסירה מ"מ נאמן לומר דהי' לו שטר כתיבה ואבד והקשה עליו מהא דאית' בסנהדרין ההיא איתת' דנפק שטרא מתותי ידא אמרה ידענא בי' דפרוע דהימני' ר"נ אמר ליה רבא כמאן כרבי דאמר דאותיות נקנית במסירה ונאמנת במיגו דלקוח וקשה דאפי' לרבנן מהימנא במיגו דלקוח ונאבד שטר כתובה. ולכאורה נראה דלפי מה דכתבו הראשונים דמש"ה למ"ד דנקנית במסירה נאמן לומר לקוח משא"כ אי אין נקנית אינו נאמן לומר דהי' לו שטר כתובה משום דבשלמא אי נקנית דכיון דמסירה גופו הקנאה היא והתפיסה מוכחת באותיות דמלוה מסר לשם מקח כשם שהיא מוכחת בשאר מטלטלין אבל אי אין נקנית במסירה כיון דמסירה גופו לאו הקנאה הוא לא מהימן דתפיסתו לא מוכחת רק שהבעלים מסרוהו לידו ולא על הקנין והיינו דאמרינן התם דאי אין נקנית שני יב"ש אין מוציאין שט"ח על אחרים ואינו נאמן במיגו דאי בעי אמר דהי' לו כתובה (היה לי) ונאבד ועי' בר"ן בכתובות פ' הכותב וטעמא של הרמב"ם יש לומר דהוכיח דלא בעינן שהתפיסה יהי' מוכחת על הקנין דהא קיי"ל כר"י דדבר תורה מעות קונות וא"כ אפי' במטלטלין אין התפיסה מוכח על הקנין. ועי' בנתיבות סי' ס"ו ואפ"ה נאמן לומר לקוח וע"כ ה"ה הכא נאמן לומר דנאבד הכתיבה משא"כ רבא לשיטתו דסובר כר"ל דמשיכה הוא קנין מהתורה וא"כ תפיסתו מוכח על הקנין ויש לומר דהיכא דאין מוכח אינו נאמן וע"כ קאמר רבא כמאן כרבי דוקא דלרבנן אינו נאמן לומר דנאבד הכתיבה דכיון דלא מוכח התפיסה על הקנין משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י:

אך יש לומר לפי מה שהקשה בר"ן דא"כ אמאי בשני יב"ש מוציאין שט"ח על אחרים ול"ח דילמא מסר ליה אלאן ודאי מה בכך דנאמן לומר דהי' לו ש"כ ואבד וכתב ברמב"ן דהתם שאני דנאמן דהוא המלוה משום חזקה דכ"נ. ולפ"ז לדידן דקיי"ל כר"א דלא סמכינן בממון על כ"נ וע"כ הא דל"ח דילמא מסר וע"כ משום דנאמן לומר דהי' לו ש"כ ואבד משא"כ רבא דסובר דאפי' בממון אמרינן כ"נ יש לומר דאינו נאמן לומר דהי' לו ש"כ ואבד ושני יב"ש דמוציאין שט"ח משום כ"נ וע"כ קאמר כמאן כרבי דוקא:

ועי' בתשובות הגאון ר' ע"א בשטר שנפל והלוה אומר דאיני יודע אם פרעתי אי חייב הלוה א"ד כיון דאיכ' ריעותא דנפילה פטור. ולכאורה נראה לפי מה דאית בתשובות ב"ח לחלק בין ערב לקבלן דערב חשוב א"י א"ר וקבלן חשוב א"י א"פ. וניחא בזה קושי' שעה"מ על הא דקיי"ל דנאמן לומר דפרוזבל הי' לו ואבד דחזקה דלא שביק היתרא וכו' ות"ל דחשוב א"י א"פ וע"ש אך נ"מ בבא לגבות מערב דאז חשוב א"י א"נ. ועכ"פ בקבלן חשוב א"י א"פ ובחמ"ש סי' קכ"ט פסק דאפי' בקבלן אם אין השטר ביד ביד המלוה לא יכול לגבות כיון דנפל איתרע הגם דחשוב הקבלן א"י א"פ אלמא דכיון דאיכ' ריעותא דנפילה פטור הגם דהוא א"י א"פ ויש להסתפק בשטר שנפל דלנגד לקוחות אפי' חייב מודה לא יחזיר אך לגבות מב"ח אי חייב מודה גובה ואי אינו מודה נאמן משום דנפל איתרע ולפ"ז היכי דמודה על מקצת החוב א"כ ל"ש לומר דכיון דנפל איתרע דאפי' לפי דברי' הי' למלוה להיות נזהר וא"כ אין נאמן הלוה כלל דל"ש כיון דנפל איתרע או דאפשר דנאמן במיגו דאי בעי לא הודה כלל ומיגו דהעזה לא הוי דהא מסייע החזקה דנפל איתרע ויכול להעיז:

ויש לעי' דאמאי נאמן לומר דפרוזבל הי' לו ואבד דכיון דרוב מיזהר זהירי ורוב עדיף מחזקה וכן תקשה דאמאי נאמנת לומר גרשתני משום חזקה דאין אשה מעיזה דרוב הנ"ל כנגדו ודו"ק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה