אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק ב אות נ › נותן טעם לפגם:

חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות

אות נ · נותן טעם לפגם:

נאמנות מפורש נגד יורשים

עי' בע"ז פ' בתרא פלוגתא דר"מ ור"ש אי נותן טעם לפגם שרי וילפינן מנבילה דנבילה שאינה ראוי' לגר לא חשוב נבילה ור"מ מוקי לה בסרוחה מעיקרא דוקא. ועי' בפסחים ד' ל' דסובר רב דקדירות בפסח ישברו ושמואל פליג משום דסובר כר"ש וע"י תערובות לא קניס וע"ש ברש"י דפי' דמש"ה סובר רב דישברו דסובר דנטלפ"ג אסור ובתוס' שם הקשו דא"כ מה מספקא ליה לרבא בע"ז אי סובר רב דנטלפ"ג אסור אי לאו ליפשוט מהכא דרב אוסר וע"כ כתבו דמהכא אין ראי' משום דלכתחלה אסור נטלפ"ג וע"ש עוד מה שכתבו דהכא שאני דאינו פוגם רק מחמת ששה' בדופן הכלי והקשו דא"כ שמואל דסובר בע"ז דאפי' באופן זה חשוב נטלפ"ג ל"צ לומר דמש"ה לא ישברו משום דסובר כר"ש ת"ל דשרי משום נטלפ"ג ועי' בשעה"מ:

ועי' בר"ן בע"ז דכתב הגם דקדירה שאינה ב"י חשיב' ראוי לגר אך כיון דמב"מ בטל ברוב רק מין בשאינו מינו הטעם אוסר וע"כ באב"י דלא נהנה מטעמו שרי והממש נתבטל ברוב ועכ"פ אמרינן דהיתר דאב"י הוא משום ביטול ברוב והטעם הגם דלא בטל אך כיון שלא נהנה בטעמו שרי וא"כ לפ"ז אי באב"י בעינן גם ביטול ברוב א"כ ג"נ לא הוי חידוש הגם אי אמרינן דאפי' קדירה ב"י אי אפשר דלא פגם פורת' אך מש"ה צוה התורה הגעלה משום דאין מבטלין איסור לכתחלה להסוברים דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא מהתורה הגם דאין כוונתו לבטל ועי' בר"ן ובט"ז סי' פ"ד ביו"ד אך עכ"פ לרב דאוסר דבר שאינו מתכוון לדידי' ג"נ לא הוי חידוש דיש לומר משום דאין מבטלין לכתחלה וכן למ"ד דבאפשר אסור אפי' לר"ש דבר ש"מ פשיטא דיש לומר דכיון דאפשר להגעיל ע"כ אפי' אין כוונתו לבטל אסור משום דאין מבטלין לכתחלה ולפ"ז ג"נ לא הוי חידוש. ובזה ניחא הרמב"ם הלכות מלכים ה' ח' דפסק דחלוצי צבא בשעת מלחמה מותרים לאכול כל דבר איסור אי לא מצאו מה יאכלו והקשו מסוגי' דחולין ד' כ"ד דאיבעי' ר' ירמי' איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו ואמרינן עלה אימתי אילימא בשבע שכבשו וכו' קד"ח אישתרי בשר נחירה מיבעי' לשיטת הרמב"ם שלא הותר אלא מדוחק אם לא ימצאו לאכול והיתר לא פריך מידי עוד הקשו דהא הרמב"ן הקשה על ציווי הגעלות במדין ולא במלחמת סיחון ועוג שקודם לכן ותי' בס' מעין החכמה דאי אמרינן דחידוש הוא משום דהוא נטלפ"ג לא קשה ממלחמת סיחון דאמאי לא ציוה התורה דכיון דבמדין ג"כ הוי חידוש אך ברמב"ן כתב משום דסו"ע המה משבעה עממי' ורשאי לאכול אפי' קדלי דחזירי וכש"כ גיעולי עכו"ם ולשיטת הרמב"ם שלא הותר אלא מדוחק אם לא ימצאו היתר לא יתכן תירוץ זה:

ולכאורה נראה דהא אי מב"מ לא בטל א"כ ג"נ לא הוי חידוש דיש לומר דהא דהגעילו הגם דהוא נטלפ"ג שמא ישתמש הישראל במין שהשתמש העכו"ם ומב"מ הוא במשהו וכל היכי דמשהו אסור גם נטלפ"ג אסור אך כתבו דהא ע"כ גם כלי שתיה הגעילו משום נזיר דאל"כ מנ"ל ט"כ בנזיר דאין איסורו איסור עולם ואי אפשר למילף מג"נ וא"כ הא הנזיר לא ישתמש בו יין וע"כ משום אינו מינו ציוה התורה להגעיל וע"כ הוי חידוש וא"כ לפי מה דאיתא בס' יע"ד דאי אמרינן דאפי' שלל דידן אשתרי וא"כ אילו היה הכלים של מדין נכנסו לארץ אפי' האיסור שבתוכו בעין ואינו פגום היה מותר כי בתוך ז' הותרו נבילות וא"כ אף זה חשוב יש היתר לאיסורו וע"ש ולפ"ז ידעינן בנזיר ט"כ הגם דיש היתר לאיסורו מג"נ דגם התם יש היתר לאיסורו ויש לומר דלא הגעילו משום נזיר וממילא יש לומר דג"נ לא הוי חידוש רק דהגעילו משום מב"מ דהוא במשהו ואסור נטלפ"ג וא"כ הא דלא הגעילו במלחמת סו"ע ע"כ כתירוץ הרמב"ן ושמעינן דאפי' ביש להם לאכול דבר היתר מותרים לאכול דבר איסור דהא התם בקל אפשר להגעיל אך למסקנא דשלל דידן לא אישתרי א"כ הכלים של מדין נכנסו לארץ היו צריכין הכשר ול"ח יש היתר לאיסורו וע"כ הא דידעינן ט"כ בנזיר משום דהגעילו גם כלי שתי' וא"כ ליכא משום מב"מ והוי חידוש ולא קשה קושי' הרמב"ן ויש לומר דוקא באין להם במה לאכול דבר היתר וע"כ ניחא דלס"ד שפיר פריך השתא קד"ח אישתרי בשר נחירה מיבעיא דהא ע"כ לס"ד דלא ידעינן דשלל דידן לא אישתרי שרי אפי' יש להם לאכול דבר היתר והרמב"ם פסק כן למסקנא דשלל דידן לא אישתרי דאז לא צריכין לומר תי' הרמב"ן רק משום דחידוש הוא. וניחא בזה קושי' תוס' שם ד' י"ז ד"ה ר"ע דהקשו דס"ל דרי"ש לא סובר כר"ע דילמא גם הוא סובר דהותר בשר נחירה וע"כ נראה דהנה אי יש שאלה בנזירות אז אפי' אי אמרינן דג"נ חשוב יש היתר לאיסורו משום דשרי בשבע שכבשו אפי' דבר איסור לא דמי לנזיר דיש היתר קודם שלשים יום ע"י שאלה משא"כ ג"נ אין לו היתר רק לאחר שבאו לארץ וא"כ ע"כ הגעילו בג"נ משום נזיר ג"כ וא"כ אי אפשר לומר משום מב"מ והוי ג"נ חידוש משא"כ אי אין שאלה בנזירות נהי דיש לו היתר לאחר שלשים הא זה גם ג"נ יש לו היתר לאחר שבאו לארץ ודמי נזיר לג"נ ויש לומר דלא הגעילו כלי שתי' ויש לומר דלא הוי חידוש רק משום מב"מ וע"כ כתירוץ הרמב"ן וא"כ ר"ע לשיטתו דסובר דיש שאלה בנזירות וא"כ נזיר לא דמי לג"נ דיש היתר מיד וע"כ דהגעילו משום נזיר כלי שתי' וליכא משום מב"מ והוי חידוש ולא קשה קושי' הרמב"ן ויש לומר דמלחמת סו"ע אינו מארץ ישראל ואז יש לומר דבשר נחירה הותר במדבר ולא קשה קושי' פ"מ דאמאי לא צוה להגעיל במלחמת סו"ע את כליהם של ישראל דהי' משתמשים במדבר בשר נחירה ועכשיו נאסר להם דלית' דגם השתא שרי דאכתי לא באו לארץ משא"כ רי"ש דסובר דאין שאלה וא"כ דמי נזיר לג"נ והיינו ללישנא דאפי' שלל דידן אשתרי וא"כ יש לומר דלא הגעילו משום נזיר ויש לומר דלא הוי חידוש רק משום מב"מ וע"כ דסו"ע הוא מארץ ישראל וקשה דאמאי לא צוה התורה להגעיל כלי של ישראל דנשתמשו ב"נ והשתא דסו"ע הוא מארץ ישראל נאסר וע"כ משום דבשר נחירה לא אשתרי. והנה לשיטת הרמב"ם דדוקא באין להם לאכול דבר היתר אז שרי לאכול דבר איסור א"כ פשיטא דל"ח ג"נ יש היתר לאיסורו דהא צריכין להכשיר הכלים אם יבואו לארץ דכיון דיכולין להגעיל לא חשוב אין להם מה לאכול אך נראה דזה תלי' אי טומאה דחוי' בציבור אי לא דאי אמרינן דהותרה אז אמרינן דהותרה אצל פקוח נפש וא"צ לחזור על כשרות כמו בטומאה אי הותרה א"כ ע"כ שמעינן דבשעת מלחמה מותר אפי' יש להן מה לאכול דאי אסור רק דא"צ לחזור אחר כשרות א"כ בכל מקום כן אלא ודאי דשרי אפי' יש להם דבר היתר וא"כ חשוב ג"נ יש היתר לאיסורו כיון דא"צ להגעיל הכלים בבואם לארץ משא"כ אי דחוי' יש לומר דוקא באין להם מה לאכול ואין לומר דא"כ אפי' שלא בשעת מלחמה שרי דיש לומר דנ"מ דבשעת מלחמה ל"צ לחזור אחר כשרות משא"כ שלא בשעת מלחמה וא"כ ל"ח יש היתר לאיסורו ול"ש ט"כ בנזיר. וניחא קושי' תוס' בע"ז דלר"ש משרת למה לי דט"כ שמעינן מג"נ אך ר"ש לשיטתו דסובר דטומאה דחוי' וה"ה בפ"נ ויש לומר כשיטת הרמב"ם וא"כ ג"נ ל"ח יש היתר לאיסורו וא"כ אי אפשר למילף נזיר מג"נ ובעינן משרת על ט"כ בנזיר:

ובזה ניחא הרמב"ם דיליף לקובעו חובה בזמן הזה מקרא מבערב תאכלו מצות והקשה בלח"מ כיון דפוסק כר"י דלפני זמנו עובר לדידי' ילפינן מהיקשא דלקובעו חובה בזה"ז אך לר"ש דסובר דאינו עובר לפ"ז לדידי' ילפינן לקובעו חובה מקרא הנ"ל. וע"כ נראה דהא הקשו דאפי' אי ילפינן מבערב תאכלו אפ"ה איצטריך היקשא ושנה עליו הכתוב לעכב אפי' מצה של איסור חדש דאי מבערב תאכלו הוי עשה דלפני הדיבור ולא דחי ל"ת דחדש דלאחר הדיבור. ועי' בתוס' קידושין שהבי' הירושלמי. ועי' בס' ש"א. וע"כ נראה דהא הקשו דאפי' אי עשה דוחה ל"ת לא יצא במצה של חדש משום דאי היה חמץ לא הי' איסור חמץ רק איסור חדש דאין איסור חל על איסור ועי' במקנה שם אך יש לומר דאיסור חמץ חל דחשוב איסור מוסיף דבחמץ איכ' קרא דאסור היוצא מהן משא"כ חדש נהי דאסור היוצא מהן זה ידעינן במ"מ ואין עונשין על מ"מ משא"כ חמץ איכ' קרא ואיכא עונש ושפיר הקשה דאמאי לא דחי אך אכתי יש לומר דגם בחדש עונשין דכיון דאיסור ידעינן בלא"ה משום דט"כ כמו שהקשו בתוס' פסחים פ' שני על הא דקאמר אבל הכא זיעה בעלמא הא ט"כ דאוריית' אך כתבו דליכא מלקות על ט"כ אך עכ"פ איסורא איכא ואז עונשין על מ"מ אך בתשובות אית' דבחדש לא אמרי' ט"כ משום דלא מצינן למילף מג"נ דיש היתר לאיסורו ובזה ל"ש לומר דהגעילו בכ"מ גם משום חדש כמו בנזיר דהא חדש אינו נוהג בעכו"ם אך אי אמרינן דאפי' ביש להם מה לאכול שרי א"כ גם ג"נ חשוב יש להם היתר לאיסורו ויש למילף גם חדש דט"כ ולא הוי מוסיף אך זה אי ג"נ לא הוי חידוש וקשה קושי' הרמב"ן וע"כ כתירוצו ואז שמעינן דאפי' ביש להן מה לאכול שרי משא"כ אי הוי חידוש ולא קשה קושי' הרמב"ן ויש לומר דוקא באין להם מה לאכול ול"ח ג"נ יש היתר לאיסורו וא"כ בחדש לא אמרינן ט"כ וחשוב מוסיף ואמרנו דלמ"ד דאסור דש"מ אז ג"נ לא הוי חידוש דיש לומר משום אין מבטלין לכתחלה הגם דאין כוונתו לבעל וע"כ ר"י לשיטתו דאוסר דש"מ ולא הוי חידוש וצריכין לומר תירוץ הרמב"ן ושמעינן אפי' ביש להם מה לאכול שרי וגם ג"נ חשוב יש היתר וא"כ גם בחדש אמרינן ט"כ וליכ' מוסיף וא"כ אפי' אי יהי' עשה לאחר דיבור ודוחה ל"ת מ"מ לא יצא משום דאין איסור חל על איסור שפיר פריך הגמ' על ר"י דשמעינן לקובעו חובה מקרא דבערב תאכלו מצות ואין לומר כדי שיהי' עשה לאחר דיבור דליתא דמ"מ לא יצא במצה של חדש משא"כ לדידן דג"נ חידוש דהא דש"מ שרי ויש לומר כשיטת הרמב"ם וג"נ ל"ח יש היתר ובחדש לא אמרינן ט"כ ואיסור חמץ חשוב מוסיף לענין יוצא מהן ויש לומר דעשה דוחה וא"כ היקשו בעינן שיהי' עמה לאחר הדיבור והגם דעיקר ידעינן לקובעו חובה מבערב תאכלו מצות ועי' בשע"ה:

וגם דר"י לשיטתו דסובר דטומאה הותרה וא"כ ע"כ אפי' ביש להם לאכול שרי וג"ר חשוב יש היתר לאיסורו וא"כ גם בחדש אמרינן ע"כ וליכא מוסיף משא"כ לדידן ולא אמרי' ע"כ בחדש וחשוב מוסיף ובעינן היקשא שי' עמה לאחר דיבור ואפי' להסוברים דאפי' היכי דאיכא איסור בלא"ה אין עונשין במ"מ ומשום לעולם מוסיף וע"כ נראה דהא הקשו דאי ט"כ אמאי אין לוקין על היוצא מהן ותירצו דליכא מלקות על ט"כ והנה במחברי' כתבו דאי ילפינן ט"כ מג"נ אז ליכא מלקות דליכא רק עשה תעבירו באש משא"כ אי ילפינן מנזיר איכ' מלקות והנה לר"י דאוסר דבר ש"מ לא מצינן למילף ט"כ מג"נ דהא אפי' כי לא ילפינן ט"כ מג"נ רוב בעינן לבטל דהא ידעינן מקרא דטמאים לאסור הציר ורוטב אך בר"ן כתב דמהתם לא ידעינן רק היכי שהוא בעין אבל אי נתערב יהי' בטל ברוב וע"ז ילפינן מג"נ דטעמ' לא בטל וא"כ אין ראי' מג"נ דט"כ דיש לומר משום אין מבטלין לכתחלה וע"כ צריכין לומר משום דאין כוונתו לבטל וא"כ לר"י דאוסר דבר ש"מ אין ראי' מג"נ דט"כ וע"כ ילפינן מנזיר ואז איכא מלקות גם על היוצא מהן וליכא מוסיף ואפי' יהי' עשה לאחר דיבור לא יצא משא"כ לדידן:

וגם אליבא דר"י לשיטתו דסובר מב"מ במשהו וג"נ לא הוי חידוש דיש לומר משום מב"מ וע"כ צריכין לומר תירוץ הרמב"ן ושמעינן דאפי' ביש להם לאכול שרי וא"כ ג"נ חשוב יש היתר לאיסורו וא"כ גם בחדש אמרינן ט"כ וליכא מוסיף משא"כ לדידן דבטל מב"מ וג"נ הוי חידוש ויש לומר כהרמב"ם וג"נ ל"ח יש היתר וא"כ בחדש לא אמרינן ט"כ והוי מוסיף וה"א דיוצ' דע"י היקשא הוי עשה לאחר הדיבור:

גם נראה לתרץ הרמב"ם מהא דמקשה הגמ' על ר' ירמי' דהא קשה קושי' הנ"ל דהא שמואל מתיר נטלפ"ג אפי' היכא שנפגם מחמת ששהה בדופן הכלי וא"כ ל"צ לומר דמש"ה לא ישברו משום דסובר כר"ש. ולכאורה נראה דהנה שימת הריטב"א בחולין דהגם דאסור להשתמש לכתחלה באב"י מ"מ היכא דהיתר' בלע רשאי להשתמש לכתחלה באב"י כמו דחזינן דבסוף ע"ז מחלק ר"א דבהיתר' בלע סגי בהגעלה משא"כ היכי דאיסורא בלע בעינן ליבון וה"ה לענין זה יש לחלק. ובזה ניחא הא דבחמץ לא אמרינן דסתם כלי אב"י ואסרינן המאכל שנשתמש בו:

ועי' במג"א סי' תמ"ז דכתב דמשום חומרא דחמץ לא אמרי' דסתמא אב"י הגם דס"ס וע"ש ולפ"ז ראוי לומר דגם רוב לא מהני בחמץ משום חומרא דחמץ דהא ס"ס עדיף מרוב וניחא בזה מה שהקשו הא דהקשה הש"ס בפסחים ד' ל' על רב דסובר דישברו דאמאי לא מהני היסק כמו התם דקתני עד שיוסק את התנור ומשני רב מוקי להך ברייתא דמהני היסק בתנור של מתכת וקשה לשמואל לדידי' אי אפשר לומר דמיירי במתכת דא"כ ל"צ היסק דהא די בקינוח בעלמא דאז הוי נטבנ"ט דבשלמא בתנור של חרס אינו מתקנח יפה כדכתבו התוס' שם דבשלמא רב דאוסר נטבנ"ט ויש לומר דאיירי במתכות אך לשמואל ע"כ מיירי בשל חרס ואפ"ה מהני היסק וקשה דאמאי קאמר שמואל עד לאחר פסח הא יכול להשתמש בפסח ע"י היסק. ולכאורה נראה דהא הקשו מה פריך הגמ' דילמא אפי' ע"י הסקה נשאר משהו והכא בחמץ דמ"ב במשהו וע"כ לא מהני היסק משא"כ בעלמא מהני היסק והנה לפי מה שכתבו דהא גם התם הוא במשהו דמשמע דאם הוסק רשאי לאכול הפת אפי' עם חלב ולשיטת הרי"ף חשוב זה דבר שיל"מ דכיון דיכול לאכול בלא חלב וא"כ גם התם הוא במשהו וע"כ דע"י היסק אפי' משהו לא נשאר ופריך שפיר על רב. והנה סברת הרי"ף מוכרח לרב דאוסר נטבנ"ט ותקשה מהא דכל יום נעשה גיעול לחבירו הא ממעט באכילת שלמים דאין לומר משום דהוא נטבנ"ט כדכתבו התוס' חולין דהא רב אוסר וע"כ דרב לא אוסר נטבנ"ט אלא היכי דהוא במשהו והתם בדגים שעלו בקערה הוא במשהו דיכול לאכול בלא כותח וחשוב דבר שיל"מ דסובר סברת הרי"ף הנ"ל ושפיר פריך על רב דאמאי לא מהני היסק כמו התם דגם התם הוא במשהו משא"כ שמואל יש לומר דלא סובר דחשוב זה דשיל"מ דהא הוא מתיר נטבנ"ט וא"כ בלא"ה לא קשה דהתם מהני היסק משום שאינו במשהו משא"כ הכא:

אך יש לומר לפי מה שכתבו דאין לומר דע"י היסק עכ"פ נשאר משהו דכיון דמתחלה לא נבלע רק משהו דאינו רגילין להשתמש הרבה ביחד וע"כ ע"י הסקה גם משהו לא נשאר אך כיון דאפי' ס"ס לא מהני משום חומרא דחמץ מכ"ש על רוב לא סמכינן על הא דאין דרך להשתמש הרבה וא"כ יש לומר דאכתי נשאר משהו. אך לרב קושית הגמ' אזלא על לאחר הפסח דאמאי ישברו ואז ל"ש משום חומרא דחמץ ואזלינן בתר הרוב וא"כ לאחר היסק אפי' משהו ליכא ופריך שפיר משא"כ לשמואל להשתמש בפסח ע"י היסק לא אזלינן בתר הרוב ויש לומר דנשתמש הרבה ואפי' לאחר הסקה משהו נשאר משא"כ התם וגם לשמואל דלאחר פסח שרי להשתמש בלא היסק חשוב דבר שיל"מ ולא אזלינן בתר הרוב ואמרינן דנשאר משהו לאחר היסק משא"כ לרב דאוסר אפי' אחר פסח ול"ח דבר שיל"מ ואזלינן בתר הרוב ואפי' משהו ליכא ופריך שפיר וגם לרב דסובר דאזלינן בפ"נ אחר הרוב משום דרוב חשוב ודאי ועי' בפלתי סי' ס"ג וע"ב אפי' בחמץ אזלינן בתר הרוב:

אך נראה על קושית מג"א דהנה על הא דמשני הגמ' לא אסרה תורה רק קדירה ב"י וביאור הדבר דלא שהה הכלי מיום שבאת ליד הישראל מעל"ע והקשה מה בכך הא סתם כלי של עכו"ם אב"י ועי' בס' יש"י ומכבר אמרתי דהא קשה דל"ח ס"ס דדמי להא דאמרינן שם אונס חד הוא וה"ה מה נ"מ אי נטלפ"ג משום דהוא אב"י או שהשתמש דבר הפוגם בעין אך דנ"מ לענין דבר חריף דמשום אב"י אסור להשתמש דבר חריף משא"כ אי נשתמש דבר פוגם בעין ובתשובות איתא דהא דדבר חריף אסור רק מדרבנן והכא דקאי על התורה ל"ח ס"ס:

אך האחרונים כתבו דבאמת אינו ס"ס גמור רק דיש כאן שני צדדי היתר ואמנם ליכא חזקת היתר ואדרבה יש כאן חזקת איסור דהרי כלי זו היתה אסורה קודם שעבר עלי' מעל"ע ורצונך להתיר מספיקא דשמא עבר מעל"ע מהכ"ת נוציא את הכלי מחזקתה וראוי לומר שעדיין באיסורו עומד. ואמנם אילו היה לנו לדון על הכלי שייך לומר דנוקמי על חזקתה אבל באמת הכלי הגם דהיא אב"י אסורה להשתמש ואין אנו דנין רק על התבשיל היתר שנתבשל בתוך הקדירה אי קיבלה טעם משובח או טעם פגום והתבשיל הוא בחזקת היתר ולכך אמרינן ס"ס והיינו לאחר שאסרו חכמים הכלי אבל מה"ת דגם הכלי מותרת לכתחלה ואנו דנין אם צריכה הגעלה כדי להשתמש בו לכתחלה אין להתיר מכח ס"ס ועי' בס' יש"י וא"כ בכלי של חמץ דהיתר' בלע ואם תאמר דהוא אב"י אתה רשאי להשתמש לכתחלה ואיכא חזקת איסור של הכלי וע"כ לא אמרינן בחמץ דסתם כלי אב"י:

ובזה ניחא הרי"ף דפסק בשוחט בסכין של כותים דסגי בהדחה ולא כרב דסובר דקולף ולא סובר דאיידי דטרידי סימנים לאפוקי דם לא בלעי. דהא הקשה הא דאיתא במס' ביצה פ' א' השוחט עולת נדבה ביו"ט דלוקה וקאמר דהא מני ב"ש דלא סובר מתוך שהותרה לצורך וכו' והקשה הא בשחיטת קדשים איכא גם משום מפרק דבחולין חשוב מלאכה שא"צ לגופו ופטור משא"כ בקדשים דצריך לדם וא"כ הא איסור מפרק לא הותרה מעולם לצורך דבחולין חשוב מלאכה שא"צ לגופה דפטור ול"ש מתוך. אך נראה דהא גם בחולין משכחת מפרק בשוחט בסכין של נכרים דצריך לדם דאז יש לומר איידי דטרידי סימני' וכו' לא בלעי ואפ"ה הותרה ביו"ט ושייך שפיר מתוך ושמעינן דלא כרב רק דאמרינן איידי דטרידי וכו' אך רב לשיטתו דסובר מלאכה שא"צ לגופו חייב ושייך מתוך בלא"ה משא"כ לדידן דמלאכה שא"צ לגופו פטור ע"כ דפסקינן איידי דטרידי דלא כרב וגם יש לומר לפי מה דאיתא בשבת דשוחט חייב משום צובע ואמרינן דניחא ליה כי היכי דליתיוס בית השחיטה וא"כ צריך גם בחולין לדם ושייך מתוך ואין ראיה דאמרינן איידי דטרידי סימני' וזה לרב לשיטתו דסובר משום צובע משא"כ לדידן ע"כ אמרינן איידי דטרידי לא בלעי וע"כ סגי בהדחה:

אך נראה לפי מה שאמרנו דהיכי דרשאי להשתמש לכתחלה באב"י אז לא אמרינן דסתם כלי אב"י והנה בנוב"י איתא דיהא מותר להשתמש לכתחלה אפילו שבלע איסור תורה כשאינו ב"י במינו דהא מב"מ מדאורייתא בטל ברוב א"כ אפי' אי ישתמש ביומו אין כאן איסור תורה דתמיד יש עכ"פ במה שבכלי רוב נגד פליטת הכלי ולגזור להשתמש במינו שמא ישתמש אינו מינו ג"כ ליכא חשש איסור תורה שהרי היא אב"י וצריכין אנו לגדור שלא ישתמש במינו אפי' אב"י גזירה שמא ישתמש בו בשא"מ וביומו זה הוי גזירה לגזירה וע"ש. והנה בתוס' הקשו אמאי סובר רב דקולף הא סתם כלי אב"י אך התם הוי מב"מ והגם דרב סובר דמב"מ לא בטל איתא בריטב"א ע"ז דרק מדרבנן לא בטל נמצא אם אתה אומר דהוא אב"י אז אתה מוציא הסכין מחזקת איסור דהא אתה רשאי לשחוט לכתחלה דלא גזרינן אב"י אטו ב"י כיון דמה"ת בטל ברוב וממילא לא אמרינן דסתמא הוא אב"י ואיירי לדידן באב"י וע"כ סגי בהדחה ורב איירי בסתם סכין ובזה לא אמרינן דסתמא אב"י ועכ"פ אמרינן דהיכי דהיתר' בלע רשאי להשתמש לכתחלה באב"י וזה הכל לרב דאוסר נטבנ"ט ול"ש התירוץ דכל יום נעשה גיעול לחבירו דהא ממעט באכילת שלמים וע"כ כמו דמשני ר"א שם דהיכי דהיתרא בלע עדיף. ולפ"ז אין לומר דמש"ה סובר רב דישברו משום דלכתחלה אסור נטלפ"ג דהא בהיתרא בלע רשאי להשתמש לכתחלה וע"כ מוכרח התוס' לחלק דהכא שאני דאינו נפגם אלא מחמת משהה בדופני הכלי משא"כ לשמואל דמתיר נטבנ"ט ויש לומר משום דכל יום נעשה גיעול ולעולם דאין חילוק בין היתרא בלע דלעולם אסור לכתחלה אב"י וע"כ הוצרך שמואל לומר דמש"ה לא ישברו משום דסובר כר"ש הגם דסובר דאפי' אב"י חשיב נטלפ"ג מ"מ לכתחלה אסור. ובזה יש לומר הא דרבא מסופק בע"ז אי אוסר רב נטלפ"ג ולא פשיט מהכא לשיטת רש"י דהוכיח מכאן דרב אוסר נטלפ"ג דיש לומר דרבא סובר סברת הרי"ף דחשיב דשיל"מ כיון דיכול לאכול בלא כותח ויש לומר דמש"ה אוסר רב דגים שעלו בקערה לאכלן בכותח ובעלמא שרי נטבנ"ט ויש לומר משום דכל יום נעשה גיעול ולעולם דאין חילוק בין היתרא בלע ע"כ אין להוכיח מכאן דיש לומר משום לכתחלה אסור נטלפ"ג גם נראה דהא הרבה סוברים דמב"מ דכיון דהוא במשהו וע"כ גם נטלפ"ג אסור. אך הטעם דכיון דאב"י ראוי לגר וע"כ משום דנתבטל ברוב מהתורה הממש והטעם אינו אוסר משום דלא נהנה וע"כ מב"מ דלא בטל וע"כ אסור אפי' אב"י וזה לדידן דדבר ש"מ שרי ויש לומר דאפי' אב"י צריכין לביטול ואפ"ה הוי ג"נ חידוש דאין לומר משום דאין מבטלין לכתחלה הא אין כוונתו לבטל משא"כ לרב דאוסר דבר שאינו מתכוון א"כ אי אפשר לומר דנטלפ"ג הוא משום ביטול דא"כ אמאי הוי חידוש וע"כ לרב אב"י חשוב אינו ראוי לגר וממילא דאין חילוק דאפי' מב"מ שרי אב"י. ולפ"ז לרב הוצרכו התוס' לחלק דהכא שאני דאינו נפגם אלא מחמת דשהה בדופן הכלי דאין לומר משום דהוא מב"מ אסור נטלפ"ג משא"כ לשמואל הגם דסובר דאפי' אב"י חשוב נטלפ"ג מ"מ הוצרך לומר משום כר"ש דאין להתיר משום נטלפ"ג כיון דהוא מב"מ דבמשהו ואז אסור גם נטלפ"ג:

ולפ"ז ר' ירמיה לשיטתו דסובר בשבת דבאפשר אסור דבר ש"מ וא"כ ג"נ לא הוי חידוש דיש לומר משום אין מבטלין לכתחלה וע"כ כתירוץ הרמב"ן ושמעינן דאפשר לאכול היתר שרי וע"כ מקשה שפיר אילימא בשבע שכבשו אפי' קד"ח אישתרי ואפי' יש להם לאכול דבר היתר משא"כ לדידן דש"מ שרי וא"כ ג"נ חידוש ולא קשה קושי' הרמב"ן ויש לומר דוקא באין להם לאכול ואפ"ה לא ציוה במלחמת סו"ע דכיון דג"נ חידוש הוא:

ובאמת אמרתי דזה כוונת התוס' הנ"ל אבל הכא אינו לפגם אלא מחמת הכלי והיינו דאז אכתי ראוי לגר והיתר רק מחמת ביטול והכא דהוא מב"מ לא מהני ביטול וע"כ גם לשמואל דסובר דגם זה חשוב נטלפ"ג מ"מ הוצרך לומר כר"ש דמשום נטלפ"ג כיון דצריכין לביטול והכא מב"מ ל"ש ביטול:

גם אמרתי דהנה הרמב"ם כתב דהיתר דנטלפ"ג משום דחשוב שלא כד"ה ועי' בפלתי סי' פ"ז וקשה דהא שלא כד"ה איסורא איכא עכ"פ ולכל הפחות איסור דרבנן בודאי איכא ועי' במשנה למלך הלכות יסודי התורה:

אך נראה דכיון דעל ט"כ ליכא מלקות וע"כ היכי דהוא שלא כד"ה אפי' איסור דרבנן ליכא וכמו כן כתבו דעל ח"ש שלא כד"ה אפי' איסורא ליכא וג"כ מהך טעמא ועי' בתוס' שבועות פ' ג'. והנה כל זה אי ילפינן ט"כ מג"נ אז ליכא מלקות על ט"כ דאינו רק עשה תעבירו באש משא"כ אי ילפינן מנזיר ט"כ אז איכא מלקות ול"ש דאין עונשין מהדין משום דטעם לא חמור מעיקר ול"ש כיון דחמור אין כפרה במלקות ונפק"מ לענין מב"מ דאי אמרינן דילפינן מג"נ וא"כ יש לומר דהא דשרי נטלפ"ג משום שלא כד"ה דכיון דליכא מלקות וע"כ מב"מ דל"צ למילף ט"כ מג"נ דידעינן מקרא דהטמאים לאסור הציר ואין לומר דהתם הוא בעיני' אבל כשנתערב נתבטל דהא מב"מ לא בטל וכיון דעל מב"מ איכא מלקות על ט"כ ע"כ אסור נטלפ"ג משא"כ אי ט"כ ילפינן מנזיר ואז לעולם איכא מלקות על ט"כ ואפ"ה חזינן דנטלפ"ג שרי וע"כ ה"ה מב"מ שרי נטלפ"ג וע"כ אליבא דרב דאוסר דבר ש"מ וע"כ דלא ילפינן ט"כ מג"נ דהא יש לומר דאין ראיה דלעולם דטעם אינו אוסר בנתערב דנתבטל והתם משום דאין מבטלין לכתחלה וע"כ לדידי' ילפינן מנזיר וא"כ גם מב"מ שרי נטלפ"ג וע"כ הוצרכו בתוס' לומר דהכא שאני דאינו נפגם רק מחמת הכלי משא"כ שמואל נהי דסובר דגם זה חשוב נטלפ"ג מ"מ הוצרך לומר כר"ש דאי משום נטלפ"ג אסור משום דהוא מב"מ דהא מב"מ איכא מלקות על ט"כ ולא מהני הא דחשוב שלא כד"ה דאיסור עכ"פ איכא. וניחא הא דרבא מספקא אליבא דרב ולא פשיט מהכא לפי מה דכתבו דלרבא אפי' אי ילפינן מנזיר ליכא מלקות על ט"כ משום דאין עמה"ד דהוא לא סובר סברת מהרש"א הנ"ל ועי' בתמורה וא"כ אכתי יש לומר מב"מ דאיכא מלקות על ט"כ אסור נטלפ"ג וע"כ אוסר רב הכא וסובר דישברו:

אך לפי מה דאיתא בחידושי הר"ן בסנהדרין דרב לא אוסר דבר ש"מ רק באיסור סקילה ולא באיסור לאו ולכאורה בזה ניחא קושי' תוס' בעירובין פ' ג' דסובר שם רב באומר שבועה שלא אוכל ככר זו דמערבין בו משום דלא אסור אלא באכילה ככר זה עלי אין מערבין דאז אסור גם בהנאה והקשו בתוס' דהי' לחלק בשבועה גופא בין שלא נשבע רק על אכילה מערבין משא"כ בנשבע גם על הנאה אין מערבין ונראה דהא הקשה למ"ד דאין מערבין אלא לדבר מצוה אמאי אסור הא מצות לאו ליהנות נתנו וע"כ נראה דהא הקשה בשעה"מ דהא איכא הנאת הגוף ג"כ והוכיח מזה דאפי' היכי דאיכא הנאת הגוף אמרינן דלאו ליהנות נתנו ובתשובות איתא דטעם הוא הגם דיש לו הנאה חשוב דבר ש"מ דהא הוא מתכוין רק למצוה. ולפ"ז באמר עלי דהוא קונם ורבי סובר דהזיד במעילה במיתה ואז סובר רב דאסור דבר ש"מ וע"כ לא אמרינן דלאו ליהנות נתנו כיון דאיכא גם הנאת הגוף וזה בקונם משא"כ בשבועה הגם דנשבע גם על הנאה מ"מ מערבין דלאו ליהנות נתנו הגם דאיכא הנאת הגוף הא הוי דבר ש"מ ושבועה דהוא איסור לאו לחוד מודה רב דשרי דבר ש"מ ולא קשה קושית תוס':

ובזה ניחא דברי רש"י בסוף ע"ז דפי' על קושית המקשין דאמאי בקדשים סגי בהגעלה אפי' שפוד דתשמישו ע"י האור ופירש"י ונותר איסור כרת הוא ותמהו מה בעי רש"י בזה דבלא"ה קשה קושית הגמרא. ונראה דהא בפלתי הקשה מה פריך הגמ' התם שאני דהוא נטלפ"ג ורק הא דבעינן הכשר הוא גזה"כ כמו דאיתא ברא"ש וע"כ סגי בהגעלה אך בשע"ה איתא דהתם בקדשים הגם דהוא נטלפ"ג אסור דהיתר דנטלפ"ג דחשוב שלא כד"ה ובקדשי' אסור אפי' שלא כד"ה אך בס' ים המלך הוכיח מע"ז דאפי' באיסורין דאסור שלא כד"ה שרי נטלפ"ג דהא כלאי הכרם דאסור שלא כד"ה אעפ"כ שרי נטלפ"ג ועי' בפלתי ס' פ"ז והטעם דבאמת אינו מתכוון ליהנות מאיסור שנפל בהיתר אך היכי שנהנה לא מהני אינו מתכוון וע"כ היכי דהוא נטלפ"ג דלא נהנה שרי משום ש"מ וא"כ הכא בקדשים שרי נטלפ"ג ואינו רק גזה"כ ומה פריך הגמ' וע"כ פירש"י דנותר איסור כרת ואז אסור דבר ש"מ הגם דבאיסור שבת שרי דבר ש"מ התם שאני דמלאכת מחשבת אסרה התורה ועי' בחידושי הר"ן בסנהדרין כמו דמחלק שם בין איסור לאו לאיסור סקילה ואז קשה דאמאי סגי בהגעלה דאין לומר דהוא נטלפ"ג ורק גזה"כ דליתא דהא אסור בקדשים שלא כד"ה ואין לומר משום ש"מ דהא לא נהנה דכיון כרת אסור גם דש"מ. ואין לומר דבלא"ה אי אפשר לומר משום ש"מ כיון דהוא פ"ר דליתא כיון דלא נהנה חשוב פ"ר דלא ניחא דשרי. ובזה ניחא קושית תוס' בע"ז דאליבא דר"ש דע"כ סובר דקדירה ב"י לא פגמה כלל וג"נ אינה חידוש ומשרת דכתב רחמנא למה לי דהא מצינן לילף ט"כ מג"נ וע"ש:

אך בשלמא פגמה פורתא והוי פ"ר דלא ניחא ליה אז מצינן למילף ט"כ מג"נ דאין לומר משום דאין מבטלין דהא א"מ לבטל משא"כ אי לא פגמה חשוב פ"ר דניחא וא"כ יש לומר משום דאין מבטלין לכתחלה וא"כ לא מצינן למילף מג"נ דט"כ ובעינן משרת על ט"כ אך אי באיסור לאו מודה רב דבר ש"מ שרי וא"כ אי אפשר לומר משום שאין מבטלין אפי' לרב וגם הוי חידוש ג"נ אפי' לרב:

ועיין בתוס' פסחים שם דהקשו דבפסחים אמרינן דמאן דסובר דקדירה ב"י אי אפשר דלא פגמה ס"ל דחידוש הוא ולא מצינן למילף דט"כ ובע"ז אמרינן להיפך דר"מ סובר דאי אפשר דלא פגם פורת' וילפינן מיניה דנטלפ"ג אסור בכל התורה ועי' בח"מ דכתב וז"ל יש להקדים אחד דמבואר דאפי' אי נאמר נטלפ"ג אסור בכל התורה מ"מ כל הסרוח מעיקרא שרי היכי דנסרח טרם בואו לכלל איסור אי אפשר לאסור בשום פנים דלכל הפחות צריכים לאוקמא קרא לגר אשר בשעריך לאוקמו בסרוח מעיקרא ואם נמצא בשום מקום דרחמנא אסר בסרוח מעיקרא. ע"כ נימא דחידוש הוא ואי אפשר למילף מיניה. והנה ידוע דבמלחמת מדין אישתרי אפי' קדלי דחזירי בשעת מלחמה ולא הוצרכה הכשר אלא משום שהביאום למחנה אחרי ככלות המלחמה נמצא אי נניח שמיד בשעת הבליעה בדופני הכלי כבר נפגם טרם נבלע בתבשיל אחר נמצא כבר נפגמה הבליעה בשעת המלחמה כשהוא היתר טרם שבא לכלל איסור ואפ"ה צוה רחמנא להגעיל הוי ליה חידוש לאסור סרוח מעיקרא וליכול למילף מיני' עוד הקדמה מסברא אומר אפי' יסבור רש"י דלא כר"ן דס"ל דאינו נפגם בדופני הקדירה מ"מ ליכא אלא רובא אבל עכ"פ מודה רש"י דמיעוטא איכא שאינו פוגם בדופני הקדירה אלא בתבשיל הבא אחריו והשתא בע"ז דר"מ הוא דחייש למיעוט ע"כ שפי' יליף מהכא דנטלפ"ג אסור דאינו חידוש דאיכא למימר משום חשש מיעוט שאינו פוגם בדופני הקדירה צוה רחמנא להגעיל ומ"מ אי אפשר דלא פגמה פורתא בתבשיל הבא אחריו וש"מ נטלפ"ג שאינו סרוח מעיקרא אסור וא"ש פי' רש"י דע"ז ובפסחים קאי למאי דקי"ל דל"ח למיעוט והרי רובא כבר פגום בדופני הקדירה וה"ל סרוח מעיקרא ואפ"ה אסרה רחמנא ה"ל חידוש וליכא למילף מיני' כלל וע"ש:

ובזה ניחא הא דהקשה דאמאי אוסר רב דגים שעלו בקערה לאוכלן בכותח הא לשיטת רש"י רב אוסר נטלפ"ג ואז ע"כ אמרינן דאפי' קדירה ב"י אי אפשר דלא נפגם פורתא וגם דאינו מחלק בין פגם פורתא להרבה וא"כ הא הוי סרוחה מעיקרא דתיכף שנבלע בקדירה נפגם קודם שבאו לכלל איסור ובסרוחה מעיקרא לכ"ע שרי. אך נראה דכיון דמיעוטא איכא שאינו נפגם בדופני הקדירה אלא בתבשיל הבא אחריו רק ע"פ רוב נפגם בדופני הכלי א"כ הא לשיטת הרי"ף חשוב זה דבר שיל"מ דכיון דיכול לאכול בלא כותח וידוע בדבר שיל"מ לא אזלינן בתר הרוב וממילא לא הוי סרוחה מעיקרא וע"כ [אסר] לאכול בכותח:

ובזה לא קשה מה שהקשו איך הוכיח ר"מ דנטלפ"ג אסור מג"נ דילמא משום דבר חריף צוה התורה להגעיל וכתב דאזלינן בתר רוב תשמישו והקשו הא ר"מ חייש למיעוט. ומה שכתבו דא"כ אמאי בעי ליבון לסגי בהגעלה אפי' דבר אשר יבוא באש דע"י הגעלה כבר איקלש הטעם ואינו יכול להתעורר שוב ע"י דבר חריף ועי' בח"ס. ובזה נדחה מה שכתבו על קושית הרא"ש הנ"ל דהא הוי נטלפ"ג ולמה בעינן מריקה ושטיפה וכתבו דהא הכהנים יכולים לאכול עם כל דבר אפי' עם דבר חריף ובזה לא מהני נטלפ"ג. אך לפ"ז תקשה מה פריך הגמ' דאמאי סגי בקדשים בהגעלה הא יש לומר דכיון דאיקלש ע"י הגעלה לא יוכל שוב להתעורר הטעם ע"י דבר חריף שישתמש אך לפי מה שכתבתי ניחא דחשוב תרי מיעוטא דהא ע"פ רוב נפגם בדופן הכלי וחשוב סרוחה מעיקרא וצריכין לחוש למיעוטו וגם למיעוט דשמא ישתמש דבר חריף ואז אפי' ר"מ מודה דל"ח דחשוב מיעוט' דמיעוטא ודוק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה