אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק ב אות נ › נאמנות מפורש נגד יורשים

חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות

אות נ · נאמנות מפורש נגד יורשים

יתבאר הדין דנ"ר עשיתי לבעלי:

יתבאר נאמנות מפורש נגר יורשים אי מועיל בכתובה:

עי' באה"ע סי' צ"ט דפסקו דלא מהני נאמנות בכתובה והקשה דבחמ"ש סי' ע"א אית' דמהני נאמנות מפורש נגד היתומי' דל"צ לישבע בבא ליפרע מיתומים ובש"ך כתב דכתובה שאני משום דתנאי ב"ד חיישינן יותר לצררי וע"ש ועי' בס' יש"י דכתב דהא ענין נאמנות הוא משום מחילה ולכך לא בעינן קנין והנה באונאה לא מהני מחילה משום דלא ידע דמחל וסבור שאין בו אונאה ולכך מחל והקשו בתוס' דא"כ גם בכתובה אמאי מהני מחילה הא לא ידעה אי הוא ימות קודם ותירצו דאעפ"כ ידעה על הגירושין שעי"ז תהי' קל בעיניו להוציאה. ולפ"ז יש לומר דלכך לא מהני מחילה השבועה נגד היורשים דמבואר בש"ס דלא מסיק אדעתי' דמת לוה ונפלו נכסים קמי יתמי ולכך לא מהני מחילה דאפשר דמחל לפי שלא אסיק אדעתי' ומיקרי לא ידע דמחל אלא דיש לומר הא מחל גם על השבועה שלו דהיינו על שבועה דאישתבע דזה ידע מה דמחל וחזינן דמחל בלב שלם וממילא חל המחילה גם על אחר מותו כמו בכתובה שמחלה האשה דאמרינן כיון שמחלה על גירושין מחלה גם על לאחר מיתה והיינו כיון דחזינן לדעתה דמוחלת בלב שלם הוא הדין בזה כיון שמוחל שבועה דאישתבע לי ממילא שבועת היורשים גם כן בלב שלם. אך בתוס' הקשו למה צריכה אלמנה לישבע נימא אין אדם פורע בתוך זמנו ותירצו דבשעת מיתה עביד דפרע ובגרושה באם הבעל טוען עמה בעת הגירושין ואומר שכבר פרע לה אינה צריכה שבועה וא"כ לא משכחת בגרושה שבועה דאישתבע לי וע"כ שייך נגד שבועת היורשים לא ידע דמחל וזה ל"ש בחוב וע"כ שם מהני נאמנות. ובזה ניחא הא דאית' בשבועות דאמר ר"פ דהכל מודים בעד מיתה שהוא חייב וקאמר דש"מ דמשביע עידי קרקע חייב ומשני דאתפסי' מטלטלין וע"ש והרמב"ם הביאו דינא דר"פ וכתב ג"כ באתפסי' מטלטלין והקשה בלח"מ הא לבתר תקנת הגאונים דגם מטלטלין נשתעבד לכתובה א"כ אפי' בלא אתפסי' ל"ח משביע עידי קרקע. וע"כ נראה דהא הקשו דאמאי הכל מודים בעד מיתה הא אכתי לא הוי רק גורם דכיון דצריכה שבועה ומי יימר דמשתבע' אך יש לומר דאיירי בנאמנות אך בכתובה לא מהני נאמנות נגד היורשים אך הטעם משום דלא ידע דמחל דכיון דליכא שבועה בגרושה משום דהוא ת"ז ור"פ הא סובר כאביי ורבא דעביד דפרע ת"ז וא"כ גם בגרושה איכ' שבועה ול"ח לא ידע דמחל ומהני נאמנות גם בכתובה וא"כ לדידן דליכ' שבועה בגרושה ולא מהני נאמנות ותקשה מי יימר דמשתבע' וע"כ צריך לומר דאיירי באתפסי' דאז קיי"ל דנשבעין ונוטלין אי אתפס' ליכא שבועה. ועי' בחמ"ש סי' פ"ז. וע"כ נהי דל"ח עדי קרקע לבתר תקנת הגאונים מ"מ ע"כ איירי באתפס' דאל"כ הוי גורם מי יימר דמשתבע ולר"פ יש לומר דאיירי בנאמנות:

והנה להסוברים דמש"ה צריכה אלמנה לישבע משום שמא תפסה מעצמה או משום דתנאי ב"ד הוא מתפיס צררי אפי' בת"ז וע"כ אפי' מת פתאום מחויבת שתשבע אז אפי' גרושה צריכה שבועה אי אומר שהתפיס לה צררי בת"ז ועי' בב"ש סי' ק' ולפ"ז מהני נאמנות גם בכתובה לנגד יורשים דהא ידע דמחל. והנה בס' א"מ אית' דלפ"ז לא משכחת כתובת ב"ד דהגם דכתובת בנין דכרין היא היכי שמתה בחייו מ"מ היכי דלא נשבעה קודם שמתה והיא חייבת לישבע שמא תפסה אין אדם מוריש שבועה לבניו וע"ש. ובזה ניחא הא דפריך הגמ' בשבועות למ"ד דאין אדם מוריש שבועה לבניו מהא דקתני שניה ויורשים קודמין כו' הא אין אדם מוריש שבועה לבניו ולא הקשה מרישא דמתני' דקתני דיורשי הראשונה קודמין ליורשי שני' דהא אין אדם מוריש שבועה לבניו. ולכאורה נראה לפי מה דאית' בכתובות ד' צ' אמר רבה והכא בכתובה נעשה מותר לחברת' וה"ה לבע"ח קמיפלגי מר סבר כתובה נעשה מותר וה"ה לבע"ח ואמינא להו אנא בבע"ח כ"ע לא פליגי דהוי מותר כי פליגי בכתובה. ועי' ברש"י דפי' בבע"ח כ"ע לא פליגי הואיל והשטר יוצא על כולם נמצאו כולם פורעין והיא נחלה שלהן שעשו בהן מצות פריעת חוב אביהם כי פליגי בכתובה דר"ע סובר לאו כשאר חוב דמי כיון דאינהו גופייהו קא שקלי וע"כ הנך בני שני' מקבלין ולא פורעין נמצא שאין כאן נחלה דאוריית' וע"ש. ועי' בשמ"ק דמפרש דבע"ח איכ' מצוה ע"כ הי' נחלה שלהן שעשו בהן פריעת בע"ח משא"כ בכתובה ליכא משום מצוה. ולכאורה נראה דפליגי בזה אי בחיי השני' איכא כתובת ב"ד ול"ח דאת' לאנצויי דכיון דיורשי שני' לא נוטלים כלום בחי' ועי' ברא"ש שם דהבי' פלוגתא בזה דבאמת אפי' אי בבע"ח חשוב מותר דזה שפורעין החוב זה נחלה שלהן משא"כ בכתובה דבני שני' שוקלין וא"כ בני שני' מקבלין ולא פורעין מהראוי לומר דל"ח מותר אך מ"ד דחשוב מותר משום דסובר דגם בחיי השני' שוקלין בני הראשונה כתובת ב"ד וע"כ אפי' לאחר שמתה השני' חשוב מותר דחשוב כמו מרובין ונתמעטו דהא קודם שמתה השני' לכ"ע חשוב כבע"ח דהא פורעין ולא מקבלין וע"כ הגם דמתה אח"כ ולא חשוב מותר כיון דאינהו גופייהו שקלי מ"מ דמי למרובין ונתמעטו דאזלינן בתר שעת מיתת האב ואז הי' חשוב מותר ומ"ד דכתובה ל"ח מותר סובר דבחיי השני' בודאי ליכא כב"ד א"כ ל"ח מרובין ונתמעטו ומה שפורעין ל"ח מותר כיון דאינהו שקלי הילכך בני שני' מקבלין ולא פורעין. וניח' בזה קושי' תוס' שם ד"ה וכי תימא וז"ל ועוד קשה דהואיל דבעי לומר איפך הוה ליה לאסוקי פלוגתייהו בכתובה נעשה מותר לחברתה וע"כ נראה דהא הקשו שם דאי אבני הראשונה קאי מה לו להזכיר לאחר מיתה דהא פשיטא דבאין דקאמר לאחר מיתה דהא מתה קתני וע"כ נראה דמש"ה קאמר לאחר מיתה למעוטי דבחי' לא שקלי ב"ד משום אנצויי דכיון דבני שני' לא שקלי כלום ולפ"ז אי אפשר לומר דכתובה נעשה מותר דהא עיקר הטעם דחשוב מרובין ונתמעטו ואי בחי' לא שקלי פשיטא דל"ח מותר דלא דמי לבע"ח דנוטלין ולא פורעין וע"כ דפליגי אי בדינר מקרקע. אך נראה דאי אמרינן דגם לכתובה בחזקתה משום חינא כמו למזונות וע"כ מוכרת שלא בב"ד. ועי' בס' א"מ סי' ק"ג דכתב דמשום חינא תיקנו שיהי' לאלמנה דין שותף ועשאו כאילו יש לה חלק בגוף הנכסים וכן הא דנזקקין לכתובה לגבות מיתומי' קטנים משום חינא התם נמי כיון דמשום חינא עשאו כמוחזקת וכשותף ולא חשוב כמו חוב על הקטנים אלא כמו שותף בנכסים ומש"ה אפי' לר"פ דסובר דטעמא משום מצוה וגבי אלמנה כיון שהי' כשותף ונוטלת חלק שלה ל"ח כמו פרעון וע"ש וכיון דל"ח פרעון פשיטא דבחיי השני' לא נוטלין בני הראשונה כב"ד דל"ח מותר מה שפורעין וזה יהי' נחלה שלהן דליתא דכיון דחשיב' כשותף ונוטלת חלק שלה פשיטא דל"ש לומר מה שפורעין ומקיימין המצוה חשוב נחלה כיון דל"ח פרעון וע"כ הא דלאחר מיתה השני' חשוב מותר לחד מ"ד הוא משום דלקמן ד' צ"ז פריך למ"ד משום חינא יורשי' מה חן איכ' ומשני שהיורשת נקבה דשייך חינא וכתובת ב"ד הי' היכי דיורשי שני' זכרים וליכא משום חינא ולא הוי מוחזקת וכשותף וחשוב פרעון וע"כ סובר דחשוב מותר אבל בחי' פשיטא דל"ח מותר דל"ח פרעון וניחא מה שהקשו על מ"ד דכתובה ל"ח מותר ואמאי לא חשוב מרובין ונתמעטו דבחי' פורעין ולא שוקלין דלית' דבחי' ל"ח פרעון רק לאחר מיתה ואז כיון דאינהו נוטלין ל"ח מותר:

וניחא בזה קושי' מהרש"א לקמן על ר"פ דקאמר הגמ' דהוי אמינא כגון שנשא שלש נשים ומתו שתים בחייו ואחת במותו והך דמייתי לאחר מיתה יולדת נקבה והקשה כיון דבכה"ג שניהם עושין המצוה ופורעין הכתובה א"כ אין רבות' הא דכתובה נעשה מותר ואמאי לא נקט ר"פ בע"ח דחשוב מותר דהא בכה"ג ל"ש דאינהו נוטלין וע"ש אך י"ל דכיון דהן נקבות ואיכ' משום חינא ומוחזקת דחשוב כשותף ונוטלת שלהן ה"א דלא חשוב מותר דנ"ח כאילו הן פורעין וזה יהי' נחלה שלהן משא"כ בע"ח דחשוב פורעין ואשמעינן ר"פ דאפי' הכי חשוב מותר:

אך נראה דזה לאנשי יהודה אז גם לכתובה בחזקתה כמו למזונות משא"כ לאנשי גליל דהא לקמן ד' צ"ז בתוס' ד"ה נכסי וכו' כתבו דכתובה שאני דמיד שנפרעה נסתלקה אבל מזונות לעולם יש לה עד שתתבע הכתובה וכתבו דלאנשי יהודה דהיו כותבין עד שירצו היורשין ליתן הכתובה ואעפ"כ הי' בחזקתה למזונות הגם דהברירה בידם לסלקה ממזונות וע"כ ה"ה לכתובתה בחזקתה משא"כ לאנשי גליל דאין הברירה בידם לסלקה וע"כ אמרינן דרק למזונות היא בחזקתה ולא לכתובה כסברת התוס' הנ"ל. ובזה ניחא קושי' לח"מ להסוברים דבחי' ליכא כב"ד תקשה הא דאמר ר"פ דהילכתא אחת בחי' ואחת במותו יש להן כב"ד וכתובה נעשה מותר ופריך לאשמועינן כתובה נעשה מותר ואנא ידענא דיש להן כב"נ וקשה דילמא ר"פ אשמעינן דוקא לאחר מית' השני' יש להן בנ"ד כמו דקאמר ואחת במותו משא"כ בחי' השני' ליכא ב"נ משום אנצויי. אך דהא אמרנו דמש"ה לחד מ"ד כתובה ל"ח מותר ולא דמי למרובין ונתמעטו משום דבחי' פשיטא דל"ח מותר דכיון דבחזקתה קיימ' משום חינא וחשי' כשותף ולא כפרעון והיינו לרבנן דבי רב דסובר דהלכה כאנשי יהודה א"כ גם לכתובה בחזקתה כמו למזונות משא"כ ר"פ דקאי כהלכתא כאנשי גליל א"כ לכתובה לא חשיב' מוחזקת וא"כ אי בחי' איכ' כב"ד א"כ מה אשמעינן ר"פ דכתובה נעשה מותר פשיטא דחשוב מרובין ונתמעטו וע"כ דבחי' ליכא כב"נ משום אנצויי א"כ פריך הגמ' שפיר דאי אשמעינן דכתובה נעשה מותר ממילא ידעינן דבחי' ליכא ב"ד דאל"כ פשיטא דחשוב מרובין ונתמעטו אלא ודאי דבחי' ליכא כב"ד וה"א דל"ח מותר דלא דמי לבע"ח דכיון דנוטלין ולא פורעין:

ובזה ניחא קושי' הנ"ל דלא מקשה מרישא דאין אדם מוריש שבועה דהא המרדכי סובר דכתובה חשוב מוחזקת ועי' בתומי' סי' ס"ז דכתב דזה דוקא לאחר שנשבעה אז היא מוחזקת משא"כ קודם השבועה דצריכה ב"ד על השבועה ולא קיימ' בחזקתה וע"ש וא"כ ברישא לא קשה דיש לומר דאיירי בנאמנות ושבועת אלמנה שמא תפסה או דכיון דתנאי ב"ד מתפיס צררי בת"ז ואיכ' גם בגרושה שבועה וחשוב ידע דמחל ומהני נאמנות ול"ש דאין אדם מוריש שבועה ומש"ה מקשה מסיפ' דהוכיח מזה הגמ' דסוברת דכתובה נעשה מותר דמשמע הא איכ' שקלי ולא קתני מותר דינר ואי איירי בנאמנות א"כ כיון דליכ' שבועה היא מוחזקת וכשותף ולא חשוב מותר דל"ח פרעון שבזה יהי' נחלה שלהן אלא ודאי דלא איידי בנאמנות ומשני דאיירי בנשבעה ומתה ואע"ג דלבתר שבועה בחזקתה קיימ' מ"מ כיון דבשעת מיתת האב אכתי לא היה בחזקתה דמי למרובין ונתמעטו:

גם נראה דהא הקשו דלמאי צריכין לומר דמה שפורעין חשוב נחלה שלהן ות"ל דכיון דאמרינן דמכאן ולהבא גובה א"כ כבר היה מותר דינר קודם שפרעו וה"ל מרובין ונתמעטו דהא איתא ברא"ש וז"ל ואם לא היה נכסים אלא כשיעור כתובה ראשונה ופרעו מהן כתובת השני' לא יטלו בני הראשונה המותר וכן פי' רש"י בבע"ח שיש שיעור שני כתובות ומותר דינר והוא משועבד לבע"ח אבל אם אין שם מותר דינר אע"ג דהן צריכין לפרוע חוב אביהן ל"א הרי קיימ' נחלה דאוריית' והמותר יחלקו ביניהם והיינו טעמא כיון דבשעת מיתת אביהן לא היה שם מותר זכו מיה' בני הקטנה וכשבא בע"ח אח"כ הוי ליה כדבר שנתחדש דהא קיי"ל דמכאן ולהבא גובה ויע"ש וא"כ ל"צ לומר דפרעון חשוב נחלה רק משום דמכאן ולהבא גובה חשוב מרובין ונתמעטו:

ולכאורה נראה לפי מה דסוברים דאי יש ברירה אז אמרינן דלמפרע גובה והנה אנן קיי"ל דבדרבנן יש ברירה דאזלינן להקל כיון דס' אי יש ברירה או אין ברירה וה"ה אי יהי' לקולא אי אמרינן אין ברירה אז אמרינן בדרבנן אין ברירה וע"כ כיון דכתובת ב"ד היא תקנת חכמים ואמרינן ברירה ולמפרע גובה וא"כ לא חשוב יותר וע"כ צריכין לומר דמש"ה חשוב נחלה משום מה שפורע לבע"ח ולכתובה משא"כ התם בדברי הרא"ש הנ"ל שפיר כתב הרא"ש דל"ח מותר וליכא כב"ד דאמרינן אין ברירה בדרבנן ואז מכאן ולהבא גובה וליכא מותר:

אך נראה לפי מה דאית' בתומי' סי' ס"ו דבכתובה לכ"ע לא אמרינן למיפרע גובה. ולפ"ז יש לומר דטעמא מ"ד דכתובה נעשה מותר ואע"ג דליכא פרעון דאינהו שקלי משום דסוגי' לרב ורב סובר דיש ברירה וא"כ בבע"ח למיפרע גובה וע"כ צריכין לומר דבזה שפורעין חשוב מותר דל"ש לומר בבע"ח דקודם שפרעו הי' שלהן וחשוב מרובין ונתמעטו דכיון דלמפרע גובה וא"כ בכתובה נהי דאינהו קא שקלי ול"ח פרעון או מטעמא דשמ"ק דל"ח בכתובה מצוה מה שפורעין מ"מ כיון דבכתובה לכ"ע מכאן ולהבא גובה בלא"ה חשוב מותר דחשוב מרובין ונתמעטו והנה בחידושי הרי"מ דהא לב"ש שטר עומד לגבות כגבה דמי זה אי למיפרע גובה משא"כ אי מכאן ולהבא גובה וגם אי יגבה יהי' שלו רק מאז ואילך ל"ש כגבה דמי דהא אינו עומד להיות עכשיו שלו אף לכשיגבה וע"כ ניחא דלא פריך מרישא דיש לומר דאתא כב"ש דכגבה דמי וע"כ מקשה מסיפא דקתני שני' ויורשי' קודמין הא איכא שקלי ב"נ וע"כ משום דכתובה נעשה מותר וא"כ אי כגבה דמי וע"כ משום דלמפרע גובה אפי' בכתובה דאל"כ ל"ח כגבה וא"כ אמאי חשוב מותר וע"כ משום דמכאן ולהבא גובה וחשוב מרונ"ת וא"כ ל"ש כגבה וקשה דא"כ אין מוריש שבועה לבניו:

אך לפי מה שכתבנו דאי אמרינן דהשבועה הוא שמא תפסה או כיון דתנאי הוא חיישינן לצררי אפי' ת"ז אז איכא שבועה אפי' בגרושה וממילא מהני נאמנות דהא ידע דמחל אך אז לא משכחת כתובת ב"ד היכי דלא נשבעה קודם שמתה דאין אדם מוריש שבועה וע"כ מרישא לא קשה דיש לומר בנאמנות והשבועה שמא תפסה או כיון דתנאי ב"ד הוא ומש"ה מקשה מסיפא דשמעינן דאי איכא שקלי כב"ד ואי אמרינן דהשבועה משום דתנאי ב"ד מתפיס אפי' ת"ז ליכא כב"נ וע"כ דל"ח לצררי אלא סמוך למיתה וא"כ ליכא בגרושה שבועה ולא מהני נאמנות וקשה דאין מוריש שבועה:

וגם נראה דאפי' אי אמרינן דחיישינן אפי' בת"ז משום דהוא תנאי ב"ד מ"מ לא משכחת שבועה דאישתבע דל"פ לפי מה שהקשה במרדכי איך איכ' שבועה זו הא אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות ומתרץ בלית ליה קרקע וע"כ צריכין לומר הא דפוגם שטרו צריך לישבע אפי' באית ליה קרקע דפוגם שאני דחמור וכן שבועת היתומי'. ועי' בתשובות הגאון ר' ע"א. ולפ"ז כתובה דאינה נגבת רק מקרקע לא משכחת שבועה דל"פ דחשוב שיעבוד קרקעות וממילא מהני נאמנות בכתובה משום דלא ידע דמחל אך לר"מ דסובר דכתובה דאורייתא ואז נגבית גם ממטלטלין אז איכא שבועה דלפ"ז ומהני נאמנות דידע דמחל. והנה בירושלמי מקשה קושי' הגמ' ב"ת דאיך מהני כתובת בנ"ד הא אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם אפי' לר"מ ומשני משום דכתובה דרבנן וביאור הדבר כתבו דכיון דכתובה דרבנן א"כ בשעה שתקנו חז"ל כתובה לאשה תקנו ג"כ לבני' אחרי' ויש כח ביד חכמים לתקן וע"ש בס' יש"י. ובזה ניחא הא דהבי' המחבר באה"ע סי' קי"א דיש אומרי' דלענין כב"ד גם התוס' כתובה בכלל והקשה למה מביא יש אומרים הא גמ' ערוכה היא ת"כ ככתובה וחשוב שם כב"נ. וע"כ נראה דהנה לפי הירושלמי הנ"ל מהראוי לומר דעל תוס' כתובה דאינה תנאי ב"ד רק דהוא התחייב א"ע לא מהני על ב"ד דל"ש תירוץ הירושלמי משום דכתובה דרבנן וא"כ לא מהני חיוב שלו לדבר שב"ל. אך לפי מה שהקשה מה פריך דאין אדם מקנה לדבר שב"ל הא קיי"ל דמזכה לעובר שלו מהני משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וגמר ומקנה אך לפי מה דאיתא ב"ש דוקא במטלטלין מהני ולא בקרקע ולא מהני הא דדעתו קרובה וכב"ד הוא רק בקרקע ופריך הגמ' שפיר והוצרך הירושלמי לתרץ משום דכתובה דרבנן ולפ"ז היכי דכתב מטלטלי אגב מקרקע דאז נגבת גם מטלטלין ואז ל"צ לומר משום דכתובה דרבנן רק משום דדעתו של אדם קרובה וכו' וממילא מהני גם בתוס' כתובה ב"ד הגם דהוא חייב א"ע ולפ"ז אין ראי' מהגמ' הנ"ל דאיירי באופן זה וע"כ אמרינן דת"כ גם לענין ב"ד ומש"ה כתב יש מי שאומר דאפי' בלא כתב אגב מכל מקום אמרינן דת"כ לענין ב"ד הגם דהוא התחייב א"ע:

ובזה ניחא קושי' הנ"ל דמרישא לא קשה די"ל בנאמנות ואליבא דר"מ דכתובה מדאורייתא וגם מטלטלין משועבד לכתובה ומשכחת שבועה גם בגרושה בלית ליה קרקע ומהני נאמנות וע"כ לא קשה רק מסיפא דאי כתובה דאוריית' ליכ' כב"ד ומשמע דאי איכ' שקלי וע"כ דכתובה דרבנן ואז לא נשתעבד מטלטלין וליכא שבועה דל"פ דחשוב שיעבוד קרקעות ולא מהני נאמנות וקשה דאין מוריש שבועה:

ובזה יש לומר על הסוברים דמהני נאמנות בכתובה לנגד יורשים וקשה הא אביי מסיק דפלוגתא דר"ש ות"ק דר"ש סובר דלא מהני נאמנות נגד היורשים וכל זמן שתובעת כתובה היורשין משביעין אפי' בנאמנות אך יש לומר דלבתר תקנת הגאונים דגם מטלטלין משועבד לכתובה ואיכ' בגרושה שבועה בלית לי' קרקע וידע ומחל וע"כ מהני נאמנות משא"כ לדינא דגמ' דלא משכחת שבועה דל"פ לא מהני נאמנות:

ובזה ניחא קושי' תוס' שם דאי אמרינן דבקרקע לכ"ע מה שגבה לא גבה א"כ מה קאמר ש"מ מה שגבה לא גבה דילמא איירי בקרקע ונראה דהא קשה דאיך קתני יורשי הראשונה קודמין ליורשי השני' דהא ע"כ השני' לא נשבעה דכיון דמגיע לראשונה ואין מוריש שבועה וליכא כתובה כלל לשני' וע"כ בנאמנות ואין לומר דלא ידע דמחל וע"כ דאיכ' שבועה דל"פ דאיירי במטלטלין ביד אחרים כר"ט וא"כ שמעינן דאפי' במטלטלין מה שגבה לא גבה:

וגם נראה לפי מה דקיי"ל דפוגם שטרו צריך לישבע אפי' בת"ז אי טוען אישתבע לי ועי' בחמ"ש סי' פ"ד וא"כ מרישא לא קשה דיש לומר בנאמנות אך בשעה דכתב נאמנות היתה פוגמת מכתובה דאז איכא שבועה אפי' בגרושה וידע דמחל ומש"ה מקשה מסיפא דקאמר דשני' ויורשי' קודמין וקאמר הגמ' משום דכב"ד לא טריף ממשועבדי'. ועי' בר"ן דפי' דמשום זה הגם דראשונה קדמה חשוב מאוחר לנגד השני' ואי מיירי בפוגם הא שטר פוגם אינו טורף מלקוחות ועי' בסמ"ע סי' נ"ה וברא"ש נדרים וא"כ אמאי קודמת לראשונה אלא ודאי דלא מיירי בפוגם ולא מהני נאמנות וקשה דאין מוריש שבועה. ובלא"ה קשה דמה מקשה דלא מהני כב"ד לר"מ משום לדבר שב"ל גם ר"מ מודה ות"ל לפי הרשב"א בקידושין דסובר דמקדש עובר אפי' לר"מ לא מהני דחשוב לא עבידי דאתא דכל היולדת יולדת מחצה זכרי' ומחצה נקבות ומיעוט מפילות וסמוך מיעוט למחצה וחשוב נקבה מיעוט וע"ש והכא אי אמרינן סמוך הוי זכרים מיעוט' וחשוב לא עבידי דאתא ולא מהני גם לר"מ:

גם נראה לפי מה דאיתא בחידושי הרי"מ דמש"ה לא מהני נאמנות נגד יורשים דהא ע"כ ענין נאמנות בתורת חיוב שמתחייב א"ע שאף אי באמת פרע לו אם יאמר לא פרעתי מתחייב א"ע לשלם לו פעם שנית וע"כ החיוב שמתחייב א"ע הוא מעכשיו דאי החיוב יתחיל אז בשעה שאומר לא פרעתי אין חיוב לאחר מיתה וע"כ מעכשיו וכיון דאין ברירה לא מהני החיוב. ולפ"ז מרישא לא קשה דיש לומר בנאמנות וכר"מ דסובר דיש ברירה מש"ה פריך מסיפא דע"כ לא אתא כר"מ דהא לר"מ דסובר דכתובה דאורייתא לא מהני כב"ד דל"ש תירוץ הירושלמי הנ"ל משום דכתובה דרבנן וע"כ דלא אתא כר"מ וא"כ לא מהני נאמנות משום דאין ברירה וא"כ קשה דאין מוריש שבועה לבניו. ויש לומר עוד דבאמת מהראוי לומר דכיון דשבועה דהבא ליפרע מיתומים הוא רק מדרבנן בדרבנן קיי"ל דיש ברירה אך דכיון דחיוב כתובה הוא רק מדרבנן א"כ ל"ש להקל לומר יש ברירה בדרבנן דהא מהתורה אין מגיע לה כתובה וע"כ אמרינן הם אמרו וע"כ הגם דשבועה זו היא מדרבנן אמרינן אין ברירה ולא מהני נאמנות נגד היתומים וע"כ מרישא לא קשה דאיירי בנאמנות ואתא כר"מ דכתובה דאורייתא ואז אמרינן דכיון דשבועה זו הוא מדרבנן אמרינן דיש ברירה ומש"ה פריך מסיפא דאי כתובה דאורייתא ליכא כב"ד להירושלמי וע"כ דהוא דרבנן וממילא לא מהני נאמנות. ועי' בש"ך סי' פ"ב:

גם לפי מה שאמרנו דאי למיפרע גובה בודאי לא חשוב כתובה מותר דל"ח מרובין ונתמעטו דכיון דגם עד עכשיו שפורעין לא היה שלהם ובזה שפורעין ל"ח מותר בכתובה כיון דאינהו גופייהו שקלי ובפרט לפי מה שנראה מתוס' ב"מ דאי אמרינן דלמיפרע גובה חשוב לגמרי ומה"ט נוטל השבח אפי' בלא מסיק רק שיעור ארעא. ועי' בתומי' סי' קט"ו וא"כ בודאי ל"ח פירעון שיהי' זה נחלה שלהן וא"כ מרישא לא קשה דאיירי בנאמנות וכמ"ד דיש ברירה וע"כ מקשה מסיפא דאי יש ברירה א"כ למיפרע גובה ואז לא חשוב מותר ואמאי הא איכ' שקלי:

וגם יש לומר דברישא איירי בנאמנות והגם דאין ברירה יש לומר דאיירי במטלטלין שביד אחרים וכיון דאין היורשים מוחזקים ולא בא להוציא מהם אמרינן דיש ברירה דהא בחזקתה קיימא וכיון דספק הוא אי יש ברירה אמרינן דיש ברירה וע"כ מקשה מסיפא דע"כ לא איירי במטלטלין ביד אחרים דא"כ אמאי חשוב מותר דהא עיקר הטעם דחשוב מותר פי' רש"י משום דכשמת ונפלו נכסי' לפני היורשין ואין לך ירושה גדולה מזו בזה שפורעין משא"כ במטלטלין ביד אחרים דע"כ לא חשוב דנפלו נכסי' לפני היורשין דאל"כ דחשבינן בחזקת היורשים לא הי' מצוה עליהן לפרוע מהם ועל כן דאיירי בקרקעות אז אמרינן דאין ברירה ולא מהני נאמנות:

וגם דהא לחד מ"ד כתובה ל"ח מותר וכתב בשמ"ק דל"ח מצוה ומ"ד דחשוב מותר הוא משום דסובר דכיון דמחויב ליתן כתובה אי מהתורה אי מדרבנן ממילא איכא מצוה משא"כ בנאמנות דהוא מחייב א"ע פשיטא דליכא מצוה ואמאי חשוב מותר וע"כ דלא מיירי בנאמנות וקשה דאין מוריש שבועה:

גם נראה על קושי' לח"מ הנ"ל על ר"פ דהא הקשה על מתני' דפליגי ר"ע ור"ט דמי שמת והניח כתובת אשה ובע"ח ויורשין דר"ט סובר דיתנו לכושל ופליגי מי נקרא כושל ור"ע סובר דיתנו ליורשין משום שכולן צריכין שבועה וקשה דאי איירי ביתומים גדולים ליכא שבועה וביתומים קטנים קשה למ"ד דכושל הוא ב"ח הא אין נזקקין ליתומי' קטנים ובשלמא למ"ד דכושל הוא כתובת אשה ניחא דלכתובה נזקקין משום חינא וע"כ נראה דבר חדש דבכה"ג לכ"ע נזקקין ליפרע מיתומי' קטנים דכיון דאי לא יטול הבע"ח אז תגבה האשה וא"כ אין היתומי' מרויחין שום דבר בכה"ג לכ"ע נזקקין ליתומי' קטנים דהא הטעם דאין נזקקין משום תועלת היתומי' והכא אין שום תועלת דאז יטול הכתובת אשה. ועי' בתשוב' שו"מ ולדעתי יש לפשוט זה ממתני' הנ"ל דהיכי דאין היתומי' מרויחין לכ"ע נזקקין:

וגם לפי מה שהקשו דכיון דלשיטת רש"י חששא דצררי הוא רק למשכון בעלמא וקשה דאמאי אין נזקקין ליתומים קטנים משום חשש צררי ואמאי לא נאמן בשבועה במיגו דנאנסו וע"כ משום דחשוב מיגו להוציא והגם דבשטר קיי"ל דאמרינן מיגו להוצי' זה במקום דס' על הפרעון דחזקת שטר מסייע לו ועי' בתומי' בכ"מ משא"כ לענין צררי דאינה רק משכון בעלמא ליכ' חזקת שטר מסייע ואין לומר דהא קיי"ל דבברי ושמא אמרינן מיגו להוצי' דזה דל"ח שמא כיון דאנן טענינן בעד היתומים חשוב ברי וא"כ לפי מה דאית' בש"ך סי' צ"א דמש"ה במת הפועל נוטל החנוני בלא שבועה ול"ח איני יודע אם נתחייבתי משום דליכא חזקת ממון דסוף סוף לא ישאר הממון בידו דמ"נ הוא חייב לאחד מהם וא"כ ה"ה הכא דאי לא יגבה הבע"ח תטול האשה וליכא חז"מ ול"ח מיגו להוצי' וע"כ נזקקין דנאמן במיגו דנאנסו. ולפ"ז ניחא קושי' לח"מ דהא הקשה דאי בחי' ליכא כב"נ דא"כ לא דמי שני' ליורשי' דביורשי' אמרינן הא איכא שקלי ובשני' אפי' כי איכא לא שקלי ותירצו דאיירי במטלטלין והגם דמטלטלין לא משועבד לכתובה אך במרדכי אית' בשם ר"ח דכופין יתומים גדולים לפרוע חובת אביהן אפי' ממטלטלין ופלוגת' דר"ט ור"ע איירי ביתומי' קטנים וא"כ יש לומר דמתני' איירי במטלטלין וביתומי' גדולים ואז אפי' ביורשי' אי איכא לא שקלי בני ראשונה כב"ד ודמי שני' ליורשי' ולעולם דבחי' ליכא כב"ד אך הקשה דאיך אפשר לומר דפלוגתא דר"ט ור"ע איירי ביתומי' קטנים הא אין נזקקין וע"כ משום דנאמן במיגו דנאנסו וזה למ"ד דהא דאין נזקקין הוא משום צררי ואז מהני מיגו דנאנסו שלא נתן לו צררי משא"כ ר"פ דסובר בעירכין דטעמא דאין נזקקין משום דיתומי' קטנים לאו בני מצוה נינהו ליכא מיגו וע"כ פלוגתא דר"ט ור"ע איירי בגדולים ואפ"ה אין כופין וא"כ אי אפשר לומר דמתני' דהכא איירי במטלטלין רק בקרקע וא"ה אי בחיי השני' ליכא ב"ד לא דמי שני' ליורשי' וע"כ דר"פ סובר דגם בחי' איכא כב"ד ומקשה שפיר על ר"פ לאשמעינן דכתובה נעשה מותר ואנא ידענא דאחת בחייו ואחת במותו דיש להן בנ"ד דהוא סובר ע"כ דאפי' בחיי שני' איכא כב"ד ודו"ק:

והנה מה שאמרנו הגם דשבועת היתומי' הוא מדרבנן ל"ש להקל לומר דיש ברירה משום דכתובה הוא מדרבנן עי' בפ"י דכתב דכיון דחכמים תקנו כתובה ממילא הוא מחייב א"ע ונעשה חיוב דאורייתא דיכול אדם להתחייב א"ע בדבר שאינו חייב אך זה שייך בכתובה משא"כ מזונות ל"ש לומר דכיון דרבנן תקנו נעשה חיוב מדאורייתא דהוא מחייב א"ע דליתא דהא מזונות הוא דבר שאינו קצוב והרמב"ם סובר דאינו יכול להתחייב א"ע דבר שאינו קצוב ועי' חמ"ש סי' ס':

ובזה נראה הא דנחלקו הרמב"ם והראב"ד אי מתחיל חיוב מזונות מעת נישואין כמו כתובה הגם דזמן פרעון לאחר מיתה מ"מ החיוב מתחיל בעת הנישואין או שהחיוב מתחיל לאחר מיתה ושיטת הראב"ד דאינו מתחיל בעת נישואין וכן אית' באה"ע סי' ק"ג דאשה אלמנה דמוכרת נכסים מוכרת וכותבת סתם ואם יבא מלוה בשטר תאמר לכתובה מכרתי דחיוב מזונות אינו מתחיל רק לאחר מיתה דאי היה חיוב מזונות מעת הנישואין הא קיי"ל דמע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר וא"כ מה בכך דלמזונות מכרה ומקור דין זה הוא מירושלמי דקאמר דסתם יפה לה בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי ועי' בר"ן בכתובות והקשו דהא שיטת הרמב"ם ג"כ דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר וא"כ מה בכך דתאמר האמת דלמזונות מכרה וע"כ משום דחיוב מתחיל לאחר מיתה וכתבו דהא עיקר הטעם דמבע"פ קודם משום דש"ד וכאן מזונות הוא דרבנן ול"ש ש"ד ולעולם דחיוב מזונות הוא מחיים. ועי' בתומי' דהקשה דהא כתובה ג"כ הוא רק מדרבנן ומה בכך דתאמר לכתובה מכרתי:

אך לפי מה שכתבתי ניחא דכתובה הגם דהוא מדרבנן מ"מ כיון דהוא מתחייב א"ע ממילא מתחייב מדאוריית' משא"כ מזונות לא מהני מה שהוא התחייב א"ע דאין יכול להתחייב בדבר שאינו קצוב וע"כ הוא רק מדרבנן. ובזה יש לומר דרמב"ם לשיטתו דאין יכול להתחייב דבש"ק וע"כ יש לומר דחיוב מזונות הוא מעת הנישואין ואעפ"כ מלוה בשטר קודם דל"ש דש"ד כיון דמזונות מדרבנן משא"כ הראב"ד דחולק וסובר דיכול להתחייב דש"ק וע"כ דמזונות חיוב לאחר מיתה. וע"כ מלוה בשטר קודם. ועי' בתומים סי' ס' דזה אי יכול להתחייב דש"ק תלי' בפלוגת' דפליגי בגיטין אי משום שאין קצובין אי משום שאין כתובין דלפ"ז יכול להתחייב דש"ק. ובזה ניחא מה שהקשה בס' א"מ ס' הנ"ל בהא דפליגי אי כתובת בנין דכרין טרפה מלקוחות דאי יסבון תנן טרפה ואמאי הא תנאי כתובה של בנותי' ואלמנתו ובנין דכרין כולן זמן חיובן בשעת מיתה והיכי טרפה משועבדים הן הלוקח קדים לזמן חיובן וע"ש וע"כ נראה דהא מ"ד דטרפה ע"כ סובר דטעמא משום שאין קצובין דאל"כ הא אין כתובין דהא לא ידעינן בשעת נישואין אם עתידים להיות לה בנין דכרין אם לאו וע"כ אין קול יוצא עליהן וע"כ דסובר דטעמא שאין קצובין ובנ"ד קצובין הן וע"ש וא"כ לדידי' יש לומר דחיוב תנאי ב"ד מתחיל משעת נישואין ואפ"ה (מתחיל) מלוה בשטר קדים משום דמזונות הוא מדרבנן דחיוב שלו לא מהני דאינו יכול להתחייב דש"ק ממילא כל ת"כ וכב"ד החיוב משעת נישואין ומש"ה אי יסבון תנן טרפה מלקוחות:

והנה אי אמרינן דחיוב מתחיל לאחר מיתה. ע"כ הא דתנן דאין מוציאין למזון אשה והבנות מלקוחות היינו מה שמכרו האחין דמה שמכר האב פשיטא דלא טרפה דלקוחות קדים וא"כ חזינן למ"ד משום שאין קצובין לא טרפה הגם דהשתא לאחר מיתה הוא קצוב דידעינן כמה בנות יש לו וע"כ משום דבשעת נישואין לא הי' קצוב לא מהני אך זה אי מזונות דאוריית' משום דהוא מתחייב א"ע הגם דדבר שאינו קצוב הוא מ"מ לר"מ דסובר דאדם מקנה דשב"ל ה"ה דיכול להתחייב דש"ק וע"כ הא דמלוה בשטר קודם למזונות משום דחיוב מזונות לאחר מיתה וא"כ חזינן הגם דהשתא קצוב כיון דבשעת נישואין לא היה קצוב דאל"כ לא משכחת הא דאין מוציאין לבנות משום תה"ע דמה שמכר האב פשיט' דלא טרפה דהלוקח קדים. וניחא בזה קושי' מהרש"א ב"מ סוגי' דשבח דהקשו בתוס' ולוכח מהכא דאקני לא משתעבד מדלא טריף בע"ח ממשועבדים דטריף לוקח ואין לומר דלאחר שטרף בע"ח קנה קרקעות ומכרן דא"כ גם השבח יגבה מלקוחות דהא השתא הוא קצוב ותירצו דאיירי באפותיקי והקשו דא"כ אמאי דחיק לאוקמא כר"מ יעמוד באפותיקי והקשה במרש"א על לשון יעמוד דהא ע"כ איירי באפותיקי אך אליבא יש לומר דמיירי לאחר שטרף קנה ומכרן והגם דהשתא הוא קצוב לא מהני כאן כתיבת אחריות לא היה קצוב לא מהני וע"כ כתבו יעמוד באפותיקי דהא לדידי' ע"כ חיוב הבנות לאחר מיתה דאל"ה אמאי מלוה בשטר קדים וא"כ חזינן הגם דאז ע"כ איירי במה שמכרו האחין והשתא קצוב הוא לא מהני' דכיון דבעת נישואין לא הי' קצוב וה"ה הכא ע"כ כתבו יעמוד:

ולפ"ז הא דסוברים דמע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר ומירושלמי הנ"ל מוכח להיפך דאל"כ ל"צ לומר דלכתובה מכרתי דהא מזונות קדמה וע"כ משום דמזונות דרבנן הגם דהוא מחייב א"ע לא מהני משום דהוא דש"ק ולפ"ז למ"ד דאדם מקנה דשב"ל וה"ה דש"ק וא"כ גם מזונות דאוריית' ע"כ סובר דמלוה בשטר קודם הגם דהוא מאוחר. ובזה ניחא הא דהקשה על ר"ה דאמר בסוף ב"ת דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר דמנה לפלוני בידי דנאמן דחזקה דאין אדם עושה קנוני' על הקדש ומסיק דנקט שטרא שאינו מקוים והקשו הראשונים דת"ל דבידו ליתשל. ועי' בר"ן והקשה אי מע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר א"כ יש לומר דחיוב מע"פ מוקדם למלוה בשטר מאוחר ואי יתשל על הקדש ויהי' ב"ח אז מע"פ יטרוף אך ר"ה לשיטתו דסובר דאדם מקנה דשב"ל לדידי' ע"כ מלוה בשטר מאוחר קודם וא"כ אפי' אי יתשול יטרוף מלוה בשטר מאוחר. ובזה ניחא הא דהרמב"ם פסק במקדיש נכסי' והיתה עליו כתובת אשה ר"א אומר כשיגרשנה ידור הנאה ור"י אומר אינו צריך ומסיק דפליגי אי מהני שאלה בהקדש דר"י סובר דיש שאלה בהקדש וע"כ סובר דאינו צריך והרמב"ם פסק דידור הנאה והקשו כיון דיש שאלה בהקדש אמאי צריך שידור הנאה אך לפי מה שהקשו דשמא יש לו מע"פ מוקדם וע"כ אינו רוצה ליתשל דאז יטול מע"פ מוקדם אך ר"י דסובר ברירה ועי' בריטב"א ב"מ א"כ ממילא דסובר דאדם מקנה דשב"ל ועי' בקצה"ח סי' ס"א דכתב כן וא"כ מלוה בשטר מאוחר קודם וע"כ קאמר דא"צ משא"כ לדידן דמע"פ קודם וע"כ פסק דידור הנאה:

ולכאורה קשה כיון דבע"ח לכ"ע חשוב מותר א"כ תקשה הא דפריך הגמ' באומר שטר אמנה אי דקאמר מלוה תבוא עליו ברכה הא יש לומר דאומר כן כדי שלא יחשב מותר דינר ולא יטלו בני הראשונה כב"ד:

ולפי מה שכתבנו דמש"ה לא מהני נאמנות נגד היורשים משום דאין ברירה והגם דשבועה הבא ליפרע מיתומי' הוא מדרבנן ובדרבנן יש ברירה אך כיון דכתובה רק מדרבנן והן אמרו וכו'. וניחא הא דבחוב מהני נאמנות נגד היורשים דיש לומר בדרבנן יש ברירה. וניחא קושי' ש"ך הנ"ל ודו"ק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה