אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק ב אות נ › דין נפל

חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות

אות נ · דין נפל

נותן טעם לפגם:

ועיין בשבת פ' ר"א דמילה וביבמות פ' החולץ דרשב"ג סובר דכל ששהה שמונה ימים בבהמה אינה נפל שלשים יום באדם אינו נפל. והנה לפי מה שנראה מראשונים דרשב"ג מודה דמדאורייתא לא בעינן שהה ואזלינן בתר הרוב ורק מדרבנן החמירו דצריכין שהה ומש"ה במת הילד בתוך שלשים יום ונתקדשה דאם אשת כהן דאינה חולצת וסמכינן על רבנן הסוברים דאפי' בלא שהה ולד מעלי' הוא ול"ח לנפל כיון דליכא תקנתא בחליצה דאז אסורה על הכהן והקשו דלפ"ז מהראוי לומר דגם בבהמה בדיעבד דנשחט בתוך שמונה רשאי לאכול וסמכינן על רבנן כיון דלא אפשר כמו באדם דאמרינן דאם הי' א"כ דאינה חולצת וגם הקשו על הרמב"ם דכתב ואם אכל בתוך ח' ימים אינו לוקה משמע מדבריו דספק דאורייתא הוא אי הוי נפל דאי חומרא מדרבנן הוא פשיטא דאינו לוקה וקשה דא"כ אמאי באדם בא"כ דלא אפשר שרי וע"כ דחומרא מדרבנן הוא. ונראה לחלק בין אדם לבהמה דהנהו אי אמרינן דכלו חדשיו ע"כ צריכין לומר דכבר נתעברה דהיינו באדם מתשעה חדשים וע"כ כלו חדשיו וא"כ יש לומר דאוקמא בחזקת הקודם דלא היתה מעוברת אז וא"כ לא כלו חדשיו אך יש לומר דמש"ה לא אוקמי על חזקה דלא היתה אז מעוברת דהוא נגד הרוב דרוב מתעברות. ולפ"ז לפי מה דאיתא בתוס' יבמות פ' בתרא על הא דפריך הגמ' דאמאי לא תנשא ואמאי לא אזלינן בתר הרוב דמתעברות ויולדות דאמאי לא משני כדמשני הגמ' בבכורות משום דחשוב רובא דתליא במעשה ותירצו דיש חילוק בין אדם לבהמה דבאדם לא חשוב מעשה וע"ש. ולפ"ז יש לומר דבשלמא בבהמה הוי ספק דאורייתא וכן אפי' בדיעבד אסור ולא אמרינן דכלו חדשיו דאיכא חזקה כנגדו ואמרינן דלא היתה אז מעוברת וממילא לא כלו חדשיו ואין לומר דאיכא רוב דמתעברות דזה אינו דחשוב רובא דתליא במעשה דל"ח רוב ואמרינן דאם נאמר דכלו חדשיו ע"כ צריכין לומר שנתעברה זה שבעה חדשים ואוקמ' על חזקה דמעיקרא דאז אכתי לא היתה מעוברת וממילא לא כלו חדשיו וע"כ אפי' בדיעבד אסור משא"כ באדם דל"ח רוב התליא במעשה ואיכא רוב כנגד הך חזקת שאינה מעוברת מאז וע"כ בדיעבד בא"כ סמכינן על רבנן ושריא בלא חליצה:

ולפי מה שנראה מתוס' שבת וביבמות דף ל"ו ד"ה מת וכו' דביום שלשים דוקא סמכינן על רבנן וניחא גירסת רש"י דגריס מת בסוף ל' יום משום דוקא ביום שלשים סמכינן על רבנן בלא"ה לא קשה דהא הראיה שהביאו דאפי' בדיעבד אסור מהא דאי' שם דר"פ ור"ה איקלעי וכו' ועבדי ליה עיגלא תילתא ביממא דשבעה ואמרו ליה אי איתרחשו עד לאורתא הוה אכלינן השתא לא אכלינן דהתם שאני דלא היה ביום שמונה וביום שמונה באמת הוי אכלי כמו התם ביום שלשים סמכינן על רבנן. ולפ"ז מה שכתבו בתוס' שבת וז"ל אינן שוין דיום ח' כלאחר ח' כדמוכח לקמן דקאמר אי איתרחשי עד לאורתא הוי אכלינן ויום שלשים כלפני שלשים ולפי הנ"ל יש לומר דבהמה שוה לאדם והתם דהוי אכלו בלילה משום דבדיעבד סמכינן על רבנן דפליגי על רשב"ג כמו באדם בדיעבד ביום שלשים:

ועכ"פ באדם מדאורייתא ל"ח לנפל ועיין בס' ב"מ דהקשה על הרא"ש ביבמות על הא דמת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה דאם אשת ישראל חולצת ובא"כ אינה חולצת וכתב ברא"ש ואע"ג דהשתא נשארת תחת בעלה בספק יבמה לשוק דאורייתא ואם היתה חולצת ונשארת תחת בעלה היתה עומדת בספק חליצה דרבנן מ"מ הא עדיפי טפי דאי חולצת אמרו קמי רבנן בולד דנפל הוי ואתא למישרי חליצה לכהן אבל כי לא חולצת אמרו קמי רבנן דולד מעלי' הוי וכו' והקשו דהא אי צריכה חליצה צריכה גט מקודם כדי שחליצה יהיה ראויה לביאה דבלאו גט לא הוי חליצה הראוי לביאה משום איסור אשת איש וא"כ כיון דצריכה גט איתסרה על בעלה כהן משום גרושה וע"ש. ונראה לפי מה דסוברים דהא דבעינן חליצה ראוי לביאה זה דוקא אם החליצה בעינן מדאורייתא אבל היכי דמדאורייתא ל"צ חליצה לא בעינן ראויה לביאה והכא מדאורייתא דל"ח לנפל לא צריכה חליצה וממילא לא בעינן ראויה לביאה:

והנה הרמב"ם פסק בחמותי ביציאתה מליאה חוששת ותמה השעה"מ דאמאי לא אזלינן בתר רובא דכל היולדת יולדת מחצה זכרים ומחצה נקבות והו"ל זכרים מיעוטא המצוי כמ"ש התוס' לענין מיעוט דנפלים דמש"ה כל שלא שהה שלשים יום חולצת הגם דרוב אינם נפלים מ"מ כיון דהוי מיעוט המצוי חיישינן אך הקשו על מה שפסק הרמב"ם בתרומה דעובר אינו פוסל מטעם דסמיך מיעוטא דמפילות לנקבות הגם דהוי מיעוט המצוי וכתבו בתשובות דהתם מוקמינן העבדים בחזקת היתר לאכילת תרומה אך כתבו כיון דקודם היו אוכלין בשביל האב והאב כבר מת וא"כ אזיל ליה חזקה ראשונה דהא בשביל האב בודאי שוב אינם יכולים לאכול וקברו מוכיח עליו רק דהיום הדין דנתחדש להם היתר דאוכלין בשביל בנים שהניח והרי הי' מעוברת לפנינו שיש לו ג"כ חלק בעבדים והוא פוסל ואינו מאכיל ואין לנו לדין חזקה ראשונה שהיה קודם שמת עכשיו לאחר שמת. והנה יש לומר דאי רשות יורש לאו כרשות לוקח וחשוב כאלו הוא ברשות האב א"כ אכתי יש לומר דהתם אוכלין משום דמוקמינן העבדים בחזקת היתר הגם דמקודם הי' אוכלין בשביל האב והאב כבר מת מ"מ לא אזיל ליה חזקה ראשונה דכיון דחשוב חדא רשות אכתי דבשלמא אי כרשות לוקח אז ל"ש להעמיד בחזקת הראשונה דמעיקרא היו אוכלין בשביל האב וזה כבר אזיל דהי' חשוב רשות אחרת משא"כ אי לאו כרשות לוקח הוא אכתי איכא חזקה ראשונה ואיכא חזקה בהדי רוב ולכ"ע ל"ח למיעוט:

ובזה ניחא קושית תוס' בב"ת דף קמ"ג דמקשו התם בסוגי' למ"ד דמזכה לעובר קנה והיינו ר"ש מהא דאיתא בנדה דף מ"ד דבן יום אחד נוחל ומנחיל בן יום אחד דוקא אבל עובר לא ומשני נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא דהוא מיירי ברישא וכו' והשתא מה היה סברת המקשה דע"כ צריך לומר כדמשני ר"ש דאל"ה תקשה אי בעי מיניה לירות אי בעי מאבי' לירות כדמקשה בנדה:

וע"כ נראה דהנה בתוס' נדה ד' הנ"ל הקשו דאמאי לא מקשה שם מרישא דמתני' דקתני דבן יום אחד פוסל אבל עובר לא ותירצו דסבר ר"ש דלרבנן דר"י נמי עובר אית ליה זכיה וטעמא דעובר אינו פוסל משום סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והוי ליה זכרי' מיעוטא ול"ח למיעוט ודוקא ביש לו בנים משאינה גרושה דאי אין לו בנים פוסל עובר גם לרבנן דאית ליה זכיה דאפי' אי יהי' נקבה הרי הן שלה וע"ש וצריכין לומר דסובר דרשות יורש לאו כרשות לוקח דאל"כ כיון דזכרים הוי מיעוט המצוי אמאי ל"ח למיעוט וע"כ דלאו כרשות לוקח ואיכא חזקת היתר הראשונה שהיו אוכלין בחיי האב וחזקה ורוב לכ"ע ל"ח למיעוט:

ולפ"ז לא קשה קושית תוס' דהא לכאורה קשה לשיטת הרמב"ם דסובר דיאוש ושר"ש דקונה מ"מ צריך הלוקח להחזיר הדמים דכיון דיאוש לחוד לא קנה א"כ באיסורא אתי לידו וסובר המקנה דאי הלוקח מכר לאחר אז הלוקח שני לא צריך להחזיר הדמים דכיון דכבר קני הלוקח הראשון ביאוש ושר"ש א"כ בהיתרא אתי ליד לוקח שני וא"כ קשה אמאי צריך ר"ש לומר דנוחל בנכסי האם וכו' הא נ"מ היכי דמה שירשו היא גזילה לאחר יאוש וא"כ נ"מ שפיר בזה דבן יום אחד הוא יורש דאי ירתי מכח האב צריכין להחזיר הדמים דל"ח רק לוקח ראשון צריכין עכ"פ הדמים להחזיר משא"כ השתא דבן יום אחד נוחל נמצא דהן ירתי מכחו וחשוב לוקח שני ואפי' דמים א"צ להחזיר אך ר"ש דסובר דעובר אית ליה זכיה וע"כ הא דעובר אינו פוסל משום דל"ח למיעוט והגם דמיעוט המצוי הוא וע"כ משום דאיכא חזקתו הראשונה א"כ סובר דרשות יורש לאו כרשות לוקח וליכא שר"ש כלל וצריכין להחזיר הגזילה גופה וא"כ המקשין דהיה סובר דעובר לית ליה זכי' וא"כ יש לומר דזה הטעם דעובר אינו פוסל משום דלית ליה זכיה ולעולם דיש לחוש למיעוט דזכרים משום דהוי מיעוט המצוי ול"ש לאוקמא על חזקתו ראשונה משום דרשות יורש כרשות לוקח וממילא אי כרשות לוקח ל"צ לומר דנוחל בנכסי מאם רק דנ"מ לענין גזל דאי ירתי מאביהן אז צריכין להחזיר הדמים משא"כ אי בן יום אחד חשוב יורש דמי ללוקח שני ויש לומר דנוחל בנכסי אב רק ר"ש דסובר דעובר יש לו זכיה וע"כ הא דאינו פוסל משום דל"ח למיעוט א"כ ע"כ סובר דלאו כרשות לוקח וליכא נפקותא זו לענין גזל וע"כ צריך לתרץ דנוחל בנכסי האם וכו':

ועיין בתוס' יבמות דף ל"ה ד"ה ונמצאת מעוברת דכתבו דע"כ איירי בחולץ תוך ג' חדשים דומיא דסיפא דהכונס את יבמתו דאיירי תוך ג' דאי לאחר ג' אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברות ניכר לשליש ימיו וזו הואיל ולא הוכר אונס הוא ועי' לקמן ד' נ"ח דפריך דכוותיה גבי שומרת יבם שבא עלי' יבם בבית חמיה שומרת יבם קרית לה אשתו מעלי' הוא דהא אמר רב דקנה לכל וקשה דילמא איירי שבא לאחר ג' חדשים ונמצאת מעוברת והפילה דכיון דביאת מעוברת לא חשוב ביאה לא קני לה בהך ביאה ומ"מ חשוב מנוקה מעון כיון דחשוב אונס דהא מה"ט ליכא חיוב קרבן ודוקא שוגג משמע מתוס' שם דחשוב אינו מנוקה מעון וע"ש דהקשה ונוקמי בשוגג דבעת שבא עלי' לא ידע דנסתרה וכתבו דגם זה חשוב אינו מנוקה מעון והטעם דהא בשוגג צריך כפרה דהא חייב בקרבן רק באיסור דרבנן בשוגג ל"צ כפרה ועי' במרי"ט ובזה יש לומר הא דמשני שבא עלי' ארוס בבית אבי' והקשה לשיטת הרמב"ם חשוב זה אינו מנוקה מעון אך יש לומר בשוגג דחשוב מנוקה מעון דכיון דחזינן דל"צ כפרה. ובזה יש לומר הא דהקשו התוס' ביבמות ד' ל"ו ד"ה ולא קתני יפריש והא דתנן בסוטה גבי מעוברת חבירו דיכול הוא להפרישה ולהחזירה אחר זמן וקשה הא בעינן גט ולא סגי בהפרשה אך דהא הראב"ד הקשה דאמאי לרבנן משקה הא אינו מנוקה מעון וע"כ דאיירי בשוגג דבאיסור דרבנן בשוגג חשוב מנוקה מעון ובשוגג לא בעינן גט רק סגי בהפרשה ועי' בתה"ד וברא"ש דכתובות ובמש"ל ודוק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה