אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק ב אות מ › מכ"מ דלא בטל

חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות

אות מ · מכ"מ דלא בטל

מסיח לפ"ת

יבואר מב"מ דלא בטל אי אזלינן בתר בטל או מבטל:

עי' במנחות דף כ"ג אמר ר"ח נבלה בטילה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה ושחוטה אינה בטילה בנבילה שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאת' דר"ח סובר דאזלינן בתר מבטל הואיל שאי אפשר להיות כמיעוט חשוב מין בשאינו מינו ולא אזלינן בתר בטל ור"ח סובר דבתר בטל אזלינן. ועי' בתוס' מנחות דהגם דנבילה חשוב מינו עם השחוטה משום דכי נפגם הנבילה מותרת וחשוב דאפשר לבטל להיות כמבטל וזה ל"ש במשקה של איסור דלכי פגמה תהי' מותרת דכיון שנפגמה אין שם משקה עלה וע"ש. ובזה נראה הא דנסתפקו האחרונים באם יש רוב יי"נ ומיעוט יין כשר אי מהני דיוליך הנאת האיסור לים המלח או נאמר כיון דנתבטל היתר ברוב איסור הרי זה כאילו הכל יי"נ ולא מהני למכור חוץ מדמי איסור או להוליך הנאה והביא ראי' מרש"י דהיתר נהפך לאיסור וחשוב כאילו הכל יי"נ דהא רש"י בגיטין פירש הא דקאמר שמואל מערב ופי' יי"נ ביין כשר ואסרו הכל בהנאה והדבר תמוה דהא שמואל סובר דיין ביין ימכור הכל לעכו"ם חוץ מדמי איסור וא"כ מה הפסידו וע"כ דשמואל מוקי לה במערב שיש רוב יי"נ. ובזה לא מהני הך תקנתא דחשוב כאילו הכל איסור אך הא שמואל סובר דמב"מ לא בטל והיינו משום דוקא אינו מינו נהפך האיסור להיות היתר אבל מב"מ אינו מהפך להיות כמו הרוב וא"כ ה"ה היכ' דרוב יי"נ ומיעוט יי"כ הגם שאיסור הוא הרוב אינו מהפך ההיתר להיות איסור ומהני תקנתא הנ"ל ואכתי תקשה על שמואל דלא הפסיד כלל וע"כ נראה דשמואל סובר דאזלינן בתר המבטל דאי המבטל אפשר להיות כבטל אז חשוב מב"מ והכא במשקה אי אפשר להיות כבטל דל"ש דנסרחה דאז אין שם משקה עלי' ול"ח מב"מ וא"כ ברוב יי"נ ומיעוט יין כשר בטל דל"ח מב"מ ונהפך להיות איסור ולא מהני הך תקנתא הנ"ל דבשלמא אי אזלינן בתר בטל אפשר להיות כמבטל דיכול להיות מיין כשר נסך. ובזה ניחא רש"י ב"ק ד' ד' בהא דתני ר"ח בין אבות נזקין מנסך ופי' רש"י דאין לפרש דמנסך מערב דאין בזה חשש איסור הנאה דימכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור וסותר א"ע מהא דפי' בגיטין. ולפי הנ"ל ניחא דהא במנחות שם פליגי אליבא דר"ח דסובר מב"מ לא בטל אי אזלינן בתר בטל או בתר מבטל וא"כ למ"ד דר"ח סובר דאזלינן בתר בטיל וא"כ חשוב מב"מ א"כ אפי' בנתערב מעט יין כשר ברוב יי"נ מהני הך תקנתא דחשוב מב"מ ולא נהפך היתר להיות כאיסור ומהני דימכור לעכו"ם וע"כ פ' דמנסך ממש ושמואל סובר דאזלינן בתר מבטל ול"ח מב"מ ונהפך להיות הכל איסור:

ועי' בפלתי סי' צ"ח דהקשה הא דאיתא בחולין דכיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה נעשה נבילה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינו ופריך הגמ' מאי אירי' כי נתן טעם אפי' כי לא נתן טעם נמי ופי' רש"י דחתיכה ראשונה יאסור אותן והקשו דילמא רב סובר דאזלינן בתר מבטל ולפ"ז נבילה בשחוטה בטילה נבילה דאי אפשר להיות השחוטה נבילה וחשוב מין באינו מינו לכך קאמר כיון שנתן טעם בחתיכה נעשה נבילה א"כ הך חתיכה בשאר חתיכות הוי שפיר מב"מ דיבלע מנבילה והרי הם נ"נ כמו חתיכה זו שנ"נ מכח בליעת איסור וחשוב שפיר מב"מ וע"כ לא בטל וע"ש. ונראה דתוס' חולין כתבו דנטבנ"ט שרי אפי' נתבשלו מדאמרינן דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ושרי לבשל שלמים אידנא בקדרה שבישל בה שלמים אתמול ולא אמרינן דקא ממעט באכילתו וע"כ משום דטעם שני הוא ונתבטל קודם שבא לידי איסור וכו' ומסיק משום דמדאורייתא מב"מ בטל ברוב ובכלי מקדש אוקמ' על דאורייתא והקשו לרב דסובר דמב"מ לא בטל ואין לומר דסובר דגם חטאת חשיב היתרא בלע דכיון דעכ"פ שרי לזכרי כהונה מ"מ הא רב סובר דגם נטבנ"ט אסור וע"כ משום דרב סובר דאזלינן בתר בטל והא דנבילה אינה בטילה בשחוטה משום לכי מיסרח פקע שם נבילה וכיון דבקדשים כתב הרא"ש בע"ז דאסור הגם דהוא נותן טלפ"ג מגזה"כ אלמא דלא בעינן שיהי' ראוי לגר וממילא גם לכי מיסרח אסור ול"ח מב"מ וא"כ ע"כ דרב סובר דאזלינן בתר בטל ושפיר מקשה הגמ' מאי אירי' כי נתן טעם וכו':

והנה שיטת הראב"ד דהא דחמץ במשהו זה רק לאסור באכילה ולא להנאה. ועי' בר"ן סוף ע"ז דחולק על זה דחמץ הוא במשהו אפי' להנאה אך הקשו עליו דהא עיקר הטעם דחמץ במשהו משום דחמיר דהוא בכרת ולא בדילי מיני' וזה ל"ש בהנאה דליכא כרת. ונראה דהא שיטת הרמב"ם דמש"ה הוא במשהו משום דבר שיל"מ. אך הר"ן הקשה דכיון דחכמי' אסרו לאחר הפסח ל"ח דבר שיל"מ דנהי דע"י תערובות לא קניס ר"ש מ"מ בעיני' אסור גם לאחר פסח וע"כ הוכרחו לומר משום דהוא בכרת וא"כ לפי מה דסובר בע"ז דחמץ שעבר הפסח לא אסור משום קנס רק באכילה ולא בהנאה א"כ לענין הנאה בלא"ה לא בטל משום דחשוב דשיל"מ. וע"כ הגם דליכא כרת לא בטל משום דישל"מ הוא:

והנה על קושי' פלתי הנ"ל יש לומר דכיון דרב סובר דאפשר לסוחטו אסור חשוב איסור מחמת עצמו וא"כ אי נאסר ע"י בליעה דנבלע מנבלה חשוב איסור מעצמו וא"כ אפי' אי אזלינן בתר מבטל חשוב מב"מ דאפשר להיות כבטל ע"י בליעה. ובזה הי' נראה הא דאית' ב"ק ד' י"א דשליא שיצאה מקצתה אסורה והוכיח הגמ' בחולין דראש חשוב לידה והקשו דילמא חיישינן דילמא באותו מקצת הי' רוב ולד וכן פי' רש"י ב"ק ועי' בס' ס"ט ובפ"מ והנה בפלתי כתב וז"ל דע"כ דיצאה מקצתו משמע אפי' דבר מועט שאין לספק ברוב ולד דאל"כ מה אשמעינן דאסורה הא אותו מיחוי דיצא ודאי אסורה ונתערב עם מחוי שבפנים ופשיטא דאסור וע"כ צ"ל דיצא דבר מועט כל כך עד שבטל ברוב בתערוב' וע"כ משום דראשו לחוד חשוב לידה וע"ש. אך אכתי יש לומר דלעולם דיצא מקצת דיש לספק ברוב ולד ואין לומר דא"כ בלא"ה אסורה מה שבפנים משום תערובת דאז אינו אסור מחמת עצמו ונפק"מ לרב דסובר מב"מ לא בטל וא"כ אי אזלינן בתר מבטל וא"כ אי נתערב מה שבפנים בדבר אחר חשוב מב"מ ולא בטל דהמבטל יכול להיות כמו הבטל דיבלע איסור כמו הך שבפנים דנאסרה רק מחמת תערובות משא"כ אי חשוב לידה ואסור מחמת עצמו א"כ אי נתערב ל"ח מב"מ דהמבטל אי אפשר להיות כבטל שיהי' איסור מחמת עצמו דאפי' אי נבלע איסור לא יהי' איסור מחמת עצמו אך לרב לשיטתו דסובר דאפשר לסוחטו אסור לעולם הוי איסור מחמת עצמו והוכיח שפיר דראש חשוב לידה דע"כ איירי דיצא דבר מועט. וניחא קושי' תוס' דאמאי לא מקשה על שמואל דסובר דראש לא חשוב לידה אך שמואל דסובר דאפשר לסוחטו שרי וא"כ יש לומר דראש ל"ח לידה אך חיישינן שמא יצא רובו:

ועי' בפלתי סי' צ"ב דכתב דטעם קלוש לא חשוב מב"מ ובטל אפי' לר"י. ובזה ניחא מה שהקשו להנך הסוברים דהיכי דמשהו אסור גם נטלפ"ג אסור א"כ למ"ד מב"מ במשהו אין ראי' מג"נ דנטלפ"ו אסור דילמא משום מב"מ אמרה התורה שהכלים צריכין הכשר שמא ישתמשו אותו מין שהשתמש הנכרי אך לפי מה דמסיק הגמ' בע"ז דמש"ה בקדשים סגי בהגעלה אפי' דבר שנשתמשו ע"י האור ובכלים הנקחי' מהעכו"ם והוא דבר שנשתמש ע"י האור בעי ליבון משום דהאי היתרא בלע והאי איסור' בלע ופי' הרשב"א דאפי' דבר דצריך ליבון והגעילו לא נשאר רק טעם קלוש ובהיתרא בלע דטעם קלוש שרי ע"כ סגי בהגעלה משא"כ באיסור' בלע דאז טעם קלוש אסור ע"כ בעינן ליבון וא"כ אי נטלפ"ג שרי רק דהכשר הוא משום מב"מ תקשה דאמאי אמרה תורה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר דבעי ליבון סגי בהגעלה ואז לא יהי' רק טעם קלוש ול"ח מב"מ ויהי' שרי מכח נטלפ"ג אלא ודאי דאסור נטלפ"ג בכל מקום אפי' היכי דלא הוי במשהו:

והנה מזה שמעינן דטעם קליש באיסור אסור מהתורה דהא חזינן דבעינין ליבון הגם דלאחר הגעלה לא יהי' רק טעם קלוש ועי' בפ"מ דנסתפק בזה וא"כ אי ילפינן ט"כ מג"נ שמעינן דאפי' טעם קלוש אסור מדחזינן דבעינן ליבון משא"כ אי ילפינן ט"כ מבשר בחלב יש לומר דעל טעם קלוש לא הקפידה התורה ונהי דקיי"ל דבאיסור אפי' טעם קלוש אסור זה לדידן דילפינן מג"נ משא"כ לאביי דילפינן מבב"ח בעינן טעם גמור. ובזה נראה הא דאיתא בחולין ד' צ"ח דאמרו רבנן לאביי למימרא דיהבה טעמא והא אמרי אינשי כי מיא דביעי בעלמא ומשני בביצת אפרוח ובעה"ת פסק דאין חילוק ותמהו עליו דהא מסקנת הגמ' כן. ונראה דהא בפלתי איתא דהא דקאמר דמיא דביעי וכו' אין הכוונה שאין פולט כלל דהא החוש מכחיש זה רק דטעם קלוש הוא ולפ"ז על אביי לשיטתו דיליף ט"כ מבב"ח בעינן טעם גמור וע"כ מסיק הגמ' דבעינן ביצה שיש בו אפרוח דוקא משא"כ לדידן דילפינן ט"כ מג"נ ואז אוסר מהתורה אפי' טעם קלוש וע"כ סובר דלא בעינן אפרוח דטעם קלוש מיה' פולט:

והנה הא דסובר רב דקדירות בפסח ישברו ופי' רש"י דסובר מב"מ במשהו וסובר דנטלע"ג אסור וקשה דכיון דאוסר נטלפ"ג וע"כ דסובר דלא בעינן ראוי לגר וא"כ ל"ש לכי מיסרח וא"כ אי אפשר לבטל להיות כמבטל דהא אפי' אי יסריח ולא יהי' ראוי לגר אסור ולפי' התוס' שם דטעמא של רב הגם דנטלפ"ג הוא משום דעכ"פ לכתחלה אסור נטלפ"ג קשה דא"כ דאינו רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן בטל מב"מ. ועי' בחולין הא דמשני דשאני ציר דזיעה בעלמא פי' תוס' ולא אסור רק מדרבנן וע"כ בטל אפי' מב"מ וא"כ נהי דסובר רב דמב"מ במשהו הכא דנטלפ"ג הוא ולא אסור רק מדרבנן בטל אפי' מב"מ. ולפי מה דאיתא בס' ח"ס דהא דמשני דשאני ציר משום דקאי לאביי דלא סובר סילק את מינו כמי שאינו משא"כ לרבא דסובר סילק ל"צ לתירוץ הגמ' דזיע בעלמא ויש לומר דאפי' באיסור דרבנן לא בטל מב"מ:

ובזה ניחא קושי' תוס' על רש"י דפי' דרב אוסר נטלפ"ג דא"כ מה מספקא לרבא בע"ז אי רב אוסר נטלפ"ג ליפשוט מהכא אך יש לומר דרש"י הוכיח דאין לומר משום דלכתחלה אסור נטלפ"ג דא"כ ליכא רק איסור דרבנן ובטל אפי' מב"מ וזה הכל לאביי דל"ס סילק וכו'. וע"כ צריכין לתירוץ דזיע בעלמא משא"כ רבא לשיטתו דסובר סילק ויש לומר דאפי' באיסור דרבנן לא בטל וא"כ יש לומר דמשום לכתחלה אסור נטלפ"ג. ולהכי מספק' לרבא:

ובזה ניחא רש"י הנ"ל לפי מה דאיתא בפלתי סי' ק' דהיכי דחכמי' לא חילקו בין דאיסור דאורייתא או דרבנן אז הגם דרק מדרבנן לא בטל מהני אף להקל וע"כ בדבר שיל"מ דאפי' דמדרבנן לא בטל מ"מ כיון דאפי' באיסור דרבנן אמרו דלא בטל חשוב כדאורייתא ומועיל אפי' להקל משא"כ ראוי להתכבד דבדרבנן בטל וע"כ לא מועיל מה שאמרו לא בטל להקל וע"ש. ולפ"ז יש לומר דשמואל דסובר מערב ולא קשה דמה הפסידו דיכול למכור לעכו"ם אך איירי ברוב יי"נ דנעשה הכל איסור ואין לומר דהא סובר דב"מ לא בטל. אך בריטב"א ע"ז איתא דהא דלא בטל לרב ושמואל מב"מ זה רק מדרבנן מדלא אמרו הלכה כר"י ולא מהני להקל דיש לומר דשמואל לא סובר סילק וע"ז ע"כ באיסור דרבנן בטל ואז כיון דחילקו בדבריהם וע"כ לא מהני להקל משא"כ בב"ק דקאי על ר"ח והוא סובר דאמרינן סילק ואז אפי' באיסור דרבנן לא בטל וא"כ הגם דאמרינן דהא דלא בטל מב"מ מדרבנן מהני אפי' להקל וא"כ הגם דנתערב ברוב יי"נ מהני למכור דל"ש נהפך לאיסור כיון דמב"מ הגם דרק מדבריהם וע"כ פי' מנסך ממש:

ובזה ניחא קושי' תוס' בחולין פ' ג"ה על הא דקאמר רב כיון שנתן טעה בתוכה וכו' דהקשו דאפי' כי לא נתן טעם נמי דהא מב"מ במשהו וע"ש כיון דלשיטת הריטב"א הא דסובר רב דלא בטל מב"מ זה רק מדרבנן וא"כ כי לא נתן טעם לא נאסרה רק מדרבנן וא"כ ל"ש לומר ואוסר כל החתיכות מפני שהן מינו והא כיון דלא נאסרה החתיכה רק מדרבנן לא אמרינן מב"מ לא בטל וע"כ מוכרח לומר שנתן טעם בחתיכה דאז אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינו:

והנה ברשב"א אית' דאפי' אי ט"כ ל"ד מ"מ מב"מ למ"ד דהוא במשהו לכ"ע טכ"ד וע"ש בחולין וא"כ לפי מה שסוברים דהא דאמרינן דסתם כלי של עכו"ם אב"י דבאמת ל"ח ס"ס שמא אב"י ושמא נשתמש בו דבר שהוא פוגם בעין דחשוב חדא ספיקא רק דכיון דט"כ לאו דאורייתא ובמידי דרבנן סגי חדא ס' דס' דרבנן לקולא ובפרט לפי מה שכתבו דכיון דאזלינן בתר רוב תשמישו ורוב לא נשתמש בו דבר פוגם ע"כ ל"ח ס"ס אך במידי דרבנן סוברים דחשוב ס"ס וע"כ כיון דט"כ ל"ד מהני. ובזה ניחא הא דסובר רב דשוחט בסכין של נכרים דקולף והקשו בתוס' הא סתם כלי של עכו"ם אינו ב"י אך התם החשש משום מב"מ ורב סובר דהוא במשהו וממילא טכ"ד וע"כ לא אמרינן דסתם אינו ב"י וע"כ סובר דקולף. וע"כ ניחא הא דפסקו דלא כרב וסגי בהדחה משום לדידן דמב"מ בטל א"כ ע"כ לאו דאורייתא ואמרינן דסתם אינו כ"י ודו"ק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה