חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות
אות מ · מופלא סמוך לאיש
עי' בנדה ד' מ"ו דפליגי שם במופלא סמוך לאיש שהקדיש ואכלו אחרים אי לוקין ור"י ור"ל סוברים דלוקין ופליגי אי מופלא סמוך לאיש דאוריית' ואיבעי' שם תוך זמן אי כלפני הזמן או כלאחר הזמן ופליגי שם בזה וע"ש בסוגי' דמקשה ממתני' דקתני אחר הזמן הזה אע"פ שאמרו אין אנו יודעים לשם מי שהקדישו ולשם מי נדרנו נדריהם נדר וכו' עד דמסיק רה"מ מגופ' דמתני' קא דייק הא לאחר הזמן היכי דמי אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא אלא לאו דאייתי ש"ש וטעמ' דלאחר זמן הוא הא ת"ז כלפני הזמן דמי וכו' ולקמן בסוגי' אמר רבא קטנה כל שתים עשרה שנה ממאנת והולכת מכאן ולהבא אינה ממאנת ואינה חולצת הא גופ' קשיא וכו' ומסיק אלא לעולם דלא בדקוה ולענין חליצה חיישינן וכי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה וכו'. והנה המתבאר בסוגי' דחזקה דרבא אינו אלא לחומרא שלא תצא במיאון וא"כ הך חזקה דרבא אינו אלא להחמיר שלא תמאן אבל לשאר מילי מידי ס' לא נפקא עד שתבי' לפנינו ש"ש. ועי' בס' ש"ש דהקשה מהא דסובר ר"י ור"ל דהקדש הוא ואכלו אחרים דלוקין והקשו בתוס' הא ר"ל סובר דהתראת ספק לא שמי' התראה והא התראת ספק הוא שמא לא יביא ש"ש עד שני שנים ואכתי לא הוי מופלא סמוך לאיש ותירצו דאזלינן בתר הרוב דמביאין ש"ש בזמנו מכח חזקה דרבא ומבואר דחזקה דרבא הוא כודאי וע"כ כתב דלפי שיטת הרמב"ם פ' א' מנדרים וז"ל ואחר הזמן הזה אע"פ שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו דבריהם קיימים ואע"פ שלא הביאו ש"ש. וא"כ לפ"ז דאיש דנדרים לא בעינן שערות ג"כ וממילא מופלא סמוך לאיש היינו משיגיע סמוך לשני הגדלות נדריהן נבדקין וא"כ לא קשה איך לוקין על הקדישו שמא לא יביא שערות בשנת י"ג דהא אפי' לא יביא שערות נמי הוי מופלא סמוך לאיש כיון דאיש דנדרים בלא שערות. אך הקשו הא בסוגי' אית' אי דלא אייתי ש"ש קטן הוא אלמא דלא סגי בשנים לחוד רק דבעינן שערות ג"כ וע"כ כתב דודאי לדידן דקיי"ל תוך זמן כלפני הזמן ואם הביא שערות תוך זמן אי אפשר להיות גדול ותלוי הגדלות בשנים שפיר מצינו למימר דאיש דנדרים לא בעי שערות אלא סגי לה בשנים ומופלא סמוך לאיש נמי בשנים הגם דלא יביא שערות בשנת י"ג אבל למ"ד דתוך זמן כלאחר זמן א"כ ס"ל דאין הגדלות תלוי בשנים אלא בשערות דהא אפי' מביא שערות ת"ז כלאחר זמן וגדול הוא וא"כ איש דנדרים לא בשנים קאמר אלא בשערות וא"כ מופלא סמוך לאיש נמי סמוך לשערות והש"ס פריך אי דלא אייתי ש"ש קטן הוא היינו למ"ד ת"ז כלאחר זמן וא"כ ע"כ בשערות הוא דמיקרי איש ולפ"ז לדידן לפי שיטת הרמב"ם דאיש דנדרים הוא בשנים ומופלא סמוך לאיש לא בעינן רק שיהי' סמוך לשנים שפיר מצינו לומר דחזקה דרבא אינו ודאי והא דלוקה אחר על הקדישו היינו משום דלא בעינן בנדרים שערות כלל וע"ש. ובזה ניחא התוס' לקמן ד' מ"ט ד"ה ואיבעי' אימא ר"ש ולית ליה חזקה דרבא דר"ח פוסק דהלכה כר"ש דתוך הפרק כלפני הפרק וההוא דאית ליה דת"ז כלאחר זמן איתותב לעיל ומתוך כך פסק נמי דאין הלכה כרבא דאמר חזקה הביאה סימנים דהא ר"ש דפסקינן כוותי' לית ליה דרבא ועוד בפ' מי שמת בב"ת אמר ר"נ בודקין לחליצה ולמיאון ואין נראה דאפי' יהי' הלכה כר"ש בהא דתוך הפרק כלפני הפרק אין הלכה כמותו בהא דלית ליה חזקה דרבא דלאו הא בהא תלי' וע"ש:
ולפ"ז ניחא דכוונת הר"ח דבשלמא אי אין הלכה כר"ש בהא דסובר דתוך הפרק כלפני הפרק רק אמרינן דכלאחר זמנו דמי וא"כ איש דנדרים בשערות תלי' ומופלא סמוך לאיש היינו איש דשערות ותקשה דשמא לא יביא שערות עד שני שנים ואכתי לא הוי סמוך לאיש וע"כ משום דאמרי' חזקה דרבא דרוב מביאין שערות בזמנו א"כ ע"כ פסקינן כרבא אך כיון דהלכה כר"ש דחשוב כלפני הפרק א"כ איש דנדרים לא בעי שערות רק שנים לחוד ומופלא סמוך לאיש ג"כ בשנים לחוד חשוב סמוך לאיש א"כ אין ראי' דפסקינן כרבא רק דמש"ה לוקה דאפי' לא יביא שערות נמי חשוב סמוך לאיש דאיש דנדרים אינו בשערות רק בשנים:
ולפ"ז לא קשה קושי' תוס' שם ד' מ"ו ד"ה קטנה דלהך לישנא אין להוכיח דת"ז כלפני זמן דהא דממאנת היינו דבדקו ולא אשכחו אבל איכא שערות הוי כלאחר זמן ואינה ממאנת אך יש לומר דראוי' הוא מדחזינן דחזקה דרבא הוא רק למיאון ולא לחליצה וע"כ דאינו כודאי ותקשה מופלא סמוך לאיש דשמא לא יביא שערות בזמנו וע"כ משום דאיש דנדרים לא בעי שערות רק שנים וזה הכל אי כלפני הזמן דאז אמרינן דאיש דנדרים סגי בשנים לחוד. ובזה לא קשה קושי' נב"י על תוס' בב"ת ד' קנ"ד ד"ה ועוד וכו' דהקשו למה יש לנו לומר דהי' קטן כיון שהגיע לכלל שנים חזקה הביא סימנים ותירצו דמיירי שנבדק אחר שהי' גדול ולא היה לו שערות ולכך חיישינן שמא עדיין קטן הוא והקשה בתשובה הנ"ל דא"כ קשה במסקנא דאפיך דהכי קאמר ליה ר"י לר"ל בשלמא לדידי דאמינא ראי' בקיום השטר היינו דמשכחת דנחתי לקוחות לנכסי' אלא לדידך דאמרת ראי' בעדים היכי משכחת לה דנחתי וכו' וקשה דילמא איירי דלא נבדק כלל ואז לכ"ע סגי ראי' בקיום השטר משום חזקה דרבא וע"ש. אך לפי מה שהקשה על התוס' מה הקשה למה יש לנו לומר שהוא קטן הא חזקה דרבא אינו ודאי רק למיאון ולא לחליצה וא"כ מכש"כ שלא נוכל להוציא ממון אך על ר"י לשיטתו שפיר הקשה דהוא סובר דת"ז כלאחר זמן וא"כ איש דנדרי' בשערות תלי' ולא בשנים וא"כ הא דמופלא סמוך לאיש היינו סמוך לאיש בשערות וא"כ קשה דשמא לא יבי' שערות וע"כ משום דאזלינן בתר הרוב מכח חזקה דרבא א"כ ע"כ סובר דהוא ודאי וע"כ שפי' הקשה למה יש לנו לומר שהוא קטן ותירצו דאיירי דנבדק ולא הי' לו שערות אחר גדלות ואיתרע חזקה דרבה משא"כ לקמן דמקשה ר"י על ר"ל והוא סובר דכלפני הזמן דמי וא"כ סובר דאיש דנדרים הוא בשנים לחוד וא"כ אין ראי' דחזקה דרבא הוא ודאי רק להחמיר שלא תמאן וע"כ שפיר פריך היכי נחתי לקוחות בנכסים ואפי' בלא בדקו לא מהני חזקה דרבא להוציא רק לחומרא מועיל:
והנה לפי מה דאית' באחרונים דמש"ה לא סמכינן על חזקה דרבא לחליצה משום דהא אפי' חזינן שערות לפנינו יש לחוש שמא השערות קודם הי' ושומא נינהו אך אמרינן מכח חזקה דהשערות הן סימנים ולא שומא וע"כ כיון דאפי' ביש לפנינו שערות לא מועיל רק מכח חזקה דרבא וע"כ בלא חזינן דיש עוד ריעותא לא מהני החזקה דחשוב ס"ס שמא לא נשרו ואת"ל נשרו שמא הי' קודם ושומא נינהו ובזה ניחא הא דהקשו דאי חזקה דרבא לא הוי ודאי דא"כ איך מהני מופלא סמוך לאיש הא יש לחוש שמא לא יביא שערות עד ב' שנים וע"כ משום חזקה דרבא הוא ודאי דליתא דהתם דס' הוא על להבא דיהי' לו שערות בזמנו ל"ש ספק זה שמא שומא דעל לשעבר יש לומר דהשערות הי' קודם ושומא נינהו. ולפי מה שכתבו דזה אין לחוש שמא השערות היו קודם הזמן דזה ל"ש להקדים כל כך רק דשמא השערות הביאה בתוך הפרק וא"כ למ"ד דת"ז כלאחר זמן א"כ חזקה דרבא הוא ודאי דהא ליכא ספק שמא השערות הי' בתוך הפרק. ובזה ניחא ג"כ ולא קשה קושי' נב"י דעל ר"י לשיטתו דסובר דת"ז כלאחר זמן וא"כ חזקה דרבא הוא ודאי שפיר הקשו בתוס' בב"ת דלמה יש לנו לחוש דהי' קטן דאמאי לא סמכינן על חזקה דרבא משא"כ לקמן דר"י פריך על ר"ל ור"ל סובר דכלפני זמן וא"כ חזקה דרבא אינו ודאי וא"כ אפי' אי תוקמ' בלא בדקו לא סמכינן על חזקה דרבא להוציא:
וגם יש לומר דהנה לפי מה דאית' בסוגי' שם ד' הנ"ל דפריך אמרת אינה ממאנת אלמא דגדולה היא אי גדולה היא תחלוץ וכ"ת מספקא ליה והא אמר רבא חזקה הביאה וכו' ומשני ה"מ בסתמא אבל הכא דבדקו ולא אשכחו לא אי הכי תמאן חוששין שמא נשרו הניחא למ"ד חוששין אלא למ"ד דאין חוששין מאי איכ' למימר וכו' עד אלא לעולם דלא בדקו וכי קאמר חזקה למיאון ולענין חליצה חיישינן. וא"כ למ"ד דחיישינן שמא נשרו יש לומר דבסתמא אפי' לחליצה סמכינן על חזקה דרבא רק דהכא איירי דבדקו ולא אשכחו ומ"מ לא תמאן דשמא נשרו אך למ"ד דאין חוששין שמא נשרו וא"כ ע"כ איירי בסתמא ואפ"ה לא סמכינן על חליצה ע"כ דהך חזקה לא הוי ודאי משא"כ למ"ד דחוששין וכן לדידן אז יש לומר דבסתמא סמכינן אפי' לקולא:
ולפ"ז שפיר הקשו תוס' דלמה יש לנו לומר שהוא קטן הא אמר רבא חזקה הביאה וכו' דבסתמא סמכינן אפי' לקולא. ולפ"ז לקמן בסוגי' דהלקוחות היו מוחזקין מקשו שפיר דאיך משכחת דנחתי בנכסים ואין לומר בלא בדקו כשהגיע לכלל גדול וסמכינן על חזקה דרבא משום דבסתמא סמכינן אפי' על חליצה והא דסובר דלחליצה לא הוא בבדקו ולא אשכחו ומ"מ לא תמאן שמא נשרו א"כ מה מהני בדיקת המשפחה דכיון דחיישינן שמא נשרו ומספק אין להוציא מחזקתם וגם ר"ע לא היה צריך להשיב דסימני' עשוין להשתנות וכו' הא אפי' מחיים לא מהני בדיקה דחיישינן שמא נשרו וע"כ דל"ח שמא נשרו וממילא הא דסובר דלא תמאן הוא בסתמא ומ"מ לחליצה לא א"כ איך נחתי לקוחות בנכסי':
והנה הרבה סוברים דמדאורייתא סמכינן על החזקה אפי' לחליצה רק מדרבנן החמירו. ובזה ניח' הא דאית' בגיטין ד' ס"ד דר"א סובר חפץ ומחזירו לאחר שעה דזוכה בין לעצמו ובין לאחרים ושמואל סובר דאין זוכה לאחרים ומקשה מהא דכיצד משתתפין במבוי וכו' האי שפחה היכי דמי אי דאתי' ש"ש מאי בעי' גבי' אלא לאו דלא אתי' ש"ש וקתני דזוכה לאחרים והקשו הראשונים על הסוברים דאפי' למ"ד דזוכה לאחרים הוא רק מדרבנן א"כ תקשה קושי' הגמ' גם למ"ד דזוכה לאחרים. ועי' בר"ן. ולכאורה נראה דהא הקשו מה מקשו דילמא איירי דלא אתי' ש"ש רק דהגיעה לכלל שנים ופשיטא דאינה יוצאה לחירות כל זמן דלא חזינן סימני' ולענין לזכות לאחרים אזלינן בתר הך חזקה דרבא וגדולה הי'. והנה לפי מה שהוכיחו הראשונים דשמואל דסובר דבודקין למיאון דע"כ פליג על הך חזקה ניחא דשפיר פריך דאמאי הכא יכול לזכות לאחרים. ובזה לא קשה על ר"א דנהי דהא דזוכה לאחרים הוא מדרבנן יש לומר דאיירי דהגיעה לכלל שנים ונהי דלא יוצאה לחירות ע"י החזקה אך עכ"פ יכולה לזכות לאחרים מכח חזקה הנ"ל:
אך כיון שאמרנו דמדאוריית' סמכינן על החזקה אפי' להקל ניחא בפשיטות דיש לומר דעל ר"א לא קשה דנהי דסובר דהא דזוכה לאחרים הוא מדרבנן יש לומר דאיירי דהגיעה לכלל שנים ואמרינן חזקה דרבא וע"כ זוכה לאחרי דמדאוריית' אמרינן חזקה דרבא אפי' להקל ומדרבנן דהחמירו הא מדרבנן תקנו דזוכה לאחרים ומש"ה לא מקשה רק על שמואל דסובר דאפי' מדרבנן אין זוכה לאחרים. ובאמת לפי מה דסוברים דבאמת איכא חזקת קטנות כנגד חזקה דרבא אך חשוב חזקה עשוי' להשתנות דלא הוי חזקה וא"כ אין ראי' משמואל דהא הוא סובר בקידושין גבי קדשה אבי' בדרך דחזקה עשוי' להשתנות דחשוב חזקה וע"כ סובר דבודקין למיאון ולא סמכינן על חזקה דרבא דאיכ' חזקת קטנות משא"כ לדידן:
והנה הא דהקשו על הרמב"ם דסובר דאפי' בלא אייתי ש"ש נדרו נדר ותמהו עליו מהא דאית' בסוגי' אי דלא אייתי ש"ש קטן הוא. ועי' במ"א. ונראה דהנה בירושלמי משני על קושי' הגמ' אמאי באומר פ"פ נאמן לאוסרה הא איכ' ס"ס ומשני דקול יוצא לאנוסה והיינו כיון דס' שמא אונס הוא נגד הרוב ל"ח ס"ס והש"ס דידן דלא מתרץ כן ובתוס' כתבו משום דזה רק מדרבנן אך אחרונים כתבו דע"כ ש"ס דידן סובר דחשוב ס"ס אפי' ס' אחד הוא נגד הרוב. ועי' בתשובות ברית אברהם ועי' בפ"י:
ולפ"ז יש לומר דמש"ה סובר דאפי' בלא אייתי ש"ש נדרו נדר דאיכא ס"ס שמא נשרו ואת"ל דלא הי' לו שערות שמא הוא סרים ואע"ג דס' זה הוא נגד רוב חשוב ס"ס משא"כ קושי' הגמ' אזיל על ר"י ור"י דמשני דקול יוצא לאונס סובר דהיכי דס' אחד נגד הרוב ל"ח ס"ס וע"כ פריך שפיר אי דלא אייתי ש"ש קטן הוא וס"ס ליכא דס' שמא סריס הוא נגד הרוב:
ועי' בב"ש ס' קנ"ה דסובר דהגם דקיי"ל דל"ח שמא היא איילנות דאזלינן בתר הרוב מ"מ היכי דלא חזינן דיש לה שערות יותר מסתבר לומר דהי' איילנות וע"כ אין לה שערות ועכ"פ הוי ספק השקול אי הי' איילנות ורוב ליכא. ובזה ניחא קושי' תוס' בנדה ד' מ"ח ד"ה וחכמים אומרים וז"ל אפי' אי הי' קטנה מתייבמת לרבנן דר"מ דלא חיישי למיעוטא ול"צ לומר מפני שאי אפשר לעליון לבוא עד שלא בא התחתון וע"ש. ולפי הב"ש ניחא דאי לאו טעמא דאי אפשר היה חיישינן גם לרבנן שמא היא איילנות דכיון דליכא שערות ואיתרע הרוב ולא היתה מתייבמת וע"כ צריכין לטעם דאי אפשר וכו' וא"כ יש לומר דה"ה לענין חששא דסריס הגם דהוא נגד הרוב מ"מ היכי דלא חזינן שערות עכ"פ ס' השקול אי הוא סריס:
ועי' בב"ש דהקשה דאיך ממאנת ומותרת לאחר ליחוש שמא ימצא בה סימני איילנות והרי היא גדולה למיפרע ובשלמ' להסוברים דאיילנות ל"צ גט אלא מדרבנן א"כ אפי' אי בא עלי' הראשון לאחר יב"ש אינו אלא ס' דרבנן דהא אם היא איילנות חשוב מק"ט ורק מדרבנן צריכה גט ולכן ל"ח שמא היא איילנות אך לשיטת הרמב"ם דאיילנות צריכה גט מדאורייתא א"כ תקשה אי אמרינן דחשיב' גדולה למיפרע א"כ בליכא שערות דאינו נגד הרוב איך תמאן שמא היא איילנות והרי הי' גדולה למיפרע אך באמת הרמב"ם פסק כשמואל דלא נעשה גדולה למפרע:
ובזה ניחא תוס' בכתובות פ' המדיר סוגי' דקע"ת על הא דקתני במתני' הממאנת והשניות והאיילנות אין להן כתובה ומשמע הא גיטא בעי' ותירצו דמשום שניות קתני אין לה כתובה אבל איילונית אפי' גט ל"צ והקשו דאיך נקט תרתי ממאנת ואיילונית משום חדא דהיינו שניות. וע"כ נראה דהא רב תני שם קטנה יוצאה בגט אין לה כתובה ולא תני ממאנת ושמואל תני שם הממאנת אין לה כתובה וא"כ מ"נ ניחא דאליבא דרב דסובר דנעשה גזילה למיפרע וא"כ ע"כ דאיילונית ל"צ גט דאל"כ חיישינן שמא תמצא איילנות ונעשה גדולה למיפרע וע"כ דלא בעי' גט לא תקשה הא דקתני אין לה כתובה דמשמע הא גיטא בעי' דיש לומר דנקט משום שניות וקטנה דהא הוא לא קתני במתני' ממאנת רק קטנה ואליבא דשמואל דתני במתני' ממאנת לא תקשה דתני תרתי אטו חדא הא לדידי' יש לומר דאיילנות צריכה גט ולא קשה אמאי ממאנת שמא תמצא איילונית כיון דליכא שערות ונעשה גדולה למיפרע הא לא סובר כן דנעשה גדולה למיפרע:
ובזה ניחא הרי"ף דסובר דקטנה יש לה קנס והקשו עליו מהא דאית' בכתובות נערה דוקא קטנה לא אמר רב ר"מ הוא וא"כ מוכח מסתם מתני' דקטנה אין לה קנס ונראה דהא הקשו דהא בסנהדרין פריך הגמ' אמאי חייבי כריתות יש להן קנס הא נתן להצילו בנפשו ומשני ר"פ דאיירי במפותה וא"כ יש לומר דבעלמא גם קטנה יש לה קנס והא דלא קתני קטנה משום דפיתוי קטנה אונס הוא ותקשה הא נתן להצילו בנפשו. אך לפי מה שכתבו דע"כ קושי' הגמ' דנתן להצילו בנפשו לא קאי רק מאשת אחי' וכיון דע"כ אשת אחי' איירי בנערה שנתארסה ונתגרשה ואליבא דר"ע א"כ קטנה לא נתן להצילו בנפשו דהא ר"ע חייש למיעוט ושמא היא איילנות וזה הכל לרב לשיטתו דסובר דנעשה גדולה למיפרע א"כ ע"כ איילנות חשוב קידושי טעות ולא בעי גט משא"כ לשיטת הרמב"ם דפסק כשמואל דלא נעשה גדולה א"כ יש לומר דאיילנות ל"ח ק"ט ובעי גט א"כ יש לומר דלעולם דקטנה יש לה קנס והא דלא קתני קטנה משום דנתן להצילו בנפשו אך רב לשיטתו שפיר הוכיח. ולפי הב"ש יש לומר דאפי' אי איילנות ל"צ גט מ"מ היכי דקדשה לאחר שנעשה גדולה ולא הי' לה שערות דכיון דאז מסתבר יותר דהי' איילנות וע"כ נכנס בספק איילנות לכ"ע צריכה גט. וניחא קושי' תוס' דמש"ה קתני אין לה כתובה דנ"מ באופן זה:
ועי' במש"ל דנסתפק בקטן שקידש ואמר דהקידושין יהיו חלין לכשיגדל אי חשוב דבר שלב"ל ודמי לאחר שאתגיר א"ד דשאני התם דמחוסר מעשה דהיינו גירות ומש"ה חשוב דבר שלב"ל משא"כ הכא דלא מחוסר רק זמן וזמן ממילא אתי' ע"כ ל"ח דשלב"ל וע"ש דפשיט זה מדברי רש"י יבמות ד' ל"ד דמשני רב בשופעות מתוך י"ג לאחר י"ג וכו' והמתבאר מדברי רש"י דבעודם קטנים הזכרים והנקבות קדשו דהקידושין יהיו חלין כשיגדלו וע"כ דלא חשוב דשלב"ל משום דאינו מחוסר רק זמן. ועי' ברשב"א דתמה על שיטת רש"י איך מהני הקידושין הא הוי דשלב"ל והקשו דהא הרשב"א סותר א"ע דפי' על הא דרצה הגמ' לומר דהמקדש את הקטנה קידושין תלויין עד שתהי' גדולה ואז גמרי קידושין דחשוב בשעה שנתן לה הכסף קדושין כאילו פירש והתנה הרי את מקודשת לי לאחר גדלות הרי מוכח דהרשב"א סובר כשיטת רש"י דזה ל"ח דבר שלב"ל. ונראה דהא במש"ל הקשה דנהי דמחוסר זמן לא חשוב דשלב"ל מ"מ הא מחוסר שערות וזה חשוב מחוסר מעשה והגם דשערות ג"כ ממילא אתא מ"מ לא דמי לזמן דממילא את' ובודאי אתי' אבל שערות מי יימר דאתי' ואינו בידו וחשוב כמחוסר מעשה וע"ש דכתב דמש"ה פי' רש"י דאיירי ביום אחרון ואיירי דהביאו שערות באותו יום ואינו מחוסר רק זמן וזה ל"ח דשלב"ל. וקשה דהא בזה פליגי ר"י ור"ש לפי פי' תוס' שם דאליבא דר"י כיון דהוי ביום אחרון הוי סימן ואליבא דר"ש חשוב שומא וכיון דהשתא אוקמ' מתני' כר"ש א"כ אמרינן דשומא נינהו וצריך להביא שערות אחרות ואכתי חשוב מחוסר מעשה. ומזה קשה לי הא דנסתפק במש"ל דבשיעור די"ב שנים ויום אחד אי מעל"ע דשעות בעינן והביא ראיה מרש"י הנ"ל דאי מעל"ע דשעות בעינן אכתי לא הוי איסור ב"א אלא ודאי דלא בעינן רק הא דבעינן ויום אחד דלא נימא דיום אחד בשנה או ל' יום חשוב שנה ומש"ה תני ויום אחד לומר דבעי שיושלם המספר ההוא מכל וכל ויתחיל מספר אחר. ועי' בש"ך סי' ל"ה ובתומים וקשה דהא כתב דבדין זה פליגי ר"י ור"ש דאליבא דר"ש בעינן מעל"ע דשעות וכיון דסוגי' קאי לר"ש אכתי תקשה הא לא בא בב"א:
ולי נראה לתרץ דכיון דסוברים דהא דלחליצה לא זה רק חכמים החמירו ומדאורייתא מהני החזקה אפי' להקל וגם נראה מהרשב"א דנסתפק באם לא נודע מספר השנים וגם בדקו ולא נמצא השערות דל"ח ס"ס דס' שמא לא הביא ש"ש הוא כנגד החזקה אלמא דסובר דחזקה דרבא הוא ודאי דהא דלחליצה הוא רק החמירו רבנן. ולפ"ז ניחא הרשב"א הנ"ל דסוגי' דהכא דקאי לר"ש ור"ש לא סובר חזקה דרבא. ועי' נדה ד' מ"ט. וע"כ שפיר חולק על רש"י דלא מהני הקידושין דחשוב דשלב"ל דשמא לא יביא שערות בזמנו כיון דל"ס חזקה דרבא ולא דמי למחוסר זמן דהוא ודאי משא"כ אליבא דאמת דקיי"ל חזקה דרבא וחשוב ודאי זמן וע"כ קאמר שפיר לקמן דחשוב כאילו התנה שהקידושין יהיו חלין לאחר שיגדלו ומהני דלא מחוסר מעשה רק זמן ושערות בודאי יביא ודמי למחוסר זמן ודו"ק:
ויש לעי' במתני' דתרומות דסובר ר"י דאם הגיע לעונת נדרים דתרומתו תרומה וקשה הא ר"י חייש למיעוט ועי' ביבמות פ' אלמנה וא"כ יוכל להיות שלא יבי' שערות מיד ואכתי לא הוי מופלא סמוך לאיש דל"ש לדידי' תירוץ התוס' הנ"ל. ובאמת אמרתי לתרץ מה שהקשו על הרמב"ם דסובר דמעשר שני ממון גבוה כר"מ ופסק דיוצא במצה של מעשר שני ובהדיא אית' בפסחים ובסוכה דאליב' דר"מ דסובר דממון גבוה הוא לא יצא. אך לפי מה שהקשו בתוס' דאמאי לא אמרינן הואיל דאי בעי איתשל ותירצו דא"כ הוי טבל ואין לומר דיפריש ממקום אחר אך דאסור ביו"ט וקשה דהא איסור דרבנן סובר הרשב"א דשרי ליתן בידים וא"כ אכתי תקשה אמאי לא אמרינן הואיל ויתן להפריש ממקום אחר למופלא סמוך לאיש דזה רק שבות בעלמא. אך הא ר"מ חייש למיעוט ולדידי' לא מועיל זה דשמא אכתי לא הוי סמוך לאיש משא"כ לדידן שייך הואיל וע"כ פסק דיוצא ודו"ק: