אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק ב אות מ › מומר לחלל שבת

חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות

אות מ · מומר לחלל שבת

דין מוקצה

יבואר מומר לחלל שבת דחשוב מומר לכל התורה אי דוקא באיסור דאורייתא:

והנה לפי הרמב"ם בפי' המשנה הנ"ל דמוקי מתני' דשוחט בשבת דוקא בשוגג אבל במזיד השחיטה אסורה דנעשה מומר בתחלת השחיטה הגם דאז הוי מקלקל. ועי' בחידושי הר"ן שכתב כן וע"כ דהרמב"ם סובר דכיון דפטור אבל איסור דרבנן איכא וע"כ חשוב מומר. ועי' בס' יש"י:

ובזה ניחא דהקשו על הרמב"ם מהא דפריך הגמ' ב"ק ד' ע"א בשלמא ע"ז שחיטה שאינה ראוי' היא אלא שבת שחיטה ראוי' היא דתנן דשוחט בשבת דשחיטתו כשרה וקשה לוקמא במזיד דאז הוי שחיטה שאינה ראוי' משום דנעשה מומר. ועי' בפלתי סי' י"א אך כיון דלענין דו"ה אזלינן בתר דאורייתא דהא הגמ' פריך למ"ד דמעשה שבת דרבנן אמאי חשוב שחיטה שאינה ראוי'. ועי' ברשב"א לעיל גבי מכר בק"כ לחוד דחייב דו"ה וא"כ הא מדאורייתא מקלקל שרי וא"כ לא נעשה מומר בתחלת השחיטה ומקשה שפיר אלא שבת שחיטה ראוי' היא:

וניחא בזה מה שהקשו עליו מהא דפריך הגמ' בחולין ד' י"ד ונוקמ' במזיד וכר"מ וקשה הא במזיד נעשה מומר וע"כ נראה דהא בפלתי הקשה הא משכחת במזיד ובעוף ובחצי קנה פגום והוסיף כ"ש וגמרו דאז בשעה שגמר הכ"ש אז נגמר השחיטה ואז נעשה מומר ולא קודם. ועי' בפלתי ונראה דהא בתשובות בית אפרים הקשה על הא דפריך הגמ' על הא דשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז דחייב ג' חטאות והא כיון דשחט פורתא אסרה וכו' ועל זה משני בחצי קנה פגום וכו' וקשה הא לענין חיוב חטאת איכא שני צדדים שלא יתחייב חדא שמא היה פחות מח"פ וחדא שמא יותר ולחייבו חטאת אין רק צד אחד מחצה ע"מ ותירץ לפי הנך הסוברים דאפי' ע"י מעשה אינו יכול לאסור מהתורה רק מדרבנן וכבר הקשה דא"כ מה פריך דמחתך בעפר הוא הא מדאורייתא ראוי בפנים וע"כ הוא חייב משום שחוטי חוץ וכתבו דהא עיקר הטעם משום שרשות בעלים מעכב שלא יוכל זה לאסור והתוס' ב"ק כתבו דאפי' אי לא נאסר רק מדרבנן ל"ח דמר' וע"כ פריך שפיר דכיון דשחט פורתא אסרה עכ"פ מדרבנן ושוב ליכא בעלים ושוב מה ששוחט אח"כ יכול לאסור מדאורייתא ולכן הוי מחתך בעפר בעלמא. ולפ"ז איכא שני צדדים לחיוב שמא מע"מ ואת"ל פחות משהו במשהו קמא דשחט אינו רק מדרבנן ול"ח מחתך בעפר עד משהו שני' ואז איכא רובא וחייב משים שחוטי חוץ וע"ש. ולפ"ז ניחא קושי' הפלתי הנ"ל דאפי' בח"ק פגום ל"ב הא איכא ס"ס להחמיר שמא היותר מחצי ושמא פחות מחצי וא"כ במשהו קמא דשחיט נעשה מומר וא"כ כי גמרו עד הרוב כבר נעשה מומר ע"י משהו קמא. אך לפי מה דאית' בש"ך ביו"ד סי' ק"י באם יש כאן ס"ס בענין שהוא מותר מהתורה רק שהוא אסור מדרבנן ויש ס' בדרבנן כגון ס' אי נמלחו דגים טמאים עם טהורים שרי משום ס"ס שמא לא נמלחו ושמא אין בהם שומן ואע"פ שגם אם אין בו שומן אסור מדרבנן מ"מ הרי יש אי נמלחו עמהם וס' דרבנן לקולא ולפ"ז ה"ה הכא איכא שני צדדים להתיר שמא מע"מ ואת"ל דהי' פחות משהו וע"י משהו קמא ששחט אכתי לא נעשה מומר מהתורה דחשוב מקלקל והגם דמדרבנן דאסור מקלקל נעשה מומר ע"י משהו קמא וליכא ס"ס מ"מ הא מדרבנן סגי בס' זה לבד דהי' מע"מ ואכתי משכחת אפי' במזיד ובעוף ובחק"פ. אך דדין הנ"ל תלי' בשני תירוצי' בפסחים ד' ט' על הא דפריך ואין ספק מוציא מידי ודאי והא חבר שמת והניח פירות דהרי הן בחזקת מתוקנים והא הכא דודאי טבילי הני פירי וס' מעושרין וכו' דודאי הוא דחזקה על חבר וכו' ואב"א ספק וספק הוא וע"ש ברש"י דהקשה דמ"מ הוי ודאי טבל מדרבנן לענין אכילת קבע וע"כ כיון דמדאורייתא ס"ס ומדרבנן דליכא ס"ס הא סגי בס' אחד לחוד דשמא עישרן. ולפ"ז לתירוץ קמא יש לומר דל"ח ס"ס ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם דהוצרך לומר דאיירי בשוגג קאי לתירוץ הראשון ולפ"ז יש לומר דקושי' הגמ' ולוקמא במזיד וכר"מ קאי לתי' השני א"כ משכחת בחק"פ בעוף:

והנה לפי מה דאית' באחרונים דדין של הרמב"ם דנעשה מומר בהתחלת השחיטה זה דוקא אי ישנו לשחיטה מתחילה וע"ס משא"כ אין לשחיטה אלא לבסוף לא נעשה מומר ניחא בפשיטות הא דפריך ונוקמ' במזיד וכר"מ דאליבא דר"מ דסובר דאין לשחיטה אלא לבסוף לא נעשה מומר מיד וניחא הא דהקשו על התוס' ב"ק דכתבו דרבה דסובר אליבא דר"מ אפי' מת ומשלם מתני' דשוחט בי"ה דחייב דו"ה איירי בלא אתרו וחייבי מלקות שוגגין חייבין והקשו דא"כ ר"י למאי צריך לתרץ דמתני' כר"מ דסובר דלוקה ומשלם ולא מוקי בלא אתרו דהא הוא גופו סובר דחייב במלקות שוגגין וע"כ נראה דהא הקשה דהא לא בא בב"א דחיוב דו"ה הוא בגמר השחיטה דוקא אפי' למ"ד דישנו לשחיטה מתחילה וע"ס וחיוב מיתה הוא מיד בעת התחלת השחיטה לשיטת הרמב"ם הנ"ל ואמאי טבח בשבת פטור ותירצו דמ"מ חשוב עדות שא"א יכול להזימו דאי יוזמו לא יתחייבו ממון רק מיתה דאין מת ומשלם דאצלם בא בב"א ולפ"ז היכי אפשר לאוקמ' בלא אתרו דאז לא באו לחייבו מיתה רק ממון ואי יוזמו ישלמו וא"כ נהי דחייבי מיתות שוגגין פטור מלשלם מ"מ הא לא בא בב"א וע"כ דרבה סובר דאין לשחיטה אלא לבסוף ואכתי לא חילל שבת משא"כ ר"י לשיטתו דסובר לקמן דישנו לשחיטה מתחלה וע"ס אי אפשר לאוקמ' בלא הותרו דא"כ חשוב עדות שיכול להזימו ולגבי דידי' הא לא בא בב"א דחילול שבת הוא מיד וחיוב דו"ה הוא לבסוף:

גם נראה דזה תלי' אי יש ברירה או אין ברירה דאי יש ברירה א"כ בגמר שחיטה הוברר למפרע דלא הי' בהתחלת השחיטה מקלקל ונעשה מומר בהתחלת השחיטה משא"כ אי אין ברירה אז לא אמרינן דהוברר למפרע דלא הי' מקלקל וממילא לא נעשה מומר מיד. ובזה ניחא הרא"ש ב"ק דמתרץ למתני' דטבח ביוה"כ דאיירי בטובח ע"י אחר דליכא מלקות ואפ"ה בשבת פטור דשחיטה שאינה ראוי' היא והקשה ביש"ש ובש"ך דכיון דמעשה שבת לא אסור מדרבנן אזלינן בתר דאורייתא לענין דו"ה דהא בסוגי' פריך למ"ד דמעשה שבת דרבנן אמאי חשוב שחיטה ש"ר והנה ע"ז אפשר לומר דדוקא כי קא משני דחכמים הן ר"ש דסובר דשש"ר לא חשוב שחיטה וע"כ פריך אלא למ"ד דרבנן מ"ט דפטרי דאליבא דר"ש ע"כ שמעינן דאזלינן בתר דאורייתא דהנה שם בתוס' הקשו כל טובח לאו דבעני' קא שחיט דמכי שחט פורת' קני בשינוי ותירצו דל"ח שינוי לקנות בכך וקשה נהי דל"ח שינוי מעשה גמור מ"מ הא ר"ש סובר דסתם גניבה יאוש בעלים וקיי"ל דשינוי כ"ד עם יאוש אלא ודאי דר"ש סובר דאזלינן לענין דו"ה בתר דאורייתא וש"מ ויאוש הקנין מדרבנן הוא וע"כ פריך אליבי' אלא למ"ד דמעשה שבת דרבנן מ"ט דפטרי הא ע"כ לדידי' אזלינן בתר דאוריית' משא"כ לדידן דסתם גניבה לאו יאוש בעלי' אין ראי' דאזלינן בתר דאורייתא. ולפ"ז הא דהוכיחו התוס' שם דאפי' אי אמרינן דתקרובות ע"ז איסור הנאה לאו דאורייתא מיהו איסור אכילה הוי ודאי מדאורייתא מהא דפטרי רבנן שוחט לע"ז משום דחשוב שש"ר ואי איסור אכילה הוא רק מדרבנן לא היה נחשב בכך שש"ר כמו מעשה שבת למ"ד מדרבנן זה הכל לר"ש לשיטתו מוכרחין דתע"ז איסור אכילה הוא דאוריית' ולדידן יש לומר דכמו דאיסור הנאה ל"ד ה"ה איסור אכילה דאי הוקש למת גם בהנאה אסור מדאוריית' כמו מת ואי לא גם באכילה שרי מהתורה ומ"מ חשוב שחיטה שאינה ראוי' לדידן:

ובזה יש לתרץ קושי' תוס' בחולין ד' קי"ו דסובר דבשר בחלב שרי בהנאה דאמאי לא יליף מקו"ח מערלה שלא נעבדה עבירה ואסור בהנאה כש"כ בשר בחלב דנעבדה עבירה. אך לפי מה שהקשה דאי אמרינן דתע"ז באכילה אסור מהתורה ולא בהנאה א"כ מיפרך תחלת של איסי ב"י דנימא בתחילת דין תע"ז תוכיח שנעבדה עבירה ואסור באכילה מהתורה ושרי בהנאה ועי' בט"ה. אך לפי מם שאמרנו דאליבא דאמת יש לומר דלא אזלינן בתר דאורייתא וא"כ יש לומר דאפי' באכילה שרי מהתורה תקע"ז א"כ ל"ש לומר דתקרובות יוכיח דמה לתקרובות דשרי אפי' באכילה מהתורה והקו"ח אינו אלא היכי דאסור באכילה מהתורה ונעבדה עבירה קו"ח דאסור בהנאה וע"כ בשר בחלב דאסור באכילה וע"כ כיון שנעבדה עבירה אסור בהנאה וע"ש בתוס' דכתבו אבל השתא עבדינן קו"ח דכשם דאסור באכילה אסור בהנאה ול"ש לומר חורש בשור וחמור יוכיח דשם מותר אפי' באכילה וע"ש וה"ה לענין ת"ע יש לומר כן וא"כ ר"ש לשיטתו לדידי' ע"כ תקרובות אסור מהתורה דאל"כ ל"ח שש"ר וע"כ סובר דשרי בהנאה בשר בחלב דליכא קו"ח דיש לומר דתקרובות יוכיח דאסור באכילה ונעבדה עבירה ושרי בהנאה:

אך אי אפשר לומר כן דע"כ לכ"ע אזלינן בתר דאורייתא לענין דו"ה דהא לעיל ד' ס"ח מקשה ר"י על ר"ל מגנב והקדיש ואח"כ טבח דאינו משלם דו"ה דע"כ מיירי לאחר יאוש וטעמא דהקדיש אבל לא הקדיש משלם ואי יאוש קונה אמאי משלם שלו הוא טובח וא"כ קשה דכיון דע"כ איירי לאחר יאוש א"כ אפי' אי יאוש לא קני' אמאי חייב דו"ה הא איכ' שינוי כ"ד בהתחלת השחיטה ויאוש ושלו טבח אלא ודאי משום דאזלינן בתר דאוריית' וע"כ נראה דבלא"ה הקשו דא"כ גם בי"ה ליפטור מהך טעמא דשש"ר הוא דגם מעשה יוה"כ אסור כמו בשבת. ולכאורה נראה לפי מה שהקשו דאמאי בשוחט בשבת השחיטה כשרה ואמאי לא אמרינן דאי עביד לא מהני ותירצו דהא אין האיסור מתבטל בכך דמ"מ הי' נטילת נשמה. אך אכתי תקשה לרב דסובר דשוחט חייב גם משום צובע ואמרינן דצובע מה ניחא ליה כי היכי דליתווס בית השחיטה דמא ויקנו ממנו וא"כ אכתי קשה לאמרינן דלא מהני ומרויחין האיסור צובע דכיון דאסור באכילה ל"ש טעמא דניחא ליה דליתווס בית השחיטה ולהכי ס"ל לרב דאסורה באכילה ביומא וא"כ ל"ש איסור צובע דהא רש"י פי' דניחא דליתווס בית השחיטה שראו דנשחטו היום וכיון דביומא אסורה ל"ש האי טעמא וכיון דלא מרויחין ל"ש דאי עביד לא מהני. ולהכי אפי' לס"ד דלא ידעינן דשבת דמי' ליו"ה טפי הו"מ לאקשויי ונוקמו בשוגג וכר"מ ומותר באכילה אפי' ביומא אך דאז תקשה דאמאי לא אמרינן דלא מהני ומרויחין עכ"פ איסור צובע. וא"כ לפ"ז קשה מה פריך אלמ"ד דרבנן מ"ט דפטרו וקשה הא אי מהתורה שרי מעשה שבת בודאי הוי שש"ר דאז יש לומר דאי עביד לא מהני ומרויחין איסור צובע דאי לא מהני ל"ש כי היכי דליתווס בית השחיטה משא"כ אי מהני ומדרבנן דאסור מעשה שבת ול"ש אי עביד לא מהני דלא מרויחין דאיסור צובע ל"ש אי אסור מ"מ יהי' שחיטה שש"ר מכח דמעשה שבת אסור וע"כ דסוגי' קאי למ"ד דשוחט אינו חייב משום צובע וא"כ ל"ש אי עביד לא מהני אפי' מדאורייתא דלא מרויחין כלום ופריך שפיר אלא למ"ד דרבנן וכו' משא"כ לדידן דשוחט חייב משום צובע שיש לומר דאי עביד לא מהני מדאורייתא שפיר כתב הרא"ש דמש"ה פטור בשבת דשחיטה שש"ר הגם דמ"ש אסור רק מדרבנן הא מדאורייתא ודאי א"ר דאי עביד לא מהני. וזה תינח בשבת משא"כ י"ה דבלא"ה אסורא ליומא וליכא משום צובע ול"ש אי עביד לא מהני וע"כ גם אי מעשה יוה"כ אסור מ"מ ל"ח שש"ר דכיון דהוא רק מדרבנן ואזלינן בתר דאורייתא:

ובזה ניחא קושי' תוס' על רבה דהיכי הוי משני מתני' דיש לומר דסובר כרב דחייב משום צובע ויש לומר דאיירי בטובח ע"י אחר ובשבת פטור משום שש"ר ובי"ה יש לומר דאזלינן בתר דאורייתא משא"כ בשבת דאי דאזלינן בודאי הוי א"ר משום דלא מהני:

אך לפי מה שאמרנו דזה תלי' אי יש ברירה אי לא נראה דהא קשה לפי מה דאית' בתוס' יו"ט דהא דאמרינן בדאורייתא אין ברירה זה מדרבנן אבל מדאורייתא אמרינן ברירה וא"כ הוברר למפרע דלא היה מקלקל על התחלת השחיטה ונעשה מומר מיד וא"כ תקשה מה פריך אלא למ"ד דמעשה שבת דרבנן וכו' הא אי אזלינן בתר דאוריית' דיש ברירה א"כ פשיטא דחשוב שחיטה שאינה ראוי' דחשוב שחיטת מומר. אך הסוגי' דקאי לר' יוחנן והוא סובר דאפי' בדרבנן אין ברירה ע"כ דסובר דמדאורייתא אין ברירה וא"כ לא נעשה מומר בהתחלת השחיטה משא"כ לדידן דמדאורייתא אמרינן ברירה וא"כ מדאורייתא נעשה מומר מיד יש לומר שפיר דמש"ה שחט בשבת פטור משום שחיטה שאינה ראוי' הגם דמעשה שבת רק מדרבנן דהא מדאוריית' בודאי הוי שש"ר דנעשה מומר וזה ל"ש ביוה"כ לשיטת רש"י בחולין ביוה"כ לא נעשה מומר לכל התורה:

והנה לפי מה דאית' באחרונים דהא דסוברים דנעשה מומר משעה שהתחיל לישחוט זה אם האיסור משום צובע דהא משום נטילת נשמה ליכא במקצת הסימנים ששחט. ובזה נראה לתרץ דברי הרא"ש הנ"ל באופן אחר דהנה על הא דפריך הגמ' והא תניא דמכר בשבת דפטור ומשני רב"ח באומר עקוץ תאנים מתאינתי וכו' ופריך וכיון דאילו תבעו קמן בדינא לא אמרינן זיל שלים דמתחייב בנפשו הא מכירה נמי לא הוי מכירה והקשו הא לא קיי"ל כרב דסובר בסנהדרין דאפי' אם הוא בעין לא צריך להחזיר בבא במחתרת. וא"כ אמאי אילו תבעו לא מחייבין להחזיר. אך נראה לפי שיטת בעה"מ דסובר דמדאורייתא אע"מ דלא קיי"ל כרב א"צ להחזיר אפי' הן בעין רק מדרבנן מחויב להחזיר. ולפ"ז קשה קושי' הנ"ל דהא ברשב"א הקשה הא מעות לא קני ואיך הוי מכירה ותירץ דלענין דו"ה אזלינן בתר דאורייתא ומדאורייתא כסף קני' וע"כ פריך שפיר דאי אזלינן בתר דאורייתא אילו תבע בדינא לא מחייבין להחזיר דהא מדאורייתא אפי' הוא בעין ל"צ להחזיר ואי אזלינן בתר דרבנן פשיטא דלא הוי מכירה דהפקיעו ק"כ וע"כ משום דאזלינן בתר דאורייתא הא ל"צ להחזיר דקלבד"מ. אך לפ"ז תקשה דא"כ מה פריך אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דפטרי הא הקשו דאמאי חייב דו"ה דהא קנאו בדמים בתחלת השחיטה ותירצו דהא כתבו בתוס' דל"ח שינוי לקנות בכך התחלת השחיטה וא"כ חשוב בעין כיון דל"ח שינוי ואז לא קנאו בדמים כלל וא"כ לפי שיטת בעה"מ הנ"ל תקשה הא מדאורייתא בודאי פטור מדו"ה נהי דל"ח שינוי והוי בעיני' הא מדאורייתא קנאו אפי' הי' בעינ' ומדרבנן דלא קנאו הא אסרו מעשה שבת ונושה. שש"ר ומה פריך הגמ' וע"כ דסוגי' קאי למ"ד דאינו חייב משום צובע ואכתי לא חילל שבת בהתחלת השחיטה ול"ש דקנאו בדמים. ופריך שפיר. משא"כ לדידן אפי' אי מ"ש דרבנן פטור דהא אי אזלינן בתר דאורייתא פשיטא דפטור דקנאו בדמים הגם דחשוב בעין לדידן דחייב משום צובע וזה שייך בשבת משא"כ ביוה"כ דבמלקות ל"ש דקנאו בדמים וע"כ נהי דגם מעשה יוה"כ אסור מ"מ אזלינן בתר דאורייתא דל"ש דקנאו בדמים ובפרט דליכא משום צובע ביו"ה:

ולפ"ז ניחא קושי' הנ"ל דאמאי טבח בשבת פטור הא לא בא בב"א דחיוב מיתה הוא מיד וחיוב תשלומין לבסוף. אך נראה דהא לדידן דקיי"ל משום צובע א"כ מדאורייתא קנאו בדמים בהתחלת השחיטה לשיטת בעה"מ הנ"ל ושלו טובח ומדרבנן הא מעשה שבת אסור וחשוב שש"ר ואפי' אי פסקינן דמעשה שבת לגמרי שרי מ"מ הא מדרבנן קני' ביאוש ושינוי כ"ד דהתחלת השחיטה וא"כ הן מדאורייתא והן מדרבנן פטור דמדאורייתא קנאו בדמים:

ולפ"ז ניחא דאמאי לא משני ר"י בלא הותרו כרבה אך לפי מה שכתבו דחייבי מיתות שוגגין ל"ש לומר דקנאו בדמי' וא"כ קשה קושי' הנ"ל לדוכתא דאמאי טבח בשבת פטור הא לא בא בב"א אך התירוץ משום דקנאו בדמים בתחילת השחיטה ובשוגג ל"ש זה אך רבה סובר דאין לשחיטה אלא לבסוף. וא"כ לא חילל שבת בהתחלת השחיטה דחשוב מקלקל משא"כ ר"י לשיטתו דסובר דישנה לשחיטה מתחילה וע"ס א"כ מש"ה פטור בטבח בשבת רק משום דקנאו בדמים מדאורייתא דאל"כ תקשה הא לא בא בב"א דכיון דסובר דישנה לשחיטה מתוע"ס ואי בלא אתרו לא קנאו בדמים. וע"כ לא מצי לתרץ כרבה:

ובזה ניחא הרמב"ם דהנה לפי מה דמסיק הגמ' דאליבא דר"מ בקנס מת ומשלם משום דחידוש הוא מחלק רבה דזה דוקא בגנב בחול אבל בשבת אם אין גניבה אין טביחה ומכירה והרמב"ם הביא זה הטעם משום דאין גניבה וכו' והקשו הא הוא פסק דאפי' בקנס אין מת ומשלם א"כ לא צריך להביא משים דאין גניבה וכו' אך נ"מ בלא הותרו דל"ש דקנאו בדמים וא"כ תקשה הא לא בא בב"א וע"כ הוצרך לומר משום דאין גנבה דעל הקרן בא בב"א בהתחלת שחיטה וע"כ הגם דחיוב דו"ה הוא לבסוף מ"מ פטור משום דאין גניבה. ורבה לשיטתו דסובר דאין לשחיטה אלא לבסוף וא"כ בהתחלה חשוב מקלקל ובא בב"א וע"כ לא קאמר זה דאם אין גניבה רק לר"מ ולדידן הגם דגם בקנס אין מת ומשלם נ"מ בלא הותרו:

גם נראה לפי מה שאמרנו דאי איירי בהי' לו חולה מבע"י אז לא נעשה מומר א"כ יש לומר לי מה דאית' בס' מעין החכמה דאי אמרינן דשנים שעשו פטורין וא"כ ה"ה שנים ששחטו בשבת דפטורי' אך זה אי מקלקל בחבורה פטור משא"כ אי מקלקל חייב אז אפי' שנים ששחטו חייבין וא"כ אפי' בלא הי' לו חולה לא אתקצאי בין השמשות דהי' יכול לשחוט ע"י שנים והגם דאסור מדרבנן הא לא גזרו על שבות בין השמשות וא"כ יש לומר דהרמב"ם לא הוצרך לומר דאיירי בשוגג רק לפי האמת דאתי כר"י והוא סובר דפטור מקלקל בחבורה ולא אתקצאי כלל ולא איירי בהי' לו חולה ואז נעשה מומר וע"כ הוצרך לומר דאיירי בשוגג משא"כ הא דפריך ונוקמ' במזיד וכר"מ קמי אי מקלקל חייב ואז ע"כ מיירי בהי' לו חולה ולא נעשה מומר. ובזה יש לומר הא דר"פ סובר דבעינן שהי' לו חולה מבע"י דוקא דר"פ לשיטתו דסובר דיש מוקצה לחצי שבת וא"כ בלא הי' לו חולה אכתי אתקצאי ואין לומר דיכול לשחוט ע"י שנים דמ"מ אסור מדרבנן ואין לומר דבאיסור לא אמרינן מגו דאתקצאי הא הטעם משום דלא גזרו ע"ש בין השמשות מ"מ הא אתקצאי אח"כ משא"כ לדידן וע"כ לא הביאו דהי' לו חולה מבע"י:

גם נראה על הקושי' דמה פריך אלא שבת שחיטה ראוי' דילמא איירי במזיד ונראה דהנה בס' ש"ש הקשה על הסוברים דמי שהמיר דשחיטתו אסורה למיפרע ולא אמרינן דהשתא הוא דהרשיע משום דחשוב תרתי לריעותא דהרי הרשיע לפניך ואוקי הבהמה בחזקת איסור והקשה דא"כ מה תירצו על הא דשוחט בשבת דפעם אחת לא נעשה מומר וקשה הא הוי תרתי לריעות' דהרי הרשיע לפניך ויש לומר דהי' רשע קודם וחזקת איסור דבהמה. ולפ"ז יש לומר דהא דסובר הרמב"ם דנעשה מומר הגם דבפעם אחת לא נעשה מומר משום דמחזקינן דהי' רשע קודם משום תרתי לריעותא וזה לדידן דקיי"ל במקוה שנמדד ונמצא חסר דטמא אפי' בר"ה משום תרתי לריעותא משא"כ ר"ש דפליג על זה ולא סובר תרתי לריעותא ועי' בריש נדה פריך שפיר אלא שבת שחיטה ראוי' אפי' במזיד דהא בפ"א לא נעשה מומר ומטעם תרתי לריעותא הוא פליג על זה:

ועי' כתובות ד' ה' ע"ב בתוס' ד"ה את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא אצל הפתח ושרי פי' דר"י אית ליה דמקלקל בחבורה פטור אע"ג דאסור מיהו הכא מותר לכתחלה משום דאיכא תרתי מקלקל ודבר שאינו מתכוון והקשו דבגרירה אסר ר"י אע"ג דאיכא תרתי וכתבו דהכא משום דאיכ' גם מצוה גם התם אינו מקלקל לגמרי וכבר תמהו דהא הוא סובר דם מיפקד פקיד ואמאי כתבו בתוס' דר"י אית ליה מקלקל בחבורה פטור אפי' אי חייב מ"מ אי מיפקד פקיד לכ"ע מקלקל פטור גם תמוה גירסת הס' דגרסי ואת"ל מקלקל הוא במקלקל הלכה כר"י או כר"ש דהגם ר"ש מודה דפטור מקלקל דאינו מחייב רק בחבורה ומבעיר והשתא סובר דמיפקד פקיד גם קשה קושי' מהרש"א דהשתא דהי' סובר דגם ר"י מודה משום דמקלקל הוא א"כ הך ברייתא דאסור לבעול כמאן אתיא:

ולכאורה נראה דהא עיקר הטעם דש"מ שרי במקלקל משום דמקלקל הוא רק איסור דרבנן ואז שרי דש"מ. ולפ"ז לפי מה דאית' תוס' בכורות ד' כ"ד דהא דשרינן באיסור דרבנן דש"מ היינו היכא דהאיסור דרבנן הוא בכל דוכתא מדרבנן וליכא לאשכוחי בשום צד דהוי דאורייתא אבל היכא דהאיסור הוא במקום אחר דאוריית' הגם דבמקום הזה הוא מדרבנן לא שרינן בא"מ ועי' במשנה למלך פ"א הלכות שבת. מעתה אף אנו נאמר דתלי' בפלוגתא דמקלקל בחבורה חייב אי לא דאם נימא דמקלקל בחבורה או בהבערה חייב א"כ זה האיסור דמקלקל יש לו מקום בדאוריית' א"כ לא שרינן דש"מ לר"י וע"כ ניחא גירסת אם ת"ל דמקלקל הוא במקלקל הלכה כר"ש דחייב דאז נהי דהשתא סובר דמיפקד פקיד מ"מ אסור דש"מ הגם דמקלקל הוא דכיון דאשכחן בעלמא דמקלקל חייב כגון בחבורה וע"כ מוכרח התוס' הנ"ל לומר דר"י אית ליה מקלקל בחבורה פטור דאל"כ אסור לר"י דש"מ הגם דמקלקל כיון דבחבורה חייב וניח' קושי' מהרש"א הנ"ל דברייתא דאסור סובר כר"ש דבחבורה חייב מקלקל וע"כ אסור דש"מ הגם דמקלקל אע"ג דמפקד פקיד כיון דבחבורה חייב מקלקל:

גם נראה דהא שיטת רש"י ב"ק ד' ל"ה דאפי' היכא דלא קבעי לאפרו והוי מקלקל מ"מ פטור מממון כמו חייבי מיתות שוגגין והוכיחו מזה דע"כ ס"ל דמקלקל עביד איסורי תורה דאל"כ אין שום סברא שיפטור מתשלומין. ולכאורה קשה דא"כ אפי' למ"ד דמקלקל בחבורה פטור איצטריך קרא דמילה דוחה שבת ול"צ לומר דמילה חשוב תיקון משום המצוה אך יש לומר דאז פשיטא דשרי דעשה דמילה דוחה כיון דליכא כרת רק איסור תורה ידעינן דדוחה מכלאים בציצית. אך לפי מה דאיתא בתשובות דלר"ש דס"ל משאצ"ל פטור ואפי' איסור דאוריית' ליכא דהא שרינן במקום צערא ה"ה במקלקל לא הוי איסור דאוריית'. אך לר"י דמחייב משאצ"ל ומקלקל פטור יסבור דמקלקל יש בו איסור תורה. וניחא בזה הג"א פ"ק דכתובות וז"ל ולבי מהסס דלעיל מסיק טעמא משום דרוב בקיאי' בהטייה וע"כ לא הוי פ"ר משא"כ השתא דאין בקיאי' אסור וכו' והקשה בס' ע"א דנהי דאהא דאמר רבה מאן חכמים ר"ש די"ל דש"מ שרי פריך והא הוי פ"ר וצ"ל דרוב בקיאי' הן מ"מ הרי קודם לכן פריך הש"ס דרב שרי והא סובר הלכה כר"י דש"מ אסור ומתרץ משום דמקלקל א"כ אפי' לר"י דאוסר דש"מ יש היתר וא"כ יש לומר דהא דשרי לבעול בשבת משום מקלקל וניחא גם לדידן. אך יש לומר לדידן דמשצ"ל חייב ואז מקלקל איסור תורה ולא שרי רק לר"ש דשרי דש"מ ובעינן שלא יהי' פ"ר וע"כ לדידן דאין בקיאי' ורב סובר דמשצ"ל פטור אז מקלקל רק איסור דרבנן וע"כ הגם דאוסר דש"מ שרי משום מקלקל. וניחא קושי' מהרש"א הנ"ל דיש לומר דברייתא דאוסר לבעול אתי' כמ"ד דחייב משצ"ל וע"כ אסור הגם דמקלקל. וניחא גירסא את"ל מקלקל הוא משום דאכתי יש לומר דאסור אי משאצ"ל חייב:

ולפ"ז נראה הא דסובר הרמב"ם בפי' המשנה בשוחט בשבת דנעשה מומר מיד שהתחיל לשחוט ואע"ג דאז חשוב מקלקל והוכיחו דאפי' בדרבנן נעשה מומר לכל התורה ולפי מה שכתבתי אין ראי' דיש לומר דסובר דמקלקל איסור דאורייתא משום דסובר דמשאצ"ל חייב. וניחא הא דהקשה הא דפריך הגמ' בחולין ד' י"א ונוקמא במזיד וכר"מ וקשה הא במזיד נעשה מומר ואמאי שחיטתו כשרה אך הא הסוגי' קאי שם אליבא דרב ורב ע"כ סובר דמקלקל רק איסור דרבנן מדשרי לבעול וא"כ לא נעשה מומר בהתחלת שחיטה ופריך כר"מ ובמזיד:

והנה בתשובות אית' אפי' אי מקלקל אסור מהתורה מותר לבעול דשם לא הוי פ"ר ובאיסור שבת גם לר"י דש"מ אסור רק מדרבנן ולכן במקלקל שרי אבל במקלקל במכוין למלאכה אסור מדאורייתא ולכן פטור מלשלם:

ובזה ניחא קושי' תוס' ב"ק ד' ע"א ד"ה בטובח וכו' לרבה דסובר דאליבא דר"מ בקנס מת ומשלם היכי הוי משני מתני' דאי כר"מ אפי' טובח בשבת נמי אך רבה לשיטתו דמשני בכתובות ד' הנ"ל דברייתא דמתיר אתא כר"ש ולא כר"י משום מקלקל וע"כ משום דסובר דמקלקל איסור דאוריית' וסובר דלר"י דש"מ אסור מדאוריית' וא"כ נעשה מומר בהתחלת השחיטה וא"כ לדידי' יש לומר דמתני' איירי בטובח ע"י אחר וליכא מלקות בי"ה ואעפ"כ בשבת פטור הגם דליכא חיוב מיתה דחשוב שחיטת מומר והוי שחיטה שאינה ראוי' ובי"ה כבר כתבו דלא נעשה מומר ואפי' אי אמרינן דגם לרבה דש"מ לר"י הוא רק מדרבנן מ"מ היכי דהוי פ"ר אז דש"מ מדאוריית'. ועי' בתוס' שבת וביומא. וכיון דאפי' אי משני משום מקלקל צריכין לומר דלא הוי פ"ר דכיון דמקלקל איכ' איסור תורה לדידי' וע"כ משני כר"ש ולא הוי פ"ר וע"כ כיון דמקלקל איסור דאוריית' ונעשה מומר חשוב שחיטה שאינה ראוי' ורב ע"כ סובר דמקלקל דרבנן וע"כ משני לדידי' משום מקלקל מותר ואז הגם דהוי פ"ר ודש"מ מדאורייתא שרי. ובזה ניחא הרי"ף דמשני על קושי' הגמ' דמלקות איכא בטבח ע"י אחר והקשה דא"כ אפי' טבח בשבת נמי חייב. וע"כ נראה דהנה אי דש"מ לר"י מדאורייתא או מדרבנן תלי' בפלוגתא דאביי ורבא בפסחים ד' כ"ו דאביי סובר בלא אפשר וקא מכוין ואליבא דר"י דסובר דאפי' א"מ אפשר אסור אלמא כיון דאסר ר"י באפשר הגם ד"מ ש"מ לא חשבי' ליה כוונה אלא באפשר תלי' הילכך היכי דלא אפשר אע"ג דקא מיכוין שרי לר"י. ועי' ברש"י ואי לר"י דאוסר דש"מ רק מדרבנן היכי יליף לקולא בלא אפשר דשרי אפי' מתכוון וע"כ דאביי סובר דלר"י דש"מ מדאוריית' וע"כ הא דשרי לבעול משום מקלקל ליכא רק איסור דרבנן וממילא חשוב שחיטה ראוי' ואפי' להסוברים דגם בדרבנן נעשה מומר מ"מ הא לענין דו"ה אזלינן בתר דאורייתא כמו דאית' בסוגי' שם משא"כ לרבא דפליג דר"י לא קאמר ש"מ במתכוון אלא לחומרא משום דסובר דש"מ לר"י הוא מדרבנן. ולפ"ז לדידיה מקלקל דאורייתא וא"כ נעשה מומר וחשוב שחיטה ש"ר וע"כ לדידן דקיימא לן כרבא יש לומר דמש"ה פטור בשבת הגם דמיירי בטבח ע"י אחר דחשוב שחיטת מומר ושחיטה שאינה ראוי' וסוגי' דלא משני כן אזלא לאביי ולא חשוב שחיטת מומר כיון דמקלקל הוא איסור דרבנן:

ועי' בכתובות ד' ל"ה ע"ב אמר ליה ר"מ לאביי לר"ל מאן תנא דפליג עלי' דר"נ ופירש"י דקשי' ליה אמשנה דשבועות בהדליק גדיש ביה"כ דחייבין העדים קרבן שבועה נהי דלית לן דר"נ מ"מ חייבי מלקות שוגגין פוטר לר"ל ותמהו אמאי הקשה אך לאביי הך קושי'. ולפי הנ"ל ניחא דהא הקשו לפי הרשב"א דסובר דמש"ה סובר ר"פ דפסולי עדות דרבנן חייבין ק"ש משום דמהני העדות לענין תפיסה וא"כ תקשה אמאי בהשביעם שיעידו שהדליק הגדיש בשבת דפטורין הא בקלבד"מ מהני תפיסה וכתבו דהא קשה על הרשב"א דחשיב עדות שא"א יכול להזימו דפשיטא אי יוזמו דאין העדים חייבים לשלם דשמא לא יתפוס וע"כ כשיטת הריב"ש דכיון דאי יוזמו יהיו נפסלין לכל עדות שבתורה חשוב יכול להזימו ואמנם דהיכי דבאו להעידו על שני דברים לפסול אותו לעדות ולהפסידו ממון בזה לכ"ע הגם שנפסלים ל"ח יכול להזימו דהרי בזה דנפסלים מתקיים אשר זמם על מה שרצו לפוסלו וע"ז שרצו להפסידו ממון עדין לא קיבלו עונש וא"כ בההיא דהדליק בשבת דרצו גם לפוסלו א"כ לא מהני תפיסה דחשוב עדות שא"א יכול להזימו ועי' ביש"י:

ולפ"ז לכאורה מה מקשה לאביי דילמא את' מתני' כמ"ד מקלקל בהבערה פטור רק דלא גרע משוגג לשיטת רש"י אך תפיסה מהני ע"י עדותם וע"כ משום דע"י עדותם רוצין לפוסלו חשוב א"א יכול להזימו וע"כ משום מקלקל נעשה מומר והיינו אי מקלקל דאורייתא וע"כ רוצין לפוסלו ג"כ משא"כ בי"ה דלא נעשה מומר ולא היו רוצין לפוסלי ומהני תפיסה דחשוב עדות שיכול להזימו וע"כ חייבין אך על אביי לשיטתו דמקלקל דרבנן וגם בשבת לא נעשה מומר וע"כ דמתני' אתיא כמ"ד דמקלקל חייב בהבערה וא"כ קשה גם מי"ה דאמאי חייבין דמלקות פוטר ותפיסה לא מהני כיון דרוצין גם לפוסלו ואפי' בי"ה ומש"ה לא פריך רק לאביי לשיטתו. ובזה נראה הא דהקשו לשיטת הרמב"ם דנעשה מומר מיד דא"כ מה פריך ונוקמא במזיד וכר"מ דאליבא דרב לשיטתו דסובר דהיכי דקלבד"מ לא מהני תפיסה ועי' בתומי' סי' כ"ח לדידי' יש לומר דמקלקל אסור רק מדרבנן ולא תקשה מתני' דשבועות דא"כ לא נעשה מומר ולא העידו לפוסלו דמ"מ לא מהני תפיסה וע"כ מקשה גמ' במזיד וכר"מ דלא נעשה מומר משא"כ לדידן דמהני תפיסה וקשה דאמאי פטורין וע"כ דמקלקל איסור דאורייתא וא"כ כיון דהעידו לפוסלי' ג"כ חשוב עדות שאי אתה יכול להזימו וע"כ ע"כ דשוחט בשבת מיירי בשוגג דאל"כ חשוב שחיטת מומר. אך קשה לי להסוברים דמקלקל ביה"כ אפי' לר"ש פטור א"כ אמאי קאמר דלא כר"ח דילמא בהדליק בשבת פטורין דקלבד"מ משא"כ ביה"כ דמקלקל פטור נהי דלא גרע מחייבי מיתות שוגגין לשיטת רש"י הא בזה מהני תפיסה משא"כ בשבת דעבדינן החומרא אז אפילו לצי"ש לא חייב ולא מהני תפיסה:

ולפי מה דסוברים בשוחט בשבת עוף יש לומר דאי עביד לא מהני ואז לא עביד איסור דחשוב מקלקל ואין לומר דתיקון לבני נח דהא שיטת הרמב"ם דב"נ אינו מוזהר על אבמ"ה של עוף. ולפי זה יש לומר הא דקאמר דווקא שמא ישחוט עוף ועי' בשמ"ק אך דקשה הא הוי טעה בדבר מצוה מה בכך שישחוט. אך בעוף חשיב טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה דאסור לאכול ממנו בעבר ושחט משא"כ בבהמה דמותר לאכול. וניחא קושית מהרש"א דילמא מש"ה בשבת אסור וביו"ט שרי דלא שייך שמא ישחוט עוף. אך הסוגי' קאי למ"ד דמקלקל חייב וא"כ לא שייך אי עביד לא מהני דמה מרויחין וא"כ חשיב טעה במצוה ועשה מצוה וניחא גירסא הנ"ל דאכתי תלי' אי מקלקל בחבורה חייב דאז לא שייך שמא ישחוט עוף וכן הברייתא דאוסר לבעול אתא כר"י דמקלקל פטור ואז שייך שמא ישחוט עוף ודו"ק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה