חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות
אות מ · מודעא אזביני
עי' בב"ת ד' מ' דאמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן בי' באונסא דפלניא לאו מודעא הי' מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנתא גלוי מילתא בעלמא הוי ואי דזביני והאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני ומשני מודי רבא היכא דאנוס וכמעשה דפרדיסא וכו' ועי' שם דרבה ור"י דאמרי תרווייהו לא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא ציית דינא. ועי' בתוס' שם ד"ה אמאי וכו' תימא מודעא דמאי אי דגיטין גלוי מילתא ואי דזבינן והא אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני:
ועי' ב"ק ד' ס"ב דפריך מה בין גזלן לחמסן א"ל חמסן יהיב דמי ופריך יהיב דמי חמסן קרי' ליה והאמר ר"ה תלוי' וזבין זביני' זביני לא קשי' הא דאמר רוצה אני וכו' והרמב"ם לא הביאו דבעינן דוקא רוצה אני ותמהו עליו גם הקשה בלח"מ על מ"מ דסובר דאע"פ שיעשה איסור מ"מ מהני המכירה דא"כ מה פריך אי ביהיב דמי חמסן קרי' ליה והאמר ר"ה דזביני' זביני מה בכך דעביד איסור מ"מ מועיל המכירה. והנה בחידושי הרי"מ כתב דקושי' הגמ' דאי חמסן קרית ליה הא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ומהראוי לומר דאילו ידע דעביד איסור בודאי לא עביד ואמאי זביני' זביני ומשני דאמר רוצה אני ואז ליכא איסור כלל וע"ש. ולפ"ז יש לומר דזה אי אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד על השבועה וקשה דאיך ישבע שבועה דאינו ברשותו וע"כ משום דל"ת לאינשי בלא דמי משמע להו משא"כ לדידן דלא אמרינן מיגו דחשיד וכו' אז יש לומר דמשמע לאינשי דל"ת הוא אפי' ביהיב דמי ולא קשה קושי' הגמ' וע"כ לא הביאו דאמר רוצה אני:
וניחא בזה מה שהקשו אמאי קאמר דרב ביבי פליג על ר"ה הא יש לומר דרב ביבי איירי בלא אמר רוצה אני אך ר' ביבי קאמר קרקע אין לו מעות יש לו ופי' הרשב"ם ד"ה דקנסינן ליה לאבד המעות וא"כ רב ביבי איירי דאיכא איסור ל"ת דאל"כ ל"ש קנס דהא לפי דעתו לא עביד איסור כלל וא"כ לא בעינן רוצה אני דל"ש דאילו ידע לא עביד איסור. גם נראה הא דלא הביאו דבעינן רוצה אני דהנה הא דבעינן רוצה אני הוא משום דעיקר הטעם דזביני' זביני הגם דיוכל להיות דבלבו לא ניחא ליה משום דחשוב דברים שבלב ואינו דברים ומוכח לא הוי דלא ניחא כיון דיהיב דמי וע"כ בעינן שיאמר רוצה אני ולא מועיל דברי' שבלב לסתור מה שהוציא מפיו. ולכאורה קשה דאמאי לא אמרינן דאגב אונס' וזוזי דשקיל גמר ומקנה גם בלבו ולא בעינן רוצה אני. אך לפי מה שכתבו על הא דסתם גניבה או גזילה יאוש בעלים דאי הבעלים אמרו ברי שלא נתייאשו לר"ה דסובר דברי ושמא ברי עדיף מהימני דכיון דברי מועיל לנגד חזקת ממון כש"כ דמועיל ברי לנגד הך סתמא דנתייאשו הגם דשמא טוב הוא דלא הו"ל למידע מ"מ כיון דבא ע"י פשיעתו שגזל או גנב לא חשוב שמא טוב משא"כ לנגד הלוקח שקנה מגנב לא מהני ברי שלא נתייאש דחשוב שמא טוב שלא בא ע"י פשיעתו וה"ה לנגד הך סתמא דגמר ומקנה מועיל ברי שלו שלא נתרצה בלבו למ"ד בו"ש ברי עדיף והשתא לא טוב דבא ע"י פשיעתו דאנס אותו למסור לו וע"כ הא דזביני' זביני משום דנהי דלא נתרצה בלבו הוי דברים שבלב ולא מועיל לסתור מה שהוציא מפיו וע"כ בעינן רוצה אני וזה לר"ה לשיטתו דסובר דבו"ש ברי עדיף וע"כ מסיק הגמ' לדידי' דבעינן רוצה אני משא"כ לדידן דבו"ש לא מהני לנגד חזקת ממון ה"ה דלא מועיל ברי שלא נתרצה בלבו לנגד הך סתמא דבודאי גמר ומקנה גם בלבו וממילא לא בעינן רוצה אני דכיון דאמרינן דנתרצה גם בלבו:
וניחא גם קושי' לח"מ הנ"ל דכיון דלס"ד דר"ה לא איירי באמר רוצה אני ע"כ הא דזביני' זביני משום דגמר ומקנה גם בלבו וע"כ פריך אי ביהיב דמי חמסן קרית ליה ועביד איסור א"כ לא חשוב שמא טוב דבא ע"י פשיעתו א"כ מועיל הברי של הבעלים לר"ה לשיטתו שלא נתרצה אלא ודאי דלא עביד איסור וחשוב שמא טוב וע"ז משני דאמר רוצה אני ומהני משום דחשוב דברים שבלב משא"כ לדידן. וניחא הא דפריך הגמ' מלקח מסיקריקון דמקחו בטל דילמא איירי בלא אמר רוצה אני אך התם לנגד לוקח דלא עביד איסור והשמא טוב לא בעינן רוצה אני אפי' לר"ה דסובר דבו"ש ברי עדיף דלא מהני ברי שלו שלא נתרצה נגד הך סתמא דנתרצה היכי דשמא טוב ולא בעינן רוצה אני גם לר"ה ולפי מה דסוברים דברוצה אני לא עביד איסור יש לומר דהכי משני דאמר רוצה אני ואז השמא טוב ולא מועיל הברי ולא הוי הטעם משום דברוצה אני חשוב דברי' שבלב. גם נראה דהא בתוס' הנ"ל הקשו דאמאי לא מקשו על הא דסוברים דלא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא ציית דינא הא רבא סובר דלא כתבינן מודעא אזביני. ולכאורה נראה לפי מה שפי' הרשב"ם דמש"ה לא כתבינן משום דבשדה זו ל"צ למודעא ובשדה סתם הא זביני' זביני ותמהו נהי דזביני' זביני מ"מ אמאי לא מהני מודעא לבטל המקח. ועי' בס' יש"י דכתב דכיון דהא דזביני' זביני משום דמסתמא גמר ומקנה אגב אונס וזוזי וכיון דהא דמוסר מודעא מועיל הגם דחשוב מפי כתבו ועי' בתוס' דכתבו דהוא משום תקנת חכמים להציל אנוס מיד אונסו וכיון דמסתמא גמר ומקנה א"כ ל"ש דימסור מודעא ולא תקנו חכמים וע"כ לא כתבינן משום מפיהם ולא מ"כ זה טעמא של רבא. והנה הראשונים כתבו דמש"ה חשוב מפי כתבם ולא אמרינן דחשוב שליחות ול"ח מפ"כ אך כיון דצריכין שידעו עדים באונסו חשוב מפ"כ דחשוב עדות דידעו באונסו. ועי' בקצה"ח סי' ר"ה דכתב וז"ל משום דהתינח הא דכתבו העדים שמסר מודעא שייך בו לשון שליחות והו"ל מפי כתבו וכאלו הוא עצמו כותב שאינו רוצה בקיום המקח אבל הא דכתבו במודעא והכרנו באונסו בזה לשון שליחות לא מהני מידי דהוא עצמו אינו נאמן בכך ובע"כ צ"ל לומר דבמודעא הקילו כדי להציל הנאנס וכיון דל"ש לא תקנו חכמים וע"כ לא פריך רק על נהרדעי דסוברים דבעינן שיכתוב ידעינן באונס' וזה אינו שליחות ולא מהני מפ"כ רק מת"ח ועל ל"ש לא תקנו משא"כ למ"ד דלא ידעינן מזה דבעינן דידעו באונסו ויש לומר דהוא מתורת שליחות ולא תח"כ ושפיר כתבינן מודעא על זביני'. וגם נראה דלכאורה קשה מה פריך אי דגיטא גילוי מילתא בעלמא דודאי נאנס לפי מה דאית' בתשובות דהיכי דמסר מודעא בכתב על הגט מאותן שכופין להוציא לא מהני מודעא דכיון דרב מנגיד על מאן דמסר מודעא על הגט באלו שכופין להוציא וכיון דהא דמועיל מודעא בכתב הוא רק תקנת חכמים במקום איסור לא עשו תקנה וא"כ אפי' בגט בעינן שידעו באונסו דשמא אנוס מאלו שכופין להוציא ולא מועיל המודעא וע"כ צריכין שידעו איזה אונס הוא דאי לא נהי דבודאי הוא אנוס מ"מ שמא מאותן שכופין להוציא ולא מהני מודעא אך על נהרדעי שפיר מקשה דהם סוברים דלא מנגדינן על זה. ועי' בקידושין פ' א' וא"כ מועיל מודעא גם מאלו שכופין להוציא משא"כ לעיל לא מקשה דיש לומר דקאי על הגט ולא קשה גילוי מילתא בעלמא דהא לדידן דמנגדינן על מסר מודעא על הגט בעינן שידעו העדים אפי' בגט אולי הוא מאותן שכופין להוציא:
גם נראה דטעמא של רבא דלהסוברים דעדות בכתב לא מועיל הזמה לחייבם דכיון דהזמה חידוש הוא אין לך אלא בהעידו בע"פ ולא מפ"כ וכיון דסתמא אמרינן דגמר ומקנה א"כ חשוב דין מרומה ובדין מרומה בעינן עדות שיכול להזימו ובכתב ליכא הזמה זה טעמא של רבא. אך לפי מה דסובר הריב"ש דגם שטר חשוב יכול להזימו כיון דע"י הזמה נפסלין לעדות אחרת בזה מתקיים עונש הזמה. ועי' בתומי' סי' ל"ח. וא"כ ה"ה הכא חשוב יכול להזימו ואמאי לא כתבינן אך לפי מה דאית' בס' יש"י דזה דוקא היכי דהעדות לא הי' לפוסלו רק לחייבו ממון אז אמרינן דכיון דנפסלו אי הוזמו חשוב יכול להזימה הגם דלא משלמו סגי בעונש זה דנפסלו משא"כ היכי דהעידו על שני דברים לחייבו ולפוסלו בזה הגם דאי הוזמו נפסלו לא חשוב יכול להזימו דהרי בזה דנפסלו מתקיים הזמה על מה שהעידו לפוסלו וע"ז שרצו לחייבו לא קיבלו שום עונש ולפ"ז בלא אמר רוצה אני דאיכ' איסור ל"ת א"כ העידו על שני דברים לפוסלו לעדות ולחייבו שהמקח יהי' בטל ע"י המודעא א"כ לא סגי בזה שקיבלו עונש דנפסלו אי הוזמו ואכתי חשוב שא"א יכול להזימו והכא חשוב דין מרומה ובעינן עדות שיכול להזימו ולפ"ז באמר רוצה אני דאז לא באו לפוסלו רק לחייבו וסגי בעונש דאי יוזמו נפסלו וחשוב יכול להזימו וכתבינן מודעא על זביני גם לרבא. והנה הראשונים הוכיחו מדקאמרי נהרדעי דכל מודעא דלא כתוב ידענא באונסו לאו מודעא ולא קאמרי דלא כתבינן בלא ידעו באונסו אלא ודאי דכתבינן הגם דלא ידעו רק דלאו מודעא הוא עד שהעידו עדים דהוא אנוס ואז המכירה. ועי' בחמ"ש סי' ר"ה. ובס' שער המשפט הקשה דהא הוי חצי דבר דעדי מודעא לבדו לא מהני דלא ידעו באונסו ועדי' שהעידו על האונס לא מהני בלא עדי מודעא דהא תלי' וזבין הוה זביני וא"כ חשוב חצי דבר ותירץ דכיון דעדים שהעידו שנאנס עכ"פ מועיל לפוסלו דחמסן פסול לעדות וע"כ ל"ח ח"ד ודמי להא דאית' ב"ק בעידי קידושין ועדי ביאה דגם דעדי ביאה צריכין לעדי קידושין אך כיון דעדי קידושין ל"צ לעדי ביאה ל"ח ח"ד וה"ה הכא הגם דעדי מודעא צריכין לעדים שידעו באונסו אך כיון דעדי' שהעידו על האונס מועיל לפוסלו ל"ח ח"ד. ולפ"ז באמר רוצה אני דאינו נפסל חשוב בכה"ג ח"ד:
ובזה ניחא קושי' תוס' הנ"ל דלעיל לא קשה הא אמר רבא לא כתבינן מודעא על זביני דיש לומר דאיירי באמר רוצה אני דאז לא העידו על שני דברים וע"כ הגם דחשוב דין מרומה דכיון דמסתמא גמר ומקנה ובעי יכול להזימו ובעדות בכתב ליכא הזמה אך כיון דאמר רוצה אני א"כ לא העידו לפוסלו וסגי בעונש דנפסלו אי יוזמו ולא מקשה רק על נהרדעי דאיירי ע"כ בלא אמר רוצה אני דאי ברוצה אני חשוב חצי דבר ולא מצרפינן עדי מודעא עם עדי' שידעו באונסו ואמאי לא קאמרי דלא כתבינן בלא ידעו באונס אלא ודאי דאיירי בלא אמר רוצה אני וא"כ העידו לפוסלו ג"כ וא"כ חשוב עדות שא"א יכול להזימו דאז לא סגי בעונש דנפסלו וא"כ קשה והא אמר רבא דלא כתבינן מודעא על זביני וניחא הא דלא קיי"ל כרבא דרבא לשיטתו דסובר דמכאן ולהבא הוא נפסל משום דהזמה חידוש הוא וע"כ בעדות ע"פ כתב ליכא הזמה וע"כ סובר דלא כתבינן משא"כ לדידן דקיי"ל כאביי דלמפרע נפסל ולא סובר דחידוש הוא ואיכא הזמה וממילא כתבינן מודעא על זביני. ולפי מה שכתבתי לעיל דמש"ה לא כתבינן משום דאינו רק תקנת חכמים דהא הוי מפ"כ ושליחות ל"ש דהא בעינן שידעו באונסו ניחא הא בגט כתבינן אפי' לרבא דכיון דבגט לא בעינן שידעו באונסו ויש לומר דהוא מתורת שליחות ול"ש דלא תקנו חכמים במילתא דל"ש וע"כ כתבינן בגט אפי' לרבא:
והנה לפי מה שכתבתי ניחא הרמב"ם דכתב דמש"ה מועיל בגט משום דמצוה לשמוע דברי חכמים והקשו עליו דטעם זה לא אמרינן רק אי לא אמרינן כר"ה דתלוי' וזבין הוי זביני וקשה קושי' הגמ' מגיטי נשים וע"ז משני משום דמצוה לשמוע דברי חכמים ע"כ גמר ומקנה יותר משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ה דזביני' זביני ה"ה בגט מהני משום דדמי לתלוי' וזבין ולא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים וע"כ נראה דהא בלא"ה הקשו על הרמב"ם דמחלק בין הוחזק גזלן על שדה זו והלוקח קנה אח"כ מבעלה ובין חמסן דמהני משום דהי' לו למסור מודעא ומדלא מסר מודעא גמר והקנה וזה ל"ש בהוחזק גזלן על השדה והקשו עליו דא"כ ל"צ הגמ' לומר דר"נ לא סובר דר"ה הא יש לחלק דר"ה דאיירי בחמסן ומש"ה זביני' זביני משום דהי' לו למסור מודעא משא"כ התם בדר"נ דאיירי בהוחזק גזלן על שדה זו דל"ש זה וע"כ נראה דלכאורה יש לומר דהי' לו למסור מודעא דילמא לא ידעו באונסו. אך באמת קיי"ל דכתבינן הגם דלא ידעו באונסו אך יברר אח"כ דהי' אונס בזה ואין לומר דחשוב ח"ד אך משום דעדי האונס ל"צ עדי מודעא לפוסלו עכ"פ דהא קיי"ל דלא בעינן רוצה אני וא"כ מועילי' לפוסלו משא"כ על ר"ה דסובר דבו"ש ברי עדיף ואמרנו דלדידי' לא מהני בלא אמר רוצה אני דהא לא מועיל ברי שלא נתרצה נגד הך סתמא דגמר ומקנה אך לדידי' עיקר הטעם משום דחשוב דברי' שבלב וא"כ בעינן רוצה אני ואז הוי ח"ד דלא מועיל העדים על האונס לפוסלו וא"כ איו ראי' מדלא מסר מודעא שנתרצה וע"כ קאמר דר"נ לא סובר לדר"ה משא"כ אליבא דאמת לא פליגי וחמסן שאני דהי' למסור מודעא דכיון דל"ב רוצה אני ל"ח דבר והי' יכול למסור מודעא הגם דלא ידעו באונס ויבאו אח"כ עדים שיעידו שהי' אנוס בזה. ובזה ניחא הרמב"ם הנ"ל דלכאורה יש לומר דאפי' אי תלוי' וזבין זביני' זביני מ"מ בגט לא מהני דכיון דרב מנגיד מאן דמסר מודעא על גט א"כ ל"ש דהי' לו למסור מודעא משא"כ בתלוי' וזבין מדלא מסר מודעא גמר והקנה אך לר"ה דבעינן שיאמר רוצה אני וא"כ גם התם ל"ש דהי' לימסור מודעא דשמא לא ידעו באונסו ואפ"ה מהני וע"כ ה"ה בגט משא"כ לדידן דל"ב רוצה אני וא"כ אפי' אי זביני' זביני יש לומר משום דהי' למסור מודעא משא"כ בגט דרב מנגיד על זה וע"כ הוצרך הרמב"ם לומר משום דמצוה לשמוע דברי חכמים הגם דפסק כר"ה:
אך יותר נראה לתרץ קושי' תוס' וגם הרמב"ם וגם קושי' לח"מ לפי מה דאיתא ברשב"א דהא דדברי' שבלב אינן דברים זה דוקא שהדברי' שבלב באו לסתור מה שנעשה בפועל כגון היכי שהלוקח כבר זכה בנכסים ועתה המוכר בא לבטל המעשה ע"י דברים שבלב בזה אמרינן שפיר דלא מהני דברים שבלב לבטל המעשה שכבר גמר. ולפ"ז יש לומר דקושי' הגמ' הי' אי ביהיב דמי חמסן הוי וא"כ אכתי לא נגמר מעשה מכירה דכיון דל"ת לאינשי בלא דמי משמע יכול לומר דאילו ידע דעביד איסור לא קנה וא"כ אכתי לא נגמר המכירה ומהני גם דברים שבלב ובלבו הא לא ניחא ליה ואמאי הוי זביני אלא ודאי דלא עביד איסור וא"כ נגמר מעשה המכירה וע"כ לא מהני דברי' שבלב וע"ז משני דאמר רוצה דאז לא עביד איסור וא"כ הלוקח לא יכול לבטל הקנין וע"כ לא מועיל דבריו שבלב וניחא קושי' לח"מ הנ"ל ולפ"ז לא קשה דילמא איירי בלא אמר רוצה אני ומנ"ל דפליג על ר"ה דהא עיקר הטעם דבעינן רוצה אני משום דהלוקח יכול לבטל הקנין דלא ידע דאיכ' איסור דל"ת בלא דמי משמע דהא רב ביבי איירי בגזלן והוי כוונתו תחלה לגזול לגמרי א"כ ל"ש זה וע"כ אפי' בלא אמר רוצה מהראוי דזביני' זביני לר"ה בלא רוצה אני דכבר נגמר ולא מהני דברים שבלב ולפ"ז כיון שאמרנו דנהרדעי ע"כ איירי בלא אמר רוצה אני דאל"כ הוי ח"ד ואמאי לא קאמרו דלא כתבינן בלא ידעו באונסו וא"כ אמאי מועיל המכירה הא ל"ח דברים שבלב דאכתי יכול הלוקח לבטל הקנין דאילו ידע דעביד איסור לא הי' עושה וע"כ הא דזביני' זביני דאנן סהדי דאגב אונסו וזוזי נתרצה גם בלב א"כ ממילא לא מהני מודעא דמודעא לא מהני רק אי הטעם משום דחשוב דברי' שבלב כגון ברוצה אני דאז יש לומר דמש"ה הוי זביני משום דחשוב דברים שבלב דכבר נגמר הקנין וע"כ כיון דמסר מודעא א"כ ל"ח דברים שבלב דהא הוציא בפי' שלא נתרצה ותו ל"ח דברים שבלב. ועי' בס' יש"י. משא"כ בלא אמר רוצה דאז ע"כ הא דזביני' זביני דאנן סהדי דגמר ומקנה גם בלב א"כ מה מועיל המודעא וע"כ מקשה שפיר דלא כתבינן מודעא על זביני' משא"כ לעיל דאמרו דלא כתבינן אלא אמאן דלא ציית דינא יש לומר דאיירי ברוצה אני ואז הא דהוי זביני משום דחשוב דברים שבלב אז מועיל מודעא גם אזביני וניחא קושי' תוס' וניחא הא דבגט לכ"ע כתבינן דהא בגט דכבר נגמר דהתם ל"ש לבטל דאילו ידע דעביד איסור ומועיל משום דברים שבלב ל"ח דברים וע"כ מהני מודעא:
והנה שיטת הרמב"ם דאפי' שלא כדין הגט כשר מהתורה ותמהו עליו דבהדי' אית' בגמ' פ' המגרש דאמר ר"נ דע"י עכו"ם שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו ואמאי אי אפי' שלא כדין בישראל כשר מהתורה אמאי ע"י עכו"ם אפי' ריח הגט אין בו. ונראה דהנה בתוס' בב"ת כתבו דמש"ה חשוב גט תלוי' וזבין משום דנפטר משאר כסות ודחי זה דא"כ אמאי לא מהני אפי' שלא כדין וע"כ כתבו דכל היכי שמחויב לעשות חשוב כמו מכר משא"כ שלא כדין חשוב מתנה וא"כ יש לומר דהרמב"ם סובר דאפי' שלא כדין דאינו מחויב לעשות חשוב מכר משום דנפטר משאר כסות וע"כ כשר מהתורה והא דפסול מדרבנן משום דעשה שלא כדין ולא עדיף מקידושין דהפקיעו הקידושין משום דעשה שלא כהוגן וא"כ לפ"ז ר"נ לשיטתו דרב ביבי מסיים משמי' דר"נ דקרקע אין לו דסובר דלא הוי זביני' וא"כ מה בכך דחשוב מכר משום דנפטר מש"כ הא לדידי' גם מכר לא מהני וע"כ הא דמהני בגט משום דמצוה לשמוע דזה עדיף ממכר כמו דדחה הגמ' וזה ל"ש שלא כדין וע"כ סובר דמה"ת לא הוי גט רק פוסל לכהונה וע"כ ע"י מכר אפי' ריח הגט אין בו משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ה יש לומר דאפי' שלא כדין כשר מהתורה דחשוב מכר הא דנפטר מש"כ ורק מדרבנן פסול דמ"מ עשה שלא כדין וע"כ פוסל לכהונה וע"כ אפי' ע"י עכו"ם חשיב ריח הגט:
ועי' בתשובות ת"ר דכתב דמש"ה הא דמחויב לעשות חשוב מכר משום דשיטת בעה"מ במצוה דרבנן אמרינן ליהנות נתנו וע"כ חשוב מכר. ולכאורה קשה הא דמקשה הגמ' ביבמות אי דאמר רוצה אני אפי' חליצה נמי ואי דלא אמר רוצה אני אפי' גט נמי לא וקשה דבשלמ' דרק חיוב דרבנן עליו לגרשה וא"כ ליהנות נתנו וחשוב כמו מכר משא"כ חליצה דחיוב דאוריית' לחלוץ ולא ליהנות נתנו ול"ח מכר וע"כ לא מהני רוצה אני:
והנה לכאורה יש לומר לפי מה דאית' במש"ל הלכות רבית בהלוה לו ע"מ שימחול חובו דל"ח רבית קצוצה דהרווחת חוב לא חשיב' הנאה. ועי' בתשובות הרשב"א שהוא בב"י לא"ע סי' קל"ד בהא דתלה וזבין דמחמת זוזי גמר ומקני אבל בניצול מהפסד ממון לא גמר ומקני דלא הוי כמו קבלת ממון ועי' בתשובת ברית אברהם ולפ"ז יש לומר דבזה שנפטר מחוב ש"כ ל"ח שקיל דמים ולא הוי כמו קבלת ממון. ובזה ניחא ג"כ להסוברים דשמים ביני לבינך הפי' דאינו יכול להירושלמי א"כ כיון דבעלה ידע איכא חזקה דאין אשה מעיזה ובסוגי' אית' משום דבעלה לא ידע הא אילו ידע מהימנא וע"כ נראה דהא ליכא חזקה דאין אשה מקלקלת א"ע כיון שיתן לה גט ולא דמי לגרשתני אך הגט אינו כלום דחשוב גט מעושה שלא כדין אך הא מרויח דנפטר מכתובה ע"י הכפי' זו וחשוב תלוה וזבין אך מה שנפטר מחוב ל"ח קבלת ממון דלא חשוב הנאה אך אי אמרינן דחשוב מוחזקת בהכתובה מחמת שטר הכתובה שיש לה דחשוב כגבה אכתי יש לומר דחשוב קבלת ממון והגט חשוב גט וליכא חזקה דלא מקלקלת א"ע. ולפ"ז הירושלמי לשיטתו דלא בעינן ראוי לביאה וחשבי' נשואה ויכולה לטרוף מלקוחות וחשוב כגבה א"כ מה שנפטר מכתובה חשוב קבלת דמי' ודמי לתלוי' וזבין ולא מקלקלת א"ע ולא דמי לגרשתני וע"כ סובר דאינה נאמנת הגם דבעלה ידע משא"כ הש"ס דידן דסובר דבעינן חופה ראוי' לביאה ואינה רק ארוסה ולא טרפה מלקוחות ול"ח כגבה ואינו רק מחילה וזה ל"ח קבלת דמים ומקלקלת א"ע דחשוב גט מעושה שלא כדין וע"כ אי בעלה ידע מהימנה דאיכ' תרי חזקות כמו גרשתני ודוק: