אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק ב אות מ › מדרש כתובה

חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות

אות מ · מדרש כתובה

בו יתבאר אי מעות קונות

עי' בשבועות דף ל"ב אמר ר"פ הכל מודים בעד מיתה דחייב והכל מודים בעד מיתה דפטור דאמר לה לדידה ולא אמר לב"ד והרמב"ם השמיט זה ולא הביא סיפא דר"פ דפטור היכי דאמר לדידה ועי' מוהרח"ש. ובס' ש"ש. גם תמהו עליו דהבי' דאיירי באתפסה מטלטלין ותמהו עליו דהא לבתר תקנת הגאונים דגם מטלטלין נשתעבד לכתובה לא הוי עדי קרקע ולמאי צריכין דאתפסה:

ונראה דהנה בכתובות ד' פ"א על הא דהוכיח הגמ' דשטר העומד לגבות כגבה דמי לב"ש מדסובר במתו בעליהן עד שלא שתה דנוטלת הכתובה והקשה בס' הפלא' הא הוי א"י א"פ דקיי"ל אפי' בלא הוי ליה למידע דחייב וה"נ הרי בודאי נתחייב כתובה וספק זנאי והפסידה. ולכאורה היה נראה דכיון דדרשינן מדרש כתובה דאין החיוב אלא לכשתנשאי וא"כ בחיי הבעל אין התחלת החיוב ואם זינתה הוי ליה א"י אם נתחייבתי ומיהו אינו נראה לפרש כן דודאי משמע בדוכתא טובא דחיוב הכתובה מתחיל משעת נישואין אלא דלא הגיע זמנו לפרוע וא"י א"פ הוא וע"ש:

ולכאורה נראה הטעם דבשלמא בארוסה דאין לה כתובה כי אם בדכתב לה אז שייך לומר דכיון דלא מחייב ליתן כתובה רק מחמת דכתב לה והוא לא כתב לה רק לכשתנשא לאחר ואז יש לומר דאפי' חיוב ליכא קודם שתנשא משא"כ בנשואה דל"צ מה שכתב דמחויב משו' תנאי ב"ד ע"כ מה בכך דכתב לה לכשתנשא לאחר כיון דל"צ לכתובתו וע"כ בנשואה החיוב מיד משא"כ בארוסה. ובזה ניחא קושי' תוס' יבמות ד' ל"ח ע"ב ד"ה ב"ש אומר נוטלות כתובה וכו' והא דתנן ארוסה לא שותות ולא נוטלות כתובתן ולא פליג ב"ש וכו' וע"ש. ולפ"ז ניחא דבנשואה חשוב א"י א"פ משא"כ ארוסה דיש לה כתובה רק משום שכתב לה וכיון דהוא כתב רק לכשתנשאי לאחר ליכא חיוב כלל קודם וחשוב א"י א"נ וע"כ לא פליגי ב"ש:

ולפ"ז נראה לפי מה דאית' במחברים דהא דמועיל חזקה דאין אדם פורע בת"ז אף דחזקה לא עדיף מרוב ולא אזלינן בתר הרוב בממון אך כיון דאיכא גם חזקת חיוב וע"כ מהני החזקה דת"ז להוציא וניחא בזה התוס' כתובות ד' צ"ח ד"ה מוכרת שלא בב"ד וכו' דהקשה מתני' היא בגיטין אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ואיכא למימר ההיא באלמנה מאירוסין וכו' והקשו דהא בתוס' גיטין ד' ל"ד כתבו דהא דצריכה לישבע הא הוי ת"ז וכתבו משום דהוא תנאי ב"ד מתפיס צררי אפי' בת"ז וזה ל"ש בארוסה דאינו משום תנאי ב"ד. ועי' בס' יש"י אך בארוסה דכיון דליכא חיוב קודם לכשתנשאי לאחר לא מועיל החזקה דת"ז דל"ע מרוב ובנישואין דאיכ' חזקת חיוב דכיון דל"צ למ"כ מה שכתב לה ע"ז שייך לומר כיון שהוא תנאי ב"ד מתפיס צררי אפי' בת"ז:

ובזה יש לפרש הא דאיתא בכתובות ד' פ"א אמר ליה הכי קא אמינא אח אני יורש את אשתו אין אני קובר ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים מאן שמעת ליה דאית ליה מד"כ ב"ש ושמעינן ליה דסובר דשטר עומד לגבות כגבה ואמ"כ פריך והא בעינן כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וכו' והקשה הא קושי' זו כבר הקשו בראשונה והיינו ממש קושייתו הראשונה דלא נתנה כתובה לגבות מחיים. ועי' במפרשי':

וע"כ נראה דלפי שיטת הראב"ד הובא בש"ע סי' פ"ט דאלמנה שלא נשבעה על הכתובה אין יורשי הבעל מחוייבים בקבורתה והקשה דא"כ תקשה כאן דסתמא דמילתא לא נשבעה על כתובתה כיון דאינה גובה כתובתה מהיכי תיתי תשבע על כתובתה וא"כ למה יתחייב בקבורה ותירצו משום דהוי ת"ז דבעלמא צריכה לישבע אע"ג דהוא ת"ז כיון דקיי"ל כאנשי גליל דאוכל' מזונות מיתומים עד שתנשא ואין ביד היורשים לסלק לה כתובתה אחרי מות בעלה ואמנם כשגבתה הכתובה בחיי בעלה אין לה מזונות וע"כ ל"ש חזקה דאין אדם פורע בת"ז דכיון דמרויח בזה מזונות לאחר מיתתו שפיר עביד דפרע בת"ז משא"כ ביבמה ל"ש זה דאין לה מזונות דקיי"ל דאחר ג' חדשים אחר מיתת בעלה אינה ניזונית לא משל בעל ולא משל יבם א"כ איכ' חזקה דאין אדם פורע בת"ז וליכא שבועה וע"כ חייב בקבורה. ועי' בס' יש"י סי' ק"ס. ולפ"ז י"ל דהמקשין הי' סובר דאי משום כתובה לא נתנה לגבות מחיים והיינו דאפי' חיוב ליכא קודם וממילא לא מהני חזקה דת"ז ותקשה הא לא נשבעה וחזקה דת"ז לא מועיל כיון דאפי' חיוב ליכא לא עדיף מרוב ואמאי חייב בקבורה וע"ז קאמר מאן שמעת ליה מד"כ ב"ש וב"ש סובר כגבה ואז לא אמרינן דאין אדם מוריש שבועה לבניו דתנן מתו בעליהן עד שלא שתו וכו' ואי אמרינן דהתם משום א"י א"פ א"כ ע"כ תאמר דאיכ' חיובא קודם א"כ בלא"ה ניחא דמועיל חזקה דת"ז. וליכא חיוב שבועה וע"כ חייב בקבורה. וניחא קושי' הפלא' אך אח"כ פריך הא בעינן לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ומה בכך דב"ש סובר כגבה דמי או דאיכא חזקה דת"ז וע"ז משני דיבם כאחר דמי:

ועל עיקר קושי' הפלא' נראה לפי שיטת שערי רב אלפס דאפי' בא"י א"פ צריך התובע לישבע. ועי' בחמ"ש סי' ע"ה ובתומים שם א"כ כיון דהי' חשודה על השבועה דעכ"פ הי' עוברת על דת כיון דהי' קינוי וסתירה א"כ אי אפשר לומר דנוטלת הכתובה משום א"י א"פ כיון דלא יכולה לישבע מפסדת הכתובה והגם דהשבועה היא רק מדרבנן מ"מ כתובה דהיא רק מדרבנן ל"ש לומר תקנתא לתקנתא לא עבדינן וכן אית' בש"ך סי' פ"ב דבכתובה היכי שהיא חשודה לא נוטלת הכתובה ואמנם אף בכתובה אחר שחייב עצמו לשלם לה הכתובה הוי החיוב מהתורה. ועי' בס' פ"י. אך כיון שרק מחמת חיוב הבעל קאתינן עלה א"כ הא לא נתחייב רק כשתנשאי לאחר א"כ אפי' חיובא ליכא עליו קודם ולא הוי א"י א"פ רק א"י א"נ דאי לא אזלינן בתר חיוב דידי' מה שהתחייב רק מחמת שחייבו חכמים א"כ לא יכולה ליטלה הכתובה משום דהי' חשוד' אע"ג דהשבועה רק מדרבנן מפסידה הכתובה ואם נאמר דנעשה חיוב מדאורייתא כיון דחייבו חכמים כתובה גם הוא חייב א"ע הא הוא אינו מחייב א"ע רק לכשתנשאי ואפי' חיוב' ליכא קודם ולא הוי א"י א"פ וא"כ אין ראי' מהא דמשמע בכל מקום דחיוב דכתובה הוא משעת נישואין דבעלמא דנ"צ לחיוב דידי' רק מה שחייבו חכמים החיוב הוא מיד משא"כ הכא דאי אזלינן בתר מה שתיקנו חכמים מה בכך דחשוב א"י א"פ הא אינה יכולה לישבע רק תאמר דגם הוא חייב א"ע הא הוא כותב לכשתנשאי לאחר ואפי' חיובא ליכא קודם וחשוב א"י א"נ:

ובזה ניחא הא דהקשו לר"י דסובר דכנסה בחזקת בתולה ונמצא' בעולה דיש לה כתובה מנה א"כ אמאי סובר ר"י בהיא אומרת משארסתני נאנסתי דאינה נאמנת הא הוי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דקיי"ל מתוך שא"י לישבע משלם ועי' בפ"י ואין לומר כיון דכתובה דרבנן ליכא ש"ד דהא הרמב"ם פסק באומר אלמנה היתה וליכא עדים דישבע ש"ד. ועי' בפ"י. אך לפי מה שהקשו דאמאי מנה יש לה דילמא זינתה תחתיו ברצון ואפי' מנה אין לה וכתבו משום דהוי א"י א"פ אי ארוסה יש לה כתובה כבר נתחייב משעת אירוסין ליתן הכתובה ועי' בתומים סי' ע"ה. וא"כ יש לומר דהתם באומר אלמנה היתה צריך הבעל לישבע ש"ד הגם דכתובה דרבנן מ"מ הא גם הוא חייב א"ע והוי דאורייתא משא"כ הכא אי אזלינן מה שהתחייב א"ע לא הוי א"י א"פ רק א"י א"נ וא"כ מנה אין לה שמא זינתה תחתיו ברצון וע"כ דאזלינן בתר חיוב חכמים וע"כ הוי א"י א"פ ומגיע לה מנה ממילא ליכא ש"ד על חיוב דרבנן. וניחא בזה הא דאיתא באה"ע סי' צ"ו באשה שנשתטית ונתאלמנה דאין יורשי' גובין הכתובה משום דלא יכולה לישבע והקשו מה בכך דהא השבועה רק מדרבנן ואמאי במלוה בשטר והלוה טעין אישתבע דל"פ והמלוה חשיד דלא מפסיד המלוה ותירצו משום דכתובה הוא רק מדרבנן והקשה בתומים סי' פ"ב דא"כ איך מביא הרא"ש בשבועות ראי' דחשיד שהוציא שטר על היתומים דמפסיד מהא דרב לא מגבי כתובה לאלמנה משום דחשודה דילמא כתובה שאני וע"ש:

ולפ"ז יש לחלק דבעלמא נהי דכתובה הוא מדרבנן מ"מ הא גם הוא מתחייב א"ע וממילא מחויב מדאוריית' וע"כ אין לחלק בין כתובה לבע"ח משא"כ בנשתטית דלא קרינן לכשתנשאי לאחר ולא מועיל מה שחייב א"ע ואין לה כתובה רק מחמת דרבנן חייבו אותו וע"כ כיון דלא יכולה לישבע הפסידה. וניחא הרמב"ם דהביא דאיירי באתפסה. דהא הקשה אמאי חייב העד הא צריכה שבועה ומי יימר דמשתבעת ולא הוי רק גורם ותירצו דכיון דחששא דצררי הוא סמוך למיתה וכיון דהוא מת במדה"י ל"ש זה וקודם לזה בודאי לא נתן צררי דת"ז היא. אך קשה כיון דהיא נוטלת הכתובה ע"י ע"א רק משום מד"כ והוא כתב רק כשתנשא לאחר א"כ אפי' חיובא ליכא קודם וממילא לא מהני החזקה דת"ז דלא עדיף מרוב וע"כ דר"פ סובר דהא דנוטלת הכתובה הוא משום קו"ח ולא משום מד"כ וע"כ ניחא אפי' בלא אתפסה אי משביע עדי קרקע חייב משא"כ לדידן דנוטלות רק משום מד"כ ואז לא מהני חזקה דת"ז וע"כ צריך להביא דאיירי באתפסה ואז ליכא שבועה כיון דל"ח דתפסה בעצמה רק דהוא נתן לה צררי והיכי דאתפסה למה לו ליתן עוד צררי:

ובזה ניחא הרמב"ם דהשמיט דבאמר לדידה דפטור דהא בס' ש"ש הקשה לפי הב"י בתשובה והש"ג שכתבו טעמא דר"פ דפטור באמר לדידה משום דלא מפסדה מידי כיון דהיא נאמנת יותר וקשה דהא עכ"פ הראשון מכחיש אותה וע"א אינו כלום בהכחשה ואכתי מפסדה בכפירתו ואין לומר דהך דאמר לדידה מיירי שכבר התירוה לינשא ומש"ה לא מפסדה מידי דאיהי נאמנת יותר מ"מ הא אפי' בהתירוה לינשא משמע בפ"ב דכתובות דלכתחלה לא תנשא כל שבא ע"א להכחיש וכל היכי דלכתחלה לא תנשא אינה גובה כתובתה ומשום דלא קרינן ביה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וא"כ אפי' אי אמר לדידה אמאי פטור הא הפסידה כתובתה אפי' אם התירוה לינשא אם מכחיש הראשון. ולכאורה נראה דהנה בס' ע"א איתא דבר חדש וז"ל שבלשון הזה דכתב לה לכשתנשא לאחר בא להתנות על שני דברים או לייפות כוחה בניסת על פי ע"א או ע"פ עצמה שראוי מן הדין שלא תטול שאפי' הכי תטול משום שהותרה לנישואין או להיפוך דאפי' בדברים שרובן למיתה שאפי' הכי לא תטול משום שלא תהי' ראוי' לינשא כגון נפל למים שאל"ס ופליגי ב"ש וב"ה בענין כוונת התנאי ואזדו לטעמייהו דלב"ה דסובר דלאו כגבה דמי והכתובה הי' בחזקת הבעל לכן אמרינן דלא התנו אלא לגרע כוחה כגון נפל למים שאל"ס ולא לייפות כוחם בניסת ע"פ ע"א או ע"פ עצמה דיד בעה"ש על התחתונה וב"ש לשיטתו דסובר שטר העל"ג כנ"ד א"כ כח האיש והאשה שווי' דכמו דדרשינן לגרע ה"נ ליפות וראוי לומר דכונתו לא הי' לגרע כוחה רק לייפות וכו' וע"ש:

וא"כ כיון דהכא איירי באתפסה והיא מוחזקת אמרינן דמ"כ לא הי' לגרוע כוחה דכיון שלא תנשא לכתחלה לא תגבה הכתובה רק לייפות כוחה וע"כ נוטלת הכתובה הגם דלכתחלה ל"ת משום עד המכחיש וע"כ לא הפסיד בכפירתו מידי וע"כ פטור העד:

וניחא בזה מה שהקשו על הא דשלשה גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר ואחד גט שאין בו זמן וקשה הא אין בו זמן הוי עדות שאי אפשר להזימו רק משום דאין בודקין עדי נשי' בדו"ח והטעם כיון דאיכא כתובה למישקל חשוב ממון וכיון דעכ"פ לכתחלה ל"ת בגט שאין בו זמן א"כ ליכא כתובה דלא קרינן לכשתנשא לאחר וממילא אפי' אי ניסת תצא בגט שאין בו זמן דחשוב עדות שא"א להזימו. וע"כ נראה לחלק לפי מה דסובר המרדכי דכתובה חשיב' מוחזקת משום דאלים מעשה ב"ד דכתובה וכמוחזקת היא. ועי' בתומים סי' ס"ז דתמה דא"כ מה פריך הגמ' בשבועות על כתובה דאמאי לא אמרינן דאין אדם מוריש שבועה לבניו כיון דהי' מוחזקת משום דחשוב מעשה ב"ד א"כ לא קשה אמאי לא אמרינן דאין אדם מ"ש ולמאי צריך הגמ' לומר דב"ש היא דסובר כגבה דמי ותירץ שם דאלמנה שאני דכיון דצריכה שבועה וממילא צריכין ב"ד וע"כ לא חשיב מוחזקת משא"כ בגרושה דליכא שבועה ע"כ הוי מוחזקת וע"ש ולפ"ז נהי דסוברים במשאל"ס דלא נוטלת הכתובה דדרשינן מ"כ לגרע כוחה משום דיד בעה"ש על התחתונה זה באלמנה דאיכא שבועה ולא הוי מוחזקת משא"כ בגט דחשיב' מוחזקת וע"כ לא דרשינן מ"כ לגרוע דכיון דל"ת לכתחלה לא נוטלת כתובה ואמרינן דתנאי הי' לייפות כוחה:

ובזה ניחא הרמב"ם דסובר דמלך חייב בשה"ע אך הא קשה דמשכחת דגם מלך מחויב להעיד כגון שיודע דמת בעלה דע"ז צריך להעיד לאיפרושי מאיסורא ואיכא גם ממון הכתובה ומה שתירץ התומי' דמלך הוי עדות שאי אפשר להזימו דאין דנין קשה הא אין בודקין ע"נ בדו"ח משום דאיכ' כתובה למישקל. אך לפי מה דהקשה דאמאי לא פ"ד כמו בעבד שהביא גיטו דקיי"ל דפ"ד דעל עצמו נאמן ולא על נכסים ולמה אמרינן משום דאיכ' כתובה למישקל נאמן גם על איסור נימא ג"כ כמו התם ויהי' נאמנים על הכתובה ותהא אסורה לינשא. אך זה אינו דהכא בעדי מיתה אי אפשר לומר שתטול הכתובה ותהא אסורה לינשא דכיון שאסורה לינשא אין לה כתובה כמבואר בש"ס דכותב לה לכשתנשא תטלי וא"כ ע"כ צריכין לומר או דיהיו נאמנים על האיסור ועל הממון או שלא יהיו נאמנים על שניהם ולכך אמרינן כיון דהתקנה היתה שיהיו נאמנים על הממון וכאן אי אפשר אם לא שיהיו נאמנים גם על האיסור ולכך שייך התקנה שפיר גם על האיסור משא"כ בעבד די"ל שפיר עצמו קנה ונכסי' לא קנה ואינו תלוי זה בזה ולכך עצמו קנה ולא הנכסים. ועי' בחידושי הרי"מ. וכיון דלא משכחת עד מיתה דחייב רק באתפסה דאל"כ הוי עדי קרקע ואז לא דרשינן מ"כ לגרע כוחה דהיכי שלא תנשא לא תגבה הכתובה וא"כ ל"ש כיון דאיכ' כתובה למישקל דהא אפשר לומר דפ"ד כיון דלא תלוי זה בזה וממילא בעינן דו"ח ועדות שיכול להזימו ובמלך אי אפשר להזים וע"כ סובר ר"ע דמלך אין חייב בשה"ע ולבתר תקשה דגם מטלטלין נשתעבד ולא הי' עדי קרקע ולא מיירי באתפסה ואז דרשינן לגרוע כוחה וא"כ תלוי זה בזה ול"ש פ"ד ולא בעי דו"ח ומשכחת דגם מלך מחויב להעיד:

גם יש לומר על קושי' ש"ש הנ"ל דדוקא בארוסה דאין לה כתובה מתנאי ב"ד רק מחמת שכתב לה אז שייך לומר הא הוא לא כתב רק לכשתנשא וע"כ היכי דלא תנשא לכתחלה לא קרינן לכשתנשאי לאחר וע"כ אין לה כתובה משא"כ בנשואה דל"צ מה שהוא חייב א"ע דבלא"ה מחויב מכח תנאי ב"ד מה בכך דהוא כתב לכשתנשאי לאחר וע"כ אפי' היכי דל"ת לכתחלה מ"מ יש לה כתובה. אך לכאורה הי' נראה דהיכי דהי' מחויב שבועה ויש לו ע"א דלפי העד לא מחויב לישבע דמחויב להעיד דחשוב שבועה ממון כמו שכתבו לענין מיגו לאיפטורי משבועה דמש"ה אמרינן משום דמה לי שבועה ומה לי ממון וא"כ תקשה לפי מה שכתבו דאיירי ע"כ בכתב לה נאמנות דאל"כ אפי' בלא אמר לדידה אמאי חייב הא לא הוי רק גורם דמי יימר דמשתבע וא"כ בנאמנות דמהני הוא רק משום דמחייב א"ע אם תאמר לא נפרעת הוא מתחייב לשלם וא"כ ממילא יכול לומר דלא התחייב רק כשתנשאי והכא כיון דלכתחלה ל"ת דהעד מכחיש לא התחייב א"ע וצריכה לישבע אפי' בנאמנות משא"כ אם העד לא הכחיש דאז רשאית לינשא לכתחלה אז מועיל הנאמנות וא"כ אמאי פטור העד אך יש לומר דלא איירי בנאמנות ולא קשה מי יימר דמשתבע משום דר"פ לשיטתו דסובר דאזלינן בתר דאוריית' ומדאוריית' ל"צ לישבע ולא הוי גורם רק ממון גמור משא"כ לדידן דע"כ איירי בנאמנות וע"כ אפי' באמר לדידה חייב וע"כ לא הביא הרמב"ם באמר לדידה דפטור:

אך נראה דאפי' אי איירי בלא נאמנות מ"מ אי אמרינן דהא דנוטלת הכתובה הוא משום מד"כ דאל"כ אמאי נוטלת ע"פ עצמה וא"כ כיון דל"ת לכתחלה לא נוטלת הכתובה דהא הוא לא כתב רק כשתנשאי לאחר וע"כ דר"פ סובר דנוטלת כתובה הוא משום קו"ח ולא משום מד"כ משא"כ לדידן דהוא משום מד"כ וכיון דל"ת לכתחלה ליכא מד"כ וע"כ לא הביא הרמב"ם:

והנה אי מועיל מד"כ לגבות אפי' מהלקוחות הטור וש"ע ס' ס' קמ"א ס' נ"ג כתבו דשליח שהביא גט בא"י שא"צ לומר בפ"נ כיון שרשאה להנשא בלי קיום גובה הכתובה מב"ח מטעם מד"כ דכשתנשאי לאחר אבל לא מלקוחות והוא מירושלמי הביאו התוס' פ"ק דגיטין. ועי' בס' מראות הצובאות דמסיק דה"ה בעדות אשה שמת בעלה לא מהני מד"כ לגבות מלקוחות דמד"כ היינו שהאמינה עליו דאם היא תאמר או העד שמת בעלה שתגבה הכתובה א"כ איך יועיל זאת נגד לקוחות וע"ש דקיי"ל דנאמנות אפי' מפורש לא מהני לנגד לקוחות:

ובזה ניחא הרמב"ם הנ"ל שהביא באתפסה מטלטלין איירי וע"כ חייב העד דהא הקשה לפי מה דסובר הריטב"א דאפי' איכא ע"א ותובעת כתובה לא נוטלת הכתובה וקשה מכאן דאמאי חייב העד אך לפי מה שכתבו דמש"ה אינה נאמנת במיגו דלא הזכירה הכתובה וכתבו משום דהוי מיגו להוציא וכיון דהכא איירי באתפסה ממילא נאמנת במיגו דלא הוי להוציא. אך תקשה למ"ד דלא איירי באתפסה אך בשטר אמרינן מיגו להוציא וע"כ הא דאינה נאמנת במיגו אפי' בלא אתפסה אך דהא דבשטר אמרינן מיגו להוציא דווקא בשטר דגובה מלקוחות והכא דנוטלת משום מד"כ דלא יכולה לגבות מלקוחות ואפי' בשטר לא אמרינן מיגו להוציא. ועי' בקצה"ח סי' פ"ח. וא"כ יש לומר דלס"ד הי' סובר דנוטלת הכתובה משום קו"ח דאם התרתם ערוה החמורה ולטעם זה טורף גם מלקוחות וע"כ כיון דאיכא שטר אמרינן מיגו להוציא משא"כ לדידן דנוטלות משום מד"כ צריך להבי' דאיירי באתפסה דאז נאמנת במיגו. וגם יש לומר לפי מה דכתבו דמש"ה לא מהני נאמנות נגד לקוחות משום דאין ברירה דלא הוברר בשעת החיוב שתאמר כן ובתוס' יו"ט איתא דמדאורייתא יש ברירה והא דאין ברירה בדאורייתא זה מדרבנן ור"פ הא סובר דאזלינן בתר דאורייתא בשה"ע וע"כ ניחא אפי' בלא אתפסה לס"ד דנאמנת במיגו ומהני מיגו להוציא בשטר משא"כ לדידן דאזלינן בתר דרבנן וליכ' טריפת לקוחות וע"כ הביא דאיירי באתפסה:

וגם נראה לפי מה שאמרנו דזה שכתב לכשתנש' חשוב נאמנות וא"כ תקשה דהא קשה מי יימר דמשתבעת אך איירי בנאמנות וא"כ לפי הסוברים דבתרתי לריעותא לא מהני נאמנות וא"כ ה"ה הכא דמאמין דאם תאמר דמת בעלה וגם מאמינה בלא שבועה חשוב תרתי לריעותא אך ברמב"ן איתא הטעם משום דחשוב גוזמא והוי אסמכתא. ועי' בתומי' סי' ע"א וסי' כ"ב וקיי"ל דהיכי שהיא ת"י ליכא משום אסמכתא. ועי' בחמ"ש סי' ר"ז וכיון דאיירי באתפסה תו ליכא משום אסמכתא ולא קשה למ"ד דלא איירי באתפסה אך לפי מה דסובר המרדכי דהא דאסמכת' לא קני' זה רק מדרבנן ור"פ אזיל בתר דאורייתא וגם מדאורייתא ליכא שבועת אלמנה ולא איירי בנאמנות רק דאזיל בתר דאורייתא משא"כ לדידן מוכרח הרמב"ם להביא דאיירי באתפסה:

ובזה ניח' קושי' ב"ש וש"ך סי' הנ"ל דאמאי בכתובה לא מהני נאמנות מפורש נגד יורשי' ובשט"ח מהני. ולפ"ז דכתובה שאני דכיון דכותב לה לכשתנשא לאחר וזה חשוב נאמנות וע"כ תו לא מהני נאמנות לפוטרה משבועה דחשוב תרתי לריעותא דחשוב גוזמא והוי אסמכתא:

וניחא בזה סוגי' דכתובות הנ"ל דקאמר מאן אית ליה מד"כ ב"ש וקשה דילמא לא סבר מד"כ רק לייפות כוחה כגון מת בעלי דנוטלת הכתובה משא"כ לגרוע כוחה מודה ב"ש דלא דרשינן מד"כ. ועי' בס' ע"א. אך לפי מה שהקשה לשיטת הראב"ד דאשה שמתה ולא נשבעה על הכתובה דיורשי הבעל אין חייבין בקבורה וקשה מכאן דהא לא נשבעה כיון דאכתי לא הגיע זמנו לגבות ותירצו דאיירי בנאמנות וא"כ יש לומר בנאמנות בודאי מה שכתב לכשתנשאי כוונתו ע"כ לגרוע כוחה דאי לייפות יהי' תרתי לריעותא וע"כ דכוונתו לגרוע כוחה:

וניחא בזה הא דאית' בש"ע סי' י"ז באשה שאמרה מת בעלי דנאמנת וגובה הכתובה ומשביעים אותה והטור בסי' ק' מפרש דברי הרמב"ם שמשביעי' אותה שמת בעלה והב"י הקשה ע"ז והח"מ מתרץ שכיון שצריכה לישבע שלא נפרעה מגלגלין עלי' ג"כ שמת בעלה והקשה שאין מגלגלין בטענת שמא אלא בדבר שדומה להיות אמת ע"כ נראה עיקר כמ"ש הב"י דהאי משביעי' אותה היינו שבועת כתובה כמו שאר אלמנה אך הקשה הרח"ש ע"ז דמילתא דפשיטא הוא ומה השמיענו הרמב"ם בזה וע"כ דאשמועינן דאפי' בנאמנות צריכה לישבע דחשוב תרתי לריעותא דכיון דהיא נוטלת רק משום מד"כ וזה ג"כ ענין נאמנות וע"כ לא מהני הנאמנות דחשוב תרתי לריעותא:

ובזה ניחא קושי' תוס' כתובות על הא דקאמר תנאי כתובה ככתובה נפק"מ לשבועה ותמה בתוס' דאפי' אי לאו ככתובה דמי צריכה לישבע בבא ליפרע מיתומי' וע"כ דנפק"מ דאפי' בנאמנות צריכה שבועה אע"ג דלענין תוס' כתובה לא הוי מד"כ ומה"ט במת בעלי לא נוטלת תוספות וא"כ ע"ז לא הוי תרתי לריעות' וה"א דמהני הנאמנות וע"ז קאמר דתוס' חשוב ככתובה ודמי דצריכה לישבע אפי' בנאמנות:

והנה בשלטי גבורים איתא דכל אשה שצריכה להמתין ג' חדשים אינה יכולה לגבות כתובתה תוך ג' חדשים ובס' א"מ סי' צ"ב הביא ראי' דגובה כתובתה מהא דאיתא בב"ת נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשון ויורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון בש"א יחלוקו וב"ה אומרים נכסי' בחזקתן וכו' והשתא קשי' ת"ל דאפי' מת הבעל ראשון לא קרינן לכשתנשא לאחר דהא מתה תוך ג' חדשים וע"כ הטעם דמה בכך דהוא כתב לכשתנשאי דהא בלא"ה מחויב מכח תנאי ב"ד. או משום דמ"ד לא הי' לגרוע רק לייפות וקשה דהא בתוס' הוא מת ראשון אין אדם מוריש שבועה לבניו ותירצו בנאמנות וא"כ ע"כ הי' מד"כ לגרוע כוחה דאל"כ הוי תרתי לריעותא וגם דכיון דאיירי בנאמנות וצריכין לחיוב דיד' דנאמנות הוא מצד שחייב א"ע והוא לא כתב לה רק לכשתנשאי והיא מתה תוך ג' חדשים וא"כ אפי' הוא מת ראשון אין לה כתובה ודו"ק:

והנה מה שכתבנו דסוגי' קאי ע"כ דהא דנוטלת הכתובה הוא משום קו"ח דאל"כ תקשה אפי' באמר לדידה אמאי פטור הפסיד העד לענין תוס' כתובה דע"י העד נוטלת גם תוס' משא"כ ע"י עצמה וע"כ דקאי משום קו"ח וע"כ גם ע"י עצמה נוטלת גם התוס' וקשה מה הוכיח הגמ' דמשביע עדי קרקע חייב דילמא מש"ה חייב בעידי מיתה משום נכסי צ"ב שגובית מה שהוא בעין וזה שייך אפי' במטלטלין אבל אי אמרינן דל"ד מד"כ רק לענין כתובה א"ש דכתובה אינה נגבית ממטלטלין ולענין תוס' ל"ש העיד וממילא ראיה מזה דלא אמרינן הטעם הואיל והתרתם ערוה החמורה וקשה הא ע"כ קאי הסוגי' משום קו"ח וממילא נוטלת גם נכסי צ"ב ומה הוכיח דעדי קרקע חייב:

גם נראה דהנה לשיטת רש"י בערכין דהא דחיישינן לצררי היינו לשמא נתן צררי למשכון. ועי' בתשובות מהרי"ט ובס' אבני מלואים סי' ק"ה הקשה דא"כ במתה ולא נשבעה דמפסדי יורשי' משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו אמאי לא טענינן ליורשין נאנסו לדעת הש"ך סי' ק"ח דטענינן ליורשין נאנסו וע"ש:

ובאמת אפי' אי ב"ד לא טענין מ"מ ס"ס איכא שמא לא נתן לה צררי ושמא נאנסו וא"כ אפי' אי לא טענינן ול"ח ברי כיון דב"ד לא טענינן מ"מ ס"ס איכא ואי אמרינן דהיכי דס' אחד נגד הרוב לא חשוב ס"ס ניחא כיון דנאנסו ל"ש ל"ח ס"ס אך להסוברים דחשוב ס"ס משום דסמוך מיעוטא לפלגא וחשוב רוב ועי' בפ"י סוגי' דפ"פ קשה אך יש לומר נהי דאמרינן דבס"ס מוציאין ממון וכן הוא שיטת התוס' בפ"פ מ"מ היכי דס' אחד נגד הרוב רק דנאמר דסמוך מיעוט' לפלגא מ"מ הא לא אזלינן בתר הרוב בממון וע"כ לענין איסור מועיל ס"ס כזו משא"כ לענין ממון ובזה יש לפרש הא דמשני הגמ' בשבועות הא מני ב"ש דסובר דשטר העומד לגבות כגבוי דמי היינו כיון שהוא מוחזקת אזלינן בתר הרוב ואמרינן סמך מיעוטא דאונס לספק דלא נתן לה צררי וזה הטעם הסוברים דהיכי דתפסה ומתה דיורשין נוטלין. ועי' באה"ע סי' צ"ו היא משום ס"ס ולפ"ז רב דלא מגבי כתובה לאלמנה ומזה הביאו ראי' דחשוד המוציא שטר על היתומים דמפסיד דדמי להא דמת לוה בחיי מלוה דיורשין מפסידין ולפ"ז אפי' תפיסה לא מהני לכ"ע דהכא ל"ש לומר דאיכ' ס"ס או רוב דשמא נאנסו דכיון דהוא בפנינו ואינו אומר שנאנסו הצררי משא"כ יתומים מיתומים וניחא הא דהקשו אחרונים. ועי' בס' יש"י מהא דאיתא בירושלמי דגיטין אהך דרב לא מגבי כתובה לאלמנה קאמר שם אמר רב לכלתי' אלמלא דותרן אנא אפי' צעיף דעל רישך דידי הוא וקשה כיון דעיקר הטעם דדמי להא דאין אדם מוריש שבועה לבניו וא"כ לא עדיף מזה דאי תפסה דאין מוציאין מידה ולפי מה שכתבתי ניחא דהתם איכא ס"ס שמא נאנסו משא"כ הכא דהי' בחי' ולא אמרה נאנסו ועי' תוס' סוגי' דפ"פ דכתבו דמש"ה לא הוי ס"ס דמכ"ע דא"כ הוי אמרה כן דאין גנאי בכך וע"ש:

אך לפי מה דאית' בס' א"מ הנ"ל דאפי' נאבד בפשיעה הי' פטורה דפשיעה בבעלי' הי' שהבעל משועבד לה וע"ש הדרי קושי' הנ"ל לדוכתא דאמאי אמרינן דאין אדם מוריש שבועה הא איכ' ס"ס שמא לא נתן לה צררי ושמא נגנבה ואפי' בפשיעה הי' פטורה וא"כ אינו מצד רוב רק מתורת ס"ס דמוציאין ממון לשיטת התוס' וחוץ מזה דקשה דאמאי לא טענינן דנגנבה דזה שכיח. ועי' בתומים סי' ק"ח. וע"כ נראה דצררי אינו למשכון רק לפרעון ממש משום דאמרי' דהא דחיישינן לצררי משום דקיי"ל כאנשי גליל דאוכל' מזונות מיתומים עד שתנשא לאיש אחר ואין ביד היורשים לסלק לה הכתובה ואמנם כשגבתה כתובתה בחיי בעלה אין לה מזונות וע"כ נתן לה צררי וא"כ ע"כ דנתן לה לפרעון ממש ולא למשכון דא"כ מה מרויח דאז אכתי יהי' לה מזונות:

ובזה ניחא הראב"ד דסובר דאלמנה שלא נשבעה על הכתובה אין יורשי הבעל מחוייבי' בקבורתה והקשה דא"כ בשומרת יבם שמתה דאמאי חייבין בקבורה הא מסתמא דמילתא לא נשבעה על הכתובה כיון דאינה גובה כתובתה מהיכי תיתי תשבע על כתובתה וא"כ למה יתחייב בקבורה הא אין לה כתובה כיון דלא נשבעה אך לפי מה דקיי"ל בשומרת יבם דאחר ג' חדשים אחר מיתת בעלה אינה ניזונית לא משל בעל ולא משל יבם א"כ אפי' אי חיישינן לצררי הוא רק למשכון בעלמא ולא לפרעון דכיון דאין לה מזונות וכיון שכן טענינן דנגנבה או מטעם ס"ס ולא הפסידה הכתובה וע"כ חייב בקבורה וגם לפי הסוברים דחששא דצררי דסמוך למיתה מתפיס צררי וא"כ בעלמא דאז הגיע זמנו לגבות ע"כ אמרינן דנתן לה הצררי לפרעון משא"כ בשומרת יבם דאכתי לא הגיע זמנו לגבות אפי' לאחר מיתת בעלה כיון דאיכא יבם וע"כ בודאי לא נתן לה הצררי רק למשכון בעלמא וע"כ ל"ש דאין אדם מוריש שבועה לבניו משום דאיכ' ס"ס או דב"ד טענין דנגנבה:

אך תקשה דאפי' אי נתן לה למשכון מ"מ היא ש"ש משום דשמואל ולשיטת הרב המגיד דלשמואל אפי' באונסין חייב דחשוב כאילו פירש שאם יאבד המשכון שיפסיד החוב ולשיטת התוס' ב"מ אפי' בעכו"ם שייך דינא דשמואל הגם דאין דין שמירה בעכו"ם וממילא אפי' היכי דהי' שמירה בבעלים אמרינן דינא דשמואל ולפ"ז אפי' אי חשוב שמירה בבעלים חייב ואפי' באונסין וא"כ אי תאמר דנתן למשכון מ"מ שייך אין אדם מוריש שבועה דל"ש לטעון דנאנסו או גו"א הגם דהי' שמירה בבעלים:

אך לפי מה דאיתא בנ"א ב"מ דדוקא בעת ההלואה שייך דינא דשמואל והטעם דבאמת אין זה דבר ברור דדעתו היה שאם יאבד המשכון יפסיד מעותיו וע"כ בשעת הלואה חשוב א"י א"נ משא"כ משכון שלא בשעת הלואה דחיוב כבר הי' וספק אי קיבל המשכון על אופן זה אוקמ' על חזקת חיוב א"כ הכא ל"ש דינא דשמואל דחשוב שלא בשעת הלואה:

ובזה יש לפרש הסוגי' הנ"ל ונימא אח אני יורש אשתו אינו קובר ואי משום כתובה לא נתנה לגבות מחיים והיינו דגם חיוב ליכא עליו השתא וא"כ חשוב א"י א"נ דשמא קיבלה על אופן זה וע"ז קאמר יהא ב"ש סובר דכגבה דמי וא"כ קיבלה ע"ז האופן דמועיל רק מטעם מחילה וכיון דהגבה דמי בעינן קנין ועי' בתומי' סי' ע"ב:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה