חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות
אות מ · בו יתבאר אי מעות קונות
עי' ב"מ ד' מ"ח דר"י סובר דמהתורה מעות קונות ומשיכה היא תקנתא דרבנן שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלי' ור"ל סובר דמשיכה מפורשת מהתורה אמר רבא קרא ומתני' מסייע לר"ל וכו' עד מתני' נתנה לבלן מעל ואמר רב דוקא בלן דלא מחסרה משיכה אבל מידי אחריתי דמחסרה משיכה לא מעל עד דמשך והתני' נתנה לספר מעל ומשני בספר נכרי דלאו בר משיכה וכן אמר ר"נ דמהתורה מעות קונות ואשכח דנתנה לסיטון מעל אלא קשי' לר"ל הא מני ר"ש היא. והנה הרמב"ם פסק כר"י ופסק דלא מעל עד דמשך ותמהו עליו דזה רק לר"ל לא מעל עד דמשך משא"כ לר"י דהא חזינן דרבא מייתי ראי' לר"ל מהא דלא מעל אלמא לר"י מעל מיד הגם דחכמים הפקיעו ק"כ מ"מ לענין מעילה אזלינן בתר דאורייתא ועי' בלח"מ:
ולכאורה נראה דהא דרבא מייתי ראי' לר"ל דאין לומר דאפי' לר"י לא מעל דכיון דחכמים עקרו קנין כסף וע"כ לא מעל אך הא חזינן דלא עקרו לגמרי דהא באם היתה עלי' של לוקח מושכרת ביד מוכר דאז יכול הלוקח להציל אז קנה בכסף וע"ש ד' מ"ט והעמידו על דין תורה דמעות קונות וא"כ ל"ש הפקר ב"ד הפקר ולא מעל עד דמשך אפי' לר"י דהא לא עקרו לגמרי. ועי' תוס' יבמות פ' האשה דכתבו כן דל"ש הפקר ב"ד וע"כ הא דלא מעל משום דמשיכה הוא קנין דאוריית'. והנה ברמב"ם איתא לפיכך אם היתה עלייתו מושכר למוכר לא תקנו חכמים משיכה שהרי המקח ברשות לוקח ומשנתן דמים נקנה המקח ופי' המ"מ מדכתב הרי המקח ברשות לוקח משום דקני ליה משום חצר דחצרו של אדם קונה לו אפי' הוא מושכר לאחר ובלח"מ תמה הא בסוגי' משמע דהטעם דכיון דהוא ברשות לוקח איהו טרח ומציל וכתב דהרמב"ם הי' לו גירסא בגמ' א"נ שמא תפול וכו' וא"כ איכ' תרי לישנא בגמ' דלישנא קמא ס"ל דהוא משום חצירו של אדם קונה לו וללישנא שני' הוא משום דליכא החשש' אוקמא על דין תורה דמעות קונות וע"ש. והנה אי שכירות קני' כתבו דתלי' דאי קנין פירות חשוב קה"ג אז שכירות קני' הגם דל"ח רק ק"פ דכל קנין שאינו עד עולם ל"ח רק ק"פ. ועי' בר"ן נדרים. ולפ"ז בעליה של לוקח מושכר למוכר חשוב חצר של מוכר ואי אפשר לומר דקנה בתורת חצר וע"כ דהקנין בכסף משום דליכא הך חשש' וא"כ לא עקרו לגמרי ק"כ ול"ש הפקר ב"ד ואמאי לא מעל עד דמשך וע"כ כר"י וזה הכל לר"י דסובר דק"פ חשוב קה"ג וא"כ לדידי' ע"כ הא דעלי' של לוקח מושכרת דקנה אינו בתורת חצר רק משום דל"ש שמא יאמר לו נשרפו וכו' ולא עקרו לגמרי וע"כ הא דלא מעל משום כר"ל דמשיכה מפורשת מהתורה משא"כ לדידן דלאו קה"ג ויש לומר דקני' לה משום חצר ולעולם דעקרו לגמרי ק"כ ויש לומר הפקר ב"ד וכו' וע"כ הגם דפסק כר"י מ"מ לא מעל עד דמשך דכיון דחכמים תקנו קנין משיכה גם יש לומר דאפי' אי שכירות קני' מ"מ לא מפקיע כח הבעלים לגמרי וחשוב חצר השותפין אך קיי"ל חצר השותפין אין קונין זה מזה ועי' במקנה דאי אמרינן ברירה אז אמרינן דקונין זה מזה וקיי"ל נהי דאין ברירה בדרבנן יש ברירה. וא"כ יש לומר דלעולם דאפי' היכי דליכא חשש' הקנין משיכה והתם הקנין בתורת חצר הגם דמושכר למוכר ועכ"פ חשוב חצר השותפין אך מדאוריי' הקנין בכסף ומדרבנן יש ברירה וקני משום חצר אך ר"י סובר דאפי' בדרבנן אין ברירה ועי' בביצה וא"כ הקנין שם בכסף דכיון דליכא הגזירה וא"כ לא עקרו לגמרי ק"כ וע"כ הא דלא מעל משום כר"י ושפיר מייתי רבא ראי' משא"כ לדידן דבדרבנן יש ברירה ויש לומר דעקרו לגמרי ק"כ וע"כ הגם דפסק כר"י לא מעל עד דמשך:
ובזה יש לומר הא דמשני דהא מני ר"ש וקשה לשיטת הרמב"ם הגם דמעות קונות מהתורה מ"מ לא מעל עד דמשך אך ר"ש דסובר דגורם לממון כממון דמי לדידי' שכירות קני'. ועי' בע"ז פ' א' דפריך שכירות קני' משום חיוב אחריות חשוב שלו וא"כ ע"כ הא דעלי' של לוקח הנ"ל הוא דליכא החשש' וא"כ לא עקרו לגמרי ק"כ וע"כ מעל לר"ש משא"כ לדידן דשכירות לא קני' ויש לומר דהפקיעו לגמרי "כ והתם הוא בתורת חצר וע"כ לא מעל אפי' לר"י:
גם יש לומר דמש"ה לא מעל כיון דהפקיעו ק"כ אך ע"כ לא הפקיעו לגמרי דהא משום זה איכא מי שפרע דכיון דמה"ת מעות קונות אך הראשוני' הביאו ראי' דאפי' היכי דהקנין לא חל מהתורה מ"מ איכ' מי שפרע כמו לר"ל דמהתורה לא קני במעות אעפ"כ איכ' מ"ש והביאו ראי' מהא דאית' האי גברא דיהיב זוזי אנדוניא זל נדוניא ואית' שם דצריך לקבל מ"ש הגם שלא היה הנדוני' ברשותו ומה"ת לא חל הקנין וע"ש. אך לרב דסובר דאדם מקנה דשלב"ל וה"ה דבר שאינו ברשותו אין ראי' ויש לומר היכי דמהתורה לא חל הקנין ליכא מ"ש וע"כ קאמר שפיר רבא מדקאמר רב דלא מעל ע"כ כר"ל דלר"י אמאי לא מעל דהא ע"כ לא הפקיעו לגמרי ק"כ דהא משום זה איכ' מי שפרע משא"כ לדידן דע"כ איכא מ"ש הגם דליכא קנין מהתורה כמו דבר שאינו ברשותו ויש לומר דהפקיעו לגמרי ק"כ וע"כ לא מעל עד דמשך הגם דפסק כר"י:
ועי' תוס' ע"ז ד' ע"א דהקשו וז"ל ואלא מאי מעות קונות א"כ אימא סיפא אם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח ולמה לי משך כיון דמעות קונות אך דהא הקשו דאפי' אי אמרינן דאליבא דר"ל דבישראל מישראל משיכה קונה וא"כ ישראל מעכו"ם מעות קונה מ"מ מדרבנן לא יקנה במעות דהא מ"מ איכ' הגזירה שמא יאמר לו נשרפו דלא גרע מישראל מישראל לר"י דמהתורה מעות קונות ואעפ"כ חכמים תקנו משיכה משום שלא יאמר נשרפו וכו' ואמאי סובר ר"ל דישראל שנתן מעות על בהמתו אע"פ שלא משך דחייבות בבכורה אך יש לומר דמש"ה חייב בבכורה דכיון דמהתורה מעות קונות הגם דהפקיעו חכמים ק"כ לא מועיל ליפטור מבכורה משא"כ התם בלוקח גרוטאות מנכרי דפריך הגמ' דאמאי לא אמרינן דזה גופ' דמכרה חשוב ביטול דהא בצורף ישראל דברי הכל דחשוב ביטול ומשני דשאני התם דאדעתא דגרוטאות זבין אדעת' דע"ז לא זבין דלא ידע דיש ע"ז וזה רק ספק דשמא ידע העכו"ם דיש ע"ז וא"כ ביטלה ומה"ת ספק מותר דהא דס"ד לחומרא זה רק מדרבנן וע"כ כיון דהפקיעו חכמים ק"כ גם ישראל שקנה מנכרי וע"כ בעינן גם משיכה הא לא"ה ל"צ שיוליך הנאה לים המלח כיון דרק מדרבנן החמירו ע"כ אזלינן בתר רבנן דבעינן גם משיכה ובאמת קשה לי על הט"ז דפסק דע"ג של עובד כוכבים שבא לידי ישראל מדאוריית' מהני ביטול ולכאורה ראי' לזה מתוס' סוכה דהקשו דאפי' ע"ז של עכו"ם מדאגבהה קני' ונעשה ע"ז של ישראל ותירצו דאגבי' ע"מ שלא לקנותו וקשה אמאי לא אמרינן הואיל דאי בעי זכה אך לפי מה שכתבו דמש"ה אמרינן הואיל משום דקיי"ל אין ברירה וכיון דלט"ז מדאוריית' מועיל ביטול הא בדרבנן קיי"ל דיש ברירה וממילא לא אמרינן הואיל אך קשה עליו דאמאי יוליך הנאה לים המלח הא יכול לבטל ומדאוריית' מהני הביטול וכיון דיש ס' שמא ידע הנכרי דיש ע"ז וחשוב ביטל המכירה חשוב ס' דרבנן ולקולא ואפשר דבידי' לא עבדינן ס' דרבנן. אך נראה דמש"ה ישראל שקנה מנכרי לא הפקיעו ק"כ מחשש' דשמא יאמר לו נשרפו דהא בתוס' הקשו דאי כסף לא קנה יאמר המוכר נשרפו המעות ותירצו דהא לכל הפחות הוא ש"ח על המעות וכספי' אין להם שמירה אלא בקרקע וא"כ כיון דבעכו"ם אין דין שמירה הא ישראל מכותי וכותי מישראל א"כ לא הפקיעו ק"כ דשמא יאמר לו נשרפו דא"כ יאמר נשרפו המעות ול"ש דלכל הפחות הוא ש"ח דאין דין שמירה בנכרי וע"כ הניחו על דין תורה:
ובזה ניחא בקושי' קצה"ח על הסוברים דכל היכי דלא מועיל הקנין לא מועיל תנאי שיחשב קנין. ועי' בש"ך סי' קצ"ח. והקשה מהא דמשני הגמ' בבכורות שקיבל עליו לדון בדינ"י וע"כ בעינן משך אלמא דמהני תנאי. אך יש לומר דקיבל עליו בדיני שומרים שיהי' לו דין שומר דזה מהני כמו בכל דברי' שאין בהם דין שמירה קיי"ל דמועיל קיבל עליו ועי' בריש פסחים דמשני הא דקיבל אחריות הגם דאין דין שמירה בעכו"ם מהני קיבל עליו. ועי' בחק יעקב וא"כ לא יכול לומר דנשרפו המעות דהוא שומר על המעות ואיכ' הך גזירה שמא יאמר לו נשרפו החפץ אי מעות קונה וע"כ בעינן משך ופריך שפיר דא"כ ברישא אמאי לא קני' במשיכה כיון דהפקיעו ק"כ והוי הקנין משיכה וניחא דאמאי לא משני הגמ' בע"ז על קושי' הגמ' מרישא דאמאי עד שלא נתן משך יחזיר דאיירי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל וע"כ לא מהני קנין משיכה רק ק"כ ועי' בתוס' דלית' דמידי דלא הוי קנין לא מועיל תנאה משא"כ התם בבכורות דעיקר קושי' הגמ' משך למה לי דסגי בכסף לחוד ואין לומר דהפקיעו חכמים ק"כ שלא יאמר לו נשרפו דא"כ יאמר נשרפו המעות ע"ז משני דקיבל עליו להיות שומר וע"ז מהני תנאי וממילא הפקיעו ק"כ ובעינן משך שלא יאמר לו נשרפו וכו' ודוק:
והנה הקנין עכו"ם מישראל. עי' בתוס' ע"ז ד' הנ"ל דהקשו על הא דמשני דכייל ורמי למנא דנכרי ולעולם דמשיכה הקנין בכותי והקשו דא"כ מעות לא קנה א"כ מה הי' מועיל המעות שהיו נותני' מתחלה מ"מ הוי יי"נ ברשות ישראל ומזה הוכיחו דנכרי קני או במשיכה או במעות משום דלפי האמת דגזל עכו"ם אסור איצטריך לעמיתך למעט נכרי מאונאה ואי אתה מחזיר לכותי. ולכאורה נראה דאפי' אי כסף לא קני מהתורה בנכרי מ"מ נהגו בין הכותים לקנות בכסף וא"כ לא גרע מקנין שנהגו הסוחרים לקנות דמהני וה"ה ק"כ עכ"פ נהגו לקנות בו אך לענין איסור לא מועיל מנהג הסוחרים. ועי' במג"א ס' תמ"ח ובמ"ח ובתשובות דהסכימו דלאיסור דרבנן מועיל גם מנהג שנהגו הסוחרי' וא"כ לפי מה דמסיק הגמ' דעיקר האיסור משום עכבת יין אפומי' דכוזנת' וכו' והקשו בתוס' ליבטל ההי' פורת' בס' ותירצו דמב"מ לא בטל לרב ובריטב"א אית' דהא דלא בטל מב"מ לרב זה רק מדרבנן מדלא קאמרו רו"ש הלכה כר"י ע"כ לדידהו רק מדרבנן וממילא לנגד איסור דרבנן מועיל הק"כ שנהגו לקנות בכסף וניח' קושי' תוס':
אך קשה הא דפריך הגמ' בפסחים ד' ל"א למ"ד התם דעובר בישראל שהלוה לנכרי משום דלמפרע גובה התם אינו עובר בנכרי שהלוה לישראל וקשה הא ק"כ לא מועיל בעכו"ם וא"כ מה מועיל הא דלמפרע גובה. ועי' בצל"ח וצריכין לומר דקני משום המנהג דנהגו לקנות בכסף וזה שייך לחומר' משא"כ לקולא וע"כ דברי הכל עובר. אך יש לומר דכיון דחמץ שעבר עליו הפסח האיסור רק מדרבנן מועיל גם מנהג הסוחרי'. אך קשה דהא הס' נולד בדאוריית' אי עובר על ב"י או לא משום דלמפרע גובה ואז לא מהני קנין הסוחרים. אך יש לומר דבתוך הפסח בלא"ה עובר אפי' אי הי' קנין דאוריית' ויש לומר למפרע גובה מ"מ עבר משום דהי' על אחריות ישראל והס' נולד רק לאחר פסח ואז האיסור דרבנן ומהני מנהג הסוחרי' ושפיר פריך הגמ' אמאי לד"ה עובר. ובזה לא קשה קושי' פ"י מה פריך על רבא דסובר דמכאן ולהבא גובה אמאי שרי לאחר הפסח לוקמא באפותיקי מפורש דאז לכ"ע למפרע גובה אך אז תקשה במה קני דהאי כסף לא קנה בנכרי ואין לומר מצד המנהג קני' דהא הספק נולד בדאורייתא ואין לומר דהא בלא"ה עובר בפסח משום אחריות הא באפותיקי ליכא עליו אחריות. וגם לפי מה דאית' ברמב"ן דע"כ איירי בשיעבד לו מטלטלין אגב קרקע דאל"ה הא במטלטלין לא אמרינן למיפרע גובה והקשה ג"כ הא קנין אגב רק מדרבנן וס' נולד בדאוריית' וצריכין לומר ג"כ דעובר על ב"י משום אחריות וא"כ ע"כ לא איירי באפותיקי דאז ליכא אחריות:
והנה לפי מה שהוכיח דאפי' אי אמרינן דישראל מכותי קנה הן במשיכה הן בכסף מ"מ עכו"ם מישראל לא קני בכסף לחוד דלא עדיף מישראל בישראל דהפקיעו ק"כ ולפ"ז לא קשה ג"כ קושי' פ"י הנ"ל דהא קשה דאמאי לאביי ניחא הגם כי אמרינן דמהתורה בכותי הק"כ מ"מ הא דרבנן הפקיעו ק"כ וצריכין לומר דכיון דאיסור דרבנן הוא לאחר הפסח לא הפקיעו ואוקמ' על דאוריית' אך הא נולד בדאוריית' לענין ב"י וצריכין ג"כ לומר דהא בלא"ה עובר על ב"י משום אחריות וא"כ ע"כ לא איירי באפותיקי:
אך קשה הא דפריך הגמ' אי כסף קנה בישראל מנכרי אפי' לא משך נמי יוליך הנאה וקשה אפי' כי לא קנה עכ"פ משום המנהג קני בכסף ולחומרא ודאי אזלינן בתר המנהג אך יש לומר דכיון דספק הוא שמא ידע וחשיב ביטול והרמב"ם סובר דס' שרי מהתורה וע"כ לא החמירו במנהג הסוחרי' לבד:
והנה הא דהקשו דאיך פסקינן כר"י דהא רבא מייתי ראי' לר"ל ואין לומר דאיירי בבלן נכרי וע"כ קאמר רב דלא מעל עד דמשך דא"כ איך מייתי רבא ראי' לר"ל דהא יש לומר דאיירי בכותי וע"כ נראה (ונראה) דהא איצטריך אי גזל כותי אסור ולא שמעינן לעמיתך בכסף הא לכותי במשיכה אך לפי מה שכתבו דאפי' אי גזל כותי אסור מ"מ העשה והשיב את הגזילה ליכא בכותי. ועי' בשעה"מ. א"כ ל"צ לעמיתך. ולפי מה דסוברי' דאי אמרינן כרבא דאי עביד לא מהני אז בגזל עכו"ם צריך להחזיר ולפ"ז רבא שפיר מייתי ראי' דאין לומר דאיירי בכותי דהא בעינן לעמיתך דאי אתה מחזיר לכותי דהא בגזל עכו"ם צריך להחזיר וא"כ אי בישראל מעות קונות ה"ה בנכרי וע"כ דהא דלא מעל משום דסובר כר"י משא"כ לדידן סוברים כאביי דאי עביד מהני ול"צ להחזיר גזל עכו"ם ול"צ עמיתך לאונאה וע"כ דבכותי משיכה קונה ויש לאוקמי הא דבלן בבלן נכרי ולעולם דבישראל הק"כ כר"י:
ובזה ניחא הא דכתבו בתוס' פ' א"נ דמש"ה לא אוקמ' בגזל ולעבור על שני לאוין משום דנל"ע והקשה במרש"א הא גם כובש"ש נל"ע אך לפי מה דאית' בס' יש"י דמשכחת ביטלו שנשבע שלא יחזיר הן לישראל הן לעכו"ם והשבועה חל בכולל אך דגם בעכו"ם מחויב להשיב וליכא כולל משא"כ בכובש ש"ש הגם דנל"ע משכחת ביטלו דנשבע שלא ישלם הן לישראל והן לכותי אך אי אמרינן דאפי' אי גזל עכו"ם אסור עשה והשיב ליכא בכותי א"כ גם בגזל משכחת ביטלו דנשבע ע"י כולל אך רבא לשיטתו דסובר דלא מהני וע"כ צריך לאוקמ' על כש"ש משא"כ לדידן וע"כ לא הביא שני לאוין בכובש ש"ש דהא יש לאוקמ' בגזל ולעבור בשני לאוין הגם דצל"ע משכחת ביטלו שנשבע בכולל שלא יחזיר:
והנה מה שאמרנו דאליבא דר"י ליכא מי שפרע רק היכי דמהתורה הוי קנין וע"כ בדבר שאינו ברשותו ליכ' מ"ש הגם דלר"ל ע"כ איכא מ"ש אפי' היכי דליכא קנין כלל. ועי' בשמ"ק ובקצה"ח ועי' מס' ב"מ פ' א"נ דר' יוחנן סובר דאין פוסקין על שער שבעיירות דטעמא דפוסקין על שער בשוק משום דאמר ליה מאי אהנת לי הא חיטי בהיני והא חיטי בשילי וזה שייך בשער של כרכים שהשער שלהן נמשך וקיים זמן מרובה אבל בשער של עיירות לפי שעה השער משתנה והפוסקים פסקו כר"י והקשו עליו דהא רבא סובר ועי' ד' ס"ג דפוסקין על שער שבשוק. אך יש לומר דרבא לשיטתו דסובר כר"ל ולדידי' איכא מ"ש אפי' היכי דגם מהתורה ליכא קנין כמו דבר שאינו ברשותו דהא מעות לדידי' מהתורה אינו קנין ואפ"ה איכ' מ"ש וא"כ יש לומר דמש"ה פוסקין דכיון שאם הי' חוזר הוי קאי במ"ש ולכך חשוב נתייקרו ברשות לוקח הגם דלא הי' ברשותו וע"כ סובר רבא דפוסקין אפי' על שער של עיירות משא"כ ר"י לשיטתו לדידי' ליכא מ"ש אלא היכא דהקנין חל עכ"פ מהתורה וא"כ ל"ש הך טעמא דכיון דקאי במ"ש אי חוזר חשוב נתייקר ברשות לוקח רק משום דמאי אהנית לי וזה ל"ש אלא בשער של כרכים ולא בשער של עיירות ועי' בשעה"מ דתמה דתרי טעמא ל"ל ובאמת לא קשה לטעמא דקאי במ"ש הי' פוסקין אפי' על שער של עיירות משא"כ לטעמ' דמאי אהנית לי זה רק בכרכים:
ובזה יש לומר הא דהרמב"ם דבמכר קונה במלוה ובקידושין פריך הגמ' דאי מקדש במלוה אינה מקודשת אמאי במכר קנה וא"כ כיון דפסק דמקדש במלוה אינה מקודשת אמאי במכר פסק דקנה. וע"כ נראה דהא הביאו ראי' מהא דמעמידין מלוה ע"ג פירות אלמא דבמכר קנה במלוה וכתבו דלענין רבית שאני. אך בהדי' אית' בתוס' דמש"ה ליכא איסור רבית הואיל דקאי במ"ש אלמא דאיסור רבית תלי' אי איכ' צד קנין. וע"כ נראה דאליבא דרב לשיטתו דסובר כר"ל ואיכא מ"ש אפי' היכי דליכ' שום קנין מדאורייתא שפיר פריך הגמ' דאי מקדש במלוה אינה מקודשת במכר אמאי קנה ואין ראי' מהא דמעמידין מלוה ע"ג פירות דיש לומר דלעולם דלא קנה אך כיון דמ"ש איכא ע"כ ליכא איסור רבית ולעולם דלא קני' במלוה ומ"מ מ"ש איכ' וע"כ שרי משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י ואי לא קני' במלוה גם מ"ש ליכא והי' איסור רבית וכיון דחזינן דמעמידין מלוה ע"ג פירות ע"כ דבמכר קני במלוה קנין גמור וע"כ פסק דקני במלוה:
ובאמת יש לומר דאין ראי' מהא דהא אית' בב"ת ד' קכ"ו ובמלוה שעמו פלגי ופי' הרשב"ם משום דספק הוא אי חשוב מוחזק לאביו שהרי הבכור רוצה לשעבד נכסיו לאביו לגמרי ובעין יפה גמר ומקנה נכסי' לאביו כדי שיהי' אביו מוחזק ויטול פ"ש. וא"כ ה"ה הכא הלוה גמר ומקנה נכסי' למלוה שלא יהי' איסור רבית להסוברים דגם ברבית דרבנן עובר הלוה וחשוב המלוה מוחזק וברמב"ן אית' דטעמ' דמקדש במלוה משום דחשוב אינו ברשותו והכא ס' הוא אי חשוב מוחזק וא"כ לענין איסור ריבית דאינו רק דרבנן התם חשוב ס' דרבנן ולקולא:
ובזה יש לומר הסוברים דמקנה דבר שלא בא לעולם עם בא לעולם דאמרינן מגו דחל הקנין על דשב"ל חל על דשלב"ל ולא דמי לקני את וחמור משום דסוברים דאפי' לדידן דקיי"ל כר"י איכא מ"ש אפי' על דבר שלא חל הקנין מהתורה כגון על דשלב"ל וא"כ לא דמי לחמור וע"כ אמרינן מגו דחל וכו' דהא על הדבר שב"ל ג"כ צד קנין איכ' לענין מ"ש שוב אמרינן מגו. ובזה ניחא תוס' ב"ת דהקשו דאי מכ"ש הוא רק מדרבנן למאי צריכין קרא למעוטי שטרות מאונאה והקשו בתומים אמאי לא הקשו בתוס' מהא דנחלקו רבי ורבנן במס' בכורות דרבי סובר דאין פודין בשטרות דדריש ריבוי ומיעוט ות"ל דמכ"ש הוא רק מדרבנן וע"כ נראה דהא הקשו דאמאי מכ"ש הוא רק מדרבנן הא עיקר הטעם משום דאינו ברשותו אמאי לא אמרינן מגו דחל הקנין על הנייר חל ג"כ על החוב הגם דאינו ברשותו וצריכין לומר דאיירי היכי דהנייר הוא של הלוה ואז לא נמכר רק החוב ול"ש מגו. והנה ברמב"ן בב"ת איתא במכר לו שוה חמשה בשש דהלוקח יכול לחזור היכי דלא משך רק הי' ק"כ ואפי' מ"ש ליכא כיון דנתאנה ועביד המוכר וע"כ קתני התם דלוקח יכול לחזור הגם דבשתות קני ומחזיר אונאה אך איירי דלא הי' רק כסף ואז אפי' מ"ש ליכא וע"ש. ובאמת קשה לפי מה דאית' ברא"ש ב"מ דאיסור ל"ת הוא אפי' על פחות משתות א"כ אפי' פחות משתות ליכא מי שפרע. ולפ"ז לא קשה קושי' תומי' דעל פדיון בכור לא הקשו דנ"מ היכי דנייר של המלוה וא"כ יש לומר מגו דחל הקנין על הנייר חל על שעבוד ג"כ אך הטעם דאמרינן מגו משום דאיכא מ"ש ולכך הקשה מהא דממעטינן שטרות מאונאה דהתם ליכא מ"ש בנתאנה ואז לא אמרינן מגו ושפיר הקשו דל"צ למעט שטרות מאונאה:
ובזה ניחא קושי' תוס' יו"ט על הרמב"ם דפסק ריבוי ומיעוט א"כ המיעוט קאי רק על שטרות ומנ"ל למעוטי עבדים וקרקעות אך יש לומר דהרמב"ם סובר לדידן דקיי"ל כר"י ליכא מ"ש רק היכי דקנין איכא מהתורה עכ"פ וממילא לא אמרינן מגו ול"צ למעט שטרות דהוא רק מדרבנן וע"כ דקאי המיעוט על קרקעות וע"כ פסק דאין פודין בקרקעות:
והנה לדידן דקיי"ל כר"י דמהתורה מעות קונות ומשיכה הוא רק קנין דרבנן אי במתנה דליכא מעות אי משיכה קנה מהתורה עי' בע"ז דשיטת התוס' כן הוא אך דעת רש"י אינו כן וכן הוא שיטת הרמב"ן דכתב מתנה הקנין מהתורה ע"י ק"ח או חצר וכבר תמהו עליו דא"כ גם חצר לא מהני. ולשיטת התוס' נראה לתרץ הא דהקשו בתוס' קידושין ד' כ"ה על הא דאית' שם בהמה גסה נקנית במסירה ופי' רש"י דמשיכה לא מהני משום דאין דרכה בכך והקשו הא תנן ב"מ או שהי' אחד רוכב ואחד מנהיג דיחלוקו ומנהיג הוא משיכה וע"ש. אך יש לומר דטעמא של רש"י דכיון דמשיכה הוא רק מדרבנן ע"כ הם אמרו דהיכי דאין דרכה בכך לא קנה במשיכה משא"כ התם במציאה דליכא מעות דאז קנין משיכה דאוריית' וע"כ הגם דאין דרכה בכך קני במשיכה:
ובזה לא קשה קושי' מהר"ש ב"מ ד' ח' הא דפריך הגמ' שם היו שנים רוכבין אלא לאו רבנן וש"מ רכוב קנה והקשו דילמא איירי במקח וממכר דאז בודאי רוכב קני משום דתפיס במוסירה דבשלמא באבידה אמרינן מאן קא מסר ליה וע"ש. וע"כ נראה דהא קיי"ל דמסירה קונה בר"ה ומשיכה בסימטא ולא בר"ה א"כ אי איירי במקח וממכר קשה מתני' דאחד רכוב ואחד מנהיג דאי איירי בר"ה א"כ אמאי מנהיג קני דמשיכה לא מהני בר"ה ואי בסימטא אמאי רכוב קני דמסירה לא קני בסימטא רק בר"ה דבשלמא אי איירי במציאה ניחא דהא הר"ן בקידושין הקשה אמאי משיכה לא קני' בר"ה ליקני במסירה כיון דלא בעינן מסירה מיד ליד ותירץ כיון דמשך איכא ג"ד דלא רצה דליקני במסירה רק במשיכה ועי' בנ"י ב"מ דכתב על הא דקאמר כיון דנפל גלי דעתו דבנפילה ניחא ליה דליקני בד"א לא ניחא ליה זה דוקא בד"א כיון דהוא קנין דרבנן מועיל גלי דעתו ודמי לאומר אי אפשי בתק"ח אבל בקנין דאורייתא לא מועיל ג"ד דל"ש אי אפשי בתק"ח וא"כ בשלמא אי איירי במציאה דאז קנין משיכה דאורייתא ולא מהני מה דמג"ד ול"ש סברת הר"ן ויש לומר דאיירי בר"ה ונהי דלא קני מטעם משיכה קני בתורת מסירה הגם דגלי דעתו משא"כ אי איירי במקח דאז משיכה רק מדרבנן ומהני ג"ד תקשה מאחד רוכב ואחד מנהיג דבר"ה תקשה מנהיג ובסימט' קשה רכוב:
גם נראה דבקצה"ח הקשו דלמאי בעינן למעוטי שטרות מדין שמירה הא שומרי' בעינן קנין לחייב בדין שמירה ובשטרות לא מהני משיכה משום דאין גופו ממון. ועי' ברשב"ם בב"ת דכתב דמש"ה לא מהני במ"ש משיכה משום דאין גופו ממון. ולכאורה נראה דהא קשה אמאי לא אמרינן מיגו דחל קנין משיכה על הנייר חל גם על החוב אך זה אינו דהא אין דעתו לקנות הנייר וזה תינח במ"ש משא"כ בשומר דל"ש אין דעתו על הנייר אמרינן שפיר מגו וכו':
אך יותר נראה לפי מה שהקשו על הא דמיבעי' לשמואל דאקני מהו אמאי לא אמרינן מגו דחל השעבוד על מה דקנה חל ג"כ על דאקני להסוברים דבמקנה דשלב"ל עם דש"ל מהני וכתבו דכיון דשמואל סובר דשל"ד וא"כ אפי' על מה שקנה לא חל שעבוד מהתורה וע"כ לא אמרינן מגו דחל על זה וכו' וא"כ כיון דקנין משיכה הוא מדרבנן במכירה וע"כ לא אמרינן מיגו דחל על הנייר קנין משיכה חל ג"כ על החוב וזה תינח הכא משא"כ בשומרי' דליכא כסף ומשיכה הי' דאוריית' אמרינן מגו וע"כ בעינן למעט שטרות משמירה ולפ"ז לפי מה שכתבו הגם דשיטת רש"י הנ"ל דבהמה גסה לא נקנית במשיכה ואפ"ה מנהיג דהוא משיכה נוטל חצי משום דאמרינן מגו דקני' את המוסירה במשיכה קני' גם בהמה במשיכה יהא תינח במציאה דקנין משיכה דאורייתא אז אמרינן מגו וכו' משא"כ אי איירי במקח וממכר דקנין משיכה רק מדרבנן לא אמרינן מגו וקשה דאיך קני' במשיכה בהמה גסה:
והנה על הרמב"ם דפסק כר"י ואפ"ה סובר דלא מעל עד דמשך וע"כ משום דהפקיעו חכמים קנין משיכה וא"כ קשה הא דאיתא בסוגי' דהא דתניא נתנה לסיטון מעל אתא כר"ש אלמא דאזלינן בתר דאורייתא ולזה נראה דהא קשה נהי דבר תורה מעות קונות מ"מ הא הפקיעו ק"כ וכיון דבמעילה אינו חייב עד שיהנה בשוה פרוטה וא"כ מה הנאה יש לו בקנין הזה כיון שחבירו יכול לחזור א"כ הגם דמהתורה מעות קונות מ"מ מה הנאה יש לו בזה ותירצו דמשום זה חשוב הנאה דכיון דעכ"פ צריך לקבל מי שפרע ולדעת הרי"ף מש"ה מותר המוכר להשתמש דכיון דצריך לקבל מ"ש וכל כמה שלא קיבל עליו מי שפרע חשוב מכר גמור דמסתמא יעמוד במקחו וכ"ש דחשוב הנאה מה שקנה בעד המעות כיון דסתמא דמילתא לא יקבל עליו מ"ש וע"ש. אך נראה דזה תלי' בפלוגתא אי גורם לממון כממון אי לא דלמ"ד משביע ע"א חייב קרבן שבועה משום דחשוב גורם דאי לא ישבע ישלם ולפ"ז ה"ה הכא חשוב גורם לממון דאי לא יקבל מ"ש המקח קיים וע"כ אליבא דר"ש דסובר כממון דמי א"כ מי שפרע עכ"פ גורם לממון הוא וע"כ משני שפיר דהא דתניא מעל אתא כר"ש והגם דחכמים הפקיעו ק"כ מ"מ חשוב גורם דאי לא יקבל מ"ש המקח קיים וע"כ לר"ש מעל משא"כ לדידן דל"ח כממון וע"כ נהי דמהתורה מעות קונות כיון שהפקיע ק"כ לא מעל הגט דצריך לקבל מ"ש לא חשוב נהנה מהקדש:
אך אכתי תקשה הא דמייתי רבא ראי' לר"ל הא לשיטת הרמב"ם אפי' לר"י לא מעל משום דהפקיעו חכמים ק"כ ע"כ לא מעל עד דמשך וע"כ נראה דהא התוס' הקשו דאמאי הפקיעו ק"כ דא"כ יאמר לו נשרפו המעות וכתבו דלכל הפחות הוא ש"ח על המעות ובהקדש ל"ש זה דאין דין שמירה בהקדש וא"כ לא הפקיעו ק"כ דמה ירויחו דאי כסף לא קנה יאמרו נשרפו המעות וא"כ כיון דבהקדש לא הפקיעו חכמים ק"כ אמאי לא מעל וע"כ מייתי רבא ראי' לר"ל משא"כ הרמב"ם דפסק דפשיעה בהקדשות חייב. ועי' בש"ך סי' ס"ו דהוכיח מהא דמשני בהזהב דשבועה זו תק"ח שלא יזלזלו בהקדשות אלמא דאי ידעינן דפשע חייב וא"כ הגם דפסק כר"י מ"מ לא מעל עד דמשך דכיון דהפקיעו ק"כ ואין לומר דא"כ יאמר נשרפו המעות דבהקדש ליכא דין שמירה דלית' דהא בפשיעה חייב וא"כ צריך לשמור בקרקע ורבא דמייתי ראי' קא לפי תירוצי' אחרים דמתרץ שם ואז לא שמעינן דחייב בפשיעה בהקדש:
ולכאורה קשה אי אמרינן דאפי' בדבר שלא בא לעולם צריך לקבל מ"ש תקשה הא דפריך לקמן ד' ס"ו למימרא דסבר ר"נ דמחילה בטעות לא הוי מחילה והא במוכר פירות דקל דסובר ר"נ דאף משבא לעולם יכול לחזור ואמר ר"נ דאי שמיט ואכל לא מפקינן וקשה מה ראי' דהא כיון דצריך לקבל מ"ש חשוב זה חיוב לצי"ש לקיים מקחו וכן אית' בתומי' סי' כ"ח וכל היכי דחייב לצי"ש מהני תפיסה וע"כ אי שמיט לא מפקינן ולא מטעם מחילה דלא הוי מחילה היכי דהוי בטעות רק משום דחייב לצי"ש כיון דאיכא עליו חיוב מ"ש הגם דמכר דשלב"ל ומהני תפיסה:
והנה להסוברים דאפי' היכי דליכא מעות קנין משיכה הוא רק מדרבנן ולפי הקצה"ח ולפי מ"א דאי משיכה לא הוי קנין מדאוריית' גם חצר לא מועיל דלא עדיף ממשיכה ובזה ניחא הא דהקשו על הפוסקים דפסקו כר"פ דאפי' אינו עומד בצד החצר והחצר אינה משתמרת היכי דדעת אחרת מקנה שאני וא"כ המעשה דר"ג וזקנים דהובא בב"מ דהקנה להן המעשר הי' בתורת חצר ובקידושין דאיבעיא להגמ' שדה לאחד ומטלטלין לאחר אי קני בתורת אגב ופשיט הגמ' ממעשה דר"ג ולא דחי דהקנין הי' בתורת חצר וע"כ משום ודאי אפשר לומר כתורת חצר דלא קיי"ל כר"פ הנ"ל ועי' בש"ך סי' ר' וע"כ נראה דהא קשה דאיך אפשר לומר דהי' בתורת חצר דכיון דמשיכה לא מועיל מדאורייתא א"כ ה"ה חצר ומידי דרבנן לא מועיל לדאוריית' וע"כ דסוגי' קאי לר"ל דמשיכה היא דאורייתא וא"כ לדידן דקיי"ל כר"י אי אפשר לומר דהי' בתורת חצר דהא כיון דמשיכה לא הוי קנין מהתורה ה"ה חצר וע"כ דהקנין הי' בתורת אגב להסוברים דקנין אגב הי' מדאוריית' דלא כתוס' ב"ק ואפי' להסוברים דגם קנין אגב הוא דרבנן יש לומר דשני קניו' דרבנן מועיל גם לדאורייתא והטעם דע"י הקנין הראשון עכ"פ נעשה הפקר מדאורייתא דזה הוא לכ"ע וזה איתא בתשובות במידי דהפקר מהני קנין דרבנן גם לדאוריית' וה"ה הכא כיון דאיכא קנין דחצר דמהני לר"פ נהי דהוי מידי דרבנן מהני קנין אגב ושפיר פשיט הגמ' בקידושין ולעולם דקיי"ל כר"פ רק הכא ע"כ צריכין גם קנין אגב וגם הא הרמב"ם סובר דחצר שכורה לא קני' והקשה ממעשה הנ"ל דקתני ומקומו מושכר לו אך בג"א אית' דמדרבנן שכירות קני' וא"כ יש לומר דלעולם דקיי"ל כר"פ רק דמצד חצר לחוד לא מהני' דחצר שכורה הוא אך כיון דמדרבנן קני' שכירות אז מועיל קנין אגב הגם שהוא רק מדרבנן ושפיר פשיט הגמ' בקידושין דהא ע"כ בעינן גם קנין אגב ולעולם דהיכי דדעת אחרת מקנה קיי"ל כר"פ ודו"ק:
ועי' בחולין ד' פ"ג על מתני' דארבעה פרקים בשנה דהמוכר צריך להודיעו משום דבארבעה פרקים משחיטין בע"כ לפיכך אי מת מת ללוקח ופריך והא לא משך ומשני שזיכה לו ע"י אחר ובפ' זכות הוא זכין שלא בפניו ר"א אמר ר"י משני דבארבעה פרקים העמידו דבריהם על דין תורה דמעות קונות והרי"ף והרמב"ם לא הביאו תירוץ ראשון בזיכה לו ותמהו עליו ולכאורה נראה דבתשובות ב"א הקשו דאפי' בשאר ימות השנה נהי דחוב הוא מ"מ כיון דאח"כ בא הלוקח וחפץ במקחו אמאי לא מועיל הזכי' ואם מת מת ללוקח. אך נראה דאי אין ברירה דכיון דהזכות לא הי' ידוע לכל ורק נתגלה אח"כ דבא הלוקח ונתרצה במקח וכיון דקיי"ל דאין ברירה לא מהני ולא אמרינן דלמפרע ניחא ליה במקח דבשלמא בארבעה פרקים ידעינן בשעת שזיכה לו דניחא ליה אך קשה דכיון דנתן דיקח ומדאוריית' מעות קונות הא בדרבנן יש ברירה וע"כ דסוגי' קאי למ"ד דאפי' בדרבנן אין ברירה משא"כ לדידן וע"כ לא הביאו תירוץ זה דהא בכל השנה מהני בזיכה לו וגם נראה דכיון דבשעת הזכי' לא ידעינן דניחא ליה הגם דהשתא נודע לא מהני דחשוב שלא מדעת דבשלמא באר"פ ידעינן בשעת דזיכה לו דניחא ל"ח שלא מדעת ועי' בתה"ד מה שכתב לענין הפרשת חלה כן ועי' בתשובה הנ"ל. וא"כ לפי מה דאית' בט"ז דמש"ה לא הבי' הרמב"ם דשוי' שליח כדמשני הגמ' ב"מ וכתב דהרמב"ם סובר כסוגי' דקידושין דמידי דמצוה שאני דלא בעינן לדעת ולפ"ז כיון דנתן מעות וחשוב קנין לענין מי שפרע דאי לא יקנה איכא מ"ש וחשוב מידי דמצוה ולא בעינן לדעת וע"כ לא הביאו תירוץ זה וסוגי' דהכא קאי דאפי' במצוה בעינן מדעת כדמשני הגמ' ב"מ דשוי' שליח משא"כ לדידן:
והנה בתשובות אית' דזה טעמא של הרי"ף דסובר דאפי' אי זכות הוא לעבד ולא יכול לחזור מ"מ אינו משוחרר עד שיגיע לידו השטר שיחרור דכיון דזכי' הוא מטעם שליחות ושליחות שלא מדעת לא מהני כמו דיאוש שלא מדעת לא מהני ה"ה שליחות שלא מדעת לא מהני רק היכי דהוי זכות גמור חשוב לדעת משא"כ בעבד דאיכ' קצת חוב עכ"פ חשוב שלא מדעת וא"כ לפי מה דאית' בשמ"ק דיאוש שלא מדעת דלא מהני משום דאין ברירה הא אי יש ברירה מהני וממילא מהני אפי' שלא מדעת:
וניחא מה שהקשה על הרי"ף. ועי' בר"ן בגיטין הא תנן בתרומות העבד שהי' אוכל בתרומה ובאו ואמרו לו שעשה רבו ב"ח ר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר אלמא אע"פ שלא הגיעו לידו ש"ש הוא משוחרר וע"ש אך ר"א סובר דיש ברירה דסובר עומד אדם על המוקצה ואומר מכאן אני נוטל למחר וא"צ שירשום אלמא דסובר ברירה וכן ר"י במעשה דר"ג וזקני' ועי' בריטב"א שם וא"כ ל"צ מדעת דהא אפי' יאוש שלא מדעת מהני וע"כ לדידהו הוא משוחרר מיד משא"כ לדידן: