חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות
אות י · יומא דמשלם זמנו אי טענינן עבור היתומים שפרע
הנה זה פשיט הגמ' בב"מ דנאמן לומר פרעתי ביומא דמשלם זמנו ועי' בח"מ ס' ע"ח ועי' בתוס' ב"ב (ד' ד') דאמאי לא פשיט הגמ' דלא אמרינן מיגו במקום חזקה דאל"כ הא יש לו מיגו דפרעתי היום והיינו לפי הגירסא דגרסו ובא בזמנו ובתוס' תירצו דחשוב מיגו דהעזה וכבר הקשו הא בממון קיי"ל דאמרינן מיגו דהעזה ותירצו משום דל"ש ג"כ שיפרע ביומא דמשלם זמנו ומה"ט סובר הראב"ד דלא טענינן עבור היתומים דפרע דחשוב ל"ש ועיין בח"מ ס' ע"ח ולי נראה דלפי מה שכתבו על הא דאינו נאמן לומר שפרע בת"ז משום חזקה דאין אדם פורע בת"ז הגם דחזקה אינו רק לרובא דעלמא אבל בודאי מיעוטא איכא דפרעו בת"ז ולא אזלינן בתר הרוב בממון ותירצו דכיון דאיכא חזקת חיוב וע"כ מהני הרוב להוציא ודוקא היכי דספק בעיקר החיוב לא אזלינן בתר הרוב להוציא ודמיא לבו"ש דלאו ברי עדיף להוציא ומ"מ א"י א"פ חייב משום דאיכא חזקת חיוב. ובזה ניחא קושית הר"ן בכתובות על הא דאיבעי' להגמ' יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה אי אמרינן נכסי בחזקת אלמנה קיימא או בחזקת יתומים ופי' רש"י דאיירי במזונות להבא והקשה בר"ן דא"כ אפילו אי נכסי בחזקת יתומים קיימא אין נאמנים דהא ת"ז הוא ואיכא חזקה דא"א פורע בת"ז אך לפי מה דאיתא בראשונים דבמזונות בכל יום נעשה חיוב חדש ומה"ט בע"ח קדים למזונות אפי' אי אמרינן דמע"פ מוקדם קודם למ"ש מאוחר משום דמזונות חשוב מאוחר ועי' ליכא חזקת חיוב וממילא לא מהני חזקה דא"א פורע ת"ז להוציא דלא עדיף מרוב:
ולפ"ז יש לומר דהא דבממון אמרינן מיגו דהעזה משום דהא דחזקה דאין אדם מעיז הוא רק רובא אבל מיעוט בני אדם איכא שיכולין להעיז ואין הולכין בממון אחר הרוב וע"כ בממון אמרינן מיגו דהעזה וזה תינח היכי דספק בעיקר החיוב משא"כ הכא דספק על הפרעון דאזלינן בתר הרוב וממילא דל"א מיגו דהעזה ושפיר תירצו התוס' אך לפי הראב"ד דסובר דעכ"פ ל"ש דיפרע אדם בידמ"ז בלא"ה ניחא התוס' דתרתי בודאי לא אמרינן מיגו דהעזה ול"ש:
ועי' בס' קצה"ח ס' פ"ט דהקשה על הא דאיתא שם דדוקא לשכיר גופא תקנו שנשבע ונוטל ולא ליורשיו דכיון דהתקנה רק משום כדי חיו אבל ליורשיו לא תקנו וקשה דהא בב"מ פשיט הגמ' דנאמן לומר פרעתי בידמ"ז משכיר דמשמע רק משום כדי חיו נשבע ונוטל הא לא"ה בעה"ב פטור אלמא דנאמן לומר פרעתי בידמ"ז וא"כ מאי בכך דליורשיו לא תקנו ת"ל הא אנן לא טענינן דפרע דכיון דהוא ל"ש וא"כ אמאי אינו נשבע ונוטל מיורשי בעה"ב נהי דליכא התקנה מ"מ הא לא טענינן עבורם דפרע משום דהוא ל"ש:
והנה לכאורה נראה דהא דסובר הראב"ד דחשוב ל"ש זה לדידן דקיי"ל דעל ת"ז איכא חזקה דלא פרע וע"כ אמרינן דעל יודמש"ז נהי דחזקה ליכא אבל עכ"פ חשוב מילתא דל"ש משא"כ לאביי ורבא דסוברים דנאמן לומר שפרע ת"ז וליכא חזקה אז אמרינן דביומא דמשלם זמנו שכיח לפרוע וטענינן דפרע ובזה נראה לתרץ הרי"ף בב"ב דכתב וז"ל וכיון דרבה דאית ליה מיגו באומן סלקא לה בתיובתא שמעת מיניה דהאי דינא דאומן לא אמרינן מיגו הלכך בין ראה ובין לא ראה אע"ג דיכול לומר להד"מ היכי דליכא סהדי א"ל החזרתי לך בדאיכא סהדי והקשו עליה דהא בסוגיא משמע דגם אומן נאמן במיגו דאל"כ אמאי מהימן אומן כשהטלית בידו ועי' ברמב"ן שם:
וע"כ נראה דהקשו דמאי מקשה לאביי מהך ברייתא דאומן דתני דכל זמן שהטלית בידו על בעה"ב להביא ראיה דהרי קיי"ל דאומן קונה בשבח כלי וא"כ כשהטלית ביד אומן הגם כי לית ליה מיגו מ"מ כיון דהשבח הוא שלו אמאי לא יהא נאמן שהוא לא מכר לו השבח רק בשתים כיון דהשבח שלו וגם הטלית הוא בידו הגע עצמו אם אחד יש לו חפץ ואמר שמכרו בשתים והלוקח אמר שמכרו לו באחת האם נאמר דאין המוכר נאמן כשהחפץ בידו רק מחמת מיגו ותירצו דהא ע"כ הך ברייתא סובר דאין אומן קונה בשבח כלי דאל"כ אמאי בעבר זמנו אינו נשבע ונוטל ואין לומר דחזקה דאין עובר על ב"ת דהא אי אומן קונה ליכא ב"ת וע"כ דסובר דאין אומן קינה בשבח כלי אך קשה דהא בתוס' הקשה אמאי בע"ז אינו נשבע ונוטל דהא הך ברייתא אתא כר"י דסובר דקציצה נמי לא דכיר ור"י הא בעי שיהיה מודה במקצת וא"כ ע"כ איירי דהדינר שמודה לו לא פרע וא"כ איתרע דאין עובר על ב"ת דהא חזינן שעבר על ב"ת על דינר שהודה לו ותירצו דלא אתא כר"י רק לזה דקציצה נמי לא דכיר אבל לעולם דלא בעינן מב"מ ובזה לא סובר כר"י והקשו דא"כ אמאי בזמנו נשבע ונוטל נהי דלא דכיר הא הוי א"י א"נ ובתוס' לעיל כתבו דמשום דהוי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא משא"כ אי איירי בכ"ה תקשה הא הוי א"י א"נ ותירצו דאיירי שהדינר שמודה אומר שכבר פרע אלא דע"ז נשבע ונוטל דזה חשוב א"י א"פ והוה מב"מ מכח טענתו דהא זה מחויב לשלם וא"כ ממילא על הדינר שאומר דלא קצד לו וחשוב א"י לר"י דל"ס דדכיר א"כ אכתי הוי מתוך שאי"ל משלם אך לכאורה זה לא חשוב מב"מ דכיון דצריך לישבע השכיר אך כיון דהשבועה רק כדי להפיס דעתו של בעה"ב וע"כ חשוב מב"מ אך להסוברים דבכל א"י א"פ צריך התובע לישבע א"כ השבועה של השכיר מדינא ואכתי ל"ח מב"מ אך הכא שאני כיון דהוי יודמש"ז ול"ש דפרע ולא טענינן הב"ד דפרע וע"כ ליכא שבועה רק כדי להפיס דעתו וע"כ חשוב מב"מ דאל"כ תקשה מהא דפריך הגמ' וליתיב בלא שבועה ומה בכך דחשוב א"י א"פ אלא ודאי משום דהוא יומא דמישלם זמנו ליכא שבועה בא"י א"פ וע"כ השבועה רק כדי להפיס דעתו ואם כן חשוב מב"מ והוי על דינר השני חמשין לא ידענא דמחויב לשלם והנה זה ל"ש בעבר זמנו ואם כן נהי א ב"ת אי אומן קונה בשבח כלי מ"מ אינו נשבע ונוטל דנהי דלא דכיר לר"י הוי א"י א"נ ואין לומר דהוא מב"מ מכח טענתו דעל הדינר שמודה ואומר דפרע נשבע ונוטל זה ליתא דכיון דאינו נוטל רק בשבועה ל"ח מב"מ ואין לומר דהשבועה רק כדי להפיס ליתא דהא בע"ז דשכיח דפרע צריך מדינא לישבע כמו כל א"י א"פ וא"כ הדרי קושי' לדוכתא מאי פריך על אביי דילמא בטלית בידו דנאמן אינו משום מיגו רק משום דאומן קונה בשבח והוא מוחזק בשבח וע"כ נאמן לומר דלא מכר רק בשתים. אך על אביי לשיטתו דסובר דאדם פורע בת"ז ואמרנו לדי' יודמש"ז הוא שכיח וא"כ ע"כ איירי דהדינר שמודה לו לא פרע דאל"כ הוי א"י א"נ ול"ש דמב"מ מכח טענתו דכיון דצריך לישבע והשבועה הוא מדינא לאביי כמו בכל א"י א"פ הגם דהוא יודמש"ז וע"כ דאומר לא פרע והוי חמשין ידענא וכו' וא"כ תקשה גם בע"ז יהיה נשבע ונוטל דחזקה דאין עובר על ב"ת ליכא אי אומן קונה וחשוב חמשין ידענא וע"כ דברייתא סובר דאין אומן קונה וע"כ מקשה שפיר על אביי דע"כ משום מיגו מהימן משא"כ לדידן יש לומר דאומן לא מהימן במיגו וטעמא דברייתא בעלית בידו משום דאומן קונה ובע"ז הטעם משום דחשוב א"י א"נ משא"כ בזמנו דל"ש והשבועה רק כדי להפיס וחשוב מב"מ מכח טענתו וזה ל"ש באחר זמנו:
גם נראה לפי מה דהקשה בשמ"ק דמאי פשיט הגמ' משכיר התם שאני דמש"ה פרע בידמש"ז כדי שלא לעבור על ב"ת ותירץ בס' קצה"ח דגם בהשכיר בית לחבירו עובר משום ב"ת משום דבית דין תלוש יש לו דהו"ל תלוש ולבסוף חיברו ודמי לשכירות כלים דעובר על ב"ת ושפיר פשיט הגמ' שוכר משכיר דבשניהם איכא ב"ת ולפ"ז בחוב או בשכיר למ"ד אומן קונה בשבח כלי דליכא ב"ת י"ל דאין נאמן לומר דפרע ביודמש"ז. ובזה ניחא קושית התוס' הנ"ל דיש לו מיגו דפרעתי היום דליתא דבחוב דליכא ב"ת אין ראיה משכיר ואינו נאמן לומר דפרע ביודמש"ז וא"כ לפ"ז ל"צ לומר דמש"ה חשוב מב"מ מכח טענתו ואע"ג דאינו נאמן רק בשבועה משום דאינו רק כדי להפיס דעתו ולא דמי לכל א"י א"פ משום דל"ש דבלא"ה ניחא דליכא שבועה על השכיר כיון דהוא יומא דמשלם זמנו ואי אומן קונה אז ליכא ב"ת וא"כ אינו נאמן לומר דפרע ונוטל השכיר בלא שבועה וחשוב מב"מ וזה ל"ש בע"ז וא"כ לדידן ניחא אפי' אי אומן אינו נאמן במיגו מ"מ בעלית בידו נאמן משום דאומן קונה והא דבע"ז אינו נשבע משום דחשוב א"י א"נ ומב"מ מכח טענתו לא הוי דכיון דצריך לישבע משא"כ בזמנו אפי' שבועה ליכא על האומן דכיון דאומן קונה וליכא ב"ת אינו נאמן לומר פרעתי ביודמש"ז והא דפריך הגמ' על אביי משום דהא אביי סובר דאפי' בת"ז נאמן לומר פרעתי ופשיטא ביודמש"ז א"כ גם בזמנו אינו נוטל רק בשבועה ול"ח מב"מ מכח טענתו וע"כ דלא פרע לו והוי מב"מ וא"כ תקשה גם בע"ז אמאי אינו נשבע ונוטל וב"ת ליכא דאומן קונה וע"כ דברייתא לא סובר דאומן קונה וע"כ פריך שפיר על אביי משא"כ לדידן יש לומר כשיטת הרי"ף ובטלית בידו דנאמן הוא משום דאומן קונה ובזמנו חשוב מ"מ מכח טענתו וזה ל"ש בע"ז. אך מהפוסקים לא נראה כן רק אפי' היכי דליכא ב"ת נאמן לומר דפרע ביודמש"ז:
אך עכ"פ ניחא קושית קצה"ח הנ"ל דיש לומר דאפי' לשיטת הראב"ד דל"ש דפרע ביומא דמשלם זמנו זה היכי דליכא ב"ת משא"כ בשכיר דאיכא ב"ת אז יש לומר דשכיח דפרע ביודמש"ז שלא לעבור על ב"ת וע"כ פסקינן דשכיר אינו נשבע ונוטל מיורשי בעה"ב דליכא תקנת שכיר ואין לומר דב"ד לא טענינן עבור היתומים דשכיר שאני דשכיח:
וגם יש לומר דהא דסוברים דכל א"י א"פ צריך התובע לישבע זה לדידן דקיי"ל דא"י א"נ פטור וע"כ נהי דא"י א"פ חייב מ"מ מחויב לישבע עכ"פ משא"כ למד"ס דאפי' א"י א"נ חייב אז בא"י א"פ אפי' שבועה ליכא. ובזה ניחא הרי"ף הנ"ל דעל אביי לשיטתו דסובר דבו"ש ב"ע א"כ מקשה שפיר דאין לומר משום דאומן קונה דא"כ אמאי בע"ז אינו נשבע ונוטל דאין לומר משום דחשוב א"י א"נ דהא חשוב מב"מ מכח טענתו ואין לומר משום דצריך לישבע אפי' בא"י א"פ כיון דבע"ז שכיח דליתא דהא לאביי לשיטתו ליכא שבועה בא"י א"פ ובפרט נהי דחשוב א"י א"נ הא אביי סובר א"י א"נ חייב וע"כ דאין אומן קונה וע"כ פריך שפיר על אביי משא"כ לדידן יש לומר דאומן אינו נאמן במיגו ובטלית בידו דנאמן משום דאומן קונה ובע"ז משום דהוי א"י א"נ משא"כ בזמנו דחשוב מב"מ מכח טענתו דכיון דהשבועה רק כדי להפיס וזה ל"ש בע"ז ודו"ק:
ובדברי הקצה"ח הנ"ל ניחא קושית מהרש"א בב"מ (דף ק"ג) יע"ש בתוס' ד"ה נקיטת חמש שנין דכתבו וז"ל ולשון שני פי' ר"ח שהיה נכתב בשטר בזמן כך וכך שכרתי חצירו של פלוני עשר שנים במאה דנרים עשרה דינרים לכל שנה ואחר חמשה שנין טוען השוכר ואמר נקיטת שכירות חמש שנין כו' ואסיקנא דנאמן והקשה המרש"א דכיון דאליבא דר"נ קיימינן דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואפי' אפוך מפיך וא"כ הכא נמי אית לן למיתפס לשון ראשון עשרה שנים במאה דנרים וכיון דאין לשכירות אלא לבסוף חשוב ת"ז ואין השוכר נאמן וע"ש:
ולכאורה נראה לפי מה דאיתא בתומים ס' ע"ח לחלק הא דקיי"ל דבסתם הלואה נאמן לומר שפרע בתוך ל' יום אע"ג דסתם הלואה שלשים ובסמ"ע כתב לחלק משום דבקובע זמן איכא ג"ד דלא יהי' לו מעות קודם הזמן משא"כ בסתם הלואה ליכא ג"ד והקשה עליו וע"כ מסיק דבסתם הלואה אי תפס המלוה מהלוה א"צ להחזיר משא"כ בקובע זמן לא מהני תפיסה של המלוה וע"כ בסתם הלואה כיון דמהני תפיסה של המלוה וע"כ יכול להיות שפרע בתוך ל' יום משא"כ בקובע זמן דכיון דאפי' תפיסה לא מהני וע"כ החזקה אלים דלא פרע בת"ז וע"ש ולפ"ז הכא כיון דאמר שני לשונות ואי יתפוס ממנו אז אמרינן דתפיס לשון אחרון עשרה דנרים לשנה והוי לאחר זמנו וממילא כיון דמהני תפיסה של המשכיר ליכא חזקה דא"א פורע בת"ז ונאמן כמו בסתם הלואה:
אך לפי הקצה"ח הנ"ל יש לומר דכיון דלענין איסור ב"ת אזלינן להחמיר ותפוס לשון אחרון ועובר על ב"ת אי לא ישלם וממילא ליכא חזקה דת"ז דמוכרח לשלם כדי שלא לעבור על ב"ת ודו"ק:
ולכאורה נראה על קושית התוס' הנ"ל דיש לו מיגו דפרעתי היום דהא ביומא דמישלם זמנו נאמן לומר פרעתי דהנה הרשב"ם פי' בב"ב דמש"ה שני יב"ש אין מוציאין שט"ח זה על זה דיכול לומר דהוא היה המלוה ופרע לו והחזיר לו את השטר והקשה בתומים ס' מ"ט דבת"ז דל"ש לומר דהוא היה המלוה רק דפרע דהא חזקה דא"א פורע בת"ז ואמאי אין מוציאין זע"ז בת"ז דל"ש טעמא של הרשב"ם והקשו דלא מהני החזקה דלא עדיף מרוב להוציא ממון ובעלמא ניחא משום דאיכא חזקת חיוב משא"כ הכא דהספק על עיקר החיוב לא מהני החזקה להוכיח שהוא חייב לו ולכאורה יש לומר דבאמת איכא חזקה דכאן נמצא וכאן היה ומסתמא הוא המלוה אך דע"י חזקה זו אין מוציאין ממון ועי' בנ"י ביבמות דכתב דזה טעמא של ר"א בכתובות דחולק על רבא שם דמתרץ דכאן נמצא וכו' וע"כ כיון דחזקה דת"ז דחשוב רוב עם חזקה דכאן נמצא מהני גם להוציא:
ויותר נראה דלא צריכין לחז"ח וסגי בהך חזקה לחוד דכיון דאפי' ביומא דמש"ז ל"ש דפרע דמש"ה לא טענינן עבור היתומים א"כ ע"כ בת"ז ל"ש כלל והוי המיעוט מיעוטא דמיעוטא דיפרע בת"ז ומיעוטא דמיעוטא אפי' בממון אזלינן בתר הרוב ומהאי טעמא במיעוטא דמיעוטא לא אמרינן סמוך מיעוט לחזקה ועי' ברא"ש פ"ק דחולין וע"כ שפיר הקשה בתומים:
וראי' דהא בריטב"א איתא ועי' בש"ך ס' קכ"ו על הא דאין שכירות אלא לבסוף אפי' חיוב ליכא מקודם ולא דמי לחוב דעכ"פ חיוב איכא קודם הזמן משא"כ בשכירות וא"כ תקשה אמאי בשוכר אומר שפרע בת"ז דאינו נאמן אלא ודאי דל"צ לחזקת חיוב כלל משום דמיעוטא ל"ש כלל שיפרע בת"ז וע"כ ל"ח למיעוט ולפ"ז דהא דנאמן לומר שפרע ביומא דמ"ז משום דאז ליכא מיעוטא דמיעוטא רק מיעוט לחוד ולא מהני הרוב להוציא וחזקת חיוב ל"ש בשכירות לפי הריטב"א הנ"ל משא"כ בהלואה דאיכא חזקת חיוב ע"כ אפי' ביומא דמשלם זמנו דכיון דעכ"פ ל"ש שיפרע ואיכא חזקת חיוב אינו נאמן לומר פרעתי וליכא מיגו ואין ראי' משכירות דליכא חז"ח ודו"ק:
ועי' בריש גיטין דכתבו בתוס' דלעולם דלא טענינן עבור היתומים מזוייף ומ"מ ל"ש לא שבקת חל"ב דטענינן להו פרוע וכתבו דנפק"מ בת"ז דאז לא טענינן פרוע והקשה הפ"י הא איבעיא דלא איפשוט אי אמרינן מיגו במקום חזקה וקיי"ל קולא לנתבע והיה אביהם נאמן לומר פרעתי במיגו דמזוייף ואמאי לא טענינן עבור היתומים פרעתי אפי' בת"ז וע"ש:
ונראה דבאמת איכא נפקותא באיכא ע"א על הקיום דאז אביהם לא היה נאמן לומר פרעתי דחשוב מתוך שא"י לישבע להכחיש את העד משלם ועי' בח"מ ס' נ"א אך הפוסקים סוברים דכיון דאפי' איכא שני עדים על הקיום והלוה טוען פרעתי לא היה נאמן המלוה רק בשבועה וע"כ בע"א ל"ח מתוך שא"י לישבע משלם ולפ"ז יש לומר דכוונתם דנפקותא בת"ז ואיכא ע"א על הקיום דאז אביהם גופא לא היה נאמן דחשוב מתוך ושבועה ליכא דהוא ת"ז ודו"ק: