חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות
אות י
יוקר הגזילה
אי משלם כשעת הגזילה או כדהשתא
עיין בב"ק (דף ס"ה) דרבה סובר האי מאן דגזל חביתא דחמרא מעיקרא שויא זוזא ולבסוף ארבעה זוזי תברה או שתיה משלם ארבעה איתבר ממילא זוזא ועיין בב"מ פרק המפקיד ועיין בח"מ דתמה בסמ"ע על הפוסקים דלא כרבה דאפי' בתברה או שתיה לא משלם ד' ואמאי דהא דרצה הגמ' לומר דרבה כתנאי כב"ש הא דחי דכ"ע כרבה ופליגי בשבח גזילה אי לנגזל או לגזלן ונראה דהנה הלח"מ הקשה על שיטת הרמב"ם דסובר דהא דשבח גזילה לגזלן זה רק לאחר יאוש א"כ תקשה מהא דמסיק הגמ' ב"מ (דף מ"ג) על הא דמקשה לימא רבה כתנאי ומסיק אלא הכא בשבח גזילה פליגי ובפלוגתא דהני תנאי והא התם בפקדון ל"ש יאוש ואעפ"כ סובר חד דלגזלן הוי יע"ש מה שמתרץ ולכאורה נראה דהא במ"מ הקשה דהא למ"ד דיאוש קונה ע"כ הא דשבח גזילה לגזלן קודם יאוש דאי לאחר יאוש קנה הכל לא השבח לבד אלא ודאי דהא דשבח גזילה לגזלן אפי' קודם יאוש וע"כ צריכין לומר דמ"ד דיאוש קונה הוי אפי' קודם יאוש שבח גזילה לגזלן והרמב"ם דסובר דבעינן יאוש זה לדידן דיאוש לא קנה אז יש לומר דלשבח גזילה בעינן יאוש. ולפ"ז כיון דהסוגיא קאי לרבה דסובר דיאוש קונה ולדיד' ע"כ שבח גזילה לגזלן אפי' קודם יאוש וע"כ קאמר שפיר דפליגי בשבח גזילה ולפ"ז לדידן דיאוש לא קנה וא"כ שבח גזילה בעינן יאוש והתם ל"ש יאוש וע"כ דפליגי בדרבה ורבה כב"ש וע"כ לא קיי"ל כרבה:
ובזה ניחא הא דאיתא בכתובות מה איכא בין אביי לרבא זר שאכל תרומה דלאביי פטור ולרבא חייב ופריך ולאביי פטור הא מדאגבהה קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכל ליה וקשה הא נפ"מ בעת הגבהה היה שוה זוזא ובעת אכילה שויה ארבעה דלרבא דמיתת שמים אינו פוטר וא"כ הא בשתיה משלם ארבעה משא"כ לאביי דאי אפשר לחייבו על שעת אכילה רק על הגבהה וא"כ לא משלם רק זוזא אך לרבא דסובר בב"ק דיאוש לא קנה וא"כ הא דשבח גזילה לגזלן רק לאחר יאוש א"כ ע"כ לא קיי"ל כרבה כהנ"ל וא"כ ליכא נפקותא זו דהא לרבא אין משלם לעולם ארבעה כדהשתא וניחא קושית התוס' שם דאמאי לא מקשה קושיא זו על מתניתין דפסחים דמשני דמש"ה במזיד פטור משום דרחב"ה וקשה הא מדאגבהה קניא אך התם יש לומר דנפ"מ היכי דבשעת אכילה שויא ארבעה דבשוגג דליכא כרת משלם כדהשתא משא"כ במזיד דמשלם כשעת הגבהה וע"כ לא מקשה רק על רבא לשיטתו דסובר דיאוש לא קנה א"כ ע"כ לא קיי"ל כרבה:
וגם נראה לפי מה דסוברים הראשונים דאפי' אי יאוש קני חשוב מה"ב ועיין ברמב"ן הטעם משום דאפי' היכי דקניה ביאוש או בשינוי לצי"ש צריך להחזיר וע"כ הוי מה"ב ולפ"ז יש לומר דאפי' אי יאוש קנה מ"מ שבח גזילה לא קני הגזלן רק לאחר יאוש ונפ"מ דגוף הגזילה אף דקני מ"מ לצי"ש צריך להחזיר משא"כ השבח גזילה קני לגמרי ואפי' לצי"ש ל"צ להחזיר. אך נראה דזה תליא בפלוגתא דאביי ורבא בב"ק דאביי סובר דר"ש ב"י וכן ב"ש סובר דשינוי במקומו עומד ורבא דחי דמהתם אין ראיה משום דהוי מה"ב וא"כ אביי סובר דהיכי דכבר קנה ליכא משום מה"ב וע"כ משום דאפי' לצי"ש א"צ להחזיר היכי דקנה ורבא סובר דלצי"ש צריך להחזיר וע"כ הוי מה"ב וא"כ ניחא קושיא הנ"ל דאמאי לא קאמר נפקותא היכי דנתייקר בשעת אכילה דהא הרמב"ם סובר דבעינן דווקא יאוש ואז קני שבח הגזילה וקשה מסוגיא דב"מ דמסיק דפליגי בשבח גזילה והתם ליכא יאוש וע"כ דסוגיא דהתם קאי לאביי דאפי' לצי"ש א"צ להחזיר א"כ לאחר יאוש הכל שלו ואפי' לצי"ש א"צ להחזיר וע"כ דשבח גזילה קני אפי' קודם יאוש והרמב"ם לא קאמר רק לפי מה דקיי"ל כרבא דאיכא משום מה"ב וע"כ משום לצאת יד"ש צריך להחזיר וא"כ יש לומר דבעינן יאוש וא"כ לדידן דקיי"ל כרבא ובעינן יאוש ע"כ לא פליגי התם בשבח גזילה דל"ש התם יאוש וע"כ פליגי בדרבה וע"כ לא קיי"ל כרבה וע"כ לא קאמר נפקותא זו דהא לרבא לא קיי"ל כרבה ובזה אמרתי אי אמרינן בשינוי אי אינו רוצה לקנות בשינוי אי אמרינן דלא קנה ועיין במ"מ מה שהקשה על הרמב"ם דכתב ואם נשבר הכלי והבעלים רוצים ליטול השברים דנוטלין ותמה דהא קנה בשינוי ועיין במחנה אפרים דכתב דמסתמא בנשבר הגזלן לא רצה לקנות וחולקין על זה דכיון דהא דקנה הגזלן לענין חיוב אונסים ע"כ אינו תלויה בדעתו דאפי' אי לא רצה לקנות בשינוי קנה:
ובזה ניחא קושית התוס' בסוכה פ' ג' על הא דפריך הגמ' על ר"ה וליקני בשינוי מעשה או בשה"ש דאמאי לא מקשה קושיא זו על מתני' דקתני דלולב הגזול וקשה דהא קני בש"מ. אך על מתני' יש לומר דהא דקתני פסול באינו רוצה לקנות ובלולב לכ"ע לא קני' דל"ש לומר דכיון דקנה לחיוב אונסים דהא איתא בסנהדרין דהטעם דגזלן חייב באונסין משום דלא גרע משאלה ובתשובות הר"ן איתא דשואל ספר אינו חייב באונסין דאין כל הנאה שלו דגם הבעלים יש להם הנאה דמרויחין פרוטה דר"י וא"כ ה"ה בלולב וממילא דה"ה הגזלן דאינו חייב באונסין וא"כ לכ"ע באינו רוצה לקנות לא קנה וע"כ לא קשה על מתני' וע"כ פריך על ר"ה דקאמר דקנה ביאוש ושר"ש וא"כ ע"כ דאיירי ברוצה לקנות וע"כ פריך שפיר וליקני בשינוי מעשה:
ולכאורה נראה דמש"ה מהני אפי' שינוי החוזר דכיון דבלא"ה קיימא ברשותו לענין אונסין וע"כ סגי בשינוי כ"ד אפי' שינוי החוזר ובזה יש לומר דהא דלא הביאו דין של ר"ה באוונכרי דהא הגמ' משני משום דהוי שינוי החוזר אך תקשה דכיון דהוי ברשותו לאונסין מהני שינוי החוזר אך ר"ה לשיטתו דסובר בב"מ דהיתר תשמיש חייב באונסין וא"כ יש לומר דסובר פרוטה דר"י והא דבעינן נשתמש כדי שיהיה חייב באונסין באבידה ועיין בב"מ פרק ב' וא"כ כיון דסובר פרוטה דר"י א"כ שואל לולב אינו חייב באונסין וה"ה גזלן וע"כ משני שפיר דשינוי החוזר הוא משא"כ לדידן דקיי"ל כר"נ דהיתר תשמיש אינו חייב באונסין וא"כ ע"כ דלא פסקינן פרוטה דר"י דאל"כ למאי קתני דאי נשתמש חייב הא אפי' בלא נשתמש הוא ש"ש אלא ודאי דלא קיי"ל כר"י ועיין בתוס' שבועות ובש"ך ס' ע"ב וא"כ הוא ברשותו לאונסין וע"כ קנה אפי' בשינוי החוזר וע"כ השמיטו דינא דר"ה דהא קני בשינוי מעשה הגם דשינוי החוזר הוא:
ועיקר נראה דדין זה אי מהני בשינוי אינו רוצה לקנות תליא בזה דאי אמרינן דהיכי דקנה בשינוי ליכא משום מה"ב משום דאפי' לצי"ש אינו צריך להחזיר אז אמרינן דקני בע"כ אפי' אי אינו רוצה לקנות משא"כ לרבא דסובר דאיכא משום מה"ב משום דלצי"ש צריך להחזיר וע"כ אפי' בשינוי אי אינו רוצה לקנות לא קנה. ובזה ניחא קושית התוס' ב"ק (דף ס"ה) ד"ה הא מני בית שמאי דכתבו דהאי שנויא ליתא לרבא דאית ליה דטעמא דב"ש משום דמאיס וחשוב מה"ב יע"ש אך לפי מה שהקשו מאי פריך הגמ' ואי ס"ד קנייה בשינוי אמאי משלם שלו הוא טובח שלו הוא מוכר דילמא איירי באינו רוצה לקנות דאז אינו שלו והוכיחו דאפי' באינו רוצה לקנות קנה וזה הכל לאביי דהוכיח דב"ש סובר דשינוי במקומו עומד ול"ס דמה"ב והיינו משום דאפי' לצי"ש ל"צ להחזיר משא"כ לרבא דסובר משום דמאיס לדידי' בלא"ה לא קשה קושית הגמרא דאיירי באינו רוצה לקנות:
והנה לפי מה שאמרנו דרבה ע"כ סובר דאפי' לצי"ש א"צ להחזיר דאי צריך להחזיר א"כ הא דשבח גזילה לגזלן הוא דווקא לאחר יאוש ואין לומר דלאחר יאוש הכל שלו דנפ"מ צי"ש דשבח אפי' לצי"ש ל"צ להחזיר וא"כ אי אפשר לומר דפלוגתא הוי בשבח גזילה דהתם לא שייך יאוש וע"כ דרבה כתנאי וא"כ ע"כ רבה סובר דאפי' לצי"ש ל"צ להחזיר וא"כ אי אפשר לומר דווקא לאחר יאוש דא"כ אפי' הקרן שלו. ובזה ניחא קושית התוס' בב"ק (דף ס"ז) אי אמרינן דאפי' בכבר קנה איכא משום מה"ב ופסול להקרבה א"כ מאי פריך אביי על רבה מקרבנו ולא הגזול לעולם דיאוש קני ואפ"ה פסול להקרבה משום מה"ב יע"ש ולכאורה נראה דהא בלא"ה הקשו לפי מה דאיתא בתוס' דמש"ה סובר ר"י דחטאת הגזולה מכפרת משום דלא סובר מה"ב וקשה דהא ר"י סובר בשופר של עולה לא יתקע דסובר דמצות ליהנות ניתנו והיינו משום מה"ב ועיין בס' ש"א אלמא דר"י סובר מה"ב דאל"כ מה בכך דליהנות ניתנו וע"כ נראה לפי מה דאיתא בריטב"א בסוכה על הא דקאמר שם ואי קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא וקשה דמ"מ הוי מה"ב ותירץ לחלק דבשלמא מטלטלין דאפקיען הגזלן מרשות בעלים דא"י להקדישו וע"כ הוי מה"ב משא"כ קרקע דאי אינה נגזלת א"כ היא ברשות בעלים לכל דבר דהא קיי"ל דאע"ג דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדישו משום דאינו ברשותו מ"מ קרקע גזולה יכולין הבעלים להקדישו וא"כ לא הפקיע מרשות בעלים וע"כ אפי' מה"ב ליכא ולפ"ז יש לומר לפי מה דאיתא בכ"מ דקדושת הגוף דכיון דמפקיע מידי שיעבוד וע"כ חל גם על דבר שלב"ל וה"ה על אינו ברשותו וא"כ הוא ברשות בעלים להקדישו וממילא ליכא משום מה"ב בשור תם שראוי להקרבה ודמי לקרקע וע"כ סובר ר"י דמכפרת וזה ל"ש בשופר של עולה אי ליהנות ניתנו וע"כ התם מודה ר"י דאמרינן מה"ב ולפ"ז יש לומר דעיקר הוכחה דאפי' היכי דכבר קני איכא משום מה"ב משום קודם קנין דכיון דהוא ברשות בעלים להקדישו ולא הפקיעו מרשות בעלים דמי לקרקע וליכא משום מה"ב וע"כ דמה"ב דנפ"ל מקרא גבי קרבן הוא לאחר קנין דאז אינו ברשות בעלים להקדישו ובתוס' גיטין איתא דאליבא דאביי דסובר דלמפרע גובה לא אמרינן דהקדש מפקיע מידי שעבוד וממילא לא חל לדיד' על אינו ברשותו להקדיש וא"כ לדיד' יש לומר דלאחר קנין ליכא משום מה"ב רק קודם קנין ומ"מ הוי מה"ב דכיון דאינו ברשותו ולא דמי לקרקע וע"כ אביי לשיטתו שפיר מקשה על רבה דאי יאוש קני ליכא משום מה"ב:
ובזה ניחא הא דאיתא בב"ק (דף ל"ג) פלוגתא דרי"ש ור"ע אי בע"ח הוי הניזק או שותפין נינהו מאי בינייהו הקדישו ניזק ועיין ברש"י שם דפי' דמיירי בשוה מנה שנגח לשוה מאתים ותמהו דאמאי לא פי' דשור שוה מאתים שנגח לשוה מאתים. אך לפי מה דהקשה בשמ"ק דהא לכ"ע לא יכול להקדישו דאינו ברשותו אך לפי כ"מ הנ"ל ניחא דהא קדושת הגוף דכיון דמפקיע מידי שעבוד ה"ה דחל על אינו ברשותו וזה דווקא בשור שוה מנה שנגח לשוה מאתים דאז כל השור של הניזק ויכול להקדישו קדושת הגוף וע"כ חל אפי' על אינו ברשותו משא"כ שור שוה מאתים שנגח שוה מאתים דאין לו רק חצי לא יכול להקדישו רק קדושת דמים וקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד ולא מצי לחול על אינו ברשותו ולא יכול להקדישו אפי' לר"ע. וניחא קושית התוס' שם דלאביי דסובר למפרע הוא גובה אמאי לא יכול להקדישו אפי' לרי"ש דבע"ח נינהו יע"ש אך לאביי דלא מפקיע מידי שיעבוד וממילא לא חל על אינו ברשותו א"כ לאביי בלא"ה לא חל הקדש משום דאינו ברשותו:
אך לפי מה שאמרנו דרבה ע"כ סובר דהיכי דכבר קנה אפי' לצי"ש ל"צ להחזיר וממילא ליכא משום מה"ב ושפיר פריך אביי על רבה לשיטתו דש"מ דיאוש לא קניה דאל"כ גם מה"ב ליכא גם נראה דהא עיקר טעמא של הרמב"ם דשבח גזילה דווקא לאחר יאוש הוא לגזלן ולא אמרינן דלידה חשוב שינוי אך משום דחשוב שינוי החוזר וא"כ השביחו ברשות בעלים וע"כ רק מפני תקה"ש הוא לגזלן וע"כ בעינן יאוש והנה התוס' ב"ק (ד' הנ"ל) הקשה דבסמוך נפקא לרבה דשינוי קונה מקרא דאשר גזל ותירצו דרבה איירי בשינוי החוזר ורבה סובר דאפי' שינוי חוזר קונה וא"כ לדיד' לידה חשוב שינוי וא"כ השבח לגזלן אפי' קודם יאוש וע"כ שפיר מוקי לה הגמ' לרבה דפליגי בשבח גזילה אע"ג דהתם ל"ש יאוש וניחא קושית הל"ח והנה האחרונים הקשו על הרמב"ם דסובר דשינוי החוזר לא קניה הא מוכח מדאיצטריך קרא אשר גזל ולא ילפינן מאתנן ע"כ דאתיא אפי' לשינוי החוזר קני ועי' בקצה"ח דכתב דגזל מאתנן לא ילפינן דה"א דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וע"כ צריכין קרא דאשר גזל דאפי' בגזל קני שינוי ולעולם דווקא שינוי שאינו חוזר וע"ש. ולפ"ז לדידן דקיי"ל כרבא ושינוי החוזר לא קני' ולידה ל"ח שינוי ואם כן בעינן דווקא יאוש וא"כ לא מצינן לומר דפליגי בשבח גזילה דהא התם ל"ש יאוש וע"כ דפליגי בדרבה וב"ש כרבה וע"כ לא קיי"ל כרבה ולפ"ז ניחא קושית התוס' הנ"ל דאמאי לא מקשה על מתני' דפסחים מדאגבהה קני' דהתם יש לומר דנפ"מ דבשעת אכילה שויה ארבעה דבמזיד פטור מלשלם רק כשעת הגבהה וע"כ לא מקשה רק על רבא לשיטתו דסובר דאי עביד לא מהני ושינוי חוזר לא קניה וא"כ בעינן לשבח גזילה דווקא יאוש וא"כ דפליגי בדרבה וא"כ לא קיי"ל כרבה ודו"ק:
ועי' בב"ק (ד' ס"ה) בתוס' ד"ה גופה דהקשה מאי קמ"ל רב דקרן כעין שגנב מתני' היא דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ועוד הא דבעי מ"ט דרב ליבעי מ"ט דמתניתין ונראה דהנה בשמ"ק פ' המפקיד הקשה וז"ל אני תמה כיון דאמרינן דכי איתא הדרא למריה בעיני' ורחמנא חייבו לגזלן באונס אמאי לא חייב באונס דהשתא ותברא דממילא נמי איהו מחייב עלה דהא חייב באונסין וי"ל דשאני שואל דמשעת משיכה מחייב במזונותיה ולא מחייב באונסין עד שעת שבירה ומיתה וברשותא דמרה הוא למכירה וקו"ח להקדישו אבל גזילה דכיון דמשעת משיכה מחייב באונסין ואינו ברשות הבעלים להקדישו לא מחייבין ליה באונסין אלא כמעיקרא דשעת משיכה דגזילה כשעת מיתה דשאילה יע"ש ובזה ניחא קושיתם על הא דמתנה ש"ח להיות כשואל אי אמרינן דמשעת משיכה נשתעבד נכסי א"כ הוי דבר שאינו קצוב דכיון דשומר משלם כשעה שנאבד מהעולם לענין יוקרא וזולא ולפי זה ניחא דהא אי אמרינן דמשעת משיכה נשתעבד אם כן גם שומר התשלומין דידיה משעת משיכה כגזלן והוי דבר קצוב:
ועי' ברשב"א ב"ק דמחלק דשואל לא קני כלל ולא אפקיעו מרשות הבעלים כי הבעלים יכולין להקדישו ולמוכרו וע"כ חיובו על שעת האונס אבל גזלן משעת הגזילה אפקיע מרשות בעלים וכיון שכן על האי שעתא בעינן לחייבו כל היכי דלא עביד בה מעשה אחרינא ולפ"ז ניחא קושית התוס' דהא רב לשיטתו דסובר דאדם מקנה דשלב"ל וה"ה אינו ברשותו וא"כ אכתי ברשות בעלים להקדישו ולמוכרו א"כ דמי לשומרין וה"א דמשלם כשעת שנאבד מהעולם וע"כ פריך הגמ' מ"ט דרב ולא בעי מ"ט דמתניתין דידע לחלק משום דאינו עומד ברשות הבעלים להקדישו וע"כ משלם כמעיקרא משא"כ לרב אכתי הוא ברשותו לכל דבר וע"כ בעי מ"ט דרב ומשני דיליף מקרא ודו"ק:
והנה מה שכתבנו אי בשינוי מעשה באינו רוצה לקנות אי קני לכאורה נראה דזה תליא בדברי רש"י בתמורה דסובר דאי אמרינן דאי עביד לא מהני אז שינוי לא קני רק מדרבנן והא דמצינו בכל מקום דשינוי קני הוא רק מדרבנן ועי' בס' ע"ח שהקשה לפ"ז מאי פריך הגמ' וליקני בשה"ש או בש"מ הא י"ל דר"ה סובר כרבא דאי עביד לא מהני ואז שינוי לא הוי קנין מהתורה רק מדרבנן ולא נפיק ביה וע"ש:
והנה לפי מה דסובר הרמב"ם דביאוש ושר"ש לא קני רק החפץ אבל הדמים צריך להחזיר ובאחרונים איתא ועי' בח"ס משום דמהראוי לומר דלא קני ביאוש ושר"ש דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני רק דילפינן דכיון דגלי רחמנא קרא דאשר גזל דשינוי קונה ול"א אי עביד לא מהני ע"כ ה"ה יאוש ושר"ש וע"כ כיון דלא ידעינן דהוי קנין רק משינוי וע"כ כיון דבשינוי צריך להחזיר הדמים ה"ה ביאוש ושר"ש וע"ש ולפ"ז נראה לפי מה דאיתא בתוס' תמורה דהיכי דנעשה ממילא ול"צ למעשה דידיה ל"ש אי עביד לא מהני דלא גרע מנעשה ממילא וע"ש וא"כ אי רשות יורש כרשות לוקח וא"כ כל לוקח ל"צ להחזיר הדמים דהא ל"צ למילף משינוי דהא ל"ש אי עביד לא מהני ולא קני ביאוש ושר"ש דהא לא גרע מאי השר"ש נעשה ממילא דכיון דחזינן דאפי' רשות יורש דנעשה ממילא חשוב שר"ש וע"כ כל לוקח ל"צ להחזיר הדמים. וניחא מה שהקשו הא דקאמר רב"ח ז"א רשות יורש כרשות לוקח וקשה מ"מ אמאי פטורין מלשלם ולפ"ז דאי רשות יורש כרשות לוקח וא"כ אפי' אי השר"ש נעשה ממילא חשוב שר"ש וא"כ ממילא ל"ש בלוקח אי עביד לא מהני דלא גרע ממילא דחשוב שר"ש לקנין וא"כ ממילא ל"צ להחזיר הדמים דכיון דל"צ למילף משינוי דמהני שר"ש רק לדידן דלאו כרשות לוקח ושייך אי עביד לא מהני וע"כ סובר הרמב"ם דצריך להחזיר הדמים. ולפ"ז אי אפשר לומר דר"ה סובר כרבא דא"כ מאי מהני היאוש ושר"ש הא אי עביד לא מהני וקנין השינוי רק מדרבנן וה"ה קנין היאוש ושר"ש וע"כ דר"ה סובר דהוי קנין מדאורייתא וע"כ דסובר דגם קנין שינוי הוא מדאורייתא וע"כ שפיר פריך וליקני בשינוי מעשה וניחא בזה קושית התוס' דאמאי לא פריך על מתניתין דקתני לולב הגזול פסול ואמאי וליקני בשה"ש אך על מתניתין יש לומר משום דזה רק קנין מדרבנן משום דאי עביד לא מהני ולא מהני לדאורייתא וע"כ מקשה רק על ר"ה דסובר דקניה ביאוש ושר"ש אלמא דסובר דקנין שינוי הוא מדאורייתא דאי לא גם יאוש ושר"ש לא מהני ועל כן מקשה וליקני בשינוי ודו"ק:
יאוש ושינוי החוזר ושינוי דממילא
והנה מה שאמרנו אי שינוי החוזר קני תליא בפלוגתא דאביי ורבא דאליבא דאביי דאי עביד מהני וע"כ הא דצריכין קרא דאשר גזל דאפי' שינוי החוזר קונה משא"כ אליבא דרבא דאי עביד לא מהני לא מהני שינוי החוזר ובזה פי' הא דקאמר הגמ' בתמורה דאיכא בינייהו שינוי קונה והיינו שינוי החוזר דלרבא לא מהני משא"כ לאביי ועי' בקצה"ח ובזה ניחא הא דהקשו על הא דפריך אביי לרבא מקרבנו ולא הגזול אי לפני יאוש פשיטא וקשה הא איצטריך לאשמעינן דאף אם היה שינוי החוזר דהיינו רחל וגזזה פרה וילדה דלשיטת הרמב"ם חשוב שינוי החוזר וה"א דקניה. אך אביי לשיטתו שפיר מקשה דהא לדיד' דאי עביד מהני קניה אפי' בשינוי החוזר אלא ודאי דלא איירי בשינוי החוזר וע"כ פריך פשיטא. וניחא בזה קושית התוס' סוכה ריש לולב הגזול דאיך אפשר לומר לפני יאוש דא"כ תקשה פשיטא דהא לדידן דקיי"ל כרבא דאי עביד לא מהני אפשר לומר לפני יאוש ואשמעינן דאפי' שה"ח לא קני ופסול להקרבה. אך תקשה מהא דמשני אביי בב"ק פ' הגוזל (ד' צ"ד) תנא דידן קתני שינוי דרבנן דהדרא אלמא דאביי גופא סובר דשה"ח לא קני אף דסובר דאי עביד מהני:
ועי' בס' ע"ח דפי' על הא דקאמר דא"ב שינוי קונה היינו שינוי דממילא דלרבא דסובר דאי עביד לא מהני בכל מקום וכדי שלא תקשה קרא דאשר גזל דילפינן מזה דשינוי קונה דאלמא אי עביד מהני וע"כ משום דל"ש אי עביד לא מהני משום דלא גרע מנעשה ממילא כמו דאיתא בתוס' תמורה וא"כ ע"כ לרבא דאפי' שינוי דממילא קנה משא"כ לאביי דאי עביד מהני וא"כ בכל מקום אי עביד מהני וע"כ שינוי דממילא לא קני דבשלמא לרבא דאי עביד לא מהני ומקרא דאשר גזל משמע דשינוי קונה וזה הכלל בתורה דכל עוד שנוכל לומר שאינו גזה"כ עלינו להחזיק כן וע"כ דרבא סובר דגם שינוי דממילא קונה ואז לא הוי גזה"כ משום דלא גרע מנעשה שינוי דממילא משא"כ לאביי דבכל מקום מהני וליכא גזה"כ וע"כ יש לומר דשינוי דממילא לא קני ועי' בתוס' תמורה דכתבו דמש"ה בצורם אוזן בכור ל"א דאי עביד לא מהני דלא גרע מאילו נפל המום מאליו וע"ש וה"ה לענין שינוי לרבא וע"ש:
ובזה ניחא הא דאיתא בגיטין (ד' נ"ה) דפליגי שם עולא ור"י דעולא סובר דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת ור"י סובר ד"ת מכפרת אפי' נודעה ומקשה רבא מהא דגנב והקדיש ואח"כ טבח דפטור מדו"ה ותני עלה דבחוץ ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קנה אמאי חייב כרת ומשני כרת מדבריהם דאוקמא רבנן ברשותו כי היכי דלחייב כרת וכו' והקשו דאמאי לא משני כדמשני הגמ' בב"ק דאיירי שהקדישו בעלים ביד גנב ולעולם דאיירי לפני יאוש:
וע"כ נראה דהנה אי אפי' בטביחה לא אמרינן דיש שליח לדבר עבירה א"כ בגנב ושחט ע"י אחר אף דהוי שינוי מ"מ חשוב שינוי דממילא אך כיון דבטביחה חייב אפי' ע"י אחר אז גם בנשחט ע"י שליח כיון דבזה יש שליח לדבר עבירה וחשוב כאילו נשחט ע"י המשלח לא חשוב שינוי דממילא ועיין במקנה בקידושין דבשלמא אי אמרינן דגם בטביחה אין שליח לדבר עבירה ול"ח כאילו עשה המשלח ממילא ל"ח רק שינוי דממילא משא"כ כיון דבטביחה יש שליח לדבר עבירה וחשוב כאילו השחיטה נעשה ע"י המשלח א"כ ל"ח שינוי דממילא רק בידים אך נראה לפי מה דאיתא במהרי"ט דאי ילפינן דבטביחה חייב ע"י אחר מוטבחו ע"כ הא דחייב דו"ה בטבח ע"י אחר דהוא משום שליחות דהא כתיב וטבחו דמשמע דהוא ישחוט וע"כ דהוא בתורת שליחות וממילא בנשחט ע"י מי שאינו בר שליחות כגון ע"י קטן פטור מדו"ה משא"כ אי ילפינן מדכתיב או או ותחת לרבות את השליח אז אמרינן דאינו משום שליחות רק כיון דנשחט ע"י רצונו שהיה בזה ע"כ חייב דו"ה ולא משום דחשוב כאילו הוא בעצמו עשה מעשה שחיטה דלאו משום שלוחו כמותו חייבו התורה רק משום שנשחט לרצונו ואפי' בנשחט ע"י קטן דאינו בר שליחות חייב משא"כ לרבא דיליף מוטבחו נשמע מדרש זה דהחיוב בטביחה ע"י אחר משום שלוחו של אדם כמותו דהא אמר קרא וטבחו שמשמעותו שהוא בעצמו ישחוט יע"ש. ובזה נראה לפרש תוס' ב"ק דהקשו על הא דפריך הגמ' אי בטובח ע"י אחר מ"ט דרבנן דפטרי דילמא טעמא דרבנן דלא דרשו או ותחת לרבות השליח ותמהו דא"כ אפי' טבח בחול פטור המשלח משום דאין שליח לדבר עבירה וגם תמהו דאמאי לא כתבו דגם זה לא סוברים דמקשינן טביחה למכירה שחייב ע"י אחר וע"כ נראה דכוונת התוס' דלא דרשו או ותחת רק דילפינן מהיקש טביחה למכירה מה מכירה ע"י אחר וממילא הוא בתורת שליחות דהא כתיב וטבחו וכיון דשחט בשבת נעשה מומר לחלל שבת והפוסקים סוברים דמומר אינו בר שליחות וע"כ פטור מדו"ה דליכא שליחות וע"כ דווקא בשחט בשבת פטור משא"כ בחול דהא עכ"פ ידעינן דיש שליח לדבר עבירה מוטבחו ולפ"ז נראה דהא דאמרינן דל"ח שינוי דממילא זה דווקא לרבא דהוא בתורת שליחות משא"כ אי ילפינן מאו ותחת דכיון דאז אינו בתורת שליחות אכתי חשוב רק שינוי דממילא ולפ"ז ניחא קושית התוס' הנ"ל דאמאי לא מוקי דהקדישו בעלים דהא הקשו לפי מה דמוקי ר"ל בב"ק דאיירי דהקדישו בעלים דא"כ איך קתני ברישא גנב וטבח ואח"כ הקדיש דחייב דו"ה דאיך יכולין הבעלים להקדישו דהא הגנב קנה בשינוי. אך יש לומר דאיירי בטבח ע"י אחר דחשוב שינוי דממילא ולא קנה משא"כ הכא בגיטין דקאי לרבא ורבא הא יליף מוטבחו וע"כ דהוא בתורת שליחות וא"כ הוי שינוי בידים וא"כ אי מיירי בהקדישו הבעלים תקשה רישא הנ"ל דגנב וטבח ואח"כ הקדיש והיינו הבעלי' איך יכולין להקדישו הא קנה בש"מ ואפי' בנשחט ע"י אחר אלא ודאי דלא איירי בהקדישו הבעלים:
וניחא בזה קושית התוס' ב"ק דאמאי לא מקשה ר"י מגנב והקדיש על רבה דסובר ג"כ דיאוש קונה וע"כ נראה דהנה דברי מהרי"ט הנ"ל יש לומר דתליא בזה דאי ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף וא"כ בשחט בשבת נעשה מיד מומר בהתחלת שחיטה וחיוב דו"ה הוא רק בסוף השחיטה ותקשה דהא מומר אינו בר שליחות וא"כ ליכא שליחות ואמאי חייב וע"כ דלא בעינן תורת שליחות רק משום שנשחט לרצונו וממילא חשוב שד"מ משא"כ אי אין לשחיטה אלא לבסוף ולא נעשה מומר מיד ואז יש לומר דהא דחייב על ידי אחר דהוא בתורת שליחות ולפ"ז על רבה לא קשה דידע לתרץ דהקדישו בעלים וברישא איירי בנשחט על ידי אחר דחשוב שינוי דממילא דרבה סובר דישנו לשחיטה מתחילה וע"ס וע"כ דאינו משום שליחות משא"כ על ר"ל מקשה שפיר דהא ר"ל סובר דאין לשחיטה אלא לבסוף וא"כ הוא בתורת שליחות והוי שינוי בידים ותקשה אי בהקדישו בעלים קשה רישא דקניה בשינוי מעשה ואיך יכולין להקדישו ומשני דהקדישו בעלים וסובר דילפינן מאו ותחת וא"כ אינו בתורת שליחות וחשוב שינוי דממילא משא"כ על רבא לשיטתו דילפינן מוטבחו לא מצי איירי דהקדישו בעלים וגם לפי מה שאמרנו דלרבא דסובר דאי עביד לא מהני ע"כ שינוי דממילא קני וא"כ אפי' אינו בתורת שליחות וחשוב שינוי דממילא בשחט ע"י אחר מ"מ קניה ותקשה איך יכולים הבעלים להקדישו ברישא וע"כ לא מוקי בהקדישו הבעלים דא"כ תקשה רישא:
ועי' ברמב"ם פ' ה' מאיסורי מזבח ופ' י"ח מהלכות מעה"ק גבי חטאת הגזולה דפסק כר"י דמכפרת וכתב שם דמדרבנן אוקמו ברשותו לחייב כרת והקשה בלח"מ דכיון דפסק כר"י דבר תורה מכפרת א"כ מדאורייתא חייב כרת אי שחט בחוץ ועי' בלח"מ הלכות גזילה דרצה לומר דהרמב"ם סובר דהא דיאוש ושה"ש קנה בהקדש זה רק מדרבנן וע"ז הקשה בגמ' דא"כ אמאי חייב כרת כיון דלא כשר להקרבה מהתורה ותירצו דהעמידו ברשותו נמצא דהך תירוץ הוא לכ"ע אפילו לר"י וע"ש והנה זה הוכיחו דר' יוחנן ע"כ סובר דיאוש ושה"ש קונה מדאורייתא דהא הוכיח בסוכה דמה"ב דאורייתא מקרא והבאתם את הגזול אלא לאחר יאוש הא קני ביאוש ופי' התוס' שם דקני ביאוש ושה"ש דהא ר"י סובר דיאוש כדי לא קני אלמא לדיד' יאוש ושה"ש קניה מדאורייתא ועי' בס' שעה"מ:
ובזה ניחא הרא"ש ב"ק דכתב דמתניתין דטבח ביה"כ דחייב דו"ה איירי בטבח ע"י אחר ואפ"ה בשבת פטור משום דחשוב שחיטה שאינה ראויה והקשה הא מעשה שבת אסור רק מדרבנן ואמאי פטור מדו"ה דהא בסוגיא איתא בהדיא דאי מעשה שבת דרבנן אזלינן בתר דאורייתא דפריך אלא למ"ד דמעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי אלמא דאזלינן בתר דאורייתא ועי' בש"ך וביי"ש. וע"כ נראה דהרא"ש הוכיח דלא אזלינן בתר דאורייתא דאל"כ תקשה אמאי בגנב והקדיש ואח"כ טבח דפטור מדו"ה משום דטבח דהקדש הא יאוש ושה"ש דהקדש לא קנה רק מדרבנן ולענין דו"ה אזלינן בתר דאורייתא ומדאורייתא לא הוי דהקדש אלא ודאי משום דלא אזלינן בתר דאורייתא משא"כ התם בסוגיא דקאי לר"י ור"י ע"כ סובר דיאוש ושה"ש דהקדש קנה מדאורייתא וא"כ אין ראיה דלא אזלינן בתר דאורייתא וע"כ פריך לדיד' אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן אמאי פטור מדו"ה:
ובזה ניחא הראשונים הסוברים דכיון דאוקמו ברשותו ה"ה אפילו קודם יאוש אוקמו ברשותו והיינו בקדשי מזבח ועי' שמ"ק ב"ק ובזה נראה לפרש התוס' קידושין דכתבו דרב אתא לאשמועינן דקידשה בגזל אינה מקודשת דה"א דלחומרא חל הקידושין אפילו קודם יאוש והיינו דכיון דקידושין דמי להקדש וע"כ כמו דחל הקדש אפי' קודם יאוש ה"ה קידושין דבלשון הקדש קאמר וניחא דלא תירצו כן על ר"י דאתא לאשמעינן דקודם יאוש לא חל הקדש דה"א דהעמידו ברשותו ועי' במהרש"א אך כיון דר"י איירי בקדשי בה"ב פשיטא דלא העמידו ברשותו אך הקשה בשמ"ק דלפ"ז מאי פריך מגנב והקדיש אי לפני יאוש מי קדוש הא העמידו ברשותו דליתא דהא לענין דו"ה אזלינן בתר דאורייתא:
ולי נראה לתרץ הרמב"ם הנ"ל דבלא"ה קשה אמאי הקרבן כשר מהתורה הא ס"ל דיאוש לא קנה אך נראה משום דאיכא גם שה"ש אך הא הוי שינוי החוזר ע"י שאלה ובתוס' ב"ק כתבו משום דל"ש שאלה וע"כ ל"ח שינוי החוזר אך לפי מה דאיתא בתוס' כריתות פ' ג' דלאחר שנשחטו ליתא בשאלה והטעם משום דאי יתשיל יהיה חולין בעזרה והנה אי ישנו לשחיטה מתחילה וע"ס א"כ כי נשחט מקצת ג"כ ליתא בשאלה מטעם זה דיהיה חולין בעזרה דאיסור אפי' אי רק נשחט מקצת דכיון דיהיה חולין בעזרה אי ישנו לשחיטה מתחילה וע"ס:
וע"כ ניחא דהקרבן כשר אף דיאוש לא קני דאיכא שה"ש ואין לומר דחוזר ע"י שאלה דליתא דהא כי שחט מקצת תו ליתא בשאלה דיהיה חולין בעזרה והנה תוס' ב"ק (ד' ע"ב) ד"ה דאי ישנה לשחיטה וכו' כתבו וז"ל ממאי דחייב רחמנא אחולין בעזרה ושחוטי חוץ לא מצי למפרך אי ישנה לשחיט' מתחילה וע"ס מכי שחטה פורתא אסרה ואח"כ הוי מחתך עפר בעלמא אך כיון דאין שם פסול אחר אלא דשחוטי חוץ לבדו איכא למימר דבהכי חייב רחמנא וכו' וע"ש. והנה בתשובות איתא דאע"ג דבהכי חייב רחמנא זה אי מתחילה קדוש אבל אי בשעה שהתחיל לשחוט היה חולין ובתר דנעשה הקדש אינו ראוי אז פטור משום שחוטי חוץ ועי' בס' ת"צ:
ולפ"ז הכא בשעה שהתחיל לשחוט אכתי לא הוי הקדש דלא הוי רק יאוש כדי ואין לומר דהוי שה"ש דהא אז חוזר לברייתו ע"י שאלה וא"כ מתחלה לא היה קדוש ובתר דהתחיל לשחוט דאז קני דלא מצי ליתשיל דיהיה חולין בעזרה הא אז אינו ראוי לפתח אוהל מועד אף דכתבו בתוס' דבהכי חייב רחמנא היינו אי הוי מתחילה קדוש אבל אי מתחילה הוי חולין ובתר דנעשה הקדש אינו ראוי פטור משום ש"ח ולהכי כתב הרמב"ם דאוקמי רבנן ברשותיה משום ש"ח ולהכי כתב הרמב"ם דאוקמו רבנן ברשותו משעת הקדש ובש"ס דמשמע דלר"י ניחא היינו אי יאוש גרידא קני ולהרמב"ם יאוש גרידא לא קני משום דהוי שה"ש וע"כ צריכין לומר דמדרבנן אוקמו ברשותי':
ובזה ניחא קושית רש"י ותוס' שם למה מייתי ותני עלה לפרוך מברייתא גופא אמאי אינו משלם דו"ה די"ל דמשום הכי קני משום דאיכא גם שה"ש משא"כ במתניתין דכהנים מקריבים ושלוחי דרחמנא נינהו ואף השחיטה יש לומר הם שחטו וכיון דשה"ש נעשה ע"י השחיטה וכיון דהן שלוחי דרחמנא חשוב שינוי דממילא ולא מהני שה"ש דנעשה ע"י השחיטה אבל ברייתא דפטור מדו"ה ע"כ שלח שליח לשחוט דאל"כ ליכא דו"ה בלא"ה א"כ קני בשינוי השם ולהכי מייתי הא דתני עלה דחייב כרת ואי צריך שה"ש א"כ מעיקרא היה חולין ובתר דהתחיל לשחוט דאז נעשה הקדש אינו ראוי לפתח אוהל מועד וע"כ דיאוש גרידא קני משא"כ הא דפטור מדו"ה ניחא דע"כ איירי בשלח שליח וכבר אמרנו דלרבא הוא בתורת שליחות א"כ ל"ח שינוי דממילא רק בידים:
והנה בס' ישועות יעקב תירץ על קושית התוס' וז"ל דהנה בגנב והקדיש אף דקני ביאוש ושר"ש הא לשיטת הרמב"ם צריך הלוקח להחזיר הדמים וה"ה הקדש וממילא ל"ש אמירה לגבוה כמסירתו להדיוט דכיון דליכא רווח להקדש לפי הר"ן קידושין דסובר דהיכי דהקדש צריך ליתן דמים לא אמרינן כמסירתו להדיוט וע"כ בקנה הקדש חפץ בעינן קנין כסף וא"כ סגי ליתשיל אף בחרטה דהשתא דנולד כעת כגון אי שחט בחוץ או שנתוודע הגנבה ת"י וע"כ לא קשה מגוף הברייתא דאמאי פטור מדו"ה דיש לומר מטעם יאוש ושר"ש קני הקדש וע"כ פטור מדו"ה אלא דעיקר הקושיא דאי יאוש לחוד ל"ק וצריך גם שר"ש וא"כ צריכין הקדש להחזיר הדמים ול"ש אמירתו לגבוה וכו' וסגי בחרטה דהשתא דנולד שנשחט בחוץ ולא משכחת דחייב כרת משום ש"ח אלא ודאי דיאוש לחוד קנה ואז כיון דבהתירא אתי לידו ל"צ להחזיר הדמים ושייך כמסירתו להדיוט וא"כ לא סגי בחרטה מה שנולד כעת שנשחט בחוץ וע"כ חייב כרת משום ש"ח ועל זה משני דאוקמו ברשותו לחייבו כרת דקני ביאוש לחוד ואז ל"צ להחזיר דמים ולא סגי חרטה דהשתא וע"כ חייב משום ש"ח וע"ש:
ובזה ניחא הרמב"ם הלכות גנבה דסובר גנב והקדיש ואח"כ שטבח דפטור מדו"ה והקשו דהיה לו לחלק בין הקדישו קדושת הגוף ובין הקדישו לבדק הבית דאז משלם דו"ה על הקדש דמאי לי מכרו להדיוט מאי לי מכרו לשמים הא מוכח כן מהא דאיתא בברייתא גנב והקדיש דחייב דו"ה וע"כ משום דקב"ה חייב דחשוב מכירה משא"כ מתני' דקתני דפטור איירי בקדושת הגוף דאז אמרינן מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ובמ"מ כתב דהרמב"ם סובר דפליג ברייתא על מתניתין דאל"כ הוי ליה לפרושי בברייתא דאיירי בקב"ה אלא ודאי דפליגי ודחינן לברייתא מקמי מתני' א"כ הקשה דמנ"ל להרמב"ם זה דכיון דיש לומר דלא פליגי ומתניתין איירי בקדשי מזבח דיש לומר דמעיקרא תורא דראובן וכו' ועיין תוס' ב"ק (ד' ע"ט) ד"ה גנב והקדיש דכתבו וז"ל דבקדשי מזבח שקרבן קרב לכפר על הבעלים ונשחט לשמו ושם בעלים עליו וע"כ לא חשוב מכירה משום דמעיקרא תורא דראובן וכו' מה שאין כן בקדשי בדק הבית:
ולכאורה נראה דתליא בזה דאי אמרינן דמכרו לשמים אלא עי"ז שהקדיש ונעשה שר"ש ביד הקדש נעשה קרבנו של הגנב וא"כ עי"ז שנעשה שר"ש ביד הקדש קנהו הגנב למפרע ולכך אינו חייב על הקדש דו"ה ועי' בי"ש דהקשה על הרא"ש דסובר בב"ק דיאוש קונה רק לחומרא דאי קידש את האשה מקודשת וקשה דת"ל דהא הוי יאוש ושר"ש ואין לומר דמ"מ לא הגיע לה משלו כלום דזה אינו דכיון דהיא קנתה קנה גם הבעל דנעשה גם שלו בזה שמסר לידה דאל"כ וטבחו ומכרו דלחד מ"ד דווקא לאחר יאוש אבל לפני יאוש לא חשוב מכירה דלא אהני מעשיו הא אכתי יקשה הא הקרא מיירי לאחר יאוש למ"ד דיאוש לא קנה אלא דאהני מעשיו דמכירה קיימת דאיכא יאוש ושר"ש מ"מ איך מיקרי ומכרו הא הוא לא מכר כלום דלא הי' שלו מעולם ולוקח יכול לשחק בו שלא ישלם דמי המכירה בשלמא מ"ד דקרא איירי אפי' לפני יאוש אף דודאי אין הלוקח צריך לשלם למוכר מעותיו היינו משום דלהך מ"ד לית ביה ענין מכירה אלא דגזה"כ הא דחייב דו"ה מאחר ששנה בחטא אבל למ"ד דקרא איירי לאחר יאוש איך מיקרי שם מכירה הא לא היה שלו מעולם אלא ודאי דבאותו מעשה של שר"ש קני הגזלן וממנו נקנה להלוקח והנה הרבה חולקין על זה דהגנב לא קני כלל רק דטעמא דיאוש ושר"ש משום דביד הלוקח בהתירא אתא לידו וקני הלוקח ביאוש ועי' בתוס' סוכה פ' לולב הגזול וברמב"ן וע"כ שר"ש ואח"כ יאוש לא קני דבאיסור אתא לידו וא"כ הגזלן לא קנה וא"כ אינו קנין אלא למקבל ולא לגזלן כלל ועי' גם בס' קצה"ח דנסתפק בגזלן שנתן הגזילה לקטן אי חשוב דעת אחרת מקנה ומסיק דלשיטת התוס' ורמב"ן כיון דמקבל זוכה מעצמו בשר"ש משום דבהתירא אתא לידו והגנב לא קני כלל ל"ח דע"א מקנה ועי' בר"ן בחולין ובקידושין דכתב דדמי' דמקדש בגזל אחר יאוש דמקודשת הגם דיאוש לא קניה וכ"ז שהוא בידו אין קנוי לו אעפ"כ כיון דקנאתו מחמתו מקודשת הרי מפורש אף דאין קנוי לו אך כיון דבגרמא דיליה יכולה ליהנות מקודשת ועי' ברמב"ן דכתב וז"ל דודאי אחר יאוש חל ההקדש מדאורייתא דהוי יאוש ושר"ש והא דאמר מנין ליאוש שאינו קונה הכי פירושא דודאי גבוה קני אבל כיון דגזלן לא קני וכיון שאין לו בעלים איך יקריב הא לא קנה מעולם ועי' עוד ברמב"ן בסוכה וז"ל דומי' דפסח אמאי הא קני גבוה ביאוש ושר"ש נהי נמי דהמקדיש לא קני יהא כשוחט שלא לשם עלים דכשר אלא דלא עלו לבעלים לשם חובה ומוכח דבריו ג"כ דבגנב לא קניה וע"ש. ובאחרונים איתא דבזה פליגי ר"ש ור"נ דאליבא דר"ש ע"כ הגנב קני ע"י יאוש ושר"ש ואליבא דידן דקיי"ל כר"נ דלא בעינן אהנו מעשיו יש לומר דלא קנה הגנב רק הלוקח משום דבהתירא אתא לידו משא"כ לר"ש לא קרינן ומכרו והוא בעי אהני מעשיו וע"כ דגנב קני:
והנה אי אמרינן דהגנב לא קני ל"ש לומר בקה"ג דמעיקרא תורא דראובן והיינו ע"י שהקדיש ונעשה שר"ש ביד הקדש נעשה קרבנו של הגנב דכיון דהגנב לא קני ע"י השר"ש דהקדש ואעפ"כ חזינן דפטור מדו"ה על הקדש א"כ אין לחלק דגם קבה"ב פטור מדו"ה וע"כ הרמב"ם לא מחלק דאפי' בדק הבית פטור מדו"ה משום דקיי"ל כר"נ והגנב לא קנה כלל והסוגיא דקאמר דמעיקרא תורא דראובן והיינו משום דגם הגנב קני עי"ז שנעשה שר"ש ביד הקדש קאי לר"ש דלדיד' הגנב קנה עי"ז שנעשה שר"ש ואז יש לומר בקדושת הגוף דנקרב על שם בעלים ע"כ מעיקרא תורא דראובן וגם השתא משא"כ קדושת בה"ב משא"כ לדידן אין חילוק כלל ודמי קדושת מזבח לבה"ב דל"ש דנקרב על שם בעלים.
אך לפי ס' יש"י הנ"ל יש לומר דלכאורה קשה מאי פריך מה לי מכרו לשמים וכו' הא כיון דאי בעי מיתשיל דקיי"ל דיש שאלה בהקדש ול"ח מכירה גמורה הא דמכרו לשמים ולכאורה יש לומר דקושית הגמ' קאי היכי דבא ליד הגזבר דליתא בשאלה וע"כ חשוב מכירה גמורה ולפ"ז לפי מה דסוברים דמש"ה לא מהני שאלה משום דכבר קנה חצר דהקדש ועי' בס' קצה"ח סי' ר' דהקשה בהא דתנן בשקלים פ"ו מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר בהר הבית חולין ומשמע דהוא חולין ממש ואמאי לא קנה החצר לגבוה כיון דהר הבית חצר דהקדש הוא אלא ודאי דחצר לא קנה להקדש ועי' ברמב"ן ב"ב ותירץ לפי מה דסוברים הראשונים דהיכי דאתא לחצר קודם יאוש דדמי לידו דאתא לידו קודם יאוש דלא מהני אי יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דבאיסורא אתא לידו וה"ה בחצר כן וע"כ לא קני החצר דהקדש המעות הנמצאו בו משום דהוי יאוש שלא מדעת דאתא לחצר קודם יאוש ולפ"ז לרבא דסובר דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ע"כ צריכין לומר דבהקדש לא קני חצר ועי' במג"א דהביא בשם אגודה משום דחצר הוא משום יד ואין יד להקדש וא"כ אפי' בבא ליד הגזבר מהני שאלה ולא קשה קושית הגמ' מה לי מכרו לשמים וכו' דכיון דאפשר בשאלה ל"ח מכירה
וניחא בזה הא דהקשו על הרשב"א דכתב דלמה לא מקשה רבא ממאי דפטור מדו"ה בגנב והקדיש וכתב דאיירי שהקדיש בע"מ לבדה"ב וקשה לפ"ז יקשה קושית הגמ' לחייב דו"ה על הקדש דמה לי מכרו לשמים וכו' ותירוץ הגמ' מעיקרא תורא דראובן ל"ש בהקדש בה"ב וגם לפי מה שכתב רש"י דעולא לא פסל רק להקרבה אבל הקדש חל ג"כ קשה דא"כ לחייב דו"ה על הקדש וע"כ נראה דלרבא לשיטתו לדיד' אפי' בבא ליד הגזבר מהני שאלה בלא"ה לא קשה דלחייב דו"ה על הקדש דכיון דיכול ליתשיל ל"ח מכירה:
גם לפי מה דסוברים דמש"ה לא מהני שאלה בבא ליד הגזבר דקנה במשיכה והיינו אי משיכה בהקדש קונה כר"י דסובר דבישראל מעות קונות א"כ בהקדש משיכה משא"כ רבא דסובר כר"ל דבישראל משיכה הקנין א"כ בהקדש לא קניא משיכה ויכול לעולם ליתשל א"כ ל"ח מכירה וגם נראה דתליא אי אמרינן הואיל דאי בעי איתשיל אז ל"ח מכירה משא"כ אי לא אמרינן הואיל וא"כ עולא לשיטתו דסובר בקידושין דט"ה אינו ממון וע"כ הא דעובר בחלה על ב"י משום הואיל וע"כ כתב ברשב"א דלא מצי להקשות על עולא מגוף הברייתא דאיירי בע"מ ומ"מ אינו חייב דו"ה על הקדש ובזה ניחא קושית התוס' דמאי פריך על ר"ל דהא פשוט דאפי' למ"ד דסתם גניבה לא הוי יאוש בעלים דזה רק רוב לחוד מ"מ מיעוטא איכא דמייאשין וכיון שכן קשה למ"ד דיאוש קונה אמאי מתחייב סתם גנב בטבח ומכר דו"ה דהא בממון לא אזלינן בתר הרוב ודילמא היה יאוש וקנוי להגנב ופטור מדו"ה ואע"ג דבעלים אומרים ברי שלא נתייאשו והגנב א"י הא בו"ש לאו ברי עדיף ולפי הרמב"ן דסובר דחזקה עם רוב מהני אפי' בממון וא"כ פשיטא דבו"ש עם רובא מהני גם בממון דהא אפי' חזקה עם בו"ש מהני להוציא ועיין בכתובות מכש"כ רובא עם בו"ש מהני ועיין בס' ע"ח דמתרץ משום דאף אי נתייאשו אם לא נודע להגנב לא מהני אך למ"ד דסתם גניבה יאוש בעלים חשוב נודע ולפ"ז הקשה שם מאי פריך על ר"ל דהא הקדש אפי' שלא מדעת חשוב מדעת ולפ"ז יש ללמוד גם גבי יאוש דהיכי דנתייאשו רק שלא נודע אף דבכה"ג אין הגנב יכול לקנות ע"י יאוש אך לגבי הקדש חשוב מדעת א"כ מצינן לומר דגנב והקדיש איירי בסתם גנבה דלא ידעינן אי נתייאשו ומ"מ ליכא למיפטר את הגנב מדו"ה דילמא נתייאשו דהא אפי' אי באמת נתייאשו מ"מ הא לא נודע היאוש אבל בהקדיש לגבי הקדש מועיל יאוש זה דחשוב מדעת וא"כ שזכה הקדש ביאוש תו ליכא לחייב דו"ה וע"כ בעינן דווקא הקדיש ותירצו דאי יאוש כדי קנה רק מצד שלא נודע לא נקנה להגנב ולהקדש לבד נקנה דחשוב מדעת ממילא אף בעת שנקנה להקדש אין זכות קניה להגנב לומר שקנייתו וקנין הקדש באים כאחד דהא לו אי אפשר כלל צד קנין מחמת היאוש כיון שלא נודע לו ואינו חשוב קרבן שלו וא"כ לחייב דו"ה על הקדש דל"ש מעיקרא תורא דראובן וכו' יע"ש וא"כ רבה לשיטתו דסובר הואיל וא"כ ל"ח מכירה משום הואיל דאי בעי מיתשיל וע"כ לא קשה על רבה ממתני' די"ל בלא נודע וע"כ בעינן דווקא הקדיש דגבי הקדש חשוב מדעת וא"כ י"ל דהסוגיא דמסיק דמש"ה אינו חייב דו"ה משום דמעיקרא תורא דראובן קאי אי לא אמרינן הואיל משא"כ לדידן דאמרינן הואיל אפי' בקדשי בה"ב דל"ש דמעיקרא תורא דראובן פטור מדו"ה משום הואיל ול"ח מכירה:
ויותר נראה לתרץ הרמב"ם לפי היש"י הנ"ל דהנה מה שאמרנו דכיון דיכול ליתשיל ע"כ ל"ח מכירה זה דווקא אי סגי בחרטה דהשתא אז כיון דבקל יכול ליתשיל עלי' ע"כ ל"ח מכירה משא"כ אי בעינן פ"ח דמעיקרא אז ל"ש וע"כ ל"ח הואיל דאי בעי איתשיל וחשוב מכירה לחייב דו"ה ולפי זה בהקדש בדק הבית דל"ש אוקמא ברשותו דל"ש לחייבו כרת על ש"ח ולא קנה ביאוש לחוד וא"כ כיון דבעינן גם שר"ש צריך הקדש להחזיר הדמים וליכא רווח להקדש ול"ש אמירתו לגבוה וכו' וא"כ סגי בחרטה דהשתא א"כ אע"ג דל"ש מעיקרא תורא דראובן וכו' מ"מ אינו חייב דו"ה משום הואיל דאי בעי מיתשיל ועיקר קושית הגמ' היה על קדושת מזבח דבזה אוקמא ברשותו וקני ביאוש לחוד וליכא חזרת דמים ואיכא רווח להקדש ושייך אמירתו לגבוה ולא סגי בחרטה דהשתא ול"ש הואיל וע"ז קשה לחייב דו"ה וע"ז משני מעיקרא תורא דראובן וכו' וא"כ בקדשי בה"ב פשיטא ליכא חיוב דו"ה וניחא הרמב"ם דלא מחלק ודו"ק:
ובזה ניחא הרמב"ם דפסק כר"י דדבר דאינו ברשותו לא יכול להקדיש ופסק כצנועין דאומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות הללו והגמ' ב"ק (דף ס"ט) מקשה על ר"י ממתני' דצנועין ומשני ל"ת כל הנלקט אלא כל המתלקט והרמב"ם דפסק כר"י וכתב כל הנלקט קשה דהא הוי אינו ברשותו ואיך יכולין לחלל אינו ברשותו ולכאורה נראה דהא בתוס' ב"ק איתא דאי יאוש משום הפקר מה בכך דבאיסורא אתא לידו ואמאי לא קני יאוש והטעם דיאוש לא מהני משום הפקר הפ"י כתב הטעם משום דאינו ברשותו לא יכול להפקיר דא"י להפקיר דש"ב ובתוס' ד' הנ"ל כתבו משום דאינו הפקר לכל אדם דאסור לכל אדם להחזיק בו משום דצריך הגזלן לשלם דמים להנגזל שנתחייב משעת גזילה ובזה אמרתי הא דהקשו על הא דמשני רבא בסוכה אבל גזול ה"א דסתם גזילה יאוש בעלים וכו' וקשה הא רבא סובר דיאוש כדי לא קנה ומה בכך דנתייאשו אך לפי מה שאמרנו דבגזל ספר או לולב אינו חייב באונסין דהא הטעם דגזלן חייב באונסין משום דלא גרע משאלה ובתשובות הר"ן איתא דשואל ספר אינו חייב באונסין דאין כל הנאה שלו וע"כ גם גזלן אינו חייב באונסין וכיון דאינו חייב באונסין הוי הפקר לכל דל"ש דכל אדם אינו רשאי להחזיק דכיון דהגזלן חייב לשלם דמים דהא אינו חייב באונסין בבא אחר והחזיק בו שלא מדעתו וע"כ רבא מודה דאי היה יאוש דקנה וע"כ קאמר דה"א דסתם גזילה יאוש בעלים:
והנה הב"ש סובר דאע"ג דגזל ולא נתייאשו שניהם אין יכולין להקדיש מ"מ אם שניהם יסכימו לההקדש חל ההקדש. אך לפ"ז לא מקשה הגמ' מהא דצנועין על ר"י דבשלמא התם לא ניחא ליה לגזלן בהקדש משא"כ הכא בודאי ניחא ליה להגזלן בהחילול דע"י החילול מעמידו ברשותו ומתירו לו וכיון דשניהם רוצים בהחילול למה לא יועיל. אך לפ"ז תקשה דאמאי לא מהני יאוש מצד הפקר ואין לומר דאינו ברשותו להפקיר הא מסתמא גם לגזלן ניחא דעי"ז מעמידו ברשותו ומתיר לו וע"כ דלא מהני אפי' שניהם נתרצו אך אין ראיה דיש לומר דהתם לא מהני מטעם הפקר משום דאינו הפקר לכל אך ר"י דסובר בירושלמי דלא בעינן הפקר לכל ור"ל פליג עכ"פ לר"י הטעם דיאוש אינו משום הפקר משום דאינו ברשותו וא"כ אף דשניהם נתרצו לא מהני וה"ה בהקדש ובחילול אף דשניהם רוצין לא מהני וע"כ מדמי הגמ' לר"י לשיטתו חילול להקדש משא"כ לדידן דבעינן הפקר לכל ויש לומר דהיכי דנתרצו מהני והא דלא מהני יאוש מצד הפקר משום דאינו הפקר לכל וא"כ לא דמי חילול להא דר"י בהקדש דבחילול שניהם נתרצו וע"כ פסקינן כר"י להקדיש אינו יכול ולחלל יכול ופסקינן כצנועין:
וגם נראה דהנה בתוס' הקשו על הא דפריך על עולא דהא גם לר"י תקשה דאי יאוש קני למאי קתני גנב והקדיש דפטור מדו"ה אפי' כי לא הקדיש נמי ואין לומר דאיירי בהקדישו בעלים ביד הגנב וכצנועין דא"כ גם לעולא ניחא דמש"ה חייב כרת דכיון דהקדישו בעלים ונראה דהנה תוס' ב"ק הקשה איך מדמי הקדש לחילול שכמו דיכול לחלל מה שביד חבירו כן יכול להקדיש והלא אעפ"י שאין יכול להקדיש פירות ש"ח יכול לחלל הקדש ש"ח ותירצו דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולין לפדותו כמו כן אחר אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלו בירושלים יע"ש והא תינח אי אמרינן דל"ח שינוי החוזר ע"י שאלה משום דל"ש וא"כ יש לומר כסברת התוס' דמאחר שהקדיש יצא מרשות בעלים משא"כ לעולא דסובר דפסול להקרבה אע"ג דאיכא יאוש ושה"ש משום דמאיס לקרבן ובשמ"ק איתא דמאיס ל"ש רק בשינוי החוזר דכיון דיכול לחזור לכמות שהיה ע"כ מאיס והוא סובר דאי הוא שינוי שאינו חוזר אז למצוה כשר דל"ח מאיס וא"כ ע"כ דסובר דחשוב שינוי החוזר ע"י שאלה ולא סובר דשאלה ל"ש וע"כ מאיס א"כ אי אפשר לתרץ שהקדישו בעלים וכצנועין דתקשה קושית התוס' דאיך מדמה לחילול ואין לומר דהקדש מאחר דהקדיש יצא מרשות בעלים דהא אכתי הוא ברשותם דיכולין ליתשיל דהא הוא סובר דל"ח ל"ש משא"כ על ר"י דסובר דכשר להקרבה ול"ס דמאיס וע"כ דל"ס דחשוב שינוי החוזר משום דל"ש וע"כ לדיד' יש לומר כצנועין ואיירי דהקדישו בעלים ולא קשה קושית התוס' דלא דמי לחילול דיש לומר דהקדש שאני דיצא מרשות בעלים ואין לומר דבידו ליתשיל כיון דל"ש:
וגם בפשיטות ניחא לפי מה דאיתא באחרונים דבודאי היכי דאיכא שר"ש ל"ח מה"ב כיון שכבר ניתק מרשות הגזלן אינו עוד למזכרת עון אך היכי דאכתי שם הגזלן עליו אז חשוב מה"ב וא"כ לר"י לשיטתו דסובר דכשר להקרבה ולא הוי מה"ב וע"כ דכבר יצא מרשותו וצריכין לומר אע"ג דבידו ליתשיל מ"מ חשוב יצא מרשות הגנב וא"כ יש לומר תירוץ התוספות דהקדש שאני דכבר יצא מרשותו אף דבידו ליתשיל וע"כ יכול כל אדם לפדותו וא"כ לדיד' יש לומר דהקדישו הבעלים וכצנועין משא"כ על עולא דפוסל להקרבה משום מה"ב וע"כ דסובר דאכתי נקרא שם הגזלן משום דמהני שאלה וא"כ ל"ש תירוץ התוס' דיצא מרשות בעלים בהקדש וא"כ לא דמי הקדש לחילול וע"כ אי אפשר לתרץ לדיד' שהקדישו בעלים וכצנועין דהא לא דמי לחילול:
אך נראה דזה אי חשוב הואיל דאי בעי מיתשיל ל"ש תליא בזה דאי אמרינן דיאוש ושה"ח לא קנה ואז ע"כ צריכין לומר דהא דהקדשן הקדש נהי דהוי שה"ש הא יכול לחזור ע"י שאלה ואפי' עם יאוש לא מהני וע"כ דל"ש כמו שתירצו בתוס' משא"כ אי יאוש ושה"ש אף דחוזר קנה אז אין ראיה דל"ש דיש לומר מה בכך דשה"ש החוזר ע"י שאלה מ"מ עם יאוש מהני. והנה ר"י סובר בב"ק דאפי' עם יאוש לא מהני שינוי החוזר דאמר דבר תורה גזילה המשתנת חוזרת והיינו בחוזר וא"ת מתני' מפני תקנת השבים ואמאי לא מוקי מתני' לאחר יאוש וע"כ מהני שינוי החוזר אלא ודאי דסובר דלא מהני וא"כ ע"כ דסובר דשאלה ל"ש וע"כ לדיד' פריך שפיר מצנועין דאין לומר דהא לא דמי הקדש לחילול דיש לומר תירץ תוס' דהא דיכול לחלל הקדש ש"ח משום דכבר יצא מרשות בעלים דכיון דשאלה ל"ש משא"כ לדידן דיאוש עם שה"ח קני ויש לומר דשאלה שכיח וא"כ לא דמי הקדש לחילול דאין לומר תירוץ התוספות דיצא מרשותו וע"כ פסק הרמב"ם כצנועין וגם יש לומר דהא אביי סובר דיאוש ושינוי דלא נשתנה שמו בכך מהני ועיין בשמ"ק ועיין בשעה"מ א"כ כדי שלא תקשה במריש דלמאי צריכין מפני תקנת השבים לשיטת רש"י דקבעו בבנין חשוב שינוי ועי' בקצה"ח דכתב דכיון דמריש שמו עליו ולא נשתנה שמו לא מהני ואי אמרינן דמסתמא הוי יאוש במריש מה בכך דלא נשתנה שמו אלא ודאי דליכא יאוש במריש וא"כ יש לומר דע"ז קאי ר"י דבמריש הוי שה"ש החוזר ומודה דאי היה יאוש קני עם שה"ש החוזר וא"כ יש לומר דלעולם דשאלה שכיח וכן סוברים הפוסקים כאביי דהשמיטו דינא דר"ה בסוכה באוונכרי וע"כ משום דכיון שנקצץ מהדקל חשוב שינוי אף דלא נשתנה שמו עכ"פ עם יאוש מהני ור"ה סובר כרבא דאפי' עם יאוש לא מהני ויש לומר דסתם מריש חשוב יאוש ואפ"ה משני ר"י דשה"ש החוד הוא אלמא דאפי' עם יאוש לא מהני וע"כ צריכין לומר דהא דהקדשן הקדש משום דשאלה ל"ש ויש לומר כמו שתירצו בתוס' דמאחר שהקדיש יצא מרשות בעלים וע"כ מדמי הקדש לחילול ופריך על ר"י מצנועין משא"כ הרמב"ם סובר כאביי ויש לומר דשאלה שכיח וא"כ לא דמי הקדש לחילול וע"כ פסק כצנועין אך לפי מה שכתבתי דשיטת הרמב"ם דפליגי תנא דמתני' עם הברייתא דמתני' סובר דאפי' בהקדש בה"ב אינו משלם דו"ה דל"ח מכירה משום דיכול ליתשיל ולא יצא מרשות הגנב וע"כ פוסק כצנועין משום דלא דמי הקדש לחילול דאין לומר דהקדש יצא מרשותו דהא אכתי יכול ליתשיל והגמ' דמדמי להדדי קאי לתנא דברייתא דחייב דו"ה וע"כ דיצא מרשותו אף דיכול ליתשיל ויש לומר כתירוץ התוס' משא"כ הרמב"ם לשיטתו:
גם יש לומר על הא דקאמר דכיון דבאיסורא אתא לידו לא קני ביאוש ובתוס' כ' דאי יאוש הוי הפקר אמאי לא קנה. וע"כ נראה דיש לומר דלא היה בדעתו לגזול רק משום דהיה לו עליו ספק מי"ש וכשיזכור יחזור לו וא"כ אינו רוצה לקנות ביאוש דאז אי יזכור דאין לו עליו ס' מי"ש לא יתקן בחזרה דמתנה בעלמא הוא דיהיב ליה דכיון דכבר קנה ושמא לקחו מצד ס' מי"ש וגומר בדעתו שאם יזכור אח"כ יחזיר לו וע"כ אי תאמר שיקנה ביאוש ע"כ תאמר שכוונתו לגזול ולא משום ס' מי"ש ואין אדם משים א"ע רשע ואינו נאמן שכוונתו היה לגזול וזה הכוונה דכיון דבאיסורא אתא לידו ואי תאמר דכוונתו לגזול ע"כ אינו נאמן על זה רק דתלינן שלקח משום ס' מי"ש שיש לו עליו ולפ"ז ר"י דסובר דלא כאביי רק דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא וכו' ולא תלינן בס' מי"ש א"כ לדיד' ע"כ הא דיאוש לא מהני משום הפקר משום דאינו ברשותו הגם דלגזלן ג"כ ניחא אלמא לדיד' לא מהני ריצוי שניהם וע"כ ה"ה דלא יכול לחלל אע"ג דניחא להו וע"כ לר"י מדמי הגמ' שפיר דינא דצנועין לדר"י ופריך הגמ' שפיר משא"כ לדידן דקיי"ל כאביי משום ס' מי"ש יש לומר דריצוי שניהם מהני והא דלא מהני יאוש משום הפקר ומה בכך דבאיסור אתא לידו רק דמשום דאינו נאמן דכוונתו לגזול רק דתלינן דלקח משום ס' מי"ש וממילא לא ניחא דליקני ביאוש דאז אי יזכור לא יתקן בחזרה דל"ת דכוונתו לגזול דאין אדם משים א"ע רשע ולעולם דריצוי שניהם מהני. אך לפ"ז מהראוי לומר דגם שינוי לא מהני משום דתלינן בס' מי"ש ואי יקנה בשינוי תו לא יתקן בחזרה אך כיון דחזינן דשינה הגזילה ע"כ לא לקח משום ס' מי"ש ולפ"ז שינוי דממילא מהראוי דלא יקנה דל"ש כיון דחזינן דמשנה. ולפ"ז יש לומר דזה טעמא של רש"י דפי' על הא דאמר רבה שינוי קונה שינוי בידים ומשמע מדבריו דשינוי דממילא לא קנה והקשה בס' קצה"ח דהא גזל בהמה והזקינה קנה בשינוי דמשלם כשעת הגזילה אע"ג דשינוי דממילא אך לפי מה דאיתא בר"ן כתובות דלחובתו אדם נאמן לעשות רשע וא"כ התם דהיה לגריעותא נאמן לומר שכוונתו לגזול וקנה בשינוי וע"כ משלם כשעת הגזילה וקני בשינוי אע"ג דממילא:
אך לפ"ז מהראוי לומר דשינוי החוזר לא קנה דיש לומר דלעולם דלקח משום מי"ש והא דמשנה משום דבידו לחזור כמקדם אך רבה דסובר דאפי' שינוי החוזר קנה לשיטתו אזיל דל"ס כאביי דס' מי"ש יש לו עליו עיין בב"מ בפ"י על הא דקאמר רבה מפני מה אמרה תורה מב"מ ישבע וע"כ ניחא הא דרב יוסף סובר ג"כ כרבה דשינוי החוזר קני משום דר"י לשיטתו דסובר בסנהדרין דאדם משים א"ע רשע וע"כ אפי' שה"ח קנה. וניחא קושית התוס' בב"ק על הא דמסיק דמש"ה הקדישן הקדש משום דאיכא שה"ש דמעיקרא חולין והשתא הקדש והקשו הא חוזר לברייתו ע"י שאלה אך הסוגיא קאי לר"י ולר"י מהני אפי' שינוי החוזר ובזה ניחא הרמב"ם דפסק בנטלו מוכסין את חמורו ונתנו נו חמור אחר דהרי זה שלו והקשו הא יאוש לחוד לא קני רק שאם הוא חסיד ומחמיר יחזיר לבעלים הראשונים ועיין בלח"מ. אך לפי מה שאמרנו דמש"ה יאוש כדי לא קנה משום דאין אדם משים א"ע רשע וזה ל"ש במוכסין או ליסטים ונאמן דכוונתו לגזול וממילא דקנה ביאוש כדי:
וניחא בזה הרמב"ם דכתב בזימן שחורים ומצא לבנים דאסור משום ס' מוכן והקשו הא לדידן דקיי"ל כר"ח דרוב וקרוב אזלינן בתר הרוב ליכא ס' רק ודאי אינו מהמוכן וע"כ נראה דהא הקשו על גוף הסוגיא דקאמר לימא מסייע לר"ח לעולם דליתא לדר"ח ואסור משום ספק מוכן ותירץ בס' פ"י דא"כ הוי ס"ס שמא הוא מהמוכן ושמא מעובדי כוכבים דל"צ הכנה אלא ודאי כר"ח והנה לטעמא דרבא בביצה דסובר דמש"ה צריך הכנה דילמא שביק כחושה ומטלטל מידי דלא חזי אין חילוק אפי' של עובדי כוכבים צריך הכנה אך נראה דתליא בזה דהא הקשו דאי בדרבנן יש ברירה לא צריך הזמנה וע"כ משום דאפשר בלא ברירה לא אמרינן ברירה ועיין בנדרים פ' השותפין וברא"ש דהיכי דיש בו דין חלוקה לא סמכינן על ברירה ועיין בשעה"מ וא"כ יש לומר דלא אמרינן טעמא דרבא ובשל עובדי כוכבים ל"צ הכנה והא דצריך הזמנה אע"ג דיש ברירה משום דאפשר בלא ברירה אך זה אי כל הנלקט לא מהני משום דאינו ברשותו אע"ג דניחא להו והא דיאוש לא קנה ג"כ משום דאינו ברשותו אע"ג דניחא לגזלן וע"כ מהני בצנועין כל המתלקט למ"ד ברירה משום דלא אפשר בלא ברירה דכיון דכל הנלקט לא מהני משא"כ אי אמרינן כאביי דסובר ס' מי"ש וא"כ יש לומר דריצוי שניהם מהני וה"ה דמהני כל הנלקט ואפ"ה מהני המתלקט אע"ג דאפשר לומר כל הנלקט וא"כ אכתי תקשה אמאי צריך הכנה הא יש ברירה וע"כ משום דאמרינן טעמא דרבא ולפ"ז ליכא ס"ס דהא אפי' של עובדי כוכבים צריך הכנה ויש לומר דאסור משום ס' מוכן וע"כ ניחא דסוגיא דקאי לרבה דלא סובר כאביי וע"כ הוכיח כר"ח דאי משום ס' איכא ס"ס שמא מעובדי כוכבים דל"צ הכנה ואין לומר דלפ"ז אמאי לא אמרינן ברירה כיון דל"א טעמא דרבא אך משום דאפשר בלא ברירה והתם בצנועין שאני דלא מהני כל הנלקט משום דאינו ברשותו אע"ג דניחא וניחא דלא קאמר אביי על רישא דאיירי בדף ועי' בתוס' דאביי לשיטתו דסובר ס' מי"ש ויש לומר דריצוי שניהם מהני ומהני כל הנלקט אלמא אפי' באפשר סמכינן על ברירה וע"כ הא דצריך הכנה דאמרינן טעמא דרבא וא"כ אפי' של עובד כוכבים צריך הכנה וליכא ס"ס ואין ראיה כר"ח דיש לומר דאסור משום ס' וכן הרמב"ם דפסק כאביי כתב דאסור משום ספק מוכן ודו"ק:
הנה מה שאמרנו דלשיטת רש"י דאליבא דרבא דסובר אי עביד לא מהני אז קנין שינוי לא הוי מדאורייתא:
ובזה אמרתי דלפ"ז מהני באומר איני רוצה לקנות בשינוי דדמי לאומר אי אפשר בתקנת חכמים דשומעין לו ובזה ניחא קושית התוס' ב"ק על הא דמשני הא מני ב"ש דסובר דשינוי במקומו עומד והקשה בתוס' דאכתי תקשה לרבא דסובר דטעמא דב"ש משום דמאיס ולפ"ז לרבא בלא"ה לא קשה קושית הגמ' דיש לומר דאיירי הברייתא דמשלם דו"ה באומר איני רוצה לקנות בשינוי וע"כ טבח ומכר משלם דו"ה:
ובזה ניחא קושית הנב"י בגיטין בסוגיא דמטמא על הא דפריך הגמ' ולמאן דיליף קנסא מקנסא והקשה דילמא סובר רב דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק וא"כ לאו קנסא הוא וע"כ קאמר היינו מדמע אך הא הגמרא פריך על חזקיה דאי שמי' היזק אמאי בגזל חמץ יכול לומר הרי שלך לפניך ופי' התוס' דאי שמי' היזק קני בשינוי וקשה הא חזקיה סובר ע"כ דאי עביד לא מהני דאיצטריך קרא להכשיר בשוחט הפסח על החמץ ועיין בירושלמי פסחים ועיין במל"מ ומשמע הא לאו קרא פסול וע"כ משום דאי עביד לא מהני ועיין בס' אור חדש וא"כ שינוי לא קנה וע"כ דקושית הגמ' קאי אי עביד מהני וע"כ חזקיה לשיטתו דסובר דלא מהני ושינוי לא קני מצי סובר דשמי' היזק משא"כ רב דסובר דשינוי קני דסובר דאין שמין לגנב ולגזלן דקני בשינוי א"כ לא מצי סובר כחזקיה דשמי' היזק דא"כ תקשה אמאי יכול לומר הרי שלך לפניך:
ובזה נראה הא דהקשה בתוס' סוכה דלמאי צריכין קרא דלכם דלא יצא בגזול דת"ל דהוי מה"ב דלכאורה יש לומר הא דגזל חשוב אינו ברשותו להקדיש ולכל דבר דכיון דבידו של הגזלן לעשות שינוי ואז יהיה שלו וע"כ חשוב אינו ברשותו. ולפ"ז לפי מה דאיתא בריטב"א בסוכה דמש"ה אי קרקע אינה נגזלת יצא בסוכה גזולה ואע"ג דמ"מ הוי מה"ב וכתב דלא דמי למטלטלין דאפקי' מרשות בעלים דתו אינו ברשותו להקדישו משא"כ קרקע דהוא ברשות בעלים לכל דבר וע"כ ל"ח מה"ב וא"כ זה אליבא דאמת דמהני קנין שינוי וא"כ בידו לעשות שינוי וע"כ חשוב אינו ברשותו וע"כ הוי מה"ב משא"כ מהתורה דלא מהני קנין שינוי דאי עביד לא מהני וא"כ מהתורה הוא ברשותו וליכא משום מה"ב וע"כ צריכין קרא דלכם וא"כ לפ"ז אי אמרינן דמש"ה לא מהני יאוש מטעם הפקר משום דא"י להפקיר דבר שאינו ברשותו וא"כ מה"ת דלא מהני קנין שינוי וא"כ הוא ברשותו א"כ מהתורה מהני יאוש משום הפקר רק מדרבנן דקני שינוי וחשוב אינו ברשותו אז לא מהני יאוש וא"כ תקשה הא דפריך הגמ' אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן אמאי פטור מדו"ה והיינו דלענין דו"ה אזלינן בתר דאורייתא וקשה הא סתם גנבה יאוש בעלים וא"כ אי אזלינן בתר דאורייתא קנה ביאוש דהא מהתורה יאוש קני ומדרבנן דיאוש לא קני הא מדרבנן מעשה שבת אסור והוי שחיטה שאינה ראויה אך הא מסיק הגמרא דחכמים הן ר"ש ור"ש הוא סובר דסתם גנבה לא הוי יאוש וע"כ פריך הגמ' שפיר ובזה ניחא הרא"ש בב"ק דכתב דמש"ה פטור במתניתין בטבח בשבת בטבח ע"י אחר משום דשחיטה שאינה ראויה והקשו הא מעשה שבת רק מדרבנן אך לדידן דסתם גנבה יאוש בעלים וע"כ אי אזלינן בתר דאורייתא בודאי פטור דקני ביאוש:
וניחא הא דמשני רבא בסוכה אבל גזול אימא סתם גזילה יאוש בעלים והקשו נהי דהוי יאוש הא יאוש לא קני ועיין בפ"י אך הא הגמ' לקמן פריך וליקני בשינוי ע"י דאגדו הלולב ותירץ דשה"א וכתבו בתוס' אע"ג דמדרבנן קני לא מהני לדאורייתא וע"כ משני שפיר רבא דה"א דסתם גזילה יאוש בעלים דהא מדאורייתא מהני קנין יאוש דהוי ברשותו ומדרבנן דלא קנה ביאוש קנה בשינוי אע"ג דחוזר ובזה ניחא קושי' הב"ש ס' כ"ח דאמאי בקדשה בגזל לאחר יאוש דמקודשת נהי דאיכא גם שר"ש הא לשיטת הרמב"ם ביאוש ושר"ש צריך הלוקח להחזיר הדמים וא"כ במאי תתקדש ואע"ג דבגנב שאינו מפורסם ל"צ להחזיר הדמים זה רק מדרבנן יע"ש. אך לפי מה שכתבו דאי יאוש לחוד קונה דכיון דבהתירא אתא ליד הלוקח ל"צ להחזיר הדמים וכבר אמרנו דמדאורייתא יאוש לחוד קונה דהוי ברשותו דכיון דמדאורייתא שינוי לא קנה וא"כ אי אזלינן בתר דאורייתא פשיטא דמקודשת דל"צ להחזיר הדמים ומדרבנן דיאוש לא קנה הא מדרבנן משום תקה"ש בגנב שאינו מפורסם ג"כ ל"צ להחזיר הדמים:
וניחא בזה הרא"ש בב"ק דכתב דיאוש קני לחומרא דאי קידש את האשה דמקודשת והקשו מהא דקאמר רבא לית דחש לדר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים ומשמע הא אי היה יאוש מדינא מקודשת דאל"כ דאפי' ביאוש הוא רק לחומרא פשיטא דל"א דסתם היה יאוש בעלים אך לפי מה שכתבו דמש"ה הוי רק לחומרא הא הוי גם שר"ש אך דאז צריכה להחזיר הדמים וע"כ בעינן דיאוש כדי קונה וזה לאביי דאי עביד מהני וא"כ מהתורה קני שינוי וחשוב אינו ברשותו וא"כ מהתורה לא קנה ביאוש משא"כ רבא לשיטתו מה"ת קני ביאוש דכיון דקנין שינוי לא מהני וא"כ ל"צ להחזיר הדמים ומדרבנן דבעינן שר"ש הא מדרבנן תקנו משום תקה"ש דל"צ להחזיר הדמים וע"כ קאמר רבא לית דחש לדר"ש ודו"ק:
והנה לדידן דקיי"ל בפלוגתא דר"ש ורבנן דסתם גנבה הוי יאוש בעלים וסתם גזילה לא הוי יאוש ושיטת הב"ח דבגזלן ישראל אמרינן דסתמא הוי יאוש ועיין בש"ך ס' שס"ח דהקשה מהא דאיתא בקדושין (דף נ"ב) דאתא לקמי' דרבא אמר לית דחש לדר"ש דסובר דסתם גזילה יאוש בעלים אלמא דאפי' בגזלן ישראל סתמא לא הוי יאוש והב"ח הרגיש בזה וכתב דהך דפ' האיש מקדש לא מיירי אלא לענין קדושין דאורייתא יע"ש. ונראה דהא אפי' אי אמרינן דסתמא מייאש זה אינו רק רוב לחוד אבל מיעוטא איכא דליכא יאוש וא"כ לפי מה שכתבו דכיון דלשיטת הרמב"ם ביאוש ושר"ש צריך הלוקח להחזיר הדמים רק בגנב שאינו מפורסם דאז כיון דמגיע לו משום תקה"ש א"צ להחזיר הדמים א"כ אינו רק קדושין דרבנן וא"כ תקשה אפי אי סתם גזילה יאוש בעלים כיון דאמרינן סמוך מיעוט לחזקה והוי פלגא ופלגא וא"כ הכא בקדושין דאיכא חזקת פנויה וא"כ אי אמרינן סמוך והוי פו"פ חשוב ס' דרבנן ולקולא דהא אפי' אי ידעינן דנתייאש ליכא רק קידושין דרבנן וא"כ כי אמרינן סמוך הוי ס' השקול הוי ס' דרבנן וא"כ אפי' לר"ש לא מהני הקדושין אך יש לומר דכיון דלר"ש אפי' בגזלן א"י סתמא מייאש ואיכא רוב וא"כ מהראוי לומר דהיכי דגזלן ישראל דכיון דחזינן דאפי' רבנן מודים עדיין אפי' מיעוטא ליכא רק מיעוטא דמיעוטא ואז לא אמרינן סמוך וע"כ אי היה סובר כר"ש דמקודשת משא"כ השתא דל"א כר"ש נהי דבגזלן ישראל מודים רבנן מ"מ אינו רק רוב לחוד ואמרינן סמוך וחשוב פו"פ וממילא חשוב ס' דרבנן ואינה מקודשת:
ובזה נראה לתרץ הרי"ף בקדושין דהנה שם על מעשה דחמשה נשים ובהן שתי אחיות וליקט אדם אחד כלכלה של תאנים ושלהן היה ושל שביעית היה ואמרו חכמים דאין אחיות מקודשות הא נכריות מקודשות ופריך רבא לאביי אי לימא דאמר כולכם קני את וחמור הוא ומסיק אליבא דאביי דאמר הראוי לביאה תתקדש לי והרי"ף השמיט זה והקשו עליו ועיין בר"ן דכתב לדידן דקיי"ל כר"נ דקנה מחצה לא קשה קושית הגמ' אך הקשה דדוחק לומר דקושית הגמ' אזלא שלא אליבא דהילכתא דהא קיי"ל כר"נ וע"כ דלכ"ע הכא לא קנה כלל:
ולכאורה נראה דקושית הגמ' אזלא לכ"ע דהמקשין היה סובר דהאשה דקבלה הקידושין היתה אחת מאחיות וא"כ תקשה דכיון דאסור לקדש בפירות שביעית דלאכלה ולא' לסחורה אמאי לא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה ובטל הקידושין דבשלמא אי קיבלה אחת מנכריות שייך לומר מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ועיין בקצה"ח משא"כ אי קבלה אחת מאחיות דאינה מקודשת ול"ש מיגו דזכי לנפשיה וכו' תקשה דאין שליח לדבר עבירה. וע"כ נראה דלחומרא חל השליחות אפי' לדבר עבירה כמו הא דאין שליחות לעובד כוכבים דקיי"ל דלחומרא יש שליחות ה"ה לדבר עבירה יש שליחות וע"כ יש לומר דהא דנכריות מקודשות הוא לחומרא בעלמא:
ובזה ניחא הא דדייק רב במתניתין דקדשה בגזל אינה מקודשת מדקתני של שביעית היה טעמא דשביעית דהפקר הא לאו הכי לא ופי' התוס' דרב אשמעינן דה"א דלחומרא מקודשת עכ"פ דאמרינן דהיה יאוש אע"ג דסתם גזילה לא הוי יאוש מ"מ לחומרא תאמר דהוי יאוש וקשה דאין ראיה דלעולם דאפי' אי לא היה שביעית מקודשת לחומרא דלחומרא אמרינן דנתייאשו והא דקתני שביעית כדי שיהיה ודאי קידושין ועי' במקנה. ולפ"ז ניחא דהא גם בשביעית הקידושין רק לחומרא דכיון דאין שליח לדבר עבירה וע"כ דמקודשת רק לחומרא וממילא משמע הא אי לא היה שביעית אפי' לחומרא לא חלין הקידושין ושפיר דייק. וא"כ לפ"ז יש לומר דאפי' אי אמרינן דבקאו"ח קנה מחצה מ"מ היכי דאפי' הראוי לקנות לא קנה רק מדרבנן לא פ"ד ובטל הכל ועי' כעין זה בתוס' כתובות דכתבו דכיון דקיום שטרות מדרבנן לא פ"ד וה"ה הכא קושית הגמ' אזלא לר"נ דסובר דקני מחצה מ"מ הכא שאני דכיון דאפי' לגבי הנכריות הקידושין רק לחומרא ע"כ באמר כולכם דהוי קני או"ח בטל הכל. אך קשה איך אפשר לומר דאחת מאחיות קבלה א"כ אפי' אי לא היה שביעית נכריות מקודשות דהא הוי שידוך שאמרה לקבלה עבורה הקידושין ועי' בט"ה וע"כ הא דדייק רב דבשאר שני שבוע לא היינו האשה המקבלת אינה מתקדשת דבה ליכא שידוך משא"כ בשביעית כל הנכריות מקודשות וא"כ שמעינן דהנכריות קבלה וא"כ מאי פריך קני או"ח דהשתא הוי קידושין דאורייתא דשייך מיגו דזכי לנפשיה אך לס"ד לא ידעינן דשידוך מהני ויש לומר דאחיות קבלה משא"כ למסקנא דשידוך מהני וע"כ דאחת מנכריות קבלה וממילא קיי"ל כר"נ דקנה מחצה וע"כ השמיט הרי"ף דאמר הראוי לביאה תתקדש לי:
וגם נראה דהנה בראשונים איתא ועי' בריטב"א ובראב"ד דהא דקני את חמור למ"ד דלא קנה כלל משום דאמרינן דכוונתו היה להשטות דאדם יודע דחמור לאו בר קנין כלל וכוונתו היה שיקנה זה כחמור ולהשטאה נתכוין וע"ש ועי' בנב"י ולפ"ז יש לומר דאפי' לר"נ דקנה מחצה מ"מ היכי דעביד איסור בקידושין כגון הכא דעשה איסור דקדש בפ"ש ואחזוקי אינש ברשיעי לא מחזקינן וע"כ דכוונתו הי' להשטאה ואפי' ר"נ מודה דכוונתו היה דהנכריות יהיו כמו האחיות וע"כ פריך סתמא דגמ' דקני את וחמור הוא וזה לאביי לשיטתו דסובר אי עביד מהני ואיירי בשביעית דאורייתא ואז אסור לקדש בפירות שביעית וע"כ אמרינן דכוונתו היה להשטאה לכ"ע משא"כ לדידן דקיי"ל כרבא דאי עביד לא מהני וע"כ דאיירי בשביעית בזה"ז דאז שרי לקדש ועי' בתשובות ברית אברהם וכיון דלא עביד איסור ע"כ לדידן דקיי"ל כר"נ דקנה מחצה השמיט הרי"ף תירוץ הגמ':
וגם לפי מה דסובר אביי דאי עביד מהני ואיירי בשביעית דאורייתא ותקשה דאין שליח לדבר עבירה וע"כ לחומרא בעלמא חלין הקידושין ובאופן זה לכ"ע לא קנה כלל משא"כ לדידן דקיי"ל כרבא וע"כ דאיירי בשביעית בזה"ז ואז הקידושין מדאורייתא וממילא קיי"ל כר"נ דקנה מחצה:
וגם נראה דאפי' אי איירי דאחת מנכריות קבלה הקידושין וא"כ שייך לומר מיגו דזכי לנפשי' וכו' ג"כ ניחא דעיקר הסברא דהיכי דיש לומר מיגו דזכי לנפשיה הוא משום דאי לא יקנה חבירו אז גם הוא לא יקנה דחשוב קני או"ח וע"כ חשוב כמו שליח בשכר דמהני ועי' בש"ך ס' ק"ה ועי' בס' שמחת יו"ט דהא חשוב שליח בשכר דהא אי לא יקנה עבור חבירו גם הוא לא יקנה וע"כ פריך שפיר על אביי דקני או"ח דהא לדידי' איירי אפי' בשביעית דאורייתא וקשה דאין שליח לדבר עבירה וע"כ משום דסובר דקאו"ח לא קנה כלל וע"כ שייך לומר מיגו דזכי לנפשי' וע"כ מהני שליחות עבור חבירו דאי לא גם הוא לא יקנה וא"כ ע"כ דסובר דקני את וחמור לא קנה וע"כ פריך שפיר על אביי משא"כ לדידן דקיי"ל דאי עביד לא מהני וע"כ בשביעית בזה"ז ולא קשה דאין שליח לדבר עבירה ול"צ משום מיגו דזכי לנפשי' וי"ל כר"נ דקנה מחצה:
ויותר נראה לפי הב"ח הנ"ל דהא דסתם גזילה בישראל הוי יאוש זה מדרבנן והנה בס' ע"ח איתא דהא דסתם גזילה בישראל הוי יאוש ואע"ג דאפי' אי ליכא עדים שגזלו מ"מ מחויב לישבע שהי"ס אך זה לאביי דסובר דשמא ס' מי"ש יש לו עליו דאז איכא שבועה באומר שגזל ממנו משא"כ אי לא אמרינן כאביי ליכא שבועה משום דמיגו דחשיד אממונא וכו' ממילא סתם גזילה בגזלן ישראל הוי יאוש ולפ"ז יש לומר דהמקשן היה סובר דאיירי בשביעית בזה"ז ועי' בטעם המלך דכתב דאז לא הוי קידושין רק מדרבנן דהא מדאורייתא לא הוי הפקר ואז לכ"ע לא קנה כלום ואין לומר דא"כ אפילו בשאר שני שבוע הוי קידושין דרבנן לפי הב"ח ואמאי תני שביעית דווקא דבגזלן ישראל אמרינן דסתמא הוי יאוש עכ"פ מדרבנן וע"כ דבשביעית דאורייתא איירי דאז הקידושין חל מדאורייתא משא"כ בשאר שני שבוע הקידושין רק מדרבנן דליתא דהא לאביי דסובר ס' מי"ש ואיכא שבועה ליכא יאוש אפילו בגזלן ישראל אפי' מדרבנן וע"כ יש לומר דאיירי בשביעית בזה"ז וע"כ לא קנה כלל ופריך הגמ' שפיר קני או"ח משא"כ לדידן דלא קיי"ל כאביי ובגזלן ישראל מדרבנן הוי יאוש והוי קידושין וע"כ דאיירי בשביעית דאורייתא והקידושין חל מדאורייתא ואז קיי"ל כר"נ דקנה מחצה:
וגם יש לומר דרבא דפריך על אביי לשיטתו אזיל דמייתי ראי' בב"מ כר"ל דמשיכה הוא מדאורייתא מדקתני דלא מעל עד דמשך וכתבו הראשונים דאין לומר דמש"ה לא מעל דכיון דחכמים הפקיעו קנין כסף וכתבו דסובר דמידי דרבנן לא מהני לדאורייתא להפקיע איסור מעילה וא"כ ה"ה בשביעית בזה"ז הקידושין רק מדרבנן דמדאורייתא הוי גזל ובאופן זה לכ"ע בטל הכל וע"כ פריך הגמ' שפיר משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י ואפ"ה סובר הרמב"ם דלא מעל אלמא דמידי דרבנן מהני גם לדאורייתא וא"כ גם בשביעית הקידושין חל מדאורייתא וממילא דקיי"ל כר"נ דקנה מחצה:
ובאמת הט"ה שם מפרש בזה הירושלמי שהוכיח דמקדשין בגזילה והקשה דאדרבה דהא רב סובר דאין מקדשין ובזה מפרש דאיירי בזה"ז ומדאורייתא לא זכתה וע"כ דמקדשין בגזל ולי נראה דכוונת הירושלמי דהא לפי מה דסובר הר"ן דנתן מתנת שכ"מ לעובד ככבים דלא קנה דכיון דאסור ליתן מתנה לא"י ומתשכ"מ הקנין רק מדרבנן ובמקום איסור לא עשו חכמים תקנה וא"כ יש לומר דהיה קשה לירושלמי דכיון דאסור לקדש בפירות שביעית דלאכלה ולא לסחורה ואפי' בזה"ז איכא איסור להרבה פוסקים וא"כ אי אמרינן דמקדש בגזל אינה מקודשת וא"כ כיון דהא דזכי בפ"ש בזה"ז רק מדרבנן לאמרינן דבמקום איסור שקידש את האשה לא זכי בפירות כלל דבמקום איסור לא עשו תקנה וממילא הוי גזל ואמאי מתקדשת וע"כ דמקדשין בגזל וא"כ אפי' אי לא יזכה בפירות יהיה חלין הקידושין כיון דמקדשין בגזל וע"כ ל"ש דלא זכו לו חכמים במקום איסור דמאי בכך דמ"מ חלין הקידושין:
והנה היכי דקנה ביאוש ושר"ש אי לפמשה"ד מחויב להחזיר עי' במרדכי פ' א"מ והובא ברמ"א דסובר דמחוייב לפמשה"ד להחזיר וב"ד כופין על כך שיקיים ועשית הישר והטוב ועי' בס' א"מ באה"ע ס' כ"ח דהא דמקודשת בגזל לאחר יאוש ואמאי הא כופין לקיים הישר והטוב אך כיון דאי כופין יתבטלו הקידושין ע"כ אין כופין את האשה ועיין תוס' חולין (דף ד') דחליפי איסורי הנאה אסורין למחליף ואפילו הכי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ולא אסרו על האשה משום מצוה דקידושי אשה מצוה משום פו"ר ועיין בתשובות תשב"ץ ועי' בס' א"מ שם דה"ה הכא אין כופין משום שלא לבטל מצות פו"ר:
ובזה ניחא דבקידושין (דף י"ג) דאמר ר"נ ומנא תימרא דשני בין שדיך ובין לא שדיך וכו' והקשו דאמאי לא הוכיח ר"נ דמתני' דקידשה בפ"ש משמע דבשאר שני שבוע אינה מקודשת דקידש בגזל אינה מקודשת וקשה הא תניא בברייתא דקדשה בגזל דמקודשת וע"כ הא דשדיך הא דלא שדיך ועי' במהרי"ט ובשעה"מ כמו שהוכיח רב ממתני':
ולכאורה נראה דהא אמרנו מה שהקשו דהיכי הוכיח רב דילמא לעולם דאפי' בשאר שני שבוע מתקדשת לחומרא דמשום חומרא דא"א אמרינן דהוי יאוש והא דתני שביעית דאז הוי קידושין דאורייתא אך דהא קשה דכיון דאסור לקדש בפ"ש אמאי חלין הקידושין ולא אמרינן דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקיעו רבנן הקידושין אך ברשב"א איתא דהך דכל המקדש חשוב כמו תנאי כמו ע"מ שירצה אבא והכא לא אפשר להיות ע"י שליח דאין שליח לדבר עבירה ובטל התנאי וממילא מעשה קיים והא דמהני שליחות הכא ולא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה כתבו דהאשה המקבלת הקידושין אינה שליח רק של האשה ולדידה ליכא איסור ולא נעשית שליח של המקדש רק של המתקדשת ועי' בנב"י ובקצה"ח ועכ"פ הוא לא יכול לעשות שליח וממילא דלא מהני תנאי ול"ש כל המקדש וכו' דהא זה חשוב תנאי והכא אי אפשר ע"י שליח משום דאין שליח לדבר עבירה אך אי אפשר לומר דתלה על תנאי בדעת חכמים דא"כ תקשה הא אין ברירה אך לחומרא יש ברירה וא"כ בשביעית גופו הקידושין לחומרא בעלמא ומשמע דבשאר שני שבוע אפי' לחומרא לא חלין משום גזל אך לפי מה דאיתא בר"ש באומר שיהיה חל לכשיתברר אז לכ"ע יש ברירה וה"ה הכא דתלה שיהיה חל אז כשיאמרו חכמים אך בקצה"ח איתא דזה דווקא אי באומר לכשתלד קנה משא"כ אי לא מהני באומר לכשתלד אז אפי' באופן זה תליא אי אין ברירה לא מהני וע"כ דרק לחומרא ושפיר הוכיח משא"כ ר"נ לשיטתו דסובר באומר לכשתלד קנה לא מצי להביא ראיה ממתני' דיש לומר דלחומרא אפי' אי לא היה שביעית חל והא דקתני שביעית כדי שיהיה קידושין דאורייתא:
גם יש לומר דהא לכאורה קשה על רב דהוכיח דאפי' לחומרא לא אמרינן דסתם גזילה יאוש בעלים לעולם דילמא לעולם דלחומרא חיישינן דהוא יאוש ואע"ג דרוב לא מתייאשין מ"מ מחמת חומרא דא"א לא אזלינן בתר הרוב כמו דהחמירו בנפל למים שאל"ס דאשתו אסורה אע"ג דאיכא רובא ואע"ג דאיכ' גם חזקת פנויה מ"מ לא מהני ועיין בקידושין פ' שני בהא דרובא מסבלי והדר מקדשי ועיין בר"ן וברמב"ן דחזינן דאע"ג דאיכא רובא וחז"פ מ"מ החמירו אך זה היכי דאיכא עון מיתה סקילה אז החמירו משא"כ הכא דקדשה בפ"ש דהוא שוה כסף ובפ"י איתא דבזה ליכא מיתה דהא דבקדושין שוה כסף ככסף ילפינן במ"מ מעבד עברי ואין עונשין על מ"מ וע"כ בעינן דווקא שביעית דהפקר משא"כ בשאר שני וקידשה בפי' אז כיון דליכא מיתה וע"כ אזלינן בתר הרוב דלא מייאשין ואינה מתקדשת ולעולם דאי קדשה בכסף החמירו דל"א בתר הרוב וחיישינן לחומרא דנתייאש ורק הא דבעינן שביעית משום דקדשה בש"כ ליכא מיתה ואז לא החמירו וממילא ניחא הא דקתני בברייתא או שחטף סלע מידה וקידשה מקודשת דבזה החמירו משום חומרא דא"א כיון דאיכא מיתה לא אזלינן בתר הרוב ואמרינן שמא נתייאשו:
א"כ לפי מה דאיתא בר"ן בקדושין דהיכי דקבלה בעצמה א"כ כיון דהיא נתרצית פשיטא דש"כ ככסף אך היכי דקבלה ע"י שליח אז צריכין למילף מעבד עברי וא"כ שפיר הוכיח רב דהא אחרות שלא קיבלו הקדושין חשוב שדיך ופשיטא דמתקדשת אפי' בשאר שני וא"כ העיקר דהוכיח רב דבשאר שני לא הוא משום האשה המקבלת דל"ש שדיך ואז ש"כ ככסף ואפי' מיתה איכא ואמאי לא החמירו וע"כ דאפי' לחומרא לא אמרינן דהיה יאוש אפי' היכי דאיכא מיתה אזלינן בתר הרוב ול"א דהיה יאוש ושפיר הוכיח רב וזה אליבא דאמת דידעינן דשדיך מהני משא"כ ר"נ דאמר ומנא תימרא דיש חילוק בין שדיך לא מצי להוכיח ממתני' דיש לומר דשדיך לא מהני והא דחטף סלע מידה מקודשת משום דבזה החמירו דאיכא סקילה משא"כ מתני' דנקט שביעית משום האחרות דלא קיבלו דאז ליכא עון מיתה דהא לגבי אחרות לא ידעינן דשכ"כ רק מעבד עברי וע"כ לא החמירו למיחש למיעוט וע"כ נקט שביעית דאז מקודשות אפי' אחרות ואע"ג לגבי אחרות הוי שדיך דילמא שדיך לא מהני רק אליבא דאמת דשדיך מהני שפי' הוכיח רב דאז לגבי אחרות הוי שדיך ופשיטא דמתקדשות אפי' בשאר שני שבוע:
גם נראה דהא בפ"י הקשה דילמא לעולם דלחומרא מקודשת והא דתני שביעית משום דלרבא איירי מתני' דאמר כולכם ואחת מאחיות ואפ"ה אין אחיות מקודשות משום דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין ואי בשאר שני שבוע אין ראיה דלא הוי קדושין דיש לומר דמש"ה אין אחת מאחיות צריכה גט דס' דרבנן לקולא כיון דקידושין לא חלין רק מדרבנן שמא נתייאש וע"כ תני שביעית לאשמעינן דאף דקידושין דאורייתא הן אפ"ה ל"צ גט משום דהוי קדושין שאין מסורין לביאה אך כיון דלגבי אחרות שלא קיבלו פשיטא דאפי' בשאר שני שבוע מקודשות דחשוב שדיך ורק הא דצריכין לחומרא בעלמא משום המקבלת הקדושין דליכא שדיך וא"כ דהמקבלת היתה נכרית א"כ אפי' שאר שני שמעינן דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין דאין לומר דהוי ס' דרבנן דכיון דהמקבלת היתה נכריות וא"כ האחיות היו בין אחרות שלא קבלו הוי שדיך וקדושין דאורייתא הן ואמאי ל"צ גט וע"כ דקשמ"ל לא הוי קדושין ושפיר דייק רב וזה למסקנא דשדיך מהני משא"כ לס"ד לא מצי להביא ראיה דיש לומר דשדיך לא מהני וממילא הא דתני שביעית כדי שיהיה שמעינן דקדושין ש"מ לביאה לא הוי קדושין ובשאר שני שבוע הוי ס' דרבנן ולא שמעינן זה ואפי' אי היו האחיות מהנשים שלא קיבלו דחשוב שדיך לא מהני שיהיה קדושין דאורייתא ולעולם דלחומרא מקודשת וע"כ ניחא הא דתני או שחטף סלע מידה וקידשה דמקודשת:
וגם יש לומר דהא קשה קושיא הנ"ל דלעולם אפי' בלא שביעית מקודשת לחומרא אך אז לא שמעינן דקידושין שא"מ לביאה לא הוי קידושין דיש לומר דמש"ה ל"צ גט דחשוב ס' דרבנן וע"כ תני שביעית אך דגם בשביעית לא שמעינן קידושין שא"מ לביאה דהא אין שליח לדבר עבירה וע"כ דקידושין הוא רק לחומרא בעלמא ואין לומר בשביעית דרבנן דליכא איסור ומדינא מקודשת דא"כ מאי אשמעינן ואין לומר דה"א דכיון דמדאורייתא לאו ממונו מ"מ יכול לקדם דזה ליתא דהא הוי יאוש כיון דרבנן אמרו דזכה בו מתייאש וזה לרב לשיטתו דסובר דיאוש קונה ועי' ב"ק משא"כ ר"נ דסובר דיאוש לא קני א"כ אפשר לומר דאיירי בשביעית דרבנן ואשמעינן אע"ג דמדאורייתא לא הוי שלו ויאוש לא מהני וא"כ ל"ש דאין שליח לדבר עבירה והקידושין חל מהתורה ואפ"ה אין אחת מאחיות צריכה גט משום דהוי קידושין שא"מ לביאה וכו' משא"כ בשאר שני שבוע לא שמעינן זה דיש לומר משום דהוי ס' דרבנן ולעולם דלחומרא מקודשת וע"כ לא הוכיח ר"נ ממתני':