חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ט
טוען אחר מעשה ב"ד
עי' בכל הסוגיא ב"מ ס"א ובכתובות פ' הכותב:
הנה אנן קיי"ל דטוען אחר מעשה ב"ד דלא אמר כלום ושיטת הרי"ף דזה דווקא במקום שאין כותבין כתובה אבל במקום שכותבין כיון דאיכא ריעותא דאין לה כתובה נאמן לומר פרעתי והקשו הא אביי מסיק בב"מ דאליבא דר"י אפי' במקום שכותבין אינו נאמן ועי' ברמב"ן ב"מ דליכא רעותא דאין לה כתובה דיש לומר דסמכה על מעשה ב"ד ולכך לא שמרה שטר כתובה אך כתבו דהיה לה לשמור דשמא יאמר הבעל דהיתה אלמנה או יאמר הבעל פרעתי מנה דנאמן במיגו דאלמנה היתה וא"כ אכתי איכא ריעותא אך תקשה דהא הגמ' פריך דכיון דרוב נשים בתולות נשאות אמאי נאמן לומר אלמנה ותירץ משום דליכא קלא איתרע הרוב וא"כ הכא כיון דאמת הוא שהיא בתולה היתה א"כ בודאי איכא קול שהיתה בתולה ולא יכול לומר אלמנה דאזלינן בתר הרוב וא"כ אכתי ליכא ריעותא. אך באמת בתוס' כתבו דזה לרב דסובר דאזלינן בתר הרוב בממון משא"כ לדידן דקיי"ל כשמואל דלא אזלינן בתר הרוב אפי' איכא קול לא מהני וא"כ אכתי איכא ריעותא והנה במחברים איתא למד"ס דבו"ש ברי עדיף להוציא ה"ה דאזלינן בתר הרוב בממון וע"כ אביי לשיטתו דסובר דבו"ש ב"ע וה"ה דמהני הרוב להוציא ולא יכול לומר אלמנה היתה וא"כ ליכא ריעותא וע"כ סובר דאפי' במקום שכותבין אינו נאמן לומר פרעתי משא"כ לדידן דנאמן לומר אלמנה ואיכא ריעותא דל"ש דסמכה על מעשה ב"ד וע"כ קיי"ל דבמקום שכותבין נאמן ולפ"ז ניחא הא דהקשו לשיטת הרי"ף מהא דאמר הגמ' דסתמא דמתני' דקתני אם יש לה עדים וכו' דלא כר"ג דסובר דאזלינן בתר חזה"ג ואמאי נאמן לומר אלמנה:
ובזה ניחא קושית התוס' דאביי סובר דאפי' במקום שכותבין אינו נאמן לומר פרעתי וא"כ ע"כ דסובר דכותבין שובר ובב"ב סובר דאין כותבין שובר וע"כ נראה דהא בתוס' איתא דמש"ה אי אין כותבין שובר לא צריך הבעל לשלם עד שתחזיר לו הכתובה ואע"ג דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וא"כ אינו מפסיד כלל במה שלא תחזיר לו הכתובה אך נפ"מ דאי תחזיר לו הכתובה עכ"פ נאמן לומר פרעתי מנה במיגו דאלמנה משא"כ בשטר כתובה בידה ולפ"ז לאביי דסובר דבו"ש ב"ע ואזלינן בתר הרוב ולא יוכל לומר אלמנה א"כ ליכא ריעותא אם יהיה שטר כתובה בידה דהא אפי' אי לא יהיה ת"י ג"כ אינו נאמן לומר פרעתי ואלמנה ג"כ לא יוכל לומר וע"כ סובר דכותבין שובר הכא אע"ג דבעלמא אין כותבין שובר משא"כ לדידן אין כותבין דרעותא דאי תחזיר לו הכתובה עכ"פ יכול לומר פרעתי מנה במיגו דאלמנה דל"א בתר הרוב:
ובזה ניחא הא דהקשו מאי פריך דלא כר"ג דסובר דאזלינן בתר חזה"ג הא בתוס' איתא דע"כ קאי למ"ד דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דאם ל"כ נאמן הבעל לומר דאלמנה היתה במיגו דפרעתי וקשה דאפי' למ"ד דלא אמר כלום ג"כ לא קשה דילמא איירי במקום שכותבין דאז נאמן לומר פרעתי וע"כ נאמן לומר אלמנה במיגו דפרעתי ומכבר אמרתי לפי מה שהקשו הראשונים דאמאי לא תני במתניתין דאם יש עדים שניסת ברביעי ותירצו דזה לא זוכרין העדים לידע יום הנישואין וא"כ הוי עדות שא"א יכול להזימו דכיון דלא זוכרין היום אך בממון לא בעינן יכול להזימו והנה בדין מרומה אפי' בממון בעינן יכול להזימו וא"כ יש לומר במקום שכותבין ולית לה כתובה חשוב דין מרומה ולא מהני העדות כלל וע"כ דלא איירי במקום שכותבין אך העיקר נראה לפי מה דסובר השתא דר"ג אזיל בתר חזה"ג אפי' בברי וברי ולא יוכל לטעון אלמנה דאזלינן בתר חזקת הגוף וממילא ליכא רעיתא במה דאין לה שטר כתובה ולא יוכל לומר פרעתי אפי' במקום שכותבין ולית ליה מיגו דפרעתי ומודה הרי"ף רק אליבא דאמת דר"ג מודה במתני' ויכול לומר אלמנה והיה לה לשמור ואיכא ריעותא וע"כ נאמן לומר פרעתי
גם נראה דהא ברמב"ן איתא דקושית הגמ' וליזל בתר רובא אזיל אפי' לשמואל משום דאיכא חזה"ג דמסייע לרוב וע"כ לכ"ע אזלינן בתר הרוב והטעם איתא באחרונים משום דע"י הרוב נעשה בו"ש כמו דקאמר הגמ' לעיל דכיון דאיכא רוב כבו"ש דמי ובו"ש וחזקה לכ"ע ברי עדיף ומה"ט נאמנת לומר משארסתני נאנסתי לר"ג אך זה ללישנא דטעמא דר"ג הוא משום דאיכא חזקה בהדי בו"ש משא"כ לטעמי דמיגו אז יש לומר דבו"ש וחזקה לא מהני להוציא ובתוס' כתבו דאליבא דר"י דסובר דיש לה מנה בכנסה בחזקת בתולה ע"כ לא סובר טעמא דמיגו וא"כ לר"י ע"כ חזקה עם בו"ש מהני להוציא וה"ה רוב וחזקה וע"כ אביי מסיק לר"י אפי' במקום שכותבין לא אמר כלום דליכא ריעותא דהא לא יכול לומר אלמנה דאיכא רוב וחזקה ונעשה בו"ש עם חזקה משא"כ לדידן דטעמא דמיגו עיקר ולא מהני בו"ש וחזקה ויכול לומר אלמנה ואיכא ריעותא וע"כ סובר הרי"ף דנאמן לומר פרעתי:
ובזה ניחא הא דאיתא ב"ב (ד' קנ"ד) באחד שמכר בנכסי אביו וכו' והקשה בתוס' ד"ה ועוד למה יש לנו לומר שהוא קטן הא אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אין צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים ותירצו שאחר שהיה זה גדול שהגיע לכלל שנותיו ולא הי' לו סימני גדלות ולהכי איכא לספוקי שמא קטן הי' עדיין והקשה בנב"י דא"כ תקשה למאי דמסיק הגמ' איפוך וע"ש הכי קאמר ליה ר"י לר"ל בשלמא לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר היינו דמשכחת לה דנחתי לקוחות לנכסים אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים היכי משכחת דנחתי לקוחות בנכסים וקשה דילמה איירי דלא בדקו אחר שהגיע לכלל שנותיו ולא היה לו סימני גדלות דאז איכא חזקה דרבא דבודאי הביא סימנים וע"כ נחתי לקוחות בנכסים מכח חזקה דרבא וע"כ נראה דהא הקשו דחזקה דרבא לא עדיף מרוב ולא מהני להוציא ותירץ בנב"י דכיון דאיכא חזקה דאין עדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול וחזקה ורוב מהני להוציא והיינו הוי בו"ש ובו"ש וחזקה ברי עדיף וזה הכל לר"י דל"ס טעמא דמיגו דהא לס"ד ר"י היה סובר ראיה בעדים וע"כ הקשה התוס' שפיר דלמה יש לנו לומר שהוא קטן והוצרכו לומר דבדקו לאחר שהגיע לגדלות וכו' משא"כ לקמן דמקשה על ר"ל דסובר ראיה בעדים היכי משכחת דנחתי בנכסים ואז לא מהני חזקה דרבא דהוא משום רוב ואע"ג דאיכא חזקה בהדי' ואזלא קושית הגמ' לטעמא דמיגו וא"כ אפי' לא בדקו אחר שהגיע לכלל גדלות לא מהני חזקה דרבא:
וגם נראה דהא ברא"ש הקשה דאי איירי במקום שאין כותבין פשיטא דאינו נאמן לומר פרעתי דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דיכול לומר לעולם פרעתי ותירץ דיכולה להתרותו אל תפריעני אלא בפני פלוני ופלוני וכוונת הרא"ש בפני פו"פ ולא כתב בפשיטות אל תפריעני אלא בעדים אך אז אכתי היה יכול לומר פרעתי בפני עדים והלכו למדה"י אך בהתנה אל תפריעני אלא בפני פו"פ אז קיי"ל דלא יכול לומר פרעתי בפני אחרים והלכו למדה"י ועי' בשבועות (ד' מ"א) ההוא דאמר כי פרעת לי פרען לי באפי ראובן ושמעון ופרעי' באפי תרי מעלמא אמר אביי באפי תרי אמר ליה באפי תרי פרעי' רבא אמר להכי אמר ראובן ושמעון כי היכי דלא נידחיה ופי' הראשונים באם עדים אחרים הן לפנינו אפי' רבא מודה דמהני רק דאיירי דאמר שהלכו למדה"י ואליבא דרבא וכן קיי"ל לא מהני מה שאמר שהלכו למה"י ואליבא דאביי אפי' כי אמר בפני פו"פ יכול לומר פרעתיך בפני אחרים והלכו למדה"י וע"ש וא"כ אביי לשיטתו שפיר הוכיח דאפי' במקום שכותבין לא נאמן לומר פרעתי דבמקום שאין כותבין ל"צ לטעמא דמעשה ב"ד ת"ל משום דמה הועילו חכמים בתקנתן דאפי' אי תאמר לו אל תפריעני אלא בפני פו"פ יכול לומר שפרע בפני אחרים והלכו למדה"י משא"כ לדידן דלא יכול לומר דהלכו למדה"י יש לומר דווקא במקום שאין כותבין:
וגם נראה דהנה התוס' כתובות פ' אלמנה הקשו וז"ל וא"ת מה טעם דלא חשבינן נכסי בחזקת הבע"ח ואמאי מהימני יתמי למימר פרענו במלוה ע"פ וכי תימא דחשבינן לה בחזקת אלמנה טפי משום דמוכרת שלא בב"ד למזונות א"כ לרב ולשמואל נהי דלית להו הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מ"מ כשאיבדה כתובתה לא יהיו יתומים נאמנין לומר פרענו דכיון דמוכרת לכתובה שלא בב"ד נכסים בחזקתה כמו הכא וכי תימא אע"ג דנכסים בחזקתה מיהו מהימני לומר פרענו דמוכח מילתא מדלית לה כתובה דנפרעה מיהו היכי דאיכא עדים שנשרפו באונס לא להימנו ושמא י"ל אין הכי נמי וכו' ולפ"ז לכאורה תקשה דאיך אפשר לומר דווקא במקום שאין כותבין דת"ל דכיון דליכא הוכחה מדלית לה כתובה א"כ בלא"ה אינו נאמן כיון דנכסים בחזקתה א"כ אפי' אי לא היה מעשה ב"ד אינו נאמן לומר פרעתי אך נפ"מ בגרושה דאז אפילו למזונות אינה מוכרת שלא בב"ד והנכסים אינם בחזקתה מכש"כ לכתובה דצריכה ב"ד ואז צריכין לטעמא דהוא מעשה ב"ד. והנה שם פליגי בטעמא דמוכרת שלא בב"ד לחד מ"ד משום חינא ולחד משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד וקאמר דנפ"מ בגרושה דלמ"ד משום חינא גם בגרושה שייך טעם זה משא"כ למ"ד מפני שאין אדם רוצה וכו' ועי' בס' הפלאי ס' ק"ג דהביא ראיה דגרושה לא תמכור אלא בב"ד מהא דאיתא בב"מ מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ומסיק משום דשמואל דאמר דמוכר שע"ח מהני מחילה וע"ש ברא"ש דע"כ איירי בגרושה ולפ"ז אי נימא דגם גרושה מוכרת שלא בב"ד ולפ"ז מוכרת גרושה שדה של הבעל לצורך הכתובה ומכירתה קיימת וא"כ ניחוש שמא מכרה שדה של הבעל לצורך הכתובה דאז ודאי אין מועיל מחילתה כיון שכבר גבתה וכשיוציא הבעל שובר המוקדם יטרוף השדה מהלוקח אע"כ דאינה מוכרת אלא בב"ד והב"ד אין גובין מנכסים אלא כשמודיעים את הבעל א"כ לא יכול לטרוף עם השובר כיון שידע מהמכירה ושתק וצ"ל דהא דאמר בש"ס דלמ"ד משום חינא דגרושה מוכרת שלא בב"ד דצריך לתרץ ברייתא הנ"ל כאביי דעבז"ל וע"ש. ולפ"ז אביי לשיטתו דסובר דעבז"ל וגם גרושה מוכרת שלא בב"ד ואם כן הנכסים בחזקתו וא"כ לצ"ל במקום שאין כותבין משום דמעשה ב"ד ת"ל דנכסים בחזקתה וע"כ הוכיח דאפי' במקום שכותבין אינו נאמן לומר פרעתי משא"כ לדידן יש לומר דרק במקום שאין כותבין ואין לומר דת"ל דנכסים בחזקתה דנפקי מינה בגרושה דלא מוכרת שלא בב"ד:
ולפ"ז ניחא קושית התוס' שבועות פ' שה"ע אמר ר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב ופריך ש"מ משביע עידי קרקע חייב ומשני דאתפסי' מטלטלין ועיין בתוס' דתמהו דאמאי לא קאמר זה על אביי דאמר הכל מודים בעד סוטה ע"ש ונראה דלפי מה דאיתא בספ' אי תפיסה מועיל לכתובה כמו למזונות ועיין בתוס' כתובות פ' הכותב דתליא דאי טעמא משום חינא אז אמרינן דכמו דתקנו דמוכרת שלא בב"ד משום חינא ה"ה דמהני תפיסה ודמי למזונות משא"כ לטעמא דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו אז אע"ג דמוכרת שלא בב"ד כמו למזונות מ"מ תפיסה לא מהני בכתובה ולפ"ז כיון שאמרנו דאביי סובר טעמא דחינא וממילא מהני תפיסה לכתובה כמו למזונות וע"כ על אביי לא פריך ש"מ משביע עידי קרקע דיש לומר דתפסה בעצמה משא"כ על ר"פ מקשה שפיר לדידן דקיי"ל טעמא דאין אדם רוצה וכו' לא מועיל תפיסה וע"ז משני לא דתפסה בעצמה רק דהוא גופו אתפסה ותפיסה דידה באמת לא מהני.
ועיין בתוס' בסוגיא דר"י לטעמי' דסובר דכותבין שובר אבל למ"ד דאין כותבין שובר אפי' אית ליה דלא אמר כלום מ"מ במקום שכותבין אין חייב לפרוע עד שתחזיר לו הכתובה דכיון דבמה שנשאר שטר כתובה בידה יכול לבא לידי הפסד שתתבע כתובה בב"ד אחר ואלו לא ישאר שטר הכתובה בידה נהי דאינו נאמן לומר פרעתי הכל דהא לא אמר כלום מ"מ יהא נאמן לומר פרעתי מנה במיגו דאלמנה אם אין לה עדי הינומא אבל אין לומר דנפ"מ נמי במה שתחזיר לו הכתובה דאם יבא למקום שאין מכירין דהיא אשתו יהא נאמן לומר פרעתי הכל במיגו דא"א אשתו דהא אפי' ישאר שטר הכתובה יהא נאמן לומר פרעתי הכל במיגו דלא גרשתי דהא אין שם עדי גירושין כיון דאין מכירין שהיא אשתו והקשו מהא דאיתא בכתובו' ר"י אומר רצה כותב לבתולה שטר של מאתים ולאלמנה מנה והיא כותבת התקבלתי וכו' ומוקי לה בשוברתה מתוכה וקשה באלמנה מאי נפ"מ בשוברת מתוכה הא תוכל להטמין הכתובה וטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום והכא ליכא נפקותא כיון דהיא אלמנה וע"כ נראה דהא הקשו הא נפ"מ באיכא עד אחד על הגירושין דאז אין לו מיגו דל"ג דמחויב ליתן לה מזונות ואין לומר דחשוב מחילה כמו בט"ח כמו שתירצו בתוס' דהא קשה על התוס' הא מעוכבת בשבילו להנשא כיון דהוא אומר ל"ג ומגיע לה מזונות אך התירוץ דכיון דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת לענין נישואין רק לענין כתובה אינה נאמנת א"כ אינה מעוכבת להנשא בשבילו וא"כ לפ"ז באיכא ע"א על הגירושין דאז אינה נאמנת גם להנשא דליכא חזקה דאין אשה מעיזה כיון דאיכא ע"א דמסייע וא"כ ליכא מיגו דל"ג דהא יהא מחויב ליתן שאר כסות וא"כ תקשה על התוס' הא נפ"מ באיכא ע"א על הגירושין דאם יהיה לה שטר כתובה לא נאמן לומר פרעתי במיגו דל"ג משא"כ באין לה שטר כתובה אז נאמן לומר פרעתי הכל במיגו דא"א אשתי ותירצו דאי איכא ע"א על הגירושין א"כ מעיד ג"כ שהיא אשתו וא"כ ליכא מיגו דאין את אשתי דדמי לנסכא דר"א דל"א מיגו להכחיש העד והוי מתוך שא"י לישבע משלם. אך לכאורה קשה לפי מה דסובר הרמ"ה ועיין בח"מ סימן ע"ה דגבי שכיר אי איכא ע"א דשכרו והוא אומר פרעתי לא דמיא לנסכא דר"א דכיון דאפי' אי היה שני עדים ששכרו לא היה נוטל רק בשבועה וע"כ בע"א לא הוי מתוך שאי"ל משלם וא"כ ה"ה הכא דכיון דאפי' אי איכא שני עדים שהיא אשתו לא היתה נוטלת רק בשבועה א"כ בע"א ל"ח מתוך וכו'. אך לפי מה דמחלקין דזה דווקא בשכיר דהא דנוטל בשבועה היכי דאיכא שני עדים הוא רק מתקנת חכמים ומדינא אפי' בשבועה אינו נוטל וע"כ היכי דאיכא ע"א לא דמי לנסכא דר"א משא"כ היכי דמדאורייתא ל"צ לישבע כגון היכי דאיכא שטר אז הוי מתוך אפי' דצריך לישבע באם היה שני עדים וא"כ הכא הוי שפיר מתוך וזה הכל בבתולה דכתובה דאורייתא שייך לומר דמה"ת ל"צ לישבע ע"כ הוי מתוך משא"כ היכי דהיא אלמנה דלכ"ע דרבנן א"כ דמי לשכיר וע"כ באלמנה נהי דליכא נפקותא לענין פרעתי מנה במיגו דאלמנה איכא נפקותא במקום דאיכא ע"א על הגירושין דאז היא לא נאמנת לומר גרשתני והיא מעוכבת בשבילו לינשא וליכא מיגו דל"ג דמחויב ליתן שאר כסות ואי תשאר הכתובה בידה אז אינו נאמן במיגו דל"ג משא"כ באם תחזור הכתובה יש לו מיגו דאין את אשתי ואין לומר דכיון דאיכא ע"א על גירושין ליכא מיגו דא"א אשתי והוי מתוך וכו' דליתא דכיון דאפי' אי איכא שני עדים שהיא אשתו לא היתה נוטלת רק בשבועה ל"ח מתוך והכא הוא רק תק"ח דכיון דכתובת אלמנה הוא דרבנן לכ"ע ומדאורייתא אפי' בשבועה לא נוטלת:
והנה באחרונים איתא דבאמת ליכא שבועה משום דכתובה חשוב ש"ק וא"כ לא דמי לנסכא דר"א אך כתובת בתולה דהיא דאורייתא וגם מטלטלין משועבד לכתובה ל"ח ש"ק וע"כ אי אפשר לומר דנפ"מ במקום שאין מכירין דא"כ אפי אי תשאר הכתובה בידה יהא נאמן במיגו דל"ג ואין לומר דנפ"מ באיכא ע"א על גירושין דא"כ גם מיגו דאין את אשתו ליכא דיהיה מתוך דל"ח ש"ק משא"כ באלמנה יש לומר דנפ"מ באיכא ע"א על גירושין ומ"מ לא יהיה מתוך דחשוב ש"ק ובזה ניחא הא דהקשו להסוברים דבכתובה לכ"ע אין כ"ש וקשה הא ר"י מסיק דמתני' דהוציאה גט איירי אפי' במקום שכותבין וקשה דאמאי גובה כיון דאין כותבין שובר:
ולכאורה נראה דהא קשה דכתבו דאיכא ריעותא בזה דנשאר הכתובה בידה דאי לא היה נשאר היה נאמן לומר פרעתי מנה במיגו דאלמנה הא כיון דרוב בתולות נשאות א"כ כל דבר שהוא נגד רוב חשוב ל"ש ומיגו דל"ש לא אמרינן. אך לפי מה דאיתא בסמ"ע דיותר רוצה אדם לטעון דבר דל"ש משיאמר דבר שהיא העזה וא"כ יש לומר דכיון דאמרינן דהיכי דהיא תק"ח אמרינן מיגו דהעזה משום דבמיגו כ"ד אוקמא על דינא ומה"ט בשכיר אמרינן מיגו דהעזה ועיין ברא"ש בשבועות א"כ כש"כ מיגו דל"ש אמרינן היכי דאינו רק תק"ח וא"כ לפטור א"ע מחיוב כתובה דהיא דרבנן אמרינן מיגו דל"ש וע"כ איכא ריעותא אי לא תחזור הכתובה משא"כ מתני' דאתא כרשב"ג כדמסיק הגמ' ורשב"ג סובר דכתובה דאורייתא וליכא מיגו דאלמנה משום דל"ש וליכא ריעותא אי לא תחזור הכתובה וע"כ כותבין שובר. וגם לפי מה דאיתא בתומים בכ"מ דמש"ה נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו אע"ג דל"ש משום דכיון דצריך לישבע על טענת נאנסו ע"כ חשוב מיגו וא"כ כיון דבטענת אלמנה צריך לישבע שהוא מב"מ וע"כ חשוב מיגו אע"ג דל"ש וע"כ לבתר תקנת הגאונים דגם מטלטלין משועבד לכתובה ואיכא שבועה ע"כ חשוב מיגו וזה לבתר תקה"ג משא"כ לדינא דמתני' דחשוב ש"ק ליכא שבועה ול"ח מיגו דאלמנה וע"כ כותבין שובר דליכא ריעותא וע"כ מוקי ר"י אפי' במקום שכותבין:
אך זה הכל אי כתובה דרבנן אז לא נשתעבד מטלטלין לכתובה וליכא שבועה וליכא מיגו דאלמנה משא"כ אי כ"ד א"כ מיניה אפי' מטלטלין נשתעבד ואיכא שבועה בטענת אלמנה ואיכא מיגו אע"ג דל"ש ואז יכול לבוא לידי ריעותא במה דנשאר שטר בידה דאי לא היה נאמן על מנה במיגו דאלמנה ובזה ניחא התוס' שם ד"ה גט גובה עיקר דהקשו על הא דמשני גט גובה עיקר כתובה גובה תוספות דמ"מ כשתתאלמן תגבה שנית בעידי מיתה הואיל דשטר כתובה בידה דכי קאמר רב כתובה גובה תוס' הנ"מ בגרושה דאית לה גט אבל אלמנה במאי תגבה עיקר אם לא בכתובה והם לא ידעו שהיתה גרושה ומיהו אי אמרינן לרב דאפי' אין כתובה בידה גובה עיקר אפי' בעידי מיתה שפיר וכו' ועיין במהרש"ל דהקשה דמ"מ איכא נפקותא במקום דליכא עידי הינומא דאם היה נאמן עכ"פ על מנה במיגו דאלמנה משא"כ אי הכתובה נשאר בידה יע"ש ולפי הנ"ל ניחא דבתורת גרושה אי תגבה מיניה אז היה סובר המקשין דסתם מתני' ר"מ דסובר דכתובה דאורייתא ואז גם מטלטלין נשתעבד לכתובה וא"כ איכא שבועה בטענת אלמנה וא"כ איכא מיגו דאלמנה אע"ג דל"ש וע"כ פריך שפיר הגמ' דאי אין כותבין שובר אמאי גובה כתובה בגט דיכול לבוא לידי ריעותא היכי דליכא הינומא ואי לא נשאר שטר כתובה בידה יהיה נאמן עכ"פ על מנה במיגו דאלמנה וע"כ משני רב דגט גובה עיקר כתובה גובה תוספות וא"כ בתורת אלמנה ליכא ריעותא במה דנשאר בידה ש"כ דאפי' אי לא נשאר ליכא מיגו דאלמנה דכיון דליכא שבועה דמטלטלין דיתמי לא נשתעבד וחשוב ש"ק וממילא ליכא מיגו דאלמנה כיון דל"ש ודו"ק:
ועיין בס' הפלאי דכתב דהא דקיי"ל דאשה שאומרת גרשתני נאמנת ובתובעת כתובה קיי"ל דאינה נאמנת משום דהא דנאמנת לומר גרשתני משום חזקה ואע"ג דאיתרע דאין לה הגט ולא אמרינן אחוי גיטך הוא משום דמצי אמרה שהחזירה לו הגט כשגבתה הכתובה משא"כ בתובעת הכתובה תו לא מהימנא משום ריעותא דגט דמרעא לחזקה ולפ"ז ניחא דברי הר"ח ועיין ברא"ש סוגיא דתרי ותרי על הא דמשני ר"א כגון דאמרי העדים עכשיו מת עכשיו גירשה גירושין איכא לברורה דאמרינן לה אם איתא כן אחוי לן גיטך וכתב בר"ח דלית הילכתא כר"א אלא כרבא משום דמילתא דר"א פריכא הוא דהיכי קאמר ר"א עכשיו מת לא תצא הא קיי"ל דכל נשים צריכות להמתין שלשה חדשים ולאו פירכא הוא דהכי קאמר ר"א עכשיו מת ל"ת ואם נשאת לאחר ג' חדשים ל"ת אבל עכשיו גירשה אמרינן נשאת לאחר ג"ח תצא יע"ש ולפי הנ"ל יש לומר מדקאמר ר"א עכשיו גירשה אם איתא דהכי אחווי גיטך ומשמע הא אם אמרו העדים דגירשה זה איזה ימים לא הוי ריעותא במה דאין לה הגט ואמאי לפי הנך הסוברים דתוך שלשה חדשים מגירושין אין לה כתובה דכיון דאינה רשאית לינשא משום הבחנה לא קרינן לכשתנשא לאחר וכו' וא"כ לא יכולה לומר דמש"ה אין לה הגט דגבתה הכתובה ע"י הגט כיון דאכתי אינו זמן ליטול הכתובה וא"כ אפי' אי לא אמרו עכשיו גירשה איכא ריעותא במה דאין לה הגט וע"כ כיון דאיכא עדים דמכחישין ואמרו דלא נתגרשה וגם איכא הוכחה דא"א דהכי הוא אחווי לן גיטך וע"כ תצא דהא מדברי הפלאי נראה דאפי' אי כבר גירשה היה לה להיות נזהר בגט ונהי באם לא היה תרי ותרי רק שני עדים אומרים נתגרשה לא איכפת לן בזה דאין לה הגט מ"מ בתרי ותרי תצא דהא אפי' בעכשיו גירשה אי לא היה תרי דמכחישין לא אמרינן אחוי גיטך אך בתרי ותרי אמרינן כן וא"כ אפי' אי אומרי' שגירשה זה איזה ימים מהראוי להיות כן דאיכא ריעותא דאין לה הגט דלא יכולה לומר שהחזירה בעת שגבתה הכתובה דכיון דאין לה כתובה עד לאחר ג' חדשים וע"כ דר"א סובר דאינה צריכה להמתין ג' חדשים וא"כ מגיע לה תכף הכתובה וע"כ ליכא ריעותא מה דאין לה הגט וע"כ קאמר ר"א דווקא עכשיו גירשה אז תצא דאז ל"ש לומר דגבתה הכתובה ע"י הגט וע"כ אין לה גט כיון דגט לא חל רק בסוף היום בשעה דמוכח שהיא מתגרשת ומוכח אינו רק בסוף יום וע"ז שפי' קאמר הר"ח דלא קיי"ל כר"א דהא קיי"ל דכל אשה צריכה להמתין שלשה חדשים ודו"ק:
והנה על התוס' הנ"ל שכתבו דאליבא דר"י דסובר דיש לה מנה ליכא טעמא דמיגו ונראה דעיקר הטעם הא דבעינן טעמא דמיגו משום דעל טעם דחזקה דחזה"ג תקשה לאמרינן כאן דאיתרע רשות הבעל ועי' בתוס' כתובות פ' המדיר ולפ"ז לפי מה דאיתא בתוס' נדה דחזקה דכ"נ ל"ש רק היכי שנוגע בביטול המקח וא"כ ר"י דסובר דיש לה מנה ואינו נוגע לקנין א"כ אע"ג דליכא טעמא דמיגו לדידי' סגי בטעמא דאיכא חזקת הגוף לחוד:
והנה מה שאמרנו דגם לכתובה נכסים בחזקתה קיימא ניחא בזה הרא"ש דסותר א"ע דבכתובות פ' הכותב כתב על מתני' מי שמת והניח אשה ובע"ח ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ופליגי ר"ט ור"ע וכתב וז"ל דבירושלמי משמע דעיקר טעמא דר"ע דהנכסי' כל היכא דאיתנהו ברשותא דיתמי אבל בע"ח מחוסר גוביינא ואפי' אי פטרו משבועה לא מהני וברא"ש ב"ב פ' י"נ כתב ואפי' ר"ע לא פליג אלא משום שכולן צריכין שבועה הא לאו הכי היתה גובה הכתובה וכו' אלמא דסובר דהיכי דליכא שבועה מודה ר"ע ועי' בתומים. וע"כ נראה דלכאורה תקשה אי אפילו בליכא שבועה אינו גובה אמאי נקט ר"ע משום דצריכה שבועה. וע"כ נראה דבכתובה דבחזקתה קיימא וע"כ משום דמוכרת שלא בב"ד ול"ח מחוסר גוביינא ע"ז הוצרך ר"ע לומר משום דצריכה שבועה וע"כ נקט הרא"ש בב"ב הא היכי דל"צ שבועה מודה ר"ע ונקט כתובה לחוד דבזה לא אמרינן דמחוסר גוביינא משא"כ בע"ח סובר הרא"ש דאפי' היכי דליכא שבועה כיון דמחוסר גוביינא ינתנו ליורשין וע"כ נקט שם בע"ח:
וע"ש בסוגיא דמשני שאין שם עידי גירושין דיש לו מיגו דל"ג ופריך הגמ' הא מדקתני בסיפא רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט ואי דליכא עידי גירושין במאי גבי' וקשה הא בתוס' הקשה דמה מיגו דל"ג איכא דהא אשה שאומרת גרשתני נאמנת ותירצו דבתובעת כתובה אינה נאמנת לומר גרשתני ומשמע דאז אפי' לינשא אינה נאמנת והנה הטעם נראה דהא ברא"ש בסוף נדרים מחדש דמש"ה נאמנת לומר גרשתני משום דבודאי לא תקלקלה א"ע כו' לינשא בלא גט והא דלא סגי בטעם זה דחזקה דאין אשה מעיזה לחוד אך משום דלנגד זה איכא חזקה כנגדו דאי איתא דגירשה קלא הו"ל וע"כ הוצרך לומר דאיכא חזקה דלא תקלקל א"ע וע"כ בתובעת כתובה דאז יש לומר דאין בדעתה לינשא כלל רק מש"ה אומרת גרשתני כדי שתטול הכתובה וא"כ ליכא חזקה דלא תקלקל א"ע וע"כ אינה נאמנת אפי' לינשא וא"כ בשעת הסכנה דל"ש דאי גירשה קלא הוה ליה וא"כ אפי' בתובעת כתובה נהי דליכא חזקה דלא מקלקלה מ"מ סגי בהך חזקה לחוד דאין אשה מעיזה:
ולפי סברת הרא"ש ניחא הסוברים דהא דאשה שאמרה גרשתני נאמנת זה דווקא היכי דלא נתחזקה בא"א ע"פ עדים אבל היכי דנתחזקה בא"א ע"י עדים אינה נאמנת והקשה הב"ש ס' י"ז מהא דאיתא בגיטין (ד' פ"ט) דקאמר ופליגי דר"ה ומנ"ל דפליגי דילמא הכי קאמר דאם יתברר בעדים שהיא אשתו דאז לא נאמנת לומר גרשתני וע"ש:
ונראה דעיקר הטעם היכי דאיכא עדים שהיא אשתו לא מהימנא משום דאז החזקת אשת איש אלים ולא מהני חזקה דאין אשה מעיזה לנגד חזקת א"א וא"כ יש לומר דבאמת מה בכך דאיכא חזקת א"א הא איכא שני חזקות חזקה דאין אשה מעיזה וגם חזקה דבודאי לא תקלקלה א"ע אך דילמא אין בדעתה לינשא כלל ול"ש חזקה דלא מקלקלה א"ע וא"כ התם דכיון דחזינן דניסת ואיכא שני חזקות וע"כ אפי' נתחזקה באשת איש ע"פ עדים נאמנת ושפיר קאמר ופליגי וכו':
ובזה יש לומר הא דסוברים דבאיסור דרבנן מהני סימני' אפי' אי לאו דאורייתא והקשו מהא דאיתא בגיטין ר"א אמר כגון דאמרו עדים נקב יש בו בצד אות פלוני ר"א מספק ליה סימנים אי דאורייתא או דרבנן וקשה אפי' אי סימנים דרבנן לא בעינן סימן מובהק דלפי מה דאיתא בתוס' ב"מ דחששא דשיב"ש הוא רק מדרבנן וא"כ לא בעינן ס"מ. ונראה דהנה ביבמות (ד' ק"כ) תוס' ד"ה אמר רבא דכ"ע סימנין דרבנן הקשו דא"כ ברייתא דמצאו קשור בכיס במאי תוקמא וע"ש. וע"כ נראה דהא הקשו מאי פריך ממצאו קשור בכיס התם שאני דחששא דשיב"ש הוא רק מדרבנן וע"כ מהני סימנים לכ"ע אך לפי מה דסוברים דמש"ה הוא רק חשש דרבנן משום דנפילה לא חיישינן ועי' ברשב"א בגיטין ואפי' לנפילה דרבים ל"ח אך קשה שמא נפל מאשה של יב"ש אחר והיא לא מוזהרת ועי' בנה"מ דכתב כן ס' מ"ו ועי' גם בתומים והיינו משום דאשה שאומרת גרשתני נאמנת וע"כ לא מוזהרת לאחר גירושין דלמאי תיזהר בגט דכיון דנאמנת לומר גרשתני וא"כ לפ"ז יש לומר דחששא דשיב"ש הוא דאורייתא נהי דנפילה ל"ח שמא נפל מאשה וזה אי אשה שאמרה גרשתני נאמנת משא"כ רבא לשיטתו דסובר דאינה נאמנת לומר גרשתני ועי' בסוף נדרים וא"כ לדי' גם האשה צריכה ליזהר אפי' לאחר גירושין וא"כ ממילא חששא דשיב"ש רק מדרבנן משום דנפילה ל"ח וע"כ לא קשה לדי' ממצאו קשור דהתם שאני דהוא דרבנן וע"כ סגי בסימני' אפי' אי סימנים ל"ד וע"כ קאמר רבא דכ"ע סימנים דרבנן אך יש לומר דאי אמרינן כסוברים דאפי' אי אשה שאמרה גרשתני נאמנת מ"מ לכתחלה לא תנשא וא"כ אכתי היה לה לשמור ויש לומר דנפילה ל"ח וחששא דשיב"ש רק מדרבנן ומהראוי שמהני סימנים אפי' אי לאו דאורייתא אך הטעם דאסורה לכתחלה לינשא דהך חזקה דאין אשה מעיזה לא עדיף מרוב וכיון שהחמירו בנפל למים שאל"ס דלכתחלה ל"ת אע"ג דאיכא רוב ה"ה בגרשתני החמירו אך לא דמי דהתם איכא שני חזקות חזקת חי וחזקת א"א משא"כ בגט ליכא רק חדא חזקה אך כיון דחזינן דהחמירו דאפי' בת"ח שנפל למים שאל"ס דאסורה לכתחלה אע"ג דאיכא עוד רובא דאי סליק קלא אית ליה כמו שכתבו בתוס' וא"כ איכא תרי רובא לנגד שני חזקות ואפ"ה החמירו ה"ה דהחמירו חדא רוב לנגד חדא חזקה חזקת א"א וא"כ ר"א לשיטתו דסובר ביבמות דבת"ח לא החמירו וא"כ כיון דמהני תרי רובא לנגד שני חזקות ה"ה דלא החמירו בגט היכי דאיכא רוב דאין אשה מעיזה נגד חזקת א"א ולדי' רשאית לינשא לכתחלה באומרת גרשתני וא"כ לא צריכה ליזהר ויש לחוש דנפל ממנה וחששא דשיב"ש הוא דאורייתא וע"כ לדידי' אי סימנים דרבנן בעינן סימן מובהק:
והנה לפי מה שכתבו דמש"ה באומרת גרשתני אינה נאמנת בתובעת כתובה משום דחזקה לא מהני להוציא ממון וע"כ לינשא נאמנת רק לענין כתובה וא"כ תקשה לפי מה דסובר במרדכי דכתובה דכיון דהוא מעשה ב"ד חשיבה מוחזקת וזה ל"ש בתוס' כתובה דאינה מעשה ב"ד וא"כ על הא דפריך הגמ' תוס' מיהא תגבי וע"ז משני שפיר דליכא עדי גירושין דאיכא מיגו דל"ג ואין לומר דנאמנת לומר גרשתני דבתובעת כתובה אינה נאמנת להוציא דלא עדיף מרוב משא"כ רשב"ג דאיירי בעיקר הכתובה דהוא תנאי ב"ד והיא מוחזקת ונאמנת ע"י חזקה להוציא וע"כ ליכא מיגו דל"ג על עיקר כתובה:
וגם אפי' לפי מה דסוברים דבתובעת כתובה אינה נאמנת ואע"ג דיש לה מיגו דלא תובעת וכתבו משום דמיגו להוציא לא אמרינן וקשה ג"כ כהנ"ל דיש לחלק בין עיקר לתוס' דעל עיקר היא מוחזקת משא"כ על התוס' וגם קשה על התוספות דתירץ דחשוב ט"ח וע"כ אי יאמר לא גרשתיך ל"צ ליתן שאר כסות וקשה לפי מה דסוברים דבע"ח והוא משיב א"י אי חיטין או שעורין דצריך לשלם שעורין משום דחזקת ממון לא מהני לנגד תרתי דמדינא היה לנו לומר דבו"ש ב"ע אך משום דאיכא חזקת ממון ובט"ח ג"כ אמרינן דהוא משום חז"מ דאל"כ נהי דהתובע הודה שאין מגיע לו שעורין מ"מ הא הנתבע הודה שחייב אך משום דאיכא שני הודאות אוקמא על חז"מ ולפ"ז ה"ה הכא דאיכא מיגו דלא היה תובעת הכתובה אך מיגו להוציא ל"א לנגד חז"מ וא"כ תו לא מהני ט"ח ליפטור משום דאיכא חז"מ. ועיקר קשה לפי מה דאיתא במהרי"ק דמש"ה יכול למחול קודם שהגיע זמן פרעון ול"ח דשלב"ל אך משום דעכ"פ חיוב איכא מיד ולפ"ז הכא במזונות דאיתא בר"ן דבכל יום ויום הוא חיוב חדש וממילא לא מהני מחילה משום דהוא דבר שלב"ל ואפשר כיון דסוגיא קאי לרב ורב סובר דאדם מקנה דשלב"ל ודו"ק:
טענו ספק ע"פ עד
עיין ברא"ש בשבועות דנחלקו אי בט"ס ע"פ עד אי צריך לישבע להכחיש העד והקשו על הסוברים דצריך לישבע מהא דקאמר שמואל שם ל"ש אלא בטענת מלוה וכו' ומדקאמר בטענת אלמא דבט"ס ע"פ עד ל"צ לישבע והאחרונים תירצו דמדשמואל אין ראיה דהא קשה דהא בתוס' ב"מ הקשה לרב ולשמואל דלא סוברים מתוך שא"י לישבע משלם מודה במקצת אמאי צריך לישבע הא יש לו מיגו דא"י ותירצו דאין אדם טוען ברצון א"י כי אז נראה שהוא אומר שקר והתובע דאמר ברי אומר אמת וא"כ תקשה אמאי בט"ס ע"פ עד צריך לישבע הא יש לו מיגו דא"י והכא ל"ש דאין אדם טוען ברצון א"י כיון דגם התובע אומר א"י אך לדידן דקיי"ל דאמרינן מתוך שא"י לשבע משלם ליכא מיגו דא"י וע"כ ט"ס ע"פ עד צריך לשבע משא"כ לשמואל לשיטתו דלא סובר מתוך שא"י לשבע משלם וע"כ קאמר בטענת מלוה ולא בטענו ס' ע"פ העד דאז יש לו מיגו דא"י:
והנה בזה ניחא הא דסובר הכ"מ דהא דתנן במתני' ע"א מעיד שהוא פרוע לא תפרע אלא בשבועה דזה דווקא דהלוה או הבעל אומרים ברי שפרעו אבל מ"ס ע"פ עד ליכא שבועה ועיין בח"מ ס' פ"ד בש"ך דתמה דהא קיי"ל דט"ס ע"פ עד דמחויב לישבע וע"כ נראה דאיתא בח"מ ס' נ"ט דמלוה שהוציא שטר והלוה אומר שפרעתי והמלוה השיב דאינו יודע דאינו גובה משום להחזיק כ"ע סוברים דבו"ש ב"ע ועיין ס' פ"ב בח"מ דקיי"ל דהיכי דשניהם אומרים אינו יודע דאז גובה המלוה אע"פ שאומר שמא משום דאוקמא השטר על חזקתו וגם בשבועה דרבנן דלא אמרינן מתוך שא"י לישבע משלם ואפי' מפסיד לא אמרינן בשבועה דרבנן וע"ש ס' הנ"ל חוץ בכתובה היכי דא"י לישבע מפסדת משום דכתובה דרבנן ועיין בש"ך. ולכאורה קשה לפי זה מהא דאיתא בכתובות (דף צ"ח) בתוס' ד"ה מוכרת שלא בב"ד דהקשו דהא מתני' היא דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ואיכא למימר ההיא באלמנה מאירוסין יע"ש וקשה דאיך אפשר לאוקמא באלמנה מאירוסין דא"כ אמאי קתני התם נמנעו מלהשביע וקשה דבאירוסין לית לה כתובה מתנאי ב"ד רק בדכתב לה ואז היא דאורייתא הכתובה שכתב לה וא"כ נהי שנמנעו מלהשביע אמאי מפסדת הכתובה הא אינו רק שבועה דרבנן ואין לומר משום דכתובה דרבנן דבאירוסין ע"כ דכתב לה ואז היא דאורייתא ועכ"פ אמרנו דאפי' מפסיד לא אמרינן בשבועה דרבנן וע"כ בע"א מעיד על השטר שהוא פרוע בעינן שיאמר הלוה ברי פרעתי דהא קשה דאמאי צריך לישבע הא יש לו מיגו דא"י ומתוך וכו' לא אמרינן בשבועה דרבנן אך לא הוי מיגו נהי דלא אמרינן מתוך מ"מ הא קיי"ל דבלוה אומר ברי שפרע והמלוה אינו יודע דאינו גובה ע"י השטר משא"כ היכי דלוה אומר א"י ל"צ המלוה לישבע דיש לו מיגו דא"י והיכי דשניהם אומרים א"י אז אוקמא על חזקתו ומתוך לא אמרינן בשבועה דרבנן וגם ל"ש לומר דאין אדם טוען ברצון א"י כיון שגם הלוה אומר א"י וע"כ בעינן שיאמר הלוה ברי ואז ליכא מיגו למלוה דא"י דחוץ מזה דיש לומר דאין אדם טוען ברצון א"י כיון דהלוה אומר ברי אך גם דאי יאמר א"י אז אינו גובה דלהחזיק בו"ש לכ"ע ברי עדיף וע"כ לא קשה מהא דקיי"ל דט"ס ע"פ עד דצריך לישבע דהתם דתובע ט"ס ע"פ עד אז ליכא מיגו דא"י לדידן דקיי"ל דאמרינן מתוך שא"י לישבע משלם וע"כ אע"ג דל"ש דאינו טוען ברצון א"י דכיון דגם התובע אומר א"י מ"מ צריך לשלם משום מתוך משא"כ היכי דלוה טוען ס' ע"פ עד ליכא שבועה דיש למלוה מיגו דא"י דמתוך ליכא דאינו רק שבועה דרבנן וגם היכי דשניהם אומרי' א"י אז אוקמא השטר על חזקתו ול"ש דאינו אומר ברצון א"י דגם הלוה טעין א"י וניחא בזה דהקשה בתומים מהא דהקשו הראשונים על הא דאיתא בכתובות דשלח המעות ע"י שליח ומלוה אומר סיטראי דאי ליכא עדים שפרע דנאמן במיגו דלהד"מ והקשו הראשונים דהא שליח נעשה ויהיה מתוך שא"י לישבע משלם והקשו הא התם הלוה א"י אי השליח פרע אי לא ואז ליכא שבועה יע"ש ולפ"ז ניחא דהא הכא ליכא מיגו דא"י משום דאינו טוען ברצון א"י והגם כי גם הלוה אומר א"י הא הלוה לא הוי ליה למידע משא"כ המלוה היה לו לידע וליכא מיגו דא"י וע"כ איכא שבועה על המלוה הגם דט"ס ע"פ עד:
וגם נראה על הסוברים דט"ס ע"פ עד דצריך לישבע ושמואל קאמר אלא בטענת מלוה וע"כ נראה דהא הקשו דגמ' דשבועות מקשה א"כ ש"ש דחייב רחמנא היכי משכחת דיש לו מיגו דלהד"מ או החזרתי ומשני באפקיד ליה בשטר והרמב"ם לא הביא זו דש"ש בעינן דווקא באפקיד בשטר והקשו אמאי לא הביאו וע"כ נראה דהא הקשה בר"ן שבועות על הגאוני' דסוברים דטוען על המשכון דצריך לישבע אע"ג דיש לו מיגו דחשוב מיגו לאיפטורי משבועה והקשו הראשונים מהא דאיתא בשבועות הנותן טליתו לאומן אומן אומר שנים קצצת לי וכו' דכל זמן שהטלית בידו על בעה"ב להביא ראיה נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל ומשמע הא בזמן שטלית בידו נאמן בלא שבועה במיגו דלא כהגאונים. וע"כ נראה דאיתא במחברים דלמד"ס דאמרינן מיגו להוציא מכש"כ דאמרינן מיגו לאיפטורי משבועה דהא ע"א גרע ממיגו דע"י ע"א אין מוציאין ממון וע"י מיגו מוציאין ממון וא"כ דכיון דחזינן דע"א מסייע מהני לפוטרו משבועה א"כ מכש"כ מיגו דמהני להוציא כש"כ דמהני ליפטור משבועה. ולפ"ז נהי לדידן דל"א מיגו להוציא מ"מ בברי ושמא לכ"ע אמרינן מיגו להוציא וע"א אפי' היכי דהנתבע אומר שמא והתובע ברי מ"מ לא מהני לממון וא"כ עכ"פ בבו"ש דאמרינן מיגו להוציא וע"א לא מהני להוציא לעולם וא"כ כיון דחזינן דע"א יכול ליפטור משבועה אע"ג דלא מהני לממון לעולם אפי' בבו"ש מכש"כ מיגו דמהני להוציא בבו"ש מכש"כ בבו"ש אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה וא"כ כיון דהך ברייתא כר"י דסובר דקציצה נמי לא דכיר והוי בו"ש וע"כ אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה וע"כ ברישא דהטלית בידו ל"צ לישבע משא"כ לדידן דקיי"ל דבקציצה דכיר ואז לא אמרינן מיגו לאפמ"ש דליכא קו"ח מעד וע"כ קיי"ל דצריך לישבע אף דיש לו מיגו:
אך נראה לדידן דקיי"ל מתוך שא"י לישבע משלם א"כ גם ע"א מחייב ממון בבו"ש משום דא"י לישבע משלם ואע"ג דזה רק במטלטלין משום דמחויב שבועה ואיל"ש משלם מ"מ מצינו דגם ע"י ע"א מוציאין ממון ועיין בתוס' רי"ד דכתב דמש"ה סובר אביי בקדושין באומר עד אשתך זנתה נאמן ואע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן דבר דבר מממון משום דגם בממון נאמן העד בא"י משום שא"י לישבע משלם וה"ה הכא וא"כ ליכא קו"ח מע"א דגם ע"א מהני להוציא ממון בבו"ש משום מתוך וא"כ לדידן אפי' בו"ש לא אמרינן לאיפטורי משבועה אמנם לרו"ש דל"ס מתוך וא"כ לא מהני ע"א להוציא ע"י ממון אפי' בא"י משא"כ מיגו דמהני להוציא בבו"ש מכש"כ דמהני מיגו ליפטור משבועה בבו"ש מקו"ח דע"א וניחא הא דלא הביאו דש"ש הוא דאפקיד בשטר דבאמת הוי מיגו לאיפטורי משבועה אך בש"ש דהוא בו"ש מהני מיגו ליפטור מקו"ח דע"א וזה הכל לרב ושמואל לשיטתו דל"ס מתוך איכא קו"ח מע"א משא"כ לדידן אפי' בבו"ש לא אמרינן ליפטור משבועה וע"כ לא הביאו דש"ש הוא דוקא בשטר ולפ"ז תקשה על הסוברים דט"ס ע"פ עד דצריך לישבע דהא הראשונים הוכיחו דל"א מיגו ליפטור משבועה דאל"כ איך ע"א מחייב שבועה הא יש לו מיגו דפרע וא"כ בט"ס ע"פ עד דבו"ש הוא דאז לכ"ע אמרינן מיגו ליפטור משבועה איך יכול לחייב שבועה אך לדידן דקיי"ל מתוך א"כ ליכא קו"ח מע"א וא"כ אפי' בבו"ש ל"א מיגו ליפטור משבועה וע"כ פסקינן דאפי' ט"ס ע"פ עד צריך לישבע משא"כ לשמואל דל"ס מתוך וכו' וא"כ בו"ש אמרינן מיגו ליפטור משבועה וע"כ קאמר ל"ש אלא בטענת מלוה לא בט"ס ע"פ עד.
ובאמת אמרתי דאין ראיה מע"א דל"א מיגו לאיפטורי משבועה דעיקר הטעם דמהני מיגו דע"י המיגו נעשה טענתו טענת שמא ועיין בכתובות דקאמר כן היכי דאיכא רוב דנעשה בו"ש וא"כ ע"י המיגו נעשה טענת המלוה טענת שמא ועל ט"ש ליכא שבועה משא"כ בע"א נהי דטענתו של המלוה חשוב כשמא מ"מ הא גם ט"ס ע"פ עד צריך לישבע משא"כ בעלמא ל"ש זה דאין משביעין על ט"ש וע"י המיגו חשוב ע"ש והר"ן כתב דאין ראיה מעד אחד משום דעד אחד לשבועה כשנים לממון וכי היכי דל"א מיגו נגד שני עדים דמיגו במקום עדי' לא אמרינן ה"ה דל"א מיגו נגד ע"א שלא ישבע אבל בעלמא יש לומר דאמרינן מיגו לאיפטורי משבועה יע"ש ובזה נראה לתרץ הרמב"ם דהביא דר"ח קמייתא דהעדאת עדים צריך לישבע בשם הגאונים והקשה בלח"מ הא מוכח מגמ' דצריך לישבע דכיון דקיי"ל דע"ח והודה בשעורין דפטור משבועה א"כ צריכין המיעוט על ע"ח וליכא מיעוטא על העדאת עדים דלא ישבע וממילא קיי"ל כר"ח דהא מאן דפליג על ר"ח דסובר דמיעוטא קאי על העדאת עדים ובע"ח סובר כר"ג דחייב וכיון דקיי"ל כרבנן בעינן המיעוט על ט"ח וליכא מיעוט על העדאת עדים וממילא קיי"ל כר"ח קמייתא דישבע ולכאורה נראה דלפי מה שהקשו דלמאי צריכין מיעוט על ט"ח והודה בשעורין ת"ל דהא ליכא הודאה כלל דכיון דפטור מלשלם דמי שעורין שהודה א"כ ליכא הודאה במקצת וא"כ ע"כ מיעוטא קאי על דין דר"ח קמייתא דליכא שבועה אך בתוס' ב"ק איתא על ר"ג דסובר דבט"ח איכא שבועה סובר ג"כ דפטור מדמי שעורין ומ"מ חשוב הודאה ועיין בס' א"מ דכתב הטעם דכיון דתפיסה מהני בט"ח וע"כ חשוב הודאה ומביא השמ"ק דסובר דמש"ה סובר הרמב"ם דבאומר אלמנה היתה דצריך לישבע משום דמב"מ אע"ג דכתובה הוי שעבוד קרקעות אך כיון דתפיסה מהני אפי' מטלטלין וע"כ לא הוי הודאת קרקע אע"ג דאכתי לא תפסה ומביא ראיה מהא דסובר ר"פ בשבועות במשביע עידים שהן משב"ק דחייבין קרבן שבועה משום דמדאורייתא כשרין להעיד ותמה ברשב"א דמ"מ לא הוי כפירת ממון דכיון דרבנן פסלוה ותירץ דבפסולי עדות דרבנן מהני תפיסה וע"כ חשוב כ"מ יע"ש וכיון דבשה"ע בעינן כפירת ממון ואפ"ה סובר ר"פ דכיון דפסולי עדות דרבנן מהני תפיסה וע"כ חשוב כפירת ממון ה"ה דחשוב הודאת מטלטלין כיון דמהני תפיסה וע"כ זה טעמא של ר"ג דמחייב שבועה בט"ח וא"כ שפיר בעינן קרא למעוטי ט"ח וכו' דה"א כיון דמהני תפיסה חשוב הודאה וזה הכל לר"פ משא"כ לדידן דקיי"ל דמשביע עידי משב"ק דפטורין משום דל"ח כ"מ ואע"ג דמהני תפיסה ל"צ קרא על ט"ח דממילא ידעינן דליכא שבועה דל"ח הודאה כיון דפטור מה שהודה אע"ג דמהני תפיסה וה"א דע"כ דמיעוטא קאי על העדאת עדים וע"כ הביא הרמב"ם דין זה בשם הגאונים:
וגם נראה דהא לכאורה יש לומר דהא דבעינן קרא למעוטי ע"ח ביש עדים על השעורין דאז קיי"ל דחייב ליתן שעורין וה"א דחשוב הודאה אך תקשה באיכא עדים הוי מודה במקצת שאינו יכול לכפור אך הטעם באינו יכול לכפור דליכא שבועה משום דחשוב הילך ור"ח סובר דהילך חייב וע"כ בעינן קרא למעוטי ט"ח והיכי דאיכא עדים משא"כ לדידן דקיי"ל דהילך פטור ממ"נ ל"צ קרא למעוטי ט"ח דהיכי דליכא עדים על השעורין ל"ח הודאה דכיון דא"צ לשלם מה שהודה ובאיכא עדים חשוב א"י לכפור והוי הילך וה"א דקא המיעוט על ר"ח קמייתא וע"כ הביא בשם הגאונים:
וגם נראה לפי הר"ן הנ"ל דהנה הרא"ש בפ"ק דב"מ הביא דהקשה על הקו"ח דר"ח מפיו וע"א מה לפיו וע"א שכן אין כיוצא בהן פוטר מהשבועה תאמר בשני עדים שכיוצא בהן פוטר מהשבועה והיינו להסוברים דעד מסייע אינו פוטר מהשבועה ותירצו דאפילו אי אמרינן דעד המסייע אינו פוטר משבועה היינו משבועה שנתחייב ע"י הודאתו אבל כשנתחייב שבועה ע"י ע"א ובא ע"א והכחישו שפיר נפטר משבועה זו ואע"ג דסובר עולא כל מקום שהאמינה תורה לע"א הרי הוא כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים זה דווקא בזה אחר זה ולא בב"א דאז עד בהכחשה לאו כלום. אך קשה לשיטת התוס' כתובות סוגיא דתרי ותרי דזה דווקא היכי שנאמנות ע"א הוא רק בדרבנן אז אמרינן דבב"א ל"ח כשנים משא"כ היכי דנאמנות מהתורה אז חשוב כשנים אפי' בב"א ואם כן הדרי קושיא הנ"ל לדוכתי' דאע"ג דאיירי בב"א מ"מ אין אחר יכול להכחישו אך ר"ח לשיטתו דסובר בסוטה חילוק בין ב"א לבזה אחר זה אע"ג דבסוטה נאמנות ע"א מדאורייתא ואפ"ה סובר דאחר יכול להכחישו וע"כ שפיר יליף קו"ח מפיו וע"א וא"כ יש לומר דר"ח לשיטתו שפיר יליף קו"ח וע"כ איכא שבועה על העדאת עדים מה שא"כ לדידן דקיי"ל דהיכי דהנאמנות מהתורה אפי' בב"א אין אחר יכול להכחישו וליכא קו"ח וע"כ הביא זה בשם הגאונים:
אך העיקר נראה לי דל"ש הכא דינא דעולא לפי מה דסובר הריטב"א והובא בש"ך יו"ד סי' קכ"ז דהא דסובר עולא דנאמן כשנים זה דווקא בדבר שבערוה דבעינן שנים דאין דבר שבערוה פחות משנים וע"כ דהאמינו לע"א כשנים וע"כ סובר דאין אחד יכול להכחישו משא"כ באיסורין דקיי"ל דע"א נאמן באיסורין ואז לא האמינו כשנים וע"כ ל"א דחשוב כשנים ואחד יכול להכחישו וא"כ ה"ה בשבועה דע"א נאמן ולא צריכין לומר דהאמינו כשנים וע"כ יכול אחד להכחישו אך נראה דזה אי לא אמרינן מיגו ליפטור משבועה משא"כ אי אמרינן מיגו ליפטור משבועה והא דצריך לישבע להכחיש ע"א ולא נאמן במיגו ע"כ משום דחשוב כשנים לשבועה וא"כ לא יכול אחד להכחישו משום דעולא וא"כ קו"ח פריכא הוא וע"כ הביא זה בשם הגאונים והיינו דהגאונים סוברים דל"א מיגו ליפטור משבועה ומש"ה סוברים דבטוען על המשכון דצריך לישבע בנק"ח אף דיש לו מיגו משום דחשוב מיגו לאיפטורי משבוע' וא"כ ל"צ לומר דהאמינו כשנים דבלא"ה לא אמרינן מיגו וא"כ יכול אחר להכחישו ואיכא קו"ח דר"ח שאין עליו פירכא ודו"ק:
ויש לעי' קצת אי יש חילוק לפי מה שאמרנו לעיל בין היכי דהנאמנות הוא מדאורייתא אז הוא חשוב כשנים אפי' בב"א משא"כ היכי דנאמנות רק מדרבנן א"כ הא דאמר ר"פ בכתובות אי פיקח מייתי לה לידי ש"ד וחקרו מאי נפ"מ ואמאי לא אמרו דנפקותא לענין אי אחר יכול להכחישו דאי ש"ד לא יכול להכחישו ומה שהקשו אי ט"ס ע"פ עד צריך לישבע א"כ תקשה הא דאמר אביי בשבועות הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה ופריך מי יימר דמשתבע וקשה לוקמא דהמלוה ט"ס ע"פ עד דאז ליכא שבועה על שכנגדו ועי' בנב"י וע"כ נראה דאליבא מד"ס דבו"ש ברי עדיף לא משכחת ט"ס ע"פ עד דישבע דהנתבע לא ירצה לישבע רק ישלם ואח"כ יחזור ויתבע ממנו ויאמר ברי ואידך א"י ואביי סובר דבו"ש ברי עדיף ויהיה מחויב לחזור ולשלם מה שלקח והעד לא יכול לפטור אותו מחיוב ממון דע"א אינו קם לממון וטענת ברי דע"א לא מהני דמ"מ הוא אומר שמא ולפ"ז יש לומר דהא דשמואל אמר ל"ש אלא טענת מלוה דכיון דשמואל לא סובר מתוך וע"כ דסובר דבו"ש ב"ע כמו דאיתא בתוס' דא"כ תקשה מתני' דשאל חצי יום וע"כ לדידי' לא משכחת ט"ס ע"פ עד דישבע:
טריפה אינה חיה
עיין בריש פ' א"ט דטריפה אינה חיה ומ"מ בודאי טריפה לא מהני מה שהיא חי' ושיטת מהרש"ל משום דהא דטריפה אינו חי הוא רק רוב לחוד וע"כ בס' טריפה סמכינן על הרוב משא"כ בודאי טריפה ומ"מ סובר המהרש"ל דזה דווקא בדבר שהטריפות הוא מצד עצמו אבל טריפות משום שסופו שינטל אבר אחד בזה מהני אי חי דאז נתברר שסופו שלא ינקב אי ינטל אבר אחד ולפ"ז נראה לפי מה דקיי"ל דלקתה בכוליא טריפה ועי' ביו"ד ס' מ"ד וסובר האגור בשם מוהר"י מולין דטעם הטריפות לקתה בכוליא משום שיתקלקלו הבני מעים וינקבו וא"כ לפ"ז מהני אי חזינן דחי י"ב חדשים כיון שאין הטריפות מצד עצמו ולפ"ז קשה הא דאיתא בחולין (דף מ"ג) דעולא חשיב שמונה טריפות שנאמרו בסיני לאפוקי לקותא דרכיש וכו' וקשה הא יש לומר דמודה עולא לרכיש דלקותה טריפה אך מש"ה לא חשיב לה משום דל"ח רק טריפות דלא מהני שהיית י"ב חודש משא"כ לקותא דרכיש אע"ג דהיא טריפה מ"מ מהני אי חי י"ב חודש וע"כ לא חשיב לה. אך לפי מה דאיתא בפלתי דהא רכיש קאמר דלקתה בכוליא טריפה ול"ס דבעינן שיגיע למקום חריץ אלא דבני מערבא אמרי והוא דמגיע במקום חריץ וע"כ אליבא דרכיש דכיון דסובר דלא בעינן שיגיע למקום חריץ הוא סובר דהא דלקתה היא טריפה אינו משום הבני מעים רק דהוא טריפות מצד עצמו רק דבני מערבא סוברים דהטריפות הוא משום בני מעים וע"כ בעינן שיגיע למקום חריץ דאז מגיע היזק לבני מעים וע"כ קאמר שפיר לאפוקי לקותא דרכיש דהא לדידי' לא מהני יב"ח ואפ"ה לא חשיב לה עולא וע"כ משום דלא סובר כרכיש:
ובזה ניחא הרמב"ם דחשיב שמונה טריפות והקשו כיון דקיי"ל דלקתה בכוליא טריפה א"כ תקשה דאמאי לא חשיב לקתה בכוליא אך לפי מה דקיי"ל דבעינן שיגיע למקום חריץ וע"כ דהטריפות הוא משום בני מעים וממילא מהני י"ב חודש וע"כ לא חשיב לה במנין הטריפות והנה לפי שיטת מהרש"ל דהא טריפה אינה חיה זה רק רוב לחוד בזה ניחא הא דיליף הגמ' דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה והקשה בתוס' דכיון דפרה בת שתי שנים וטריפה אינה חיה דילמא הטעם משום דאוקמי על החזקה דמעיקרא וע"ש. אך הסוגיא קאי ע"כ למ"ד טריפה חי' דלמד"ס דאינו חי' בלא"ה שמעינן דאזלינן בתר רובא דהא מדכתבה התורה זאת החי' וכו' דטריפה אינו חי' וכתב בר"ן דנפ"מ בס' טריפה סמכינן על זה דחי ואי לא אזלינן בתר הרוב מה בכך דחזינן דחי והא זה הוא רק משום רוב דרוב טריפות אינו חי אלא ודאי דאזלינן בתר הרוב אך קשה מאוד הא דאיתא במתני' דיבמות (דף קכ"א) מעשה בעסיא באחד שנפל לים ולא עלתה בידם אלא רגלו אמרו חכמים מארכובה ולמעלה תנשא ועי' במ"מ דהא דתנשא לאחר יב"ח דקודם יב"ח אע"ג דטריפה הוא יכול לחיות וא"כ ע"כ משום דאזלינן בתר רובא דאל"כ מה בכך דהא מיעוט טריפות חי אלא ודאי משום דאזלינן בתר רובא וקשה הא באיסור א"א החמירו דל"א בתר הרוב ואין לומר משום דאיכא תרי רובא דנפל למים שאל"ס איכא חדא רובא ועוד רובא דטריפה אינו חי וע"כ עדיף ובפרט לפי הריב"ש דכתב דמש"ה לא אזלינן בתר הרוב משום דאיכא שני חזקות חזקת חי וחזקת א"א וא"כ תרי רובא זה ליתא דהא חזינן דמסיק הגמ' דאפי' ת"ח דנפל למים שאל"ס דאסורה לינשא וע"ש בתוס' דאיכא רוב דאי סליק קלא אית ליה אלמא דאפי' תרי רובא לא מהני אלא ודאי דהא דטריפה אינו חי אינו רוב לחוד ודו"ק:
טבילת כלים
גרסינן במס' ביצה (ד' י"ח) דפליגי בטעמא דטבילת כלים דאסור דרבה סובר משום דגזרינן שמא יעבירנו ד"א ברשות הרבים התינח שבת ביו"ט מאי איכא למימר גזירה יו"ט אטו שבת וע"ש דמקשה מהא דמדלין בדלי טמא והוא טהור וא"א ליגזור וכו' והדר מקשה מהא דקתני כלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו ביו"ט ואי איתא ליגזור וכו' ומשני ור"י אומר משום סחיטה וחד אמר שמא ישהה ורבא סובר דטעמא משום מתקן כלי אי הכי אדם נמי אדם נראה כמיקר ופריך מי"ה ומשני רבא מי איכא מידי דבשבת שרי ובי"ה אסור ומסיק דהדר ביה רבא מההיא וממאי דמההיא הדר דילמא מהא לא ס"ד דתני' כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב ובין ביו"ה וכו' והנה במרדכי איתא וז"ל דכיון דטבילה בזמנו אינו מצוה אסורה לטבול בשבת וביאר התה"ד בתשובה אע"ג דבש"ס קאמר דאדם מותר לטבול משום דנראה כמיקר מ"מ בזה"ז אין דרך להקר והקשה על זה דאם שייך בזה"ז משום מתקן א"כ אפילו טבילה בזמנו מצוה לא מהני:
וע"כ נראה לפרש דבלא"ה הקשה בתוס' מס' שבת דילמא הא דאצטריך רבא לומר הטעם משום דאדם נראה כמיקר היינו אי טבילה בזמנו לאו מצוה וברייתא הנ"ל דמותר לטבול ביוה"כ ואע"ג דל"ש דנראה כמיקר דסובר כמ"ד דטבילה בזמנו מצוה:
ונראה דהא הקשו לפי מה דסוברים דהא דמדלין בדלי טמא והוא טהור דאסור לברך דאי מברך מיחזי כעושה לצורך טבילה וא"כ תקשה הא דאמר רבא דמש"ה אדם מותר לטבול משום דנראה כמיקר הא מ"מ אסור לברך דאז נראה דעושה לשם מצות טבילה ולכתחלה צריך לברך דמה"ט אלם לא יתרום משום דאינו יכול לברך ועי' ברא"ש פ"ק דחולין וע"כ נראה דכיון דברכות לא מעכבות בדיעבד וכיון דטבילה בזמנו מצוה ע"כ טובל בלא ברכה דבשלמא בתרומה יכול אחר לתרום והכא אי אפשר אחר השבת דטב"מ וא"כ ע"כ רבא סובר דטבז"מ ואפ"ה קאמר דהא דשרי בשבת משום דנראה כמיקר אלמא אפי' אי מצוה מ"מ בעינן טעמא דנראה כמיקר וע"כ שפיר פריך מברייתא דשרי טבילה בי"ה אע"ג דל"ש דנראה כמיקר ולפ"ז ניחא המרדכי דכתב דכיון דבזמן הזה ליכא משום טבז"מ וע"כ אסור אדם לטבול והיינו משום הברכה דאי יברך לא נראה כמיקר ולכתחלה בעי ברכה דל"ח דיעבד משום דטבז"מ דכיון דבזה"ז לאו מצוה ליטבול בזמנו ומה שהקשו בהא דמדלין בדלי טמא אמאי לא גזרינן שמא ישהה ועי' בשמ"ק ובש"א ובמהרש"א ונראה לפי שיטת הרמב"ם דגבי שבת כתב הטעם משום מתקן טעמא דרבא וביו"ט כתב הטעם משום שמא ישהה וכתבו האחרונים משום דאי לא גזרו בשבת משום מתקן בשבת ל"ש לגזור שמא ישהה דבזמן מועט ל"ח לתקלה וא"כ ממילא לא היה שייך לגזור ביו"ט שמא ישהה דיכיל לעשות כן בשבת דג"כ הוא פנוי ממלאכה אך דכיון דכבר גזרו בשבת משום מתקן וכיון דאסור לטבול בשבת ממילא גזרינן ביו"ט שמא ישהה על יו"ט אע"ג דליכא משום מתקן ביו"ט דמכשירי אוכל נפש שרי ביו"ט מ"מ שייך שמא ישהה דכיון דבשבת אסור משום מתקן ע"כ גזרו שמא ישהה עד יו"ט ויבא לידי תקלה וע"כ נקט הרמב"ם טעם בשבת משום מתקן וביו"ט שמא ישהה ועי' בח"ס וא"כ הא דמדלין בדלי טמא דכיון דליכא משום מתקן דאינו נראה כמתקן וא"כ שרי בשבת וא"כ ממילא שרי ביו"ט דל"ש שמא ישהה דיכול לעשות בשבת דג"כ פנוי ממלאכה ובשבת ל"ש שמא ישהה דבזמן מועט ל"ח לתקלה ולפ"ז ניחא הא דבולד הטומאה מטבילין ביו"ט משום דאינו רק מדרבנן ליכא משום מתקן מ"מ שייך שמא ישהה ותירצו דבדרבנן ל"ח לתקלה ולפי הנ"ל ניחא דכיון דליכא משום מתקן ושרי בשבת ממילא ל"ש שמא ישהה דיכול לעשות כן בשבת:
והנה בטעמא דרבה דאסור שמא יעבירנו הקשה בשמ"ק דא"כ אמאי בנטמא בולד הטומאה מטבילין לגזור ג"כ שמא יעבירנו וכתבו דעיקר הטעם דכיון שהוא בהול לקיים המצוה דטבילת כלים ברגל איכא מצוה איכא למיחש אבל בולד הטומאה דהוא מדרבנן אינו בהול כ"כ וע"כ לא ישכח שלא יעבור ד"א בר"ה ועי' בס' א"מ דכתב דמשמע מדבריו דווקא במצוה דאורייתא הוא בהול אבל במצוה דרבנן אינו בהול וקשה הא מגילה הוא רק מדרבנן ואמר במגילה דטעמא דאינו קורא המגילה בשבת משום שמא יעבירנו וע"כ כתב דמה"ט יש לומר הא דמשני ר"י טעמא דמגילה משום שעיניהם של ענים נשואות למקרא מגילה:
ולכאורה קשה הא גבי שופר ולולב ליכא טעמא דאחריני וע"כ אנו צריכין לטעמא דרבה א"כ למה לא קאמר טעם זה במגילה אך בהא פליגי רבה ור"י דר"י סובר בדרבנן אינו בהול כ"כ וע"כ ליכא למיחש שמא יעבירנו וע"כ קאמר טעמא אחריני ורבה סובר דאפי' בדרבנן בהול וע"כ גזרינן שמא יעבירנו:
והנה לפ"ז נראה הא דקיי"ל דטעה בדבר מצוה דפטור ועי' בפסחים וג"כ הטעם משום דהיה בהול לקיים המצוה וע"כ טעה והוציא לר"ה ועי' בסוכה פ' ג' לפ"ז אי טעה במצוה דרבנן אי פטור משום דבהול לקיים המצוה תליא בפלוגתא דרבה ור"י דאליבא דרבה דסובר דאפי' במצוה דרבנן גזרינן שמא יעבירנו וע"כ דסובר דאמרינן דבהול אפי' במצוה דרבנן וע"כ אפי' אי טעה במצוה דרבנן פטור משום דהיה בהול משא"כ לר"י דסובר דבמצוה דרבנן לא גזרינן שמא יעבירנו וע"כ דסובר דאינו בהול במצוה דרבנן וע"כ אי טעה במצוה דרבנן חייב חטאת. ובזה ניחא הרמב"ם הלכות שגגות דהנה בסוכה (ד' מ"ב) איתא ר' יוסי אומר י"ט הראשון של חג שחל בשבת ושכח והוציא הלולב לרשות הרבים פטור משום דטעה בדבר מצוה אמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא חייב ופריך הא מדאגבהה נפיק בי' אמר אביי כשהפכו והרמב"ם השמיע דאיירי בהפכו:
וע"כ נראה דהא בתוס' הקשה אי מצות צריכות כוונה מאי פריך מדאגבהה נפיק בי' אך אי אמרינן דהא דמצוה בעי כוונה זה רק מדרבנן ועי' בתשובות ומה"ט איתא במג"א דמצוה דרבנן לא בעי כונה משום דהן אמרו והן אמרו דבדרבנן לא בעי כוונה וע"כ פריך שפיר והא מדאגבהה נפיק עכ"פ מדאורייתא דלא בעינן כוונה ולא נשאר רק מצוה דרבנן דלא יצא משום כוונה ובטעה במצוה דרבנן חייב דאינו בהול כ"כ וזה הכל לר"י דסובר דעל דרבנן אינו בהול משא"כ לדידן דקיי"ל כרבה דגזר שמא יעבירנו אפי' במצוה דרבנן וע"כ דבהול אפי' במצוה דרבנן וא"כ כיון דמדרבנן בעי כוונה חשוב טעה בדבר מצוה וע"כ לא הביא הרמב"ם תירץ הגמ' בשהפכו:
והנה בזה דאמרנו דאפי' אי מצות צריכות כוונה זה רק מדרבנן ולפ"ז יש לומר דאפי' למד"ס דשחיטת חולין בעי כוונה זה רק מדרבנן נהי דסובר דגם שחיטה חשוב מצוה ולא הכשר מצוה ועי' בט"ז ס' א' מ"מ לא עדיף ממצוה אחרת דלא בעי כוונה מדאורייתא אך לפ"ז תקשה הא דאיתא בחולין פ' שני דהוכיח דבשחיטה לא בעי כוונה מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים פסול מכלל דחולין לא בעי כוונה וקשה מנ"ל לעולם דבעי כוונה והא דאיצטריך לכתוב מתעסק בקדשים פסול דנפק"מ בקדשים מדאורייתא פסול משא"כ חולין מדאורייתא לא בעי כוונה:
ובזה אמרתי על קושית תוס' חולין (ד' ל"ב) דאמר רבא שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה דברי הכל פסולה נשחטה בהמה אחרת עמה לר"נ דסובר דלא בעי כוונה בחולין פרה פסולה ופי' רש"י ואע"ג דשלא בכוונה לא מסח דעתי' ולא מיקרי מתעסק במלאכה אחרת אך הואיל דשחיטתו כשרה מיפסלא משום ושחט אותה ולא אותה וחברתה רבנן פרה כשרה בהמה פסולה ופי' רש"י דהא שחיטת בהמת חולין לאו שחיטה הוא ומשום מלאכה ליכא למיפסל דשלא במתכוון לא מיקרי עוסק במלאכה אחרת דליכא היסח הדעת דכיון דלא אכוין וע"ש בתוס' דהקשה ואותה ולא אותה וחברתה לרבנן למה לי אי לשוחט בהמה אחרת עמה ת"ל משום מלאכה ובלא כוונה דפסול החולין ליכא משום ולא אותה וחברתה וע"ש אך אי אמרינן דהא דבעי כוונה הוא מדרבנן דלא עדיף ממצוה א"כ נפק"מ בנשחטה עמה דמלאכה ליכא ומ"מ איכא משום ולא אותה וחברתה דהא מדאורייתא כשרה דלא בעי כוונה מדאורייתא ורבא אמר אליבא דאמת דבעי כוונה וליכא משום ולא אותה וחברתה משא"כ על התורה ל"ש זה דלא בעי כוונה ואגב אכתוב מה שנראה לתרץ הרמב"ם דפסק בנשחטה בהמה אחרת עמה דכשר הפרה והקשו דכיון דפסק כר"נ דחולין לא בעי כוונה א"כ פסול הפרה משום אותה ולא אותה וחברתה ונראה דהא בתוס' הקשה דאמאי לא אמרינן דהא דלא אותה וחברתה זה דווקא בשחט שני פרות וע"ש מה שהביאו ראיה לזה:
וע"כ נראה דרבא הוכיח דע"כ לא איירי דווקא בשחט שני פרות דהא שחיטת קדשים בעי כוונה לכ"ע וע"כ דשחט בכוונה וא"כ בלא"ה פסולה משום היסח הדעת אך עי' בס' יש"י דרצה לומר דהרי מילתא דפשיטא אם אחרים רואין בשעת שחיטה ומכוונים ומ"מ השוחט בעצמו שחט בלי כוונה דלא מיפסל מטעם מלאכה אחרת דהרי השוחט לא הסיח דעת משחיטת הפרה ומ"מ מיקרי שחיטת בהמה אחרת כיון דאחרים רואין אותו ועומדים ע"ג והיינו אי אמרינן דהא דמהני אחרים רואים בגט היכי דכתב חרש שוטה וקטן לאו משום דאחרים מלמדין לעשות לשמה רק משום דכוונת אחרים מהני. אך נראה דהנה לעיל הוכיח רבא מדקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין דשחיטה כשרה כר"נ דחולין לא בעי כוונה והקשו הראשונים ת"ל דהא איכא אחרים רואין ולעולם דבעי כוונה וע"כ דרבא סובר דכוונת אחרים לא מהני ומתני' דגיטין יתרץ או בשייר מקום התורף או כר"א דסובר דעמ"כ וכיון דרבא סובר דכוונת אחרים לא מהני ע"כ הוכיח דאותה ולא אותה וחברתה קאי אפי' על שחיטת חולין דאי על ש"פ דאז ע"כ בעי כוונה ות"ל דפסולה משום היסח הדעת ואף דאחרים עומדין ומכוונים דהא רבא ע"כ סובר דלא מהני כוונת אחרים משא"כ לדידן דמהני כוונת אחר יש לומר בנשחטה בהמת חולין עמה ליכא משום ולא אותה וחברתה רק דשחט שני פרות והיכי דאחרים רואין וכיונו דליכא משום היסח הדעת ומ"מ איכא ולא אותה וחברתה כיון דכשרה הפרה ע"י כוונת אחרים רואין ודו"ק:
וגם יש לומר דהא עיקר הראיה דמהני כוונת אחרים מהא דשוחט בהמה ע"מ לזרוק דמה לע"ג וקשה דהא הוי שחיטת מומר וע"כ שהא"י יזרוק לע"ג ועי' ברשב"א ושמעינן דמהני כוונת אחרים היכי דהוא רוצה בזה והנה באחרונים איתא דהא דנעשה מומר זה דווקא אי ישנו לשחיטה מתחילה וע"ס משא"כ אי אין לשחיטה אלא לבסוף ולפ"ז רבא לשיטתו דסובר דאין לשחיטה אלא לבסוף ועי' בזבחים וא"כ לא קשה דנעשה מומר דהא לא נעשה מומר אלא לבסוף וא"כ יש לומר דכוונת אחרים לא מהני וע"כ הוכיח דע"כ קאי ולא אותה וחברתה בנשחטה בהמת חולין עמה דאי פרה דכיון דבעי כוונה ת"ל דאסור משום היסח הדעת משא"כ לדידן דקיי"ל דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וא"כ דכוונת אחרים מהני ואז יש לומר דקאי ולא אותה וחברתה רק על ש"פ ולא בחולין וע"כ סובר הרמב"ם דפרה כשרה אע"ג דפסק כר"נ. ונחזור לענין ראשון עי' בב"ש באה"ע דרצה לחדש הא דפליגי אי מצות יבום קודם או מצות חליצה קודם משום דלא מתכוונים לשם מצוה רק לשם זנות ורצה לומר דמדאורייתא אפי' אי יתכוין לשם זנות לא איכפת לכ"ע רק מדרבנן צריך שיתכוין לשם מצוה וא"כ משמע ג"כ מדבריו דמדאורייתא לא בעינן כוונה ובזה ניחא קושית הרשב"א ביבמות על הא דמשני שם (ד' נ"ט) הא מני ר"מ ורב דאמר כר"א ופריך אי ר"א למאי צריכין משום בעולה ת"ל דהוי זונה וכתב ברשב"א דאין לומר דהיא בעולה ע"י נישואין א"כ ת"ל משום אלמנה או גרושה והקשו דאמאי לא מקשה קושיא זו על ר"א דל"צ קרא דבעולה שלא כדרכה חשוב בעולה דמנפ"ש ע"י זנות ת"ל דהוי זונה וע"י אישות ע"כ היא אלמנה או גרושה ועי' גם במש"ל דהקשה קושיא זו על ר"א דסובר דהוי זונה ל"צ למעט ולא בעולה וע"כ נראה דעל ר"א לא קשה דמשכחת דנפלה ליבום דמשום זונה ליכא דהוא ע"י אישות ואי דע"כ היא אלמנה נפקא מינה בנפלה ליבום דעשה דוחה ל"ת דאלמנה אך השתא דחשיבא בעולה אפי' שלא כדרכה אין עשה דוחה ל"ת ועשה ואין לומר דאפשר בחליצה זה אינו דהא מדאורייתא בודאי מצוה יבום קודם דהא אפי' אי מכוין לשם זנות לא איכפת וע"כ לא קשה על ר"א דקאי על הקרא משא"כ אחר שאסרו חכמים בנתכוין לזנות וא"כ מצות חליצה קודם ואמרינן דלא דחי משום דאפשר בחליצה וע"כ קשה על רב ת"ל דהוי זונה וע"י אישות היא אלמנה ואין לומר דנפק"מ ביבום דהא אפי' אי לא יהיה רק ל"ת לא דחי העשה משום דאפשר בחליצה ועכ"פ נראה מדבריו דמדאורייתא לא בעי כוונה במצוה:
ועי' בס' יש"י דהוכיח דכיון דקיי"ל דאף לעבור בעי כוונה היינו משום דבלא כוונה אין בזה קיום מצוה למ"ד דמצוה צריך כוונה וקשה הא יש בזה קיום מצוה מה"ת אפי' בלא כוונה וממילא עובר משום ב"ת ומה שחז"ל הצריכו כונה אינו מועיל שלא לעבור על ב"ת אלא ודאי דמדאורייתא בעינן כוונה וע"ש ולפ"ז לאביי דסובר דלעבור לא בעינן כוונה ועי' בראש השנה וע"כ הישן בשמיני בסוכה ילקה ע"כ דסובר דמדאורייתא לא בעינן כוונה במצוה ולפ"ז ניחא בפשיטות הרמב"ם הנ"ל דהשמיט תירוץ הגמ' דאיירי בשהפכו משום דאביי לשיטתו דע"כ סובר דהא דמצות צריך כוונה זה רק מדרבנן וא"כ פריך הגמ' שפיר מדאגבהה נפיק בי' מדאורייתא וליכא רק מצוה דרבנן וטל דרבנן אינו בהול לקיים וע"כ אמאי פטור וע"כ אביי מתרץ בשהפכו משא"כ לדידן דקיי"ל דלעבור בעי כוונה וע"כ דמדאורייתא בעינן כוונה ולא קשה קושית הגמ' מדאגבהה נפיק וע"כ השמיט תירוץ דאביי דאיירי בהפכו ודו"ק:
והנה ר"י סובר בנדה דאשה שיש לה ווסת בעלה מחשב ימי ווסתה ובא עלי' ורש"י פי' דאין צריך לשאול אי טבלה משום דחשוב ס"ס שמא לא ראתה ושמא טבלה ובירושלמי איתא משום דר"י לשיטתו דסובר דטבילה בזמנו מצוה ובודאי טבלה יע"ש. ובזה דר"י סובר דטבילה בזמנה מצוה ניחא בזה הא דפליגי רב ור"י בחולין (ד' ל"א) בנדה שנאנסה וטבלה דס"ל לרב דטהורה לבעלה דלא בעינן כוונה ור"י סובר דאסורה לבעלה ופסקו כרב ותמהו הא רב ור"י הלכה כר"י אך יש לומר דר"י לשיטתו דסובר דטבילה בזמנו מצוה ואפי' אין בעלה בעיר מצוה עלי' לטבול וע"כ סובר דבעינן כוונה כמו בכל המצות ולדידן דקיי"ל דלאו מצוה ליטבול בזמנו דמי לשחיטה דלא בעי כוונה. אך קשה לי הא דפריך הגמ' בחולין ומי אמר ר"י הכי והא אמר הלכה כסתם משנה ותנן נפלה סכין וכו' עד הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא מכוין וקשה דנדה שאני דר"י גופא סובר דטבילה בזמנו מצוה ודמי לכל המצות דבעינן כוונה משא"כ שחיטה לא חשוב מצוה רק באם רוצה לאכול וע"כ לא בעי כוונה ועי' בס' ס"ט דתמה דאמאי לא פי' הירושלמי טעמא של ר"י משום ס"ס וגם תקשה לדידן דקיי"ל דלאו מצוה א"כ אמאי פסקינן כר"י דאינו צריך לישאל ולכאורה נראה דהנה לפי מה שפי' רש"י ותוס' משום ס"ס והיינו דווסת דרבנן וקשה דהא אפי' אי ווסתות דרבנן מ"מ איכא חזקה ורוב דרוב רואין בשעת הווסת רק דאי לא בדקה בשעת הווסת ואח"כ בדקה א"ע וטהורה היא אז לא אמרינן דבודאי ראתה בשעת הווסת משום דאוקמא על חזקת טהרה אבל זה אמרינן דלכ"ע איכא חזקה דראתה בשעת הווסת ועי' בנב"י ומה"ט צריך לפרוש בשעת הווסת אע"ג דווסתות דרבנן וא"כ הא לא חשוב ס"ס דספק שמא לא ראתה ל"ח ספק כלל דהך ספק הוא נגד הרוב דרוב רואין בזמן הווסת ועי' בתוס' כתובות סוגיא דפ"פ. אך כבר הוכיחו בתשובות דאפי' היכא דס' אחד נגד הרוב חשוב ס"ס דאל"כ מאי פריך הגמ' בכתובות סוגיא הנ"ל ואמאי הא ס"ס הוא הא ספק אונס לא נחשב לספק כלל דהוא נגד הרוב דכיון דלא היה קול. ומה שכתבו בתוס' שם דזה אינו רק רוב מדרבנן קשה דמ"מ מאי פריך הגמ' דילמא רוב דאורייתא הוא ועי' בתשובות ברית אברהם אלא ודאי דש"ס דידן סובר דאפי' היכי דס' אחד הוא נגד הרוב חשוב ס"ס משום דסמוך מיעוטא לפלגא דאינו תחתיו ועי' בפ"י שם וא"כ ה"ה הכא חשוב ס"ס משא"כ הירושלמי לשיטתו דמשני שם ר"י קושית הגמ' דס"ס קול יוצא לאנוסה וע"כ ל"ח ס"ס וע"כ ה"ה הכא אי אפשר לומר משום ס"ס וע"כ קאמר משום דר"י לשיטתו דסובר דטבילה בזמנו מצוה ובודאי טבלה. וע"כ דידן נהי דקיי"ל דלאו מצוה מ"מ קיי"ל דא"צ לישאל אותה משום ס"ס דקיי"ל דאפי' היכי דס' אחד נגד הרוב חשוב ס"ס אך על ר"י לשיטתו דסובר בירושלמי דלא חשוב ס"ס וע"כ קאמר דהא ר"י לשיטתו דסובר דטב"ז מצוה ודו"ק:
וגם יש לומר דהא בלא"ה קשה דאמאי אינו צריך לישאל משום דאיכא ס"ס הא מ"מ איכא לברורי שישאל אי טבלה אי לא דהא לפי מה שתקנו דבתולה נשאת ליום ד' משום ט"ב ופי' רש"י ואם יבא לב"ד יתברר הדבר ע"י עדים שזינתה דיצא קול ויבואו עדים וכוונת רש"י דיבואו עדים לתרץ קושית התוס' דהא איכא ס"ס ומה בכך דלא ימצא בתולים וע"כ פי' רש"י דיתברר ע"י עדים וקשה הא באמת איכא ס"ס ואמאי תקנו שתנשא ביום ד' שיתברר ע"י העדי' וע"כ דכיון דאפשר לברורי שיבואו עדים לא סמכינן על ס"ס וא"כ ה"ה הכא אמאי סמכינן על ס"ס כיון דאפשר לברורי לישאל אותה ועי' בס' ח"ש ועי' בנב"י. אך יש לומר דלעולם דכל היכי דאיכא ס"ס ל"צ לברר והתם ליכא ס"ס כלל לפי מה דהקשה בשמ"ק דהא ליכא ס"ס כלל דס' אינו תחתיו ליכא ס' כלל דהוא נגד חזקת הגוף ובודאי דזינתה תחתיו ותירץ דכיון דאי אפשר לומר דעד עכשיו דלא מצא בתולי' או פ"פ היתה בתולה דכעת אי אפשר שזינתה בין חופה לבעילה וע"כ יצאתה מחזקתה וע"כ מספקינן דזינתה מקמי הכי אינו תחתיו וכמו כן כתבו הראשונים בסירכא ועי' בר"ן בחולין ועי' ביו"ד ס' פ"א. וא"כ לפ"ז לפי מה דהקשה בתוס' שם על הא דקאמר ר"י דתקנו זמן משום ב"א ור"ל סובר משום פירות ולא משום ב"א משום דזנות ל"ש והקשה בתוס' מהא דתקנו דבתולה נשאת וכו' ותירצו דיש חילוק שמא זינתה דאז ל"ש משא"כ בתולה נשאת היה התקנה שמא תזנה והיינו בין חופה לבעילה וע"ש וא"כ איירי דאיכא שהות בין חופה לבעילה לזנות וא"כ ממילא ס' אינו תחתיו ליכא ס' משום דאיכא חזה"ג דיש לומר עד עכשיו היתה בתולה כיון דאיירי דאיכא שהות ולעולם דאפי' היכי דאפשר לברר ל"צ לברר היכי דאיכא ס"ס אך זה הכל לר"ל דסובר דזנות ל"ש וע"כ דהתקנה היה משום שמא תזנה וא"כ ליכא ס"ס כלל אך לר"י דסובר משום ב"א אע"ג דל"ש וא"כ לדי' לא היה התקנה משום שמא תזנה ואיירי אפי' באין שהות ואיכא ס"ס ומ"מ חזינן דהיכי דאפשר לברורי עשו תקנה וא"כ אמאי א"צ לישאל אע"ג דאיכא ס"ס וע"כ קאמר דר"י לשיטתו דסובר דטבילה בזמנו מצוה ול"צ לס"ס כלל:
ולפ"ז ראיה לשיטת הירושלמי דסובר דהא דמסיק הגמ' איפוך היינו איפוך קמייתא ור"י סובר משום פירות למסקנא וע"כ אפי' לדידן דקיי"ל דלאו מצוה מ"מ אינו צריך לברר ולישאל משום דאיכא ס"ס ובס"ס ל"צ לברר ומתני' דבתולה נשאת אין ראיה דהא אי אמרינן משום פירות ע"כ דתקנה היה משום שמא תזנה ובאיכא שהות וא"כ ליכא ס"ס דס' אינו תחתיו אינו ספק משום דהוא נגד חזה"ג אבל אי אמרינן דר"י סובר משום ב"א וא"כ לא היה התקנה משום שמא תזנה ואיכא ס"ס וע"כ משום דאיכא לברורי ותקשה דאמאי אין צריך לישאל ור"י לשיטתו ניחא דסובר דטבילה בזמנו מצוה משא"כ לדידן דקיי"ל דלאו מצוה תקשה דאמאי אין צריך לישאל וע"כ דאיפוך קמייתא ור"י סובר משום פירות וע"כ דתקנה היה שמא תזנה וליכא ס"ס ולעולם דל"צ לברר היכי דאיכא ס"ס וע"כ קיי"ל דינא דר"י דמחשב ימי ווסת ובא עלי' משום ס"ס:
ולפ"ז ניחא קושית התוס' על רש"י דפי' דיתברר ויבואו עדים דא"כ איך מייתי אביי ראיה ממתני' דאומר פ"פ מצאתי דנאמן לעולם דאינו נאמן רק דנפק"מ באם יבוא לב"ד יצא קול ויבואו עדים וע"ש וע"כ נראה דבאמת לדידן דאיפוך קמייתא ור"י סובר משום פירות וליכא ס"ס דהא ע"כ התקנה היה משום שמא תזנה א"כ ס' א"ת אינו ס' דהוא נגד חזה"ג וא"כ התקנה לא היה שיבואו עדים רק רש"י הוכרח לפרש כן למסקנא דמשני בטענת דמים א"כ נהי דס' א"ת לא הוי ספק איכא ס"ס שמא באונס ושמא מכ"ע וע"כ הוצרך רש"י לפרש שמא יבואו עדים משום לס"ד דאביי דאיירי בפ"פ דליכא ס' דמכ"ע דמכ"ע פתחה סתום ועי' בתוס' וס' א"ת ג"כ ליכא דהוא נגד חזה"ג א"כ לא היה התקנה משום דיבואו עדים ושפיר מייתי אביי ראיה דנאמן לומר פ"פ ודו"ק.
גם נראה דלכאורה יש לומר דכמו דרוב התלוי במעשה לא אזלינן בתר הרוב ה"ה ספק דרבנן דתליא במעשה לא אזלינן לקולא ועיין במשנה למלך הלכות בכורות דסובר כן דהיכי דתליא במעשה לא אזלינן לקולא הגם דהוא ספק דרבנן וא"כ לפ"ז לא מיבעיא אי אמרינן דטעמא דס"ס משום דע"י ספק הראשון שרי מן התורה דמהתורה שרי ספק וס' השני חשוב ס' דרבנן ולקולא א"כ הכא דס' השני שמא טבלה דתליא במעשה לא אזלינן לקולא וליכא ס"ס דבשלמא אי טבילה בזמנו מצוה ל"ח תליא במעשה ועיין בפלתי ס' ק"ב דכתב כן לענין נדרים דחשוב דשיל"מ ולא תליא במעשה משום דאיכא מצוה משא"כ אי לאו מצוה לא חשוב ס"ס נהי' דס' השני חשוב ספק דרבנן מ"מ הא ספק דרבנן ותליא במעשה לא אזלינן לקולא ואפי' אי אמרינן כשיטת הרשב"א דס"ס הוא משום רוב א"כ כמו דרוב דתליא במעשה ל"ח רוב ה"ה ס"ס דכיון דספק זה שמא טבלה תליא במעשה ול"ח רוב וה"ה ס"ס אך נראה דהא דרוב התלוי במעשה ל"ח רוב תליא בזה דהנה על מתניתין דיבמות פ"ב דקתני לא תנשא ולא תתייבם פריך דאמאי לא אזלינן בתר הרוב ומשני דאתא כר"מ דחייש למיעוט והקשו הראשונים דתקשה לדידן דלא קיי"ל כר"מ דאמאי לא תנשא ותירצו משום דסמוך מיעוט לחזקה או משום דהוי רוב התלוי במעשה ול"ח רוב וא"כ אי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה יש לומר דאפי' רובא התלוי במעשה חשוב רוב והנה אי אמרינן סמוך כתבו בתשובות דתליא בזה דאי אמרינן דסמוך מיעוטא לפלגא ול"א דמיעוטא כמאן דליתא ה"ה דאמרינן סמוך מיעוט לחזקה משא"כ אי ס"ס נגד הרוב ל"ח ס"ס ול"א סמוך מיעוטא לפלגא ה"ה דלא אמרינן סמוך מיעוט לחזקה וע"כ טעמא דמתני' דל"ת משום דהוי רוב דתליא במעשה ולפ"ז ניחא הכל דש"ס דידן דאמרנו דע"כ סובר דאפי' היכי דספק אחד נגד הרוב חשוב ס"ס וע"כ משום דסמוך מיעוטא לפלגא וה"ה דאמרינן דסמוך מיעוט לחזקה ויש לומר דטעמא דמתני' משום סמוך ורוב התלוי במעשה חשוב רוב וה"ה ס"ס אפי' הוא תליא במעשה חשוב ס"ס אך היה קשה להירושלמי דמשני ר"י משום דקול יוצא לאנוסה וע"כ דסובר דל"א סמוך וא"כ ע"כ טעמא דמתני' משום דרוב התלוי במעשה ל"ח רוב וא"כ ה"ה ס"ס ואמאי מהני הכא ס"ס דתליא במעשה וע"ז קאמר הירושלמי משום דר"י לשיטתו דסובר דמצוה ולדידן דקיי"ל דלאו מצוה בלא"ה ניחא דכיון דבש"ס דידן סובר דחשוב ס"ס אפי' הוא נגד הרוב וע"כ משום דסמוך מיעוטא לפלגא וה"ה לחזקה ויש לומר דרוב התלוי במעשה חשוב רוב וה"ה ס"ס וע"כ פסקינן כר"י:
ועיין בח"ס דהא דגזרינן שמא יעבור ד"א בר"ה ובפ"י רצה לומר דאין הגזירה שמא ישכח אלא אפי' יזכור שבת יורה היתר לומר שדוחה שבת והוא כתב בודאי בתחלה כשיודע שהלולב או השופר הוא רחוק מבית הבקי כמה אמות לא יטעה להעביר ד"א להדיא אבל יתיר לעצמו איסור דרבנן לטלטל פחות פחות מד"א ואח"כ בתוך טרדתו יטלטל יותר מד"א ומעתה יש לחלק גבי שופר שבכל שבת אסור משום שבות דחכמה ואינה מלאכה ואפ"ה התירו בר"ה יש לו מקום לטעות דה"נ התירו פחות מד"א ועי"ז יבוא להעביר ד"א אבל בלולב שלא נאסר בשאר שבתות אלא משום הטלטול בעלמא לא יטעה לומר דבסוכות שהתירו טלטול יתירו נמי פחות מד"א יע"ש ולפ"ז הא דכתב רש"י בפסחים דהזאה אסור משום מתקן ובגמ' איתא שמא יעבירנו ד"א אך דאי ליכא משום מתקן מהיכי יבוא לטלטל פחות פחות מד"א ובתוך כך יעבור ד"א בר"ה אך כיון דאיכא משום מתקן ואפ"ה התירו מזה יבוא לטעות שרשאי לטלטל פחות פחות מד"א ואז יבוא לטלטל גם ד"א משא"כ אי לא היה משום מתקן לא יבוא לידי טלטול פחות פחות מד"א והא בהא תליא ודו"ק:
טעם כעיקר
הנה שיטת הרשב"א דאפי' אי ע"כ ל"ד מ"מ מב"מ דלד"ס דלא בטל אז ט"כ דאורייתא וכן נראה מהר"ן דהקשה דת"ל דילפינן ט"כ מקרא דהטמאים דאתא לאסור צירן ורוטבן וכו' ותירץ דמהתם לא שמעינן רק כשאוכל הרוטב בעין ולא נתערב אבל כשנתערב ה"א דבטל ברוב וצריך קרא דטעמא לא בטל יע"ש וכיון שכן אפי' למ"ד ט"כ ל"ד משא"כ מב"מ דליכא ביטול לר"י ממילא ידעינן ט"כ מקרא דהטמאים ואין לומר דבטל ברוב דהא מב"מ ליכא ביטול דהא זה דטעם אוסר ידעינן מקרא דטמאים וביטול ליכא מב"מ:
ובזה ניחא הרי"ף בפלוגתא דרב ולוי אי ריחא מילתא אי לאו דסובר הרי"ף דקיי"ל כלוי דריחא לאו מילתא אך רב לשיטתו דסובר מב"מ במשהו וע"כ סובר דריחא ג"כ אוסר הגם דאינו רק משהו אך לדידן דקיי"ל דמב"מ בטל ע"כ לא קיי"ל כרב והקשו עליו דא"כ הא דפריך הגמ' מאי לאו תערובות טעמים וקשיא ללוי והא גם לרב קשה דגדי ועלה ל"ח מב"מ אי אזלינן בתר שמא ועיין בפ"ח ס' צ"ח ובאינו מינו גם רב מודה דשרי גם הקשו מהא דקאמר לימא כתנאי ורב סובר כר"מ דאוסר ולא כר"י דמתיר וקשה הא התם דהוי אינו מינו וע"כ רב מודה לר"י דשרי וע"כ נראה בכוונת הרי"ף דהנה הפוסקים סוברים דאפי' למ"ד ריחא זה רק מדרבנן דהא לא דמי לטעם דילפינן ממשרת וע"כ דגזרו אטו טעמא וזה הכל אי ט"כ דאורייתא אז יש לגזור דגם ריחא אוסר משא"כ אי ט"כ ל"ד וטעם לא אוסר רק מדרבנן אינו מהדין שנגזור ריחא משום טעמא אך מב"מ דלא בטל ואז ט"כ דאורייתא אז מב"מ יש לאסור גם ריח אטו טעמא משא"כ מין בשאינו מינו דע"כ ל"ד אין מהראוי לגזור ולאסור ריחא וכן אפי' מב"מ למאן דסובר דבטל וא"כ אפי' מב"מ ע"כ ל"ד ג"כ אין ראוי לגזור ריחא כיון דטעם הוא רק מדרבנן ולפ"ז יש לומר דכוונת הרי"ף דרב לשיטתו דסובר מב"מ במשהו וא"כ לדי' ט"כ דאורייתא מב"מ וה"ה דיש לאסור ריחא משום טעמא דאוסר מדאורייתא וע"כ שפיר מקשה מאין צולין רק ללוי ולא לרב אע"ג דחשוב מין באינו מינו מה בכך דהא פסח דהוא קדשים דלכ"ע טכ"ד וא"כ אפי' אינו מינו יש לאסור ריחא אטו טעמא וע"כ לא קשה לרב אף דמודה באינו מינו וניחא דהא דרב לא מצי סובר כר"י דהא רש"י פי' דמאן דסובר דט"כ ל"ד משום דהוי שני כתובים וא"כ לר"י דסובר דש"כ מלמדין א"כ לדי' ט"כ דאורייתא אפי אינו מינו ויש לגזור ריחא אטו טעמא ואפ"ה ר"י מתיר א"כ ע"כ רב לא סובר כר"י דאין לומר משום דהוא אינו מינו דהא אליבא דר"י לשיטתו אפי' בא"מ ט"כ דאורייתא ואפ"ה לא אוסר ריחא וא"כ ה"ה מב"מ לרב לא גזרו בריחא אע"ג דט"כ דאורייתא וע"כ דרב לא סובר כר"י דלר"י גם מב"מ לא אוסר ריחא וניחא לפ"ז הא דאסור לאוכלו בכותח בפת שאפה עם הצלי אע"ג דהוא א"מ אך כיון דבב"ח לכ"ע ט"כ דאורייתא ע"כ אע"ג דאינו מינו הוא אוסר ריחא דגזרו אטו טעמא:
ובזה ניחא הפוסקים דסוברים בשוחט בסכין של א"י דסגי בהדחה ולא בעי קליפה כרב והקשו הא הלכה כרב באיסור ועיין ביו"ד סי' י' ובפלתי ולכאורה אמרתי לפי מה שהקשה ברשב"א על הסוברים דכלי שני דכמו דאינו מבשל כך אינו מבליע ולא מפליט וא"כ תקשה על רב נהי דבית השחיטה הוא רותח מ"מ אין חומו יותר מחום דכ"ש דאינו מבליע ומפליט אך לפי הסוברים דבחמץ בפסח אוסר אפי' כ"ש והטעם נהי דאינו מבליע חום דכ"ש מ"מ משהו מיהא מבליע וא"כ הכא בשוחט בסכין של א"י דהוי מב"מ ורב אוסר מב"מ במשהו וא"כ אפי' חום דכ"ש אוסר וה"ה אי בית השחיטה רותח אוסר וזה הכל לרב לשיטתו דסובר במשהו משא"כ לדידן דבטל א"כ חום בית השחיטה לא חמיר מחום כ"ש וע"כ קיי"ל דסגי בהדחה וגם לפי מה דקאמר הגמ' דכ"ע בית השחיטה רותח אך איידי דטרוד למיפלט לא בלע וא"כ יש לומר דטעמא דרב דאוסר משום נהי דטרוד למיפלט משהו עכ"פ בלע וזה לרב לשיטתו דסובר מב"מ במשהו משא"כ לדידן וע"כ פסקינן דסגי בהדחה דאיידי דטרוד וכו':
אך לפי מה דסוברים האחרונים ועיין בס' פתה"ב דשיטת הרמב"ם דמש"ה אמרינן דסתם כלי של עובד כוכבים אינו ב"י משום דט"כ לאו דאורייתא וע"כ אמרינן דסתמא אינו ב"י דמשום ס"ס אי אפשר לומר דשמא אינו ב"י ושמא נשתמשו דבר שהוא פוגם בעין דחדא ספיקא הוא רק משום דט"כ ל"ד ע"כ אמרינן דהוא אינו ב"י ומה"ט לענין בשר בחלב דטכ"ד לכ"ע לא אמרינן דהוא אינו ב"י ולפ"ז יש לומר דהא בתוס' הקשו על רב הא סתם כלי אינו ב"י. אך לרב לשיטתו דסובר מב"מ במשהו וא"כ ט"כ דאורייתא וע"כ לא אמרינן דהוא אינו ב"י וזה לרב לשיטתו משא"כ לדידן סגי בהדחה משום דסתמא אינו ב"י משום ט"כ ל"ד אפי' מב"מ:
ובזה ניחא קצת קושית התוס' בחולין דאביי יליף עכ"ד מבב"ח ואמאי לא יליף מג"נ דטכ"ד אך כיון דאביי סובר דמב"מ במשהו א"כ אין ראיה מג"נ דיש לומר משום מב"מ צוה התורה להכשיר הכלים דאז לכ"ע טכ"ד וע"כ יליף מבב"ח. וניחא הא דהקשו על הא דסובר רב דכיון שנתן טעם בחתיכה דחתיכה נעשה נבילה ואוסרת הכל מפני מב"מ וקשה הא דהא דחנ"נ הוא רק מדרבנן ובאיסור דרבנן אפי' מב"מ בטל אך כיון דרב סובר מב"מ במשהו וא"כ ע"כ דלא יליף ט"כ מג"נ דהא יש לומר דהוא משום מב"מ דאז לכ"ע טכ"ד וע"כ דיליף מבב"ח ואז חנ"נ מדאורייתא כמו בשר בחלב ועיין בפלתי ס' צ"ב וע"כ אוסר הכל מפני דמב"מ לא בטל: