אור ברסלב

חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות

אות ח

אות ז

חתיכה נעשה נבלה

הנה הפוסקים נחלקו אי בכל איסורין אמרינן חנ"נ מדאורייתא או רק מדרבנן ועיין בפלתי סימן צ"ב דכתב דתליא בזה דאי ילפינן ט"כ מבשר בחלב כאביי אז גם לענין זה ילפינן מבשר בחלב דחתיכה נעשה נבילה כמו התם אך אי ילפינן ט"כ מג"נ אז חנ"נ בשאר איסורין מדרבנן ובזה ניחא הר"ש עיין בתוס' חולין (דף ק"ח ע"ב) דסובר דלמ"ד דמב"מ לא בטל צריכין תרי ששים ששים ברוטב לבטל את חתיכה נבילה שנפל וששים בחתיכת היתר לבטל את הרוטב הנפלט מהנבילה והקשה בתוס' דא"כ הא דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב דמ"מ החלב הנבלע בהבשר נאסרה דמ"ש משאר איסורין ואוסר כל החלב שביורה משום מב"מ אלא ודאי דכיון שאין החלב נאסר אלא מטעם בשר אין לו דין חלב טמא שיחשב מב"מ יע"ש.

ונראה דהא בלא"ה תק' דהא בתוס' ג"ה אית' דבאיסור דרבנן ר"י מודה דבטל אפי' מב"מ וא"כ אמאי סובר הר"ש דצריך ששים בחתיכות לבטל הרוטב הנפלט מהנבילה שנאסרה דהא חנ"נ רק מדרבנן ובאיסור דרבנן בטל אפי' מב"מ וא"כ נתבטל הרוטב ברוטב של היתר אע"ג דהוי מב"מ. וע"כ צריכין לומר דהר"ש קאי אי ילפינן ט"כ מבשר בחלב דאז חנ"נ מדאורייתא והנה ברשב"א איתא דהא דילפינן ט"כ מבב"ח זה מדחזינן דהחלב נאסר אע"ג דליכא בחלב רק טעם בשר משא"כ בבשר לא מצינן למילף דהא החלב שנבלע בבשר ל"ח טעם רק ממש יע"ש וא"כ זה אליבא דאמת דמסיק דגם חלב אסרה תורה אז יש למילף ט"כ מבב"ח משא"כ לס"ד דרק הבשר אסרה תורה ולא חלב א"כ אי אפשר למילף ט"כ מבב"ח דהא החלב לא אסרה התורה ומבשר חשוב ממש ולא טעם וא"כ חנ"נ רק מדרבנן וממילא בטל אפי' מב"מ דאיסור דרבנן הוא דחנ"נ הוא מדרבנן ולא יכול לאסור החלב שביורה משום מב"מ:

ובזה ניחא הא דאיתא בג"ה אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה נעשה נבילה ואוסרות כל החתיכות מפני שהן מינו. והקשו דכיון דחנ"נ בשאר איסורין רק מדרבנן ובאיסור דרבנן לא אמרינן מב"מ לא בטל וע"כ נראה דהא הקשו דאי מבב"ח אי אפשר למילף ט"כ א"כ גם מג"נ אי אפשר למילף דילמא משום חששא דבב"ח צריך הגעלה והיינו דהא"י השתמש בשר ואנן חלב ותירצו דא"כ אמאי אמרה תורה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש דבעינן ליבון הא בהיתרא בלע אפי' דבר דנשתמש ע"י האור סגי הגעלה לחוד והטעם משום דע"י הגעלה נעשה טעם קלוש ובהיתר טעם קלוש שרי דמה"ט דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח משום דבהיתר טעם קלוש שרי ועיין בס' ח"ד. וא"כ לרב דאוסר נטבנ"ט דסובר דגים שעלו בקערה אסור לאוכלן בכותח אלמא דאוסר טעם קלוש אפי' בהתירא בלע וא"כ אפי' בהתירא בלע צריכין ליבון בדבר שתשמישו ע"י האור וא"כ לדידי' אי אפשר למילף ט"כ מג"נ דיש לומר משום בשר בחלב ואפ"ה אמרה תורה כל דבר אשר יבא באש וכו' וע"כ לדידיה ילפינן ט"כ מבשר בחלב וממילא חתיכה נעשה נבילה מדאורייתא וע"כ סובר רב דחתיכה נעשה נבילה ואוסר כל החתיכות משא"כ לדידן ע"כ השמיטו אך אי אמרינן דהא דרב אוסר ט"ק אפי' בהתירא בלע זה רק מדרבנן א"כ אפי' לרב אי אפשר לומר דג"ע משום כשב"ח דא"כ לא צריכין ליבון דהא התירא בלע ועיין בפ"מ:

וגם נראה לתרץ שיטת הר"ש הנ"ל דהנה בס' ברוך טעם איתא דהא דפריך הגמ' חלב נבילה היא ואין לומר מצד קישור החלב הבלוע בהבשר עם החלב שביורה יש ביטול ס' לבטל טעם הבשר אך מה בכך הא מ"מ הבשר יהיב טעמא בחלב שנכנסה לבשר והיכי דאיכא טעמא לא מהני ביטול ס' בי בשב"ח ואפי' אי אמרינן דבשאר איסורין דע"י ביטול ס' שרי אף כשירגיש טעם האיסור ורק רבנן אחמירו ואמרו טעמא לא בטל התם שאני דהיכי דאיכא ס' נהפך האיסור להיות היתר כך אינו אוסר עוד הטעם דהוי כטעם הבא מהיתר משא"כ בשב"ח דהתם אין לומר ששים פועל שיבוטל החלב או הבשר דהא היתר בהיתר לא בטל ועיין בתוס' ע"ז ורק הא דמהני ס' משום דדרך בישול אסרה תורה וכל היכי דאיכא ס' ל"ח בישול כיון דליכא טעמא ועיקר איסור בשר בחלב הוא משום הטעם וע"כ אף דאיכא ס' מ"מ כשנרגש הטעם הוי איסור בשב"ח משא"כ בשאר איסורין יע"ש ולפ"ז צריכין לומר דהא דסובר הר"ש דצריך תרי ששים אע"ג דמקושר הטעם רוטב שנכנסה לבשר עם שאר הרוטב ואיכא ס' לבטל ואין לומר דמ"מ יהיב הבשר טעם ברוטב שנכנסה בבשר מה בכך הא בשאר איסורין מדאורייתא בטל אפי' ביהיב טעמא ורק מדרבנן החמירו ובאיסור דרבנן בטל אפי' מב"מ וצריכין לומר דהר"ש קאי אי ילפינן ט"כ מבב"ח דאז אמרינן כמו התם מדאורייתא לא בטל טעמא ה"ה שאר איסורין וזה אליבא דאמת דהתורה אסרה גדי וחלב אז אפשר למילף ט"כ מבב"ח משא"כ לס"ד דהתורה לא אסרה חלב אי אפשר למילף ט"כ מהא דאסרה תורה גדי דליתא דחלב הנכנס לגדי חשוב ממש וא"כ אז מדאורייתא בטל אפי' ביהיב טעמא וליכא רק איסור דרבנן ואז בטל אפי' מב"מ:

ולפ"ז נראה הא דאיתא בע"ז (דף ע"ג) דאמר ר"י המערה יי"נ לבור וכו' ועיין בר"ן שם דבהא נקטינן כוותיה דאיסור שאינו אוסר במשהו דקמא קמא בטל והראב"ד ס"ל שאף שנתרבה עד כדי נ"ט בהיתר מותר דכבר נהפך איסור להיתר יע"ש ולפ"ז יש לומר דזה דווקא בשאר איסורין דמהני ביטול ס' אפי' ביהיב טעמא וע"כ כיון דכבר נתבטל ע"כ אע"ג דנתרבה עד כדי נ"ט בהיתר שרי דכבר נהפך איסור להתיר משא"כ בב"ח דהיתר בהיתר לא בטל ורק הא דמהני ס' משום דדרך בישול אסרה תורה ובישול לא הוי רק היכי דיהיב טעמא ואמרנו דמש"ה היכי דאיכא ספק ומ"מ נרגש הטעם דאסור וע"כ ה"ה הכא אע"ג דראשון ראשון בטל מ"מ אי נתרבה עד כדי נ"ט בהיתר אסור דל"ש דנהפך ע"י ביטול להיתר כיון דאינו מטעם ביטול:

ובזה ניחא הרש"י בחולין דפי' דחידוש הוא דכל חד באנפיה נפשיה שרי והוא נגד הסוגיא דפסחים דהתם איתא דחידוש הוא דכבוש שרי יע"ש בתוס' וע"כ נראה דהנה לפי מה דאיתא באחרונים לפי מה דאיתא בחולין דר"י סובר דמליח אינו כרותח כבוש אינו כמבושל אמר אביי הא דר"א ליתא דהא ההיא פינכא וכו' והרמב"ם לא מביא דין דכבוש כמבושל וכתבו דלכך לא הזכיר דהא דרבין לא נדחה רק במליחה ולא בכבוש וא"כ לפ"ז לא הוי בב"ח חידוש דתרי כולי יומא שרי דכיון דבכל מקום כאכ"מ אך זה אינו דאפי' אי נאמר דכבוש אינו כמבושל מ"מ יש מציאות בליעה מעט מעט בכבישה וכדאיתא במתניתין דע"ז נודות הא"י דלכך מפרש רש"י שהכניס לקיום והרא"ש מפרש ששהה מעל"ע דרש"י לשיטתו דל"א כבוש רק בחומץ וציר וע"כ אינו אוסר רק במכניסו לקיום ונבלע עכ"פ במשך זמן מרובה וכן צ"ל להסוברים שאין כבוש רק ג' ימים ותקשה מהא דקאמר דחידוש דאי תרי כולא יומא בחלב שרי אלא ודאי אף שאינו כמבושל מ"מ בולע במשך הזמן וא"כ תקשה לרש"י דאמאי לא פי' דחידוש הוא לענין כבוש אך לס"ד דלא ידעינן דדרך בישול אסרה תורה א"כ ע"כ גם היתר בהיתר בטל דאל"כ אמאי שרי באיכא ס' וא"כ מה בכך דבולע מעט מעט מ"מ קמא קמא בטל ואינו חוזר וניעור אע"ג שנתרבה עד כדי נ"ט וע"כ הוכרח רש"י לפרש דכל חד לחודא שרי משא"כ אליבא דאמת דמסיק רבא דרך בישול אסרה תורה והיתר בהיתר לא בטל ע"כ קאמר הגמ' בפסחים דחידוש הוא דכבוש שרי ואע"ג דבולע במשך הזמן מעט מעט ואין לומר דכבר נתבטל דליתא דכיון דנתרבה עד נ"ט בהיתר לא מהני ביטול ס':

ובזה ניחא קושית התוס' הא דאביי יליף ט"כ מבב"ח והתם ילפינן מג"נ. וע"כ נראה דהא הקשו דכיון דאי אפשר למילף ט"כ מבב"ח א"כ גם מג"נ אי אפשר למילף משום דיש לומר דמשום בב"ח צוה התורה וע"כ נראה דהא הקשו דמה בכך דחידוש הוא דכבוש שרי מ"מ חומרא מצינן למילף דט"כ דכיון דחזינן דהקיל התורה דשרי כבוש ומ"מ אמרינן ט"כ מכש"כ בכל מקום ט"כ. וע"כ נראה דהא הקשו לס"ד וכי לא ידע דחידוש הוא וע"כ נראה דהא הקשו דאיך אפשר למילף ט"כ מבב"ח לפי מה דאיתא ברשב"א להקשות דהא שמעינן ט"כ מדכתב הטמאים לאסור הציר והרוטב ותירוץ דהתם הוא בעין דהציר היוצא והרוטב הוא בעין ולא נתערב אבל הכא ה"א דכיון דנתערב דהטעם נתבטל קמ"ל דטעמא לא בטל ולפ"ז אין ראיה ט"כ מבב"ח דהתם כיון דיהיב טעמא והוי דרך בישול והיתר בהיתר לא בטל וע"כ אסור משא"כ בעלמא אפשר דאפי' טעמא בטל אך כיון דלס"ד דלא היה סובר דחידוש הוא דכבוש שרי וט"כ משום דהיה סובר דאפי' היתר בהיתר בטל וע"כ לא הוי חידוש דכיון דכבוש אינו כמבושל ואין לומר דעכ"פ בולע מעט מעט מה בכך ראשון ראשון בטל ואפי' דנתרבה עד כדי נ"ט מ"מ שרי דכיון דכבר נתבטל וכיון דהיתר בהיתר בטל וא"כ שפיר יש למילף ט"כ מבב"ח דאין לומר משום דהתם הוא היתר בהיתר וע"ז קאמר דבב"ח חידוש הוא וע"כ משום דהיתר בהיתר לא בטל דאל"כ לא הוי חידוש הא דשרי כבוש דגם שאר איסורין שרי כבוש וא"כ ממילא לא מצינן למילף ט"כ מבב"ח משום דיש לומר דבעלמא הטעם בטל משא"כ הכא דהיתר בהיתר הוא וניחא קושיא הנ"ל דחומרא עכ"פ מצינן למילף דליתא דהשתא דאמרינן דחידוש הוא וע"כ דסובר דלא בטל היתר בהיתר וא"כ אי אפשר למילף ט"כ מבב"ח דיש לומר דבעלמא טעמא בטל משא"כ בב"ח וע"ז קאמר דילפינן מג"נ דאין לומר משום בב"ח הגעילו ומזה אי אפשר למילף משום דחידוש הוא דליתא דהא דהעיקר הטעם דחידוש הוא משום דהיתר בהיתר לא בטל וא"כ אין ראיה דט"כ דיש לומר דכיון דלא בטל היתר בהיתר וט"כ טעמא לא בטל משא"כ בעלמא דליתא דאי בעלמא נתבטל אפי' טעם גם הכא בטל איסור בב"ח דכיון דחוץ מזה דיש איסור בב"ח יש איסור אחר חלב או בשר של עובד כוכבים וכיון דמהני ביטול לאיסור זה אע"ג דאיכא טעמא ה"ה דמהני ביטול לאיסור בב"ח ועיין במסכת סוכה דרבא סובר מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה אלא ודאי דגם בשאר איסורים טעמא לא בטל וא"כ אביי לשיטתו דפליג בסוכה על רבא דל"א מיגו וא"כ אי אפשר למילף ט"כ מג"נ דיש לומר משום בב"ח וע"כ לדידיה ע"כ צריכין למילף מבב"ח דאי לא גם מג"נ אי אפשר למילף:

ובזה ניחא הרי"ף דסובר דהא דפת שאפה עם הצלי דאסור לאוכלו בכותח משום דחשוב דשיל"מ והקשה הא בשאינו מינו בטל גם דשיל"מ ועי' בר"ן בנדרים וע"כ נראה דעיקר הטעם דלא אמרינן טעמא של רש"י דלא בטל משום דעד שתאכלנו באיסור תאכל בהיתר ואז לא הוי חילוק דאפי' באינו מינו לא בטל דשיל"מ אך דקשה דכיון דכבר נתבטל א"כ נעשה היתר גמור דהא חזינן דאינו חוזר וניעור וא"כ ל"ש עד שתאכל באיסור וע"כ סובר הר"ן דהוא משום מב"מ וע"כ א"מ בטל משא"כ הכא לענין איסור בב"ח דאפי' ע"י ששים לא נעשה היתר משום דהיתר לא בטל בהיתר וע"כ חוזר וניעור ומה"ט הוי חידוש וכיון דלא נעשה היתר ע"י ביטול ס' שייך לומר עד שתאכל באיסור וממילא אין חילוק דאפי' א"מ לא בטל דשיל"מ וניחא הרי"ף הנ"ל:

והנה נראה לי אי איסור דרבנן בטל אפי' במב"מ אי לא תליא בזה דאי אמרינן דמדאורייתא לא בטל מב"מ דהיינו לר"י אז אין חילוק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן דאפי' איסור דרבנן לא בטל מב"מ משא"כ לרב ושמואל דסוברים דמב"מ לא בטיל ועי' בריטב"א חולין דכתב מדלא אמרו רו"ש הלכה כר"י דמב"מ לא בטל ע"כ דפליגי על ר"י דלר"י מדאורייתא לא בטל מב"מ והם סוברים דמדאורייתא בטיל רק מדרבנן לא בטל מב"מ וכיון דרק מדרבנן לא בטל וע"כ יש לומר דלא החמירו רק באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן ובזה ניחא הר"ש בפשיטות דהר"ש לא קאמר רק למ"ד מב"מ מדאורייתא לא בטל וע"כ אע"ג דרוטב הנאסר מה שנכנס בבשר נבילה ונעשה נבילה הוא רק מדרבנן מ"מ לא נתבטל ברוטב של היתר משום דחשוב מב"מ משא"כ הסוגיא דקאי לרב ולרב באיסור דרבנן בטל אפי' מב"מ וע"כ לדידי' משני שפיר גדי אסרה תורה ולא חלב ולא קשה הקושיא דנהי דנעשה נבילה החלב שנכנס לבשר מ"מ כיון דזה רק מדרבנן לא אוסר במשהו החלב משום מב"מ דבאיסור דרבנן בטל מב"מ. ובזה ניחא קושית שעה"מ על הא דקאמר רבא בפסחים דחמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו במשהו שלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר כר"ש ופריך והא ר"ש קנס והקשה מאי פריך דילמא הא דקאמר מותר ע"י ששים ומה בכך דקניס כיון דאיכא ס' ואין לומר דא"כ למאי קאמר כר"ש דליתא דאליבא דר"י דאסור לאחר הפסח מהתורה א"כ לא מהני ס' מב"מ דלא בטל וע"כ קאמר כר"ש ונהי דקנס ליכא רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן בטל אפי' מב"מ וע"כ שרי אפי' מב"מ ולעולם דע"י ס' ומה בכך דקנס ר"ש וע"ש:

וע"כ נראה דלפי מה שהקשו דאי אזלינן מב"מ בתר בטל דבטל יכול להיות כמבטל אז חשוב מב"מ ונבילה בשחוטה דחשוב מב"מ משום דאפשר להיות הנבילה כשחוטה לכי נפגם דאז חשוב אינו ראוי לגר וזה ל"ש בחמץ דאסור אפי' שלא כד"א ואמאי יהיה מב"מ במשהו אפי' בזמנו הא אי אפשר להיות בטל כמבטל דאסור אפי' שלא כד"א ועי' בחידושי הרי"מ דמתרץ דכיון דמדאורייתא שרי לאחר פסח וא"כ אפשר לבטל להיות כמבטל ואע"ג דחכמים אסרו אפילו לאחר הפסח לא להקל באו על דברי תורה וזה הכל אי מדאורייתא לא בטל מב"מ שייך לומר דלא להקל על דברי תורה באו משא"כ אי מדאורייתא בטל מב"מ רק מדרבנן לא בטל וכיון דרבנן אסרו לאחר פסח אי אפשר להיות בטל כמבטל וע"כ דרבא סובר דמדאורייתא לא בטל מב"מ וא"כ אפילו איסור דרבנן לא בטל ושפיר פריך והא ר"ש קנסא קא קניס ואפי' אי נאמר דע"י ששים קאמר דשרי תקשה על מב"מ דלא מהני ס' אפי' אי רק מטעם קנס:

ועכ"פ לרב באיסור דרבנן בטל אפי' מב"מ וניחא בזה קושית התוס' בחולין פ' ג"ה על הא דקאמר רב כיון שנתנה טעם בחתיכה דחתיכה נעשה נבילה ואוסרת כל החתיכות מפני שהוא מב"מ והקשה בתוס' דלמאי צריכין שנתן טעם דהא במינו אוסרת בכ"ש וע"ש ולפ"ז ניחא דאי לא נתן טעם בחתיכה נהי דחתיכה נאסרה ע"י משהו מ"מ לא נאסרה החתיכה מהתורה דהא לרב מהתורה בטל אפי' מב"מ וא"כ איך אפשר לומר דאוסרת כל החתיכות במשהו דהא באיסור דרבנן בטל אפי' מב"מ וע"כ קאמר כיון שנתן טעם בחתיכה דאז נאסרה מהתורה וע"כ אוסר הכל במשהו משום מב"מ:

ובזה אמרתי הא דמשני הגמ' בחולין דאיירי ביורה רותחת דמיבלע בלע מפלט לא פליט והקשו דא"כ ל"צ יורה גדולה שיהי' ששים דכיון דלא פליט ועי' בפלתי והנה לפי מה דכתב שם דאפי' ביורה רותחת פליט רק דלא הוי רק טעם קלוש ולא חשוב מב"מ וזה תינח לענין שהחלב שנכנס לבשר יאסור שאר החלב משום מב"מ מהני שפיר הא דיורה רותחת דאז לא נפלט רק טעם קלוש ול"ח מב"מ. משא"כ לענין שהבשר יאסור החלב כגון ביורה קטנה לא מהני הא דמיפלט לא פליט דכיון דעכ"פ טעם קלוש פליט. ואין לומר דהא בהיתר לא אוסר טעם קלוש זה אינו אליבא דרב לשיטתו דאוסר דגים שעלו בקערה לאוכלן בכותח אך יותר נראה דזה דביורה רותחת לא פליט דבר זה אינו ברור רק כיון דהא דלא בטל מב"מ הוא מדרבנן וע"כ סמכינן ע"ז דלא פליט משא"כ לענין זה שהבשר אוסר החלב לא סמכינן וע"כ בעינן יורה גדולה דווקא ועי' בתשובות ח"ס דכתב דהא דמשני שאני ציר דזיעה בעלמא ולא אסור רק מדרבנן ובטל זה רק לאביי דלא סובר סלק את מינו כמו שאינו וקשה קושית הגמ' ואז צריכין לומר משום דבאיסור דרבנן בטל אפי' מב"מ משא"כ לרבא דסובר סלק אז יש לומר דאפי' איסור דרבנן לא בטל וע"ש:

ובזה ניחא רש"י בפסחים על הא דסובר רב דקדירות בפסח דישברו משום דסובר רב דנטל"פ אסור והקשה בתוס' דא"כ מאי מספקא לרבא אי רב אוסר נטלפ"ג אי לא בע"ז ליפשוט מהכא דאוסר וע"ש וע"כ נראה דעיקר הוכחה של רש"י דאוסר נטלפ"ג דאין לומר משום דלכתחלה אסור נטלפ"ג כמו דאיתא בתוס' דא"כ אמאי אוסר במשהו נהי דסובר רב דמב"מ במשהו הא כיון דהוי נטלפ"ג ולא אסור רק לכתחלה א"כ ליכא רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן בטל אפי' מב"מ ואמאי ישברו הא יכול להשתמש אפי' מב"מ אלא ודאי דרב אוסר נטלפ"ג משא"כ רבא לשיטתו דסובר סלק ולא בטל אפי' איסור דרבנן שפיר מספק ולא יכול ליפשוט מהכא דיש לומר משום דלכתחלה אסור נטלפ"ג ואע"ג דליכא רק איסור דרבנן הוא במשהו ולא יכול להשתמש אפי' אינו מינו משום גזירה ודו"ק:

וגם יש לומר דלא קשה על מהר"ש הנ"ל דיש לומר דגם בס"ד ידע מזה דאיירי ביורה רותחת דלא פליט אך היה סובר דבאיסור דאורייתא לא סמכינן ע"ז ובס"ד דהיה סובר דהוא מדאורייתא לא סמכינן ע"ז משא"כ לפי מה דמשני דגדי אסרה תורה ולא חלב נהי דחלב הנבלע בבשר נעשה נבילה מ"מ כיון דזה רק מדרבנן סמכינן על הא דלא פליט וגם דהא בש"ך סי' צ"ב הקשה אי בלא נודע לא אמרינן דחנ"נ מאי פריך הגמ' חלב נבילה הי' דילמא איירי בלא נודע ועי' בפלתי דמחלק דזה רק בשאר איסורין דחנ"נ הוא מדרבנן משא"כ בב"ח וא"כ לפי מה דמשני דלא אסרה תורה חלב נהי דנעשה נבילה מדרבנן דלא גרע משאר איסורין ע"ז יש לומר דאיירי בלא נודע:

והנה אי אמרינן במליחה חנ"נ או לא ועי' בר"ן בחולין דכתב דבמליחה לא אמרינן דנעשה נבילה דכיון דחנ"נ מבב"ח ילפינן ואיסור בב"ח ליתא במליחה דדרך בישול אסר תורה וע"ש ובזה ניחא קושית התוס' בחולין סוגיא דירך על הא דקאמר שמואל שם ל"ש אלא שנתבשל אבל נצלה קולו ואוכל עד שמגיע לגיד והקשה דפשיטא דצלי לא אוסר דאל"כ למה קתני במתני' נתבשל הא משעת מליחה נאסרת דמליחה הרי הוא כרותח דצלי וע"ש ועי' בפלתי ס' ק"ח מתרץ דה"א דצלי אוסר יותר משום ריחא דכיון דנוגעין זה בזה אלים הריח וזה ל"ש במליחה דליכא משום ריחא אך הקשה דא"כ מאי מקשה הגמ' על שמואל מר"ה דאוסר בגדי שצלאו בחלבו הא ר"ה תלמיד של רב ורב סובר דריחא מילתא וע"כ אוסר וע"ש והנה לפי שיטת הרי"ף בחולין דמש"ה אוסר רב ריח משום דרב לשיטתו דסובר מב"מ במשהו וריח עכ"פ משהו איכא ניחא דהא גם שמואל סובר דמב"מ במשהו ועי' בפלתי דגיד ובשר חשוב מב"מ ותקשה אמאי מתיר בנצלה ולא אסור משום ריחא וניחא בזה מה שמקשין הא דמקשה על ר"ה מר"י דסובר דקולף ואוכל עד שמגיע לחלבו הא קושיא זו לא תלי' בשמואל דבלא"ה קשה על ר"ה מר"י ועי' בפלתי אך בלא שמואל יש לומר דהא דר"ה אוסר הוא משום ריחא דסובר כרב דריחא מילתא משא"כ ר"י לא סובר דריחא מילתא אך מדחזינן דשמואל מתיר בצלי אע"ג דסובר ג"כ ריחא דכיון דסובר דמב"מ במשהו וע"כ הא דאוסר ר"ה אינו מטעם ריח רק דחלב מתפשט ביותר וע"כ קשה מר"י דמתיר אפילו בחלב. אך לפי מה שאמרנו ניחא בפשיטות קושית התוס' דהא דה"א דצלי אוסר בכולו משום דנהי דלא מתפשט ביותר מכדי קליפה משום דהא דקליפה זו שנאסרה נעשה נבילה ואוסר הקליפה סמוך לו וזה ל"ש במליחה דלא אמרינן דנ"נ:

והנה אי בצלי אמרינן חנ"נ תליא אי צלי אסור בב"ח מהתורה אז בשאר איסורין אמרינן אפילו בצלי דנ"נ דילפינן מבב"ח משא"כ אי צלי לא אסרה תורה בב"ח אז לא אמרינן דנ"נ בשאר איסורין בצלי דל"ש דילפינן מבב"ח דכיון דלא אסרה תורה צלי בב"ח וזה אי צלי אסרה תורה כבר כתבו דתלי' אי אם למקרא או אם למסורת דאי אם למקרא גם צלי אסור מהתורה משא"כ אי אם למסורת ועי' בפלתי ס' פ"ז:

ובזה ניחא הסוגיא הא דאיתא בפסחים חמשה שנתערבה עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהם וכו' עד דמקשה וניתו כל חד כהן וכו' עד דמסיק משום דקא ממעט באכילתן דשלמים והקשו לר"ש דסובר דמביאין קדשים ליד פסול אכתי תקשה קושית הגמ' דל"ש תירץ הגמ' ולכאורה נראה דהא בתוס' פסחים (ד' ע"ד) הקשה אי אמרינן דבעינן מקולס אפי' בדיעבד א"כ מאי פריך ונותו כל חד כהן בהדי' ואיך יעשה כן והא חזה ושוק דאסירי לזרים אי אפשר לצלותן עם הפסח וצריך לחותכן ולא הוי מקולס וע"ש. ועי' בס' אור חדש דכתב דאי אמרינן במצות עשה אי אכל שלא כד"א יצא ידי מצוה ואע"ג דלענין איסור ל"ח אכילה מ"מ היכא דחיוב ומצוה לאכול יצא באכל שלא כד"א וא"כ אין ראיה דלעולם דבעינן מקולס אפי' בדיעבד ואין לומר דחזה ושוק יאסור לאכול לזרים דליתא דהא יכול לאכול שלא כד"א דאיסור חו"ש ליכא והמצוה מקיים ולפ"ז לפי מה דאיתא במהרש"ל דאליבא דר"ש דסובר דכ"ש למכות גם שכ"א אסור דלא גרע מכ"ש א"כ אפי' אי יאכל שכד"א איכא איסור דחו"ש ומקולס בעינן בלא"ה לא קשה קושית הגמ' ול"צ לדיד' משום דמביא לידי פסול:

וגם נראה לפי מה דאיתא בפלתי להקשות על התוס' הנ"ל הא קיי"ל דצלי כחוש אינו אוסר רק כדי קליפה א"כ איכא תקנה דבני החבורה בוחרים גדי כחוש ואח"כ מחתכין חזה ושוק עם כ"נ עמו ונותני' לכהן החו"ש עם כדי נטילה והם אוכלים הנשאר ומתרץ דכיון דחו"ש נוגעים בבשר א"כ ריחא מילתא ואוסר הפסח מחמת ריח דחו"ש ואע"ג דלית בה פיטום מ"מ הא לשיטת הרמב"ם דלא היה מסיר מפסח ג"ה ושומן ג"ה אינו כחוש ולגבי ריחא היתר מפטם לאיסור וע"ש ובזה ניחא קושי' אור חדש על התוס' דתמה דהא יכול לאכול הכבד דקיי"ל דאינה נאסרת משום דטרוד לפלוט כל שעה וע"כ אפי' שמנוני' אינו בולע והישראל יאכל הכבד והכהן יאכל השאר ע"ש אך כיון דהחשש משום ריחא מילתא בנוגעים זב"ז א"כ לענין זה לא מהני מה דטרוד לפלוט ולא בלע מ"מ ריח נכנס אע"ג דטרוד לפלוט ולפ"ז לפי מה דאיתא בפלתי דהא דלא היו מסירין ג"ה והשומן זה אי אין בגיד בנ"ט אז לא היו מסירין גם השומן אע"ג דנ"ט משא"כ אי יש בגיד בנ"ט ואז פשיטא דהי' מסיר ג"ה משום דנ"ט ואוסר הפסח וכי נשרו בפסח איסור דאורייתא וממילא דהי' מסיר גם השומן ולפ"ז יש לומר דקושית הגמ' לא הי' רק למ"ד בנ"ט דאז היה צריך להסיר הגיד והשומן וליכא שמנונית וליכא משום ריחא וא"כ היה יכול ליקח גדי כחוש והכהן יטול חו"ש וכ"נ עמו ומשום ריחא ליכא וע"ז משני דאין מביאין לבית הפסול וא"כ ר"ש לשיטתו נהי דסובר דמביאין לידי פסול מ"מ הא הוא סובר דאין בנ"ט ולא הי' מסיר הגיד ושמנונית בלא"ה לא קשה קושית הגמ' משום דחו"ש יאסור ואפי' גדי כחוש מ"מ יאסור משום ריחא דכיון דאיכא שמנונית דג"ה:

אך לפי הנ"ל יש לומר דקושית הגמ' לא אזלא רק למ"ד דאם למסורת דאז ל"א בצלי דנ"נ וא"כ לא קשה דחו"ש יאסור דהא יכול ליטול גדי כחוש דלא אוסר רק עד כדי נטילה וזה יתן לכהן עם חו"ש ואין לומר דהך כ"נ יאסור יותר דנעשה נבילה דבצלי ל"א דנ"נ וא"כ ר"ש לשיטתו דסובר אם למקרא וא"כ גם בצלי אמרינן דנ"נ בלא"ה לא קשה קושי' הגמ' משום דחו"ש יאסור הפסח ואפי' בג"כ אך אי אמרינן דבקדשים לכ"ע אמרינן דנ"נ מדכתיב יקדש ועי' בס' יש"י וא"כ הכא בפסח אמרינן דנ"נ אפי' אי אמרינן אם למסורת וליכא איסור בצלי משום בב"ח:

ובזה ניחא קושית התוס' ע"ז לר"ש ל"צ משרת דט"כ מצינן למילף מג"נ אך לפי מה שהקשו דילמא ג"נ משום בב"ח ועי' בפלתי דכתב מדכתבה התורה כל דבר אשר יבא באש ובצלי ליכא משום בב"ח ולפ"ז ר"ש לשיטתו דסובר דאם למקרא וגם צלי אסור בב"ח וא"כ אין ראיה ט"כ מג"נ דיש לומר משום בב"ח וע"כ צריכין משרת על ט"כ:

וגם נראה על הקושיא הנ"ל דלכאורה יש לומר על קושית תוס' דמאי בכך דבלע מחו"ש דעשה דפסח דוחה ואע"ג דאיכא עון מיתה אך כיון דחזינן דעשה השוה בכל דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל מכש"כ דדוחה ל"ת דמיתה היכי דאינו שוה בכל ועי' בראב"ד סוף יומא ומשם הוכיחו דל"ת ועשה חמור מעון מיתה לחוד דליכא רק ל"ת וא"כ ר"ש לשיטתו דסובר דנשים אפי' בראשון רק רשות א"כ לא דחי איסור דחו"ש נהי דאינו שוה בכל הא גם פסח אינו שוה בכל וא"כ בלא"ה לא קשה קושית הגמ':

חליפי איסורי הנאה

עי בחולין (ד' ד') חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין וסכרוה דהא מני ר"י דאוסר מדאורייתא לאחר הפסח ומסיק דאתיא כר"ש דאמר חמץ אחר פסח דרבנן וכי מקילינן בדרבנן ושיטת רש"י דחליפי איסורי הנאה אסורה למחליף מדרבנן ומה שמרויחין דלדידן מיהא שרי וע"ש בתוס' דכתבו דמרויחין נמי לגבי דידהו למאי דס"ד השתא דהוי דאורייתא דחליפין לא אסור רק מדרבנן וע"ש עוד דהקשה מאי פריך הגמ' בע"ז (ד' ס"ג) גבי השוכר את הפועל לעשות ביי"נ דשכרו מ"ט אסור והרי ערלה דאסור בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהם מקודשת ומאי קשיא הא לכתחלה אסור ליהנות וי"ל דמשמע ליה שכרו אסור גם לאחריני כמו יי"נ עצמו ולהכי פריך דאי אסור גם לאחריני אמאי מקודשת נהי דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקידושין מ"מ מקודשת גמורה לא הוי דאם בא אחר וקידשה חוששין לקידושי שניהם וע"ש ואין להקשות דילמא הא דקאמר מקודשת היינו לחומרא בעלמא ולעולם דאסור גם לאחרינא אך נראה דגם ברישא דמקדש בערלה ג"כ מקודשת לחומרא לפי מה דהקשו דאמאי אינה מקודשת הא יכול ליהנות שלא כד"ה ותירצו דליכא שוה פרוטה על שכד"ה ולפ"ז עכ"פ ס' קידושין הוי שמא שוה פרוטה במדי על שלא כד"ה דהא קיי"ל כשמואל דמקדש בדבר שאינו שוה פרוטה דהוי קידושי ספק וע"כ הא דקתני אינה מקודשת היינו דאינו קידושי ודאי אבל ס' קידושין הוי וא"כ ע"כ הא דקתני בסיפא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דקידושי ודאי הוה וע"כ דמותר לאחריני:

ועי' בס' שעה"מ דהקשה על התוס' דכתבו דמרויחין משום דחליפין לא אסור רק מדרבנן דא"כ תקשה למאי דמסיק דאתי' כר"ש וא"כ גם השתא ליכא רק איסור דרבנן וא"כ מה מרויחין בחליפין ותירצו דבאיסור דרבנן אז החליפין שרי אפי' מדרבנן וא"כ למאי דמסיק כר"ש מרויחין לגמרי דהחליפין שרי לגמרי ומה שהקשה בס' ברית אברהם דלפ"ז קשה לשיטת רש"י דאסור אפי' חליפי חליפין מדרבנן ועי' במל"מ הלכות אישות ואי אמרינן דבאיסור דרבנן מותר החליפין א"כ אמאי ח"ח אסור הא החליפין לא נאסר רק מדרבנן א"כ מהראוי לומר דחליפין השנים יהי' שרי לגמרי כמו באיסור דרבנן וע"כ נראה דהא שיטת הרמב"ם דבנדרים החליפין אסור מדאורייתא וע"כ פסק בהך איבעי' בנדרים פ' השותפין לחומרא ואע"ג דבכל איסורי הנאה החליפין לא אסור רק מדרבנן וכתב ברשב"א לחלק משום דבשלמא בכל איסורי הנאה דאסור בהנאה לכל העולם א"כ אין זה דמיהן דאי אפשר לומר דהנך דמים הן בעד איסורי הנאה גופא ועי' בירושלמי הובא בר"ן חולין ובקידושין וע"כ אינו אסור החליפין רק מדרבנן דגזרו אטו איסור גופא משא"כ בנדרים דלכל העולם שרי ל"ש לומר דאין זה דמיהן דיש להן דמים דכיון דלאחריני שרי וע"כ אסור מדאורייתא החליפין ועי' בשעה"מ וא"כ יש לחלק בין איסור דרבנן ובין ח"ח דאיסור הנאה דרבנן דאסור לכל העולם ואין זה דמיהן וליכא רק משום גזירה ובדרבנן לא גזרו משא"כ ח"ח דחליפין שרי לאחריני וא"כ חליפין החליפין השנים הן דמיהן וא"כ מה לי החליפין הראשונים ומה לי החליפין השנים דכיון דזה דמיהן ודמי לנדרים ולא אסור מטעם גזירה רק מדינא דזה דמיהן:

ולכאורה נראה לתרץ התוס' הנ"ל דהנה בתוס' ע"ז (ד' ס"ב) איתא דהרב ר"א פסק שאם יש ביד ישראל יי"נ וע"ז ומכרו לנכרי בהקפה וכו' ועוד הוסיף שאפי' לא מכרו הנכרי אלא כיון שמשכה קודם שיתן הדמים דקיי"ל משיכה בא"י קונה והוי כמו בא עלי' ואח"כ נתן לה דשרי אך מדרבנן עכ"פ אסור לדידיה ועי' במג"א ס' תמ"ג דפסק דלפ"ז בשאר איסורי הנאה דלא תפסי דמיהן אז היכי שמשך קודם הנכרי אז החליפין שרי לגמרי ולפ"ז לכאורה תקשה דלמאי צריך התוס' לומר דמרויחין מאיסור דאורייתא לאיסור דרבנן הא יכולין להחליף שהנכרי ימשוך קודם דאז שרי לגמרי החליפין ותלינן שמחליפין באופן שהא"י ימשוך קודם וצריכין לומר דהתוס' הוכרחו לפרש כן לר"ל דסובר דבישראל משיכה קונה וממילא בא"י לא קני במשיכה ולא מהני מה דימשוך קודם הנכרי וע"כ צריכין לומר דמרויחין מאיסור דאורייתא לדרבנן ולפ"ז לפי מה דמסיק דאתא כר"ש ור"ש סובר כר"י כדאיתא בב"מ מדסובר כל שהכסף בידו ידו על העליונה וא"כ בא"י משיכה קונה א"כ יש לומר דמחליפין על אופן שהא"י ימשוך קודם דאז שרי החליפין ול"צ לומר דמרויחין מאיסור דאורייתא לאיסור דרבנן רק דיש לומר דמחליפין והא"י ימשוך קודם דלדידי' משיכה בא"י קונה ואז שרי החליפין לגמרי:

וניחא בזה הא דאיתא ברא"ש ב"ק דיאוש לחומרא קונה דאי קידשה בגזל לאחר יאוש דמקודשת והקשה דת"ל דהא איכא שר"ש ותירצו דכיון דבעת שקידשה אכתי לא היה הממון שלו דהא ליכא רק יאוש גרידא ולא נחשב ממונו אע"ג דבעת שבא לרשותה דאז איכא גם שר"ש וקנתה מ"מ כיון דלמקדש לא נחשב ממונו לא מהני מה דנחשב ממון לדידה וקשה דהא במתני' איתא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ואע"ג דחליפי איסורי הנאה למחליף ולא נחשב ממונו דמקדש כיון דאסור בהנאה לדידי' וע"כ משום דהיא רשאי ליהנות דשרי לאחריני ונחשב ממון דידה מקודשת אלמא דלא בעינן שיהיה נחשב ממון למקדש ועי' בס' ב"מ ס' כ"ח אך יש לומר דאין ראיה ממתני' דלעולם דבעינן שיה' חשוב ממון למקדש ומתני' איירי דמכרן באופן שהא"י הקונה משך קודם האיסור הנאה דאז שרי הדמים גם לגבי מקדש:

ובזה ניחא הא שהקשו מהא דאיתא בקידושין לית דחש לדר"ש דאמר סתם גזילה יאוש ומשמע דאי ידעינן דנתייאש מקודשת ואע"ג דרבא סובר דיאוש כדי לא קני וע"כ משום דאיכא שר"ש אלמא אע"ג דל"ח ממון דמקדש מקודשת אך רבא לשיטתו דסובר כר"ל ובא"י לא קני משיכה וע"כ הוכיח ממתני הנ"ל דמכרן וקידש בדמיהן דלא בעינן שיהיה ממון של המקדש רק כיון דנחשב ממון של המתקדשת חלין הקידושין דאל"כ תקשה דכיון דאסור לדי' הדמים אמאי מקודשת דאפי' אי איירי דהא"י משך קודם לא מהני כיון דלא קנה משיכה בא"י וע"כ סובר דאי איכא יאוש דמקודשת משא"כ לדידן דאין ראי' ממתני' דיש לומר דהא"י משך קודם דאז שרי גם לדי' החליפין וע"כ סובר הרא"ש דלחומרא חלין הקידושין לאחר יאוש משום דלא חשוב ממון דמקדש:

ובזה ניחא הרמב"ם דפסק דבע"ז אסור אפי' ח"ח והקשה דכיון דפסק דש"כ אין מלמדין א"כ ל"צ הוא למעוטי ערלה דחליפין שרי וקאי המיעוט דהוא ולא חליפי חליפין ואמאי פסק דאסור ח"ח. וע"כ נראה דהא בלא"ה הקשה אי אפי' בע"ז מהני היכי דא"י משך קודם דהא חזינן ב"ר ינאי דאפי' פירות שביעית וכו' עד דאמר להו יאות הן עבדין ופי' רש"י דכיון דהפירות הראשון כבר לא היה בעולם ולא איחלופי הני בהני לאו חליפין נינהו אלמא דווקא משום דפי' הראשון לא הי' בעין וע"כ שרי ולא משום דמשך קודם ותירצו דבע"ז דאסור בהנאה וא"כ חידוש הוא דאסור החליפין דהא אין זה דמיהן וע"כ היכי דמשך קודם שרי משא"כ שביעית דל"ש דאין זה דמיהן דהאי שרי בהנאה וליכא חידוש וע"כ לא מהני מה דמשך קודם רק בעינן כשפרע אינו בעין פירות הראשונים ועי' בתשובות ב"א א"כ לפ"ז תקשה דא"כ לא הוי ש"כ דכיון דלא דמי ע"ז לשביעית וע"כ דסוגיא קאי לר"ל וגם בע"ז לא מהני מה דמשך קודם משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י ומשני במשך קודם ולא הוי ש"כ ובעינן הוא למעוטי ערלה וליכא מיעוטא על ח"ח וע"כ פסק דאסור:

והנה בשאר איסורי הנאה דאסור החליפין למחליף אי אסור גם ח"ח שיטת רש"י דאסור ועיין במל"מ דתמה דהא חזינן דאפי' בע"ז דחליפין אסור מדאורייתא שרי ח"ח מכש"כ שאר איסורי הנאה דחליפין לא אסור רק מדרבנן כש"כ דשרי ח"ח ועיין בס' ישועות יעקב דמתרץ דבאמת ח"ח מהראוי להתיר דכיון דרק חז"ל גזרו ובזה לא גזרו וגם בע"ז דחליפין אסור מהתורה כיון דחידוש הוא אמרינן דאין לך אלא חידושו אמנם היינו כשחליפי חליפין אין לנו טעם הגון לאסרן יותר מחליפין עצמן אבל כיון דלאחריני שרי החליפין א"כ ראוי לאסור ח"ח דכיון דאסרו חליפין יהיה מאיזה טעם שיהיה והוא מקבל חליפין בעד חליפין אסורים כמו החליפין בעצמן דמה לי הן ומה לי דמיהן ול"ש לומר דאין זה דמיהן ולכך אסרו גם ח"ח אבל בע"ז דאסורין החליפין לכל העולם מגזה"כ א"כ ח"ח דאין לנו אסור מהתורה גם חכמים לא גזרו כיון דלא שקיל דמי החליפין דהרי החליפין אסור בהנאה לכל ולאו דמיהן הן וע"כ בע"ז יותר ראוי להתיר ח"ח:

ובזה ניחא ג"כ דברי התוס' הנ"ל דבאמת יש לפרש הא דקתני מפני שמחליפין היינו שאחר שמחליפין מחליפין החליפין באחרים דאז הוי ח"ח ול"צ לומר דמרויחין מדאורייתא לדרבנן וע"כ דתוס' סובר ג"כ דאסור אפי' ח"ח והיינו משום דשרי לאחריני וחשוב זה דמיהן והנה עיקר הראיה דשרי לאחריני דאל"כ אמאי מקודשת ואין לומר דלחומרא מקודשת דהא גם ברישא מקודשת לחומרא שמא שוה פרוטה במדי שכד"ה ואיתא במהרש"ל דאליבא דר"ש דסובר דכ"ש למכות ה"ה דאסור שכד"א וא"כ לדידי' ברישא אפי' לחומרא לא חלין הקידושין וא"כ יש לומר דאפי' לאחריני אסור החליפין ומקודשת דסיפא הוא לחומרא וממילא אי אסור אפי' לאחריני שרי ח"ח כמו בע"ז ויש לומר מפני שמחליפין היינו ח"ח וא"כ למאי דמסיק כר"ש בלא"ה ניחא דפי' שיהיה ח"ח:

ובזה ניחא הרי"ף דהשמיט הברייתא דחמצן של עוברי עבירה והקשו עליו דהא מסיק דמצי אתיא אפי' כר"ש דאסור רק מדרבנן משום דאפי' בדרבנן אמרינן דחזקה דלא שביק התירא וכו' אך לדידן דקיי"ל דשכד"ה שרי וע"כ דלאחריני שרי ואסור אפי' ח"ח ותקשה מה מרויחין וע"כ השמיט הברייתא. ויש לומר עוד בפשיטות דאי כר"ש תקשה דל"צ דודאי מחליפין משום החזקה ת"ל דהא איכא ס"ס שמא הוא בעצמו אפ"ה לאחה"פ ושמא החליפו בשל עובדי כוכבים ואפי' אי אתא כר"י תקשה אך כתבו דחשוב כמו שם אונס חד הוא ועיין בס' יש"י. ולפ"ז הר"י והרמב"ם לשיטתו דסוברים דפיתוי קטנה לא הוי אונס והוכיחו מקושית התוס' פ"פ ול"ס תירוץ התוס' דשם אונס חד הוא וע"כ השמיטו:

גם יש לומר בפשיטות דאפי' להסוברים דח"ח שרי כמו ע"ז אך עכ"פ למ"ד דש"כ מלמדין וגם בע"ז אסור ח"ח וע"כ ה"ה בכל מקום משא"כ אי אין מלמדין דאז בע"ז שרי ח"ח ה"ה בכל מקום וע"כ לס"ד דאתיא כר"י ור"י הא סובר דמלמדין ואסור בע"ז ח"ח וה"ה בכל מקום ולא מצינן לפרש שמחליפין על ח"ח והוצרכו לפרש דמרויחין מדאורייתא לדרבנן משא"כ למאי דמסיק כר"ש ויש לפרש מפני שמחליפין על ח"ח דשרי כמו בע"ז וגם יש לומר דהא הקשו על התוס' דלמאי צריכין לומר דמרויחין מאיסור דאורייתא לדרבנן הא יש לומר דמחליפין על ח"ח דשרי אך לס"ד דאתיא כר"י אין ראיה דעל איסור דרבנן סמכינן על חזקה דלא שביק התירא וא"כ כיון דחליפין לא אסור רק מדרבנן אין לנו הוכחה דמחליפין החליפין באחר דעל דרבנן ליכא חזקה דלא שביק התירא וא"כ לפי מה דמסיק כר"ש ואפי' על דרבנן סמכינן על החזקה א"כ בלא"ה ניחא דיש לפרש מפני שמחליפין על ח"ח וגם יש לומר דהא ברשב"א איתא דמרויחין משום דאיסור אכילה חמור מהנאה וע"כ מחליפין והנה עיקר הטעם דאיסור אכילה חמור משום דבאכילה איכא תרתי איסורי אכילה והנאה וסברת התוס' דלא תירצו כן ע"כ כסברת המל"מ דכתב דאפי' אי אמרינן דלוקה על הנאת בב"ח מ"מ באוכל בב"ח אינו לוקה שתים משום אכילה ומשום הנאה ומביא ראיה ממבשל ג"ה ביו"ט עם חלב דלוקה חמש ואמאי אינו לוקה משום הנאה דבב"ח והטעם כתבו הראשונים משום דאיסור אכילה גופו הוא משום הנאה רק התורה כתבה בלשון אכילה משום דכל דבר הראוי לאכילה עיקר הנאה הוא אכילה וע"כ כתבה בלשון אכילה וע"כ ליכא תרתי אכילה והנאה וע"כ לא מצינן לומר דמרויחין דאכילה חמור דאיכא תרתי והוצרכו לומר דמרויחין מדאורייתא לדרבנן ולפ"ז לר"ש דסובר דכ"ש למכות וה"ה שכד"א דאסור לשיטת מהרש"ל ולדידיה לא מצינן לומר דאיסור אכילה הוא משום הנאה דהא אסור אפי' שכד"א דליכא הנאה ולדידי' יש לומר דבאכילה איכא תרתי וא"כ למסקנא דאתיא כר"ש בלא"ה ניחא דמרויחין דבאכילה איכא תרתי משא"כ הנאה. ולפ"ז בלא"ה ניחא הא דהשמיט הרי"ף הברייתא הנ"ל דלדידן דקיי"ל דשרי שכ"א ואכילה משום הנאה וליכא תרתי ולא מרויחין מה שמחליפין וע"כ השמיטו:

ובזה ניחא הרמב"ם דיליף איסור הנאה בחמץ מלא יאכל כחזקיה והקשו הא קיי"ל כר"א דאפי' ל"ת איסור הנאה הוא דהא בהדיא איתא ופליגא דר"א אך לפי מה דאיתא ברמב"ן דטעמא של ר"א דגם הנאה במשמע דכוונת התורה היה לא תאכל הוא משום הנאה אך התורה כתבה בלשון אכילה משום דכל דבר העומד לאכילה עיקר הנאתו אכילה ועיין בס' ברוך טעם ולפ"ז תקשה לפי מה דאיתא באחרונים דחמץ אסור אפי' שכד"א מדכתב תשביתו דמשמע שלא כדרך אכילה ולא כתיב אכילה שיהיה בעינן כד"א וא"כ מה קאמר ופליגי דר"א דבחמץ לא מצינן דאכילה משום הנאה דהא אסור אפי' שלא כד"א דליכא הנאה ומודה ר"א דל"ת לא משמע איסור הנאה אך כיון דהסוגיא קאי ע"כ לר"ש דאליבא דר"י דאסור לאחר הפסח יש לומר אי לא היה נכתב לא יאכל ה"א דשרי בהנאה מדחזינן דעובר על ב"י דאי אסור בהנאה חשוב אינו ברשותו אלא ודאי דקאי לר"ש ולר"ש חשוב גורם לממון וע"כ עובר אע"ג דאסור בהנאה וא"כ הא לר"ש בכל מקום אסור שכד"א ואפ"ה חזינן דסובר ר"א דל"ת איסור הנאה וע"כ ה"ה בחמץ אסור ושפיר קאמר ופליגי דר"א ועיין באור חדש משא"כ לדידן דקיי"ל דשרי שכד"א ויש לומר דאכילה משום הנאה משא"כ בחמץ דאסור שכד"א וע"כ דאיסור אכילה אינו משום הנאה וע"כ אף דקיי"ל כר"א יליף הרמב"ם דחמץ אסור בהנאה מלא יאכל כחזקיה.

וגם יש לומר דהא עיקר הראיה שהביאו דאכילה הוא משום הנאה מדלא קתני בברייתא דמבשל ג"ה בחלב ביו"ט דלוקה גם משום הנאה אלא ודאי דאכילה הוא משום הנאה ועיין בשעה"מ דתירץ דאין ראיה דיש לומר דאתיא כר"ש דסובר דבב"ח שרי בהנאה ולעולם דאכילה איכא תרתי גם משום הנאה ולפ"ז דלמ"ד דאתיא כר"י הוצרכו לומר דמרויחין מאיסור דאורייתא לדרבנן משא"כ למסקנא דאתיא כר"ש ולדידיה יש לומר דבאכילה איכא תרתי א"כ בלא"ה מרויחין דאכילה חמור דאיכא תרתי גם יש לומר דסברת הרשב"א דאכילה חמור מהנאה דהנאה קיל דחזינן דליכא מלקות על הנאה וא"כ לפי מה שכתבו דמש"ה ליכא מלקות על הנאה משום דאפשר לעבור עליו בלי מעשה וא"כ למ"ד דלוקין על לאו שאין בו מעשה איכא מלקות על הנאה ולא חמיר אכילה מהנאה ולפ"ז יש לומר דהתוס' הוצרכו לומר דמרויחין מדאורייתא וכו' זה לס"ד דאתיא כר"י ור"י הא סובר דלוקין על לאו שאין בו מעשה וא"כ אכילה לא חמור מהנאה משא"כ למסקנא דאתיא כר"ש בלא"ה ניחא דיש לומר דמרויחין משום דאיסור אכילה חמור מהנאה:

ויותר נראה לתרץ הרמב"ם דסובר דח"ח אסור וקשה כיון דפסק דש"כ אין מלמדין ול"צ קרא דהוא למעט ערלה וע"כ דקאי המיעוט על ח"ח וע"כ נראה דלפי מה דאיתא בספר באר יעקב דרבא ואביי בזבחים (דף נ"ז) פליגי אי בש"כ אין מלמדין אפי' בג"ש או דווקא במה מצינו אין מלמדין דרבא סובר דהא דאין מלמדין היינו במ"מ אבל בג"ש מלמדין משום דמיעוט דש"כ לא הוי אלא דכיון דאין מלמדין מוקמינן על אמסתבר דלא לילף שאר איסורין מהני במ"מ משא"כ לאביי אפי' בג"ש או מקו"ח אין מלמדין מש"כ משום דש"כ חשוב כמו מיעוט דבעלמא לא משא"כ לרבא אינו רק דמוקמינן על אמסתבר יע"ש ולפ"ז לרבא תקשה מה קאמר דכיון דש"כ אין מלמדין ל"צ למעט ערלה הא לפי מה דאיתא בירושלמי הטעם לפי שאין זה דמיהן וא"כ בנדר דשרי לאחריני וא"כ חשוב זה דמיהן ה"א דחליפין אסור וא"כ מכח הסברא ראוי להיות החליפין אסור וא"כ נהי דל"צ למעט ערלה מ"מ הא צריכין הוא למעוטי נדר דבזה לא מהני דש"כ אין מלמדין ואוקמא על אמסתבר הא בנדר מסתבר לאסור החליפין משום דזה דמיהן דכיון דשרי לאחריני וצריכין קרא דהוא למעוטי וע"כ דסוגיא קאי לאביי דבש"כ חשוב מיעוט דבעלמא לא אפי' היכא דמסתבר לאסור דמה"ט אפי' קו"ח לא מהני וא"כ אין חילוק בין ערלה לנדר וע"כ דקאי מיעוטא דהוא על ח"ח משא"כ לדידן דקיי"ל כרבא ואיצטריך הוא למעט נדר דשרי חליפין דבזה לא מהני ש"כ וליכא מיעוט על ח"ח דשרי וע"כ דפסק שפיר דאסור ח"ח בע"ז ודו"ק:

ועיין בתוס' קידושין דהקשו דאמאי במקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת הא יכולה ליהנות שכד"ה ותירצו דהתם בפסחים לא קאמר רק דאין לוקין אבל איסורא איכא אפי' שכד"ה וע"ש במש"ל ונראה דהנה התוס' חולין (דף ק"ך) הקשו לריה"ג דלא חשוב פירכא דהותר מכללו א"כ ל"צ קרא דנפש לרבות את השותה בחלב הא אפשר למילף במ"מ מחמץ ואין לומר דמה לחמץ דאסור בהנאה דהא ריה"ג מתיר בהנאה יע"ש וע"כ נראה דהא הקשו לפי מה דסובר הר"ן דאפי' במ"מ אין עונשין א"כ מאי פריך הגמ' לא ליכתוב גבי חלב וליליף מחמץ הא אז ליכא מלקות וע"כ איצטריך קרא דנפש למלקות ותירצו דהא עיקר מה דצריכין קרא לרבות משום דמשקין היוצא חשוב שכד"א כדאית' בפסחים והרמב"ם סובר דכל היכא דבלאו הכי איסורא איכא אז עונשין מהדין וא"כ כיון דשכד"ה עכ"פ איסורא איכא וע"כ אי ילפינן במ"מ איכא מלקות וע"כ פריך שפיר דל"צ קרא דנפש לילפינן במ"מ:

והנה לכאורה תקשה לריה"ג דסובר ביומא דעל נבילה ליכא מלקות דחשוב לאו ניתק לעשה א"כ למאי כתבה התורה קרא דנפש גבי נבילה דאיסורא איכא בלא"ה אפי' אי חשוב שכד"א ומלקות ליכא אפי' השתא דכתב קרא דנפש וע"כ דריה"ג סובר דשכד"ה אפי' איסורא ליכא וע"כ צריכין קרא דנפש עכ"פ שיהיה איסור וא"כ לדידיה לא קשה קושית התוס' הנ"ל דצריכין קרא דנפש בחלב אע"ג דליכא שום פירכא למלקות דאי במ"מ מחמץ ליכא מלקות דאין עונשין במ"מ כיון דהוא ע"כ סובר דעל שכד"ה אפי' איסורא ליכא. והנה שם בקדושין הקשו בתוס' דאמאי לא תני חמץ בפסח ותירץ דמתני' אתיא כריה"ג דמתיר חמץ בהנאה וכיון דע"כ אתיא כריה"ג ואליבא דידיה ע"כ דשכד"ה אפי' איסורא ליכא וע"כ שפיר הקשו בתוספות דאמאי אינה מקודשת הא יכולה ליהנות שכד"ה:

ובזה אמרתי הא דהקשה הירושלמי דאמאי לא אכלו מצה מחדש אמאי לא דחי עשה ל"ת דחדש והקשו דהא בעינן שיהיה איסור חמץ והכא לא היה איסור חמץ משום דאין איסור חל על איסור דמה"ט לא יוצא במצה של טבל כדאיתא בפסחים ועיין במקנה אך לפי מה שהקשו דאמאי לא חל איסור חמץ על איסור טבל הא הוי מוסיף דבכל איסורים אין משקה היוצא מהן כמותן משא"כ בחמץ איכא קרא דנפש אך לר"ש לשיטתו דסובר דכ"ש למכות וה"ה שכד"ה וא"כ אפי' בשאר איסורים דליכא קרא אסור היוצא מהן וליכא מוסיף. וזה הכל לר"ש לשיטתו משא"כ לדידן א"כ איכא מוסיף וחל איסור חמץ על איסור חדש ושפיר הקשה בירושלמי:

ולפ"ז אמרתי הא דתירצו בתוס' דכיון דהיא סוברת דיכולה ליהנות כד"ה וע"כ חשוב קידושי טעות והקשה בשעה"מ דא"כ תקשה הא דפריך הגמ' בקידושין במקדש בפטר חמור דאינה מקודשת דלא כר"ש דאי כר"ש תקדוש במאי דביני ביני וקשה הא מ"מ הוי קידושי טעות דהיא לא ידעה דהוא פ"ח ויכולה ליהנות בלא פדיון וע"ש. אך לר"ש לשיטתו דאסור אפי' שכד"ה א"כ מצי איירי מתניתין דידעה דהוא איסורי הנאה וע"כ שפיר פריך תקדוש במאי דביני וביני דהא לדידי' איירי דידעה דהוא פטר חמור וכן כל איסורי הנאה ידעה דאסור בהנאה דכיון דאסור אפי' שכד"ה והנה מה שהקשה דאי החליפין אסורין למחליף א"כ אמאי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת נהי דשרי ליהנות לאשה המתקדשת מ"מ כיון דאסור למחליף לא נחשב ממון דידי':

ונראה דהא הקשו על הא דסובר רב במקדש בחמץ דאין ונראה חוששין לקידושי ואמאי הא יכולה ליהנות מאפר דכל הנשרפין אפרן מותר וע"כ נראה דהא בתוס' תמורה איתא דמש"ה שרי האפר משום דנעשה מצותו וע"כ לר"י דסובר דמצותו בשריפה שרי האפר משא"כ לחכמים דסוברים דמפרר וזורה לרוח ל"ח דנעשה מצותו ע"י שריפה ואף ע"ג דבכל דבר דמבער מהעולם עכ"פ על הלאו לא עבר ל"ח נעשה מצותו רק לר"י דסובר דעשה דתשביתו הוא בשריפה אז בשריפה חשוב נעשה מצותו וע"כ שרי האפר ולפ"ז לפי מה דאיתא בש"א דאשה אינה מוזהרת על עשה דתשביתו משום דהוא זמן גרמא וכיון אי שרפה לא חשוב נעשה מצותו דליכא עשה בדידה ואף ע"ג דעכ"פ על הלאו אינה עוברת עוד ל"ח נעשה מצותו דלנגד לאו דב"י לא בעינן דווקא שריפה דבכל דבר שמבער מהעולם תו לא עבר על הלאו ועיקר הא דבעינן שריפה על עשה דתשביתו ובדידה ליכא העשה וא"כ ל"ח נעשה מצותו ואסורה ליהנות מאפר וניחא קושית התוס' הנ"ל דאמאי לא חשיב חמץ. בהדי איסורי הנאה דיש לומר דהא דאשמעינן דלא מקודשת באיסורי הנאה דה"א דחשוב ממון משום אפר קמ"ל דלא דחשוב דשב"ל ועי' בריטב"א ובחמץ אסורה ליהנות מאפר דליכא עשה דתשביתו לגבי דידה דעשה דז"ג הוא:

וניחא הא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת משום דלמקדש גופי' אפי' לא מכרן איסור גופו חשוב ממון משום דיכול ליהנות מאפר דלדידי' איכא עשה דתשביתו וחשוב נעשה מצותו רק משום דלגבי המתקדשת ל"ח ממון משום האפר דל"ח נעשה מצותו וע"כ במכרן דחליפין שרי לדידה מקודשת ולגבי המקדש אפי' האיסור גופו חשוב ממון משום האפר ודו"ק:

חצי שיעור

עי' במס' יומא פלוגתא דר"י ור"ל דר"י סובר דח"ש אסור מהתורה ור"ל סובר דשרי מהתורה וטעמא דר"י אי משום דכתיב כל חלב לרבות ח"ש אי משום דחזי לאיצטרופי ועי' בתוס' שם דכתבו דמה"ט דחזי לאצטרופי ע"כ ילפינן כל איסורים מחלב דח"ש אסור והרבה סוברים דטעמא דר"י נהי דאכילה הוא בכזית מ"מ כי אכל אחשביה לאכילה ועי' בתשובות ח"צ ולפ"ז מהראוי לומר דבי"ה שרי ח"ש דבשלמא במידי דתליא באכילה דאין אכילה פחות מכזית וע"כ שייך לומר דאחשביה לאכילה משא"כ ביוה"כ דשיעורא בכותבות משום דבעינן יתובא דעתא אם כן מאי בכך דאחשביה לאכילה הא ביום כיפור לא סגי בכזית דהא שיעור אכילה רק בכותבות ולא עדיף אחשביה מאי היה בעצם שיעור אכילה דלא מהני וע"כ דהא דאסור ח"ש בי"ה משום דחזי לאיצטרופי וניחא בזה קושית כ"ת על הא דפריך הגמ' ביומא אסור ענוש כרת הוא ומשני בח"ש וקשה מאי אשמעינן דבי"ה אסור ח"ש הא בכל התורה אסור ח"ש וע"ש אך אשמעינן דה"א דח"ש אסור משום אחשביה וזה ל"ש בי"ה ע"כ אשמעינן דגם י"ה אסור ח"ש:

והנה אי באיסור שבועה דנשבע שלא יאכל אי אסור ח"ש ועי' בר"ן פ' ג' דשבועות דשרי ח"ש משום דבשלמא איסור שאסרה תורה אז כזית בעינן למכות ואיסורא איכא בח"ש משא"כ בשבועה דכיון דדעתו לא היה רק על כזית ע"כ ח"ש שרי דלא נשבע עליו וע"ש. ובזה ניחא מה שהקשו על התוס', ע"ז דכתבו דאפי' לר"ש דסובר דכ"ש למכות זה דווקא אי הוא בעיני' ולא ע"י תערובות והקשו מהא דאיתא בשבועות איבעי' להו מ"ט דר"ע אי סובר בכל התורה כר"ש דכ"ש למכות א"ד בעלמא כרבנן סבירא והכא הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב ופשיט הגמ' מהא דר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואי בכל התורה כולה כר"ש סבירא למה לי לצרף וכו' והקשו הא התם ע"י תערובות הוא וגם ר"ש מודה ועי' בנב"י ולכאורה נראה דלפי מה דאיתא בס' טהרת הקדש דטעמא דר"ש מודה על ידי תערובות על פי מ"ש בחידושי הר"ן על מכות דטעמא דר"ש דכ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן דלמלקות דכיון דאכיל במזיד אחשביה לאכילה משא"כ בשוגג לענין קרבן ל"ש אחשביה ולכך יש לומר דבשלמא כשאכל בעיני' ע"כ דאחשביה משא"כ כשאכל ע"י תערובות י"ל באמת דכ"ש לא נחשב אכילה רק משום דאכל ע"י תערובות ע"כ אכל ועי' במל"מ דכתב דטעמא דר"ש משום דסובר דלשון אכיל הוא בכ"ש אלא דהילכתא אפקיה ממשמעותא ואוקמי' על כזית לקרבן ועי' בהלכות שבועות פ' ד'. והנה לטעם זה אין חילוק בין כ"ש בעיני' או ע"י תערובות והנה הא דמיבעיא אי טעמא דר"ע משום דסובר בכל התורה כר"ש ע"כ קאי איבעיא אי אמרינן דטעמא דר"ש משום דסתם אכילה הוא בכ"ש רק דהילכתא היה לענין קרבן דבעינן כזית וע"כ בשבועה ל"ש זה דכיון דהוא נשבע של יאכל ואכילה הוא בכ"ש ממילא חייב גם קרבן על כ"ש דכיון דהוא נשבע בפירוש על כ"ש משא"כ אי אמרינן דטעמא ר"ש משום אחשביה ולקרבן דהוא בשוגג ל"ש אחשביה א"כ גם בשבועה אינו חייב קרבן על כ"ש דמ"מ הא בשוגג ל"ש אחשביה וע"כ דאיבעיא קאי אי אמרינן דסתם אכילה הוא בכ"ש וממילא לפ"ז אין לחלק בין בעיני' ובין ע"י תערובות וע"כ שפיר פשיט דא"כ למה לי לצרף אע"ג דהוא ע"י תערובות דלטעם זה אין לחלק ואי אמרינן דלעולם דסובר כר"ש והטעם משום אחשביה א"כ בודאי לא מצי סובר כר"ש דא"כ גם בשבועה אמאי חייב קרבן:

ויותר נראה דלכאורה קשה לפי מה דפסק הרמב"ם בנשבע שלא יאכל ואכל עפר דפטור ובנשבע שיאכל ואכל עפר קיים השבועה וכתב בלח"מ הטעם משום דבנשבע שיאכל ואכל עפר אחשביה באכילתו כדי לצאת ידי השבועה אבל בנשבע שלא יאכל ואכל עפר ל"א דאחשביה דאחזוקי אינש ברשיעי לא מחזקינן ובודאי לא אחשביה כדי שלא יעבור על השבועה ולפ"ז תקשה דאמאי סובר ר"ש דכ"ש למכות משום דאחשביה ואמאי לא אמרינן דבודאי לא אחשבי' משום דלא מחזקינן ברשע אך נראה לחלק דבשלמא בנשבע שלא יאכל ואכל עפר דאז אי לא אחשביה לא עביד איסור כלל וע"כ אמרינן דאוקמי' על חזקת כשרות דלא אחשביה משא"כ בח"ש דאפי' אי לא אחשביה עביד איסור דחצי שיעור אסור אי מהתורה וע"כ ל"ש לאוקמי על חז"כ דאפי' אי לא אחשביה איתרע חזקתו אך לפ"ז תקשה מה איבעיא אי טעמא דר"ע דסובר כר"ש והא בשבועה ח"ש שרי ואי לא אחשביה לא עביד איסור כלל וא"כ ל"ש בשבועה לומר דמש"ה מחייב ר"ע על כ"ש משום דאחשביה כר"ש לאמרינן לאוקמי על חז"כ דלא אחשביה ואי לא אחשביה לא עביד איסור כלל דבשבועה ח"ש שרי וע"כ צריכין לומר דאיבעיא קאי דסובר כר"ש וטעמא דר"ש אינו משום דאחשביה רק משום דסתם אכילה הוא בכ"ש ולטעם זה אין חילוק בין בעין או ע"י תערובות וע"כ פשיט דא"כ למה לי לצרף ואי אמרינן דלעולם דסובר כר"ש וטעמא משום דאחשביה ואז יש חילוק בין בעיני' ובין ע"י תערובות אז פשיטא דל"מ סובר כר"ש דבשבועה ל"ש אחשביה דאוקמא על חז"כ. ולפי סברת טהרת הקדש ניחא קושית המקנה על הא דאיתא בקדושין מצת כותי מותרת ואדם יוצא י"ח והקשו אפי' אי יאכל הכותי מזה קודם שיאכל הישראל מה בכך דשמא היא שיאור והוי נוקשה ואפי' אי נוקשה דאורייתא מ"מ לא זהיר הכותי כיון דאינו מפורש בתורה דאסור ואין ראיה מזה דאכיל הכותי וע"ש. וע"כ נראה לפי מה דכתבו דאפי' אי נוקשה דאורייתא הוא משום דאחשביה לאוכל ועי' בס' יש"י וא"כ ליכא חששא דשמא הוא נוקשה מ"מ כיון דהישראל לא ידע דהוא חמץ נוקשה ויש איסור ל"ש אחשביה ודמי לשוגג לקרבן דמודה ר"ש משום דבשוגג ל"ש אחשביה וה"ה הכא ל"ש אחשביה וממילא לא עביד איסור כלל ובזה ניחא הא דאיתא בע"ז פ"ב ההוא אימרטוטא אמירטט ופי' רש"י ושרץ איסורו בכעדשה והקשה בר"ן דלמאי צריכין לזה דאפי' ח"ש אסור דקיי"ל כר"י והנה אי אמרינן דח"ש ע"י תערובות שרי בפשיטות ניחא דהא הכא הוי ע"י תערובות וגם אי טעמא דח"ש משום אחשביה והכא דלא ידע ל"ש אחשביה וע"כ הוצרך רש"י לומר משום דשרץ השיעור בכעדשה:

ובזה נראה היכי דאיסור משום דאחשביה מ"מ היכי דאינו מתכוין אע"ג דפ"ר הוי מ"מ אחשביה ל"ש ושרי וניחא התוס' פסחים דכתבו דמש"ה שרי בחמץ מפרר וזורה לרוח ולא חיישי לזבל משום דחשוב שלא כד"א והקשו הא איסורא איכא אפי' שכד"א ועי' במל"מ אך הא עיקר הטעם דאסור משום אחשביה והתם דאינו מתכוין ליהנות מהזבל נהי דהוי פ"ר מ"מ אחשביה ל"ש ושרי שכד"ה:

והנה לפי מה דכתבו דאי ח"ש שרי ל"ש היתר מצרף לאיסור וקשה לפי מה שכתבו דבנזיר ח"ש שרי משום דיש היתר לאיסורו וא"כ תקשה איך אמרינן היתר מצרף לאיסור בנזיר ומה שהקשו אי בנוקשה אסור הוא משום אחשביה א"כ תקשה על תוס' פסחים דהקשו דילמא לכך לא חשוב נוקשה משום דכש"כ הוא ותירצו דא"כ הו"ל לאשמעינן דליכא כרת וקשה דהא לדידן ליכא נפקותא אי חייב כרת דקמי שמיא גליא אי חייב כרת אי לאו וע"כ דנפ"מ אי חייב כרת משום דכל שזדונו כרת בשוגג חייב חטאת ובנוקשה דהוא משום אחשביה ובשוגג ל"ש זה וליכא חיוב קרבן ונראה דכיון דקיי"ל כר"י דסובר דשגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו חייב קרבן וא"כ נפ"מ שפיר לענין קרבן ושגג בכרת והזיד בלאו דשייך אחשביה כיון דהזיד בלאו והו"ל לאשמעינן דליכא כרת ונפ"מ לקרבן היכי דהזיד בלאו:

וכן איתא בתשובות דאליבא דר"י הנ"ל לא מצינן לומר דטעמא דר"ש משום דבמזיד אחשביה משא"כ קרבן דהוא על שוגג דהתינח אם שגג בכרת ובלאו משא"כ אי שגג בכרת והזיד בלאו דחייב ג"כ קרבן והרי בכה"ג אחשביה להאיסור כיון שהזיד בלאו ואמאי בעי כזית לקרבן וע"ש. ובזה ניחא דהראב"ד סובר דבכוסס החיטה דפטור מלשלם החומש וכתב דאע"ג דבכוסס את החיטה מברך בורא פרי האדמה ברכה שאני וקשה מהא דאיתא בברכות (ד' ל"ה) דסובר ר"י דעל שמן זית מברך בורא פרי העץ ופריך היכי דמי אי דקא שתי ליה אוזוקי קא מזיק ליה דתניא השותה שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם החומש וכו' ולפי הראב"ד מאי מדמי חומש לברכה ועי' צל"ח אך סברת הראב"ד דברכה חייב לברך משום דאחשבי' משא"כ חומש דהוא בשוגג ל"ש אחשביה ואם כן לר"י לשיטתו דסובר דאף דהזיד על הלאו כיון ששגג בכרת חייב בחומש ועי' בשבת ושייך ג"כ אחשביה דכיון דהזיד בלאו א"כ ל"מ לחלק משום דחומש דבשוגג ל"ש אחשביה דהא תינח היכא דשגג בזה ובזה משא"כ היכי דהזיד בלאו אמאי אינו חייב חומש וע"כ מדמי שפיר חומש לברכה:

והנה אי אמרינן דבשבועה שרי ח"ש ניחא קצת קושית התוס' שבועות (ד' כ"ה) דהקשה דלמאי דס"ד דלעולם קאמר א"כ תקשה ליה מתניתין שבועה שלא אוכל ולפי מה דאיתא בירושלמי דמש"ה לא עבדינן שני ימים יו"ה משום ספק דיומא ומתרץ משום סכנה ואיתא בפלתי ס' ק"י דלר"ל דח"ש שרי ל"ש תירוץ זה ולפ"ז אי גבי שבועה ח"ש שרי א"כ יש לומר לעולם אך יכול לאכול כל פעם רק ח"ש דשרי וע"כ לא פריך רק גבי שינה ועי' ברמב"ם דיליף דח"ש אסור בחמץ מקרא דלא יאכל והקשו עליו דת"ל דבכל איסורין ח"ש אסור מהתורה וע"ש בלח"מ דמתרץ דלא דמי לחלב משום דיש היתר לאיסורו ולי נראה דה"א דחמץ שרי ח"ש דאי אסור אמאי עובר על ב"י הא אינו ברשותו של אדם אלא ע"כ דשרי ח"ש וחשוב ברשותו דיכול ליהנות ח"ש ואע"ג דאיתא בגמ' אע"ג דאינו ברשותו אוקמי ברשותו זה אליבא דאמת דידעינן דח"ש אסור מקרא דלא יאכל משא"כ אי לאו הקרא ה"א דאינו גזה"כ לעבור על ב"י רק משום דהוא ברשותו ליהנות כל פעם ח"ש וע"כ צריכין קרא מיוחד בחמץ דאסור ח"ש:

ועי' בפ"מ דרצה לחדש דבג"ה למ"ד דאין בגיד בנ"ט אי לא אכל הכזית בב"א רק בכדי אכילת פרס לא מצרפין דלפי מה דאיתא בחולין לענין אבמ"ה דאם חלקו פטור ולא מצטרפין לאכילת פרס דכיון דחידוש הוא דמשהו בשר וגידין ועצמות מצרפין לכזית וע"כ אי חלקו פטור וא"כ מכש"כ ג"ה דהוא חידוש למאן דסובר דאין בגיד בנ"ט וע"כ אי חלקו פטור וע"כ ח"ש בג"ה שרי דל"ש חזי לאיצטרופי דכיון דלא מצרפין וע"ש. ולפ"ז בנזיר לענין חרצן דג"כ לא חזי לאכילה ופטור אי חלקו דכיון דחידוש הוא וממילא בנזיר ח"ש שרי ועי' בשבועות דבעי ר"א נזיר שנשבע שלא יאכל חרצן בכמה אי אמרינן דכיון דכזית איסורא דאורייתא ע"כ כי אשתבע על כ"ש והקשה בתוס' דאמאי לא מיבעי' בחלב ודם בכל אדם וע"כ נראה דהא הקשו דאפי' ח"ש אסור אך לפ"ז ניחא דבחרצן שרי ח"ש דכיון דאי חלקו פטור וניחא דלא מיבעי' בחלב ובדם דאז תקשה דגם ח"ש אסור ואין להקשות דאמאי לא איבעי' בג"ה דג"כ ח"ש שרי דיש לומר דקאי למ"ד דסובר דיש בנ"ט וע"כ איבעיא רק בנזיר:

והנה אי ח"ש ע"י תערובות אסור מהתורה אי לא ועי' בר"ש והרבה סוברים דח"ש ע"י תערובות שרי אך הקשו מהא דאיתא בחולין (ד' צ"ח) ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא וכו' עד ועוד הא אמר ר"י דח"ש אסור אלמא אפי' ע"י תערובות ח"ש אסור:

ועי' בס' יש"י דמחלק דחלב שאני דאיכא קרא דכל חלב לאסור ח"ש דבעלמא דלא אסור רק משום דחזי לאיצטרופי וע"כ ח"ש ע"י תערובות שרי משא"כ בחלב דאיכא קרא מיוחד אסור אפי' ע"י תערובות וע"ש. ולפ"ז ה"ה בחמץ דאיכא קרא על ח"ש מלא יאכל אסור אפי' ע"י תערובות ובזה ניחא הא דהקשו דבירושלמי פסחים איתא מה אנן קיימין אם כשרובו חמץ חייב כרת אי ברובו מצה יוצא בהן י"ח א"ר שמואל תיפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית כר"ש דכ"ש למכות והקשו לשיטת התוס' בע"ז דע"י תערובות מודה ר"ש ומירושלמי נראה דאפי' ע"י תערובות סובר ר"ש דכ"ש למכות וע"כ נראה דסברת רב"י דע"י תערובות מודה ר"ש דהא קשה דאמאי כ"ש למכות משום דאחשבי' אמאי לא אמרינן דאוקמא על חזקת כשרות ובודאי לא אחשבי' ואמרנו משום דאפי' אי לא אחשבי' עביד איסור דח"ש אסור ואיתרע חזקתו וע"כ ע"י תערובות דאז ח"ש שרי ולא איתרע חזקתו אי לא אחשבי' וע"כ אמרינן דלא אחשבי' משום דאחזוקי אינש ברשיעי לא מחזקינן וזה תינח בעלמא דאיסור דח"ש רק משום דחזי לאצטרופי משא"כ בחמץ דילפינן מקרא דלא יאכל וא"כ איסור ח"ש אפי' ע"י תערובות וא"כ אפי' אי לא אחשבי' עביד איסור משום דח"ש אסור והגם דע"י תערובות הוא וע"כ סובר הירושלמי ומשני ר"ש הוא דסובר דכ"ש למכות הגם דע"י תערובות מ"מ סובר ר"ש דכ"ש למכות משא"כ בעלמא:

ובזה ניחא קושיא הנ"ל אי ע"י תערובות מודה ר"ש מאי פשיט הגמ' מנזיר דר"ע לא סובר כר"ש דהא ר"ע דריש כל וא"כ גבי נזיר אסור ח"ש מכל ולא משום דחזי לאיצרופי ואסור ח"ש אפי' ע"י תערובות ושייך אחשבי' אפי' ע"י תערובות ואמרינן דחייב על כ"ש וע"כ פריך שפיר למה לי לצרף הגם דע"י תערובות הוא:

ובזה דח"ש ע"י תערובות שרי ניחא הירושלמי דהובא בתוס' קידושין דהקשה דאמאי לא אכלו מצה מחדש ולא דחי עשה ל"ת דחדש והקשה במקנה הא לענין מצה של טבל דרשינן מדכתיב ל"ת חמץ שבעת ימים תאכל מצות וע"כ דרשינן דבעינן שיהיה חל איסור חמץ משא"כ בטבל דליכא איסור חמץ רק טבל וה"ה במצה של חדש אינו יוצא מטעם זה אך לפי מה דאיתא בתוס' ראש השנה (ד' י"ג) ד"ה ולא קציר של א"י דכתבו וז"ל ואע"ג דירושה הוא להם מאבותיהם מ"מ יש להם חלק במה שזרעו וא"כ לפי מה דסוברים דאיסור חדש אינו נוהג בשל א"י וא"כ על כל כזית חשוב רק ח"ש של חדש ע"י תערובות דעל כל כזית יש לא"י חלק בו וזה שרי ולא אסור רק חלק הישראל וחשוב ח"ש ע"י תערובות וא"כ אי הי' חמץ הי' חל איסור חמץ על איסור חדש ומכש"כ להסוברים דעל ח"ש חל איסור השני דכיון דליכא מלקות בודאי ניחא דהכא ליכא רק ח"ש דכיון דא"י יש להם חלק אך אפי' אי נאמר דגם על ח"ש לא חל מ"מ הכא ליכא איסור דח"ש דח"ש ע"י תערובות הוא ודו"ק:

חולין שנשחטו בעזרה

שיטת הרמב"ם דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ופסק דחולין שנשחטו בעזרה דפטור מלכסות ותמהו עליו כיון דשרי אמאי אינו חייב לכסות וליכא למימר דס"ל דכיון דמדרבנן לא חזי לאכילה ע"כ לא קרינן אשר יאכל זה ליתא דהא בהדיא איתא בחולין (ד' כ"ז) דפריך הגמ' מברייתא דקתני השוחט ונתנבלה בידו הנוחר ומעקר פטור מלכסות ואי אמרת אין שחיטה לעוף מהתורה נחירתו זו היא שחיטתו ליבעי כיסוי אלמא אע"ג דמדרבנן לא קרינן אשר יאכל מ"מ בעי כיסוי כיון דמדאורייתא שרי ונראה לפי מה שהקשו על הסוברים דהא דאדם אוסר דבר שאינו שלו בעשה מעשה זה רק מדרבנן והקשו מהא דאיתא בב"ק פ' מרובה בשלמא ע"ז שחיטה שאינה ראוי' וכתבו בתוס' דאע"ג דאין אדם אוסר דש"ש מ"מ עשה מעשה אסרו מ"מ הא זה רק מדרבנן ומה"ת שחיטה ראוי' הוא דהא לקמן פריך אלא למ"ד דמעשה שבת דרבנן אמאי פטרי מדו"ה אלמא דאזלינן בתר דאורייתא ותירצו דהא איתא בעירובין דמערבין לגדול בי"ה משום דחזי לקטן חשוב סעודה הראוי לו וע"כ ה"ה מעשה שבת אי דרבנן חשוב שחיטה ראוי' משום דחזי לקטן משא"כ בע"ז דאסור בהנאה ול"ש דחזי לקטן דאסור ליתן לקטן משום הנאה וע"כ אפי' אי אמרינן דהא דאוסר דש"ש רק מדרבנן ל"ח שחיטה ראוי' דל"ש דחזי לקטן דאסור משום הנאה משא"כ במעשה שבת דשרי בהנאה וא"כ יש לומר דהא דאיתא בגמ' דאי אין שחיטה לעוף מה"ת קרינן אשר יאכל משום דחזי לקטן וכמו דחשוב סעודה הראוי' משום דחזי לקטן משא"כ חולין שנשחטו בעזרה נהי דלאו דאורייתא הוא מ"מ מדרבנן אסור אפי' בהנאה ול"ש דחזי לקטן וע"כ לא קרינן אשר יאכל אע"ג דלאו דאורייתא וע"כ פטור מלכסות:

וגם יש לומר לפי מה דאיתא בר"ן פסחים סוגיא דהואיל וז"ל ומיהו יש עוד אחד ולא רצה לגלותה דיכול לבטל ברוב וכו' וא"כ חזינן דכיון דיכול לבטל קרינן אך אשר יאכל לכל נפש ומותר לאפות וא"כ יש לומר דלפי מה דסוברים דאיסור דרבנן רשאי לבטל לכתחילה ועי' תוס' ביצה אך זה דווקא דהאיסור אינו איסור הנאה משא"כ היכי דאיסור הנאה אז אפי' בדרבנן אין מבטלין לכתחלה דעיקר הטעם דאיסור דרבנן מבטלין דכיון דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה וע"כ בדרבנן לא גזרו וא"כ לפי מה דאיתא באחרונים דבאיסור הנאה לכ"ע אין מבטלין הוא דאורייתא וממילא אפי' איסור דרבנן אין מבטלין היכי דהאיסור הוא איסור הנאה ולפ"ז יש לומר דהא דאיתא בחולין דאי אין שחיטה לעוף מהתורה קרינן אשר יאכל משום דחזי לאכול ע"י ביטול ברוב וע"כ קרינן אשר יאכל משא"כ חולין שנשחטו בעזרה אפי' אי לאו דאורייתא מ"מ כיון דאסור גם בהנאה ולא יכול לבטל לכתחלה לא קרינן אשר יאכל וע"כ פסק דפטור מכיסוי:

הנה באחרונים איתא דאליבא דר"י דסובר דחמץ הוא בשריפה ויליף מנותר, וע"כ דסובר דחולין שנשחטו בעזרה ל"ד דאל"כ תקשה איך יליף מנותר דמה לנותר דאיסורו הוא איסור עולם ואפי' לר"י דאוסר גם לאחר פסח וא"כ גם חמץ איסור עולם מ"מ לאחר פסח אינו רק בלאו וא"כ איסור כרת אינו איסור עולם משא"כ נותר לעולם הוא בכרת וע"כ משום דגם נותר אינו איסור עולם דיכול ליתשיל עלה וע"כ דחשב"ע ל"ד דאל"כ אי אפשר ליתשיל דיהי' חשב"ע ובזה ניחא קושית התוס' בביצה על הא דשוחט עולת נדבה ביו"ט דלוקה וקאמר דהא מני ב"ש דלא סובר מתוך שהותרה לצורך וכו' והקשה בתוס' דאמאי לא קאמר ר"ע היא דג"כ לא סובר מתוך וע"ש. אך לפי מה שהקשו דאמאי לוקה דאמאי לא אמרינן הואיל דאי בעי איתשיל ותירצו דא"כ הוי חולין שנשחטו בעזרה וכיון דר"ע סובר בריש פסחים דחמץ הוא בשריפה וע"כ דסובר ל"ד ותקשה דאמאי לא אמרינן הואיל וע"כ קאמר ב"ש היא ולא ר"ע היא:

ובזה ניחא מה שהקשו על הא דקאמר ר"ע משום דהוי נזיר וחטאת ש"כ ואין מלמדין וקשה דהא בזבחים פריך הגמ' על הא דכתיב יקדש וכו' דאמאי לא דחי עשה ל"ת ומשני יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"כ בעינן יקדש לזה וליכא ש"כ:

ולכאורה נראה דהא בתוס' פסחים הקשה דאמאי לא קאמר דנזיר וחמץ הוי ש"כ דהא ר"ע דריש כל וא"כ גבי חמץ אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור אך לפי מה דאיתא ברמב"ם דח"ש דאסור בחמץ ילפינן מלא יאכל משום דמחלב לא מצינו למילף משום דחמץ היה לו שעת הכושר וזה לר"א דאפי' לא תאכל משמע איסור הנאה אז יש לומר דמלא יאכל ילפינן ח"ש משא"כ לחזקיה דאיסור הנאה ילפינן מלא יאכל וע"כ דח"ש ילפינן מכל וליכא קרא דבחמץ היתר מצטרף לאיסור:

והנה לר"ע דסובר דחמץ הוא בשריפה וע"כ דסובר כר"י דאחר זמנו אסור דאל"כ אי אפשר למילף מנותר דשאני נותר דאין היתר לאיסורו משא"כ חמץ וע"כ דסובר כר"י והנה לר"י ע"כ ילפינן איסור הנאה מלא יאכל דאי כר"א דאפי' ל"ת משמע איסור הנאה מ"מ בחמץ אי ליכא קרא מיוחד אמרינן דשרי בהנאה דאל"כ אמאי עובר על ב"י הא אינו ברשותו של אדם דבשלמא לר"ש דשרי לאחה"פ הוי ברשותו דחשוב גורם לממון דכיון דשרי לאחר פסח משא"כ לר"י ליכא גורם וא"כ מד"ס דהוי בשריפה וע"כ דסובר כר"י וממילא אי אפשר למילף דאסור בהנאה כר"א וע"כ כדחזקי' וע"כ דח"ש ילפינן מכל וליכא קרא על המ"ל וע"כ קאמר לר"ע לשיטתו דסובר דבשריפה דנזיר וחטאת הוי ש"כ וע"כ לפ"ז יש לומר דר"א דמשני דיקדש עשה הוא סובר כר"א ובאמת סובר כר"ש וא"כ ילפינן ח"ש מלא יאכל וכל על היתר מצטרף לאיסור וא"כ איכא ש"כ נזיר וחמץ:

אך לפי מה שאמרנו דאי בשריפה ע"כ דסובר דחולין שנשחטו בעזרה ל"ד דאז גם נותר יש היתר לאיסורו. נראה לתרץ על דרך פלפול דהא הקשו מאי פריך דעשה דוחה ל"ת דהא עשה דקדשים קיל דישנו בשאלה ולא מצי דחי. ל"ת ותירצו שהרי הא דקאמר אם פסולה תפסול היינו כשהוא קדשים וא"כ אם ישאל על הקדש גם הל"ת שייך שתתבטל אם ישאל על הקדשו ואין כאן פסולי המוקדשין אלא דקשה דילמא לעולם דלא דחי משום דעשה אפשר לבטלה ע"י שאלה והל"ת אי אפשר לבטל דאפי' אי ישאל עלי' יהי' חולין שנשחטו בעזרה וע"כ דר"א דהוצרך לתרץ דיקדש עשה הוא דסובר דלאו דאורייתא וע"כ כמו דעשה אפשר לבטל ע"י שאלה ה"ה ל"ת ע"י שאלה והנה אי אמרינן דלאו דאורייתא א"כ נותר חשוב יש היתר לאיסורו ע"י שאלה וא"כ אפי' למ"ד דבשריפה מצי סובר כר"ש דלאח"ז שרי ואף דיש היתר לאיסורו הא גם נותר יש היתר וממילא ידעינן דחמץ אסור בהנאה כר"א ולא יאכל על ח"ש וממילא ילפינן מכל דהיתר מצרף לאיסור וא"כ נהי דיקדש בעינן לעשה מ"מ איכא ש"כ נזיר וחמץ והסוגיא דקאמר דנזיר וחטאת הוי ש"כ היינו אי חולין שנשחטו בעזרה דא' ואז ע"כ מ"ד דבשריפה סובר כר"י דאסור לאחה"פ דאל"כ לא דמי לנותר דאין היתר לאיסורו דאי ישאל עלי' יהי' חולין שנשחטו בעזרה ואליבא דר"י ע"כ איסור הנאה ילפינן מלא יאכל וק"ש מכל וליכא ש"כ נזיר וחמץ משא"כ לר"א ע"כ צריכין לומר דסובר דלאו דא' דאל"כ בלא"ה לא דחי דעשה קיל משא"כ ל"ת ואז גם למ"ד דבשריפה מצי סובר כר"ש וכר"א ואיכא ש"כ חמץ ונזיר:

ובאמת בתוס' פסחים איתא דר"י ס"ל דחשב"ע דאורייתא וכן איתא בת"כ ובזה נראה לתרץ קושית רשב"א דאמאי לא ילפי רבנן מנותר דהוא בשריפה דלדי' ליכא הך פירכא וע"ש וע"כ נראה דהא הקשו איך יליף דחמץ בשריפה מנותר דחמץ אסור באכילה ובהנאה וכן נותר דמה לנותר דאיכא מלקות על הנאה משא"כ חמץ דמלקות ליכא וע"כ נראה דלפי מה דסוברים דאי ילפינן איסור הנאה בחמץ מלא יאכל אז איכא מלקות על הנאה דרק לר"א דליכא קרא מיוחד על הנאה וע"כ ליכא מלקות ולקמן איתא מה איכא בין ר"א לחזקיה חשב"ע דאליבא דר"א ע"כ ל"ד וכיון דר"י סובר דהוא דאורייתא וע"כ דסובר כחזקיה וממילא איכא מלקות על הנאה כמו בנותר וע"כ שפיר יליף ר"י מנותר משא"כ רבנן דהם ר"ש דסובר דשב"ע ל"ד כר"א וליכא מלקות על אה בלא"ה איכא פירכא דבנותר איכא מלקות על הנאה הנאה בלא"ה איכא פירכא דבנותר איכא מלקות על הנאה משא"כ בחמץ ליכא מלקות ודו"ק:

חרשת אי יש לה ט"ב בטענת פ"פ

הנה לפי מה דקאמר הטעם דנאמן בטענת פ"פ משום דכתובה דרבנן אלמא דאי כתובה דאורייתא אינו נאמן ולפ"ז בחרשת דאין לה כתובה מתקנת חכמים רק בדכתב לה ואז נתחייב מדאורייתא ממילא אינו יכול לטעון פ"פ אך הקשו מהא דאיתא בכתובות פ' א"נ חרשת ושוטה יש להם ט"ב באומר פ"פ ואמאי הא כתובה דאורייתא בחרשת.

ונראה דהנה בתוס' סנהדרין הקשה ג"כ על רש"י דפי' מש"ר איירי בפ"פ הא ר"מ סובר דכ"ד ואינו נאמן לומר פ"פ וע"ש ועי' בשו"ת תפארת צבי דמתרץ דהא בתוס' הקשה למ"ד. דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה א"כ אינו מפסיד הסעודה וליכא חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואמאי נאמן לומר פ"פ אך יש לומר דמ"מ הפסיד דאסור לדור עמה כשיפחות ממאתים אך זה אינו דסומך א"ע דהיא תתרצה לזה ליטול רק מנה דאי תצא ממנו ותנשא לאחר ג"כ לא יהיה לה רק מנה אך באמת קיי"ל אפי' אי היא מוחלת בפירוש לא מהני מחילה וחשוב ב"ז אך הטעם משום דחכמים עשו חזוק לדבריהן יותר משל תורה וע"כ צריך הגמ' לומר דנאמן משום כתובה דרבנן דאי דאורייתא לא מפסיד מידי לר"י דסובר דיש לה מנה ולא הפסיד ואין לומר משום דכל הפוחת ממאתים ה"ז ב"ז דהא היא תתרצה לזה ומחילה מהני אי כ"ד וע"כ קאמר משום דכתובה דרבנן נאמן לומר פ"פ משא"כ ר"מ דסובר דאפי' דבר שבממון תנאו בטל ואפי' בדאורייתא וע"כ סובר דנאמן פ"פ אע"ג דכ"ד דהא מפסיד הסעודה אפי' לר"י משום דכל הפוחת ממאתים הוי ב"ז ואע"ג דהיא נתרצית לזה לא מהני אפי' אי כתובה דאורייתא דהא לר"מ תנאו בטל אפי' בדאורייתא משא"כ לדידן דבדאורייתא תנאו קיים הוצרכו לומר דכ"ד דאז אפי' נתרצית לא מהני והוי ב"ז ומפסיד הסעודה. ולפ"ז בחרשת ושוטה דלאו בני מחילה הן וע"כ אפי' אי כתובה דאורייתא נאמן דאיכא חזקה דאין טורח בסעודה ול"ש דאי דאורייתא מהני מחילה וליכא ב"ז דהא לא מהני מחילה דידהו:

ובזה ניחא קושית התוס' כתובות (ד' ל"ו) דאמאי לא משני הא דקא טעין טענת פ"פ הא בטעין ט"ד משום דהא אליבא דר"ש לשיטתו דסובר דיש לה כתובה מנה ע"כ הא דנאמן פ"פ ואע"ג דלא מפסיד הסעודה וע"כ מש"ה מפסיד משום דכל הפוחת הר"ז בעילת זנות ואפי' תתרצה לא מהני וכיון דברייתא כר"י כמו דמשני הא ר"מ והא חכמי' וחכמים דר"מ הוא ר"י ור"י סובר דאיילונית זונה היא ועי' ביבמות פ' הבא ע"י וא"כ ל"ש דמפסיד משום דיהי' בעילת זנות דהא חזינן דאינו חושש לזה דאפי' אי לא יפחות ג"כ יהיה ב"ז כיון דהיא איילונית וא"כ ע"כ באיילונית מיירי בע"ד ולא בפ"פ וא"כ גם חרשת ושוטה דתני עם איילונית איירי ג"כ בטענת דמים ולפ"ז יש לומר דמש"ה הקדימו הא ר"מ והא חכמים דאל"כ לא קשה קושית הגמ' דיש לומר דהא בע"ד והא בפ"פ וע"כ הקדימו דהא חכמים דהוא ר"י ור"י סובר דאיילונית זונה היא וע"כ לא איירי בפ"פ לר"ש לשיטתו דיש לה מנה וב"ז ל"ש דמ"מ הוא ב"ז לר"י לשיטתו:

ובזה ניחא התוס' ד"ה החרשת דהקשה לפי' ר"י דאמאי לא משני הא דקתני אין להם ט"ב כר"מ דסובר מכ"ע יש לה מאתים והא דקתני יש להן ט"ב כרבנן דסוברים דמכ"ע כתובתה מנה וכי תימא משום דקתני חרשת דומיא דאיילונית הא ע"כ איילונית גופה לא הפסידה הכתובה לגמרי דהא ר"ש סובר דכנסה בחזקת בתולה וכו' יש לה כתובה מנה ותמה במהרש"א דלמאי צריך התוס' להוכיח מאיילונית דמחרשת גופה היה יכול להוכיח דכיון דר"ש סובר דיש לה מנה ונראה לפי מה דאיתא בתומים בת"כ דאפי' למ"ד דיש לה מנה מ"מ באשת כהן אין לה כלום דכיון דאסור לדור עמה חשוב מום במקח ולפ"ז יש לומר דמחרשת אין להוכיח דיש לומר דלעולם דהלשון יש להן ט"ב משמע לגמרי ואיירי בא"כ דלכ"ע אין להם כלום וע"כ לא מצינן לאוקמא במכ"ע דיש לה עכ"פ מנה ומש"ה הוכיח מאיילונית דע"כ לא איירי בא"כ דכיון דזונה הוא לר"י ואסור לכהן לישא איילונית וע"כ בא"י מיירי ובא"י אליבא דר"ש לא הפסידה לגמרי ויש לה מנה וע"כ שפיר קשה דאמאי לא משני כחכמים דסוברים דמכ"ע יש לה מנה ושייך למיתני דיש להן ט"ב לענין זה דאין לה רק מנה:

ועי' בדרישה דהקשה דאי אמרינן דיש כתובה לארוסה א"כ היכי שייך לומר דחזקה דאין אדם טורח בסעודה הא אי היה מגרשה היה צריך ליתן לה כתובה וע"כ כנסה ויאמר פ"פ ותירץ דהיה לו לירא שמא לא תכחישנו רק תאמר משארסתני נאנסתי דנאמנת וע"ש ולפ"ז היכי דלא שהה בין חופה לביאה דאז אינה נאמנת לומר מש"נ משום דאיתרע חזה"ג כמו דאיתא בתוס' כתובות פ' המדיר אז אינו נאמן לומר פ"פ דיש לומר דלא גירשה משום הכתובה ובכוונה לא שהה כדי שלא תוכל לטעון מש"נ:

ולפ"ז ניחא מה שהקשה על התוס' דהקשו דאמאי נאמן הבעל לומר פ"פ והא יש לה מיגו דמ"נ והקשו דילמא איירי בלא שהה אך ע"כ איירי בשהה דבלא שהה בלא"ה אין הבעל נאמן לומר פ"פ דליכא חזקה דאין אדם טורח בסעודה דילמא עשה שביל הכתובה ובזה ניחא הרמב"ם דהנה בסנהדרין פ"ק אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה והוזמו דנהרגין ואין משלמין ממון משום דקלבד"מ והרמב"ם השמיט זה הא דאין משלמין ממון והקשה בלח"מ דאמאי השמיט זה והנה לפי מה שהקשה בתומים דפשיטא דאין משלמין ממון דהא על הכתובה הבעל נאמן להפסיד דקיי"ל דבאומר פ"פ מצאתי נאמן:

ולכאורה נראה לפי מה דאיתא בתשובות דאשת כהן אינה נאמנת לומר משארסתני נאנסתי משום דאין אדם משים א"ע רשע וא"כ ליכא הך חזקה דא"א טורח וכו' דיש לומר דעשה כן בשביל הכתובה ואין לומר דהיה לו לירא שמא תאמר מש"נ דהא אינה נאמנת א"כ איצטריך ר"י לאשמעינן דאין משלמין ממון דנפ"מ בא"כ דאז אינו נאמן בפ"פ בלא העדים אך זה ליתא דהא ר"י סובר בסנהדרין דאדם נאמן לע"ע רשע וא"כ אפי' בא"כ נאמנת אך יש לומר דנפ"מ בלא שהה דאז אין הבעל נאמן בלא העדים וה"א דעדים ישלמו אך זה הכל לטעמא דחזקה דאז בלא שהה איתרע החזקה משא"כ לטעמא דמיגו דמכ"ע דאז לעולם נאמנת לומר מש"נ וממילא נאמן הבעל לעולם לומר פ"פ והנה בתוס' כתובות איתא דלמ"ד דיש לה מנה ליכא טעמא דמיגו יע"ש ולפ"ז יש לומר דר"י לשיטתו דסובר דיש לה מנה וע"כ סובר טעמא דחזקה וע"כ אשמעינן ר"י דאפי' בלא שהה דאז אין הבעל נאמן לומר פ"פ ואפ"ה אי הוזמו לא משלמין משום דקלבד"מ משא"כ לדידן דקיי"ל טעמא דמיגו ולעולם נאמן לומר פ"פ ופשיטא דלא משלמין וע"כ השמיט:

וגם יש לומר דהא קשה דפשיטא דאין משלמין דהא הוי כאשר עשה לשיטת הריטב"א דגם בממון אמרינן ולא כאשר עשה וע"כ דאיירי דיש לה משכון מהבעל על הכתובה וכל זמן שלא החזירה לא הוי כאשר עשה וא"כ יש לומר דהא בתוס' הקשה דאמאי נאמן לומר פ"פ הא יש לה מיגו דמ"נ ותירצו דהוי מיגו להוציא וכיון דהכא איירי ע"כ במוחזקת דאל"כ הוי כאשר עשה א"כ אין נאמן לומר פ"פ דיש לה מיגו וה"א דעדי' ישלמו ואשמעינן ר"י דאפ"ה אין משלמין ממון ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם סובר דמיגו דמ"נ לא אמרינן משום דפסלה נפשה מכהונה רק עכ"פ איכא מיגו דמכ"ע והנה במפרשים איתא דאי אמרינן טעמא דמיגו ואע"ג דמכ"ע גופו אינה נאמנת דבשלמא לטעמא דחזקה נאמנת מכ"ע משום חזקה משא"כ לטעמא דמיגו על מכ"ע ליכא מיגו ואפ"ה שייך מיגו דעכ"פ טענה מעלי' היא דלא פסלה מכהונה משא"כ בטענת מש"נ פסלה מכהונה ולפ"ז הא תינח באומרת מש"נ משא"כ במכחיש אותו דג"כ לא פסלה מכהונה ממילא ליכא מיגו דמכ"ע דכיון דגם במכ"ע אינה נאמנת וטענה מעלי' לא הוי דלא פסלה מכהונה דגם השתא לא פסלה יע"ש ולפ"ז ניחא דר"י דסובר דיש לה מנה וע"כ דסובר טעמא דחזקה ואיכא מיגו דמכ"ע ולא נאמן הבעל לומר פ"פ וע"כ איצטריך לאשמעינן דאין משלמין ממון משא"כ לדידן דאמרינן טעמא דמיגו וא"כ ליכא נאמנות במיגו דמכ"ע ונאמן הבעל לומר פ"פ לעולם הגם דהיא מוחזקת וע"כ השמיט דין זה דאין משלמין ממון דהעדים לא הפסידו כלום הכתובה:

וגם יש לומר על קושית התוס' דאמאי לא משני דאיירי בפ"פ דהא קתני גם איילונית בהך ברייתא ואיילונית ע"כ לא איירי בפ"פ דהא עיקר הטעם דנאמן משום דאין אדם טורח וכו' והוכיחו מזה דלא בעי גט דאל"כ לא מפסיד הסעודה והטעם דלא בעי גט דחשוב מום גדול וליכא שום ספק דנתרצה ולא דמי לשאר מומין דספק אי קפיד אי לא וכיון דמום דאיילונית הוא מום גדול ומה"ט בלא הכיר אפי' גט ל"צ וא"כ כיון דחזינן דלא קפיד על מום כזה דאיילונית וחזינן דאינש דלא קפיד הוא ממילא יש לומר דלא קפיד על מום דנמצאת בעולה ג"כ וצריכה גט וממילא ליכא חזקה דא"א טורח וכו' וא"כ ע"כ לא איירי בפ"פ וגם כיון דחזינן דכדי שלא יהיה ב"ז מוחל על המומין וכיון דהך ברייתא אתא כר"י ור"י סובר דאיילונית זונה היא וא"כ חזינן דלא קפיד על ב"ז מכש"כ דלא קפיד על מום דבעילה וצריכה גט וממילא ליכא חזקה דאין אדם טורח וע"כ לא איירי בפ"פ וה"ה בחרשת לא איירי בפ"פ:

ועיין בתוס' דהקשו איך טענינן מספק להוציא ממון ונראה דהא בכה"ג הקשה אמאי ס' ממונא לקולא הא איכא ספק איסור גזל ותירץ דיהיה איסור גזל גם לשכנגדו וא"כ הכא שפיר טענינן מספק מכח ס' איסור גזל ולשכנגדו לחרשת ל"ש איסור גזל דהא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ובחרשת סוברים הרבה דיהבינן אפי' בידים ולא דמי לקטן וא"כ גבי דידה ליכא משום איסור גזל ולגבי בעל איכא משום ס' איסור גזל ודו"ק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה