אור ברסלב

חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות

אות ז

אות ו

זה וזה גורם

הנה קיי"ל דזוז"ג שרי בדיעבד אך לכתחלה לכ"ע אסור והיכא דליכא תקנה לדבר רק שבירה איתא בתוספות פסחים (דף כ"ו) ד"ה בין חדש וכו' וז"ל אע"ג דזוז"ג דווקא בדיעבד מותר הכא הוי דיעבד דאם נאמר חדש יותץ יפסיד התנור יע"ש ועיין לקמן (דף ל') בתוס' ד"ה אמר רב וכו' דכתבו דמש"ה סובר רב דקדירות בפסח ישברו אע"ג דנטלפ"ג משום דלכתחילה עכ"פ אסור אלמא אע"ג דליכא תקנה אחרת רק שבירה ל"ח דיעבד ועיין בתשובות הרדב"ז שמחלק בין תנור דהפסד רב ובין קדירה דהפסד מועט יע"ש וקשה מאוד עליו דהא איתא בסוגיא שם כי פליגי בתנור ובקדירה למ"ד זוז"ג מותר שרי אלמא דאפי' קדירה חשוב דיעבד כיון דצריך שבירה:

ולפ"ז יש לומר דהא דתירצו בתוספות שם תירוץ אחר דמש"ה סובר רב דישברו אע"ג דנטלפ"ג הוא משום דאינו פוגם רק מחמת ששהה בדופני הכלי משום דאי אפשר לומר משום דלכתחלה אסור נטלפ"ג משום דזה חשוב דיעבד מדלא אמרינן חדש יותץ ובזה ניחא קושית שעה"מ דהא שמואל מתיר שמן של א"י משום דחשוב נטלפ"ג וא"כ תקשה למאי צריכין לומר דמש"ה סובר שמואל דלא ישברו משום דסובר כר"ש דלא קנס ע"י תערובות ות"ל משום דנטלפ"ג הוא דל"ש לדידיה תירוץ התוס' הנ"ל:

וע"כ נראה דהנה בסוגיא איתא אמר שמואל תנור שהסיקו בקליפי ערלה חדש יותץ והקשה בס' פ"י דהא שמואל סובר הלכה כר"י דזוז"ג שרי ומתרץ דשמואל סובר דזה ל"ח דיעבד אע"ג דאין לו תקנה רק שבירה ולכתחלה לכ"ע אסור זוז"ג יע"ש וא"כ כיון דלשמואל זה לא חשוב דיעבד וע"כ הוצרך לומר לא ישברו משום דסובר כר"ש דאין לומר משום דהוא נטלפ"ג דכיון דחשוב לכתחילה אע"ג דצריך שבירה ולכתחלה הא אסור נטלפ"ג אך לדידן דקיי"ל דחשוב דיעבד וא"כ הוצרכו התוס' לומר תירוץ שני לחלק דהכא שאני דאינו פוגם רק מחמת ששהה בדופן הכלי ולשמואל בלא"ה ניחא דחשוב לכתחלה. ולי נראה על קושית פ"י הנ"ל דהנה בר"ן בע"ז איתא וז"ל פי' רש"י דיוליך הנאה לים המלח דמי הנאת עצים שהוא ז"ל סובר דר"א דפליג לא אנתערבה לחוד פליג אלא אפי' פת ראשונה בעיני' יוליך הנאה לים המלח ואינו כן דעת הרי"ף דדווקא באם נתערבה הפת או הבגד אז מועיל יוליך הנאה וכו' ומוכח כן מדתנן בפ' בתרא יי"נ שנפל לבור כולו אסור רשב"ג אומר ימכור חוץ מדמי יי"נ שבו ואמר ר"נ התם יי"נ יין ביין אסור חבית בחבית מותר אלמא כל שיש כאן בודאי תערובת איסור של ע"ז לא סמכינן למוכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי יי"נ ומש"ה אמרינן אבל לא יין ביין וכיון שכן בודאי אם הפת הוא בעיני' שהדבר ידוע שיש בה תערובת איסור ע"ז לא שרי למוכרו חוץ מדמי איסור וכש"כ שאין לנו להתיר בתקנתא של ר"א דיוליך הנאה וכו' יע"ש וא"כ שמואל דמתיר אפי' יין ביין בתקנתא של רשב"ג א"כ לדידיה אפי' תקנתא של ר"א מועיל אפי' כי לא נתערב וא"כ לשמואל לשיטתו חשוב לכתחלה כיון דאיכא תקנתא וע"כ אומר שמואל אע"ג דזוז"ג הוא דחשוב לכתחלה וניחא קושית פ"י הנ"ל:

ובזה ניחא קושית מהרש"א על רש"י בסוגיא דכתב וה"ה דהוי מצי לומר דהא דחדש יותץ אתיא כת"ק דר"א ותמה דא"כ תקשה קושית הגמ' אימור דשמעת ליה לרבנן בע"ז דחמיר איסורו בשאר איסורין מי שמעת להו יע"ש. וע"כ נראה דבלא"ה דקדקו המפרשים על הא דקאמר ע"ז שאני דחמיר איסורו במה חמיר וע"כ נראה לפי מה דאיתא בר"ן שם דהראשונים הביאו ראיה דתקנתא של ר"א לא מהני רק בנתערבה מדקתני סתמא קערות אסורות ולא קתני תקנתא וכתב בר"ן דאין ראיה דתקנתא דר"א לא מהני אלא באיסור ע"ז לפי דתופס דמיו משא"כ בשאר איסורין דאין תופסין דמיהן יע"ש:

ולפ"ז יש לומר דכוונת הגמ' דע"ז דחמיר דתופס דמיו וממילא דמהני דיוליך הנאה וחשוב לכתחלה וע"כ סובר דיותץ דזוז"ג אסור לכתחלה משא"כ שאר איסורין דלא חמיר דלא ת"ד וליכא תקנתא וחשוב דיעבד ושרי זוז"ג והא תינח לר"א לשיטתו איכא הא פירכא דסובר דמהני פדיון שייך לחלק בין ע"ז לשאר איסורים משא"כ לרבנן דלא מהני פדיון אין לחלק בין ע"ז לשאר איסורים ושפיר כתב רש"י דמצי אתיא כת"ק ודו"ק:

והנה לפי שיטת הרמ"ה דבע"ז אסור זוז"ג והקשו עליו מההיא גינתא דאיזדבל בזבל דע"ז דשרי משום דחשוב זוז"ג ועיין בט"ז סימן קמ"ב דמחלק דכל היכי שיש הכרח להאיסור אז אע"ג דיש גורם היתר אסור בעבודת כוכבים מש"ה בתנור חדש שנגמר בעצי איסור ופת שנאפה בעצי איסור שא"א לפי להיות נאפה כלא עצים ע"כ אסור משא"כ בגינתא הנ"ל דהזבל אינו רק משביח הקרקע ואינו עושה רק שבח לחוד אבל מ"מ אפשר להיות זולתה אלא שלא היה טוב כ"כ אז אפי' בע"ז מותר יע"ש ולפ"ז בפשיטות ניחא קושית הפ"י דיש לומר דשמואל מחלק כן אפי' בשאר איסורים דהיכי דאי אפשר בלא האיסור אז אוסר זוז"ג אפי' בדיעבד משא"כ בגינתא הנ"ל דאינו עושה רק שבח לחוד וע"כ סובר דשרי וניחא בזה קושית הרמב"ן בע"ז דהקשה על הא דפריך הגמ' וסובר ר"י זוז"ג אסור והאמר שמואל מודה ר"י שאם נטע והבריך שמותר והקשו דהא התם קתני שאם נטע בדיעבד וע"כ מותר ומ"מ לכתחלה מודה שאסור ועיין בר"ן שם ולפי הנ"ל יש לומר דקושית הגמ' אזלא דכיון דחזינן דמתיר ר"י בדיעבד אפי' בגורם איסור שא"א בלא זה א"כ מהראוי לומר בזוז"ג דמתני' דאינו רק משביח לחוד דשרי לכתחלה:

והנה יש להסתפק למ"ד דזוז"ג אסור אי אסור מדאורייתא או רק מדרבנן והנה לפי מה דאיתא בתוספות פסחים (דף כ"ח) ד"ה תנן דהקשו לרבנן דסוברים בחמץ מפרר וזורה לרוח ולא חיישי לזבל ובע"ז חיישי לזבל ותירצו דחמץ שאני דכתיב לא יאכל ושרי שלא כד"א אבל בע"ז לא כתיב אכילה ואסור אפי' שלא כד"א וע"כ חיישי לזבל ועיין במל"מ דתמה דאפי' שכד"א איסור דרבנן איכא ובאמת יש לומר בפשיטות לפי מה שהקשו דמה בכך דנעשה זבל ומגדל צמחין הא א"מ לעשות זבל כדי ליהנות ממנו ודבר ש"מ שרי וע"כ משום דהוי פ"ר ושיטת תה"ד דאיסור דרבנן שרי פ"ר וא"כ כיון דהוי שכד"א וליכא רק איסור דרבנן ושרי פ"ר אך במל"מ איתא דכיון דהוי שכד"א וליכא רק איסור דרבנן ואז שרי זוז"ג דכיון דגורם איסור הוא רק איסור דרבנן ועיין בס' שעה"מ דהקשה דהא בע"ז פריך הגמ' על רבנן דסוברים דנעשה זבל ואמאי ליהוי כע"ז שנשתברה מאליה ומשני גזירה שמא מגבהה והדר מבטל לה אלמא אע"ג דליכא רק גזירה דרבנן אסרו זוז"ג יע"ש:

ונראה דכיון דקיי"ל כר"ש דאינו אסור לאחר הפסח רק משום קנס הואיל ועבר על ב"י ולפ"ז בביטלו דלא עבר על ב"י ושרי לאחר פסח ולפ"ז בלא"ה ל"ח לזבל דכיון דכ"ע מבטלין א"כ מה בכך דמגדל צמחים לאחר פסח וא"כ אפי' גורם איסור דרבנן ליכא וא"כ ל"צ לומר משום דחשוב שכד"א דבלא"ה ל"ח לזבל דליכא גורם דאיסור אך בירושלמי פליגי ר"י ור"ל דר"י אוסר אפי' בביטלו משום דחיישינן להערמה ור"ל מתיר דל"ח להערמה ולפ"ז יש לומר דהתוס' לא הוצרכו לומר משום דחמץ חשוב שכד"א רק לר"י לשיטתו והוא סובר דנשתברה מאלי' אסור ול"צ לומר משום גזירה הנ"ל ויש לומר דבאיסור דרבנן שרי זוז"ג ואליבא דר"ל לשיטתו דשרי בנשתברה מאליה לדידיה יש לומר נהי דע"כ שמעינן דאפי' באיסור דרבנן אסור זוז"ג מ"מ בחמץ אפי' איסור דרבנן ליכא כיון שביטלו ועכ"פ שמעינן דאליבא דר"י באיסור דרבנן שרי זוז"ג וא"כ ע"כ משום דזוז"ג אינו רק איסור דרבנן דאי איסור דאורייתא הוא מהראוי לומר דאפי' איסור דרבנן אסור זוז"ג ובזה ניחא קושית הפלתי סי' נ"ז דהקשה דאי אמרינן דאפי' אי טריפה אינה יולדת מ"מ זכר טריפה יכול להוליד א"כ תקשה הא דדחיק הגמ' בחולין פרק א"ט בולד טריפה היכי משכחת לה אי טריפה אינה יולדת והוצרך הגמ' לומר דאיירי בעוברה ולבסוף נטרפה ופליגי בעובר או ירך אמו או לא. וקשה דהא מבואר בחולין (דף ס"ט) דלמ"ד חוששין לזרע אב גם זכר אוסר תולדותיו כמו הנקבה וא"כ לוקמא בכה"ג בזכר טריפה ור"א ור"י מספקא אי חוששין לזרע האב ופליגי אי זוז"ג אסור אי לאו ולפי הנ"ל ניחא דכיון דאפי' אי איסור זוז"ג הוא רק מדרבנן וא"כ אי האב הוא טריפה דכיון דרק חוששין לזרע האב חשוב ספק דרבנן ולקולא וע"כ דאיירי דהאם היא טריפה וא"כ אי אינה יולדת לא משכחת לה רק בעיברה ולבסוף נטרפה ופליגי בעובר ירך אמו אי לא. וניחא בזה קושית התוס' חולין (דף י"א) ד"ה אתיא מפרה אדומה דכיון דפרה בת שתי שנים א"כ יש לומר משום דאוקמא על חזקתה שאינה טריפה למ"ד דטריפה אינה חיה יע"ש:

ונראה דהנה למ"ד דטריפה חיה פליגי בזוז"ג אך למ"ד דטריפה אינה חיה ע"כ פליגי בעובר ירך אמו והנה בס' פרדס דוד הקשה דע"כ קושית הגמ' מנ"ל דאזלינן בתר רובא קאי לר"א דסובר בכריתות דחתיכה אחת שנינו דלדי' ס' אסור מה"ת דאל"כ יש לומר דלעולם דל"א בתר רובא אך משום דכל ספיקות שרי מהתורה אך לר"א דע"כ ס' אסור מהתורה דאל"כ לא משכחת אש"ת ולפ"ז דכיון דע"כ הסוגיא קאי לר"א הוי ליה להוכיח בפשיטות לר"א דס"ל ולד טריפה לא יקרב לגבי מזבח וה"ה להדיוט דאסור והיינו דמצינו ולד טריפה שעיברה ולבסוף נטרפה א"כ אי לא אזלינן בתר רובא חיך אוכלין בשר או מקריבין קרבן דילמא האי בהמה הוא ולד טריפה שאמו נתעברה ולבסוף נטרפה אלא ודאי דאזלינן בתר רובא יע"ש ולפי הנ"ל ניחא דכיון דאפילו לר"א דאוסר זוז"ג הוא רק מדרבנן א"כ אין ראי' דאזלינן בתר רובא מדאורייתא ולפ"ז לא קשה קושית התוס' הנ"ל דלמ"ד דטריפה אינה חי וה"ה דאינה יולדת אז ע"כ פלוגתא דר"א ור"י בעובר ירך אמו ובעיברה ולבסוף נטרפה א"כ בפשיטות יש להוכיח דאזלינן בתר רובא דאל"כ לר"א לא מצינן להקריב שום קרבן דהשתא הוי איסור דאורייתא דליכא זוז"ג וע"כ דאזלינן בתר רובא וע"כ דהסוגיא קאי אי טריפה יולדת דהשתא פליגי בנטרפה ולבסוף נתעברה ופליגי בזוז"ג דהשתא אין להוכיח דאזלינן בתר רובא דכיון דאיסור דזוז"ג רק מדרבנן ואז יש להוכיח שפיר מפרה אדומה וניחא בזה קושית הפלתי דהקשה לשיטת מהרש"ל דמיעוט טרפות חי וכן יולדת א"כ תקשה אפי' למ"ד טריפה אינה יולדת משכחת פלוגתא דר"א ור"י בנטרפה ולבסוף נתעברה דכיון דיש במציאות טריפה המוליד וע"ז פליגי ר"א ור"י אי יש להכשיר הולד ופליגי בזוז"ג יע"ש ולפ"ז ניחא דכיון דאיסור דזוז"ג הוא מדרבנן וכיון דרוב אינה יולדות א"כ ל"ש ובמילתא דל"ש לא גזרו ועי' בפלתי ס' מ' ולא אסרו חכמים זוז"ג וע"כ אי אינה יולדות פליגי בעובר ירך אמו:

ובזה ניחא קושית התוס' ע"ז (ד' כ"ד) ד"ה ישראל דהקשה לאב נמי אמאי לא צריכין שמירה דאליבא דר"א קיימינן דאית ליה זוז"ג אסור יע"ש ולפ"ז ניחא דכיון דרק ס' הוא אי חוששין לזרע האב וזוז"ג האיסור מדרבנן חשוב ס' דרבנן ולקולא אך תקשה מהא דאיתא בע"ז (ד' מ"ד) דמקשה ר"י על רבנן דאסרו זוז"ג מהא דכתיב בתורה ואת חטאתכם אשר עשיתם לקחתי וכו' וקשה הא מהתורה שרי לכ"ע זוז"ג ובלא"ה קשה לפי מה דאיתא במג"א משום הכי אסרו בע"ז זוז"ג משום דאוסר במשהו וע"כ ה"ה בהקדש ובחמץ וזה דאוסר בע"ז במשהו רק מדרבנן וע"כ מהתורה שרי זוז"ג משא"כ אליבא דאמת דאסרו במשהו אסור זוז"ג:

וגם לפי מה שפי' המל"מ הנ"ל דכוונת התוס' דמש"ה לא חיישי רבנן לזבל בחמץ משום דשרי שלא כד"א ואע"ג דאיסור דרבנן איכא אך כיון דאינו רק ס' שנעשה זבל וס' דרבנן ולקולא ותקשה לשיטת הרמב"ם דס' דאורייתא מה"ת לקולא א"כ אין ראי' מהקרא דשרי דכיון דאינה רק ס' מהתורה שרי ס' איסור ולפי הט"ז ניחא דסובר דהיכי דכתיב היתר בפירוש בתורה לא יוכלו חכמים לגזור ושפיר מקשה ר"י על רבנן אך תקשה הא דסוברים דתע"ז נהי דאסור באכילה מהתורה מ"מ בהנאה לא אסור רק מדרבנן ועי' תוס' ב"ק ובחולין וקשה מההיא גינתא דאיזדבל בזבל דע"ז ועי' בע"ז דמסיק דהא הלכה כר"י דזוז"ג שרי ות"ל דלכ"ע מותר דבאיסור דרבנן לכ"ע זוז"ג שרי אלא ודאי דאסור בהנאה מהתורה תקרובת של ע"ז:

וגם קשה הא דאיתא בחולין ולפלגו להדיוט ומשני כח דהיתרא עדיף וקשה אי זוז"ג אסור רק מדרבנן ובדרבנן כח דאיסורא עדיף ודו"ק:

זמן בגט

עי' בסוגיא דפליגי ר"י ור"ל דר"י סובר דזמן משום ב"א ור"ל סובר דזמן משום פירות ומקשה והא איפכא שמעינן להו ומשני איפוך ועי' ברא"ש דמפלפל אי איפוך קמייתא או איפוך בתרייתא ושיטת הירושלמי דאיפוך קמייתא ור"י סובר דזמן משום פירות:

ועי' בתוס' שם דהקשה על הא דקאמר דמש"ה לא תקנו זמן משום ב"א משום דזנות ל"ש הא תקנו דבתולה נשאת ליום ד' משום זנות וע"ש ובשמ"ק תירץ דיש לחלק בין ארוסה לנשואה דבארוסה זנות שכיח דל"ש דהבעל משמרה משא"כ בנשואה זנות לא שכיח ובזה ניחא קושית התוס' שם דאיך יכול לחפות ולא אוקמא על חזקת א"א והשתא נתגרשה ובתוס' כתבו משום דהיא גרושה לפנינו ועוד דאוקמא בחזקת צדקת דלא זינתה כשהיא א"א וכבר כתבו המפרשים דזה התירוץ לבד לא סגי דאפי' זינתה כשהיא פנוי' איתרע חזקת צדקת שלה ועי' בפ"י. אך לפי השמ"ק הנ"ל יש לתרץ דיותר יש לומר דזינתה לאחר גירושין דאז ל"ש דבעל משמרה ושכיח זנות משא"כ כשהי' א"א ל"ש זנות. אך תקשה הא דמקשה הגמ' לקמן קא פסיק ותני ל"ש מאירוסין ול"ש מנישואין בשלמא מנישואין איכא הן משום ב"א והן משום פירות אלא בארוסה בשלמא למ"ד משום ב"א איכא אלא למ"ד משום פירי ארוסה מי אית לה פירי וקשה דאפי' למ"ד משום ב"א לא ניחא דקשה קושית תוס' הנ"ל דאוקמא על חזקת א"א ואין לומר דיותר יש לומר דזינתה לאחר גירושין דאז זנות שכיח משא"כ קודם גירושין דאז זנות ל"ש דליתא דהא בארוסה זנות שכיח:

אך נראה דאליבא דר"י יש לומר דגם בארוסה ל"ש זנות ואעפ"כ עשו תקנה משום ב"א דהא בנשואה בודאי ל"ש ואפ"ה סובר משום ב"א ולפ"ז ניחא קושית העולם על השמ"ק דסובר דבארוסה זנות שכיח דא"כ מאי פריך אלא בארוסה ליכא משום פירי והא בארוסה גם ר"ל מודה משום ב"א וע"כ נראה דא"כ לא יכול לחפות דאוקמא על חזקת א"א דהא בארוסה אין חילוק בין לאחר גירושין או קודם גירושין דבתרווייהו זנות שכיח וע"כ דגם בארוסה ל"ש זנות א"כ ליכא תקנה משום ב"א דבשלמא לר"י עשו תקנה אע"ג דל"ש לדי' יש לומר דגם בארוסה ל"ש זנות וע"כ קאמר משום ב"א איכא דאז י"ל דיותר מהראוי לומר דהזנות הי' לאחר גירושין משום דשכיח דל"ש דבעל משמרה משא"כ קודם גירושין:

וגם נראה על קושית העולם הנ"ל דהנה הרמב"ם סובר דבועל הפנויה דעובר על לאו דלא תהי' קדשה ושיטת הראב"ד דווקא במזומנת והיא המופקרת לכל אדם ועי' במ"מ שם שהביא ראיה לשיטת הרמב"ם הנ"ל מהא שאמרו דחזקה דאין אדם בועל בעילת זנות ואי אינו רק איסור דרבנן באיסור דרבנן לא זהירי כל כך וע"ש. והקשה דא"כ איך משכחת דמפותה ישלם קנס הא אין אדם לוקה ומשלם והיינו לר"ל דסובר דחייבי מלקות שוגגין פטור מלשלם וכתבו דאליבא דר"ל ע"כ ליכא לאו דלא תהי' קדשה והרמב"ם לא פסק כן רק לדידן דקיי"ל כר"י דחייבי מלקות שוגגין לא פוטר מתשלומין:

ובזה ניחא מה שהקשו על שיטת הרמב"ם דסובר דכל חייבי לאוין ליכא מלקות רק ע"י קידושין והקשו מהא דפריך הגמ' פ' א"נ אי כר"י קשיא ממזרת דאמאי משלם קנס הא בלא קידושין ליכא מלקות ועי' בפ"י וע"כ נראה לפי מה דאיתא בס' ח"ס דטעמא של הרמב"ם דכתיב דור שלישי יבוא להם וד' לא צוה לבוא בזנות דהא הוא סובר דבזנות עובר משום קדשה וע"כ הרמב"ם לשיטתו יפה כתב איך שייך דור שלישי יבוא בזנות הא אסורה אלא ודאי דהתורה דאמרה דור שלישי יבוא וכו' היינו ע"י קידושין וקודם דור שלישי לא יבוא ע"י קידושין ע"ש והתם ע"כ קאי קושית הגמ' אי כר"י קשיא ממזרת לר"ל לשיטתו דסובר דחייבי מלקות שוגגין פוטר ולדידי' ע"כ דליכא משום קדשה רק במופקרת דאל"כ לא משכחת דמפותה ישלם קנם וממילא יש לומר דלא בעינן בחייבי לאוין קידושין ואעפ"כ קרינן הא דור שלישי יבוא להם וע"כ שפיר פריך אי כר"י קשיא ממזרת:

ולפ"ז כיון דאליבא דר"ל ע"כ ליכא לא תהיה קדשה רק במופקרת הא לא"ה ליכא רק איסורי דרבנן ועל דרבנן ל"ש חזקה דא"א בועל בעילת זנות דלא מיזדהרי ולפ"ז גם בארוסה דזנות שכיח ואין חילוק בין קודם גירושין או לאחר גירושין מ"מ יכול לחפות ולא אוקמא על חזקת א"א משום דאוקמא על חזקת צדקת ול"ש לומר דאפי' אי זינתה לאחר גירושין עברה על חזקת צדקת דליתא דכיון דליכא לאו דקדשה א"כ יותר יש לומר דלא זינתה כשהי' א"א רק לאחר גירושין וע"כ קאמר למ"ד משום ב"א איכא אפי' בארוסה והיינו לפי הירושלמי דאפיך קמייתא ור"ל סובר משום ב"א ואליבי' איכא חזקת צדקת דלא זינתה קודם גירושין אלא למ"ד משום פירי והיינו ר"י ולדידי' נהי דבארוסה זנות שכיח מ"מ לא יכול לחפות דאוקמא על חזקת א"א וחזקת צדקת ליכא דאפי' זינתה לאחר גירושין עברה משום קדשה דהא לר"י איכא משום קדשה דהא הוא סובר דחייבי מלקות שוגגין לא פוטר מלשלם ובארוסה אין חילוק בין קודם או לאחר גירושין דאפי' קודם זנות שכיח וא"כ ראי' לשיטת הירושלמי דאפיך קמייתא ור"י סובר משום פירות:

ובעיקר הקושיא שהקשו על הרמב"ם הנ"ל דסובר בכל חייבי לאוין בעינן קידש יקשה מהא דפריך אי כר"י קשיא ממזרת וע"כ נראה דהא בס' אור חדש הקשה הא דקיי"ל דממזר פוטר מיבום וקשה הא אין ממזר רק מחייבי כריתות וכיון דעונש כרת דהוא וזרעו נכרתין וזרעו נכרת בחיו ולא משכחת דנשאר בן ממזר ויפטור מיבום ותירצו דמשכחת דכבר לקה וקיי"ל דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מכרת אך תקשה לר"י דסובר דמלקות ליכא בחייבי כריתות א"כ לא משכחת דלקה בב"ד ותירצו דמשכחת לר"י דסובר דא"י ועבד הבא על ב"י הולד ממזר משום דאין להם קידושין ועי' בתוס' יבמות ובקידושין דמא"י ליכא ממזר דליכא לאו בביאת א"י וע"כ לא משכחת ממזר רק מעבד ועי' בס' פרדס דוד דכתב דאי מעבד הוי ממזר וע"כ משום דלאו דקדשה קאי על עבד ולא כשיטת הרמב"ם דקאי על בועל את הפנויה שלא לשם קידושין ולפ"ז דכיון דליכא לאו דקדשה יש לפרש הא דור שלישי יבוא בלא קידושין וכל חייבי לאוין הן אפי' בלא קידושין וע"כ מקשה שפיר אי כר"י קשה ממזרת דכיון דר"י סובר דליכא מלקות בחייבי כריתות וא"כ לא משכחת ממזר דפוטר מיבום רק מעבד וע"כ דלאו דקדשה קאי על עבד וממילא לא בעינן קידושין בכל חייבי לאוין ושפיר פריך אי כר"י קשה ממזרת. אך לדידן משכחת ממזר דפוטר מיבום היכי דכבר לקה דלא קיי"ל כר"י ואיכא מלקות בחייבי כריתות:

וגם יש לומר דכיון דרבה סובר בכתובות דבטעות אשה אחת ל"צ גט ולית ליה חזקה דא"א בועל בעילת זנות וע"כ משום דסובר דלאו דלא תהיה קדשה לא קאי על זה בבועל שלא לשם קידושין וממילא לדידי' כל חייבי לאוין לא בעינן קידושין וע"כ על רבה לשיטתו שפיר מקשה קשי' ממזרת וניחא קושית התוס' דאמאי לא קשה על ר"פ גופה דהוא סובר ג"כ כרבה דבקנס מת ומשלם וע"ש אך לדידי' יש לומר כר"י ומ"מ לא קשיא ממזרת דבעינן קידש ומש"ה לא מקשה רק על רבה לשיטתו אך יש להקשות מהא דאיתא בכתובות (ד' ע"ד) המקדש על תנאי ובעל צריכה גט ולאפוקי מהאי תנא דאמר ר"י אמר שמואל והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שקידושיה קדושי טעות ממאנת והולכת לה וקשה אי אמרינן כשיטת הראב"ד דליכא משום קדשה מה"ת א"כ אין ראי' מקרא מהתורה דליכא איסור וליכא חזקה דא"א בועל בעילת זנות וע"כ בקידושי טעות ממאנת משא"כ אליבא דאמת דאסרו חכמים בעילת זנות ואיכא הך חזקה דא"א בעילת זנות וע"כ צריכה גט וע"כ כשיטת הרמב"ם דאיסור דאורייתא איכא משום קדשה:

ולכאורה יש עוד ראיה דאפיך קמייתא מהא דאיתא בגיטין פ' הזורק ההוא ש"מ דכתב גיטא לדביתהו וכו' עד אתו לקמיה דרבא אמר להו זילו אמרו ליה ליקני' לההוא דוכתא וכו' ופריך חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומסיק דגיטא וחצירה באים כאחת והקשה ברשב"א בס"ד דלא ידעינן מזה על מתני' הוי ליה להקשות דקתני בנתן לחצירה דמגורשת והא מה שקנתה אשה קני בעלה וע"ש לכאורה יש לומר דלפי מה דאיתא בשמ"ק דאפי' לר"י דסובר דק"פ כקה"ג זה דווקא היכי בכותב נכסיו לבניו גוף מהיום ופירות לאחר מיתה דכיון שהי' הגוף והפירות מתחלה של האב רק שהוא נותן הגוף לבנו אלים ק"פ של אב כקה"ג משא"כ נכסי מלוג שהשדה והפירות היה של האשה רק כיון שנשאת הפירות הם של הבעל לא אלים ק"פ דבעל למהוי כקה"ג וע"ש:

ולפ"ז ניחא קושית הרשב"א דעל מתני' לא קשה דלא אלים ק"פ דבעל למהוי כקה"ג וע"כ חשיב חצירה אע"ג דבעל אוכל הפירות משא"כ הכא דהיה מקודם הגוף והפירות של הבעל רק עכשיו מקנה לה לדוכתא וכיון דאכתי יש לו פירות ע"כ חשוב כקה"ג לר"י וע"כ קשה שפיר חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה.

וגם נראה לפי מה דאיתא בס' שמ"ק דקנין חצר בעינן דהחצר יהיה שלו מכבר ואח"כ הקנה לו החפץ אבל שניהן כאחד לא ועי' בש"ך ס' ס' קצ"ח והקשו דהא אמרינן בהדי' ר"פ הזורק חצירה וגיטה באין כאחד ועי' בקצה"ח דמתרץ דגבי גט דחצר דאשה מדין יד אתרבי התם הוא דאמרינן דגיטה וידה באין כאחת אבל חצר דגברא דהוא מתורת שליחות לא אמרינן חצירו ומתנתו באין כאחד והנה הא דחצר דאשה הוא מתורת יד משום דלא מצינן לומר דהוא מתורת שליחות משום דגט אשה הוא חוב לה ולפ"ז היכי דהגט הוא זכות לה כגון במקום יבום ועי' ביבמות אז החצר דאשה ג"כ מתורת שליחות ולפ"ז על מתניתין לא היה קשה חצירה מה שקנתה אשה וכו' דידע משום דגיטה וחצירה באין כאחד רק הכא מקשה שפיר דכיון דהוא במקום יבום וזכות הוא לה וחצר הוא משום שליחות ולא מהני באין כאחד ובעינן דהחצר יהיה שלה מכבר:

וגם נראה דהנה בקידושין איבעיא סלע של שניהם מהו והקשה בתוס' דהא חצר השותפים אין קונין זה מזה ותירץ בס' טיב קידושין דווקא היכי דשניהם הוא מתורת שליחות החצר אז אין קונין זה מזה משא"כ הכא דכיון דחצר דגברא הוא מתורת שליחות וחצר דאשה הוא מתורת יד וע"כ אלים הוא אע"ג דהוי חצר השותפין קונין זה מזה ע"ש:

ובזה ניחא קושית הקצה"ח על הסוברים דחצר הנפקד חשוב חצר המפקיד עי' ברשב"ם ב"ב ועי' ברא"ש פסחים ותקשה מהא דאיתא בקידושין התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך וכו' ובמאי קנתה דכיון דחשוב בחצר המפקיד וע"ש . וע"כ נראה נהי דחשוב חצר המפקיד מ"מ חשוב חצר הנפקד ג"כ דהא להמפקיד אין לו כח ק"פ וחשוב חצר השותפין דאין קונין זה מזה וזה תינח בעלמא הכי דלשניהם הוא מתורת שליחות משא"כ הכא נהי דחשוב חצר השותפין מ"מ מהני דכיון דאצלה הוא מתורת יד ואצלו הוא מתורת שליחות ואלים הוא דתקנה. ובזה ניחא קושית הרשב"א דפשיטא דנהי דקנה בעלה יען דיש לו אכילת פירות מ"מ לא מפקיע כח רק דידה דחשוב חצר השותפין וא"כ על מתניתין לא קשה דכחה עדיף דהוא מתורת יד משא"כ הכא דבמקום יבום וזכות הוא לה והוא ג"כ משום שליחות כמו הבעל ואז חצר השותפין אין קונין זה מזה וע"כ פריך מה שקנתה אשה וכו' וחשוב חצר השותפין דאין קונין זה מזה:

אך העיקר נראה לי דהנה אי אמרינן דמשעה שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות לא קשה קושית הגמ' מה שקנתה אשה וכו' דהא משעת כתיבה שוב אין לבעל פירות רק קושית הגמ' אזלא אי יש לבעל פירות עד שעת נתינה. והנה אי אמרינן דק"פ לאו כקה"ג דמי ג"כ לא קשה קושית הגמ' דנהי דיש לבעל פירות מ"מ חשוב חצירה ולפ"ז על מתני' לא קשה דאליבא דר"י דסובר דק"פ כקה"ג לא קשה דהוא סובר לשיטת הירושלמי כר"ל דמשעת כתיבה אין לבעל פירות אליבא דר"ל דסובר לשיטת הירושלמי משום ב"א וממילא דסובר דיש לבעל פירות עד שעת נתינה לא קשה דהא ר"ל סובר דק"פ לאו כקה"ג וחשיבה, חצירה וע"כ לא קשה על מתניתין משא"כ על ההיא עובדא פריך שפיר דהא הקשה דהא גט מוקדם הוא ותירצו דאיירי במאוחר וברא"ש בגיטין איתא דבמאוחר לכ"ע יש לו פירות עד השעה שהגט חל ולא מפסיד הפירות משעת כתיבה וע"ש וע"כ קשה לר"י דסובר דק"פ כקה"ג דמי חצרה מה שקנתה אשה וכו ואם כן ראיה לשיטת הירושלמי דאפיך קמייתא:

וגם נראה דהא הקשו קושיא הנ"ל על שמ"ק דסובר דבארוסה זנות שכיח א"כ תקשה מאי פריך הגמ' אלא בארוסה דלמ"ד משום פירי ארוסה מי איתא לה פירי הא בארוסה דכיון דזנות שכיח גם ר"ל מודה משום ב"א. וע"כ נראה דהא הקשו לפי מה דפליגי לקמן רבי ורשב"ג דרבי סובר דבטלו מבוטל ורשב"ג סובר דאין יכול לבטלו ומסיק דהפקיעו הקידושין והקשה בתוס' דא"כ יחפה על ב"א דישלח לה גט ויבטל שלא בפני השליח ואז אפקיעו לקידושין והיתה פנויה אז ותירץ ברשב"א דזה לא יעשה דאז יהיה כל הבעילות שבעל ביאת זנות והקשו דא"כ מה קאמר הגמ' אלא בארוסה בשלמא למ"ד משום ב"א איכא הא בארוסה ל"ש דבודאי לא יעשה ביאת זנות וא"כ גם משום ב"א ליכא דיכול לשלוח גט ויבטל שלא בפני השליח ואז הפקיעו לקידושין ופטור ממיתה ותירצו דהא קיי"ל כרבי דבטלו מבוטל וא"כ לא יכול להפקיע הקידושין אך תקשה לפי מה דאיתא בתוס' שם דגם קודם תקנת ר"ג היה תקנה שלא לבטל למ"ד בפני שנים שלא לבטל בפחות ולמ"ד שהיה מבטלו בפני שלשה שלא לבטלו בפני שנים ובזה מודה רבי דאי ביטלו לא מבוטל וע"ש. וע"כ משום דהפקיעו הקידושין וא"כ כתי תקשה דבארוסה דל"ש דיהיה בעילת זנות וא"כ יכול לחפות דישלח גט ויבטל שלא בפני השליח בפחות משנים או למ"ד בפני שלשה דיבטלו בפני שנים ואז מדינא בטל רק דהפקיעו הקידושין ואמאי ניחא למ"ד משום ב"א אך נראה דהא ר"י סובר משום ב"א והוא סובר דבפני שנים היה מבטלו ואי יבטל בפני אחד מדינא לא מועיל הביטול דאין דבר שבערוה פחות משנים ול"צ להפקעת קידושין וע"כ קאמר דלמ"ד משום ב"א ניחא אלא לר"ל דסובר משום פירות נהי דבארוסה מודה מ"מ הא ר"ל סובר לקמן בפני שלשה וא"כ אכתי יכול לחפות דיבטל בפני שנים ומדינא מהני וע"כ דהפקיעו הקידושין א"כ אכתי יכול לעשות כן וב"ז ל"ש בארוסה ושפיר פריך הגמ' דכיון דר"ל סובר משום תקנת עגונות וע"כ דסובר בפני שלשה משא"כ ר"י דסובר משום תקנת ממזרין משום דסובר בפני שנים כדאיתא לקמן ואי יבטל בפני אחד מדינא לא מהני דאין דבר שבערוה פחות משנים וע"כ ניחא לדי'

ובזה ניחא הא דבירושלמי סובר דאפיך קמייתא דלשיטתו אזיל דסובר דר"י סובר משום עגונות והיינו דסובר בפני שלשה וא"כ אי ר"י סובר ב"א איך ניחא לדידי' בארוסה הא אכתי יכול לחפות דיבטלו בפני שנים והפקיעו הקידושין וע"כ דמ"ד משום ב"א והוא ר"ל סובר לשיטת הירושלמי מפני ממזרת משום דסובר בפני שנים ואי יבטל בפני אחד מדינא לא מהני משא"כ הש"ס דידן דר"י סובר תקנת ממזרת ע"כ ר"י סובר ב"א וע"כ ניחא לדידי':

והנה לפי מה דאיתא בירושלמי להקשות קושית הש"ס דידן בקידושין למ"ד דלא אתא דיבור ומבטל דיבור ממתני' בראשונה היה מבטלו דהיה עושה ב"ד במקום אחר ומבטלו ני דכח ב"ד שאני דיש להם כח וע"ש ולפ"ז אי יבטל או בפני שנים ומכ"ש בפני אחד מדינא לא מועיל משום דלא אתא דיבור ומבטל דיבור וא"כ לא יכול לחפות אפי' בארוסה דליכא ביאת זנות רק למ"ד דאתא דיבור ומבטל דיבור ולא בעינן ב"ד וא"כ אי יבטל בפני שנים מדינא מהני רק מתקנת חז"ל לא מועיל ואז ע"כ משום דהפקיעו הקידושין ויכול לחפות ולפ"ז ג"כ ניחא דבשלמא למ"ד משום ב"א והוא ר"ל דסובר בקידושין דלא אתא דיבור ומבטל דיבור וע"כ בעינן ב"ד ובפחות משלשה מדינא לא מהני ול"צ להפקעת קידושין וע"כ ניחא לדידי' אלא למ"ד משום פירות והוא ר"י דסובר דיבור מבטל דיבור ואי יבטל בפחות משלשה מדינא מהני רק מתק"ח לא מהני וע"כ דהפקיעו הקידושין ואכתי יכול לחפות אע"ג דבארוסה זנות שכיח מ"מ ל"ש לתקן זמן משום ב"א דאכתי יכול לחפות וראיה לשיטת הירושלמי דאפיך קמייתא:

וגם נראה דהנה לקמן פליגי רבי ורשב"ג אי יכול לבטל זה שלא בפני זה ופליגי אי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והקשה בתוס' שם דילמא לעולם דסובר רבי דבטלה כולה ויכול לבטל היינו בדיעבד דהא רבי סובר דבטלו מבוטל ותירצו דבשלמא לעיל סובר דמבוטל משום דליכא למיחש כולי האי דאי יתוודע לשליח לא יתן לה משא"כ הכא אפי' אי יתוודע יהיו סוברים דלא בטלה כולה וע"כ מודה רבי דאינו מבוטל וע"ש. וא"כ אכתי תקשה מאי קאמר למ"ד משום ב"א איכא הא בארוסה דכיון דליכא משום ב"ז א"כ יכול לחפות דיאמר לעשרה כתבו גט ויבטל זה שלא בפני זה ובזה מודה רבי דאינו מבוטל ובעינן הפקעת קידושין ובשלמא בנשואה לא יעשה כן משום דיהיה ב"ז משא"כ בארוסה אך ברא"ש מס' מכות מביא הירושלמי דפליגי בזה ר"י ור"ל אי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דר"י סובר דבטלה כולה ור"ל סוב' דלא בטלה כולה וע"כ קאמ' הגמ' בשלמא למ"ד משום ב"א והוא ר"ל דסובר דלא בטלה כולה וא"כ לא יכול לחפות ע"י דיאמר לעשרה כתבו גט ויבטל זה שלא בפני זה דכיון דלא בטלה כולה אלא למ"ד משום פירות והוא ר"י א"כ נהי דבארוסה זנות שכיח מ"מ אכתי יכול לחפות ע"י דיבטל זה שלא בפני זה ור"י סובר דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וראיה לירושלמי דאפיך קמייתא:

ומה שהקשו על הרי"ף דפסק כר"י דבטלה כולה ופסק בעבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסיי קנויין לך דעצמו קנה נכסים לא קנה ופ"ד כרבא בגיטין (דף ט') ואמאי ל"א דעדות שבטלה מקצתה בטל כולו ועי' בתומים ס' נ"א. ונראה לפי מה דאיתא ברא"ש שם דעיקר הטעם דבטל כולו משום דדמי לנמצא אחד מהעדים קרוב או פסול דבטל כל העדות ואפי' הן מאה עדים וה"ה בזה לא אמרינן דעדות הרחוקים קיים. ולפ"ז לפי מה דאיתא במל"מ דפסול דרבנן לא מבטל כל העדות וע"ש ולפ"ז מהראוי לומר דה"ה לענין עדות שבטלה מקצתה היכי דנתבטל מקצתה רק מדרבנן דלא בטלה כולו ולפ"ז קיום שטרות דהוא רק מדרבנן ומדאורייתא מועיל העדות דבפני נכתב אפי' לנגד הנכסים דהא מדאורייתא ל"צ קיום ורק מדרבנן לא מהני על נכסים וע"כ באופן זה ל"א דבטלה כולה וע"כ סובר נהי דנכסים לא קנה אבל עצמו קנה ובזה ניחא קושית התוס' בכתובות (דף צ"ב) ד"ה דינא הוא דהקשו שם דמאי נ"מ שיטעון עמו ראובן או שמעון מה ירויח שמעון בכך ואין לומר דנ"מ שהעדים המקיימין השטר הן קרובים לראובן ואין קרובים לשמעון ואי לא יהיה ראובן בע"ד יהיה יכול לקיימו דליתא דאפי' משתעי דינא בהדי שמעון לא מצי מקיימו דכיון דאי טריף ליה מיניה בתר ראובן אזיל כמו אילעא וטובי' קרובים דערבא הוי סבר ר"פ למימר גבי לוה ומלוה רחיקי א"ל ר"ה וכו' אי ליתא ללוה לאו בתר ערבא אזיל וע"ש וע"כ נראה לפי מה דאיתא ברא"ש דהקשה אמאי לא אמרינן דפ"ד ותירץ הראב"ד דאדרבה דאמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ודווקא היכי דהוא שם בע"ד אז ל"ש לומר עדות שבטלה וכו' עד אבל היכי דהוא קרוב בטלה כולה ולא פ"ד. דהא לא פליג רחמנא דאמר מה שנים נמצא א' קא"פ וכו' וע"ש וכיון דכבר אמרנו דבקיום לא בטלה כולה ופ"ד וא"כ יש לומר דעדים המקיימים הן קרובים וכו' ואין לומר דאפי' אי משתעי שמעון לא יכול לקיימו כמו באילעא וטוביה דליתא דהכא פ"ד כמו שהקשה ברא"ש ול"ש תירוצא דבטל כולה דבקיום ל"א כן דכיון דקיום הוא רק מדרבנן לא בטלה כולה ובזה ניחא הא דהקשה על הא דפריך הגמ' ב"מ פ' א"נ דשטר מוקדם דפסול נהי דלא טריף מזמן ראשון ליטרוף מזמן שני וכו' ואמאי לא אמרינן דעדות שבטל מקצתה בטל כולה וע"כ נראה לפי מה דאיתא בס' שעה"מ לתרץ קושית התוס' דהתם ע"כ איירי במוקדם דהלואה היה בניסן ונכתב השטר אז אך החתימה היה בתשרי והזמן נכתב מזמן הלואה וכיון דש"ד ומה"ת אפי' מע"פ טורף מלקוחות רק מדרבנן לא טריף דכיון דליכא קלא רק מעת החתימה ובדרבנן בעינן חימוד ממון וע"כ לא נפסלו העדים וא"כ כיון דמדינא טורף אפי' מזמן ראשון וע"כ מקשה שפיר נהי דלא טריף מזמן ראשון יגבה מזמן שני ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטל כולו. אך הא חזינן דאביי סובר בגיטין (דף ח') בעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויין לך דמתוך שלא קנה נכסים גם עצמו לא קנה אלמא דסובר דאפי' בקיום לא פ"ד וע"כ הקשו התוס' שפיר על אביי לשיטתו דמאי נ"מ אי יטעון ראובן או שמעון. וע"כ נראה לפי מה דאיתא בתוס' כתובות דכיון דקיום שטרות דרבנן לא אמרינן פ"ד כדי ליפסול השטר לומר דאנוסין היינו אך לא מחמת ממון רק מחמת נפשות ליפסול השטר וע"ש. ובזה ניחא הא דהקשו שם על רב"ח ועי' שם (דף י"ח ע"ב) דאמר רב"ח ל"ש היכי דכת"י יוצא ממקום אחר אינן נאמנין לומר אנוסים היינו שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אבל אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנין ופריך רבא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכי תימא הני מילי ע"פ אבל בשטר לא והא אמר ר"י עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלא כי אתמר ארישא אתמר דנאמנין דווקא שאמרו אנוסין מחמת נפשות וכו' והקשו דמנ"ל לרבא לומר דאפי' באין כת"י יוצא ממקום אחר אין נאמנים אנוסין מחמת ממון דלא היה צריך לומר רק אפי' דמחמת נפשות אין נאמנין אפי' באין כת"י יוצא ממקום אחר דכיון שהגיד וכו' ולעולם דברישא נאמנין אפי' מחמת ממון וע"כ נראה דהא בהא תליא דהנה בתשובות מהרי"מ איתא דהא בס"ד היה סובר רב"ח דבאין כת"י יוצא ממקום אחר נאמנין אפי' מחמת ממון משום דמשמע דכל אחד מעיד עליו ועל חבירו דאנוסין א"כ נהי דאינו נאמן על עצמו פ"ד ונאמן ע"ח וזה הכל קודם דידעינן דעדים החתומים על השטר דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומשום זה הקיום שטרות רק מדרבנן וא"כ היה סובר דקיום הוא דאורייתא ואמרינן פ"ד לפסול השטר ונאמן עכ"פ ע"ח משא"כ לפי מה דמסיק דנעשה כמי שנחקרה וכו' וקיום רק מדרבנן ואז ל"א פ"ד וממילא דאפי' באין כת"י יוצא ממקום אחר אין נאמנין לומר אנוסין מחמת ממון ובזה ניחא קושית התוס' הנ"ל דיש לומר שפיר דהעדים המקיימין השטר הן קרובים לראובן וכו' ואין לומר דאפי' לנגד שמעון לא יכול לקיימו כמו גבי אילעא וטוביה דעיקר הטעם דל"א פ"ד עי' בתשובות ת"ר דכיון דהרמב"ם סובר דהכשר שטר לאו דאורייתא וע"כ ל"א פ"ד ואמרינן דבטלה כולה והא דהכשר שטר מדרבנן משום דשיטת בעה"מ דעל עדות בכתב ליכא הזמה משום דהזמה חידוש הוא אין לך אלא חידושו רק בהעידו בע"פ ועי' בש"ך ס' ל"ח משא"כ אביי לשיטתו דל"ס דהזמה חידוש הוא ועי' כ"ק וממילא פ"ד ונ"מ שפיר במה דיטעון עמו ראובן:

גם נראה לתרץ קושית העולם הנ"ל דלכאורה תקשה נהי דקיי"ל כרבי דבטלו מבוטל מ"מ בארוסה דליכא משום כ"ז אפי' יהיה זמן יכול לחפות לפי מה דאיתא בראשונים ועי' בר"ן בגיטין פ' הזורק דאיך מתגרשת ע"י ד' אמות והא קנין ד"א הוא קנין מדרבנן ואיך מהני להתיר א"א ותירצו משום דהפקיעו הקידושין למפרע וא"כ יכול לחפות על ב"א דיזרוק לה גט בתוך ד"א שלה ואז הפקיעו הקדושין והיא פנויה מאז ובשלמא בנשואה לא יעשה כן דיהיה ב"ז משא"כ בארוסה ואמאי קאמר בשלמא למ"ד משום ב"א ניחא ולכאורה אמרתי להביא ראיה לזה דע"כ צריכין לומר בד"א דהפקיעו הקידושין דהא איתא בכתובות (דף כ"ב) אמר ר"י שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת וכו' עד דמסיק אביי דאיירי בע"א אומר מת הימנוהו רבנן כתרי וכדעולא ואין דבריו של אחד במקום שנים סיפא עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה תרווייהו בא"א מסהדי והאי דאמר נתגרשה הוי ליה חד וכו' והקשו בתוס' דמשמע שלא ידעינן שהיא א"א כי אם ע"פ א"כ להימן להאי דאמר נתגרשה במיגו דאי בעי שתיק ותירצו דרוצה לפוסלה מכהונה וע"כ אומר נתגרשה והקשו בע"א אומר מת ל"צ לומר משום דהאמינו כתרי כדעולא ת"ל דיש לו מיגו דאי בעי שתיק והכא באומר מת ל"ש דרוצה לפוסלה מכהונה וע"כ נראה דלכאורה תקשה מאי הקשו בתוס' דיש לו מיגו דאי בעי שתיק דלפי מה דקיי"ל בנפל למים שאל"ס דלכתחלה לא תנשא ופסק בתשובות הרדב"ז דאי עברה וניסת ואח"כ מת הבעל אז רשאית לינשא לכתחלה לבעל שלישי וא"כ נ"מ דהיה לה בעל קודם שניסת לזה אשר נפל למים שאל"ס וניסת לזה בדיעבד דקיי"ל דל"ת והשתא מוכרח העד לומר נתגרשה מזה דאז רשאית לינשא לכתחלה לבעל שלישי משא"כ אי שתיק ולא יודעין שהיא א"א א"כ אסורה לינשא לכתחלה מכח בעל הראשון אשר נפל למים שאל"ס אך לפי מה דאיתא בר"ן דהכא ע"כ איירי דנתגרש ע"י ד"א וע"א אומר קרוב לה היה א"כ דכיון דע"כ הפקיעו הקידושין א"כ אכתי אסורה לינשא לכתחלה אפי' לדעת הרדב"ז דדמי כאילו לא ניסת מעולם וע"כ הוצרכו בתוס' לומר דרוצה לפוסלה מכהונה וע"כ אומר שנתגרשה וא"כ בע"א אומר מת נהי דל"ש תירץ התוס' מ"מ יש לומר דנ"מ בהיה לה בעל אשר נפל למים שאל"ס ומוכרח העד לומר מת דאי שתיק נהי דלא ידעינן שהיא א"א מ"מ אסורה לינשא לכתחלה מכח בעל בראשון אשר נפל למים שאל"ס משא"כ השתא דניסת ומת תנשא לכתחלה:

אך עי' שם בר"ן וברמב"ן דתירצו דכיון דכבר תקנו ד"א הוי קנין ממילא מהני גם לדאורייתא ול"צ להפקעת קידושין ונראה דזה תליא בהא דפליגי ר"י ור"ל דר"י סובר דמעות הוי קנין מהתורה ור"ל סובר דמה"ת משיכה קנין ורבא קאמר דמתני' מסייע לר"ל מדקתני נתנה לבלן מעל ואמר רב דווקא בלן דלא מחוסר משיכה אבל מידי דמחוסר משיכה לא מעל עד דמשך וכבר הקשו על ר"י דסובר דמשיכה רק מדרבנן ואמאי לא מעל עד דמשך ותירצו דר"י סובר דכיון דכבר תקנו חכמים משיכה מהני גם למידי דאורייתא דלא מעל עד דמשך ורבא ור"ל סוברים דמידי דרבנן לא מהני לדאורייתא וע"כ לא מעל עד דמשך וע"ש בריטב"א ובתוס' ע"ז. וא"כ לר"י יש לומר דבזרק גט בתוך ד"א ל"צ להפקעת קדושין ומהני ד"א להתיר א"א דכיון דכבר תקנו דחשוב קנין משא"כ לר"ל ע"כ צריכין לומר דהפקיעו הקדושין ולפ"ז קאמר שפיר הגמ' אלא בארוסה בשלמא למ"ד משום ב"א איכא דהא ר"י סובר ב"א ולדידיה לא יכול לחפות ע"י ד"א דכיון דלא הפקיעו הקדושין אלא למ"ד משום פירי דהוא ר"ל ולדידי' נהי בארוסה זנות שכיח מ"מ אפי' יהיה זמן יכול לחפות ע"י ד"א דע"כ הא דמהני בגט משום דהפקיעו הקדושין. ולפ"ז הירושלמי לשיטתו דסובר דר"י סובר כר"ל דמשיכה הוא קנין דאורייתא וממילא ע"כ צריכין לומר דאפיך קמייתא דאל"כ אמאי קאמר למ"ד משום ב"א איכא משא"כ הש"ס דידן סובר דאפיך בתרייתא ודו"ק:

והנה לפי מה דסוברים דהיכי דהפקיעו הקדושין אז מותרת גם לכהן ועי' בתשובות ת"ר ולכאורה קשה מהא דאיתא ביבמות (דף מ"ט) הכא גבי מעוברת חבירו הנשואה לכהן אי עבדינן תקנתא דסגי בהפרשה וכו' וע"ש ולכאורה קשה הא יכול לגרש ע"י הפקעת קדושין או ע"י ד"א או דיבטל שלא בפני השליח כהנ"ל ואז שריא לכהן ולמה צריכין לעשות תקנה דסגי בהפרשה שלא תאסר עליו וע"כ משום דריח הגט עכ"פ חשוב אך נראה דאין ראיה דיש לומר דמש"ה לא עבדינן כן דאז יהיה כל הביאות ב"ז וניחא בזה הא דקאמר הנשואה לכהן ולא נתקדשה לחוד כמו לעיל דקתני ועמדה ונתקדשה במת הולד בתוך שלשים ועי' בתשובו' מש"נ אך בנתקדשה ליכא איבעי דהא יכול לעשות גט ע"י הפקעת קידושין ואז שריא לכהן ומש"ה נקט נשאת לכהן:

וניחא בזה הא דאיתא בסוטה דמעוברת חבירו שותה מפני שיכול להחזירה לאחר זמן וע"כ חשוב ראוי לאישות הקשה בתוס' שם דכיון דאפי' לרבנן דיכול להחזירה מ"מ גט צריכה עד אותו זמן ותקשה באשת כהן דלא יכול להחזירה א"כ לא חשיב ראוי לאישות ואמאי שותה. ונראה דהא התם ע"כ איירי דלא היה ביאה רק חופה לחוד דאל"כ לא הוי מנוקה מעון וא"כ אפי' בכהן יכול להחזירה אע"ג דצריכה גט דיכול ליתן גט ע"י הפקעת קידושין ואז מותרת גם לכהן. אך יש לומר דזה תליא אי ביטול הגט שלא בפני השליח או בפני שנים דאז אי יבטל בפני אחד מדינא לא מהני משום דאין דבר שבערוה פחות משנים. אך לר"ל דסובר דבפני שלשה ואי יבטלו בפני שנים מדינא מהני הביטול ורק מדרבנן לא מהני וצריכין להפקעת קידושין וא"כ אפי' בא"כ יכול להחזירה באופן הנ"ל דכיון דע"כ הפקיעו הקידושין משא"כ לר"י ל"צ להפקעת קידושין רק מדינא לא מהני הביטול וכן ע"י ד"א כבר אמרנו דזה רק לר"ל דסובר דמידי דרבנן לא מהני לדאורייתא וע"כ הא דמגורשת משום דהפקיעו הקידושין א"כ אפי' בא"כ אפי' אי בעי גט יכול להחזירה דיזרוק הגט בתוך ד"א שלה משא"כ לר"י ובזה ניחא מה שהקשה הראב"ד ממתני' דכונס את יבמתו דלא קתני יוציא בגט מפני שהיא יבמה ואי יתן גט נאסרה עליו והקשה בלח"מ דהא תינח לר"ל דסובר דביאת מעוברת לאו שמיה ביאה ואי יתן לה גט נאסרה עליו משא"כ לר"י דסובר דשמיה ביאה ואי יתן לה גט לא נאסרה עליו אכתי תקשה אמאי לא קתני דיוציא בגט אך נראה דר"י הוכיח דהיכי דאיכא איסור דאורייתא ל"ח דיבא עליה וסגי הפרשה בעלמא דאל"כ בא"כ אמאי שותה דכיון דבעינן גט לא יכול להחזירה ולא ראוי לאישות אלא ודאי משום דאיכא איסור דאורייתא דהא היה קינוי וסתירה ל"ח שיבא עליה וסגי בהפרשה דאליבא דר"י ליכא אופן שיתן גט וצריכין להפקיע הקידושין וא"כ לדידיה בלא"ה לא קשה דאמאי לא קתני בכונס את יבמתו דיוציאה בגט דיש לומר משום דאיכא איסור דאורייתא וסגי בהפרשה בעלמא ועיקר קושית הראב"ד לא אזלא רק לר"ל דלדידיה יש לומר דאפי' באיסור דאורייתא בעי גט ומ"מ לא קשה בנשא מעוברת חבירו דשותה ואפי' אי היא אש"כ דיכול ליתן גט ע"י הפקעת קידושין ולדידיה יש לומר תירוץ הראב"ד מפני שהיא יבמה ונאסרה עליו דהוא סובר דביאת מעוברת ל"ח ביאה וא"כ נאסרה עליו:

ובזה יש לומר על דרך פלפול הא דאיתא בסוף נדרים במתני' דנטולה אני מן היהודים דבעל יפר חלקו ואח"כ נאסרה על כל העולם והקשו דהנדר לא חל כלל על כל העולם דאין איסור חל על איסור ותירצו דמיגו דחל על הבעל חל על כל העולם דחשוב איסור כולל והקשו דתקשה לר"ל דסובר בשבועות דבאיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן כולל א"כ אכתי תקשה קושיא הנ"ל לדוכתא דאין איסור חל על איסור וע"כ נראה דהא בשעה"מ הקשה נהי דלא חל הנדר בעת שהבעל קיים מ"מ אח"כ כי פקע איסור א"א חל איסור נדר ודמי לאם נשאל על הראשונה דשניה חלה עליו וה"ה הכא ותירץ דלא דמי דהתם דאי נשאל על הא' דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו וע"כ חל שבועה השניה משא"כ הכא דכיון דלא חל הנדר בעת שהיה א"א א"כ אפי' לכשיגרשנה לא חל יע"ש ולפ"ז אי אמרינן דבכל הגיטין צריכין להפקעת קידושין דאל"כ הא הוי עדות שא"א יכול להזימו דאי יוזמו יכולין לומר דאחרינהו ועיין בפ"י וע"כ משום דחשוב ממון משום הכתובה דנוטלת ובממון הא לא בעינן יכול להזימו וזה רק מדרבנן דהא מה"ת אפי' בממון בעינן עדות שיכול להזימו וע"כ דהכשר הגע משום דהפקיעו לקידושין וא"כ דמי לנדר דעוקר ע"י שאלה למפרע ה"ה בגט דכיון דע"כ צריכין להפקעת קידושין וא"כ ל"צ לומר משום כולל רק דנהי דלא חל הנדר בעודה תחתיו מ"מ חל לאחר גירושין דכיון דע"י הגט נפקע למפרע איסור א"א אך זה לר"ל דמידי דרבנן לא מהני לדאורייתא וצריכין לומר משום דהפקיעו הקידושין משא"כ לר"י דמהני לדאורייתא ול"צ להפקעת הקידושין וא"כ לא דמי לשאלה דעוקר למפרע אך הא ר"י סובר בשבועות דאפי' בא ע"י עצמו אמרינן כולל וא"כ יש לומר משום כולל ואליבא דר"ל דל"ס כולל הא לדידיה ל"צ לטעמא דכולל דיש לומר נהי דלא היה חל בעודה תחתיו חל לאחר הגירושין דכיון דע"כ הפקיעו הקידושין ע"י הגט א"כ דמי לאם נשאל על הראשונה דשניה חלה עליו:

ובזה נראה הא דהקשו על שיטת תה"ד דלא יכול לגרש בלילה דחשוב דין משום הכתובה ואין דנין בלילה והקשו מהא דאיתא במתני' דגיטין נכתב ביום ונחתם בלילה פסול הא נכתב בלילה כשר וקשה הא בעינן שבשעת כתיבת הגט יהיה ראוי לגרש בו ואמאי כשר נכתב בלילה ועיין בשעה"מ וכן הקשו על הסוברים דבעינן בגט ב"ד משום דחשוב דין והקשו מהא דאיתא בערכין ואביי אטו כל דמגרש בב"ד הוא מגרש אלמא דלא בעינן ב"ד וכן משמע מתוס' קידושין דכתבו ואע"ג דאסור לגרש בגט ישן לכתחלה מ"מ חשוב בידו יע"ש ואי בעינן ב"ד לא יזדקק שום ב"ד דכיון דאסור לגרש לכתחלה ועיין בנב"י ובס' ת"ר. וע"כ נראה דהא עיקר סברת תה"ד דחשוב דין משום הכתובה ואע"ג דעיקר הגט הוא רק להתיר איסור א"א ולא משום הממון אך כיון דאי לאו משום הממון הגט אינו חל כלל דחשוב עדות שאי אפשר להזימו והא דכשר הגט משום דחשוב ממון דגובה הכתובה ע"י הגט וע"כ אמרינן דכיון דהכשר הגט רק משום הכתובה ממילא פסול לגרש בלילה דחשוב דין משום הכתובה דכיון דאי לא הכתובה הגט לא מהני כלל ורק הכשר משום הממון ממילא חשוב דין ופסול בלילה ובעי ב"ד ולפ"ז היכי דנכתב בזמנו כתבנוהו דאז יכול להזימו ול"צ לומר דחשוב ממון משום הכתובה ממילא כשר בלילה ולפ"ז יש לומר דמתני' דנכתב ביום איירי דנכתב בזמנו כתבנוהו דאז כשר לגרש בלילה וניחא הא דקאמר מיגו דאי בעי פטר לה בגט ואע"ג דהוי גט ישן דיכול לכתוב בזמנו כתבנוהו ואז ל"צ ב"ד וניחא הא דקאמר אביי אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש דאיירי ג"כ באופן הנ"ל דאז ל"צ ב"ד ולפ"ז יש לומר הא דפליגי אביי ורבא שם דלפי הבעה"מ דסובר דעדות בכתב ליכא הזמה משום דהזמה חידוש הוא וא"כ אפי' אי יכתוב בזמנו כתבנוהו אי אפשר להזימו וע"כ דהכשר הגט משום דחשוב ממון וא"כ לעולם בעי ב"ד וא"כ זה לרבא לשיטתו דסובר דהזמה חידוש הוא וע"כ לעולם בעינן ב"ד משא"כ אביי לשיטתו דסובר למפרע נפסל ל"ס דחידוש הוא:

ועיין ברמב"ן דהקשה דאמאי לא קתני במתני' נכתב ונחתם ביום ונתן בלילה דפסול משום מוקדם והנה לשיטת תה"ד ניחא דהא נתן בלילה בלא"ה פסול אפי' אי מוקדם כשר וניחא בזה קושית התוס' פ' ג' על הא דקאמר קא פסק ותני ל"ש מאירוסין ול"ש מנישואין וכו' דאמאי לא מקשה קושיא זו על מתני' דהכא יע"ש ולפ"ז ניחא דע"כ מתני' דהכא לא איירי בארוסה דא"כ תקשה קושית הרמב"ן הנ"ל דאמאי לא תני דניתן בלינה ונכתב ביום ואין לומר דבלילה לא יכול לגרש דטעם דחשוב דין משום כתובה ובארוסה דליכא כתובה כשר בליל ע"כ דלא איירי בארוסה ואפי' להסוברים דגם ארוסה יש לה כתובה ג"כ ניחא קושית התוס' דהנה בפי' המשנה לרמב"ם איתא דמש"ה מכשיר ר"ש ולא חש משום ב"א משום דבזמן קצר כזה בין יום ללילה ל"ש שיתחדש כמו זה וכבר תמהו עליו דא"כ מאי פריך הגמ' אלא לר"י מ"ט דר"ש דמכשיר נכתב ביום ונחתם בלילה והלא טעמו הוא משום דבזמן קצר ל"ח לזנות ותירצו דהא בתוס' הקשו דאמאי כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ניחוש שמא לא יתן עד תשרי ובתוך כך תזנה ויתן לה בצנעא כדי לחפות ותירצו דמסתמא יתן לה מיד אחר הכתיבה דלא מקדים אינש פרענות לנפשיה ומעתה בנכתב ביום ונחתם בלילה שפיר איכא הך חששא דלא יתן לה עד זמן מרובה ובתוך כך תזנה ויתן לה בצנעא כדי לחפות ול"ש דלא מקדים וכו' ומסתמא יתן לה הגט מיד דהא חזינן דהקדים הכתיבה לנתינה וע"כ דאינו חושש בזה וא"כ נהי דר"ש סובר דזנות בין יום ללילה ל"ש עכ"ז מהראוי ליפסול דנחתם בפסול דבשעת חתימה היה לחוש שמא לא יתן לה הגט עד זמן מרובה ובתוך כך תזנה דלזמן מרובה לכ"ע חיישינן לזנות ולא מקדים ל"ש דהא חזינן דהקדים וכיון דנחתם בפסול שוב אין לו תקנה אפי' אי יתן מיד ותירצו דאי אמרינן דגט הניתן בלילה פסול דחשוב דין ועיין בס' יש"י דמחדש דדווקא אי יש לבעל פירות עד שעת נתינה אז דמי לתחלת דין משום הכתובה והפירות דמפסיד הבעל משעת נתינה אבל לר"ש דסובר דמשעת כתיבה אין לבעל פירות לדידיה אי נכתב הגט ביום יכול ליתן בלילה דכיון דמשעת כתיבה הפסיד הבעל הפירות א"כ כבר היה התחלת הדין ביום ואז לא הוי הנתינה רק גמר דין וגמ"ד יכול להיות בלילה יע"ש:

ולפ"ז יש לומר דמש"ה מכשיר ר"ש משום דל"ש שתזנה בזמן קצר ואין לומר דמ"מ נחתם בפסול דהיה להם לחוש עד זמן מרובה ואין לומר דלא מקדים דהא חזינן דהקדים דליתא דיש לומר דמש"ה הקדים הכתיבה כדי שיכול ליתן בלילה דכיון דר"ש סובר דמשעת כתיבה דאין לבעל פירות חשוב הנתינה רק גמ"ד וכ"ז אליבא דאמת דר"ש סובר דמשעת כתיבה אין לבעל פירות משא"כ בס"ד דהיה סובר דיש לבעל פירות עד שעת נתינה לר"ש וא"כ הוי התחלת הדין בלילה אפי' כי נכתב ביום שפיר פריך לר"י מ"ט דר"ש דמכשיר ואין לומר משום דל"ש זנות בזמן קצר דהא מ"מ נחתם בפסול דשמא לא יתן עד זמן מרובה ואז שכיח זנות ואין לומר דלא מקדים דהא חזינן דהקדים ואין לומר דעשה כן כדי שיכול לגרש בלילה דהא לס"ד דיש לו פירות עד שעת נתינה לא חשוב נתינה בלילה גמ"ד אפי' כי נכתב ביום:

ולפ"ז כיון דאליבא דאמת טעמא דר"ש משום דבזמן קצר ל"ח לזנות וחתימה בפסול ליכא משום דל"ח דלא יתן לזמן מרובה משום דלא מקדים וכו' והא דהקדים דנכתב ביום כדי שיכול ליתן בלילה דחשוב גמ"ד והא תינח בנשואה דאיכא פירות וכיון דנכתב ביום והפסיד הפי' הוי התחלת הדין ביום משא"כ בארוסה דליכא פירות אפי' לר"ש פסול דהא חזינן דהקדים וע"כ דלא איירי בארוסה וע"כ לא פריך על מתני' דהכא דהא ע"כ לא איירי בארוסה:

והנה אי נכתב ביום ונחתם בלילה כשר ע"י שליח למסור לה הגט כמו בנתאחר הנתינה דכשר ע"י שליח ועיין בב"ש סימן קכ"ז ונראה דהא הראשונים הקשו על הא דפליגי רבה ורבא הא דצריך השליח לומר בפ"נ דרבה סובר לפי שאין בקיאין לשמה ועיין בר"ן דהקשה דאמאי חיישינן טפי בלשמה מכמה דברים הפוסלין בגט כמחובר ונכתב ביום ונחתם בלילה ועיין בירושלמי דאיתא שם דצריך השליח לומר בפ"נ היום ובפ"נ היום אך בר"ן איתא וז"ל פסולין הללו לסופרים הם מסורים וסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי וכשחששו בלשמה לאו משום סופר לחוד אלא משום דילמא אכתביה בר מתיא ויהבי' להא דשמיה כשמיה ואע"פ שאין חוששין לשני יב"ש אלא א"כ הוחזקו כיון דאיכא מיעוטא דמיעוטא דספרי דלא גמירי חיישינן יע"ש:

ועיין גם בר"ן שם דפי' דמש"ה סובר רש"י דהא דצריך השליח לומר בפ"נ ובפ"נ דווקא בשליח להולכה ולא שליח לקבלה משום דעיקר הא דצריך לומר בפ"נ הוא משום לעז בעלמא דמדינא אין לחוש ובשליח לקבלה כיון דבעל גומר ומגרש בודאי לא יוצא לעז יע"ש והנה לר"מ דחייש למיעוט לדידיה נהי דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי מ"מ הוי מיעוט גמור וממילא לא אמרינן דהוא רק משום לעז בעלמא רק חששא גמורה דשמא לא נכתב לשמה ואיכא גם חששא דמוקדם דנכתב ביום ונחתם בלילה דלפי מה דאיתא במחברים דאע"ג דקיי"ל דמיעוטא דמיעוטא גם לר"מ ל"ח למיעוט מ"מ היכי דאיכא חזקה בהדי מיעוטא דמיעוטא נעשה מיעוט גמור ועכ"פ לר"מ חיישינן והקשו דא"כ מה קאמר סתם ספרי דדייני וכו' והא מ"מ ע"י החזקה נעשה מיעוט גמור ותירצו דהא קשה דלשיטת התוס' הא דר"מ חייש למיעוט הוא רק מדרבנן א"כ למאי הוצרך לומר לר"מ משום דסתם ספרי וכו' והוי מיעוטא דמיעוטא נהי דחשוב מיעוט גמור הוא רק מדרבנן וממילא משום עיגונא אקילו רבנן אך באמת דהיכי דאיכא חזקה ר"מ מדאורייתא חושש למיעוט וע"ז משני דסתם ספרי וכו' וא"כ נהי דע"י החזקה נעשה מיעוט גמור מ"מ הוא רק מדרבנן ואקילו משום עיגונא:

ולפ"ז לרבנן אע"ג דנעשה מיעוט גמור ע"י החזקה מ"מ לא הוי רק משום לעז בעלמא דהא לא חיישי' למיעוט משא"כ לר"מ נהי דחשוב מיעוטא דמיעוטא מ"מ ע"י חזקה נעשה מיעוט גמור ולא הוי משום לעז בעלמא וממילא אפי' שליח לקבלה צריך לומר בפ"נ דמה בכך דגומר ומגרש וגם לדידיה צריך לומר בפני משום מוקדם דל"ש לדידיה דכיון דפסולין הללו לסופרים הם מסורים וסתם סופרי מיגמר גמירי ולפ"ז ניחא קושית התוס' (דף ג') ד"ה דתנן דהקשו דהכא משמע דלא מתוקמא כר"מ משום דר"מ לא בעי כתיבה לשמה ולקמן תניא בהדיא המביא גט ממדה"י נתנו לה ולא אמר בפ"נ ובפ"נ יוציא וכו' ע"ש ולפ"ז י"ל דהא דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ משום מוקדם דכיון דאליבא דר"מ איכא חששא גמורה דע"י החזקה נעשה מיעוט גמור ומה בכך דסתם סופרי מיגמר וכו' ולדידיה ל"צ לומר כשחששו לשמה לאו משום סופר לחוד דכיון דחששא גמורה היא וממילא צריך לומר בפ"נ משום מוקדם כשיטת הירושלמי הנ"ל:

וגם לפי מה שכתבו דמש"ה לא אמרינן טעמא דירושלמי משום מוקדם משום דמוקדם כשר ע"י שליח וכבר אמרנו דאליבא דר"מ דלא הוי משום לעז גם שליח לקבלה צריך לומר בפ"נ וא"כ יש לומר דהתם איירי בשליח לקבלה דאז צריך לומר בפ"נ ובפ"נ משום דמוקדם דהא דכשר מוקדם ע"י שליח זה בשליח להולכה דווקא ולא שליח לקבלה:

אך יש לומר דהא נסתפקו דלסברת הר"ן דשליח לקבלה ל"צ לומר בפ"נ משום דהוא רק לעז לחוד ונסתפקו דיש לומר דזה לטעמא דרבה משום דאין בקיאין לשמה וע"כ כיון דהתם סופר מיגמר וליכא רק משום לעז וע"כ שליח לקבלה ל"צ לומר משא"כ לטעמא דרבא משום קיום וכיון דזה הוי חששא גמור דהא הרבה סוברים דטענינן מזויף עבור יתומים אלמא דחששא גמורה היא ולפ"ז אפשר דאפי' שליח לקבלה צריך לומר והוכיחו דאין חילוק והביאו ראיה לזה מהא דאיתא שם דמקשה על רבה מהא דקתני המביא גט ממדה"י ואינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו והוינן בה מאי ואינו יכול לומר אילימא חרש חרש בר איתויי גיטא הוא ואמר ר"י כגון דנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפ"נ עד שנתחרש ואי אמרינן לטעמא דרבא אפי' שליח לקבלה צריך לומר בפ"נ דא"כ למה משני ר"י כגון דנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק דזה דוחק דהרי צריך לומר בפ"נ תוך כ"ד ויותר הוי ליה לאוקמא בשליח לקבלה ובשעה שבא הגט לידו היה פקח ועד שבא לכאן נתחרש וזה שכיח יותר אלא ודאי משום דבשליח לקבלה לא היה צריך אפי' להתקיים בחותמיו:

ובזה אמרתי לתרץ קושית הרשב"א למאי הביא המקשין הא דר"י דקושית הגמ' על רבה בלא"ה קשה ולפ"ז ניחא דבלא"ה יש לומר דאיירי בשליח לקבלה דליכא חששא משום לשמה דכיון דהוא רק משום לעז ובשליח לקבלה דגומר ומגרש ליכא לעז ומ"מ קיום צריך אפי' בשליח לקבלה דלחששא דמזויף דחששא גמורה היא אין חילוק ועכ"פ על רבה לא קשה מש"ה מייתי הא דר"י דשמעינן דאפי' לחששא דמזויף א"צ לומר בפ"נ וממילא לא היה צריך לקיום וע"כ דאיירי בשליח להולכה וע"כ קשה על רבה דמ"מ אין בקיאין לשמה ומה מהני דיתקיים בחותמיו ועכ"פ אמרינן דאפי' לרבא דחששה גמורה הוא שליח לקבלה ל"צ לומר בפ"נ וה"ה לר"מ אפי' שליח לקבלה צריך לומר וא"כ הדרי קושית התוס' לדוכתא ובלא"ה דוחק לומר דאיירי בשליח לקבלה מדקתני ונתנו לה:

וע"כ נראה דהנה הרבה מתרצים דמש"ה לא קאמר משום מוקדם משום דע"י שליח כשר מוקדם והנה מירושלמי נראה דאפי' ע"י שליח פסול דחזינן דצריך השליח לומר בפ"נ היום ועיין בס' א"מ דמתרץ וז"ל דודאי הא דאמרינן דגיטין הבאין ממדה"י קלא אית להו היינו דווקא לדידן דקיי"ל כר"י משום ב"א וכיון דזוכרין יום המסירה ממש תו ליכא למיחש משום זנות דהא קטלינן לה על שזינתה קודם המסירה וכן לענין פירות ליכא למיחש מידי לר"י דכיון דסובר דיש לבעל פירות עד שעת נתינה והרי העדים מעידים על יום המסירה אבל לר"ל דסובר משום פירות ונכתב ביום ונחתם בלילה פסול הוא משום פירות דבין כתיבה לחתימה דמפסידי לקוחות שלא כדין דרבנן סוברים דמשעת חתימה מפסיד פירי ויהיו סוברים שנחתם ביום הכתיבה לדידי' ליכא תקנה ע"י שליח דנהי דיזכרו יום המסירה הא לא איכפת לן יום המסירה דעיקר הפסול הוא משום איחור החתימה מהכתיבה ויהיו סוברים שנחתם ביום הכתיבה נמצא דזכירות יום המסירה אין מעלה ולכך פסול אפי' ע"י שליח והירושלמי לשיטתו דסובר משום פירי דאפיך קמייתא וע"כ סובר דצריך השליח לומר בפ"נ היום משום לדידיה פסול מוקדם אפי' ע"י שליח יע"ש.

ולפ"ז לפי מה דסוברים דמש"ה יש לבעל פירות עד שעת נתינה הוא משום דקיי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי אבל לר"מ דסובר דעידי חתימה כרתי אז מפסיד הפירות משעת חתימה וא"כ לר"מ פסול נכתב ביום ונחתם בלילה אפי' ע"י שליח וממילא צריך לומר בפ"נ היום ובפ"נ היום וניחא קושית התוס' דמש"ה פסול בלא אמר בפ"נ וכו' משום מוקדם דכיון לדידיה לא מהני אפי' ע"י שליח. ועכ"פ נתבאר בנתאחר החתימה אי כשר ע"י שליח תליא בפלוגתא דר"י ור"ל הנ"ל:

והנה המחברים כתבו דכל היכי דהגט זכות לה ושייך לומר עידיו בחתומיו זכין לו כגון במקום יבום אז לכ"ע מפסיד הבעל פירות משעת חתימה ועי' בס' א"מ ובס' יש"י. ולכאורה קשה מההיא מעשה הנ"ל דש"מ דמקשה הגמ' חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה וקשה הא התם הוי במקום יבום ומשעת חתימה שוב אין לו פירות:

והנה אי גט מאוחר כשר כתב' דתליא דלמ"ד משום ב"א אז מאוחר פסול אך למ"ד משום פירות אז מאוחר כשר. ולפ"ז הא דכתבנו דכל הגיטין חשוב עדות שא"א יכול להזימו דיכולין לומר אחרינהו וכו' זה למ"ד משום פירות דאז כשר מאוחר אז יכולין לומר דאחרינהו וחשוב עדות שא"א יכול להזימו משא"כ למ"ד משום ב"א דאז פסול מאוחר ל"ש לומר דחשוב עדות שא"א יכול להזימו דיכולין לומר דאחרינהו דכיון דמאוחר פסול וא"כ ל"צ לומר דחשוב ממון משום הכתובה וממילא ל"צ להפקעת קידושין. ובזה ניחא קושית שעה"מ הנ"ל על ר"ל דסובר דל"א איסור כולל בבא עי"ע ממתני' דנדרים דנטולה מן היהודים דאין איסור חל על איסור דאליבא דר"י פסול מאוחר ול"צ להפקעת קידושין ולא דמי לאי נשאל על הראשונה דשניה חלה עליו דהתם שאני דעוקר מעיקרו הוא סובר איסור כולל אפי' בבא עי"ע ואליבא דר"ל דכיון דסובר משום פירות ומאוחר כשר וע"כ משום דהפקיעו הקידושין ואם כן דמי לאי נשאל על הראשונה דעל ידי הגט נעקר הקידושין למפרע:

ובזה ניחא סוגיא דגיטין (ד' פ"א) במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי דב"ש סובר דאינה צריכה גט שני וב"ה סובר דצריכה גט שני ומוקי ר"י הפלוגתא כשראוה שנבעלה דב"ש סובר דאדם עושה בב"ז והקשה בתוס' דהא ביבמות פ' ב"ש מפרש ר"י ורבה דטעמא דב"ש דאין ממאנין אלא ארוסות משום דאין אדם בועל ב"ז והקשה הב"ש דלפי מה דאיתא לעיל פלוגתא דב"ש וב"ה דב"ש סובר דאדם פוטר את אשתו בגט ישן וב"ה אוסרין ומפרש בירושלמי דב"ש לשיטתו דסובר דלא יגרש אלא במצא ערות דבר א"כ מזוהמת היא בעיניו ולא בא עליה וב"ה לשיטתו וא"כ יש לומר דמש"ה סובר ב"ש דבועל ב"ז משום דאפי' אי בעל לשם קידושין עביד איסורא דאסורה עליו משום סוטה וע"כ נראה דהא הקשו על הירושלמי דכיון דבעבר וגירש בלא ערות דבר מגורשת אפי' לב"ש וא"כ איך שייך לומר דב"ש לשיטתו דילמא עבר וגירש וא"כ אינה מזוהמת וע"כ נראה לומר דהיכי דלא נכתב בגט בזמנו כתבוהו דאז הכשר הגט רק מדרבנן משום דחשוב עדות שאי אפשר להזימו וא"כ יש לומר דלא מועיל עבר וגירש דבמקום איסור לא תקנו רבנן ועי' במל"מ דמשכ"מ לא"י לא קני דבמקום איסור לא עשו תקנה וה"ה הכא וע"כ שפיר קאמר בירושלמי דכיון דבמקום איסור לא עשו רבנן תקנה וע"כ דגירש ע"י שמצא ערות דבר וע"כ שפיר ב"ש לשיטתו דהא לא מועיל עבר וגירש משא"כ ר"י לשיטתו דסובר ב"א ופסול מאוחר והכשיר הגט מדאורייתא ומהני עבר וגירש וא"כ ל"ש לומר דמש"ה בועל ב"ז משום דע"כ גירש ע"י ע"ד דליתא דילמא עבר וגירש. וע"כ שפיר הקשה בתוס':

והנה לפי שיטת הירושלמי דאפיך קמייתא וממילא לר"י כשר מאוחר משא"כ לר"ל ובזה ניחא קושית התוס' גיטין (ד' ה') ד"ה בשניסת דהקשה לר"י דמשמע דסובר כרבה לפי שאין בקיאין לשמה היכי משני הך ברייתא דהכא דאי משני לה בשניסת א"כ ליחשביה בהדי ג' גיטין דהא ר"י אית ליה דבג' גיטין נמי לא תצא וע"ש:

ונראה דהא בפ"י הקשה מאי מקשה על רבה לוקמא באלם והא בתוס' לעיל ד"ה אילימא חרש כתבו ולא בעי לומר דאיירי באלם דא"כ הוי ליה למימר ולא אמר וא"כ הכא דקתני ולא אמר יש לומר דאיירי באלם דמטעם לשמה סגי שיכתוב בפ"נ לשמה אך מטעם קיום לא מהני בכתב וע"כ קתני יתקיים בחותמיו

אך לפי שיטת הר"ן בקיום דכיון דהוא מדרבנן אפי' אלם דאינו ראוי לבילה מהני ע"פ כתב ועי' בש"ך ס' מ"ו ובריב"ש ניחא קושיא הנ"ל דאי איירי בפ"נ בכתב א"כ גם לענין קיום סגי בזה ואמאי קתני יתקיים בחותמיו אך יש לומר דכיון דלמ"ד משום פירות דאז כשר מאוחר ויכולין לומר אחרינהו והכשר הגט רק מדרבנן א"כ ל"ש לומר דסגי בקיום בכתב משום דקיום רק מדרבנן ואוקמא על דאורייתא דהא מדאורייתא לא מהני משום דחשוב עדות שא"א יכול להזימו וא"כ לר"י לשיטתו דסובר משום פירות לשיטת הירושלמי ל"צ לומר דאיירי בניסת רק דאיירי באלם דלענין לשמה סגי בכתב משא"כ לענין קיום וקושית הגמ' אזלא אי מאוחר פסול והיינו למ"ד משום ב"א:

ולכאורה יש לומר דאפי' אי סגי בקיום ע"פ כתב מ"מ בפני נכתב ע"פ כתב למ"ד לפי שאין עדים מצויין לקיימו לא מהני דהא הא דהמנינן לשליח כשאמר בפ"נ למ"ד משום קיום הוא רק משום דמה"ת ל"צ קיום ומשום עיגונא אקילו רבנן וא"כ תו לא מקילינן שקיום בפני נחתם יהיה ע"פ כתב מה"ט דמה"ת ל"צ קיום דתרי קולא לא מקילינן דסגי בשליח לחוד וע"פ כתב:

ולפ"ז ניחא מה שהקשו על הריב"ש דמיקל קיום ע"פ כתב אפי' באלם דאינו ראוי לבילה ופסק דאלם פסול להביא גט דאינו יכול לומר בפ"נ אע"ג דיכול לומר ע"פ כתב אלמא דסובר דלא מהני קיום ע"פ כתב. אך לפ"ז דבפ"נ שאני דתרי קולא לא מקלינן. אך קשה דאמאי לא קאמר דאיכא בינייהו בין רבה לרבא לענין זה דלטעמא דלשמה סגי בכתב משא"כ לרבא ועיין בגיטין פרק מ"ש דפריך הגמ' מהא דקתני כך בודקין לשטרות ומשני בעדות אשה דאקילו רבנן ואמאי לא משני לענין קיום דמהני בכתב אפי' באלם לשיטת הריב"ש:

והנה שיטת הרמב"ם דהכשר שטר לאו דאורייתא משום מפיהם ולא מפ"כ ועיין בס' ב"מ דפי' דהא שיטת בעה"מ דעדות בכתב ליכא הזמה ומה"ת בעינן עדות שיכול להזימו וע"כ מה"ת פסול רק מדרבנן דלא בעינן יכול להזימו כשר השטר וקשה מהא דאיתא בכתובות (דף כ') דמסיק ר"נ אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ופי' רש"י והא דקתני אין נאמנים לא למיגבי ביה אלא לענין תפיסה וכיון דבדין מרומה אפי' בממון בעינן יכול להזימו וזה ידוע דתו"ת המכחישין זא"ז חשוב דין מרומה וע' בתומים ס' ל' וא"כ אמאי מהני תפיסה ע"י עידי השטר הא חשוב אי אפשר להזימו לשיטת בעה"מ ורק בממון לא איכפת לן והכא דהוי דין מרומה אפי' בממון בעינן יכול להזימו:

ולפי שיטת בעה"מ ניחא הרמב"ם דסובר דמלך חייב בקרבן שה"ע ובמתני' איתא בהדיא דמלך אינו בשה"ע ונראה דהא בתומים הקשה דמשכחת דגם מלך מחויב להעיד ע"פ כתב ומתרץ דמלך חשוב אינו ראוי לבילה להגיד ע"פ אך תקשה דהא משכחת בעדות נשים דמהני אפי' באלם דאינו ראוי לבילה ע"פ כתב וממון חשוב משום הכתובה אך דהא קשה איך מהני עדות בכתב בעדות נשים הא הוי עדות שאי אפשר להזימו לשיטת בעה"מ. אך אין בודקין עידי נשים בדו"ח ור"ע לשיטתו דסובר דבודקין ולא מהני בכתב משא"כ לדידן דאין בודקין בדו"ח משכחת דגם מלך מחויב בעדות נשים ע"פ כתב. ונפשוט מה שנסתפקו בתרי ותרי וחד כת נאמנין רק מדרבנן אי אמרינן דהכת דנאמנין מדאורייתא נאמנין יותר ומסוגיא הנ"ל נפשוט דאין חילוק דאל"כ אמאי מהני תפיסה הא עידי השטר נאמנין רק מדרבנן דחשוב עדות שא"א יכול להזימו אלא ודאי דאין חילוק. והנה לשיטת ר"ת דהכשר שטר הוא מדאורייתא משום דראוי לבילה וקשה לכאורה מהא דכל השטרות העולים בערכאות של עבודת כוכבים וכו' ועיין ברא"ש דכתב דאע"ג דאמרינן דלא מרעי נפשייהו אבל עדות בע"פ מרעי נפשייהו וא"כ אינו ראוי לבילה לעדות ע"פ ופסול משום ולא מפי כתבם:

והנה הרבה סוברים דאפי' למ"ד משום ב"א כשר מאוחר והקשו דהא יכול לחפות על ב"א ונראה דהא בתוס' הקשו איך יכול לחפות דאוקמא על חזקת א"א ותירצו כיון שהיא גרושה לפנינו והקשו דהא חזקה דמעיקרא עדיף ועיין בפ"י לפי הרשב"א שהובא בהר"ן בחולין לענין סירכא דכל היכי דאי אפשר לו דברגע זו יצאת מחזקתה איתרע חזקה דמעיקרא וחיישינן שמא מכבר הוא כן וה"ה הכא דאי אפשר לומר דעד עכשיו היתה א"א רק דברגע זו נתגרשה דא"כ היה קול לדבר וע"כ מספקינן מקמי הכי דנתגרשה מכבר ולפ"ז במאוחר דכיון דקיי"ל דאין העדים מוציאין קלא רק מזמן שנכתב בו ולפ"ז אין יכול לחפות במאוחר דאוקמא על חזקת א"א ועד עכשיו היא היתה א"א וקלא ליכא במאוחר דעדים אכתי אין מוציאין קלא:

והנה שיטת רש"י על הא דקאמר דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ופי' רש"י דכי אתיא למיטרף צריכה להביא ראיה אימתי מטי גיטך לידך ובתוס' הקשה מהא דאיתא בב"מ במוציא גט אשה דכי אתיא למיטרף אמרינן אייתי ראיה ומשמע דווקא בנפל דאיתרע אבל לא נפל ל"צ להביא ראיה יע"ש ונראה דאמאי צריכה להביא ראיה ול"א חזקה דלא מקדים אינש פורענותא וכו' וע"כ דחזקה זו לא עדיף מרוב ולא אזלינן בממון בתר הרוב אך לפ"ז סגי בעדות כ"ד דהיינו להעיד מה שראו בקוטנן ועיין בכתובות פ"ב דמהני עדות כזו שראו בקוטנן שיצאת בהינומא משום דרוב נשים בתולות נשאת מהני עדות כזו וה"ה הכא דאיכא חזקה דלא מקדים מהני עדות כזו אפי' לרש"י משא"כ בנפל דאיתרע לא מהני עדות כזו רק עדות גמור ובאמת הרבה סוברים דל"ס על חזקה דלא מקדים רק לענין זנות משום דבלא"ה זנות ל"ש משא"כ לענין פירות ועיין בס' א"מ ובזה ניחא ג"כ קושית העולם דלכאורה תקשה דכיון דבארוסה זנות שכיח א"כ תקשה אמאי קאמר בשלמא למ"ד משום ב"א איכא דהא הגמ' פריך כתביה ואותביה בכיסתא ומשני לא מקדים וכו' וזה תינח בנשואה דל"ש זנות סמכינן על זה דלא מקדים משא"כ בארוסה אך לר"י יש לומר דגם בארוסה ל"ש זנות ומ"מ תקנו זמן דהא תקנו אפי' בנשואה דבודאי ל"ש זנות וא"כ שפיר פריך על ר"ל דאין לומר דבארוסה מודה דשכיח דא"כ מה הועילו בתקנתן דקשה כתביה ואותביה בכיסתא ולא מקדים ל"ש דכיון דשכיח זנות בארוסה לא סמכינן על זה ועיין בתוס' דהקשה לר"י איך כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו וניחוש שמא כתב ליתן בניסן ותירצו דכיון דגט בעי עידי מסירה וכו' והקשו וז"ל וא"ת לר"י איך כותבין גט לאיש ניחוש שמא תזנה ויתן לה בצנעא כדי לחפות ותירצו דלא מקדים וכו' ואמאי לא תירצו התוס' על קושיא הראשונה דלא מקדים אלא משום דמתחלה הקשו לפסידא דלקוחות ובזה לא מהני טעמא דלא מקדים דלא סמכינן על הך חזקה רק לענין זנות משום דנ"ש ועיין בא"מ וקשה לפי מה שהקשה בתוס' דבזה"ז אמאי תקנו זמן ותרצו שלא יחפה על בניה ממזרים וכיון דזנות בלא התראה שכיח א"כ אכתי תקשה אמאי כותבין גט לאיש ליחוש שמא תזנה ויתן בצנעא כדי לחפות על בניה ממזרים דכיון דזנות בלא התראה שכיח א"כ לא סמכינן על חזקה דלא מקדים וכו':

גם נראה דמש"ה סובר הירושלמי אפיך קמייתא דלשיטתו אזיל דהנה בטור אה"ע ס' קכ"ז איתא דהשתא דתקנו זמן אם תאמר דכבר נתגרשה בגט שאין בו זמן צריכה להביא ראיה והקשה הב"ח דאמאי הוסיף הטור טעם אחר דהא בש"ס כבר אמרו דאהני דלכתחלה לא תנשא ועוד היכי קטלינן מספק אם לא הביאה ראיה ועי' בס' ש"ש דכתב לתרץ דהא בתוס' הקשו דאיך יכול לחפות דאוקי על חזקת א"א ותירצו כיון שהיא גרושה לפנינו ועוד דאוקמא על חזקת כשרות והך שני תירוצא חדא הוא דהא חזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא ובריב"ש איתא דעדים שהעידו בפני ב"ד ובאו עדים והעידו עליהם שעברו עבירה ולא נודע מתי אוקמו לעדים בחזקת כשרות ואמרינן דהשתא הוא דנפסלו וא"כ כי חתמו א"ע על גט שאין בו זמן דכיון דאין העדים רשאין לחתום על גט שאין בו זמן כמו בחתמו על מוקדם א"כ נעשין פסולין דכיון דחכמים תקנו שלא יחתמו על אין בו זמן וא"כ כשנסתפקו מתי נכתב הגט או קודם הזנות או לאחר הזנות ראוי לומר דאוקמי על חזקת א"א ואי משום חזקת כשרות של האשה הא כיון דכבר תקנו זמן ואהני דלכתחלה ל"ת א"כ אין העדים רשאין לחתום בלא זמן ואי חתמו נפסלין וא"כ נגד חז"כ של האשה איכא חז"כ של העדים ואמרינן דהשתא חתמו על גט בלא זמן והשתא הוא דנפסלו ומש"ה לפי מה שאמרו בש"ס אהני דלכתחלה ל"ת והעדים חתמו בפסול ומש"ה צריכה לברר ובאם לא קטלינן מחמת חזקת א"א וע"ש:

ולכאורה קשה דהא בתוס' הקשו דבזמן הזה למה תקנו זמן ותירצו שלא יחפה על בניה ממזרים וא"כ לפי מה דאיתא בב"ש ס' ד' דחשבינן גם זה לספק שמא זינתה עם א"י דאז הוולד כשר וע"ש וא"כ אכתי תקשה דלמה בזה"ז צריכין זמן ואין לומר שלא יחפה על בניה ממזרים דתקשה קושית הגמ' דיגרשה בגט בלא זמן ואין לומר דאז ליכא חזקת כשרות דאשה דאיכא חזקת כשרות דעדים וא"כ אוקמא על חזקת א"א והשתא נתגרשה דליתא דלנגד הבנים איכא שמא כבר נתגרשה ושמא מא"י והנה לפי מה דאיתא בתשובות ח"ס להקשות הלא הוי שם אונס חד הוא דשמא הוא ממזר או לא וכתב דס' אחד מתיר יותר מחבירו דאי מא"י נהי דכשר לקהל אבל עכ"פ פגום לכהונה משא"כ אי מישראל וכבר נתגרשה וע"ש דכתב דכיון דהפנויות לא טבלו לנדתן וא"כ אפי' אי הוא מישראל ולאחר גירושין נמי בן נדה הוי והוא פגום וא"כ ליכא ס"ס וע"ש ובזה היה נראה לתרץ קושית הרא"ש דאמאי לא היה תחלת התקנה שלא יחפה על בניה ממזרים וע"כ נראה דבזמן המקדש שאז גם הפנויות טובלות לנדתה משום טהרות א"כ איכא ס"ס הנ"ל שמא מא"י וס' אחד מתיר יותר לענין שפגום לכהונה וא"כ מה מהני דתקנו זמן דאכתי יכול לכתוב גט בלא זמן וע"כ היה התקנה משום ב"א והשתא נהי דליכא מיתה איכא משום יחפה על בניה ממזרים דליכא ס"ס דאין ס' אחד מתיר יותר דהשתא לא טובלת לנדתה ואם כן אפי' לישראל נבעלה פגום לכהונה. ולפ"ז ע"כ ראיה דאפיך קמייתא ור"י סובר משום פירות דאל"כ אמאי לא קאמר דתקנה היה מיד שלא יחפה על בניה ממזרים. ואין לומר דאז איכא ס"ס וס' אחד מתיר ליתא דהא ר"י דסובר ביבמות דא"י הבא ע"ב ישראל הוולד ממזר וליכא ס"ס וע"כ דר"י סובר משום פירות ויותר נראה דהא כתבו בתשובות על ס"ס הנ"ל דחשוב ס' אחד בגופו וס"א בתערובות דשמא מא"י אך בב"ש איתא דבמידי דרבנן מהני ס"ס כזה וכיון דס' ממזר שרי מהתורה חשוב ס"ס וא"כ כיון דאיתא בירושלמי דס' ממזר אסור מהתורה ליכא ס"ס דחשוב ס' אחד בתערובות וא"כ אמאי לא היה תחלת התקנה משום שמא יחפה על בניה ממזרים וע"כ דר"י סובר משום פירות וסת ירושלמי הוא ר"י:

ולכאורה תקשה דתירצו דבודאי לא יעשה לחפות ע"י שיבטל לא בפני השליח כדי שלא יהיו הביאות ביאת זנות וקשה דלפ"ז ממילא לא יכתוב גט בלא זמן דהא הוי אי אפשר להזימו וע"כ דחשוב ממון משום הכתובה וע"כ דהפקיעו הקידושין ויהיה ב"ז וזה לא יעשה להרשב"א:

זמן גרמא

הנה ידוע דקיי"ל דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ואף עפ"כ באכילת מצה חייבין ועי' בפסחים (דף מ"ג) דילפינן מדכתיב לא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה והני נשי הואיל וישנן בבל תאכל חמץ ישנן במצות אכילת מצה. ועי' בס' ש"א דהקשה על הא דאיתא בפסחים (דף כ"ח) פלוגתא דר"י ור"ש דר"י סובר דעובר ומסיק דהיקש הנ"ל לקובעו חובה בזה"ז כמו דאיסור חמץ הוא אפי' בזה"ז ה"ה מצה ור"ש יליף לקובעו חובה מבערב תאכלו מצות וקשה דהיכי יליף ר"י לקובעו חובה מהך היקשא הא צריכין לחייב נשים באכילת מצה אע"ג דזמן גרמא הוא:

ונראה לפי מה דאיתא בקידושין (דף ל"ה) דפריך הגמ' אלא לר"י דסובר דשני כתובים מלמדין מאי איכא למימר דמנ"ל דפטורות מעשה דזמן גרמא ומשני משום דהוי מצה שמחה והקהל ג' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין לדברי הכל וא"כ ניחא קושית הש"מ הנ"ל דלר"י דסובר דשני כתובים מלמדין מהראוי לחייב בכל מצות עשה שהזמן גרמא אך משום דהוי שלשה כתובים וע"כ שפיר יליף ר"י מהך היקשא לקובעו חובה בזה"ז דאין לומר דצריכין לחייב נשים באכילת מצה דה"א דנשים פטורות משום דחשוב ז"ג דליתא דאי לא נכתב במצה דנשים חייבות בודאי הוי ידעינן דנשים חייבות לר"י לשיטתו דאז הוי הדין בכל מצות עשה שז"ג נשים חייבות דליכא רק שני כתובים ולר"י מלמדין ולפ"ז לדידן דאין מלמדין ולא ידעינן דנשים חייבות רק מהיקשא א"כ לא ידעינן לקובעו חובה רק מקרא מבערב תאכלו מצות וניחא הרמב"ם דיליף לקובעו חובה מבערב תאכלו מצות והקשו דכיון דפסק כר"י דעובר על לפ"ז א"כ שמעינן לקובעו חובה מהיקשא ועי' בלח"מ ולפי הנ"ל ניחא דבעינן היקשא לחייב נשים אע"ג דז"ג הוא דהא לדידן אין מלמדין בש"כ:

והנה בעשה שז"ג אי אשה מותרת לעשות המצוה אף ע"ג דפטורה עי' בעירובין דתליא בפלוגתא אי נשים סומכות רשות או לא דר' יוסי ור"ש ס"ל דנשים סר"ש אע"ג דפטורה וה"ה ענין הנחת תפילין באשה תליא בפלוגתא זו וע"ש (ד' צ"ו) דהוכיחו מדחזינן דמיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו חכמים אלמא קסבר דשלא זמן גרמא הוא ומדחי דילמא סבר לה כר' יוסי דנשים סומכת רשות וע"ש ברש"י ד"ה ולא מיחו חכמים דהוי כתוספות על דברי תורה וע"ש בתוס' דהקשה על רש"י דהא שמעינן ליה לרבא דלעבור שלא בזמנו בעי כוונה ולגבי אשה דלא מחייבה הוי כשלא בזמנו דכיון דלא מיכווני לה לא עברה וע"כ כתבו דטעמא דאסורה משום דתפילין צריכין גוף נקי וע"ש והנה לפ"ז לאביי דסובר בראש השנה דאפי' שלא בזמנו לא בעי כוונה וע"כ מקשה שם הישן בשמיני בסוכה ילקה א"כ לדידי' יש לומר דבכל עשה שז"ג אי מקיימת עברה על ב"ת ואע"ג דחשוב שלא בזמנו:

ובזה נראה לתרץ הרמב"ם הלכות חגיגה ועי' במס' חגיגה (דף ד') ת"ר זכור להוציא הנשים זכורך להוציא טומטום ומקשה טומטום ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא אמר אביי כשבציו מבחוץ והרמב"ם השמיט זה ותמהו עליו וע"כ נראה דהא בס' ש"א הקשה מאי פריך איצטריך קרא למעוטי ספיקא דה"א דספק דאורייתא לחומרא ותירץ דאי יהיה חייב מספק יהיה ספק איסור משום איסור ב"ת יע"ש וזה הכל לאביי לשיטתו דסובר דאפי' דלא בזמנו איכא משום ב"ת אע"ג דלא מכוין וא"כ ל"ש לחייב מספק דאיכא ס' איסור להיפך דשמא הוא פטור ועובר על ב"ת וע"כ הוכיחו דע"כ אפי' כשבציו מבחוץ משא"כ לדידן דליכא ב"ת שלא בזמנו יש לומר כשבציו מבחוץ חייב ולא קשה קושית הגמ' איטצריך קרא למעוטי מספק דה"א דסד"א לחומרא ואין לומר דהא הרמב"ם סובר דס' שרי מהתורה ליתא דזה רק בל"ת ולא בעשה ועי' בס' ש"א דהקשה דאמאי הוי לאו דב"י לאו הניתק לעשה דהא הלאו כולל יותר מעשה דלאו דב"י הוא אפי' בנשים ועשה דתשביתו אינה בנשים דז"ג הוא כמו לאו דתמורה דל"ח ניתק לעשה משום דלאו הוא אפי' בציבור ושותפין משא"כ העשה לשיטת הרמב"ם ועי' בס' מק"ח דמחלק דנהי דאין מצווין להשביתו משום דז"ג הוא מ"מ ודאי אי השביתו ושרפו תקנו את הלאו דב"י ובשלמא בתמורה דא"א לקיים העשה בציבור ושותפין דאין תמורתן תמורה וע"ש:

אך נראה דתליא אי נשים ס"ר או לא דאי אמרינן דבכל עשה שזמן גרמא יכולה לעשות ולא עברה על ב"ת אז יש לומר דלא דמי לתמורה משום דנהי דפטורה מ"מ אי השביתו ושורפו תקן את הלאו משא"כ למ"ד דאין סומכות רשות ולשיטת רש"י הוא משום ב"ת וכיון דעבדה איסור בזה דתשביתו בודאי לא תקן הלאו ובפרט דחשוב מה"ב ולא קיים המצוה וממילא ליכא תקון לאו ודמי לתמורה וממילא דל"ח ניתק לעשה:

ובזה ניחא קושית הש"א על הסוברים דחשוב ניתק לעשה וממילא אי בטילו לעשה דתשביתו כגון לר"י דסובר דהוא בשריפה משכחת ביטלו לעשה כגון שלא שרפו רק דזרקו לים ובזה לא קיים העשה ולוקה דהא ביטלו להעשה משא"כ לרבנן דסוברים דבכל דבר יכול להשביתו א"כ לעולם לא משכחת ביטלו להעשה דכל מה שעושה לבער מהעולם מקיים העשה וא"כ לעולם לא משכחת מלקות וא"כ תקשה איך יליף ר"י דבשריפה מקו"ח מנותר והא עי"ז שתאמר דהוא בשריפה משכחת מלקות בביטלו כגון שלא שרפו א"כ תקשה דאין עונשין מהדין וע"ש:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה