חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ו
ויתור במודר הנאה
עי' בר"ן בנדרים פ' השותפין דהקשה על הא דקיי"ל כראב"י דשותפין שנדרו הנאה זה מזה דמותרין ליכנס לחצר הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה וע"ש והנה לפי מה דאיתא בב"ב פ' חז"ה דאליבא דמסקנא ספק הוא אי אדם מקפיד על ד"ר אי לא ואזלינן לחומרא וע"כ אוסר ת"ק ליכנס לחצר וע"כ נהי דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה זה אינו רק מחמת ספק אי יש ברירה אי לא דמש"ה בדרבנן יש ברירה ועי' ביש"ש ב"ק וא"כ חשוב ס"ס שמא אין אדם מקפיד על ד"ר ושמא יש ברירה וע"כ פסקינן כראב"י דמותרין ליכנס לחצר אך אי בדשיל"מ לא מהני ס"ס ונדרים חשוב דשיל"מ אכתי קשה קושית הר"ן וע"ש דמתרץ דהלכה כראב"י ולא מטעמי' דאיהו סובר דיש ברירה וויתור אסור במודר הנאה ואנן סבירי דאין ברירה אבל ויתור שרי במודר הנאה יע"ש עוד דמביא עוד תירץ לזה דודאי קיי"ל כמ"ד יש ברירה אפי' בדאורייתא מהא דשמעתין והא דאפסיקו פ' משילין כמאן דאמר בדרבנן בלחוד יש ברירה היינו משום דהוא עיקר פלוגתייהו התם וע"ש:
ובזה ניחא הרא"ש בנדרים דהיה שם (ד' ל"ג) על הא דאיתא במתני' המודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו ופריך הגמ' אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא ושרי מאן תנא אמר רב הושעיא דברי חנן הוא ורבא משני דיהיב ע"מ שלא לפרוע והרא"ש הביא תירוצו של רבא דאיירי בלוה ע"מ שלא לפרוע והקשו לדידן דקיי"ל כחנן וחשוב מבריח ארי בלא"ה שרי. וע"כ נראה דהנה לכאורה דאפי' מבריח ארי אסור במודר הנאה דלא גרע מויתור דויתור עכ"פ נחשב ואי אמרינן דויתור אסור ממילא אסור לפרוע חובו אפי' לחנן וא"כ תקשה מאי משני רב הושעיא דחנן הוא מה בכך הא לא גרע מויתור אך ר"א לשיטתו דסובר דבדאורייתא אין ברירה וע"כ הא דמותרין ליכנס לחצר משום דויתור שרי וע"כ שפיר משני דחנן הוא ול"ח רק מבריח ארי ואע"פ דויתור הוי מ"מ לדידן שרי ויתור ולדידיה דויתור אסור א"כ מה בכך דחשוב מבריח ארי וע"כ הביא דאיירי בלוה ע"מ שלא לפרוע:
ובזה ניחא קצת הירושלמי דסובר דאפי' לרבנן דסוברים דישבע כמה הוציא ויטול זה במזונות אשתו משום דלא עלה על דעתו שתמות ברעב אבל בחוב בעלמא מודים רבנן לחנן דפטור מלשלם והקשה בר"ן דא"כ לא הוי צריך לומר דמתני' אתיא כחנן הא בחוב גם רבנן מודים וגם למאי צריך לאוקמי בלוה ע"מ שלא לפרוע הא בלא"ה אתא אפי' כרבנן דבחוב כ"ע מודים. וע"כ נראה דאפי' בלוה ע"מ שלא לפרוע ג"כ חשוב עכ"פ ויתור דהנאה כ"ש עכ"פ אית ליה ועי' בס' נ"ז. וא"כ אדרבה מזה ראי' לירושלמי דאליבא דר"א דמשני דחנן הוא וע"כ דויתור עכ"פ נחשב סובר ר"א דכיון דחזינן דאליבא דחנן אפי' במזונות פטור מלשלם ולא חשוב רק מבריח ארי א"כ בחוב דעלמא דעדיף דאפי' רבנן מודים חשוב ויתור דויתור ול"ח ויתור וע"כ שרי וע"כ לא משני כרבנן משום נהי דבחוב דעלמא רבנן מודים דפטור מ"מ חשוב עכ"פ ויתור דאסור וע"כ משני דחנן הוא וכיון דחנן סובר דאפי' במזונות דפטור נהי דויתור חשוב אז בחוב דעלמא דעדיף אז אפי' ויתור לא חשוב ורבא משני בלוה ע"מ שלא לפרוע וכיון דאפי' בלוה ע"מ לפרוע לא חשוב רק מבריח ארי וא"כ חשוב עכ"פ ויתור וא"כ בע"מ שלא לפרוע אפי' ויתור לא חשוב:
ובזה ניחא הרמב"ם דהנה שם במתניתין דקתני ומחזיר לו אבידתו ופליגי שם דחד אמר ל"ש אלא כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה דכי מהדר ליה מידעם דנפשי' קא מהדר ליה ועי' בר"ן דפי' ולא חשוב רק מבריח ארי דמצילו מהפסד אבל נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא מהדר ליה דקא מהני ליה פרוטה דר"י וחד אמר אפי' נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר מהדר והרמב"ם פסק דאפי' בנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר מהדר ליה והרמב"ם פסק פרוטה דר"י ועי' בר"ן. ונראה דבלא"ה תמהו דכתב דמש"ה בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה מותר להחזיר משום דמצוה עביד ולא אמר הטעם משום דמידעם דנפשיה מהדר ליה ועי' בכתובות פ' בתרא דקאמר ג"כ הטעם משום דמצוה ולא קאמר הטעם משום דחשוב רק מבריח ארי דהא מידעם דנפשי' מחזיר לו ועי' בס' שמ"ק ונראה דהנה בתוס' כתובות איתא פ' המדיר דבמדיר את אשתו מליהנות לו אין תשמיש בכלל ולא כרש"י דסובר דגם תשמיש בכלל רק דלא נאסר דהא משועבד לה דא"כ תקשה הא דפריך הגמ' וכיון דמשועבד איך מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה וכו' דאמאי לא הביא ראי' מדלא יכול לאסור תשמיש וע"כ משום דמשועבד לה לא יכול לאסור ועי' בשמ"ק דכתב הטעם דמש"ה תשמיש אינו בכלל ליהנות משום דבלשון ליהנות לא משמע רק היכי דליכא הנאה לתרווייהו אבל בתשמיש דאיכא הנאה לתרווייהו וע"כ אין בכלל ליהנות וע"כ אין תשמיש בכלל ולפ"ז לכאורה תקשה להך מ"ד דווקא בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה מותר להחזיר אבל נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא מהדר משום דקא מהני ליה פרוטה דר"י וא"כ לא צריך לומר דמש"ה בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה מותר להחזיר משום דמידעם דנפשיה מהדר ת"ל אפי' אי בעל אבידה יש לו הנאה לא איכפת לן כיון דגם הוא יש לו הנאה פרוטה דר"י דהא הוא סובר פרוטה דר"י שכיח והוי הנאה גמורה וע"כ אינה בכלל הנאה זו כמו התם וא"כ הגם דבעל אבידה יש לו הנאה ול"ח מבריח ארי מ"מ שרי דהנאה שיש לתרווייהו לא היה כוונתו לאסור וע"כ נראה דהנה בשמ"ק בכתובות פי' על הא דקאמר דמחזיר לו אבידתו משום דמצוה עביד והיינו כיון דאי אפשר לעשות המצוה בענין אחר א"כ הוא לא נתכוין להנאה רק לעשות המצוה דבשלמא צדקה יכול ליתן לאחר אבל אבידה ל"ש זה יע"ש והקשו עליה דלפ"ז במדיר את אשתו מליהנות אמאי יוצא הא רשאי ליתן מזונות דמצוה עביד ואי אפשר לעשות המצוה זולת זה ועי' בס' א"מ:
וע"כ נראה דגם הסוגיא דכתובות דקאמר הטעם משום דמצוה סוברים ג"כ טעמא דמידעם דנפשיה מיהדר ול"ח רק מבריח ארי אך היה קשה דעכ"פ לא גרע מויתור דאסור ובטעם זה לחוד דמצוה עביד לא סגי דנהי דכוונתו רק למצוה מ"מ הוי פ"ר דאסור דמ"מ יש לאידך הנאה אך כיון דחשוב מבריח ארי נהי דאסור משום ויתור הא ויתור לא אסור רק מדרבנן ופ"ר באיסור דרבנן שרי ועיין במג"א הלכות שבת מה שהביא בשם התה"ד ואז אמרינן דשרי משום מצוה וחשוב דש"מ נהי דהוי פ"ר מ"מ כיון דחשוב מבריח ארי ולא אסור רק משום ויתור וזה רק איסור דרבנן ושרי פ"ר נמצא דצריכין לשני טעמים דמצוה לחוד לא מהני דעכ"פ פ"ר הוי וטעם דמבריח ארי לחוד לא מהני דעכ"פ חשוב ויתור דאסור אך נהי דחשוב ויתור עכ"פ לא הוי רק איסור דרבנן ושרי משום מצוה וחשוב דש"מ אע"ג דפ"ר הוי הא באיסור רבנן פ"ר שרי משא"כ התם במזונות נהי דמצוה עביד אסור משום דחשוב פ"ר ולפ"ז ניחא קושית הראשונים הנ"ל מתשמיש ואי אסור א"כ יוציא בשבת אחת אך בתשמיש דחשוב דבר שאין בו ממש והאיסור רק מדרבנן וא"כ שרי משום דמצוה עביד וחשוב דש"מ ואע"ג דחשוב פ"ר מ"מ בתשמיש דנדר לא חל רק מדרבנן א"כ פ"ר שרי ולפ"ז ל"צ לומר כרש"י דלא נאסר משום דמשועבד לה או כתירץ התוס' דתשמיש אינה בכלל ליהנות דבלא"ה שרי משום דמצוה עביד ועי' בר"ן בנדרים דפי' ג"כ הא דמשני לענין שחרר עבדו דמצוה שאני היינו משום דעיקר איסור שלא ליהנות לעבד משום איסור ל"ח וע"כ אסור לשחררו והיכי דכוונתו לא היה בשביל העבד רק לעשות המצוה ועי' בס' פה"ב דכתב דחשוב דש"מ וה"ה הכא וזה כוונת הרמב"ם הנ"ל דכתב הטעם משום מצוה והיינו דכיון דחשוב מבריח ארי והגם דאסור משום ויתור מ"מ כיון דאיסור רק מדרבנן שרי פ"ר וע"כ שרי משום מצוה:
ולפ"ז ניחא קושיא הנ"ל דיש לומר דגם מ"ד דנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר אסור להחזיר דיש לו הנאה פרוטה דר"י סובר ג"כ דפרוטה דר"י ל"ש ול"ח הנאה אך עכ"פ לא גרע מויתור דאסור במודר הנאה וע"כ אסור להחזיר וע"כ ל"ש לומר היכי דנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה דמותר להחזיר דכיון דהוא יש לו ג"כ הנאה פרוטה דר"י דכיון דזה ל"ח הנאה וע"כ צריכין לומר דמש"ה שרי דל"ח רק מבריח ארי אך תקשה לפ"ז על הא דקאמר אבל נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא דקא מהני ליה פרוטה דר"י והא הוא יש לו ג"כ הנאה דהחזיר לו אבידתו והנאה כזו בודאי לא אסר עלי' אך באמת זו ל"ח הנאה דל"ח רק מבריח ארי בעלמא וע"כ הוצרך לומר דמש"ה למ"ד משום דפרוטה דר"י ל"ש הא לא"ה אסור. והנה בש"ך סימן קכ"ח מסיק כשיטת הירושלמי דבע"ח דוחק ל"ח מבריח ארי והנה לפ"ז באבידה כתבו דחשוב כמו בע"ח דוחק וע"כ הגם דפסקינן פרוטה דר"י מ"מ קיי"ל בנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר שרי משום דאיכא הנאה לתרווייהו הנאה כזו לא אסר עליה ואין לומר דבעל אבידה אין לו הנאה דל"ח רק מבריח ארי דמצילו מנזק דליתא דדמי לבע"ח דוחק דל"ח מבריח ארי:
ובזה ניחא דברי הרמב"ם בפי' המשנה דכתב דמש"ה מותר להחזיר בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה משום דמצוה עביד והיינו דאליבא דאמת דאמרינן פרוטה דר"י וחשוב הנאה וא"כ איכא הנאה לתרווייהו והנאה כזו לא אסור תו לא אמרינן דמש"ה שרי משום דחשוב מבריח ארי רק משום מצוה ופטור מפרוטה דר"י ואיכא הנאה לתרווייהו והנאה כזו לא אסר עליה והסוגיא קאי אי לא אמרינן פרוטה דר"י רק דעכ"פ ויתור חשוב וע"כ צריכין לטעמא דמידעם דנפשיה וכו' וחשוב מבריח ארי משא"כ לדידן:
ובזה נראה לתרץ דברי רש"י הנ"ל דפי' דמש"ה אינו נאסר תשמיש משום דמשועבד לה והקשה בתוס' דא"כ אמאי לא מייתי המקשין ראיה דכל היכי דמשועבד לה לא מצי לאסור מתשמיש מדלא יוציא בשבת אחת אלמא דלא חל על תשמיש דיש לומר דגם רש"י מודה לסברת התוס' דתשמיש אינה בכלל ליהנות משום דאיכא הנאה לתרווייהו ולא היה הנדר רק על מזונות אך היה קשה דהא חזינן דאוסר עלי' אפי' מידי דאיכא הנאה לתרווייהו דהא מזונות דהוא רק מדרבנן ושיטת בעה"מ דמצוה דרבנן ליהנות ניתנו א"כ חזינן דאוסר עלי' אפי' מידי דאיכא הנאה לתרווייהו וע"כ הכריח רש"י דתשמיש הוא בכלל רק דלא מצי לאסור משום דמשועבד לה וזה אליבא דאמת דמשני דנעשה כאומר צאי מעשה ידיך למזונות וע"כ משום דמזונות דרבנן משא"כ לס"ד דמקשין דהיה סובר דמזונות דאורייתא ועיין בפ"י א"כ אין יכול להביא ראיה מתשמיש דיש לומר דלא אסר עלי' תשמיש משום דאיכא הנאה לתרווייהו ומזונות הוא דאורייתא לס"ד ובדאורייתא מצוה לאו ליהנות ניתנו ואין לו שום הנאה וע"כ אסרה עלי':
וניחא קצת דברי יש מפרשים דתירצו דמתני' איירי כגון שהוא מן הגמלים או מן הספנים שאין לכופו בשביל תשמיש והקשה ברש"י כתובות (דף ס"א ע"ב) דהא מוקמי' לקמן אכולהו קתני דבמדיר מתשמיש דיוציא בשבת אחת. וע"כ נראה דגם יש מפרשים מודים לסברת התוס' דאין תשמיש בכלל ליהנות והטעם משום דאיכא הנאה לתרווייהו אך היה קשה דכיון דהרשב"א סובר דכל היכי דאיכא מצוה לא חשוב הנאת הגוף שיש לו בהדי מצוה להנאה כלל וא"כ ל"ש דאיכא הנאה לתרווייהו וע"כ מוקי לה בגמלים וכו' דאז ליכא מצוה וממילא איכא הנאה לתרווייהו ולא היה תשמיש בכלל ליהנות וע"כ לא יוציא משום תשמיש ובזה ניחא מה שהקשה בנב"י דבגיטין פרק השולח דמשני הגמ' על הא דפריך והא המשחרר עבדו עובר בעשה ומשני דמצוה שאני לא מקשה והא מה"ב היא ובסוגיא דברכות דמשני ג"כ דמצוה שאני מקשה והא מה"ב היא יע"ש:
אך נראה דלכאורה תקשה דלפי סברא דשמ"ק דאע"ג דאידך יש לו הנאה מ"מ כוונתו למצוה ומה בכך דלאידך יש לו הנאה וא"כ תקשה מאי פריך דמה"ב הוא נהי דעבד יש לו הנאה מ"מ שרי דכיון דהוא עביד מצוה ומה פריך דמה"ב היא הא ליכא עבירה כלל אך אליבא דאמת דשומר אבידה חשוב ש"ש משום פרוטה דר"י וא"כ יש לפרש דמצוה עביד ומרויח פרוטה דר"י וא"כ איכא הנאה לתרווייהו והא לא אוסר ע"ח הנאה כזו וזה שייך בנדר משא"כ בעלמא ולעולם דל"א דכיון דהוא עביד מצוה לא איכפת לן בהנאה שיש להעבד וע"כ פריך והא מה"ב משא"כ בגיטין דקאי לשמואל ושמואל סובר כרבה דל"א פרוטה דר"י ועיין בתוס' שבועות וע"כ הא דמצוה עביד הוא משום דכיון דהוא עביד מצוה אע"ג דלאידך יש לו הנאה לא איכפת לן וה"ה בעבד יש לומר כן וע"כ לא קשה דמה"ב הוא:
ועל דרך פלפול נראה דהנה דין זה אי בבע"ח דוחק חשוב מבריח ארי אי לא נראה דתליא בזה דאי אמרינן דהטעם דפטור מלשלם משום דמצי אמר מפייסינא לי' ומחל לי א"כ בב"ח דוחק ל"ש זה וחייב לשלם לו מה שפרע עבורו אך אי הטעם דפריעת חוב לא חשוב הנאה ולא משום דמפייס ומחל לי א"כ אין חילוק בין בע"ח דוחק או לא ולעולם פטור וממילא ה"ה להחזיר לו אבידתו אע"ג דבזה ל"ש מפייס וכו' ודמי לבע"ח דוחק מ"מ הא גם בע"ח דוחק חשוב רק מבריח ארי משא"כ אי הטעם משום דמפייס ומחל ועל כן בבעל חוב דוחק חייב אם כן ה"ה באבידה לא שייך מבריח ארי וע"כ הא דרשאי להחזיר משום דמצוה עביד והיינו אע"ג דלאידך יש לו הנאה לא איכפת לן וממילא ה"ה בעבד כן ולא קשה דמה"ב הוא:
והנה לכאורה תקשה דכיון דמחילה ל"ש וע"כ קיי"ל דטענת מחילה אינו נאמן רק במיגו דפרעתי ובת"ז דליכא מיגו דפרעתי גם על טענת מחילה לא נאמן ועיין במרדכי ב"ב ובאמת קשה מאוד דהא דאיתא בב"מ במצא שטר שזמנו בו ביום דיחזיר בעלים משום דלפרעון ב"י לא חיישינן והוכיחו הראשונים דבשטר שנפל אפי' בת"ז חיישינן לפרעון דאל"כ ת"ל דהוא ת"ז אלא ודאי בשטר שנפל חיישינן לפרעון אפי' ת"ז וקשה דהא חזינן דמחילה לא הוי טענה גרוע כמו פרעתי ת"ז דהא מחילה במיגו דפרעתי נאמן אע"ג דמחילה ל"ש עכ"פ במיגו נאמן ואלו פרעתי ת"ז אי נאמן במיגו הוא איבעיא דלא איפשיט וא"כ כיון דבשטר שנפל חיישינן לפרעון אפי' ת"ז מכש"כ מחילה אע"ג טענה גרוע הוא מ"מ בשטר שנפל דאיתרע חיישינן למחילה וא"כ לענין מחילה אין נפקותא בין אי הוא ב"י או לא דבשלמא פרעון שאני משא"כ מחילה וא"כ תקשה אמאי יחזיר לבעלים ניחוש למחילה ואע"ג דל"ש הא ת"ז ג"כ ל"ש ואפ"ה חיישינן מחמת ריעותא דנפילה רק ב"י ל"ח לפרעון אבל לענין מחילה אין חילוק ותקשה דניחוש למחילה ואמאי יחזירו לבעלים:
אך תקשה דא"כ היכי אפשר לומר דפטור משום דמצי אמר דמפייס ומחל לי הא מחילה ל"ש ואמאי פטור וצ"ל דבשלמא לוה שאמר למלוה מחלת לי כיון דהיה בחזקת חיוב והיכי דאיכא חזקה ורוב דמחילה ל"ש לכ"ע אזלינן בתר הרוב ע"כ לא נאמן הלוה לומר מחלת משא"כ הכא דלא היה חזקת חיוב לאדם שפרע עבורו רק אנו דנין על תחילת חיוב וע"כ אע"ג דמחילה ל"ש מ"מ מצי אמר מפייס ומחל ופטור משום דל"א בתר הרוב בממון. ולפ"ז למ"ד דאזלינן בתר הרוב בממון ע"כ לא הוי הטעם משום מחילה רק דלא נחשב הנאה וא"כ ה"ה באבידה שרי דחשוב מבריח ארי אע"ג דחשוב בע"ח דוחק ולא הוי הטעם משום מצוה וממילא בעבד הוי מה"ב וידוע דמאן דסובר דבו"ש ב"ע ה"ה דאזלינן בתר הרוב בממון והכא בברכות דקאי לר"י דסובר דבו"ש ב"ע וע"כ מקשה דמה"ב משא"כ לשמואל לשיטתו דל"א בתר הרוב בממון ויש לומר משום מחילה ובע"ח דוחק ל"ש זה וה"ה באבידה ל"ח מבריח ארי דל"ש מפייס ומחל וע"כ משום מצוה וא"כ ה"ה בעבד יש לומר כן ולא קשה דמה"ב הוא:
גם נראה לתרץ הרמב"ם הנ"ל דפסק פרוטה דר"י ופסק היכי דנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר דשרי להחזיר דהנה זה לשון הרמב"ם פ"ד מהלכות נדרים שנים שנאסרו כל אחד הנאת כל אחד ע"ח וכו' ולא כתב שנים שנדרו הנאה זה מזה וע"כ נראה דהא הקשו אמאי קונם חל על דבר מצוה ואמאי לא דחי עשה ל"ת דנדר ואע"ג דאיכא ל"ת ועשה מ"מ כיון דאיתא בשאלה קיל ודחי העשה ותירצו דכיון דבא ע"י פשיעתו שנדר לא נדחית מפני העשה ועיין בס' שעה"מ ועיין בתוס' עירובין וא"כ זה שייך היכא דמחזיר נדר שלא יהנה מבעל אבידה אז שייך לומר דכיון שבא ע"י פשיעתו שנדר לא דחי משא"כ לפי מה דאיתא ברמב"ם דהדיר את חבירו שלא יהנה ממנו א"כ ליכא פשיעת מחזיר וע"כ רשאי להחזיר דהעשה דהשבת אבידה דוחה ל"ת וע"כ אע"ג דפסק פרוטה דר"י מותר להחזיר והסוגיא דהוצרך לומר משום דפרוטה דר"י ל"ש היכי דמחזיר אמר על עצמו של יהנה מבעל אבידה דבא ע"י פשיעה:
ומה שהקשו על הטור דהביא דברי ר"ת שפי' דהא דקתני וזן את אשתו דאיירי במזונות יתירות ות"ל כיון דפסק כחנן א"כ בלא"ה שרי דחשוב מבריח ארי בעלמא ונראה דהא עיקר הפלוגתא דחנן ורבנן דרבנן סוברים דכיון דעד עכשיו היה הנכסים משועבדים למלוה ולא היה ברשותו וכעת שפרע עבורו הוחזרו הנכסים לרשותו זה הוי הנאה גמורה ולא נקרא מבריח ארי וחנן סובר דכיון דגוף הנכסים שלו מידעם דנפשיה מהדר ליה ול"ח רק מבריח ארי לחוד ולפ"ז במזונות דקיי"ל דהנכסים בחזקתה קיימי ועיין בר"ן פ' א"נ דכתב דהא דנכסים בחזקתה לא חשוב כמשכון בעלמא רק מוחזקת ממש ונפ"מ דאפי' שבועת הגאונים ליכא דל"ח כנוטל וא"כ כיון דבמשכון גופא הרבה סוברים דל"ח מבריח ארי ועיין בח"מ סימן קכ"ח א"כ במזונות דנכסים הן לגמרי בחזקתה דל"ח מבריח ארי וא"כ תקשה מתני' אפי' לחנן דאמאי מותר לזון הא לא חשוב מבריח ארי. אך לפי מה דאיתא בס' א"מ דבזה פליגי רב ושמואל דרב דסובר דפוסקין מזונות לא"א סובר דאפי' מחיים הנכסים בחזקתה משא"כ לשמואל דפליג על רב סובר דמחיים דבעל אין הנכסים בחזקתה וא"כ יש לומר דהא דמשני דחנן הוא אזלא לשמואל דמחיים אין הנכסים בחזקתה וע"כ חשוב מבריח ארי משא"כ לדידן דקיי"ל כרב א"כ ל"ח מבריח ארי ואפי' לחנן אסור וע"כ הביא הטור פי' ר"ת
והנה לפי מה שכתבתי דאפי' אי ויתור אסור זה רק מדרבנן א"כ תקשה אמאי פסקינן איבעיא דר"פ דשם סוס לרכוב עליו לחומרא ואמאי הא האיסור רק משום ויתור וחשוב ספק דרבנן ולקולא ואין לומר דהא נדר חשוב דשיל"מ ואפי' ספק דרבנן אזלינן להחמיר זה ליתא דהא ספק דדינא אזלינן לקולא אפי' דשיל"מ: