חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ה
היזק שאינו ניכר
עיין בגיטין (דף נ"ג) בסוגיא דמטמא פלוגתא דחזקיה ור"י דחזקיה סובר דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק ומדינא אחד שוגג ואחד מזיד חייב ומ"ט אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו אי הכי אפי' במזיד נמי השתא לאוזוקי קא מכוין אודועי לא מודע ליה ור"י סובר דב"ת אחד שוגג ואחד מזיד פטור דלאו שמי' היזק והא דבמזיד חייב שלא יהא כל אחד ואחד מטמא טהרותיו של חבירו ובמנסך פליגי רב ושמואל דרב סובר דמנסך ממש אע"ג דקלבד"מ משום דמשעת הגבהה הוא דקנה מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך ופריך למ"ד מנסך מ"ט לא אמר מערב אמר לך מערב היינו מדמע ואידך קנסא הוא ומקנסא לא ילפינן ולמאן דיליף קנסא מקנסא כל הני למה לי ופי' רש"י דרב יליף מקנסא דקאמר היינו מדמע והקשה בנב"י דילמא סובר רב דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק וע"כ קאמר היינו מדמע דהא מדינא חייב:
ולכאורה נראה דהנה שיטת רש"י בחולין על הא דאמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז ופי' רש"י דאי היתה הגבהה דאז קונה ע"י הגבהה ונעשה שלו ופשיטא דיכול לאסור והקשו בתוס' דע"י הגבהה לא נעשה שלו ולא קני רק לחיוב אונסין דאל"כ מה פריך הגמ' ממנסך הא במנסך מדאגבהה קני יע"ש ותירצו האחרונים דקושית הגמ' מהא דקתני בשוגג פטור ומשמע דהיין נאסר דאל"כ ל"ש דפטור ובשוגג ל"ש דקנה מדאגבהה דלא נתכוון לקנותו ועיין בס' יש"י:
והנה הקשו לחזקיה קושית הגמ' דאפי' במזיד נמי ליפטור כדי שיודיעו ואין לומר דהשתא לאוזוקי מכוין דליתא דלא נתכוין להזיקו רק לעבוד ע"ז ותירצו דבמזיד ל"ש כדי שיודיעו על מנסך דאפי' אי ע"א נאמן באיסורין דהא לפי דבריו הוא רשע ואינו נאמן להעיד שנסך אך קשה דפלגינן דיבורו דהיה בשוגג ותירצו דהא בחד גופ' לפ"ד אך הקשו דפ"ד דלא ניסך הוא רק דנתנסך ע"י אחר דהוי תרי גופ' ותירצו דכיון דאין אדם אוסר דש"ש וע"כ בשותפות א"כ ל"ש פ"ד דנתנסך ע"י אחר דאז היין לא נאסר דאינו שלו ולא יכול לאסור דמשום זה בעינן שותפות. אך תקשה דהא במזיד לא בעינן שותפות דאפי' אחר יכול לאסור דקנה בהגבהה ואכתי תקשה דאפי' במזיד פטור כדי שיודיעו ופ"ד דנתנסך ע"י אחר אך עיקר הטעם דקני בהגבהה משום דבדמים קנינהו אפי' שהוא בעיני' וזה לרב דסובר כן בסנהדרין דקנה בדמים ואפי' היכי שהוא בעין ל"צ להחזיר משא"כ לדידן וניחא קושי' הנב"י דרב ע"כ לא סובר כחזקיה דא"כ אפי' במזיד פטור כדי שיודיעו ולדידי' שייך פ"ד דנתנסך ע"י אחר דל"צ שותפות לדידיה דקנה בהגבהה וע"כ דסובר כר"י דחייב משום קנס ושפיר קאמר ולמאן דיליף מקנס. אך לפי מה דאיתא בתשובות ת"ר דאפי' לרב דסובר בדמים קנינהו זה במזיד בהתראה דחייב מיתה כמו במחתרת דמחתרתו זו התראתו אבל בשוגג אע"ג דחייבי מיתות שוגגין פוטר מלשלם מ"מ ל"ש בדמים קנינהו. וזה כוונת הרמב"ם בפי' המשנה דכתב וז"ל דמיירי שלא ידע שחייב סקילה לפי שאילו ידע שחייב סקילה לא היה חייב בתשלומין והקשו דת"ל מדאגבהה קניה וגם הא חייבי מיתות שוגגין ג"כ פוטר מלשלם. וע"כ נראה דכוונתו דאי איירי דידע א"כ שייך לומר בדמים קנינהו ואפי' אי הוא בעינא ל"צ להחזיר ול"צ שותפות ושייך פ"ד א"כ אפי' במזיד שייך כדי שיודיעו ועכ"פ יש לומר דגם רב סובר כחזקיה נהי דסובר דבדמים קנה מ"מ היכי דלא הותרו ל"ש זה וא"כ ל"ש פ"ד וע"כ במזיד חייב:
ולכאורה נראה עוד דלפי מה דאיתא בתוס' כתובות דכיון דקיום שטרות דרבנן לא פ"ד כדי לפסול השטר יע"ש וא"כ לפי מה דאיתא בתוס' ב"ק דתקרובות ע"ז לא אסור בהנאה מהתורה יע"ש פ' מרובה וע"כ ל"א פ"ד לאסור היין בהנאה דמתני' ע"כ איירי לענין הנאה כמו דכתבו המחברים וע"כ במזיד ל"ש כדי שיודיעו דאינו נאמן ואין לומר דפ"ד דליתא דכיון דאפי' אי נאמן לא נאסר היין מהתורה וע"כ לא פ"ד לאסור בהנאה. והנה בס' שעה"מ הקשה על התוס' דכתבו דכיון דכתיב ויאכלו מזבחי מתים לאכילה איתקש ולא להנאה דהא בכל מקום שנאמר לא יאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ותירצו דויאכלו לא ילפינן מלא תאכלו. אך הקשה דת"ל דיהא אסור מל"ת כל תועבה וכל שתעבתי הרי הוא בבל תאכל ול"ת איסור הנאה במשמע ותירצו דאליבא דר"א דסובר ל"ת איסור הנאה במשמע באמת אסור בהנאה אך לחזקיה דסובר בפסחים דלא משמע ל"ת איסור הנאה רק היכי דכתיב לא יאכל לדידיה תקרובות ע"ז לא אסור רק מדרבנן וע"כ חזקיה לשיטתו ל"ש פ"ד וע"כ ל"ש לפטור כדי שיודיעו:
וניחא קושי' הנב"י הנ"ל דלדידן דקיי"ל כר"א ואסור בהנאה מדאורייתא וא"כ שייך פ"ד ואמאי פטור במזיד אלא ודאי דל"ס כחזקיה אך חזקיה לשיטתו ניחא דל"ש פ"ד וע"כ פטור במזיד. אך קשה הא דפריך הגמ' דאמאי שחיטת א"י לא הוי רק נבילה וליחוש שמא מין הוא ומשני אין רוב מינין ות"ל דספק דרבנן הוא דכיון דלא אסור בהנאה רק מדרבנן חשוב ספק דרבנן ולקולא ול"צ רוב להתיר בהנאה.
וגם נראה דהא הקשו על חזקיה דסובר דפטור בשוגג כדי שיודיעו דאפי' יהיה חייב לשלם יודיעו דהיה בלא הגבהה ואז הוא פטור משום דקלבד"מ אך נראה לפי מה דסוברים דהא בעשה מעשה אוסר זה רק מדרבנן ומה"ט תלינן דלצעורי קא מכוין ועיין בפלתי סימן ד'. אך כיון דאינו רק מדרבנן תלינן דלצעורי' יע"ש וע"כ פטור בשוגג דאז יכול להודיעו דהיה ע"י הגבהה ונאסר מדאורייתא משא"כ אי חייב בשוגג נהי דיכול להודיעו דלא היה הגבהה לא נאסר רק מדרבנן הגם דלחזקיה דשמיה היזק חשוב מעשה ועיין ברא"ש בחולין ונפ"מ לכמה ענינים אי נאסר מדאורייתא או רק מדרבנן וע"כ פטור בשוגג דאז יכול להודיעו דהיה ע"י הגבהה ונאסר מדאורייתא ולפ"ז ר"ה ורב דל"ס בחולין דלצעוריה וכו' וע"כ דסוברים דע"י מעשה נאסר מדאורייתא ותקשה הא יכול להודיעו דלא היה הגבהה וג"כ אסור מדאורייתא ואמאי פטור בשוגג וע"כ דלא סובר רב כחזקיה רק כר"י ואפ"ה קאמר היינו מדמע ושפיר מקשה ולמאן דיליף מקנסא וכו' אך קשה הא דפריך הגמרא וניחוש שמא מין הוא דילמא איירי דבהמה אינו שלו נהי דעשה מעשה אסרה זה רק מדרבנן וחשוב ספק דרבנן ולקולא:
גם נראה דהא הראב"ד הוכיח מהא דקאמר כדי שיודיעו דע"א נאמן באיסורין אפי' אי הבעלים א"י ולאו דווקא בשותק דאל"כ ל"ש כדי שיודיעו דהא לא יהיה נאמן אלא ודאי דנאמן אפי' בא"י. והנה באחרונים איתא דמש"ה נאמן העד בא"י אע"ג דמפסידו ממון משום דהא גם בממון נאמן העד בא"י דאמרינן מתוך שא"י לישבע משלם וא"כ לרב דל"ס מתוך כו' ל"ש זה וממילא לא נאמן ע"א בא"י ול"ש כדי שיודיעו וע"כ דל"ס כחזקיה דשמיה היזק וגם נראה דהא הקשו דאפי' אי ע"א נאמן מ"מ הא ע"כ איירי בישראל מומר כדמשני הגמ' בחולין ועד פסול לכ"ע אינו נאמן ותירצו דנפ"מ היכי שיהיה בידו דאז נאמן אפי' עד פסול אך הקשו דכיון שהוא בידו והוא מומר אפי' כי לא יודיעו אסור היין דכיון שהוא ת"י ואמאי עשו תקנה דפטור כדי שיודיעו דאפי' אי לא יודיעו לא יבא לידי מכשול דאסור בלא"ה ותירצו דאז לא יהיה רק סתם יין ובטל בששים משא"כ אי יודיעו דנסך אז לא בטל דאסור במשהו ולפ"ז לרב דסובר דמב"מ במשהו ואפי' סתם יין אוסר במשהו אין שום נפקותא אי יודיעו אי לא וא"כ ע"כ דלא סובר כחזקיה ושפיר פריך הגמרא:
וניחא בזה קושית הש"ך על הרי"ף דהנה אי יין ביין אי חשוב מב"מ תליא אי אזלינן בתר בטל או בתר מבטל דאי אזלינן בתר מבטל אז חשוב מב"מ דהיין כשר המבטל אפשר להיות כבטל אי ינסך לע"ז משא"כ אי בתר בטל ואמרינן דהא דנבילה לא בטילה בשחוטה משום דאפשר להיות כמבטל דאי נסרח דאז חשוב אינו ראוי לגר ושרי ועיין בבכורות וכבר כתבו התוס' במנחות דבמשקה ל"ש זה וא"כ אי אזלינן בתר בטל יש לומר דגם רב לא יליף מקנסא רק דסובר דשמי' היזק ואפ"ה שייך כדי שיודיעו ונפ"מ בין סתם יין לענין ביטול אע"ג דרב סובר דמב"מ בטל מ"מ הא לא אפשר לבטל להיות כמבטל ועיין בש"ך סימן שפ"ה דהקשה על הרי"ף בב"ק דהוכיח דהא דחוטף מצוה דחייבו ליתן י' זהובים ע"כ דינא דאל"כ איך יליף רב התם מיניה שור ואילן הא מקנסא לא ילפינן והקשו הא רב יליף קנסא מקנסא יע"ש ולפ"ז ניחא דאי אזלינן בתר בטל אז יש לומר דגם רב לא יליף מקנסא:
ובזה ניחא הא דהקשו לשיטת הרא"ה דאפי' אי אין אדם אוסר דבר ש"ש מ"מ באכילה אסור א"כ תקשה מה פריך הגמ' ממנסך דילמא בהנאה שרי דאין אדם אוסר והא דבמזיד חייב לשלם מה שהפסידו שאסור לשתות היין. ולכאורה נראה דהא בתוס' הקשו דכיון דעל שעת נסוך לא חייב דקלבד"מ א"כ על שעת הגבהה יכול לומר הרי שלך לפניך ותירץ בתשובות ב"א דהא סוברים דהא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח דיכול לומר הש"ל זה דווקא לאחר פסח ולא בתוך הפסח דכיון דלשריפה עומד וכל העומד לשרוף כשרוף דמי וא"כ הא תקרובות ע"ז לשריפה עומד וכשרוף דמי וע"כ לא יכול לומר הש"ל והנה דעת התוספות בסוטה דהא דאמרינן דכל העומד לשרוף וכו' זה רק באיסור הנאה יע"ש דכתבו על פלוגתא דב"ש וב"ה אי שטר העומד לגבות כגבה דמי אי לאו וכתבו וז"ל הכא ל"ש הא דפליגי ר"מ ורבנן כל העומד לבצור וכו' דהכא כ"ע מודים דלאו כגבה דמי שהרי צריך ב"ד ולאו בידו הוא והא דאמרינן גבי שופר ולולב של אשירה כ"מ שיעורא משום דעומד לשרוף בהאי כ"ע מודים משום דאיסורי הנאה נינהו וחשוב כעפר בעלמא יע"ש הרי דלמ"ד דלאו כגבה לא אמרינן דכשרוף דמי רק באיסור הנאה ולפ"ז אי אפשר לומר דבהנאה שרי והא דבמזיד חייב מה שהוא מפסידו לענין שתיה דא"כ ל"ש כשרוף דמי ותקשה דאמאי לא יכול לומר הש"ל וע"כ דאסור בהנאה ושפיר פריך דא"א אוסר דש"ש:
וניחא בזה קושית התוס' על הא דקאמר רב מערב היינו מדמע וע"כ דמנסך ממש וקשה דכיון דע"כ איירי דאית ליה שותפות ולא נאסר חלק חבירו אלא משום שמעורב בשלו וא"כ אכתי היינו מדמע ועיין בחולין אך לרב לשיטתו דסובר דמודה בשטר שכתבו דא"צ לקיימו והטעם איתא בשמ"ק דסובר דכיון דיש לו שטר נקרא מוחזק בממון וע"כ אף דיש ללוה מיגו חשוב מיגו להוציא וכיון דמד"ס דכגבה דמי אז אמרינן דכשרוף דמי אפי' היכי דאינו אסור בהנאה וא"כ אי איירי מנסך ממש לא קשה דהיינו מדמע דהא לדידיה לא איירי בשותפות ולא קשה דאין א"א דש"ש דיש לומר דהא במזיד חייב מה שהפסיד לענין שתיה ובהנאה שרי ואעפ"כ לא יכול לומר הש"ל דהא לדידיה כשרוף דמי אפי' היכי דשרי בהנאה:
ולפ"ז יש לומר דהא דמשני דאיירי באית ליה שותפות זה רק לר"י דסובר בגיטין פ' השולח בהדיא דלאו כגבה דמי ואז ל"א כשרוף רק באיסור הנאה וא"כ מתני' איירי לענין הנאה ואז ע"כ איירי בשותפות משא"כ לחזקיה יש לומר דסובר דכגבה דמי ואז חשוב כשרוף אפי' היכי דשרי בהנאה ולא יכול לומר הש"ל ויש לומר דמתני' איירי לענין שתיה ולא איירי בשותפות וניחא מה שהקשו על חזקיה נהי דע"א נאמן באיסורין מ"מ פועל ושומר לכ"ע אין נאמנים ועיין בר"ן בקידושין דמש"ה בעינן גבי היה עושה בטהרות בידו דווקא וא"כ כיון דמיירי דאית ליה שותפות וקיי"ל דשותפין הן שומרים זה לזה וא"כ ל"ש כדי שיודיעו דשומר אינו נאמן ועיין בס' יש"י. אך יש לומר דלחזקיה לא איירי בשותפות ומתני' מיירי לענין שתיה ומ"מ לא יכול לומר הש"ל דסובר כגבה דמי ואז אמרינן כשרוף דמי אפי' היכי דשרי בהנאה:
ובזה נראה לתרץ מה שהקשו דלמאי צריכין קרא דחמץ אסור בהנאה ת"ל דאיכא קו"ח משאר איסורי הנאה דליכא ב"י ואסור בהנאה מכש"כ חמץ דאיכא ב"י בודאי דאסור בהנאה אך לפי מה שהקשו דאמאי עובר על ב"י הא כיון דמצוה לבער מהעולם וכל העומד לשרוף כשרוף דמי וא"כ כ"מ שיעורו ולענין ב"י בעי שיעור והכא כיון דעומד לשרוף א"כ כ"מ שיעורא ועיין בתשובות מהר"מ מינץ וע"כ דגז"ה דאפי' כ"מ עובר על ב"י וכבר אמרנו דהא דכשרוף דמי זה רק באיסור הנאה וא"כ ל"ש לומר קו"ח מדעובר על ב"י פשיטא דאסור בהנאה דאדרבה מדחזינן דעובר על ב"י ול"א כ"מ שיעורא ע"כ דשרי בהנאה ואז ל"ש כשרוף ול"ש כ"מ שיעורא דאי אסור בהנאה א"כ שייך כמ"ש ואמאי עובר על ב"י:
וניחא בזה קושית התוס' בפסחים דמ"ל איסור הנאה לפני זמנו דליכא רק חד קרא דלא יאכל וההוא מסתבר דקאי על ת"ז יע"ש אך כיון דידעינן עכ"פ דאפי' ת"ז דאסור בהנאה עובר על ב"י ול"א דכ"מ שיעורא אז שוב לא בעינן קרא על לפ"ז דאסור בהנאה דילפינן מקו"ח ואין לומר דהיא הנותנת דשרי בהנאה דאל"כ כ"מ שיעורא דהא חזינן דעובר על ב"י בתוך פסח אע"ג דאסור בהנאה ול"א דכמ"ש וממילא על לפ"ז יש למילף מקו"ח דאסור בהנאה ואע"ג דאליבא דחזקיה אמרנו דסובר דכגבה ואפי' אי מותר בהנאה שייך כשרוף ותקשה דלא צריך למילף מקרא דלא יאכל דהא איכא קו"ח ואין לומר מדחזינן דעובר על ב"י ש"מ דשרי בהנאה דליתא דאפי' אי שרי בהנאה אין מהראוי שיעבור על ב"י דמ"מ שייך כ"מ שיעורא וצריכין לומר דחזקיה קאי אי לאו כגבה דמי ואז ל"ש כ"מ אי שרי בהנאה. וניחא קושית התוס' שם דלחזקיה לא ליכתוב לא יאכל ולא בעי לך להתיר הנאה דליתא דאיכא קו"ח דאסור בהנאה מקו"ח מדחזינן דעובר על ב"י ואין לומר דמשום זה שמעינן דשרי בהנאה דאז ל"ש כמ"ש דליתא דהא הוא סובר דכגבה דמי ולעולם שייך כמ"ש וא"כ איכא קו"ח וע"כ בעינן לך להתיר בהנאה:
וניחא הרמב"ם דיליף דחמץ אסור בהנאה מלא יאכל וקשה הא פסק כר"א דאפי' ל"ת איסור הנאה במשמע:
אך דקשה מנ"ל דפליגי דילמא אי לא גלי קרא דלא יאכל ה"א דמודה ר"א דשרי בהנאה מדחזינן דעובר על ב"י ול"א כמ"ש וע"כ דשרי בהנאה ואז ל"ש דכשרוף דמי אך לחזקיה לשיטתו אין חילוק דאפי' אי שרי בהנאה שייך כמ"ש וע"כ קאמר דפליגי משא"כ לדידן דרק באיסור הנאה שייך כ"מ וה"א דשרי בהנאה מדעובר על ב"י וע"כ צריכין לא יאכל:
וניחא בזה הלח"מ דסובר דאוכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה ותמהו עליו מהא דאיתא במתני' האוכל תרומת חמץ דבשוגג חייב ובמזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים ופי' רש"י אי תרומה טמאה והתם ע"כ הא דפטור מלשלם משום דמיתה דתרומה פוטר ולא כרת דחמץ דאל"כ ליתני האוכל חמץ ש"ח דבמזיד פטור מלשלם משום דכרת פוטר אלא דאפי' תרומה טמאה חייב מיתה וע"כ נראה דהא בתוס' הקשה על הא דמשני דמש"ה פטור במזיד משום דר"ח הא מעידנא דאגבהה קני ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאכל ליה ותירץ בס' הפלאי דעל שעת הגבהה איכא מלקות משום דעבר על לאו דב"י כמו שפסק הרמב"ם בקנה חמץ בפסח דלוקה דעביד מעשה ואין אדם לוקה ומשלם וע"כ ל"ש דקני מעידנא דאגבהה והנה להסוברים דעל לאו דב"י ליכא מלקות דחשוב ניתק לעשה ליכא הך תירוצא וע"כ נראה דהנה באוכל חמץ של הקדש במועד אי מעל אי לאו וקאמר מאן יש אומרים דלא מעל ר"ח דסובר דכרת פוטר מלשלם יע"ש ברש"י דפי' למ"ד מעל משום דסובר כר"ש דשרי לאחר פסח וקנס ל"ש בהקדש דלא עבר על ב"י והקשה במהרש"א דאמאי לא פי' דסובר כריה"ג דאפי' תוך פסח שרי בהנאה. וע"כ נראה דהא הקשו מ"ט דמ"ד דמעל נהי דלא סובר כר"ח מ"מ מלקות איכא ואין אדם לוקה ומשלם וגם למה קאמר דמש"ה לא מעל משום דסובר כר"ח ת"ל משום מלקות דפוטר מלשלם. אך נראה דהא הקשו דלא בא בב"א דמעידנא דאגבהה וכו' וכרת לא מחייב עד דאכל ליה ותירצו דהא ע"כ איירי דהיה הקדש קודם איסור חמץ דאל"כ לא חל שם הקדש כמו במפריש תרומת חמץ ד"ה אינו חל שם תרומה וא"כ תקשה איך חל איסור חמץ על איסור הקדש דאין איסור חל על איסור וע"כ צריכין לומר דמעידנא דאגבהה קני ומעל ויצא לחולין ואיסור חמץ לא חל עד דאכיל וא"כ בשעה דאכיל כבר יצא לחולין וליכא איסור הקדש וחל איסור חמץ דכבר נפקע ממנו שם הקדש ע"י הגבהה ול"ש אין אחע"א דהא בשעה שבא איסור חמץ כבר נפקע שם הקדש ממנו וא"כ ל"ש מעידנא דאגבהה דליתא דהגבהה צורך אכילה דאי לא היה הגבהה לא היה איסור חמץ חל על איסור הקדש רק ע"י הגבהה דנפקע הקדש יצא לחולין וע"כ איכא כרת דחמץ א"כ הגבהה צורך אכילה היא וכמו דאמרינן דהגבהה צורך ניסוך הוא וחשוב כבאו בב"א והנה במהרי"ט איתא דאע"ג דאין איסור חל על איסור מ"מ אי הותרו רק על איסור השני חייב על השני ול"ש דאחע"א וא"כ אי אמרינן דמש"ה פטור משום דאין אדם לוקה ומשלם ואז ע"כ איירי בהותרו דהא חייבי מלקות שוגגין לא פוטר מלשלם וא"כ לא הוי הגבהה צורך אכילה דאפי' אי לא היה הגבהה ולא יצא לחולין חל איסור חמץ וחייב מלקות משום חמץ וא"כ תקשה הא לא בא בב"א דמעידנא דאגבהה וכו' וע"כ קאמר משום דר"ח דכרת פוטר ואיירי בלא הותרו דחייבי כריתות שוגגין ג"כ פוטר מלשלם ואז אין איסור חמץ חל על איסור הקדש רק ע"י הגבהה דיצא לחולין וא"כ הגבהה צורך אכילה:
ובזה ניחא קושית התוס' חולין (דף ד') דמייתי רבא ראיה דמומר לאכול נבילות דבודק סכין וכו' מהא דחמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד שהן מחליפין וסברו דאתיא כר"י דאחר פסח אסור מדאורייתא וכו' והקשו דא"כ אף של א"י אסור ומה מרויחין שמחליפין בשל א"י דהא הדר ר"א ב"י דר"י יליף שאור דאכילה משאור דראיה ונראה דהא הקשו דמנ"ל דהדר דהא קשה מדאגבהה קני אך התירוץ דלפי מה דאיתא בריטב"א קידושין לחלק דהא דאדם אחר מעל בעת הגבהה וגזבר לא מעל עד שיהנה משום דאדם אחר נהי דלא ידע דהיה של הקדש אבל עכ"פ ידע דאינו שלו וא"כ נתכוין לגוזלו וע"כ מעל בעת הגבהה משא"כ הגזבר דשכח וסובר דהוא שלו ולא נתכוין לגוזלו ע"כ לא מעל עד שיהנה וא"כ לא קשה מדאגבהה וכו' זה אינו דהכא לא מעל מיד דהא עיקר הטעם דמעל אף דחמץ לאחר הפסח אסור מ"מ הא בהקדש לא קנס ר"ש וא"כ לפי מה שפי' דהיה מזיד על החמץ ושוגג על איסור הקדש א"כ לא נתכוין לגוזלו דכיון דלא ידע דהיה של הקדש וחמץ של הדיוט אסור משום קנס א"כ לא נתכוין לגוזלו וא"כ דמי לגזבר דלא מעל עד שיהנה וא"כ חיוב תשלומין דמעילה וחיוב כרת דחמץ בא בב"א וא"כ תקשה מנ"ל דהדר ביה ראב"י דילמא לעולם דלא הדר ביה ואוקימתא דראב"י הכי אזלא דכ"ע ס"ל כר"ח ומ"ד מעל ס"ל כר"ש ומש"ה מעל ול"א דכרת פוטרו משום דלא בא בב"א דמעל בעת הגבהה דכיון דאליבא דר"ש שרי לאחר פסח הגם דקנס זה לתירוץ רבא אבל לר"א ב"י לא קנס ר"ש וא"כ נתכוין לגזול הגם דלא ידע דהיה של הקדש דהא גם חמץ של הדיוט שרי וא"כ מעל מיד ולא בא בב"א ומ"ד לא מעל כר"י רק דשל א"י ושל גבוה שרי וא"כ לפי דברי' דלא ידע דהיה של הקדש ועל החמץ היה מזיד וא"כ לפי דעתו לא נתכוין לגזול דהא חמץ של הדיוט אסור וא"כ דמי לגזבר דלא מעל עד שיהנה ובא בב"א וכרת פוטרו וע"כ לא מעל ומנ"ל דהדר ביה. אך נראה מדקאמר הגמ' משום דר"ח ולא קאמר משום מלקות וע"כ דהיה סובר הסוגיא דאיירי אפי' בשוגג בחמץ ואז מלקות לא פוטר וע"כ קאמר משום דר"ח וא"כ מ"ד דלא מעל אמאי דכיון דשגג גם על חמץ א"כ כיון דלא ידע דאסור א"כ נתכוון לגזול ולא דמי לגזבר וא"כ תקשה מדאגבהה קני וגם דכיון דשגג גם על חמץ א"כ תקשה דאין איסור חל על איסור דל"ש סברת מהרי"ט הנ"ל דכיון דשגג ולא הותרו וע"כ משום דמעל מיד ויצא לחולין וא"כ הגבהה צורך אכילה ואמאי מעל נהי דסובר כר"ש כיון דכ"ע סוברים כר"ח וע"כ הא דקאמר דפליגי דר"י ור"ש משו' דלא סוברים כר"ח וא"כ אמאי לא מעל לר"י וע"כ משום דהדר ר"א ב"י. וא"כ לרבא לשיטתו דסובר דאפי' חייבי מלקות שוגגין פוטר וא"כ אין ראיה דאיירי בשוגג מדלא קאמר משום מלקות דאפי' אי איירי בשוגג תקשה דאמאי לא קאמר משום מלקות וא"כ יש לומר דאיירי במזיד וא"כ יש לומר דלא הדר רק מ"ד מעל כר"ש וא"כ נתכוין לגוזלו ולא בא בב"א ואין לומר דהגבהה צורך אכילה דאל"כ אין אחע"א דליתא דכיון דהיה מזיד שייך סברת מהרי"ט דחל איסור השני ומ"ד לא מעל כר"י וא"כ לא נתכוין לגזול כיון דהיה מזיד על חמץ א"כ לפי דעתו אסור בהנאה וזה לא ידע דהיה של הקדש ולעולם דלא הדר ורבא קאמר תני' דמסייע לך וע"כ היה סובר דאתיא כר"י ושרי של א"י כיון דלא הדר ביה:
ולפ"ז ניחא דהוצרך רש"י לפרש דסובר כר"ש דאל"ה תקשה מ"ט דמ"ד מעל נהי דל"ס ש"ח כר"ח מלקות פוטר מלשלם ואין לומר דאז ע"כ בהותרו ול"ש דאין אחע"א ולא הוי הגבהה צורך אכילה דליתא דעל הגבהה לא נתחייב דאיכא מלקות דב"י ואין לומר דניתק לעשה דהא היכי דאינו שלו ואינו עובר רק משום אחריות דגורם לממון ליכא עשה דתשביתו ועיין בש"א וע"כ פי' רש"י דסובר כר"ש ואליבא דר"ש דסובר דגורם לממון כממון דמי אז גם העשה דתשביתו וליכא מלקות על הגבהה משום ב"י וע"כ מלקות אינו פוטר משום דמעידנא דאגבהה קניא והגבהה צורך אכילה ליכא דהיכי דהותרו חייב רק על איסור השני משא"כ לקמן באוכל ת"ח דאתיא כריה"ג שפיר תירצו דמש"ה ל"ש דקני משעת הגבהה דאיכא מלקות משום ב"י והעשה דתשביתו ליכא:
וניחא הלח"מ הנ"ל משום דבשלמא בתרומה טהורה הוכיח רש"י שפיר דע"כ משום מיתה דתרומה דאין לומר משום כרת דחמץ דא"כ ליתני באוכל חמץ גרידא ואין לומר דא"כ תקשה מדאגבהה קניא דיש לומר משום דאיכא מלקות דב"י על הגבהה דליכא העשה בגורם לממון משא"כ תרומה טמאה דליכא ב"י דכ"מ שיעורא משום דעומד לשרוף משום תרומה טמאה ונהי היכי דעומד לשרוף הוא גזה"כ לא היכי דעומד לשרוף משום טמאה וא"כ יש לומר דעל ת"ט ליכא מיתה והא דפטור דכרת דחמץ ולא קשה ליתני חמץ לבדו דליתא דאז ה"א דבתרומה טמאה דליכא ב"י ושייך מדאגבהה קניא פטור מלשלם דמעידנא וכו' ולא בא בב"א ואשמעינן דכיון דאין אסור בהנאה ל"ש כשרוף גם בפשיטות נראה על קושית התוס' דלפי מה דמשני באית ליה שותפות אכתי היינו מדמע דיש לומר דכיון דאית ליה שותפות והוי שומר ושיטת מהרש"ל דשומר א"י לומר הש"ל וא"כ לא קשה דאין אדם אוסר דיש לומר דבמזיד חייב מה שהפסיד ליה בשתיה ולעולם דשרי בהנאה ואעפ"כ לא יכול לומר הש"ל וא"כ לא נאסר משום דנתערב ביין שלו וא"כ אינו משום מדמע:
אך לפי מה שכתבנו דעיקר הנפקותא כדי שיודיעו דאע"ג דבלא"ה היין אסור דהוא מומר דאז הוי סתם יין ובטל משא"כ אי יודיעו דנסכו לא בטל ובר"ן בסי' ע"ז איתא דכל היכי דהיין לא נאסר רק בשתיה אז בטל וליכא חומרא דיי"נ דיהיה במשהו וא"כ ל"מ לומר דמתני' איירי לענין שתיה דא"כ אין שום חילוק אי יודיעו אי לאו דמ"מ לא אוסר במשהו וא"כ יש לומר כי משני דאיירי בשותפות ואז לא איירי במומר דבשותפות ל"א לצעורי לשיטת רש"י ואז יש לומר דאיירי לענין שתיה ואע"ג דאז בטל אפי' אי יודיעו מ"מ איכא נפקותא דהא אי לא יודיעו שרי דכיון דלא איירי במומר:
וגם לפי מה שכתבו דנפק"מ אי יודיעו דאי לא יודיעו הא סתם יין מותר למכור הכל לא"י חוץ מדמי איסור משא"כ אי יודיעו והמחברים כתבו דאי אסור דש"מ אינו רשאי למכור לא"י חוץ מדמי איסור וליכא נפקותא אי יודיעו אי לא וא"כ לרב דאוסר דש"מ ע"כ ל"ס כחזקי' דהא לדי' ל"ש כדי שיודיעו וניחא קושית הנב"י דילמא סובר כחזקיה וניחא קושית הפ"י דאמאי לא משני דגם ר"י קניס שוגג אטו מזיד אך הכא לא קניס כדי שיודיעו דהא ר"י סובר דמב"מ לא בטל וגם הא אוסר דש"מ א"כ ליכא נפקותא אי יודיעו דלעולם לא בטל וגם למכור לא"י אסור דאוסר דש"מ:
וגם לפי מה שהוכיחו דחזקיה סובר דגורם כממון ועי' באור חדש וא"כ לדידי' שייך מדאגבה קניה דכיון דאיכא אחריות אונסין חשוב דידי' ולא איירי בשותפות ושייך כדי שיודיעו כיון דאינו שומר נאמן וניחא קושיא הנ"ל וא"כ רב דלא סובר גרמי וממילא דל"ס דגורם כממון ועי' בש"ך ס' שפ"ו וע"כ איירי בשותפות ול"ש כדי שיודיעו וע"כ דרב לא סובר כחזקי':
גם נראה לפי מה דאיתא בס' ע"ח דלענין אין אדם אוסר דש"ש סגי באם יש להאוסר שייכות בדבר אז יכול לאסור אע"ג דל"ח בזה שלו בעלמא ובזה ניחא דברי רש"י בחולין דפי' דלא מיבעי היכי דהיה הגבהה דחשוב שלו ובתוס' הקשו דע"י הגבהה לא קנה רק לאונסין וע"ש דאל"כ מאי פריך ממנסך הא התם מדאגבהה קניא ונראה דהנה התוס' פסחים הקשו אמאי אבל אתה רואה של אחרים וש"ג ואמאי לא אמרינן הואיל דאי בעי פדה לה ותירצו דא"כ הוי קונה אותה דאטו נחשב חמץ של אחרים כשלו הואיל ואי בעי קנה לה ועי' בס' ישועות יעקב דכתב הטעם משום דהואיל לא אמרינן רק היכי דהוא יש לו זכות זה ולא אחר כגון הואיל דאי בעי איתשל עלה או הואיל דאי בעי פדה במשכון בא"י שהלוה לישראל על חמצו דאחר אין לו זכות זה לפדות או ליתשל משא"כ הואיל דאי בעי פדה בהקדש דכל אדם יש לו זכות זה אז ל"א הואיל:
והנה ידוע דמש"ה גזילה אינה ברשות הבעלים להקדישו ולהקנותו משום דקיימי ברשות הגזלן לאונסים וע"כ חשוב אינו ברשות הבעלים אבל כל זמן שלא. קיימי ברשות הגזלן לאונסים אכתי הוא ברשות הבעלים לכל דבר וא"כ יש לומר דזה כוונת רש"י דלא מיבעי היכי דהי' הגבהה דאז קיימי ברשות הגזלן לאונסים וממילא חשוב אינו ברשות הנגזל וא"כ יכול לאוסרה משום הואיל דאי בעי קנה דזכות זה אין לשום אדם דכיון דאינו ברשות הבעלים לא יכולים להקנותו לשום אדם אך לגזלן יכולים להקנות ועי' בש"א ובקצה"ח ס' ל"ז וא"כ יש לו כח מה שאין לשום אדם ופשיטא דיכול לאסור אלא אפי' כי לא היה הגבהה דאז אכתי קיימי ברשות הבעלים דכיון דאינו חייב באונסים הוא ברשות הבעלים להקנות לכל אדם ול"ש הואיל דאי בעי קנה דכיון דכל אדם יש לו זכות זה אפ"ה נאסר משום דעשה מעשה ולעולם דמודה רש"י דנ"ח שלו ע"י חיוב אונסין רק דעי"ז יש לומר הואיל דאי בעי קנה לה וכל אדם אין להם זכות זה דאינו ברשות הבעלים להקנותו לאחרים רק לגזלן וא"כ אין ראיה מהא דסובר ר"י דגזל ולא נתייאשו דהבעלים אין יכולין להקדישו וניחא הא דהקשו בתוס' מאי פריך ממנסך הא שם מדאגבהה קניא דקושית הגמ' הא קאי לרב דסובר מנסך ממש ולרב דסובר דאדם מקנה דשלב"ל וה"ה דבר שאינו ברשותו א"כ כל אדם יש לו זכות זה לקנות ול"ש הואיל דאי בעי קנה ושפיר פריך ממנסך וניחא קושית הנב"י הנ"ל דהא קשה דל"ש כדי שיודיעו דאפי' אי חייב יכול להודיעו דהי' בלא הגבהה דאז פטור דקלבד"מ ואמרנו דאז האיסור רק מדרבנן משא"כ אי פטור ויודיעו דהיה הגבהה ואז האיסור מדאורייתא והטעם משום הואיל ולרב ל"ש זה דיכול כל אדם לקנות אע"ג דאינו ברשותו וע"כ רב לא סובר כחזקיה ושפיר פריך דלרב ע"כ יליף מקנסא דסובר כר"י:
ולפ"ז לפי מה דסובר הרמב"ם דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול משום הואיל דאי בעי זכה ואע"ג דזכות זה יש לכל אדם וכתבו משום דאדם אחר צריך לעשות קנין משא"כ הבעלים דחצירו קונה להם וע"כ שייך הואיל וא"כ הא דמשני באית ליה שותפות דאז הכלי קונה לו בתורת חצר משא"כ אדם אחר אע"ג דלרב יכול כל אדם לזכות מ"מ צריכין לעשות קנין ושייך הואיל אפי' לרב ולאו משום דהיין הוא נתערב בשלו אסור רק משום הואיל ולא קשה קושית התוס' דאכתי היינו מדמע ואפי' אי חצר השותפין אין קונין זה מזה זה אי אין ברירה ורב סובר דיש ברירה ובזה לפי מה שכתבו דמש"ה אמרינן הואיל משום דאין ברירה בדאורייתא ורב סובר דיש ברירה ול"א הואיל וא"כ אפי' ע"י הגבהה לא נאסר מדאורייתא וע"כ דרב ל"ס כחזקיה וניחא גם קושית התוס' דמה פריך ממנסך הא מדאגבהה קני דליתא דאליבא דרב ל"א הואיל ול"ש הואיל דאי בעי קנה אך בזה אי אפשר לפרש בשותפות דאז יש לו זכות יותר מכל אדם דהכלי קנה לו ואפי' חצר השותפין לרב דסובר ברירה דליתא דא"כ לא אמרינן הואיל אי יש ברירה ודו"ק:
ועי' בס' ברוך טעם דכתב וז"ל דבשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז דחייב ג' חטאות דנעשה בעל מים תכף בתחלת שחיטה דהא מצד שבת אינו רשאי לגמור השחיטה בחטאת יחיד רק שהוא גומר השחיטה בשבת בשוגג אבל באמת נעשית הבהמה בע"מ מאז החל קצת בשחיטת וושט או רוב הקנה כי אינה עומדת להגמר בשחיטה גמורה לקרבן מצד חלול שבת וא"כ יש עוד מקום עיון לפ"ד התוס' פסחים שכתבו דלכך ל"א הואיל דאי בעי פריק משום דכיון שנתחמץ שום אד לא יפדנו א"כ יש לומר דלמאן דסובר הואיל שגם בחטאת שהוממו בתחילת השחיטה בחוץ מיקרי דידי' דהא בידו לפדותו על מום זה ובפרט שעומדת היא לפדות כי מצות עשה הוא לפדות פסה"מ ובהואיל כזה אפשר כ"ע מודים דאמרינן כיון שמצוה לפדותו וא"כ הוי בעל חטאת עכ"פ כיש לו שותפות דהא יש לו זכות לפדותו ולהוציאה לחולין וא"כ יש להקשות מאי הקשה ר"נ לר"ה מברייתא זו הא גם לדידי' קשה דמיד כשמתחיל לשחוט נעשית בע"מ ועומדת לפדות וא"כ נעשה כאילו יש לבעל הקרבן זה זכות בגוה דאי בעי יפדנו וכיון שנעשה שלו היה בידו לאוסרה לע"ז וכיון ששחט עוד פורתא נאסרה לע"ז ובגמר השחיטה הוי כמחתך בעפר ומתרץ דהא בשבת אי אפשר לפדות יע"ש:
וניחא בזה הא דהקשו אי הא דאוסר דש"ש ע"י מעשה הוא רק מדרבנן א"כ מאי פריך מחתך בעפר הוא הא מדאורייתא לא יכול לאסור וראוי לבא בפנים וע"כ חייב משום שחוטי חוץ ועי' בפלתי ולפ"ז ניחא דהא מדאורייתא בודאי יכול לאסור דחשוב שלו דיכול לפדותו דמדאורייתא פודין אפי' בשבת ומדרבנן דאין פודין ול"ח שלו יכול לאסור ע"י מעשה ופריך שפיר ובאמת יש לעי' דהא אין שבות במקדש וכיון דמצוה לפדות פסה"מ יכול לפדות אפי' בשבת וניחא מה שהקשו דלשיטת הרמב"ם דאפי' ע"י מעשה לא יכול לאסור א"כ למה הביא תירץ הגמ' דאיירי בחצי קנה פגום ועי' בלח"מ אך טעמו של הרמב"ם משום דעומדת לפדותו ואפי' בשבת דאין שבות במקדש אך במחוסר ממון ל"א הואיל ועי' בר"ן בפסחים והרמב"ם דפסק הואיל אפי' במחוסר ממון וע"כ ע"כ איירי בחצי קנה פגום:
אך על עיקר דבריו שכתב דחשוב בע"מ משום דאסור לגמור השחיטה משום שבת אך לפי מה דקיי"ל דשנים שוחטין זבח אחד ושנים שעשו פטורין א"כ יכול לגמור ע"י שנים אך בס' מעין החכמה איתא דזה אי מקלקל בחבורה פטור משא"כ אי חייב אז אפי' ע"י שנים אסור וניחא מה שהקשו דהא בפסחים דפריך אמאי חייב משום שבת למ"ד דמקלקל בחבורה פטור ומשני דתיקן לב"נ והרמב"ם פסק דאין ב"נ מצווה על אבמ"ה של עוף ובגמ' מוקי בעוף ובחצי קנה פגום ותקשה דא"כ הוי מקלקל דליתא דהא מה"ת דלא יכול לאסור אפיל במעשה א"כ ראוי בפנים ואין לומר דחשוב בע"מ דאינו ראוי לגמור בפנים משום שבת דליתא דיכול לגמור ע"י שנים וע"כ דקושית הגמ' למ"ד דמקלקל בחבורה חייב וע"ז משני דאיירי בעוף ובחק"פ ולמ"ד דמקלקל פטור א"כ בלא"ה לא קשה קושית מעשה וא"ל דמה"ת דכיון דעומד לפדות ומדאורייתא פודין בלא"ה חשוב שלו מה"ת דליתא דלא נעשה בע"מ דראוי
ולכאורה קשה לי לפי סברא הנ"ל הא דפריך הגמ' בסוכה לולב הגזול פסול הא שאול כשר אימתי שאול דל"ח דידי' דאין לומר הואיל דאי בעי קנה דזה הזכות איכא בכל אדם דהא קיימא ברשות הבעלים אלא גזול דאדם שלו משום הואיל דקנה לה:
והנה בס' הנ"ל איתא דהא דסובר רש"י דע"י הגבהה יכול לאסור משום דחייב באונסין חשוב שלו לא כתב כן רק לר"י לשיטתו דסובר דק"פ כקה"ג דמי דהא חיוב אחריות אינו רק כל זמן שהיה ת"י הגזלן ול"ח קנין הגוף דכל קנין שאינה עולם ל"ח קה"ג ועי' בר"ן בנדרים מ"מ הא ר"י סובר חשוב שלו ואע"ג דל"ח רק ק"פ הא ר"י סובר דכקה"ג דמי משא"כ לדידן מודה רש"י דע"י חיוב אונסין לא יכול לאסור. שאינו ראויה ופי' התוס' משום דע"י מעשה יכול לאסור ואי זה רק מדרבנן יכול לאסור ע"י מעשה אכתי תקשה דאמאי זה להוציא מרשות בעלים אז אמרינן דלא חשוב קה"ג וא"כ כי שחט פורתא ונאסרה עכ"פ מדרבנן תו לא הוי ברשות דחשוב כשלו ואע"ג דל"ח רק ק"פ כיון דתו אינו ברשות הבעלים אז ק"פ כקה"ג דמי:
מלאכה במי חטאת וכו' דפטור מדיני אדם וחייב בד"ש והגמ' לא מקשה רק למ"ד דשמיה היזק משא"כ אי לאו הגמ' דהא מדאורייתא ראוי בפנים דלא יכול לאסור אפי' ע"י לגמור ע"י שנים אי מקלקל בחבורה פטור:
אי ביו"ט ראשון אפי' שאול פסול ואמאי לא משני דלא מיבעי אחר אין לו כח זה דאינו עומד ברשות הנגזל וה"א דחשוב דק"פ חשוב קה"ג וע"כ כיון דכ"ז שהגזילה ת"י חייב באונסין ובזה ניחא הא דהקשו הא דאיתא בב"ק בשלמא ע"ז שחיטה פטור מדו"ה אך לפי מה שכתבו דאפי' אי ק"פ לאו כקה"ג הבעלים וממילא כי שחט יותר יכול לאסור ע"י חיוב אונסין
וניחא דברי הרמב"ם דמביא תירוץ הגמ' על הא דעושה שמיה היזק לא קשה כלל ועי' במהרש"א ובתומים ס' ס"ו ועי' בראב"ד וע"כ נראה דעל ר"י לא מקשה שחייב שלא יהא כל אחד וכו' משום קנס כיון דהכא ע"כ איירי בשותפות כדאיתא בתוס' וא"כ כיון שגם הוא יש לו הפסד ל"ש שלא יהיה כל אחד וכו' ועי' בתוס' ריש ב"ב. ואין לומר דהא גם מנסך איירי ע"כ בשותפות דאל"כ אין אדם אוסר ואפ"ה עשו תקנה שלא יהא כל אחד דליתא דהא ר"י סובר כקה"ג דמי ולא איירי בשותפות דבלא"ה יכול לאסור ע"י הגבהה משא"כ לדידן דע"כ איירי בשותפות ואפ"ה אמרינן שלא יהא כל אחד וא"כ תקשה גם הכא אמאי לא חייב במזיד שלא יהא כל אחד וכו' וע"כ מביא תירוץ הגמ':
ולפי מה שכתבו דהיכי דצריך לשלם אז יכול לאסור אע"ג דאינו שלו וא"כ יש לומר דכוונת רש"י דלא מיבעיא היכי דהיה הגבהה דאז צריך לשלם דל"ש קלבד"מ דקניה מעידנא דאגבהה וממילא יכול לאסור אלא אפי' בלא הגבהה דל"צ לשלם אפ"ה יכול לאסור וניחא קושית התוס' דמאי פריך ממנסך הא מדאגבהה קניא דקושית הגמ' דלא היה לנו לעשות תקנה שיחייב לשלם שלא יהיה כל אחד וכו' דהא אי יהיה פטור אז ממילא לא יכול לאסור היין דאינו שלו וניחא קושית התוס' חולין דחזינן דא"י יכול לאסור היין אך בא"י דלא מהני קלבד"מ וצריך לשלם וע"כ יכול לאסור:
ועי' בתשובות בית אפרים שכתב לתרץ דברי הרמב"ם בפה"מ שכתב במזיד שידע דהיין אסור ולא ידע מאיסור סקילה דאל"כ אין אדם מת ומשלם והוא תמוה וגם קשה דא"כ האיך קאמר חזקיה דמש"ה פטור בשוגג כדי שיודיעו ופריך אי הכי במזיד נמי דהא שפיר מצי להודיעו ויאמר שידע מחיוב סקילה ויפטר עי"ז וע"ש דכתב וז"ל דלכאורה קשה בהא דאמרינן בהגונב חלבו וכן בגונב כיס מדאגבהה קנה הא כיון שהגבהה או ההוצאה הי' ע"ד שיאכל או יוציא בחיוב מיתה הפוטר מתשלומין ומעיקרא ההגבהה היה ע"ד לקנותו בדמי וא"כ למה יתחייב עלי' והרי זה דומה כמגביה כלי ע"מ לקנותו וקנאו באמת ושילם דמי' דמאי חיוב שייך בזה וה"נ דכוותיה וצ"ל דכיון דלצי"ש חייב רק שהב"ד אין יכולת בידם לחייבו וא"כ כשהגביה קודם שפיר ב"ד מחייבין אותו על שעת הגבהה שאז אין שם חיוב מיתה ואין זה מועיל מה שעשה כן ע"ד שיאכל בחיוב מיתה דס"ס הוא בחיובא קאי ומה בכך שאין הב"ד יכולת לחייבו מ"מ לא נסתלק החיוב מעליו. והנה בקנס איתא בתוס' כתובות דאפי' לצי"ש אינו חייב ולפ"ז בהך דמנסך דקיי"ל כר"י דהוא משום קנס א"כ הדק"ל דמאי מהני מדאגבהה שהרי הגביה ע"ד כן שיעשה היזק שאינו ניכר דהיינו קנס בהדי חיוב מיתה א"כ מעיקרא לא נחית אדעתי' דגזלנותא שיתחייב בתשלומין משא"כ בלא ידע דאז מעיקרא אגבהה לעשות ההיזק בחיוב תשלומין אף דבאמת ח"מ שוגגין פטורין מ"מ כיון דלא ידע מחיוב מיתה ההגבהה היה ע"ד לגזול ולהזיק לחבירו היתה וגזלן הוא ומחייב בתשלומין ובזה א"ש דברי הרמב"ם דדוקא בלא ידע שאז מתחייב על הגבהה וניחא קושיא הנ"ל על חזקיה דהרמב"ם לא קאמר כן רק לר"י דקנסא הוא משא"כ חזקיה דס"ל דממונא הוא אין חיוב מיתה פוטרו לגמרי דאיהו מחייב רק שאין הב"ד יכולין לפסוק דחייב מ"מ שפיר מחייבין אותו על הגבהה דהגבהה זו לא ע"מ לפטור הוא עכ"ל:
וניחא קושית הנב"י הנ"ל דהא בתומים ס' כ"ח איתא דאליבא דרב אפי' לצי"ש אינו חייב וא"כ ע"כ דל"ס כחזקי' דא"כ ל"ש כדי שיודיעו דיכול להודיע דידע מחיוב מיתה ול"צ לשלם ואין לומר דכיון דחייב לצי"ש לחזקיה דלאו קנס הוא וא"כ מדאגבהה קניא דאליבא דרב ליכא חיוב עליו אפי' לצי"ש וע"כ דל"ס כחזקיה וניחא קושית הפ"י הנ"ל דילמא כ"ע סוברים דבעלמא קנסינן שוגג אטו מזיד רק הכא לא קנס בשוגג כדי שיודיעו ע"ש ולפ"ז דכיון דסוברים דקנס הוא וא"כ אפי' לצי"ש אינו חייב וע"כ דאיירי דלא ידע מחיוב מיתה וממילא ל"ש כדי שיודיעו דיכול להודה דידע מחיוב מיתה ואז פטור:
ובזה ניחא מה שהקשו הא דקאמר ר"ח מודה ר"ח ב"ה בגונב חלבו ש"ח דאמאי אשמעינן דין זה אליבא דר"ח שלא אליבא דהילכתא דאמאי לא נקט לדידן דאין אדם לוקה ומשלם מ"מ היכי דכבר נתחייב חייב ועי' בשעה"מ. אך לפ"ז ניחא דלענין מלקות דחייבי מלקות שוגגין לא פטור מלשלם וע"כ בהותרו וא"כ ל"ש מדאגבהה קנה דהיה ע"מ ליפטור וע"כ נקט מודה ר"ח ב"ה ואיירי בשוגג ואז שייך לומר מדאגבהה קנה דלא היה ע"מ ליפטור אך תקשה לדידן דהביא הרמב"ם לענין מלקות וא"כ ל"ש דקנה משעת הגבהה אך לדידן דקיי"ל כרבא וחייב לצי"ש א"כ אפי' למלקות דידע ע"כ מחיוב מיתה מ"מ שייך דקנה משעת הגבהה אך ר"ח דסובר כר"פ ב"ח דאפי' לצי"ש אינו חייב וא"כ אי אפשר לאשמעינן דין זה במלקות דע"כ ידע וע"כ נקט מודה ר"ח ואיירי דלא ידע מחיוב כרת ושייך לומר מדאגבהה קנה וניחא הא דלא כתב הרמב"ם דין זה לענין כפל אך בקנס דאפי' לצי"ש אינו חייב ואיירי בידע ע"כ א"כ לא היה הגבהה לחיוב תשלומין משא"כ ר"ח דקאי על כרת ואיירי בלא ידע וע"כ נקט הגונב חלבו דנפק"מ דחייב גם כפל אע"ג דליכא עליה חיוב לצי"ש כיון דלא ידע מחיוב כרת:
והנה לפי מה דאיתא בצל"ח דאליבא דר"ח ב"ה אפי' לצי"ש אינו חייב ע"כ הא דאמרינן מדאגבהה קני' איירי דלא ידע מחיוב כרת וניחא קושית התוס' כתובות על הא דמשני בפסחים דמש"ה פטור במזיד משום דר"ח והא קני' משעת הגבהה אך יש לומר דאיירי דידע מחיוב כרת וניחא הא דלא קאמר משום דאין לוקה ומשלם דאז ע"כ בידע דחייב מלקות דחייבי מלקות שוגגין לא פוטר וא"כ תקשה דקני' משעת הגבהה דכיון דחייב לצי"ש וידע מחיוב מלקות וע"כ קאמר מודה ר"ח ולדידי' פטור אפי' לצי"ש ול"ש דקני' משעת הגבהה בידע מחיוב כרת וניחא הרמב"ם בפ"מ דכתב הטעם משום מלקות פוטר אך דאליבא דאמת דחמץ אסור בהנאה ול"ש דקני' מעת הגבהה וע"כ סגי בזה דאין לוקה ומשלם:
ועל דין זה דקניא משעת הגבהה הקשו דמ"מ חשוב עדות שאי אתה יכול להזימו דאי יוזמו לא יתחייבו רק מיתה אך בממון לא בעינן יכול להזימו וניחא הא דתמהו על המל"מ דסובר דכל הדברים דניתן להצילו לא בשבת משום חילול שבת וא"כ תקשה הא דפריך הגמ' בסנהדרין דאמאי חייב קנס בחייבי כריתות הא ניתן להצילו בנפשו לוקמי דאיירי בשבת וע"כ נראה דהא אין לוקה ומשלם אך דלא בא בב"א דחיוב קנס לבסוף ובשלמא בא על בתו דעל הגמר איכא ג"כ חיוב מיתה הגם דחשוב חייבי מיתות שוגגין מ"מ פטור משא"כ לענין מלקות דחייבי מלקות שוגגים לא פוטר ור"י הוצרך לתרץ לחלק בין התרו או לא דהא אי אמרינן דאפי' לא אתרו בי' פטור א"כ מה בכך דלא בא בב"א הא גם בסוף יש חיוב מלקות. אך תקשה הא מ"מ חשוב עדות שא"א יכול להזימו ובקנס בעינן יכול להזימו אך משכחת בפני ב"ד דאמרינן דלא תהא שמיעה גדולה מראיה ועי' בסנהדרין דטריפה שהרג בפני ב"ד חייב אע"ג דאי אפשר להזי' ואי איירי בשבת כבר כתב בב"ח דל"ש דלא תהא שמיעה וכו' כיון דאין דנין בשבת וע"כ דלא איירי בשבת ומקשה שפיר דניתן להצילו בנפשו:
והנה לסברת הפלתי דמ"ד דאמרינן לצעוריה מכוין הוא משום דסובר דהא דאדם אוסר ע"י מעשה זה רק מדרבנן וע"כ חשוב ספק מדרבנן ולקולא משא"כ ר"ה סובר דמדאורייתא יכול לאסור וע"כ ל"א לצעוריה וכו' א"כ תקשה הא דפריך הגמ' משוחט לשם הר דשחיטתו פסולה ואמאי ל"א לצעוריה מכוין וקשה הא אפי' לר"ה תקשה דכיון דשוחט לשם הר אינו אסור רק מדרבנן א"כ אמאי ל"א לצעוריה מכוין ואפשר דבשלמא לר"ה דליכא רק חדא דרבנן וע"כ ל"א לצעורי דכיון דאיתחזק איסורא משא"כ אי לא אסור רק מדרבנן ע"י מעשה וגם שחט לשם הר דאינו רק דרבנן א"כ תרתי דרבנן מהני אפי' באיתחזק ואמאי אסור:
גם נראה על קושית הנב"י דהא הקשו דכיון דע"ש נסך לא חייב דקלבד"מ על שעת הגבהה יכול לומר הש"ל ותירצו דכיון דאיירי בשותפות ושותפין הן שומרין זה לזה ושיטת מהרש"ל דשומר אינו יכול לומר הש"ל וניחא בזה קושית הב"י דעל הא דמשני דאיירי בישראל מומר ולא משני דאיירי בא"י אך בא"י דל"ש שהוא שומר דאין שמירה בא"י ותקשה דאמאי לא יכול לומר הרש"ל אך העיקר נראה דהא הקשה איך יכול לומר באיסורי הנאה הש"ל הא נהנה מאיסור הנאה דפורע חובו אך אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ במנסך אי כר"י דחיוב דרבנן משום קנס ובמצוה דרבנן סובר בעה"מ דמצות ליהנות ניתנו וע"כ לא יכול לומר הרי שלך לפניך וא"כ ע"כ סובר רב כר"י ולא כחזקיה דמדינא חייב ודו"ק:
הואיל
הנה בפסחים (דף מ"ו) פליגי ר"א ור"י אי עובר בחלה על ב"י משום הואיל דאי בעי איתשיל ועי' בר"ן שם דתמה אמאי בא"י שהלוה לישראל ע"ח ואמר לו מעכשיו דשרי בהנאה ואמאי ל"א הואיל דאי בעי פדה ומתרץ דבמחוסר ממון ל"א הואיל ושיטת הרמב"ם דבעינן דווקא הגיע זמנו קודם פסת דאל"כ אמרינן הואיל ובתוס' שם הקשו דאמאי לא יצא במצה של מע"ש לר"מ ואמאי ל"א הואיל דאי בעי איתשיל. ובש"א איתא דלכ"ע ע"י הואיל לא נחשב שלו ממש רק לעבור על ב"י דכיון דחזינן דחמץ שקיבל אחריות עובר משום דחשוב גורם לממון הגם דבה"נ לאו ממון ה"ה ע"י הואיל נחשב גורם לממון עכ"פ וזה לעבור על ב"י דסגי גורם לממון משא"כ לצאת ידי חיוב מצה לא חשוב שלו ע"י הואיל והנה מהרא"ש פסחים נראה ג"כ דכתב דלמסקנא דאיירי במעכשיו הא דבעי הרהינו משום דלא גרע מחמץ של א"י וקיבל הישראל אחריות דעובר והקשה דמשום זה ל"צ הרהינו רק דאין אחריות על הישראל כמו בסיפא דאיירי ע"כ דאין אחריות על הישראל כדמוקי לה הרא"ש וע"כ נראה דכוונת הרא"ש אינה משום אחריות דא"כ ל"ש לא גרע מחמץ של א"י וקיבל אחריות דכיון דזה גופו משום אחריות הוא אך הא איכא הואיל דאי בעי פדה וזה חשוב גורם כמו אחריות וע"כ שייך הלשון לא גרע כמו באחריות דעובר משום גורם וה"ה ע"י הואיל חשוב גורם וע"כ בעינן הרהינו דאז נהי דאיכא גורם מ"מ היכי דלא מונח ברשות הישראל לא עבר כמו באחריות דקי"ל דמקבל אחריות על חמצו של א"י בביתו של א"י דאינו עובר וה"ה בהואיל בהרהינו אינו עובר ומשום אחריות מודה הרא"ש דל"צ הרהינו רק דאין אחריות על הישראל רק דקשה אמאי ל"א הואיל דחשוב ג"כ גורם וע"כ כתב לא גרע וכו' אך בהרהינו אינו עובר כמו באחריות:
ושיטת הרמב"ם דבעינן הגיע זמנו קודם פסח ואפי' בהרהינו ולטעמו אזיל דפסק דיוצא במצה של מעשר שני משום הואיל דאי בעי איתשיל ועי' בס' שעה"מ אלמא דסובר דהואיל נחשב שלו ממש וע"כ אע"ג באחריות מהני במונח ברשות של א"י בהואיל לא מהני ומה שהקשה הרא"ש מהא דקאמר דלאביי ניחא דסובר למפרע גובה ול"א הואיל וע"כ דבמחוסר ממון ל"א הואיל נראה דהנה הראשונים נחלקו אי עובר ע"י אחריות פשיטה. לבדו ועי' ברא"ש פסחים ועי' בס' ישועות יעקב דמחלק דהיכי דהחמץ יש לו בעלים אז לא סגי אחריות פשיעה דאחריות זה לא מהני להוציא מרשות בעלים הראשונים אבל כשהי' חמץ של הפקר דאין לו בעלים והוא מופקד אצל מי שהוא חייב באחריות פשיעה חשוב כשלו וכיוצא בזה דהיכי דאין לו בעלים אז ק"פ כקה"ג דמי והנה ברשב"א איתא דאפי' אי גזל א"י אסור מ"מ חזקת ממון ליכא בא"י ולפ"ז יש לומר דהסוברים דסגי אחריות פשיעה משום דל"ש לומר דאין אחריות פשיעה מועיל להוציא מחזקת בעלים הראשונים דהא א"י אין לו חז"מ. ולפ"ז ניחא קושית התומים דפתח בתרתי וסיים בחדא דקאמר אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה וסיים בא"י לחוד לחלק בין היכי דקיבל אחריות או לאו ולפ"ז ניחא דכיון דאחריות גו"א לא משכחת לה דאין דין שמירה לא"י רק אחריות פשיעה וכן בהקדש אין דין שמירה ולא משכח אחריות גו"א רק פשיעה ובא"י דליכא חז"מ סגי משא"כ בהקדש ל"ש זה ולא סגי אחריות פשיעה וגו"א לא משכחת דאין דין שמירה בהקדש ובזה נראה הא דסובר הרמב"ם דישראל שהפקיד חמץ אצל א"י דעובר על ב"י והקשה הא כתיב לא ימצא בבתיכם דווקא ובשלמא לפי מה דמסיק הר"ן דהוא מדרבנן ניחא דהא באמת כיון דהשאילו הנפקד ביתו לשמירתו ממונו קרינן ביה ועי' ברא"ש אך שכירות לא קני ולחומרא שכירות קני וע"כ עבר מדרבנן. אך הרמב"ם דסובר דעובר מדאורייתא קשה דהא הטעם דשכירות לא קני דל"ח רק ק"פ דל"ח קה"ג ולנגד א"י דאין לו חז"מ אז חשוב קה"ג וממילא קרינן ביתו דכיון דהשאילו לשמירת ממונו ונהי דשכירות לא קני בא"י שאני דק"פ חשוב קה"ג משום דאין לו חז"מ א"כ הק"פ לא מפקע מרשות הבעלים וע"כ עובר מדאורייתא אך בס' אור חדש איתא דזה אי סגי אחריות פשיעה תליה בדברי אביי ורבא דלאביי דמיותר קרא דלך אתא דא"פ לא סגי משא"כ לרבא יע"ש וא"כ לפי מה שאמרנו דהואיל לא נחשב רק גורם וא"כ דבאמת הואיל דבידו לפדותו דכיון דמחוסר ממון לא נחשב כל כך גורם אך לדידן דקיי"ל כרבא ועובר משום אחריות פשיעה אע"ג דג"כ ל"ח כ"כ גורם אחריות פשיעה דבידו הוא ואפ"ה עובר ה"ה ע"י הואיל דבידו לפדותו וע"כ סובר הרמב"ם דבעינן הגיע זמנו קודם פסח משא"כ לאביי לשיטתו דא"פ ל"ח גורם ה"ה הואיל דבידו לפדותו ל"ח גורם וע"כ קאמר דלאביי ניחא:
ובזה ניחא קושית התוס' פסחים דאמאי בחמץ ילפינן של גבוה ושל א"י מחד קרא ובחלה צריכין קרא מיוחד על של גבוה אך הא התו' פ' א"ע הקשה דאמאי לא אמרינן הואיל דאי בעי פריק והנה באחרונים איתא דאליבא דרבא דסובר אי עביד לא מהני ל"ש הואיל הנ"ל דכיון דאסור לפדות דיעבור על ב"י וממילא אפי' אי פדה לא מהני וליכא הואיל וא"כ בחמץ ל"צ קרא מיוחד על של גבוה דאין לומר דה"א דעובר משום הואיל דאי בעי פדה דליתא דלאביי דסובר אי עביד מהני לדידי' ל"א הואיל דאי בעי פדה דכיון דמחוסר ממון כמו דל"מ אח"פ ולרבא הא אי עביד לא מהני וליכא הואיל וע"כ גבוה ושל א"י ילפינן מחדא קרא משא"כ בחלה דלא עביד איסור אי יפדה ושייך הואיל ה"א דחשוב שלו וע"כ בעינן קרא מיוחד:
וגם נראה דלפי מה דסוברים באמר הרי זו לא מהני שאלה דכבר הוא ברשות הקדש וא"כ בחמץ ל"צ קרא מיוחד על של גבוה דהא אי אמר הרי זו לא מהני שאלה ופשיטא דלא עבר ובאמר הרי עלי דאז אחריותו עליו בלא"ה עובר משום אחריות וע"כ בהרי זו ואז לא מהני שאלה וליכא הואיל כמו בשל א"י וא"כ ל"צ קרא מיוחד על של גבוה משא"כ בחלה צריכין קרא מיוחד באמר הרי עלי דה"א דחשוב שלו משום הואיל דאין לומר דבלא"ה חשוב שלו משום אחריות וגורם לממון הוא דבחלה ליכא קרא דחשוב שלו משום אחריות וע"כ ה"א דמשום הואיל דלשיטת הרמב"ם חשוב ע"י הואיל שלו ממש ולא משום גורם ה"א דחשוב שלו וע"כ צריכין קרא מיוחד בחלה על של גבוה:
וגם יש לומר דע"י הואיל גם הוא יש לו יד וחשוב שותפות ועיין באור חדש נכתב אי עובר בשותפות תליא בזה דאליבא דאביי דמיותר קרא דלך אפי' בשותפות אינו עובר משא"כ לרבא וע"כ קאמר שפיר דלאביי ניחא ול"א הואיל דאי בעי פדה מ"מ לא נחשב רק שותפות דע"י הואיל לא מפקיע כח בעלים הראשונים לגמרי רק דחשוב שותפות ולאביי שותפות אינו עובר וה"ה ע"י הואיל וע"כ לאביי ניחא משא"כ לדידן ולפ"ז לפי מה דסוברים דבחלה בשותפות חייב בחלה משום דכתיב לשון רבים ועיין בס' קה"י וע"כ בחלה צריכין קרא מיוחד על של גבוה דאי לאו הכי ה"א משום הואיל דאי בעי פדה נהי דחשוב שותפות מ"מ חייב בחלה משא"כ בחמץ ל"צ קרא מיוחד דמה בכך דאיכא הואיל ל"ח רק שותפות ולאביי אינו עובר בשותפות:
ועל עיקר קושית הר"ן דאמאי לא אמרינן הואיל דבידו לפדותו דכיון דע"י הואיל לא נחשב רק גורם ובש"א איתא דבחמץ שקיבל אחריות נהי דעובר על לאו דב"י אבל העשה דתשביתו ליכא וא"כ היכי דעובר משום הואיל דכיון דלא חשוב רק גורם העשה ליכא וא"כ הא הישראל ביטלו ועיין בפ"י אך על חמץ ידוע לא מהני ביטול ובס' פ"ח איתא דזה רק לנגד העשה דתשביתו לא מהני ביטול אבל לנגד הלאו מהני ביטול וא"כ כיון דאמר מעכשיו דל"ח שלו רק משום הואיל וע"י הואיל ליכא עשה דתשביתו ולנגד הלאו דעובר משום הואיל אע"ג דל"ח רק גורם לממון הא ביטלו אך לא מהני ביטול נגד העשה וע"ז מסיק דאמר מעכשיו ונהי דאפי' במעכשיו איכא הואיל הא ע"י הואיל דל"ח רק גורם ליכא העשה דתשביתו כמו באחריות דליכא העשה דתשביתו וניחא קושית הר"ן הנ"ל:
ובזה דביטול לא מהני בחמץ ידוע זה רק לנגד העשה ולא לנגד הלאו ניחא בזה מה שהקשו על רש"י ביצה דכתב לענין חלה דאסור להשליך לכלבים ביו"ט דכיון דזהו הביעור ורחמנא אחשביה לביעור אסור ביו"ט כמו הבערה והקשו דלפ"ז מה הוכיח רבא בריש פסחים דר"ע סובר דאין ביעור חמץ אלא שריפה הא אפי' לרבנן חשוב מלאכה כמו בחלה. וע"כ נראה דהנה במג"א איתא דחמץ חשוב עשה ול"ת והקשו דא"כ מה מוכיח ר"ע דתשביתו הוא מערב יו"ט דאי ביו"ט איך שרי והא כיון דחמץ עשה ול"ת הוא ודוחה ל"ת ועשה דיו"ט. וע"כ נראה דשפיר הוכיח דאיך אמרה תורה דתשביתו ביו"ט הא היכי דביטלו דאז ליכא ל"ת רק עשה לחוד דלא מהני ביטול וא"כ לא דחי העשה ל"ת ועשה דיו"ט אלא ודאי דתשביתו הוא מערב יו"ט וא"כ לפי מה דסוברים דהא דלא מהני ביטול לנגד העשה זה לר"י דסובר דבשריפה ולא לרבנן וא"כ שפיר הוכיח רבא דר"ע סובר כר"י דבשריפה דאי כרבנן נהי דגם זה חשוב מלאכה מ"מ לרבנן לא משכחת דעשה איכא ולאו ליכא דאי ביטלו גם עשה ליכא וא"כ שרי אף דחשוב מלאכה גם לרבנן הא עשה דתשביתו ולאו דב"י דוחה ואי בביטול אז גם העשה ליכא וע"כ דלא ביטלו איכא עשה ול"ת ודוחה ל"ת ועשה דיו"ט אלא ודאי דסובר כר"י דבשריפה ואז לנגד העשה לא מהני ביטול וא"כ איך אמרה תורה דתשביתו הא היכי דביטלו דתו ליכא רק עשה לחוד אסור לשרוף דלא דחי עשה ול"ת דיו"ט אלא ודאי דתשביתו הוא מערב יו"ט:
והטעם דביטול לא מהני רק לנגד הלאו ולא לנגד העשה נראה דהא בס' ש"א הקשה דמנ"ל דעשה הכתוב ברשותו דילמא הא דעובר משום לר"ש שרי לאחר הפסח מה"ת וחשוב גורם לממון ובחמץ עובר משום גורם לממון כמו בקבל אחריות דעובר משום גורם לממון וחשוב דידי' ומנ"ל דעשה הכתוב כאילו הוא ברשותו אך לפי מה שכתבו דעשה דתשביתו ליכא באחריות דרק משום גורם לממון לא עבר רק על הלאו דב"י ולא העשה וא"כ ע"כ הא דעובר על עשה דתשביתו משום דאוקמא ברשותו וחשוב שלו לא מצד גורם דשרי לאחר פסח ולפ"ז על הלאו יש לומר דעובר משום דחשוב גורם והנה הטעם דביטול על חמץ ידוע לא מהני הוא משום הואיל דאי בעי זכה ואמרנו דע"י הואיל חשוב גורם לממון וע"כ לנגד הלאו מהני ביטול דכיון דהא דעובר על הלאו משום דחשוב גורם דשרי לאה"פ וע"כ אי ביטלו מהני ול"א הואיל דאי בעי זכה דכיון דחשוב הואיל רק גורם א"כ חשוב גורם דגורם דאז אפי' בחמץ ליכא קר דעובר בגורם דגורם משא"כ לנגד עשה דתשביתו דע"כ משום דעשה הכתוב ברשותו ולא משום גורם וע"כ לא מהני ביטול משום הואיל דאי בעי זכה דליכא גורם דגורם לנגד העשה וע"כ ליכא רק חד גורם הואיל דאי בעי זכה ובפרט לפי מה דאיתא בתוס' פסחים (דף ו') ד"ה התם דמצי מסלק ליה דכתבו וז"ל דשאני התם שמתחילה היתה הבהמה של א"י וכיון דאי בעי זוזי ולא משכח שקיל לבהמה לא נפיק מרשותיה אבל כשהבהמה של ישראל ומצי מסלק ליה לא"י בזוזי לא נכנסה לרשותו יע"ש וע"כ אמרתי נהי דבחמץ שלו לא מהני ביטול משום הואיל דאי בעי זכה לא נפיק מרשותו משא"כ בחמץ של עובד כוכבים וקבל אחריות דמעולם לא היה ברשותו מהני ביטול הגם דחמץ ידוע הוא ול"א הואיל דוקא בדבר שהיה שלו מעיקרא רק ע"י ביטול תאמר דיצא מרשותו וע"כ ע"י הואיל דאי בעי זכה לא יצא מרשותו כמו התם בחלה דאמרינן הואיל דאי בעי איתשיל או דאי בעי פדה התם שאני דמעיקרא היה שלו לגמרי וע"כ ע"י הואיל לא יצא מרשותו משא"כ חמץ של עובד כוכבים שקבל אחריות דמעולם לא היה שלו וע"כ ביטול מהני ול"א הואיל דאי בעי זכה:
ובזה ניחא רש"י בפסחים (דף ס"ג) דאיתא שם במתני' דר"ש אומר הפסח בי"ד לשמו חייב ושלא לשמו פטור ובמועד לשמו פטור ושלא לשמו חייב ופי' רש"י וחייב משום לא תשחט בהדי לאו דב"י ואיכא נמי מלקות דשחיטה ותמהו דאמאי לא פירש רש"י כן בי"ד דחייב מלקות גם משום ב"י גם הקשו הא לאו דב"י ניתק לעשה ועיין באור חדש וע"כ דבמועד משכחת מלקות משום ב"י כגון היכי דהוא חמץ של עובדי כוכבים וקבל אחריות דליכא העשה דתשביתו וא"כ לא ניתק לעשה משא"כ בי"ד דהקשו דלר"ש דשרי לפני זמנו בהנאה א"כ הוא ברשותו לבטל וא"כ איך לוקה משום לא תשחט הא הוי התראת ספק שמא יבטל או ביטלו והוכיחו מזה דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול וא"כ אי מיירי בחמץ של עובד כוכבים וקבל אחריות מהני ביטול אפי' חמץ ידוע או משום דחשוב גורם דגורם ול"א הואיל דאי בעי זכה או משום דמעולם לא היה שלו לא מהני הואיל להכניסו לרשותו וע"כ דאיירי בחמץ שלו וא"כ איכא העשה וליכא מלקות דניתק לעשה וע"כ לא פירש רש"י דחייב מלקות משום ב"י רק בסיפא דאז משכחת בחמץ של עובד כוכבים באחריות דעשה ליכא ול"ח ניתק לעשה והתראת ספק לא הוי שמא ביטלו דבתר זמן איסורו גם לר"ש לא מהני ביטול:
ועכ"פ יש לחלק דלנגד עשה לא מהני ביטול דהא ע"כ אוקמי ברשותו וכיון דיש לומר הואיל דאי בעי זכה לא יצא מרשותו משא"כ לנגד הלאו דאינו רק משום גורם וע"כ מהני ביטול ול"א הואיל דע"י הואיל לא נכנסו לרשותו דכיון דלא היה שלו רק משום גורם ובפרט דחשוב גורם דגורם. והנה למ"ד דגורם כממון דמי פשיטא דגם עשה דתשביתו איכא ועיין בים התלמוד וא"כ יש לומר דגם לנגד העשה הוא משום גורם דשרי לאחר פסח חשוב שלו ולא משום דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וממילא מהני ביטול אפי' בידוע גם לנגד העשה ול"א הואיל דאי בעי זכה ולפ"ז ניחא מה שהקשו ממתניתין דפסחים עד כמה הוא חוזר דאלמא דאפי' בחמץ ידוע מהני ביטול דהא קאי שם לר"מ ור"מ סובר בב"ק דגורם לממון כממון וע"כ מהני ביטול אפי' לנגד העשה וע"כ סובר ר"מ דחוזר עד כביצה ולא קשה קושית הירושלמי הא עובר בכזית ואמאי אינו חוזר ומתרץ משום דמדאורייתא בביטול סגי אקילו רבנן עד כביצה ואע"ג דחמץ ידוע דאליבא דר"מ מהני ור"י לשיטתו דסובר דאסור לאחר פסח וליכא גורם וע"כ משום דאוקמי ברשותו וממילא לא מהני משום הואיל וע"כ סובר עד בכזית:
והנה בזה שאמרנו דהיכי דעובר רק משום גורם ליכא עשה דתשביתו היה ניחא בזה הא דהקשה על הא דאיתא במתניתין כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט הא מה"ת סגי ליטול חלה כ"ש אך חכמים תקנו ליטול אחד מכ"ד וא"כ יש תקנה לחלה זו להפריש מקודם כ"ש לחלה מדאורייתא ואח"כ מן המוקף וסמוך לו עד שיעור דרבנן ואותו היותר משיעור דאורייתא יבטל ברוב וחלה דאורייתא יניחה עד שתחמיץ ומה בכך דעל ב"י ליכא איסור בח"ש ועיין באור חדש אך לפי מה שאמרנו דמש"ה ליכא איסור בח"ש דכיון דעל לאו דב"י ליכא מלקות משום דניתק לעשה א"כ לא דמי לחלב דבשלמא על לאו שיש בו מלקות אע"ג דלא דמי לחלב דהוא בכרת אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת משא"כ על לאו שאין בו מלקות ל"א מה לי איסור לאו וכו' ועיין במל"מ הלכות יו"ט וע"כ ליכא איסור בח"ש ולפ"ז הכא במתני' דהא דעובר על ב"י משום הואיל דאי בעי איתשיל וזה לא נחשב רק גורם וממילא ליכא העשה ואיכא מלקות דלא ניתק לעשה וא"כ איכא איסור אפי' בח"ש וא"כ ליכא תקנתא הנ"ל דעובר על חלה דאורייתא שהופרש אע"ג דליכא כזית אך תקשה דהא תינח לאוקימתא דפליגי בהואיל דאז ליכא העשה דכיון דהואיל רק גורם הוא משא"כ לפי' מה דס"ד דפליגי אי ט"ה חשוב ממון ואז חשוב שלו ממש ואיכא עשה וליכא איסור בח"ש דכיון דליכא מלקות משום דניתק לעשה ותקשה דיכול להניח חלה דאורייתא וע"כ צריכין לומר דבס"ד היה סובר כר"י דבעי שריפה ואז משכחת דביטלו להעשה דלא שרפו רק מבערו בדבר אחר וא"כ איכא מלקות אע"ג דניתק לעשה דכיון דביטלו לעשה ואיכא איסור בח"ש וניחא הרי"ף דהוכיח דהלכה כרבה באופה ביו"ט לחול דאמרינן הואיל מהא דעובר בחלה משום הואיל דאי בעי מיתשיל והקשה בר"ן לפי מה דקיי"ל דט"ה ממון א"כ אין ראיה דיש לומר דעובר משום ט"ה ממון אך לדידן דקיי"ל כרבנן ולא משכחת ביטלו וליכא מלקות על ב"י ומותר ח"ש ותקשה כהנ"ל וע"כ דטעמא משום הואיל ואז ליכא עשה ואיכא מלקות ואסור ח"ש ושפיר הוכיח:
ובזה ניחא דר"י יליף דאין ביעור חמץ אלא שריפה מקו"ח מנותר ועיין בתוס' שם (דף כ"ח) ד"ה אמרו לו וכו' תימא לרשב"א לדבריהם דרבנן דאמרו שהם בשריפה אמאי לא ילפינן חמץ מנותר שהוא בשריפה. ולכאורה נראה דלפי מה דאיתא בש"א להקשות אי מהני שלא לעבור היכי דחמץ אינו ברשותו א"כ איכא למיפרך מה לנותר דלא מהני הוצאה מרשותו משא"כ חמץ וע"כ נראה דעיקר הטעם דמהני משום כמו בחמץ שקבל אחריות מהני הוצאה מרשותו ה"ה חמץ שלו דאליבא דר"ש הא דעובר רק משום גורם דשרי לאחר פסח ואפי' לנגד עשה דתשביתו לר"ש הוא משום גורם וע"כ מהני הוצאה מרשותו כמו באחריות וזה לר"ש משא"כ לר"י דאסור לאח"ז וע"כ משום דעשו כאילו הוא ברשותו ולא מהני הוצאה מרשותו וע"כ שפיר יליף ר"י מנותר וא"כ ר"ש לשיטתו בלא"ה אי אפשר למילף מנותר.
אך נראה דלפי מה דהקשה בש"א דאיך יליף ר"י מנותר דהא אי בשריפה א"כ משכחת מלקות בביטלו דמבערו בדבר אחר משא"כ אי מבערו בכל דבר לא משכחת ביטלו וא"כ איך ילפינן דבשריפה מקו"ח הא אין עמה"ד יע"ש אך אליבא דר"י לשיטתו ל"ח ניתק לעשה דלאו כולל יותר מעשה דלאו הוא גם בחמץ שקבל אחריות משא"כ העשה ליכא וע"כ ל"ח ניתק לעשה ואפי' לרבנן איכא מלקות וא"כ ר"ש לשיטתו דסובר דכממון דמי ואפי' בגורם איכא עשה וחשוב ניתק לעשה וא"כ בלא"ה אי אפשר למילף מנותר דתקשה קושיא הנ"ל דאין עמה"ד. וניחא הא דפליגי ב"ש וב"ה בשיעור דחמץ כמה הוא וקשה הא מלקות ליכא דניתק לעשה ואיסור איכא אפי' בח"ש אך נפ"מ בחמץ שקבל אחריות דליכא העשה:
אך נראה דדין זה דבאחריות מהני ביטול אפי' בחמץ ידוע זה לדידן דקיי"ל גורם לממון לאו כממון אבל למ"ד דכממון דמי בכל התורה וחשוב שלו ממש לדידיה גם באחריות לא מהני ביטול משום הואיל כמו בחמץ שלו דלא מהני ביטול וניחא בזה הא דהשמיטו הרי"ף והרמב"ם דינא דרבה דגזל חמץ ובא אחר ושרפו לאחר המועד דסובר רבה דאליבא דר"ש דסובר דגורם כממון דמי חייב השורף ועיין בש"ך סימן שפ"ו ונראה דהא הקשו דהא חשוב ממון גמור דמסתמא ביטלו הגזלן החמץ ולא עבר על ב"י וליכא קנסא דר"ש אך דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול אך הא החמץ אינו שלו רק דעבר משום אחריות ואז מהני ביטול ול"א הואיל דאי בעי זכה אך לר"ש לשיטתו דסובר דכממון דמי אפי' באחריות לא מהני ביטול משום הואיל דאי בעי זכה וא"כ לדידן דלאו כממון נהי דעובר משום אחריות מ"מ מהני ביטול ול"א הואיל דחשוב גורם דגורם וא"כ החמץ לא נאסר כלל וע"כ השמיטו דינא דרבה:
גם נראה לתרץ הא דהשמיטו דהא קשה קושיא הנ"ל דהגזלן מסתמא ביטלו ולא עבר על ב"י אך בירושלמי איתא הפקיר חמצו בי"ג מהו ר"י אומר דאסור משום הערמה וא"כ אפי' אי ביטלו אסור ולא נקרא רק גורם שהיה יכול לומר הש"ל אך הקשו דמאי הערמה איכא לפי מה דאיתא בהג"א דיכול להפקיר על תנאי שלא יזכה אחר בחמץ וא"כ מאי הערמה איכא הא יכול להפקיר על תנאי ובאחרונים איתא דהא אי לא מהני ביטול ע"י שליח מ"מ לא יכול לבטל על תנאי דאי אי אפשר להיות ע"י שליח לא יכול להתנות וע"כ דסובר דביטול מהני ע"י שליח אע"ג דהפקר לא מהני משום דכיון דבלא"ה אינו ברשותו של אדם וע"כ מהני אפי' ע"י שליח אך לפ"ז אי נימא דעד הלילה שרי בהנאה כר"ש א"כ לא מהני ע"י שליח דעובר בעשה דתשביתו נהי דמהני ביטול ע"י שליח נגד הלאו דהוא בפסח ואז אסור בהנאה ואינו ברשותו מ"מ עבר על עשה דתשביתו דהוא לפ"ז ואז שרי בהנאה לר"ש והוא ברשותו ולא מהני שליח וממילא דלא מהני תנאי וע"כ דהג"א סובר כר"י דאסור לפ"ז ואינו ברשותו ומהני ע"י שליח ומהני תנאי משא"כ ר"י סובר כר"ש אפי' לפ"ז וא"כ הוא ברשותו ולא מהני ע"י שליח וממילא דלא יכול להפקיר על תנאי וע"כ אוסר משום הערמה ועיין בספר ז"י וא"כ רבה דקאי לר"ש ולא מהני תנאי דא"א ע"י שליח ואיכא משום הערמה וע"כ אע"ג דגזלן ביטלו אסור לאחה"פ וע"כ לא הוי רק גורם לממון דהיה יכול לומר הש"ל ואליבא דר"י דאסור לפ"ז ואינו ברשותו ומהני שליח וא"כ מהני תנאי וביטול ליכא משום הערמה אך לדידיה אפי' ביטלו אסור לאחר פסח דהא לדידיה לא אסור משום קנס רק מדינא אסור לא"ז ולדידן דקיי"ל כר"ש רק לאח"ז ולפ"ז כר"י ואסור בהנאה וא"כ אינו ברשותו ומהני שליח וממילא מהני תנאי וליכא הערמה ושרי בביטלו וע"כ השמיטו ובזה ניחא הא דהשמיטו חמצן של עוברי עבירה דשרי מפני שהן מחליפין דהא הברייתא אתיא אפי' לדידן דקיי"ל כר"ש אך קשה דהא בלא"ה שרי דבודאי ביטלו ואין להם לירא דיכולין לבטל על תנאי אך לר"ש לשיטתו דשרי לפ"ז לא מהני תנאי משום דא"א ע"י שליח משא"כ לדידן דקיי"ל לפ"ז כר"י וע"כ השמיטו זה:
אך יותר נראה נהי דהג"א סובר כר"ש ושרי לפ"ז והוא ברשותו ויעבור על העשה דזה תינח בחמץ שלו משא"כ בגזלן דאינו עובר רק משום אחריות דחשוב גורם וליכא העשה ועל הלאו לא עבר עד הלילה ואז אינו ברשותו ומהני שליח אך אליבא דר"ש דסובר דכממון דמי גם העשה איכא ואז הוא ברשותו ולא מהני שליח ולא מהני תנאי ואסור לאחה"פ אפי' ביטלו ושפיר קאמר רבה משא"כ לדידן דלאו כממון וליכא העשה ומהני שליח וע"כ השמיטו דהא ביטלו ושרי ול"ח גורם רק ממון גמור:
וגם נראה דהא באמת ביטלו רק דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול וזה רק לנגד העשה וא"כ לפ"מ דסוברים דבעבר רק על העשה לא קנסוהו וא"כ החמץ שרי בהנאה ול"ח גורם רק ממון גמור אפסיד ליה בבא אחר ושרפו ועי' בתשובות פ"י אך לכאורה יש להבין דהא ישראל שהפקיד חמצו אצל א"י אינו עובר מדאורייתא ואפ"ה תנן אבל א"י שהלוה לישראל דעובר אפי' בהרהינו אלמא דאפי' בעבר רק על דרבנן ועי' בר"ן ומכש"כ בעבר על עשה אך לפי מה דאיתא בט"ז ס' ת"מ דזה הדין תליא דאליבא דר"ש דגורם חשוב כממון ומהני באחריות היכי דהוא ברשות א"י וע"כ ה"ה בחמץ שלו מהני היכי דהוציא מרשותו משא"כ לדידן דקיי"ל דלאו כממון לא קאי המיעוט בבתיכם רק על החידוש דהיינו היכי דאינו שלו רק דהוא באחריות שלו אבל בחמץ שלו לא מהני הוצאה מרשותו וע"כ הכל ניחא דאליבא דר"ש לשיטתו דמהני הוצאה מרשותו וע"כ הא דאסור לאחר פסח אע"ג דהרהינו משום דמדרבנן צריך ביעור וא"כ מכש"כ בעבר על עשה וא"כ כיון דביטל הגזלן לא מהני לנגד עשה וע"כ אסור לאחה"פ ול"ח רק גורם משא"כ לדידן דלא מהני הוצאה מרשותו ויש לומר משום דעבר על לאו דב"י קנסוהו ולא על עשה וע"כ השמיטו:
וגם יש לומר דזה הדין בעבר על עשה אי קנס ר"ש תליא לפי מה דאיתא בחזקוני על הקרא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ליתן על כל עשה ל"ת ומה"ט עשה דוחה ל"ת דאיכא גבי עשה גם ל"ת ולפ"ז מהראוי לומר דגם בעבר על עשה דקנסוהו וא"כ לרבה לשיטתו דסובר בשבת דלא כר"י דעובר על ש"כ ויליף מקרא הנ"ל דלרבות ש"כ וע"כ הקרא לדידיה ליתן על עשה ל"ת וא"כ גם בעבר על עשה קנס וא"כ דכיון דלא מהני ביטול נגד העשה ועבר על עשה קנס ר"ש ושפיר קאמר רבה משא"כ לדידן דקיי"ל דעובר על ש"כ מקרא הנ"ל וליכא ל"ת על העשה ולא קנס ר"ש וע"כ השמיטו דינא דרבה:
ונחזור לענין ראשון דהואיל לא נחשב רק גורם ובזה ניחא הירושלמי דהקשה על מתני' דקתני חמץ של א"י שעבר הפסח דשרי בהנאה דאמאי לא קתני באכילה ומשני במקום שנהגו שלא לאכול פת של א"י והקשו דאכתי תקשה על מתני' דהכא דקתני דא"י שהלוה לישראל אחה"פ שרי בהנאה ואמאי לא תני באכילה והכא פת של ישראל אך לפי מה דאיתא בראב"ן דחמץ של א"י וקבל הישראל אחריות דאחה"פ שרי בהנאה ואסור באכילה ולפ"ז ה"ה היכי דעובר משום הואיל דאינו רק גורם מ"מ בהנאה שרי וא"כ לא קשה קושית הר"ן דאמאי לא אמרינן הואיל ובידו לפדותו דמה בכך הא במתני' לא קתני רק דשרי בהנאה ובהנאה שרי כמו באחריות ועכ"פ לא קשה דאמאי לא קתני דשרי באכילה דבאכילה אסור משום הואיל:
והנה במג"א איתא דחמץ של א"י וקבל הישראל אחריות דאסור לאחר פסח אפי' בהנאה דלא כראב"ן הנ"ל והקשו הא בירושלמי איתא פלוגתא בזה ובדרבנן קיי"ל להקל ועי' בתשובות הגאון ר' ע"א דכתב דטעמא דירושלמי די"ל הא דעבר בב"י באחריות לאו משום דזהו מקרי שלו ע"י אחריות אלא כיון דאלו מגנב או יאבד וישלם לו עבור החמץ אם נמצא הגנב אח"כ זכה הישראל כדאמרינן ריש פ' המפקיד נעשה כאומר לו וכו' עד יהיו קנוים לך מעכשיו ונמצא דיכול להיות דיהיה למפרע החמץ של ישראל וכיון שכן דמה"ט הוא דהיה מספיק באיסור ב"י אם עבר הפסח ולא נגנב ואגלאי מילתא למפרע דלא קנהו הישראל והוי למפרע חמץ של א"י וע"כ שרי לאחה"פ משא"כ הפוסקים סוברים דמשום אחריות הוי קצת שלו וע"כ עובר וע"כ בעבר הפסח אסור בהנאה יע"ש והנה לפי טעם הירושלמי נראה דגזלן נהי דהוא באחריותו מ"מ לא עבר דל"ש טעם הנ"ל דאי יגנב וישלם יהיה למפרע שלו דזה שייך בשומר דמשך על דעת כן אך נראה דטעמא של הירושלמי איתא אי משיכה בא"י קונה ואז יש לומר דקנה משעה ראשונה ע"י משיכה בשעה שקבל לשמור וממילא דגזלן לא עבר משום אחריות משא"כ אי משיכה בא"י לא קנה ל"ש טעמא של הירושלמי דהא אפי' אי שילם לא קנה משעה ראשונה וע"כ דטעמא דאחריות דחשוב קצת שלו וא"כ ה"ה גזלן עובר משום אחריות:
ובזה ניחא קושית הש"ך על הא דקאמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי דמי שטרא והשמיט חמץ דאמימר לשיטתו דסובר בע"ז דמשיכה בא"י קונה וא"כ יש לומר דהא דעובר באחריות הוא משום דיכול להיות דחמץ יהי' קנוי לו לגמרי דאי ישלם אז למפרע שלו וזה ל"ש בגזלן דלא עבר משום אחריות וא"כ החמץ שרי בהנאה לאחה"פ ול"ח גורם רק ממון גמור וע"כ השמיט חמץ:
וניחא קושית התוס' הנ"ל דהא הדר ר"א ב"י אך הא הקשו מנ"ל דהדר דילמא השתא סוברים כ"ע כר"ח ומ"ד לא מעל כר"י ול"ש מעידנא דאגבהה קני' ומ"ד מעל כר"ש דשרי ושייך מעידנא וכו' ואמרנו דהא אין אחע"א וע"כ משום דנוסף לאו דב"י וא"כ הגבהה צורך אכילה היא אך זה אי משיכה בא"י לא קנה וליכא למימר טעמא של הירושלמי וא"כ ה"ה גזלן עובר משום אחריות ושייך לומר דנוסף לאו דב"י והגבהה צורך אכילה משא"כ הסוגיא דחולין קאי אי משיכה קונה בא"י ואז יש לומר טעם של הירושלמי וא"כ בגזלן ל"ש זה וא"כ ל"ש דהגבהה צורך אכילה וא"כ אין ראי' דהדר ר"א ב"י:
והנה הרבה סוברים דבחמץ שקבל אחריות לא מהני ביטול וכן היכי דעובר משום הואיל דאי בעי איתשיל דכיון דל"ח ע"י הואיל רק גורם ל"ש ביטול דגם עכשיו אינו שלו רק גורם ומאי מבטל וע"כ כתבו דמש"ה בההיא דכיצד מפרישין וכו' לא אמרינן שיבטל קודם שנתחמץ דאכתי היא ברשותו אך כיון דאינה שלו רק הואיל דאי בעי מיתשל נ"ש ביטול אך הקשו לאוקימתא דפליגי אי ט"ה ממון תקשה דאמאי לא יבטל הט"ה ועי' בס' אור חדש דמתרץ דהא הרמב"ן הקשה איך רשאי לבטל בשבת או ביו"ט הא ביטול משום הפקר והפקר אסור בשבת ומתרץ דכיון דבלא"ה אינו ברשותו א"כ רשאי לבטל וא"כ יש לומר דכיון דר"א לית ליה נוקשה אך על ב"י עכ"פ עובר וא"כ חיישינן שמא יבא לידי נוקשה לבד וא"כ הוא ברשותו ואסור להפקיר ביו"ט וע"ש. ובזה ניחא הרי"ף הנ"ל דהוכיח דהלכה כרבה דסובר הואיל מדחזינן דעובר בחלה משום הואיל ומנ"ל משום הואיל דילמא משום דט"ה ממון עובר:
ולכאורה יש לומר דהנה המרדכי סובר דעיסה שנלושה בערב יו"ט שאסור להפריש ממנה חלה ביו"ט אסור לאפותה וכתב הב"ח הטעם שהרי אפשר למפלגה בלישה אלא דאיסור דאין מפרישין חלה רביע עלה ולכן כיון דאפשר עכ"פ למפלגה דמי לעיסה חצי' של א"י שאסור לאפותה ביו"ט והמג"א סתר דברי הב"ח ממתני' דג"כ אפשר למיפרש חלה אלא דאין מפריש משום איסור חמץ ואעפ"כ שרי לאפות ביו"ט אלמא כיון דאיסור חמץ רביע עלה מיקרי אי אפשר למפלגה בלישה ועי' בצל"ח דכתב דאין ראי' דאיסור חמץ הוא איסור מה"ת ולכך מיקרי אי אפשר למפלגה משא"כ הפרשת חלה ביו"ט הוא רק שבות ולכן אפשר למפלגה חשוב אך נראה דכיון דיכול לבטל אך משום דאסור להפקיר ביו"ט דשמא יהי' נוקשה והוא ברשותו א"כ ג"כ ליכא רק שבות דהפקר כמו התם שבות דהפרשה ואעפ"כ שרי לאפותה ביו"ט אך זה לאוקימתא דפליגי בט"ה דיכול לבטל רק שבות דהפקר רביע עלה משא"כ לאוקימתא דהואיל דאז ל"ש ביטול א"כ יש לומר דהא דחשוב אי אפשר למפלגה משום דאיכא איסור דאורייתא דב"י ובזה ניחא הרי"ף הנ"ל דהא קשה להך אוקמתא דפליגי בט"ה דיכול לבטל רק דאסור משום שבות א"כ חשוב אפשר למפלגה ואמאי מותר לאפותה וע"כ דהך אוקימתא הוא לר"ה דל"ס בביצה הך סברא דאפשר למפלגה משא"כ לדידן תקשה הא חשוב אפשר למפלגה וע"כ דפליגי בהואיל ולא מהני ביטול ואיסור דאורייתא וע"כ חשוב אי אפשר למפלגה וע"כ כרבה דאמרינן הואיל:
וגם יש לומר דהא מה"ת מהני הוצאה מרשותו דכתיב לא ימצא בבתיכם דוקא וע"כ משום דמדרבנן לא מהני הך תקנה ועי' בש"א וא"כ ל"ש לומר דהכא איכא איסור דאורייתא דהא יכול להוציא מרשותו וליכא רק איסור דרבנן וא"כ לסברת המרדכי חשוב אפשר למפלגה. אך נראה דאי אמרינן הואיל לא מהני מהתורה הוצאה מרשותו הואיל דאי בעי מכניסו לרשותו והא דסוברים הפוסקים דמהני מה"ת זה אי ל"א הואיל וא"כ ניחא הרי"ף דהא קשה לאוקימתא דפליגי אי ט"ה ממון והואיל ל"א א"כ מה"ת יכול להוציא מרשותו וחשוב אפשר למפלגה כמו התם בחלה לענין איסור שבות דאין מפרישין ביו"ט דבשלמא לאוקימתא דהואיל ניחא דאי אמרינן הואיל דאי בעי איתשיל ממילא לא מהני הוצאה מרשותו ג"כ משום הואיל הנ"ל וע"כ לאוקימתא דפליגי בט"ה הוא לר"ה דל"ס אפשר למפלגה משא"כ לדידן ע"כ פליגי בהואיל ואז ממילא לא אמרינן דמה"ת מהני הוצאה מרשותו וא"כ ראיה דהלכה כרבה:
אך יותר נראה דהרי"ף לשיטתו דכתב דכיון סתמא דמתני' דנוקשה שרי וא"כ דקיי"ל דלא אסור תערובות ג"כ ועי' ר"ן מה שתמה ע"ז וע"כ ע"כ דהרי"ף סובר דנוקשה חמור מתערובות וע"כ כיון דחזינן דנוקשה שרי כש"כ תערובות דקיל וא"כ לדי' ר"א דסובר תערובות כש"כ נוקשה וא"כ אכתי תקשה דיבטל ואין לומר דשמא יהי' נוקשה והוא ברשות ולא יכול לבטל ביו"ט דהא ר"א דסובר תערובות כש"כ נוקשה וא"כ אינו ברשותו וע"כ דפליגי אי אמרינן הואיל ולא מהני ביטול כנ"ל וגם אפי' אי אמרינן דגם באחריות מהני ביטול וכן בהואיל אע"ג דלא נחשב רק גורם מ"מ אי אמרינן הואיל דאי בעי איתשיל ממילא ל"א מהני ביטול משום הואיל דאי בעי זכה וא"כ הרי"ף הוכיח דכיון דלשיטת הרי"ף נוקשה חמור וא"כ ר"א סובר נוקשה ואינו ברשותו ורשאי לבטל ביו"ט ותקשה דיבטל וע"כ דפליגי בהואיל ואז לא מהני ביטול משום הואיל וצדקו דברי הרי"ף
והנה על שיטת הרמב"ם דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול הקשו מהא דפריך וכי משכחת לה ליבטלה ואע"ג דאז הוי חמץ ידוע ונראה דהא עיקר הטעם של הרמב"ם משום הואיל דאי בעי זכה ואע"ג דכל אדם יש לו זכות זה אך תירצו דכל אדם צריך לעשות קנין בדבר משא"כ הוא יכול לזכות ע"י חצירו ועי' בס' יש"י ולי נראה דהא לפי מה שהקשה הרמב"ן דלר"י דסובר ד"ת מעות קונות דא"כ מתנה במאי יקנה ותירץ ע"י ק"ס או חצר אלמא דסובר דאפי' היכי דליכא מעות משיכה הוא רק קנין דרבנן וידוע דכל היכי דקנין אינו רק מדרבנן במקום איסור לא עשו תקנה ומה"ט מתשכ"מ לא"י לא מהני דכיון דמשכ"מ קנה רק מדרבנן במקום איסור לא עשו תקנה וא"כ אדם אחר אפי' אי יעשה קנין משיכה לא מהני כיון דעביד איסור ע"י הקנין דיעבור על ב"י וא"כ לא יכול לזכות אדם אחר רק הבעלים ע"י חצר וע"כ אמרינן הואיל דאי בעי זכה אך אכתי תקשה דגם אדם אחר יש לו יד וזכות לזכות ע"י שדעתו יהי' לבערו ואז לא עביד איסור ועי' בס' המקנה דכתב כן על קושית התוס' קידושין וע"כ משום דהרמב"ם לשיטתו דסובר דל"ח ניתק לעשה ולוקה אי קנה חמץ בפסח וא"כ אפי' אי זכה ע"מ לבערו עביד איסור וממילא לא יכול לזכות ע"י קנין משיכה שום אדם והנה סברת הרמב"ם דל"ח ניתק לעשה משום דעשה לא בא לתקן על מה שעבר על הלאו דב"י רק על להבא שלא לעבור ואין לומר דעל להבא הי' סגי ביטול לחוד אך לבתר זמן איסורו לא מצי לבטל וזה אליבא דאמת דידעינן מזה דלבתר זמן איסורו לא מהני ביטול משא"כ לס"ד דהי' סובר דמהני ביטול פריך שפיר וכי משכחת לה ליבטל דאין לומר דחמץ ידוע הוא מה בכך דאין לומר הואיל דאי בעי זכה דהא יכול כל אדם לזכות ע"מ לבערו דאז לא עביד איסור משום דניתק לעשה ואין לומר דעשה בא על להבא שלא לעבור דא"כ הי' סגי בביטול דבס"ד הי' סובר דמהני ביטול אפי' לאח"ז איסורו אך אליבא דאמת דלא מהני ביטול לבתר זמן איסורו ואז יש לומר דעשה דתשביתו בא על להבא וביטול לא מהני דלבתר זמן איסורו וא"כ אי אפשר לאדם אחר לזכות אפי' ע"מ לבערו ושייך לומר הואיל דאי בעי זכה וע"כ לא מהני ביטול על חמץ ידוע:
וגם על רב לשיטתו דסובר כר"ל ומשיכה הוא קנין מדאורייתא יכול כל אדם לזכות ע"י קנין משיכה ונ"ש טעם הנ"ל וממילא לדי' מהני ביטול אפי' על חמץ ידוע משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י ומשיכה קנין דרבנן ואז במקום איסור לא מהני קנין משיכה ולא יכול אדם אחר לזכות וע"כ לא מהני ביטול על חמץ ידוע משא"כ לרב דסובר כר"ל מהני ביטול אפי' בחמץ ידוע:
ולפ"ז ניחא הטור א"ח ס' תמ"ב דכתב דר"א סובר נוקשה ובגמ' איתא דרב קאמר דר"א לא קאמר רק תערובות ולא נוקשה דרב לשיטתו דמהני ביטול בחמץ ידוע וקשה דא"כ ליבטל וע"כ משום דאפשר שיהי' רק נוקשה והוא ברשותו ואסור לבטל ביו"ט וא"כ שמעינן דר"א לית ליה נוקשה משא"כ לדידן דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול א"כ יש לומר דר"א סובר גם נוקשה ואע"ג דאינו ברשותו לא יכול לבטל דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול. והנה לפ"ז לרבא דסובר דאי עביד לא מהני א"כ ל"ש הואיל דאי בעי זכה ע"י חצירו אף דקנין דאורייתא הוא מ"מ לא מהני דכיון דע"י הקנין יעבור על ב"י לא מהני הקנין וממילא ל"ש הואיל וגם הואיל דאי בעי פריק בשל גבוה לא אמרינן משום דאי עביד לא מהני ול"ש הואיל וע"כ לא בעינן קרא מיוחד על של גבוה דאינו עובר דכיון דל"ש הואיל וגבוה וא"י מחד קרא נפ"ל ואין לומר דיכול לפדות ע"מ לבערו דהא ל"ח ניתק לעשה משום דעשה לא בא לתקן על מה שעבר על הלאו רק על להבא ואין לומר דעל להבא סגי בביטול דליתא דלאחר זמן איסורו לא מהני ביטול אך לריה"ג דמתיר בהנאה והוא ברשותו לבטל וא"כ ע"כ דעשה בא לתקן הלאו דאין לומר שלא יעבור על להבא הא סגי בביטול וא"כ דחשוב לריה"ג לאו הניתק לעשה ויכול לפדות ע"מ לבערו וממילא שייך הואיל דאי בעי פריק על של גבוה וא"כ בעינן קרא מיוחד על של גבוה דאי לא"ה הא דעובר משום הואיל דאי בעי פריק וניחא בזה קושי' התוס' פסחים פ' כ"ש לחזקיה לא לכתוב לא יאכל ולא בעינן לך להתיר בהנאה ולפי זה ניחא דבעינן לך על של גבוה דלא ילפינן מהא דרואה של א"י דה"א דשל גבוה אסור ועובר משום הואיל דאי בעי פריק ואמנם אפי' אי נימא כן יהי' מוכח דשרי בהנאה דאי אסור א"כ ל"ה ניתק לעשה ואסור לפרוק ע"מ לבערו ול"ש הואיל משום דאי עביד לא מהני ולא הי' צריך קרא מיוחד על של גבוה אלא ודאי דשרי בהנאה ואז חשוב ניתק לעשה וה"א דעובר משום הואיל דאי בעי פריק ובעינן קרא למעט של גבוה ומ"מ שמעינן דשרי בהנאה אבל מה שהקשו בתוס' לחזקיה למה לי למיכתב לא יאכל לכתוב לא תאכל ולא בעי לך זה אינו דאף אי נימא כן צריך קרא דלך מיוחד למעט של גבוה דה"א דעובר משום הואיל: