אור ברסלב

חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות

אות ד

אות ג

דבר שיש לו מתירין

הנה קיי"ל דבר שיל"מ לא בטל ועיין בריש ביצה (דף ד') רש"י פי' הטעם משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ושיטת הר"ן בנדרים משום מב"מ דכיון דיש לו היתר לאחר זמן חשוב מב"מ ומודו רבנן לר"י דלא בטל יע"ש והנה בדין זה ליכא פלוגתא כלל רק ברמב"ן בפסחים איתא דהא דסובר ר"י דחמץ בפסח בששים ואע"ג דחשוב דבר שיש לו מתירין דקיי"ל כר"ש דאחר פסח שרי וגם משום קנסא ליכא דע"י תערובות לא קנסו וכתב דר"י פליג על זה ועיין בפלתי ס' א' דכתב דגם אביי ורבא בסוף ביצה דמשנו דמש"ה לא בטל מים ומלח לגבי עיסה טעם אחר ולא משום דשיל"מ אלמא דסוברים דאפי' דשיל"מ בטל יע"ש והנה לטעמא דר"ן משום מב"מ לכאורה ראוי לומר דיבש ביבש ל"ש דשיל"מ דהא ר"י גופיה דסובר מב"מ לא בטל מ"מ איתא בתוס' זבחים דיבש ביבש בטל אפי' מב"מ וא"כ כמו כן מהראוי להיות דגם דשיל"מ בטל ביבש ביבש אך הקשו דהא ביצה שנתערבה בביצים דיבש ביבש הוא ואפ"ה מסיק הגמ' דלא בטילה משום דבר שיל"מ ואמאי:

ונראה דהא בפלתי ס' צ"ט איתא דמש"ה סובר רש"י הטעם דעד שתאכלנו באיסור דמאי איסורא איכא דכיון דנתבטל אך כיון דחזינן דאמרינן דחוזר וניעור אלמא דאפי' נתבטל כמאן דאיתא דהא בהא תליא דאי כמאן דליתא אמאי חוזר וניעור וש"מ דלא פרח האיסור לגמרי ע"י הביטול וע"כ שייך לומר עד שתאכלנו באיסור וכו' ובזה ניחא קושית הרמב"ן הנ"ל על ר"י דר"י לשיטתו דסובר בע"ז דראשון ראשון ול"ס דחוזר וניעור וש"מ דפרח האיסור לגמרי ע"י הביטול וע"כ ל"ס דשיל"מ לא בטל משא"כ לדידן ולפ"ז יש לומר דהא דהוצרך הר"ן לחדש משום מב"מ משום דסובר דאיסור שנתבטל כמאן דליתא ופרח האיסור ממנו ול"ש עד שתאכלנו באיסור וע"כ כתב הטעם משום מב"מ ולפ"ז לפי מה דסוברים דיבש ביבש לכ"ע כמאן דאיתא ועי' בבכורות א"כ נהי דליכא טעמא של הר"ן משום מב"מ ביבש אז שייך הטעם של רש"י משום דעד שתאכלנו באיסור דכיון דבזה כמאן דאיתא:

וניחא מה שהקשו לשיטת הר"ן הא דמשני ר"א לעולם ס' יו"ט וספק חול הוי דבר שיל"מ ולא בטל ופי' רש"י כי היכי דאחמירו דלא בטל ה"ה דלא אמרי' דס' דרבנן לקולא ולדברי הר"ן דלא בטל הוא משום מב"מ א"כ אינו ענין לומר דל"א דס' דרבנן לקולא אך התם בביצה דהוא יבש ביבש וע"כ הא דלא בטל דל"ש מב"מ וע"כ משום דעד שתאכל באיסור וע"כ דה"ה דהחמירו דל"א ס' דרבנן לקולא מטעם זה:

ובזה נראה לתרץ קושית הש"ך ביו"ד ס' ק"ב על הא דהביא המחבר בשם יש מי שאומר דכל היכי דאין המתיר עתיד לבא בודאי כגון ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות אינו בדין דשיל"מ לפי שאין המתיר בודאי והקשה בש"ך למה כתב יש מי שאומר דהא מוכח כן בש"ס רפ"ק דביצה דפריך התם לפי מה דמשני דאיירי בס' טריפה אמאי נתערבה כולן אסורות דהא הוי דבר שאין לו מתירין יתבטל ברובא והשתא מאי פריך דילמא ספק טריפה דס' על התרנגולת דאז אי יחי' י"ב חדשים שרי וחשוב דבר שיל"מ אלא ודאי כל האי ל"ח דשיל"מ יע"ש ולכאורה נראה דהנה להפוסקים הסוברים דס' טריפה אינה אסורה רק היכי דשכיח לאיסור יותר מלהתיר וא"כ כיון דהא דטריפה אינה חי' או יולדת הוא רק לשיטת מהרש"ל וא"כ כיון דשכיח לאסור לא מהני הרוב להתיר דהא מה"ט קיי"ל דלא אזלינן בתר רוב דאינה נפלים וצריך להמתין ח' יום משום דמיעוט נפלים שכיח ועי' בתוס' וא"כ ה"ה היכי דשכיח לאיסור מהראוי לומר דלא מהני הרוב הנ"ל להתיר וא"כ ל"ש דשיל"מ היכי דשכיח לאיסור יותר ואי בספק השקול שרי בלא"ה משום דהי' בחז"ה אך ברמ"א ביו"ד ס' נ' איתא דאפי' בס' השקול מדרבנן עכ"פ אסור ואז מהני הרוב וה"א דחשוב דשיל"מ וע"כ אשמעינן משום דאין המתיר בודאי ל"ח דשיל"מ משא"כ לה"ד דהי' סובר דאיסור דרבנן בטל אפי' דשיל"מ דר"א הוא דמשני דאפי' בדרבנן לא בטל וא"כ אין ראי' מסוגי' דהא אי אפשר לאוקמי דהס' על התרנגולת דאי ס' השקול דאז מהני הרוב דאינו חי הא ליכא רק איסור דרבנן ובטל לס"ד ואי בשכיח לאיסור יותר אז לא מהני הרוב ול"ח דשיל"מ אך אליבא דאמת דאפי' בדרבנן לא בטל אז משכחת בס' השקול דמהני הרוב וע"כ ה"א דחשוב דשיל"מ ואשמעינן דכיון דאין המתיר בודאי ל"ח דשיל"מ:

וגם לפי מה דסובר ר"י בירושלמי דנדרים ל"ח דשיל"מ ע"י שאלה לחכם דכיון דחכם עוקר הנדר למפרע וא"כ פשיטא דביצה של ס' טריפה ל"ח דשיל"מ דכיון דאי יחי' למפרע לא היתה טריפה ובמפרשים אית' דסוגי' קאי ע"כ לר"י דגם הוא סובר משום משקין שזבו וסובר דאת שדרכו למנות בעינן וא"כ אין לפשוט דל"ח דשיל"מ דליתא דלר"י אפי' אי הי' המתיר בודאי ל"ח דבר שיל"מ משא"כ לפי ש"ס דידן דנדרים חשוב דבר שיל"מ וא"כ ה"א דגם ביצה של ס' טריפה חשוב דשיל"מ וע"כ אשמעינן משום דאין המתיר בודאי ל"ח דשיל"מ אך נראה דלפי שיטת רש"י א"כ אפי' אי המתיר יהי' בודאי ל"ח דשיל"מ דכיון דאינו רק רוב לחוד דרוב טריפות אינה חי' וכיון דחזינן היכי דהוא דשיל"מ לא אזלינן בתר הרוב משום דגם רוב אינו ודאי ושייך לומר עד שתאכל באיסור ע"י דסמכינן על הרוב תאכל בהיתר וא"כ ל"ש לומר דלא בטל משום דעד שתאכל באיסור ימתין י"ב חודש ואז תאכל בהיתר דהא גם אי ימתין ליכא רק רוב לחוד ותאכל ג"כ באיסור דהא חזינן דלא אזלינן בתר הרוב בדבר שיל"מ אך אי אמרינן טעמא של הר"ן משום מב"מ אז אי היה המתיר בודאי יהי' שרי לאכול בנתברר שחי וא"כ חשוב מב"מ דמה בכך דאינו רק רוב לחוד מ"מ שרי לאכול וחשוב מב"מ אז ה"א דחשוב דשיל"מ וע"כ צריכין לומר הטעם משום שאין המתיר בודאי והנה המקשין דהי' סובר דאיסור דרבנן בטל דשיל"מ ע"כ משום דאמרינן טעמא של רש"י עד שתאכל באיסור והיינו משום דכמאן דאיתא דהא חזינן דחוזר ונעור ובאיסור דרבנן אמרינן דאינו חוזר ונעור וכמאן דליתא ול"ש טעמא של רש"י וע"כ הי' סובר דבטל וא"כ כיון דמקשין הי' סובר טעמא של רש"י פשיטא דביצה של ס' טריפה ל"ח דבר שיל"מ אפי' אי הי' מתיר בודאי דמאי מרויחין דגם אי יחי' צריכין לסמוך על הרוב אך לפי מה דמשני ר"א דאפי' בדרבנן לא בטל וע"כ משום טעמו של הר"ן וא"כ ה"א דגם ביצה של ס' טריפה חשוב דשיל"מ וע"כ אשמעינן משום דאין המתיר בודאי ל"ח דשיל"מ:

ובזה נראה עוד לתרץ קושית הרמב"ן הנ"ל דהנה לשיטת הסוברים דאע"ג דר"ש לא קנס ע"י תערובות מ"מ ששים בעינן פשיטא דל"ח חמץ דשיל"מ על לאחר פסח דכיון דעיקר הטעם דלא בטל משום דעד שתאכל באיסור ע"י ביטול ואיסור זה יהי' גם לאחר הפסח דכיון דבעינן ס' ומאי מרויחין אך כיון דהא דחשוב תאכל באיסור אע"ג דנתבטל משום דאמרינן כמאן דאית' וראיה דהא חזינן דחוזר ונעור וא"כ כיון דאיסור דרבנן אינו חוזר ונעור:

ועי' בגמ' דבכורות דמשני דם תבוסה דרבנן ובזה אינו חוזר ונעור וא"כ שייך לומר עד שתאכל באיסור דלאחר פסח אפי' אי בעינן ששים ל"ש שתאכל באיסור דאחר פסח אסור רק מדרבנן ול"א שתאכל באיסור וע"כ חשוב דשיל"מ משא"כ לטעמו של הר"ן משום מב"מ דחשוב היתר וכיון דבעינן ס' לא חשוב מב"מ דל"ח היתר כיון דבעינן ס' והנה ר"י דמחלק בירושלמי דבר שיל"מ זה דוקא מב"מ אז לא בטל וכתבו דזה לטעמא דר"ן דלשיטת רש"י אין חילוק דמ"מ שייך עד שתאכל באיסור וע"כ חמץ ל"ח דשיל"מ אפי' מב"מ דכיון דצריך ש':

ובזה ניחא דברי הרמב"ם דהנה רב סובר בזבחים דטבעת של ע"ז שנתערבה ונפלה אחד לים דהותרו כולן ומקשה רבא ממתני' דקתני ימותו כולן ואמאי הא כיון דימות אחד מהן הותרו כולן ומשני רב דאמר כר"א וכו' יע"ש והקשו על הרמב"ם דפסק דימותו כולן ופסק כרב דהותרו כולן ונראה דהא הקשו דאמאי בע"ז שנתערבה פסק הרמב"ם דסגי בשני תערובות משום דהוי ס"ס ובדבר חשוב שנתערב סובר דבעינן ג' ספיקות דסובר בנפל רמון אחד מן התערובות הזאת לשנים רמונים אחרים ומשם נפל לשלשה מותרת הרי שהוא כתב דבעינן ג' תערובות ובכ"מ מתרץ דהתם שאני משום דאפשר שיהי' לו מתירין אי יתפררו הרימונים דאז לא יהי' ד"ח ויתבטל וע"כ לא סגי שני ספיקות יע"ש ועי' בש"ך ס' ק"י דמחלק בין איסור אכילה לאיסור הנאה דלענין שיהי' מותר באכילה בעינן ג' ספיקות משא"כ בע"ז דהוא רק להלאה סגי בשני ספיקות והקשה על זה בפלתי דא"כ מאי מקשה רבא ממתני' דימותו כולן והא הקרבת מזבח דהוי כמו אכילת אדם לא סגי בס"ס דהא עיקר היתר דנפלה לים משום ס"ס וע"כ לאכילה לא סגי בשני ספיקות וע"כ ימותו כולן משא"כ בטבעת של ע"ז דהוא להנאה וסגי בשני ספיקות יע"ש:

וע"כ נראה דהנה מה שתירץ בכ"מ דחשוב דשיל"מ וע"כ לא סגי שני ספיקות זה ל"ש לשיטת רש"י דפי' דלא בטל משום דעד שתאכל באיסור אלמא דאפי' ע"י ביטול שייך לומר דלא פרח האיסור לגמרי וממילא ל"ש לומר דמש"ה לא סגי בשני ספיקות דחשוב דשיל"מ אי יתפררו הרימונים דאז ליכא ד"ח ובטל כיון דביטול גופא חשוב איסור דמה"ט לא בטל ואז ע"כ צריכין לומר דהא דמשמע בברייתא ברמוני' בעינן ג' ספיקות משום דלענין אכילה שאני משא"כ אי נאמר טעמא דר"ן משום מב"מ לא בטל דשיל"מ וע"כ משום דל"ש טעמא של רש"י משום דאמרינן דע"י ביטול פרח האיסור לגמרי ואז לא מחלקינן בין אכילה להנאה דיש לומר דאפי' לאכילה סגי שני ספיקות והתם ברמונים משום דחשוב דשיל"מ ולפ"ז ניחא הרמב"ם דרבא דמשני בביצה משום דתבלין לא בטל ולא משום דשיל"מ וכתבו משום דהיכי דאינו מב"מ גם דשיל"מ בטל וע"כ דסובר טעמא דר"ן ואם כן רימונים חשוב דשיל"מ וע"כ בעי ג' ספיקות ולעולם דאפי' לאכילה סגי בשני ספיקות משא"כ לדידן דאמרינן טעמו של רש"י וע"כ רימונים ל"ח דשיל"מ וע"כ הא דבעי ג' ספיקות משום דאכילה שאני וא"כ לא קשה ממתני' דאכילה שאני והקרבת מזבח חשוב אכילה וע"כ פסקינן דימותו כולן ופסקינן כרב:

ולפ"ז יש לתרץ עוד קושית הרמב"ן הנ"ל דהא הקשה דאי לא יתבטל החמץ א"כ אסור להשהותו עד לאחר פסח דיעבור על ב"י ותירצו לפי מה דאיתא בצל"ח דלענין הנאה ל"ח דשיל"מ דיש לו הפסד שיכול להנות היום ולמחר וא"כ כיון שמותר להנות א"כ הוא ברשותו ויכול לבטל שלא יעבור על ב"י אפי' בתוך פסח וא"כ יכול להשהותו וע"כ הוי דבר שיל"מ והנה זה רק לשיטת רש"י אז היכי דיש לו הפסד בטל משא"כ לטעמא של הר"ן אין חילוק וא"כ ר"י לשיטתו דסובר ע"כ משום מב"מ וא"כ אפי' לענין הנאה לא בטל וא"כ אי אפשר לבטל משום דאינו ברשותו ואסור להשהותו וממילא ל"ח דשיל"מ וע"כ סובר דבטל:

ובסברא הנ"ל דלענין הנאה ל"ש דשיל"מ הי' ניחא הא דהקשו על הא דאיתא בביצה (ד' י') זימן שנים ומצא שלש הרי אסורים וקאמר הגמ' דאי אחריני נינהו וכו' ואי לאו הא איכא חד דמערבי בהו והקשו דהא אית' ביו"ד ס' ט"ז בהמה שנשחטה אמה או בתה ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהם היום נכבשינהו דניידו ויקח אחד מהם וישחוט דאמרינן דכל דפריש מרובא פריש ולפ"ז הכא נמי מה בכך דאיכא חד דמערב יעשה הך תקנה דניידי ואז נימא דכל דפריש מרובא פריש ועי' בשעה"מ ועי' בס' יש"י:

ולכאורה נראה דהא הקשו דאמאי הכא לא גזרינן שמא יקח מהקבוע ובדבר חשוב שנתערב גזרינן וע"כ נראה דהנה לפי מה דנמצא באחרונים דלפי טעמא של הר"ן משום מב"מ אז מדאורייתא לא בטל דשיל"מ משא"כ לטעמא של רש"י ולפ"ז הא הפוסקים כתבו דמש"ה גזרינן שמא יקח מהקבוע משום דאורייתא נתבטל וע"כ יכול להיות שיסמוך על הביטול ויקח מהקבוע וזה תינח בד"ח דמדאורייתא בטל משא"כ דשיל"מ לטעמו של הר"ן מדאורייתא לא נתבטל וע"כ לא גזרינן והא תינח בעלמא משא"כ הכא בזימן דל"ש טעמא של הר"ן משום דחוזר איסור בי"ט הבא אי לא יזמין ורק טעמא של רש"י וא"כ הוא רק מדרבנן לא בטל וא"כ גזרינן שמא יקח מהקבוע:

והנה בזה שאמרנו דלפי שיטת הר"ן היכי דחוזר איסורו כגון מוקצה ל"ח דשיל"מ נראה עוד לתרץ קושית הרמב"ן הנ"ל דבאמת ר"י סובר טעמא של הר"ן וא"כ חמץ ל"ח דשיל"מ דכיון דחוזר ונאסר ועיין במרדכי אך לפי מה שהקשו בתוס' תמורה דאי אמרינן ברירה א"כ איסור שנתערב לישקול חדא ואמרינן דזה האיסור ותירצו דווקא היכי דנולד האיסור בתערובות אמרינן ברירה משא"כ היכי דניכר האיסור מקודם שנתערב וא"כ ל"ש לומר דחוזר ונאסר לפסח הבא דאז יהיה האיסור בתערובות ואמרינן ברירה אך באמת קיי"ל דאין ברירה וא"כ אפי' נולד האיסור בתערובות לא מהני לישקול חדא אך תקשה הא בדרבנן יש ברירה ומה"ת כבר נתבטל אך ר"י לשיטתו דסובר דאפי' בדרבנן אין ברירה משא"כ לדידן חשוב חמץ דשיל"מ דפסח הבא יכול לישקול חדא ואמרינן ברירה בדרבנן:

אך נראה לפי מה שאמרנו דלענין הנאה לא חשוב דשיל"מ נראה עוד לתרץ קושיתם בזימן שנים ומצא שלשה דלא עבדינן דניידי דבאמת איכא חששא שמא אחריני נינהו ואין לומר דס' דרבנן ולקולא דהא הוי דשיל"מ אך הא תינח לענין אכילה משא"כ לענין טלטול ליכא משום דשיל"מ וע"כ קאמר הא איכא חד דמערב ואין לומר דניידי וכל דפריש וכו' דביו"ט אסור לעשות כן משום מתקן ואין לומר לצורך אוכל נפש שרי דהא כיון דלאכילה אסור מחששא דאחריני נינהו אך לענין טלטול אמרינן דאסור משום מתקן דתו ליכא משום אוכל נפש ועכ"פ אמרינן דאליבא דר"י הא דשיל"מ לא בטל משום מב"מ ניחא קושית הכ"מ הא ר"י פליג על רב בירושלמי ואמאי פסק הרמב"ם כרב אך דלר"י קשה קושית רבא דאמאי ימותו כולן דאליבי' אין חילוק בין אכילה להנאה רק ברמונים הטעם דחשוב דשיל"מ דאי יתפררו הרימונים דכיון דע"י ביטול חשוב היתר ופרח איסורו לגמרי רק הא דלא בטל משום מב"מ וע"כ בעינן שלשה ספיקות וא"כ ע"כ רב דאמר כר"א ואנן דקיי"ל כרבנן וע"כ לא פסקינן כרב:

ובזה ניחא קושית התוס' בביצה (דף י') דמשני כדאמר אביי בדף הכא נמי בדף יע"ש דהקשו דאמאי לא אמר אביי על הרישא ולכאורה נראה דהא קשה מה פריך פשיטא דאשמעינן אע"ג דאינו רק ספק שמא משובך של א"י דל"צ הכנה מ"מ אסור אך כבר שמעינן מסיפא דזימן שנים ומצא שלשה דאסורין מס' שמא אחריני ואין לומר דטעם משום דאיכא חד דמערב בהו א"כ פשיטא דל"צ הסיפא לאשמעינן דאסור דהא כיון דחזינן ברישא דאע"ג דס' הוא אסור משום דשיל"מ לא אזלינן בס' להקל פשיטא דלא בטל דשיל"מ דהא חזינן ר"א דמתרץ לעולם ס' יו"ט ס' חול הוי דשיל"מ ופי' רש"י כי היכי דלא בטל דשיל"מ ה"ה דל"א לקולא דשיל"מ אלמא דיותר ראוי לומר דלא בטל דשיל"מ מלומר להחמיר בס' דרבנן וא"כ כיון דשמעינן מרישא דאזלינן להחמיר בס' דרבנן א"כ פשיטא בסיפא אסור ולא בטל משום דשיל"מ וזה הכל לשיטת רש"י משא"כ לטעמא של הר"ן משום מב"מ אין ביטול מהא דלא אמרינן להקל בס' דרבנן בשיל"מ וידוע דאביי ורבא דלא מתרצין כר"א משום דשיל"מ משום דסוברים טעמו של הר"ן ועיין בצל"ח וא"כ לא קשה לדידיה פשיטא ול"צ לתירץ דרבה וליכא ראיה לדר"ח וע"כ לא קאמר אביי בדף על הרישא.

אך לפי מה שכתבנו נראה דהא קשה מאי פריך פשיטא הא אשמעינן דאע"ג דאינו רק ס' וגם רובא איכא דרובא דעלמא הן נכרים מ"מ אסור אך זה שמעינן מסיפא דאפי' רוב לא מהני דהא קשה דאמאי לא עבדינן שיהיה ניידי וכל דפריש מרובא פריש וע"כ דלא אזלינן בתר הרוב בדבר שיל"מ אפי' רובא דאיתא קמן ומכש"כ רובא דליתא קמן וע"כ פריך פשיטא אך אין ראיה מסיפא דהתם אסור לעשות כן משום מתקן אך לפי מה דתירצו הרמב"ם הלכות לולב דלא הביא תירוץ הגמ' דאית ליה הושענא אחריתי וכתבו דתליא אי אמרינן הואיל אי לא דהא בפסחים פריך אי אמרינן הואיל על חרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור אלו אתרמי ליה הרי דאמרינן הואיל אע"ג דאין לו לכסות משום הואיל וא"כ י"ל אפי' לית ליה הושענא אחריתי הואיל ואילו היה לו ליכא משום מתקן והסוגיא דסוכה אזלא אי לא אמרינן הואיל ועיין בס' יש"י. וא"כ ליכא הכא משום מתקן דאמרינן הואיל וע"כ משום דשיל"מ ל"א בתר הרוב ושפיר פריך פשיטא וא"כ אביי לשיטתו דל"ס הואיל דמקשה על רבה שם וא"כ יש לומר בסיפא משום מתקן ולא קשה פשיטא דאשמעינן דאפי' רוב לא מהני בדשיל"מ וע"כ לא קאמר על הרישא בדף משא"כ רבה לשיטתו דסובר הואיל וע"כ הוצרך לתרץ קושית הגמרא פשיטא:

ועכ"פ לדידן דקיי"ל הואיל וליכא משום מתקן וע"כ הא דאסורים ול"א דניידו משום דבשיל"מ ל"א בתר הרוב דס' מוכן לא מהני רוב וניחא דברי הרמב"ם דכתב דאסור משום ספק מוכן והקשו לדידן דקיי"ל כר"א דרוב וקרוב אזלינן אחר הרוב לא הוי ספק מוכן. אך יש לומר דהרמב"ם כתב זה משום זימן שנים ומצא שלשה דע"כ אסור משום ספק מוכן דאל"כ אמאי לא עבדינן דניידי וכל דפריש מרובא פריש ובזה אין לומר דאזלינן בתר הרוב ומעלמא היה דהא היכי דמקומו ממש הוא ושייך כאן נמצא ל"ש לדר"ח ועיין ברמב"ן וע"כ הא דלא עבדינן דניידי משום דס' מוכן אסור ולא מהני רוב:

ובאמת יש לומר דהא דצריכין לשני טעמים שמא אחריני ושמא דאיכא חד דמיערב משום דהיה ראוי לחוש שמא אחריני ואין לומר דס' דרבנן לקולא אך הוי דשיל"מ אך יש לומר דצריך לשמחת יו"ט ול"ש שימתין עד למחר ובביצה שאני דליכא משום שמחת יו"ט כמו דאיתא בתוס' ביצה א"כ הא איכא חד דמיערב בהו ואין לומר דניידו דאסור משום מתקן דכיון דע"כ צריך לומר דלית ליה אחריני דאל"כ ליכא משום שמחת יו"ט איכא משום מתקן ובאית ליה אחריני דליכא משום מתקן יש לומר דאחריני נינהו משום דשיל"מ אזלינן להחמיר וליכא משום שמחת יו"ט כיון דאית ליה אחריני:

ויותר נראה לתרץ דברי הר"ן הנ"ל דהא הקשו הא דפריך הגמ' בע"ז בסוף וליתני ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח והקשו לשיטת הרמב"ם דחמץ חשוב דשיל"מ צ"ל ככרות דאפי' פרוסה לא בטילה וגם הקשו דכיון דצריך ליקח אחד מהן לשרוף א"כ הותרו כולם ואע"ג דעושה בידים אך כיון שהוא ברשות ב"ד חשוב כנפלה ממילא ועיין בפלתי ולכאורה נראה על הקושיא הראשונה דלפי מה דאיתא בס' יש"י דדווקא בנפל לים שאין לנו לדון על הדבר כיון שכבר נאבד מהעולם אבל אם נשאר קצת מזה בעולם באופן שיש נ"מ במה שנשאר וצריכין אנחנו לדון על מה שנשאר וא"כ ע"כ צריך אתה לאסור מה שנשאר כיון דאמרת דהך דאיסורא נשאר ובזה אמרינן מה חזית ואסרינן הכל וא"כ אפי' לאחר שמבער החמץ יש לדון על האפר והגחלים אם מותר להסיק בהן ואי של חמץ הן אסור בהנאה גם האפר והגחלים וע"כ ל"ש דהותרו כולם יע"ש וזה הכל למ"ד דבשריפה משא"כ לרבנן ובש"א איתא דמ"ד דבשריפה ע"כ סובר דאסור לאחה"פ דאל"כ לא דמי לנותר דאין היתר לאיסורו וא"כ כיון דל"א דהותרו הכל ע"כ סובר דבשריפה וממילא דסובר כר"י וליכא דשיל"מ וע"כ צריך ככרות דווקא דדבר חשוב הוא:

וגם נראה לתרץ קושית הרמב"ן דאמאי סובר ר"י דבטל וע"כ נראה דהא הקשו דאי לא נתבטל א"כ אסור להשהותו דיעבור על ב"י אך נראה דכיון דצריך אחד מהם לבער מהעולם ממילא הותרו אחרים אך זה רק להנאה ולא לאכילה אבל עכ"פ כיון דשרי בהנאה הוא ברשותו אפי' בפסח ויכול לבטל אפי' בפסח ויכול להשהותו וממילא חשוב דשיל"מ וזה הכל לדידן דלא קיי"ל דבשריפה משום דמה לנותר שהוא קודש ועיין ברא"ש פסחים משא"כ ר"י סובר כירושלמי דילפינן מקרא דחמץ בשריפה וא"כ ל"ש דהותרו לענין הנאה כיון דצריך לדון על גחלים וא"כ כיון דאסור בהנאה אינו ברשותו לבטל ואסור להשהותו וע"כ לא הוי דשיל"מ וא"כ כיון דר"ע סובר בשריפה וא"כ ל"ש דהותרו כולן וליכא משום דשיל"מ וע"כ צריך ככרות דווקא:

גם הקשה בש"ך ס' ק"י על הא דאיתא דבשיל"מ לא מהני ס"ס א"כ אמאי פסק דשיל"מ שנתערב באחרים ונפל אחד לים דהותרו כולן הא היתר דנפל לים הוא משום ס"ס ובשיל"מ לא מהני ס"ס גם הקשו על כ"מ הנ"ל דכתב דמש"ה ברמונים בעינן ס' משום דחשוב דשיל"מ הא הרמב"ם פסק ספק אי נולד ביו"ט או בחול ונתערב דמותר משום ס"ס ואע"ג דליכא אלא שני ספיקות ועיין בפלתי גם הקשה בס' שעה"מ על הא דמשני בפסחים על הא דחבר שמת וכו' דאיכא ס"ס שמא מעיקרא לא טבילי והא טבל הוי דשיל"מ ולא מהני ס"ס:

גם הקשה בתוס' ע"ז דהגמ' קאמר דמש"ה טבל לא בטל משום דכהתירו כך איסורו ואמאי לא קאמר משום דשיל"מ. ולפי מה דאיתא בכ"מ לפרש על הא דכתב הרמב"ם הלכות מ"א חוץ חמץ בפסח אע"פ שהוא מאיסורי תורה אין בכלל זה לפי שאין התערובות אסורה לעולם וכתב דכוונת הרמב"ם דהיה קשה לו אמאי לא אמרו ר"י ור"ל חוץ מטבל ויי"נ וחמץ וע"כ כתב דמש"ה לא חשבו חמץ דלא איירי ר"י ור"ל אלא באיסורי תורה שאין להם היתר וא"כ יש לומר דמש"ה לא מפרש הטעם דטבל הוא במשהו הוא משום דשיל"מ דא"כ תקשה דאמאי לא חשבו גם חמץ אך הקשה דר"י לא סובר דחמץ הוא במשהו:

ונראה דהנה הרמב"ם הלכות יו"ט לא הביא הברייתא דס' אסורה וכתבו דכיון דהרמב"ם הביא דין דשיל"מ לא בטל א"כ פשיטא דל"א דס' דרבנן לקולא בשיל"מ. והקשה בלח"מ דהא חזינן דמקשה הגמרא אמאי ספקה אסורה אי מיירי בס' יו"ט ואמאי לא פריך אמאי קתני בסיפא דאם נתערבה דכולן אסורות וע"כ משום דידע מזה דשיל"מ לא בטל ואפ"ה מקשה דאמאי לא אזלינן לקולא אלמא דלאו כש"כ הוא ומאי שתירצו דיש לומר דלא ידע דשיל"מ והא דלא בטל משום דבר חשוב קשה דהא היכי דהאיסור יש לו היתר פסקו דליכא משום ד"ח ודווקא באיסור קבוע איכא משום ד"ח. וע"כ נראה דלפי מה דאיתא בפלתי דידע המקשין דיש לומר משום דהוא דשיל"מ לא אזלינן לקולא אך היה סובר דאם נתערבה קאי על הספק דאם ס' נתערבה לא בטילה וא"כ יש לומר דעיקר הקושיא היה דתרתי לא אמרינן אם הך ספק נתערב באחרים מהדין שיתבטל רק דלא בטל משום דשיל"מ שני פעמים לא אמרינן הך עד שתאכל באיסור על תחלת ספיקי ואח"כ על התערובות נאמר עוד עד שתאכל באיסור משא"כ אי ספק אסורה משום דרבה אז ידע דלא בטל משום דשיל"מ דליכא תרתי יע"ש בפלתי:

ולפ"ז ה"ה דשיל"מ שנתערב ונפל אחד לים יש לומר דשרי ואע"ג דשיל"מ לא מהני ס"ס דתרתי לא אמרינן עד שתאכל באיסור חדא על בישול וגם שלא יהיה מהני ס"ס משא"כ היכי דלא נתערב שהיה מהני עד שתאכל באיסור שלא מהני ס"ס וניחא קושית הש"ך וניחא קושיא הנ"ל נהי דצריך לבער אחד מ"מ לא אמרינן דהותרו דכיון דלא בטל הוא משום דהוא דבר חשוב וליכא תרתי וע"כ אמרינן עד שתאכל באיסור דלא מהני ס"ס כמו שהקשה ועל כן לא מהני הא דצריך לבער והא תינח היכי דהוא ככרות דאז לא בטל משום ד"ח משא"כ אי אינו ד"ח והא דלא בטל משום דשיל"מ א"כ תקשה הא הוי כמו נפל לים דאין לומר עד שתאכל באיסור על תרתי חדא על ביטול וחדא דלא מהני ס"ס וע"כ קאמר ככרות דאז לא הוי תרתי וניחא דברימונים סובר הרמב"ם דלא סגי שני ס' משום דחשוב דשיל"מ דכיון דהא דלא בטל משום דבר חשוב מה שא"כ ביצה שנולדה ס' יו"ט ס' חול דמה"ד אמרינן דס' דרבנן לקולא אך משום דשיל"מ ל"א לקולא וע"כ אי נתערבה שרי משום דתרתי לא מהני עד שתאכל באסור וע"כ מהני התם ס"ס ולפ"ז ניחא קושית התוס' דאמאי לא קאמר בטבל משום דשיל"מ דנפ"מ בס' טבל טבול מדרבנן דס' דרבנן מהראוי להקל אך משום דהוי דשיל"מ אזלינן להחמיר לא מהני הך טעמא גם לענין ביטול דתרתי לא אמרינן הך שתאכל באיסור וניחא קושית שעה"מ דבאמת בדרבנן ספק מוציא מידי ודאי ותרומות פירות הוא רק מדרבנן וע"כ משום דהוי דשיל"מ וחשוב כדאורייתא וע"כ משני דהוי ס"ס ואע"ג דהוי דשיל"מ תרתי לא אמרינן ולפ"ז יש לומר דגם הר"ן מודה לסברת רש"י אך מש"ה הוצרך הר"ן לחדש משום מב"מ דנפ"מ בספק דרבנן שנתערב דאז לפי שיטת רש"י היה בטל וע"כ מחדש הר"ן דלא בטל משום מב"מ וא"כ לא הוי תרתי דהא דלא אזלינן לקולא משום דעד שתאכל באיסור והא דלא בטל משום מב"מ ועכ"פ מודה הר"ן לסברת רש"י וע"כ שפיר יליף ר"א דל"א דס' דרבנן לקולא בדשיל"מ כמו דלא בטל דשיל"מ:

ולפ"ז ניחא הרמב"ם דפסק דזימן שחורים ומצא לבנים וכו' דאסור משום ס' מוכן והקשו דכיון דקיי"ל כר"ח דאזלינן בתר הרוב א"כ לא הוי ס' מוכן רק ודאי דאינו מן השובך שהזמין. ולכאורה נראה לפי הסוברים דס"ס אמרינן אפי' היכי דס' אחד נגד הרוב חשוב ס"ס א"כ אפי' אי אמרינן כר"ח שרי משום ס"ס שמא משובך שהוזמן וספק השני שמא משובך של א"י דא"צ הכנה ואין לומר דס' זה שמא משובך שהוזמן לא חשוב ס' משום דהוא נגד הרוב דהא אמרינן ס"ס נגד הרוב דהא כמו דאמרינן דאי רוב וקרוב שקולין היה מותר משום ס"ס לפי הפי' ה"ה אפי' איתא לדר"ח ורוב עדיף ג"כ קשה אמאי לא אזלינן בתר ס"ס אי ס"ס מהני אפי' היכי דס' אחד נגד הרוב. אך נראה דהא עיקר הטעם משום דסמוך מיעוטא לפלגא ואיכא רובא ועי' בפ"י בסוגיא דפ"פ ורוב לא מהני בס' מוכן אפי' היכא דאיכא רובא משום דשיל"מ דבשלמא ס"ס דכיון דחזינן דאפי' ר"מ דחייש למיעוט מ"מ בס"ס מודה א"כ חזינן דס"ס עדיף מרוב וע"כ כתבו לתרץ דאי ליתא לדר"ח והוי ס' השקול איכא ס"ס משא"כ אי איתא לדר"ח נהי דאיכא ס"ס אינו אלא מטעם רוב בסמוך מיעוט לפלגא ורוב לא מהני בס' מוכן וכן כתבו לענין יוחסין דאפי' אי אזלינן בתר ס"ס מ"מ היכי דאיכא רוב לנגד ס' אחד דאז אינו רק סמוך מיעוטא לפלגא ואיכא רובא ורוב לא מהני ליוחסין וה"ה הכא ועכ"פ אינו אסור רק משום ס' מוכן אסור דאל"כ הא איכא רובא וע"כ כתב הרמב"ם דאסור משום ס' מוכן וגם נראה דלפי מה דאיתא בס' מקמ"ח דבאיסור דרבנן אזלינן בתר ס"ס אפי' היכי דס' אחד נגד הרוב וא"כ אפי' אי איתא לדר"ח שרי מטעם ס"ס כיון דמוקצה דרבנן אך רבה לשיטתו דסובר מוקצה דאוריית' משא"כ לדידן דמוקצה דרבנן הי' לנו להתיר מכח ס"ס אע"ג דהוא נגד הרוב אך דבס' מוכן אפי' ס"ס לא מהני ועכ"פ אינו אסור רק משום ספק מוכן וניחא דברי הרמב"ם ואין להקשות דהא משמע בסוגיא דאי ליתא לדר"ח שרי משום ס"ס אלמא דמהני ס"ס אפי' בס' מוכן נראה לחלק דעיקר הטעם דס"ס מהני בדשיל"מ דלא החמירו דשיל"מ אלא דס' דרבנן יהיה נחשב כאיסור דאורייתא דאזלינן לחומרא ה"ה ס' איסור דרבנן משא"כ ס"ס דאפי' באיסור דאורייתא אזלינן לקולא וע"כ מהני אפי' דשיל"מ משא"כ היכי דס' אחד נגד הרוב ואי היה איסור דאורייתא לא מהני ס"ס רק משום דמוקצה דרבנן וכיון דשיל"מ חשוב כאיסור דאורייתא וממילא לא מהני ס"ס משום דהוא נגד הרוב וע"כ ניחא דהרמב"ם לא אסר רק משום ס' מוכן אע"ג דפסק כר"ח:

אך לפי הנ"ל נראה לתרץ דברי הרמב"ם דבלא"ה הקשו לפי מה דאיתא ברמב"ן ב"ב (ד' כ"ד) על הא דקאמר שם אבל ענבי מצנעי וכתב שם דקורבה זו עדיף דהוי בתוכו ממש וע"כ אפי' ר"ח מודה דחשוב מקומו ממש וכאן נמצא וכאן היה ואם כן הכא דהוי ג"כ מקומו ממש כיון שהן שני קנים סמוכים ממש זה לזה וקורבה זו דמי לענבי וא"כ אפי' לר"ח תקשה דהכא לכ"ע אזלינן בתר קרוב משום חזקה דכאן נמצא וכו' וע"כ נראה דבלא"ה הקשו מה קאמר מסייע לר"ח דילמא לעולם דרוב וקרוב שקולין הן ואסור דס' מוכן אסור ולכאורה אמרתי דבלא"ה הקשה על הרמב"ן מסוגיא דפ' לי"ח בההוא חצבא דחמרא דאישתכח בפרדיסא דערלה דקאמר משום דסובר כר"ח ולפי הרמב"ן תקשה דהכא הוי מקומו ממש וכאן נמצא וכו' וע"כ נראה דבלא"ה הקשה בתוס' דילמא הטעם דשרו משום דס' ערלה בחוץ לארץ מותר יע"ש ונראה דאליבא דר"ח דרוב עדיף מקרוב ואם כן נהי היכי דהוי ספק השקול כגון הכא דהוי מקומו ממש ושייך כאן נמצא עכ"פ לא הו רק ס' השקול ולא יותר דאז חשוב הקרוב כמו הרוב ושרי משום ס' ערלה משא"כ אי ליתא לדר"ח ורוב וקרוב שקולין הן אז היכי דהו' מקומו ממש אז הקרוב עדיף ואזלינן בתר המקום והוי ודאי ולא ס' ערלה ואסור. ולפ"ז שפיר קאמר לימא מסייע לר"ח דרוב עדיף מקרוב אם כן נהי דהכא הוי מקומו ממש לא עדיף יותר רק שקולין הן ושרי מטעם ס' ערלה מה שאין כן אי ליתא לר"ח ורוב וקרוב שקולין הן אם כן ממילא בקרוב כמו הכא דהוי מקומו ממש עדיף מרוב וליכא משום ס' ערלה דשרי דהא הוי ודאי ערלה אי ליתא לדר"ח וניחא קושית התוס' הנ"ל וניחא הרמב"ן דנהי דהוי מקומו מכל מקום איתא לדר"ח דרוב עדיף מקרוב אם כן הכא נהי דהוי מקומו ממש מכל מקום לא עדיף יותר רק שקולין ומותר משום דספק ערלה בחוץ לארץ שרי:

ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם הנ"ל דכתב הטעם משום דאי מיגנב מיניה לא איצנעי ות"ל דאזלינן בתר הרוב דנפ"מ בארץ ישראל דס' ערלה אסור ואם כן הכא דהוי מקומו ממש עכ"פ ס' השקול הוא והיה אסור וע"כ הוצרך ליתן טעם דלא מיצנעי וכו' ולפ"ז ניחא סוגי' דביצ' הנ"ל דשפיר קאמר מסייע לר"ח דאי איתא לר"ח א"כ נהי דהכא הוי מקומו ממש מ"מ כיון דאיתא לדר"ח דרוב עדיף מקרוב א"כ היכי דהוי שקולין כמו הכא דהוי מקומו ממש והוי שקולין הן אסור משום ספק מוכן משא"כ אי ליתא לדר"ח א"כ היכי דהוי מקומו ממש חשוב ודאי ולא ספק מוכן אלא ודאי דאיתא לדר"ח וא"כ נהי דהכא הוי מקומו ממש מ"מ לא הוי רק ס' השקול ואסור משום ס' מוכן וע"כ כתב הרמב"ם דאסור משום ס' מוכן אע"ג דפסק כר"ח:

ונראה עוד לתרץ הרמב"ם דכתב הטעם משום איצנעיה. וע"כ נראה ונקדים מה שהקשו על הרי"ף דהעתיק המשנה דנפול הנמצא ודברי ר"ח דרוב וקרוב ולא הביא תירוץ הגמ' דאיירי בשביל של כרמים וקשה הא הגמ' פריך וניזל בתר רובא דעלמא לר"ח וצריכין לתירוץ הגמ' בשביל של כרמים ועיין בפלתי ונראה דהנה בירושלמי איתא בנמצא בין שלשה שובכים הרי הוא של מוצאו דבעל היונים מייאש דאמר שנתערבו עם יונים משובכים אחרים אבל בשנים לא וכתב הרמב"ן דדמי להא דאמרינן בפ' אלו מציאות ראה סלע שנפל משנים לא הוי יאוש משלשה הוי יאוש והטעם דבשנים לא הוי יאוש דסבר דתבעינהו לדינא ויתחייב שה"ס ולא ישבע לשקר וישלם דחשוב טענת ברי אבל בשלשה כיון דאין לו על שום אחד טענת ברי ליכא שבועה והוי יאוש ולפי זה לבתר דתיקן ר"נ שה"ס אבל בזמן המשנה אף בשנים מייאש דהא אי תבעו בב"ד אין לו עליו כלום והוי כמו שלשה לדידן ומייאש והקשה בפלתי דלפ"ז במשנה דקתני שנמצא בין שני שובכים קרוב לזה שלו אמאי הא הוי יאוש כמו בשלשה שובכים ויהיה של מוצאו וע"ש דמתרץ דהמשנה איירי במדדה וא"כ ל"ש יאוש דהא מתחילה לא מייאש כלל דנימא הוא גופא מייאש מתחלה דחושש שיתערבו יונים שלו עם יונים אחרים דהא לא אסיק אדעתא שתהיה מדדה יותר מכפי סדר המדדים חמשים אמה ולא תבא לכלל עירוב שאר יונים ולא מייאש ואם היא עברה הגדר ומדדה ביותר על זה לא אסיק אדעתיה וחשוב יאוש שלא מדעת יע"ש:

והנה באחרונים איתא דין חדש דבמצא בעיר שרוב א"י לפי מה דקיי"ל כרשב"א דתולה בא"י ואח"כ מברר הישראל דשלו הוא אלא דלא ידע דנפל מיני' בזה בשעה דנתוודע להבעלים דנפל וייאשו דזכה המוציא דאף באיסור אתא לידו מ"מ כיון דהוא היה רשאי ליתלות בא"י וע"כ נטלה ע"מ לזכות לא להיות שומר לבעלים ול"ש דכיון דנעשה שומר הוי ידו כיד הבעלים וכמונח ברשות הבעלים דל"ח יאוש דהא לא נעשה שומר דכיון דרוב א"י ויכול לתלות דהוא של א"י וע"כ אף ע"ג דהוי יאוש שלא מדעת זכה אח"כ ביאוש ולפ"ז יש לומר דקושית הגמ' אזלא וניזל בתר רובא דעלמא אי איתא לדר"ח ורובא דעלמא הן של א"י ולא נעשה שומר א"כ מאי בכך דאיירי במדדה וחשוב יאוש שלא מדעת מ"מ זכה ביאוש אח"כ ואפי' נתוודע דהיונים היו משובך זו לא מהני דזכה ביאוש והוצרך לתרץ בשביל של כרמים וזה הכל לדין המשנה דלא היה שה"ס מה שאין כן השתא דאיכא שה"ס ליכא יאוש בשנים ועל כן השמיטו תירוץ הגמ'

וגם יש לומר דלפי מה שפי' דניזל בתר רובא דעלמא היינו דמעוברי דרכים נפל ואע"ג דנפילה לא חיישינן אך להנך הסוברי' דהמוציא אבידה חשוב מוחזק ודלא כשיטת התוס' סוף יומא א"כ נהי דנפילה ל"ש הא לא אזלינן בתר הרוב בממון וע"כ שפיר מקשה וניזל בתר רובא דעלמא אך תקשה דלפי מה דסוברים דמיעוטא דמיעוטא גם בממון אזלינן בתר הרוב וא"כ כיון דנפילה ל"ש ואיכא גם קרוב דמשובך זה א"כ חשוב מיעוטא דמיעוטא ומאי פריך הגמ' אך נראה דהא דבמיעוטא דמיעוטא אזלינן בתר הרוב גם בממון זה דווקא לדידן דאזלינן בתר הרוב באיסור אפי' היכי דליכא מיעוטא דמיעוטא וע"כ נהי דבממון לא אזלינן בתר רוב כזה עכ"פ במיעוטא דמיעוטא גם בממון אזלינן בתר הרוב משא"כ לר"מ דחייש למיעוט רק דבמיעוט' דמיעוט' מודה ואז אפי' במיעוט' דמיעוט' בממון לא אזלינן בתר הרוב וא"כ כיון דסתם מתני' ר"מ וא"כ אפי' באיסור ל"א בתר הרוב רק מיעוט' דמיעוט' דהא ר"מ חייש למיעוט וע"כ בממון לא מהני' אפי' מיעוט' דמיעוט' וע"כ פריך הגמ' שפיר וניזל בתר רובא דעלמא משא"כ לדידן דאזלינן אפי' בממון בתר הרוב במיעוט' דמיעוט' לא קשה קושי' הגמ' וע"כ השמיטו תירוץ הגמ':

ובזה ניחא הא דקאמר הגמ' שם ש"מ רובא דאורייתא וקשה הא שם רובא דאיתא קמן ופשיטא דאזלינן בתר הרוב וע"כ נראה דהא קשה לפי הריב"ש דלנגד שני חזקות לא אמרינן דרובא עדיף והכא איכא חזקת טהרה וקרוב דעכ"פ חשוב כמו חזקה ואמאי אזלינן בתר הרוב אך יש לומר דרובא דאיתא קמן מועיל אפי' לנגד שני חזקות אך זה הכל אי רובא דליתא קמן אזלינן בתר הרוב היכי דליכא שני חזקות אז אמרי' דרובא דאית' קמן מהני אפי' לנגד שני חזקות משא"כ אי רובא דליתא קמן לא אזלינן אז נהי דאזלינן בתר רובא דאיתא קמן עכ"פ לא אזלינן לנגד שני חזקות:

וגם יש לומר דהא קשה אמאי לא אמרינן סמוך מיעוט' לחזקה לחזקת טהרה והוי פלגא ופלגא והוי ס' השקול וממילא מהני הקרוב אך ברובא דאיתא קמן לא אמרינן סמוך וכו' וזה הכל אי רובא דאורייתא רוב דליתא קמן היכי דליכ' חזקה אז רובא דאיתא קמן לא אמרינן סמוך וכו' משא"כ אי רובא דליתא קמן ל"ד אפי' היכי דליכא חזקה א"כ נהי דרובא דאית' קמן עדיף מ"מ היכי דאיכא חזקה אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ונשאר הקרוב ומהראוי לטהר:

ובזה ניחא הרמב"ם שכתב הטעם משום איצנועי וכו' וע"כ נראה דהא בתוס' שם הקשה דעכ"פ אסור דרובא דעלמא נכרים נינהו והוי יי"נ ומה בכך דאזלינן בתר רובא ותירצו דרוב גנבי ישראל יע"ש ולכאורה תקשה דלפי מה דאיתא בר"ן בחולין דהיכי דאיכא שני מיעוטי חשוב פלגא ופלגא ולפ"ז מה בכך דאיתא לדר"ח דאזלינן בתר הרוב הא איכ' שני מיעוטי שמא הוא מערלה כמו הקרוב ושמא יי"נ אך זה אינו נהי דחשוב פו"פ ספק ערלה מותר וע"כ צריך הרמב"ם לומר דלא מיצנעי דנפ"מ בא"י דכיון דהוי פו"פ ע"י שני מיעוטים אסור מספק:

וניחא קושי' התוס' דיש לומר דלא כר"ח ושרי משום ס' ערלה מותר ולפ"ז ניחא דאי ליתא לדר"ח וס' אי מן הרוב או מהקרוב וא"כ כי איכ' עוד מיעוט' שמא י"נ איכ' רוב לאיסור אך לפי מה שאמרנו דס' דרבנן שנתערב בטל אפי' דשיל"מ דתרתי ל"א הך עד שתאכלנו באיסור ולפ"ז ה"ה ס' דרבנן ואיכא חזקה להתיר מועיל אע"ג דהוא דשיל"מ וכמו דלא מהני הרוב דשיל"מ ה"ה חזקה מ"מ כיון דאפי' אי לא הי' חזקה ראוי להיות מותר דס' דרבנן לקולא אך משום דהוי דשיל"מ אזלינן להחמיר וע"כ היכי דאיכא חזקה אזלינן בתר חזקה ולפ"ז יש לומר דכוונת הגמ' לימא מסייע לר"ח דאזלינן בתר הרוב נגד הקרוב וא"כ אי לא הי' חזקה דכאן נמצא הי' איסור ודאי מטעם רוב ולא משום ס' מוכן דאסור משום דשיל"מ רק בתורת ודאי וע"כ לא מועיל הך חזקה דכאן נמצא משום דהוי דשיל"מ משא"כ אי ליתא לר"ח ורוב וקרוב שקולין הן אע"ג דאסור משום ס' מוכן והא דאסור משום ס' מוכן משום דשיל"מ וא"כ אפי' כי ליכא חזקה דכאן נמצא מהראוי להיות מותר רק משום ס' דרבנן לקולא רק משום דשיל"מ אזלינן להחמיר וע"כ הכא דאיכא עוד חזקה דכאן נמצא שרי אע"ג דהוא דשיל"מ דתרתי ל"א הך עד שתאכל באיסור וע"כ ניחא דאפי' אי ליתא לדר"ח אסור משום ס' מוכן דליתא דאי ליתא לדר"ח שרי משום דאיכא עוד חזקה דכאן נמצא אלא ודאי דאיתא לדר"ח וא"כ נהי דהכא איכא חזקה מ"מ שקולין הן ואסור משום ס' מוכן וע"כ ניחא הא דכתב הרמב"ם דאסור משום ס' מוכן אע"ג דקיי"ל כר"ח מ"מ אינו רק ספק איסור כיון דאיכא חזקה דכאן נמצא וכו':

ולפ"ז נראה לתרץ דברי רבינו אפרים דסובר הא דאיתא בריש ביצה השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן ביו"ט והקשו הראשונים דילמא אי לא שחטה היתה נולדה היום וא"כ מאתמול גמרה לה וע"כ סובר דלא שרינן לה אלא ביו"ט בעלמא אבל לא ביו"ט לאחר שבת משום דשמא אי לא שחטה היתה נולדה ועי' בר"ן והקשו עליו דא"כ תקשה לס"ד דמקשינן ואם איתא ליגזר משום הנך דמתילדין ביומיהן ואמאי לא מקשה בפשיטות ליגזור משום יו"ט אחר שבת דאסור לשיטת רב"א הנ"ל:

ולכאורה אמרתי דהנה ביו"ד ס' ש"ב איתא דבגד של צמר שאבד בו חוט של פשתן וכו' ואם לא ניכר מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצא ועי' בט"ז שם שהרמב"ם כתב וכבר ביארנו שכל איסור הספיקות מדבריהם וע"כ הקילו בספק וכתב עליו הראב"ד אמת הוא שהוא מדבריהם מיהו קיי"ל כל ספק איסור תורה לחומרא וכתב בכ"מ דכוונתו דכיון דאינו רק מדרבנן הם אמרו דס' זה יהיה להקל משום דהוא ל"ש ובזה לא גזרו:

ולפ"ז בפשיטות ניחא קושית הראשונים דילמא אי לא שחטה היתה נולדה דכיון דכל ספיקות דאורייתא אסור רק מדבריהם וע"כ לא גזרו על ספק זה משום דל"ש כמו דאיתא בגמ' ביצים גמורות במעי אמן מילתא דל"ש וכו' ואין להקשות לס"ד דמקשין דלא ידע מזה דזהו ל"ש אמאי לא מקשה בפשיטות דאמאי מותרות דשמא אי לא שחטה היתה נולדה דזה ליתא דעי' בצל"ח דכתב דגם המקשין ידע מזה דל"ש רק לאכול ביצה חי' ג"כ ל"ש ואפ"ה גזרו ומשני דזה ל"ש כלל וא"כ לפ"ז צריכין לומר דהא דמוקי רב"א דוקא ביו"ט דעלמא משום דסובר כרשב"א דסד"א מה"ת לחומרא וא"כ אין לחלק בין מידי דשכיח או לא והנה בס' ש"ש איתא דאי ס' דאורייתא מה"ת לחומרא או דרבנן בזה פליגי אביי ורבא דאליבא דאביי כל ספיקות מה"ת שרי ולפ"ז בסוגיא דקאי לאביי לא הוי מצי להקשות משום יו"ט אחר שבת דליתא דאפי' יו"ט אחר שבת שרי דכיון דכל ס' מה"ת שרי ובמילתא דל"ש לא גזרו רק רב"א סובר כרבא דס' מה"ת אסור וע"כ סובר דיו"ט אחר שבת אסור דשמא אי לא שחטה היתה נולדה:

אך העיקר נראה דבלא"ה הקשו אפי' ביו"ט בעלמא אסור נהי דהוי רק איסור דרבנן אפי' אי נולדה היום מ"מ הא הוי דשיל"מ ואפי' בדרבנן לחומרא גם הקשו עליו דכתב דביו"ט לאחר שבת דאסור דילמא אי לא שחטה היתה נולדה והוי כמו ספק יו"ט ספק חול דמסיק ר"א דאסור משום דשיל"מ ולמה צריך לזה דת"ל דס' דאורייתא אזלינן להחמיר וע"כ נראה דהוא סובר דהא דקאמר דכל ביצה דמתילידה האידנא מאתמול גמרה לה לאו דווקא כל רק רוב לחוד ועי' בתוס' חולין פ' א"ט על הא דכל אריות דורסין לאו דווקא כל רק רוב לחוד וניחא בזה קושית התוס' לקמן (ד' ד') דהא אמרינן דכל ביצה דמתילדה וכו' וא"כ כשחל יו"ט לאחר שבת והביצה נולדה בשבת היא נגמרת ביום שהוא חול וא"כ מאי הכנה איכא יע"ש אך כיון דאינו רק רוב לחוד ובדשיל"מ לא אזלינן בתר הרוב וע"כ סובר רב דאסור משום הכנה דשמא לא נגמרה מאתמול ואע"ג דרוב איכא לא אזלינן בתר הרוב:

ולפ"ז לפי מה דאיתא בש"ס דכיון דכל היולדת יולדת מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דמפילות והוי זכרים מיעוטא וא"כ כיון דאיכא ס' השקול שמא נולדה או לאו ואפי' נולדה שמא לא נגמרה מאתמול דהא מיעוט' איכ' וסמוך מיעוט לפלגא ואיכא רובא ואפ"ה אסור וע"כ משום דהוא דשיל"מ וע"כ מדמי שפיר כמו ספק יו"ט דאסור אע"ג דס' דרבנן וע"כ משום דשיל"מ וע"כ ה"ה רוב לא מהני בדאורייתא משום דהוא דשיל"מ אזלינן לחומרא וע"כ ניחא דביו"ט דעלמא לא אסור דכיון דאיכא רוב להכשיר וגם הוי ס' דרבנן ביו"ט דעלמא תרתי לא מהני עד שתאכל באיסור חדא על ס' וחדא דלא מהני הרוב:

וגם נראה דבלא"ה הקשו לשיטת רב"א דמוקי ביו"ט דעלמא א"כ תקשה קושית רש"י מאי פריך ליגזור משום הנך דמתילדי וכו' הא זה גופא אינו אסור רק משום גזירה דיו"ט אחר השבת וא"כ הוי גזירה לגזירה וע"כ נראה דר"א מודה דמה"ת שרי כל ספיקות וא"כ דרבנן מדרבנן לחומרא א"כ היכי דל"ש לא גזרו וא"כ מהראוי להיות שרי אפי' ביו"ט לאחר השבת אך דלא עדיף זה דלא החמירו בס' בל"ש מכל ס' דרבנן ואפ"ה דשיל"מ אסור מספיקא וגזרו רבנן ה"ה בזה דל"ש ולא גזרו מ"מ כיון דהוא דשיל"מ גזרו לאסור ספיקא אע"ג דל"ש וע"כ ניחא דיו"ט דעלמא שרי אע"ג דהוי דשיל"מ ואסור מספק אך יש לומר דלא אסרו ספק דרבנן בשיל"מ זה רק היכי דאי היה ספק דאורייתא היה אסור מצד עצמו לא משום דשיל"מ אז אסרו אפי' בס' דרבנן היכי דהוא דשיל"מ משא"כ הכא דאפי' אי היה ספק דאורייתא כגון ביו"ט אחר שבת לא אסרו רק משום דשיל"מ כיון דל"ש וע"כ בס' דרבנן לא גזרו משום דשיל"מ אך תקשה לס"ד דלא ידע דל"ש וא"כ ביו"ט אחר שבת אסור מדינא דסד"א לחומרא וא"כ גם יו"ט דעלמא אסור משום דשיל"מ וע"כ לס"ד היה סובר דאפי' אי לא שחטה היתה נולדה ליכא משום הכנה כמו שכתבו בתוס' ולפ"ז שרי אפי' ביו"ט אחר השבת וא"כ מיירי הברייתא ביו"ט אחר שבת וע"כ פריך שפיר ליגזור משום הנך דמתיילדי וליכא גזירה לגזירה וניחא הא דלא פריך ליגזור משום יו"ט אחר השבת דכיון לס"ד ע"כ היה סובר דליכא משום הכנה ושרי אפי' ביו"ט לאחר שבת דא"כ אסור ביו"ט דעלמא משום דשיל"מ אך למסקנא דל"ש אז אמרינן דיו"ט אחר השבת אסור ואע"ג דל"ש וס"ד לקולא אפי' מדרבנן מ"מ אסרו משום דשיל"מ דלא עדיף מס' דרבנן בשיל"מ וע"כ כתב כמו ספק יו"ט ספק חול וכיון דאפי' אי היה ס"ד לא אסור רק מכח דשיל"מ וע"כ ביו"ט דעלמא שרי ולא גזרו משום דשיל"מ:

והנה אם אין המתיר בודאי אי חשוב דשיל"מ ובכ"מ נראה שסובר דחשוב דשיל"מ דמתרץ דמש"ה בעינן ברימונים שלשה ספיקות משום דהוא דשיל"מ אי יתפררו הרימונים וגם הט"ז דמתרץ בס' ט"ו דמש"ה אין סומכין על העובדי כוכבים שאומר שהעגלים הן ח' ימים אע"ג דאיכא ס"ס משום דהוא דשיל"מ וכן תירצו על הא דל"ס על הא"י אפי' במסיח לפ"ת אע"ג דאינו רק איסור דרבנן וע"כ משום דהוא דשיל"מ ועיין ביש"י וכן הפלתי מתרץ על הא דלא אזלינן בתר הרוב שאינן נפל משום דהוא דשיל"מ לא אזלינן בתר הרוב ואע"ג דאין המתיר בודאי:

ובזה ניחא קושית התוס' שבת (דף קל"ו) ד"ה מימהל וכו' דכתבו וז"ל הכא משמע דלא איירי רשב"ג בבן שמונה דוקא אלא בסתם ולדות וכן משמע לקמן דדחי דאיירי בכלו חדשיו ולא משני דאיירי בסתם ולדות וקשה לר"י מהא דאיתא פרק הערל איזהו בן שמונה כל שלא כלו חדשיו וכו' דאמרינן האי בר שבעה הוא ואישתהי אישתהי ופריך אלא כמאן כרבי ומשני כיון דאיכא רשב"ג דאמר אישתהי דתנן רשב"ג אומר כל ששהה אינו נפל כרשב"ג עבדינן אלמא משמע דרשב"ג איירי בודאי בן שמונה מדמוכח מיניה דאמרינן אישתהי ומנ"ל דילמא לעולם דל"ס אישתהי ובסתם ולדות איירי רשב"ג יע"ש מה שהקשו עוד:

ונראה דהא בהא תליא דאי אמרינן דאישתהי ממילא אמרינן לחומרא בסתם ולדות לא אזלינן בתר הרוב וצריך להמתין ח' ימים ואי כרבנן דבסתם ולדות אזלינן לקולא ול"צ להמתין אז איכא חומרא בודאי בן שמונה דל"א אישתהי דהנה עיקר הפלוגתא אי אמרינן אישתהי אי לא נראה דאין סברא לומר דפליגי אי שכיח אישתהי אי לא אך דזה לכ"ע ל"ש כלל. אך יש לומר דהא דשהה ח' ימים דאינו נפל וסימן דכלו חדשיו לאו בכל ולדות ואיכא ולדות דלא כלו חדשים ומ"מ שוהים ימים הרבה רק רוב ולדות אינו כן ובה"ת אזלינן בתר הרוב ורוב השוהים ח' ימים ולד מעליא הן ועי' בפלתי סי' הנ"ל וגם יש לומר דהיכי דחי ח' ימים אפי' מיעוטא ליכא דליכא ולד דלא מלאו חדשים ויחי' ח' ימים וא"כ יש לומר דפליגי בזה דמאן דל"ס אישתהי בחי ח' ימים משום דסובר דאפי' בחי ח' ימים אינו רק רוב לחוד ומיעוטא איכא אפי' בחי ח' ימים שהוא נפל וע"כ כיון דגם אישתהי ל"ש לא אמרינן מדחי ח' ימים דבר שבעה היה ואישתהי כיון דזה ל"ש ואמרינן דהוא מהמיעוט דשוהין ח' ימים והוא נפל כיון דע"כ צריכין לומר דהוא מהמיעוט כיון דאישתהי ג"כ ל"ש ועכ"פ ספק השקול הוא אי מהמיעוט דאישתהי או מהמיעוט שהוא נפל אפי' בחי ח' ימים אזלינן לחומרא והאי דסובר דאמרינן אישתהי סובר דאפי' מיעוטא ליכא שיהיה חי ח' ימים ויהיה נפל וע"כ אפי' בודאי ב"ש דחי ח' ימים אמרינן דבר שבעה היה ואישתהי אע"ג דל"ש דכיון דזה שיהיה נפל ויחיה ח' ימים אפי' מיעוטא ליכא וע"כ יותר מסתבר לומר דאישתהי אע"ג דל"ש עכ"פ מיעוטא איכא דאישתהי משא"כ שיהיה נפל ויחיה ח' ימים אפי' מיעוטא ליכא ע"כ אמרינן דאישתהי אע"ג דל"ש:

ולפ"ז ניחא קושית התוס' דהנה אי אמרינן דאפי' בשהה אינו רק רוב לחוד א"כ ל"ש לומר דמש"ה לא אזלינן בתר הרוב בסתם ולדות משום דהוי דשיל"מ להמתין ח' ימים דליתא דאפי' אי ימתינו צריכין לסמוך על הרוב ולא מרויחין כלום וע"כ מדחזינן דרשב"ג סובר דאפי' בסתם ולדות לא אזלינן בתר הרוב ע"כ משום דסובר דהיכי דשהה אפי' מיעוטא ליכא וממילא אמרינן דב"ש דחי ח' ימים דבר שבעה היה ואישתהי אע"ג דל"ש וא"כ יש לומר דרשב"ג איירי בסתם ולדות כסוגיא דשבת והא דפשיט הגמ' ביבמות דרשב"ג סובר דאישתהי מדאמר כל ששהה וכו' היינו מדחזינן דמחמיר בסתם ולדות ול"א בתר הרוב וע"כ משום דהוי דשיל"מ וא"כ אמרינן דהיכי דשהה אפי' מיעוטא ליכא שיהיה נפל ממילא אמרינן דאפי' בודאי ב"ש ושהה דבר שבעה ואישתהי אע"ג דל"ש משא"כ רבנן הסוברים דבסתם ולדות לא צריך להמתין ואזלינן בתר הרוב ואע"ג דהוא דשיל"מ וע"כ משום דאפי' בשהה מיעוטא איכא שהן נפלים ממילא לא אמרינן דאישתהי כיון דל"ש ומהיכי תיתי לומר דהוא מהמיעוט דאישתהי דילמא הוא מהמיעוט דאע"ג דשהה שהן נפלים:

וכעין זה אמרתי לתרץ קושית הש"ך הנ"ל ס' ק"ב דלמה כתב המחבר יש מי שאומר דהיכי דאין המתיר בודאי ל"ח דשיל"מ והא מוכח בש"ס כן דאל"כ מאי פריך הש"ס אלא אי אמרת ספק טריפה דבר שאל"מ הוא ותתבטל ברובא וקשה דילמא איירי דספק על התרנגולת אי היא טריפה דאז הוי דשיל"מ אי ימתינו כ"א יום אלא ודאי משום דאין המתיר בודאי ל"ח דשיל"מ ולכאורה אמרתי דהא קשה לפי מה דאיתא בב"ק דהא דביצה מטריפה אסור אינו רק מס' שמא היתה אז מעורה וא"כ היכי דהתרנגולת ספק טריפה הביצה אינה נאסרת משום דאיכא ס"ס שמא כשרה ושמא לא היתה אז מעורה וכיון דהביצה מותרת ל"ש לאסור באם נתערבה שאר הבצים אך יש לומר דביצה אסורה אע"ג דאיכא ס"ס משום דאיכא לברורי להמתין כ"א יום אך זה רק מדרבנן צריכין לברורי וא"כ לס"ד דהיה סובר דאיסור דרבנן בטל אפי' דשיל"מ וא"כ אין ראיה דלעולם דחשוב דשיל"מ אע"ג דמתיר אינו בודאי אך הכא דכיון דמה"ת שרי הביצה משום ס"ס ורק מדרבנן אסור משום דאיכא לברורי ובאיסור דרבנן בטל אפי' דשיל"מ משא"כ אליבא דאמת דמסיק ר"א דאפי' איסור דרבנן לא בטל ה"א דאי נתערבה אסור כל הבצים משום דהוא דשיל"מ וע"כ אשמעינן משום דאין המתיר בודאי ל"ח דשיל"מ:

אך לפי מה דאיתא בנב"י דהא דצריכין לברר בס"ס זה דוקא היכי דאפשר לברר שני הספיקות ולא ספק אחד לבד וא"כ ל"ש לתרץ משום דאפשר לברר כיון דס' שמא לא היתה מעורה אי אפשר לברר וע"כ נראה לתרץ קושית הש"ך דהא הקשו לשיטת מהרש"ל דהא דטריפה אינה יולדות הוא רק רוב א"כ ל"ש דהוי דשיל"מ דימתינו כ"א יום כיון דע"כ צריכין לסמוך על הרוב הנ"ל ומאי מרויחין בזה אך נראה דהא בלא"ה הקשו אי ביצה חשובה בריה א"כ בלא"ה לא בטילה משום בריה וע"כ כיון דהא דבריה לא בטילה הוא רק מדרבנן וכיון דל"ש שיהיה טריפה יולדות דמצד הרוב אינה יולדות ואינו חי א"כ במילתא דל"ש לא גזרו רבנן דאינה בטילה משום בריה וא"כ ה"א דשפיר חשוב דשיל"מ דהשתא צריכין ג"כ לסמוך על הרוב דאינה יולדות דאל"כ חשוב בריה וא"כ צריכין תרתי חדא הביטול וגם הרוב הנ"ל דאל"כ לא בטילה משום בריה וע"כ נמתינו כ"א יום ואז ליכא רק חדא לסמוך על הרוב. ואשמעינן דכיון דמתיר אינו בודאי ל"ח דשיל"מ משא"כ הברייתא דאיירי בנתערבה באלף וגם בריה בטילה וא"כ אי תסמוך על הביטול ליכא רק חדא פשיטא דל"ח דשיל"מ דכיון דאפי' אי ימתינו כ"א יום צריכין לסמוך על הרוב וע"כ כתב יש מי שאומר ול"ש להסוגיא כלל דין זה:

גם נראה על קושית הש"ך דבאמת הקשו על רש"י דפי' על הא דמשני דאיירי בספק טריפה ופי' רש"י דס' הוא מאיזה תרנגולת נולדה אי מהטריפה אי לאו ואמאי לא פי' דספק על התרנגולת אי היא טריפה או לא גם הקשה בפ"ח ס' ק"י על הסוברים דאע"ג דלא אמרינן ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות מ"מ באיסור דרבנן אמרינן ס"ס בזה והקשה דהא עיקר הראיה דל"ח ס"ס משום דסוברים דהא דאם נתערבה קאי על הספק דאם הספק נתערבה אסורות ואע"ג דאיכא ס"ס וע"כ משום דזה ל"ח ס"ס וא"כ למאי דמשני ר"א דאיירי ספק יו"ט ספק חול וקתני דאי נתערבה אסורות ואע"ג דאיכא ס"ס ושמעינן דאפי' באיסור דרבנן ל"ח ס"ס כזו ונראה דעיקר הא דאמרינן דאם נתערבה קאי על הספק דאל"כ תקשה פשיטא דספק אסורה זיס"ד לחומרא וע"כ דקאי על ספק ואשמעינן דאפי' אי הספק נתערבה דאיכא ס"ס לא מהני וזה לס"ד דאיירי בספק טריפה משא"כ למאי דמשני ר"א דאיירי בספק יו"ט ספק חול יש לומר דלא קאי אם נתערבה על ספק משום דבדרבנן אמרינן אפי' ס"ס כזו והא דספק אסורה אשמעינן דאע"ג דספק דרבנן הוא ואפ"ה שרי משום דהוי דשיל"מ ועכ"פ אמרינן דלפי מה דמשני בספק טריפה ע"כ קאי אם נתערבה על הס' דאל"כ תקשה פשיטא. והנה בפלתי איתא דהא ספק אחד בגופו וספק השני בתערובות אסור זה אי ספק אסור מה"ת משא"כ אי ספק שרי מה"ת אמרינן אפי' ס"ס כזו וע"כ הוכרח רש"י לפרש דאיירי דספק מאיזה תרנגולת דאז איתחזק איסורא וספק אסור מה"ת משא"כ אי הספק על התרנגולת אי כשרה דלא איתחזק איסורא וס' שרי מה"ת ותקשה דכיון דע"כ קאי אם נתערבה על הספק א"כ הוי ס"ס וע"כ פי' רש"י דספק היא מאיזה תרנגולת.

אך לפ"ז תקשה דלמאי כתב המחבר דביצה מס' תרנגולת טריפה דל"ח דשיל"מ ובטילה נהי דחשוב דשיל"מ שרי מטעם ס"ס דכיון דלא איתחזק אמרינן ס"ס אפי' ס' א' בגופו וכו' אך דליתא הא דאי חשוב דשיל"מ גם ס"ס לא מהני ביה וזה אליבא דאמת דמסיק ר"א דס' דרבנן בשיל"מ אזלינן להחמיר וה"ה ס"ס בדאורייתא להחמיר היכי דהוא דשיל"מ משא"כ לס"ד דלא ידע מזה וא"כ ס"ס שרי אפי' בשיל"מ א"כ אי אפשר לאוקמא באופן זה דתקשה הא הוי ס"ס ואע"ג דס' אחד בגופו מ"מ היכא דלא אתחזק דס' שרי מה"ת אמרינן ס"ס כזו וע"כ איירי לס"ד דס' היה מאיזה תרנגולת נולדה דאז אתחזק וס' אסור מה"ת ונ"א ס"ס כזו משא"כ אליבא דאמת דס' דרבנן להחמיר בשיל"מ וה"ה ס"ס וה"א דאי נתערבה לא בטל ואע"ג דמ"מ ס"ס היא בדשיל"מ לא מהני ס"ס וע"כ אשמעינן דל"ח דשיל"מ משום דאין המתיר בודאי ודו"ק:

ואי אמרינן כל דפריש מרובא קא פריש בשיל"מ ועי' בר"ן בביצה ונראה דתליא בהא דפליגי הראשונים אי הא דכל דפריש מרובא פריש הוא בתורת ודאי וכן הוא שיטת התוס' אך בשמ"ק איתא דאינו רק ספק רק דהתורה התיר ס' כזה ועי' בפלתי ס' ס"ג דכתב דהא דפליגי רב ושמואל בסוף יומא אי הולכין בפקוח נפש אחר הרוב פליגי בזה דרב דסובר דהוא ודאי ואין בו ספק כלל וע"כ אפי' בפקוח נפש אזלינן בתר הרוב דמרובא פריש משא"כ שמואל סובר דזה אינו רק ספק וע"כ סובר דבפקוח נפש לא אזלינן בתר הרוב יע"ש יש לומר דגם היכי דהוא דשיל"מ אי אמרינן דמרובא פרי הוא ודאי מה בכך דהוא דשיל"מ הא ל"ש עד שתאכלנו באיסור דכיון דע"פ הרוב הוא בודאי היתר ואין בו שום ספק כלל. משא"כ אי אינו רק ס' רק דהתורה התיר לילך בתר הרוב כזו וע"כ דשיל"מ החמירו רבנן דלא אזלינן בתר הרוב כזו כיון דאינו רק ס' ע"כ עד שתאכל וכו':

ולפ"ז ניחא הא דהקשה הצל"ח על מה דסובר רב בפסחים דפת שעיפשה כיון שרבתה מצה מותרת והקשה הא חמץ הוי דבר שיל"מ ולא אזלינן בתר הרוב ע"ש אך אליבא דרב לשיטתו דרוב הוא ודאי וע"כ גם בדשיל"מ אזלינן בתר הרוב וניחא הא דהשמיטו הרי"ף דין דרב אך לדידן דקיי"ל כשמואל דבפקוח נפש לא אזלינן בתר הרוב וע"כ משום דרוב אינו ודאי וע"כ בדבר שיל"מ לא אזלינן בתר הרוב וע"כ לא הביאו דינא דרב:

ועי' בתוס' ביצה (דף ו') ד"ה וכי מה וכו' דהקשה והא מוכן הוא דיכול להושיט ידו במעי אמו וישחטנו ועי' במהרש"א דהקשה דאמאי לא מקשה הגמ' מעגל שנולד קודם יו"ט ולא כלו לו חדשיו ויום ח' שלו הוא ביו"ט דהשתא לא היה מוכן בין השמשות אך לפי מה שכתבנו דהטעם דצריך להמתין ח' ימים ולא אזלינן בתר הרוב משום דהוי דשיל"מ וכיון דהסוגיא קאי לרב ולרב דסובר דרוב נחשב לודאי גם בדשיל"מ אזלינן בתר הרוב ול"צ להמתין ח' ימים לדידיה כלל:

ולכאורה נראה אי אפי' אמרינן בשיל"מ לא אזלינן בתר הרוב זה דווקא היכי דהרוב אינו נוגע רק לענין זה דשיל"מ משא"כ היכי דהרוב צריכין גם לדבר שאל"מ אז כיון דלענין זה אזלינן בתר הרוב אזלינן ג"כ לענין זה שיש לו מתירין בתר הרוב וכמו כן איתא לענין דל"א בממון בתר הרוב דהיכי דהוא נוגע גם לאיסור אז גם בממון אזלינן בתר הרוב וה"ה לענין דשיל"מ כמו כן וניחא בזה הא דהקשה דאמאי לענין או"ב אזלינן אחר הרוב דרוב חרש שוטה וקטן ששחטו יקלקלו השחיטה והא או"ב חשוב דשיל"מ ולא אזלינן בתר הרוב ותקשה על הא דמתירין לשחוט אחריהן משום דרוב מעשיהן מקולקלים אך כיון דצריכין לדון הרוב הזה לענין נבילה כדאיתא שם בחולין מחייב ר"מ על שחיטתן משום נבילה הואיל ורוב מעשיהן מקולקלים א"כ אזלינן בתר הך רובא לענין דמותר לשחוט אחריהן אב או בנו אע"ג דשיל"מ ובזה ניחא הא דקאמר הגמ' שם בחולין (דף פ"ו) דמקשה אלא ר"מ מ"ט א"ר יעקב א"ר יוחנן מחייב היה ר"מ על שחיטתן משום נבילה מ"ט הואיל ורוב מעשיהן מקולקלים ואמאי לא משני בפשיטות על הא דמקשה אלא ר"מ מ"ט ולישני משום הרוב וכו' אך משום דהי' קשה הא הוי דשיל"מ ולא אזלינן בתר הרוב וע"כ מוקי הגמ' דמחייב ר"מ על שחיטתן משום נבילה וא"כ אי לאו הרוב עכ"פ מלקות ליכא וכיון דאיתחזק הרוב לענין זה וע"כ הגם דנוגע הרוב גם לדבר שיל"מ אזלינן ג"כ בתר הרוב. ועל עיקר הקושי' דאי חמץ חשוב דשיל"מ מ"ט דר"י דלא סובר חמץ במשהו וברמב"ן איתא דר"י ל"ס דשיל"מ לא בטל ומה שהקשה בר"ן דכיון דהא דדבר שיל"מ דלא בטל אינו מה"ת היכי מחמרינן למיגזר שלא במינו אטו מינו דבשלמא לרב דסובר דמב"מ במשהו וזה הוא מדאורייתא ע"כ גזרינן שלא במינו אטו מינו:

וע"ז נראה דיש לחלק בין היכי דהיתר ע"י זמן דזמן ממילא אתיא וע"כ אין חילוק בין במינו ושלא במינו משא"כ היכי דהיתר ע"י מעשה אזלא אמרינן דאפי' שלא במינו לא בטל דהא עיקר הראיה דשלא במינו ליכא משום דשיל"מ ממתני' דנדרים דקתני בנ"ט ואע"ג דנדרים חשוב דשיל"מ וע"כ שלא במינו ליכא משום דשיל"מ וע"ש בר"ן בנדרים ולפ"ז יש לחלק דווקא התם דהיתר אינו תלוי בזמן וע"כ שלא במינו בטל משא"כ חמץ דהיתר תלוי בזמן אין חילוק לפי מה דאיתא בר"ן שם לתרץ דברי הרי"ף דכתב דמש"ה בפת שנאפה עם הצלי דאסור לאוכלו בכותח משום דהוי דשיל"מ דהוא במשהו והקשו הא הוי שלא במינו ובטל אפי' דשיל"מ וכתב בר"ן וז"ל דהא עיקר הטעם דשיל"מ לא בטל משום דר"י סובר דמב"מ לא בטל ורבנן פליגי משום דחשוב אינו מינו דזה איסור וזה היתר וע"כ דשיל"מ דכיון דיהיה לו היתר חשוב מב"מ משא"כ באינו מינו בטל אע"ג דהוא דשיל"מ דכיון דלא שוה בשם העצם משא"כ בפת שנאפה עם הצלי דכיון דהיתר הוא שיכול לאוכלו בלא כותח וחסר מן האיסור הרבה וע"כ לא בטל אפי' אינו מינו רק היכי שאין לו היתר מיד אז אמרינן שפיר דבאינו מינו בטל אפי' דשיל"מ ועכ"פ אמרינן דהיכי דהיתר הוא מיד לא בטל אפי' א"מ ולפ"ז דווקא נדרים דחשוב מחוסר מעשה וע"כ בטל א"מ משא"כ היכי שתליא בזמן דכיון דזמן ממילא קא אתי חשוב יש לו היתר עכשיו דהא מה"ט אמרינן דקטן המקדש שיהיו הקידושין חלין לאחר שיגדל דל"ח דבר שלא בא לעולם דכיון דאינו מחוסר רק זמן חשוב כאילו בא לעולם ועי' במל"מ הלכות אישות. וגם לענין זה דאין מתירין הנדר עד שיחול אמרינן ג"כ דבמחוסר זמן חשוב כאילו כבר חל הנדר וא"כ ה"ה לענין דשיל"מ היכי דאינו מחוסר רק זמן דמי לפת שאפה עם הצלי דאינו בטל אפי' שלא במינו. וניחא קושית הר"ן דמש"ה לא בטל אפי' שלא במינו לא משום גזירה דחשוב דחסר מאיסור הרבה כיון דאינו מחוסר רק זמן וע"כ אינו משום גזירה רק מדינא לא בטל אפי' אינו מינו ולא דמי לנדרים:

ונחזור לענין הראשון על הא דסובר ר"י דבטל חמץ אע"ג דהוא דשיל"מ ונקדים דהנה בנב"י הקשה על הא דאיתא בפסחים (דף כ"ט ע"ב) ר"י אמר חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו בנ"ט ר"י לטעמי' דר"י ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בנ"ט ותמה בנב"י אחרי דגם ר"ל סובר כן דכל איסורין בנ"ט מדוע כאן בחמץ לא אמר ר"ל כלום רק ר"י יע"ש:

וע"כ נראה דבלא"ה הקשה בפלתי על הא דפריך הגמרא וליתני ככרות של בעה"ב לענין חמץ דלשיטת הרמב"ם ל"צ ככרות דווקא דאפי' פרוסה לא בטילה משום דהוא דשיל"מ וע"ש ס' ק"י:

ונראה דהנה האחרונים נסתפקו אי איכא איסור בח"ש לענין לאו דב"י ועי' בש"א אי דמי לכל איסורין שבתורה ועי' בפ"מ דנסתפק לענין הנאה אי אסור ח"ש יע"ש ונראה דהנה הרמב"ם יליף דח"ש אסור בחמץ מקרא דלא יאכל והקשו דת"ל דכל איסורין אסור ח"ש ולמאי צריכין קרא גבי חמץ דאסור ח"ש ועי' במל"מ דת"ל דבכל איסורין הדין כן ותירץ משום דחמץ היה לו שעת הכושר וע"כ לא דמי לחלב ומש"ה צריכין קרא מיוחד בחמץ דאסור ח"ש והקשו כיון דבעינן שיהיה דומה ממש לחלב א"כ מהראוי לומר דווקא באיסור כרת אסור ח"ש כמו חלב משא"כ באיסור לאו יהיה ח"ש מותר דלא דמי לחלב אך זה אינו דהא אמרינן בכל מקום מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת וע"כ אפי' באיסור לאו אסור ח"ש ועי' במל"מ הלכות יו"ט דכתב דבלאו שאין בו מלקות לא אמרינן מה לי איסור לאו וכו' וא"כ כיון דלאו דב"י הוא לאו שניתק לעשה וליכא מלקות ולא דמי לחלב וע"כ ח"ש ליכא איסור דב"י וב"י וכן על הנאה דליכא מלקות שרי ח"ש:

וניחא בזה הא דהקשה בש"א על התוס' פסחים (דף כ"ז) דהקשה דאכתי היכי מעל לריה"ג הא מיד שיפדה יהיה שלו ויעבור על ב"י והקשו אי ליכא איסור דב"י בח"ש הא יכול לפדות פחות פחות מכשיעור דליכא ב"י ולפי הנ"ל ניח דזה אליבא דאמת דתירצו דהוי ניתק לעשה וע"כ ליכא איסור בח"ש משא"כ לס"ד דתוס' דהקשה דיעבור על ב"י א"כ כיון דהא סובר דאיכא מלקות על ב"י ממילא איכא איסור בח"ש גם לענין לאו דב"י ולפ"ז ניחא הכל דבלא"ה הקשה איך חשוב דשיל"מ הא אי אמרינן דלא בטל אסור להשהותו דיעבור על ב"י וע"כ צריכין לביטול שלא יעבור על ב"י ול"ח דשיל"מ ותירצו ועי' בס' מג"א דכיון דאם נתערב פחות מכזית חמץ בתבשיל דאין עובר על ב"י וא"צ ביעור מהעולם ויכול להשהותו אז בודאי לא בטל משום דחשוב דשיל"מ וכיון דפחות מכזית לא בטל לכ"ע אין סברא להקל יותר בכזית מפחות מכזית יע"ש. ועכ"פ אמרינן דמש"ה חשוב דשיל"מ משום דעל פחות מכזית ליכא חיוב ביעור וע"כ אין סברא להקל יותר בכזית מח"ש. וכבר אמרנו דמש"ה ליכא חיוב ביעור על פ"מ משום דליכא מלקות על ב"י משום דניתק לעשה והנה זה הכל למ"ד ביטלו ולא ביטלו דאז כיון דלא משכחת ביטלו בחמץ לדידן דקיי"ל כרבנן דמבערו בכל דבר וע"כ בח"ש ליכא חיוב ביעור דכיון דל"מ מלקות על לאו דב"י וע"כ חשוב דשיל"מ משא"כ למ"ד קיימו ולא קיימו דאז משכחת מלקות על לאו דב"י בהתרו לקיים העשה ולא קיים ואז איכא איסור בח"ש אפי' לענין לאו דב"י וממילא דל"ח דשיל"מ. ולפ"ז לפי גירסת הרי"ף דר"י סובר קיימו ולא קיימו ור"ל סובר ביטלו ולא ביטלו וע"כ ר"י לשיטתו דמשכחת מלקות על לאו דב"י כגון בלא קיימו ואסור ח"ש ואסור להשהותו אי תאמר דלא נתבטל וממילא ל"ח דשיל"מ וע"כ סובר דבטל משא"כ ר"ל לשיטתו דלא משכחת מלקות וליכא איסור בח"ש וא"כ בח"ש שנתערב חשוב דשיל"מ א"כ אין סברא להקל יותר בנתערב כזית וחשוב דשיל"מ וע"כ אליבא דר"ל לא בטל חמץ ורק ר"י סובר כן והא תינח אי אמרינן כרבנן דמפרר לא משכחת ביטלו וליכא מלקות על ב"י ושרי ח"ש וע"כ חשוב דשיל"מ. משא"כ למ"ד דבשריפה משכחת מלקות על ב"י דביטלו דלא שרפו ולא קיים העשה וממילא אפי' ח"ש אסור להשהותו ול"ח דשיל"מ וא"כ קושית הגמ' בע"ז וליתני ככרות של בעה"ב לענין חמץ אזלא לר"ע דסובר דבשריפה וליכא משום דשיל"מ וצריכין ככרות דווקא וע"כ משני שפיר מאן שמעת ליה ר"ע הא תני לה דעיקר קושית הגמ' אזלא רק לר"ע ודו"ק:

דבר חשוב

יבואר הא דדבר חשוב לא בטל אי מדאורייתא או דרבנן:

הנה בזבחים סובר רב דטבעת של ע"ז שנתערבה ונפלה אחד מהם לים דהותרו כולן ומקשה רבא ממתני' דקתני דימותו כולן ומשני רב דאמר כר"א והקשו דהרמב"ם פסק כרב ופסק דימותו כולן והנה מה שהקשו דבירושלמי איתא דר"י חולק על רב וסובר דלא הותרו כולן ואמאי פסק כרב ועי' בכ"מ שם:

על זה נראה דהא עיקר בנפל לים הוא משום ס"ם שמא האיסור נפל ואת"ל דהיתר נפל יש להסתפק על כל אחד שרוצה ליטול שמא אין זה האיסור וכבר הקשו דס' זה שמא האיסור נפל הוא נגד הרוב דכל דפריש מרובא פריש אך כבר הוכיחו מהא דפריך בש"ס דידן ואמאי ס"ס הוא ספק אונס ושמא אינו תחתיו ואע"ג דס' אונס הוא נגד הרוב משום דאונס קלא אית ליה ובתוס' כתובות תירצו דרוב זה אינו רק מדרבנן אך הקשו דמנ"ל זה דילמא הוא רוב דאורייתא וליכא ס"ס וע"כ דאפי' היכא דס' אחד נגד הרוב חשוב ס"ס ועי' בתשובות ברית אברהם ועי' בפ"י ולפ"ז ר"י לשיטתו דמתרץ בירושלמי על קושית הגמ' דקול יוצא לאונס ול"ח ס' שיהיה ס"ס וע"כ פליג על דינא דרב דל"ח ס"ס משום שהוא נגד הרוב דכל דפריש וכו' ובודאי מהיתר נפל לים:

והיה ניחא בזה קושית הרמב"ן על ר"י דסובר דחמץ בטל בס' ואמאי הא הוי דשיל"מ. וע"כ נראה דהא הקשו דאי לא נתבטל ממילא אסור להשהותו דיעבור על ב"י אך נראה דהא אחד צריך ליטול מהתערובות לקיים מצות ביעור מהעולם וממילא דהותרו כולן אך דלענין אכילה לא מהני זה דנפל אחד לים אך עכ"פ לענין הנאה דכיון דצריך ליטול כשיעור האיסור שנפל ולבער מהעולם דמי לדינא דרב דנפל אחד לים ממילא שרי בהנאה דתלינן בזה האיסור וכיון דאפי' אי לא יתבטל עכ"פ בהנאה שרי ויכול לבטלו ולהפקיר אפי' בפסח דל"ש לומר דאינו ברשותו לבטלו לאחר זמן איסורו כיון דשרי בהנאה ועכ"פ חשוב דשיל"מ דיכול להשהותו עד לאחר הפסח ע"י ביטול וכיון דר"י פליג על רב וממילא דגם בהנאה אסור ואסור להשהותו ול"ח דשיל"מ וע"כ סובר דחמץ ל"ח דשיל"מ ובטל:

אך עיקר הקושיא על הרמב"ם דפסק כרב ופסק דימותו כולן ונראה דהא קשה דאמאי בע"ז סובר הרמב"ם דסגי בשני ספיקות ובדבר חשוב סובר דבעינן ג' ספיקות ועי' בפלתי דדוקא בד"ח החמירו ולא בשאר דברים שאינן מתבטלין וע"כ בטבעת של ע"ז דהא דאינו בטל הוא משום חומרא דע"ז וע"כ סגי שני ספיקות וה"ה היכי דאינו נתבטל משום דשיל"מ כגון ביצה ס' נולדה ביו"ט או בחול ונתערבה דשרי משום ס"ס ובזה ניחא הא דפריך הגמ' וליתני ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח והקשו דאפי' פרוסה לא בטילה משום דהוא דשיל"מ אך לפי מה שהקשו דכיון דצריך לבער אחד ממילא דהותרו כולן משום ס"ס אך בד"ח לא מהני זה דבעינן ג' ספיקות והא תינח הוא היכי דהוא ד"ח משא"כ פרוסה דהוא משום דשיל"מ וסגי שני ספיקות ותקשה הא כיון דצריך לבער אחד דמי לנפל אחד לים דהותרו כולן:

ולכאורה נראה דאי לא הוי ככרות רק פרוסה בעלמא משום דשיל"מ וע"כ כר"ש דשרי לאחר הפסח ור"ש היה מתיר שם בזבחים ס"ס ותקשה הא כיון דשורף א' הותרו כולן משום דדמי לנפל אחד לים משום ס"ס וע"כ מקשה רק מככרות והיינו לר"י דאוסר לאח"ז ולא הוי דשיל"מ וע"כ בעינן ככרות והוא אוסר שם ס"ס ולא מהני בזה דמבער אחד נהי דהוי ס"ס הא הוא אוסר ס"ס דסובר דכל דבר שלא מהני ביטול גם ס"ס לא מהני:

והנה בש"ך ס' ק"י מחלק בין איסור אכילה להנאה דלענין אכילה לא סגי בשני ספיקות. ובזה ניחא קושית התוס' שם על הא דמשני שם דשמואל סובר כר"א וע"כ אוסר ס"ס הא גם רבנן אוסרים ס"ס ת"ק דר"א ואמאי קאמר ר"א היא ולפי הש"ך ניחא דמדרבנן אין ראיה דאיירי לענין אכילה ולא סגי בשני ס' וא"כ אין ראיה לענין הנאה כגון בע"ז וע"כ קאמר דר"א היא דסובר דיוליך הנאה לים המלח וע"כ להיתר הנאה דלהיתר אכילה לא מהני זה ועי' בר"ן בע"ז אלמא דאפי' להנאה אוסר ס"ס דאי לאו דיוליך הנאה לים המלח אסור אלמא דאוסר ס"ס אפי' להנאה וע"כ קאמר ר"א היא:

ובזה נראה עוד לתרץ קושית הרמב"ן הנ"ל דהא קשה איך הוי דשיל"מ דאי לא נתבטל אסור להשהותו ותירצו דהא לענין הנאה ל"ש דשיל"מ דכיון דיכול להיות היום ולמחר ויש לו הפסד וכיון דהנאה שרי יכול לבטלו ולהפקירו אפי' לאחר זמן איסורו ויכול להשהותו וע"כ חשוב דשיל"מ אך תקשה דהא היכי דיכול להפריד האיסור מהיתר ליכא ביטול וא"כ אם בכל איסורין מהני שיוליך הנאה או שימכור לא"י חוץ מדמי איסור ממילא ל"ש ביטול אך דכיון דלענין אכילה לא מהני הך תקנה ובטל ממילא אין סברא לאסור בהנאה ולהתיר באכילה וא"כ כיון דלאכילה חשוב דשיל"מ א"כ אפי' להנאה דליכא משום דשיל"מ מ"מ כיון דלאכילה לא בטל משום דשיל"מ א"כ אפי' להנאה דליכא משום דשיל"מ מ"מ בלא"ה לא בטל משום דאפשר להפריד האיסור אך באמת לא קיי"ל דמהני בחמץ הך תקנה רק בע"ז ועי' בר"ן בע"ז וא"כ ר"י לשיטתו דסובר בירושלמי דמהני בכל איסורין דיוליך הנאה או למכור לא"י חוץ מדמי איסור וא"כ אי אמרינן דלא בטל לענין אכילה משום דשיל"מ א"כ לענין הנאה אע"ג דל"ש חומרא דשיל"מ מ"מ לא בטל משום דאפשר להפריד האיסור וא"כ לא יכול לבטל כיון דאינו ברשותו ואסור להשהותו וממילא ל"ש דשיל"מ לר"י לשיטתו:

והנה לפי מה שנראה מתוס' מעילה (ד' כ"א) ד"ה פרוטה של הקדש וכו' דהקשה דאמאי לא נתבטל הך פרוטה באומר פרוטה בכיס זה הקדש דאמרינן דכיון שהוציא הראשונה מעל דאמאי הא נתבטל ואין לומר דמש"ה מעל דהוא דשיל"מ ולא בטל הא זה רק מדרבנן ותירצו משום דמטבע חשוב ולא בטל ע"ש אלמא דתוס' סובר דד"ח מדאורייתא לא בטל ועי' בפ"ח ובפלתי ובמל"מ הלכות מעילה ולפ"ז יש לומר דה"ט דבעינן ג' תערובות בד"ח דכיון דמדאורייתא לא נתבטל משא"כ שאר דברים שאינן מתבטלין הוא רק מדרבנן וע"כ סגי שני תערובות דסגי בשני ספיקות אך תקשה דא"כ מאי מקשה רבא על רב ממתני' דימותו כולן דבמתני' הא דלא בטל הוא משום דבע"ח לא בטילי דד"ח הוא וא"כ לא סגי בשני ס' וע"כ נהי דדמי לנפל אחד לים והוי ס"ס לא מהני משא"כ טבעת של ע"ז דהא דלא בטל משום חומרא דע"ז וע"כ שרי בנפל אחד לים דאיכא ס"ס אך לפי מה שאמרנו דאי דאמרינן טעמא של הר"ן משום מב"מ אז מדאורייתא לא בטל דשיל"מ וא"כ יש לומר דהא דד"ח לא בטל רק מדרבנן והתם פרוטה בכיס זה יהי' הקדש הא דלא בטל הוא משום דשיל"מ וכבר אמרנו דרבא בביצה ע"כ סובר טעמא של הר"ן מדלא מתרץ כר"א וע"כ פריך שפיר אמאי ימותו כולן דזה דד"ח לא בטל הוא ג"כ רק מדרבנן משא"כ לדידן דאמרינן טעמא של רש"י וא"כ דשיל"מ דלא בטל רק מדרבנן ואז ע"כ ד"ח מדאורייתא לא בטל ולא קשה ממתני' וע"כ פסקינן כרב ופסקינן דימותו כולן:

ולכאורה יש ראיה לזה דאי אמרינן טעמי' של הר"ן אז מדאורייתא לא בטל דשיל"מ דהא הקשו על הרמב"ם דפסק כר"י דגזל ולא נתייאשו הבעלים דהבעלים אין יכולין להקדישו משום דאינו ברשותו ופסק כצנועין דאומרים דכל הנלקט יהא מחולל וכו' וע"כ נראה דהא בס' מעין החכמה מתרץ דאע"ג דמדינא לא יכול לחלל משום דאינו ברשותו מ"מ תקנה עשו שיהיו הבעלים יכולין לחלל אך כתב דמש"ה לא עשו תקנה דכיון דיכולין לחלל כל הכרם בב"א וע"ש בתוס' ואין לומר דאז לא מהני מה שיגדל אח"כ אך דזה נתבטל ברוב ואין לומר דחשוב דשיל"מ דהא קושית הגמ' קאי לר"י ור"י סובר דאפי' דשיל"מ בטל כמו שכתב ברמב"ן הנ"ל משא"כ לדידן יש לומר משום תקנה ואין לומר הא יכולין לחלל כל הכרם בב"א דאז לא מועיל מה שיגדל אח"כ ואין לומר דבטל הא הוי דשיל"מ ואי דאורייתא בטל ל"ש זה אלא ודאי דלשיטת הר"ן מדאורייתא לא בטל:

וגם יש לומר על הרמב"ם דהא עיקר הראיה דבאכילה בעינן ג' תערובות מדקתני ברימונים ג' תערובות אך יש לומר דלרבותא דר"י קתני ג' תערובות דאפ"ה אוסר ולעולם דלדידן אפי' לאכילה סגי שני תערובות ואין לומר דכח דהיתר עדיף דליתא דבאיסור דרבנן כח דאיסורא עדיף והכא לא הוי רק איסורא דרבנן דמדאורייתא נתבטל אך אי אמרינן ד"ח מדאורייתא לא בטל אם כן מדלא קתני כח דהיתר דאפי' לאכילה סגי בשני תערובות וע"כ משום דלאכילה בעינן ג' תערובות וממילא קשה ממתני' דימותו כולן דהתם הוי אכילת מזבח ולא סגי שני ס' ולפ"ז ניחא דרבא לשיטתו דד"ח מדרבנן לא בטל וא"כ י"ל דאפי' לאכילה סגי שני ס' והא דקתני התם ג' תערובות לחידוש דר"י דבאיסור דרבנן כח דאיסורא עדיף וע"כ שפיר מקשה ממתני' משא"כ אי דבר שיש לו מתירין מדרבנן לא בטל וא"כ דבר חשוב דאורייתא לא בטל וא"כ ע"כ הא דלא קתני שני תערובות דבאיסור דאורייתא כח דהתירא עדיף וע"כ דלאכילה לא סגי שני ספיקות ולא קשה ממתני' וע"כ פסקינן כרב וגם דימותו כולן משום דאכילה שאני:

אך באמת קשה לומר דד"ח מדאורייתא לא בטל דהא קיי"ל דאפי' פירש לא מהני דגזירה שמא יקח מהקבוע וע"כ משום דסובר דכבר נתבטל מדאורייתא אלמא דמדאורייתא והא באו"ב אמרינן דניידי וכל דפריש כו' ולא גזרינן שמא יקח מהקבוע ומהרש"ל כתב הטעם משום דהוי דשיל"מ ע"כ ל"ג שמא יקח מהקבוע:

ויש לעיין דהא בתוס' זבחים הוכיחו דלא מהני פירש משום גזירה מהא דטבעת של ע"ז שנתערבה ופירש למקום אחר ומ"מ אסור וע"כ משום גזירה וקשה הא בע"ז מהני יוליך הנאה וחשוב דשיל"מ ואמאי גזרינן שמא יקח מהקבוע:

ובאמת היה נראה בכוונת המהרש"ל דהא הקשו בזימן שנים ומצא שלשה דאסורין משום דאיכא חד דמיערב בהו ואמאי לא אמרינן דניידי וכל דפריש וכו' דהא לענין או"ב לא גזרינן שמא יקח מהקבוע ולכאורה נראה דלפי מה דאיתא בתוס' עירובין דאע"ג דס' דרבנן לקולא מ"מ היכי דאיכא ס"ס לחומרא אז אזלינן להחמיר ועי' במל"מ וא"כ הכא איכא ס"ס שמא אחריני נינהו ושמא לא יפרוש מהרוב רק האיסור פריש ואע"ג דס' זה הוא נגד הרוב מ"מ חשוב ס"ס דהא חזינן בנפל לים חשוב ס"ס ואמרינן דהאיסור נפל ולא אמרינן דמסתמא מרובא נפל ויותר נראה דהא הקשו מה בכך דיקח מהקבוע הרי אפי' יקח מהקבוע הא מחיים אינו ראוי וע"כ דישחוט ויאכל ואחר שישחוט לא יהי' איסור דהא לא אסור רק משום תערובות בע"ח דחשוב ולא בטל וכי שחט ליה ליכא חשיבות דבע"ח ותירצו דחשוב כמבטל האיסור אך קשה דהא עיקר מה דגזרינן משום דסובר דכבר נתבטל וא"כ אפי' כי יאכל לא עביד איסור אך באמת אפי' שוגג אסור דקנסינן שוגג אטו מזיד והיכי דהוי דשיל"מ לא שייך למיקנס וזה סברת מהרש"ל באו"ב ל"ש גזירה דכיון דיש לו היתר וזה תינח באו"ב דאי ישחוט ליכא חשיבות דבע"ח וגם אז אין לו מתירין משא"כ לענין יו"ט אפי' כי ישחוט איכא משום דשיל"מ על לאחר יו"ט:

וגם מהא דקיי"ל דאמרינן ספק אחד בגופו ושני בתערובות והקשו הא בתוס' נדה ובתוס' ב"ק איתא דס"ס היכא דסתרי להדדי ל"ח ס"ס וא"כ איך אפשר לצרף ס' שבא ע"י ערובות לס' אחר הא כשאנו נרצה לדון על גוף האחר ג"כ יהי' ס"ס כזה כמו ביצה של ס' טריפה שנתערבה על כל ביצים שאנו רוצים לדון יש ס"ס דשמא לא הי' טריפה ואת"ל שהי' טריפה שמא לא זאת היא ועל האחרת תאמר להיפך ותירצו דכיון דמה"ת נתבטל וע"כ אמרינן ס"ס כזה דהיכי דאיכא ס"ס לא החמירו והניחו על דין תורה ועי' בס' יש"י:

ובזה ניחא קושית הש"ך דלפי מה דמשני ר"ל בזבחים דאיירי בנפולה א"כ הוי ס"ס ס' אחד בגופו דנפולה לא הוי ודאי טריפה דהא מהני בדיקה וס' אחד בתערובות ע"ש אך לפי מה דאיתא בפלתי דכשנתערב דבר שאינו עולה לגבי מזבח עם דבר שעולה אינו בטל מדאורייתא דחשוב עולין דאין מבטלין זה את זה דכיון דאי יתבטל תהי' עולין וכמו כן אמרינן לענין חתיכה ראוי להתכבד ע"ש בס' ק"י וא"כ כיון דמדאורייתא לא בטל ממילא לא אמרינן ס"ס כזה משום דסתרי להדדי:

ולפ"ז ניחא קושית התוס' למ"ד בוולד טריפה מה מהני רעי' הא אין פודין הקדש להאכיל לכלבים אך יש לומר דמ"ד בולד טריפה היינו ס' טריפה דהא גם ר"ל מוקי מתני' בנפולה דג"כ אינו רק ספק וא"כ לר"ת הי' להיות שרי דהוי ס"ס ס' אחד בגופו וכו' אלא להכי לא מהני משום דחשיב עולין ומדאורייתא לא בטל וא"כ חשוב ס"ס דסתרי להדדי ובדאורייתא לא מהני וע"כ להכי מהני רעיה דאם הוממו שוב לא יהי' עולין ושוב יהי' מותר מכח ס"ס דאז דבטל מדאורייתא אמרינן ס"ס אפי' בסתרי להדדי ולפ"ז כיון דהא דמהני רעיה משום מותר מכח ס"ס דספק אחד בגופו וזה הכל אי ספק שרי מה"ת כשיטת הרמב"ם וניחא בזה קושית הט"ז ס' ע"ט אי ולד דרוסה אסורה אפי' להדיוט משום דאדם מזיק גם לולד א"כ תקשה הא דאיתא בסוגיא דמש"ה לא מוקי בולד טריפה משום דכר"א לא מוקמינן וקשה דהא יש לאוקמי בולד דרוסה דאז אסור לכ"ע ועי' בפלתי אך לפ"מ דאיתא בפוסקים דאפי' אי ספק טריפה לקולא מדאורייתא מ"מ ס' דרוסה אסור מה"ת משום דכתיב בפירוש בתורה וא"כ לא מהני ס' אחד בגופו וא"כ תקשה קושית התוס' לדוכתא מה מהני רעיא:

והנה על קושית התוס' דמעילה דליבטל הפרוטה תירצו משום דממונא לא בטל ועי' בס' עטרת חכמים דמתרץ בזה על הא דאיתא בסוכה פ' ג' דאמר ר"ה להנהו אוונכרי כי זכציתו אסא מכותים לא תגזזו אתון וקשה דלמה הקפיד דווקא באסא ומתרץ דבס' הכריתות מבואר דכל קבוע שאינו ניכר מיבטל מדאורייתא ברוב אף בקבוע דשדה וע"כ מותר לזרוע בכל העולם אע"ג דמסתמא יש במקום אחד נחל איתן היוצא מזה דלענין איסור היכי דלא ניכר מיבטל מדאורייתא ברוב גם בקרקעות שמיעוט הקרקעות האסורין נפקעו מאיסור מצד ביטול ברוב השדות של היתר ולפ"ז יש לומר דכן הדין גם לענין איסור גזל דרוב שדות של עובדי ככבים אנסין המה אינם גזולין ומיעוט נגזלין דאם באנו לדון אי מותר לגזוז מאחד מהשדות ועוברי' על לאו דל"ת הרי לענין איסור שייך ביטול ברוב אבל עכ"ז אין מועיל אותו ביטול שיהא נפקע שם בעליו הראשונים דהא ממונא לא בטל וא"כ בכל דבר רשות מותר לקנות מעובדי ככבים ומותר לגזוז הקונה הישראל דמצד איסור גזל ליתא דהא לענין איסורא בטל ברוב אבל לענין אסא למצוה דבעינן שיהיה לכם ואם פוגעין באסא משדה הגזולה מישראל לא נעשית ביד הקונה שלו דהא לענין ממונא לא בטל וכל היכי דליכא ביטול חשוב קבוע וע"ש דמתרץ בזה קושית התוס' דלמאי צריכין קרא דלכם דת"ל דהוי מה"ב דנפ"מ באופן דבטל היכי דיש רוב דליכא בי' איסור גזל שמופקע ע"י אותו הרוב אבל מטעם לכם לא יצא דעל זה לא מהני ביטול ע"ש:

ובזה ניחא הא דהקשו מאי פריך וליקני בשה"ש הא עכ"פ מה"ב דליתא דלענין זה מהני הביטול ברוב רק דל"ח לכם דע"י ביטול מ"מ לכם לא הוי דממונא לא בטל:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה