אור ברסלב

חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות

אות ג

אות ב

גרמי

הנה קיי"ל כר"מ דסובר דינא דגרמי ועי' בח"מ ס' שפ"ו וסי' שפ"ח מה שמפלפל שם אי גרמי דינא אי קנסא ונפק"מ דלא קנסו בנו אחריו ועי' בח"מ ס' ס"ו במוחל שט"ח דצריך לשלם מכח גרמי ופליגי הראשונים אי צריך לשלם כל החוב ללוקח או רק דמים שנתן בעת המכירה ועי' בתוס' ב"מ וב"ק דהוכיחו דא"צ לשלם רק דמים שקבל מהלקוחות דאל"כ תקשה במצא שובר דבזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל וקאמר רבא ש"מ דאיתא לדשמואל דמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול וקשה דמאי מיגו הוא דאי תמחול צריכה לשלם כל דמי הכתובה ללוקח משא"כ השתא דאמרה פרוע אלא ודאי דאינה חייבת לשלם רק דמים שלקחה יע"ש אך הקשו מהא דקאמר אמימר בכתובות דמאן דסובר דינא דגרמי דמגבי בי' שטרא מעלי' ומשמע כל הכתוב בשטר מחויב לשלם ועי' בר"ן בכתובות. וע"כ נראה לחלק בין כתובה לשט"ח דלכאורה תקשה דלפי מה דאיתא בתוס' גיטין דאפי' למאן דפוטר גרמי אפשר דמחייב במזיק שיעבוד ש"ח ולפ"ז לפי מה דאיתא בתומים ס' קי"ז לחלק דהא דחייב במזיק שיעבוד ש"ח זה אי ש"ד משא"כ אי של"ד לא אלים השיעבוד דיתחייב לשלם באם היזק השיעבוד יע"ש וא"כ כיון דחמיר מגרמי א"כ מהראוי לומר כן גם בגרמי היכי דמדאורייתא לא היה זוכה כלל רק מדרבנן אז אי גרם לו היזק שלא יתחייב לשלם משום גרמי דכש"כ הוא ממזיק שיעבוד ש"ה דאינו חייב אי של"ד ומכש"כ בגרמי א"כ כיון דמכירת שטר רק מדרבנן לא זכה הלוקח בחוב ואינו מחויב לשלם לו בחזר ומחלו משום גרמי אך נראה דהא עיקר הטעם דמכ"ש מדרבנן משום דאינו ברשותו ולכך לא יכול למכור מדאוריית' ור"מ הא סובר דאדם מקני דשלב"ל וה"ה אינו ברשותו ולדידי' מכ"ש דאורייתא וע"כ קאמר אמימר שפיר דמאן דסובר גרמי דהוא ר"מ משלם לו דמי שטרא מעלי' דלדי' מ"ש מדאורייתא וידוע דר"מ לא קאמר דאדם מקני דשלב"ל אלא בעבידי דאתא וא"כ כתובה דלא עבידי דאתא דשמא תמות היא קודם גם לר"מ המכירה רק מדרבנן וע"כ בכתובה ל"צ לשלם רק דמים שנתן דלא גרע ממזיק שיעבודו דאי ל"ד ל"צ לשלם לו ומכ"ש בגרמי דמדאורייתא לא זכה כלל בחוב וע"כ אינו מגיע לשלם רק דמים שנתן ולפ"ז לדידן דקיי"ל דאין אדם מקני דשלב"ל ומ"ש דרבנן אפי' בשט"ח ל"צ לשלם רק דמים שנתן דלא גרע ממזיק שש"ח:

ועי' בראב"ד דפסק דמ"ש ש"ח דחייב ובעבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו פסק דפטור ומחלק משום דבשלמא במזיק שיעבוד ש"ח כדחברי' קא עביד מעשה וע"כ חייב משא"כ בעבד עשאו רבו אפותיקי דבדידי' עביד מעשה יע"ש ולפ"ז לפי מה דסוברים דמש"ה יכול למחול משום דלא יכול למכור רק שעבוד נכסי ושעבוד הגוף נשאר אצלו וממילא דאי מוחל שעבוד הגוף ממילא נפקע שיעבוד נכסי דאינו רק בתורת ערב ולפ"ז המוחל מוחל בשלו דשעבודו נשאר אצלו וזה הוא דמוחל ובשלו רשאי רק דעי"כ מסתעף לחבירו ההיזק דגם שעבודו נפקע. ובזה יש ליישב קושי' הראשונים בהא דקריבתי' דר"נ דנתן עצה דתמחול וקשה מאי היתה מרווחת והא ר"נ סובר גרמי דחייבי' להאי גברא דאחווי אכרי' דחיטי יע"ש ולפ"ז לא קשה דשאני הכא במוחל דבשלו עביד דהוא מוחל שה"ג דנשאר אצלו משא"כ התם דבדחברי' עביד ולפ"ז ע"כ אמימר לא קאי רק על שורף:

ואי במתכוין לטובת עצמו אי חייב משום דינא דגרמי עיין בח"מ ס' ס"ו דהראב"ד סובר דיורש מוחל לעצמו ואינו חייב משום גרמי דגרמי אינו רק במתכוין להזיק ולא היכי דכוונתו לטובת עצמו וע"כ אפי' ר"נ דסובר גרמי מ"מ התם בקריבת' פטור במוחל משום דמתכוין לטובת עצמו ליכא משום גרמי ועי' במרדכי ב"ק דהקשה על הא דאיתא בב"ב (ד' ל') ההוא דאמר ליה לחברי' מה בעית בההיא ארעא אמר ליה מפלוני זבינא וכו' עד דאמר ליה השני נח לי הראשון קשה וקשה דעכ"פ מהראוי שיתחייב משום גרמי דע"פ דיבורו קנה כמו במראה דינר דחייב משום גרמי אלא ודאי דכיון דהי' מצי לאישתמוטי וע"כ אינו חייב משום גרמי ולא דמי למראה דינר לשולחני ועי' בש"ך סי' ש"ו ולפ"ז אין ראי' דהתם דכיון דמתכוון לטובת עצמו משום דהשני נח לו וע"כ לא חייב משום גרמי דאין כוונתו להזיק ולעולם דאפי' במצי לאישתמוטי חייב משום גרמי:

והנה האחרונים הקשו על שיטת הראב"ד הנ"ל מהא דפריך הגמ' ב"ק פ' החובל ואי ליתא לתקנת אושא תזבין הכתובה לגמרי וקשה דאפי' אי ליתא לתקנת אושא עכ"פ הבעל יורש הוא ומוחל לעצמו ועי' בתומים ס' ס"ו ואפי' מכח גרמי ליכא דהא מתכוין לטובת עצמו. ותירצו דמלוה חשוב ראוי וכמו דחשוב ראוי לגבי בכור ה"ה הבעל שאינו יורש ראוי ממילא דאינו יורש גם מלוה. ולפ"ז ניחא קושית התוס' ב"ק דאמאי לא דייק כן על מתני' דמכות דקתני דאומדין כמה אדם רוצה ליתן ושמין בבעל וקשה הא אפשר למכור לגמרי יע"ש. וע"כ נראה דהא הקשו אי מלוה חשוב ראוי לגבי בעל מהא דדריש הגמ' ב"ק (דף מ"ג) מקרא דכופר דכיון שאינו משתלם אלא לאחר מיתה וע"כ לא יריש לה בעל ומשמע הא מלוה דעלמא יריש ועי' בס' הפלאי דכתב לתרץ דע"כ לדידן דירושת הבעל רק מדרבנן ע"כ קרא דוהמית איש או אשה לדרשא אחריתי אתי וא"כ לפ"ז אי ירושת הבעל דאורייתא שמעינן ע"כ דמלוה לא חשוב ראוי לגבי בעל דאל"כ ל"צ קרא גבי כופר דלא יריש לה בעל דאפי' מלוה דעלמא נמי לא יריש והנה בב"ש ס' פ"ה הביא דט"ה דכמו שאין הבעל אוכל פירות ה"ה דלא יריש ויש לה רשות ליתן לאחרים וראיה מש"ס פ' החובל דפריך תזבין לנ"מ בט"ה ותתן לנחבל וקשה הא יש לבעלה זכות בדמי ט"ה לענין ירושה אלא ודאי דאין הבעל יורש ט"ה. ועי' בס' יש"י דכתב דזה דווקא אי ירושת הבעל מדרבנן דאז לא תקנו זכות כפול דהיינו שגוף נ"מ הבעל יורשה וזכות שנשאר לה בנ"מ עוד שאם תתאלמן יהיו שלה ואם מכרה זכות זה אין הבעל יורש דשני זכותים בענין אחד לא תיקון רבנן משא"כ אי ירושת הבעל דאורייתא אין מקום לחלק בזה והביא ראיה מהך דמעידין אנו באיש פלוני וכו' דמשלמין טובת הנאה ומשמעות הענין דכל דמי ט"ה ישלמו העדים וקשה הא אי אפשר לה ליתן המעות שקבלה לאחר כיון דהבעל יורש דמי המכירה וא"כ גם המעות שקיבלה בעד ט"ה אינה שלה לגמרי רק שאם תתאלמן או תתגרש אלא ודאי דאין הבעל יורש דמי ט"ה והיינו אי ירושת הבעל מדרבנן יעו"ש:

והנה כבר אמרנו דמש"ה פריך הגמ' ואי ליתא לתקנת אושא תזבין הכתובה לגמרי ולא קשה דימחול לעצמו משום דאין הבעל יורש מלוה אך קשה דילמא אתי' כמ"ד דירושת הבעל דאורייתא ואז ע"כ יריש מלוה דמוכח מקרא דכופר אך אי דאורייתא אפי' דמי ט"ה לא ישלמו דהא גם זה יריש בעל אלא ודאי דסובר הברייתא דירושת הבעל דרבנן ולפ"ז לא יריש מלוה ושפיר פריך ונזבין הכתובה לגמרי ולפ"ז ל"ק קושי' תוס' דעל מתני' לא קשה דאמאי שמין בבעל ונזבין הכתובה לגמרי דליתא דבעל יורש ומוחל לעצמו ובאמת סובר האי תנא דירושת הבעל דאורייתא דאז יורש מלוה ואין לומר דא"כ איך קתני אומדין הא שם משלמין מה שהפסידו לבעל וא"כ ל"ש זה וע"כ מקשה על הברייתא דמשלמין מה שרצו להפסיד להאשה וא"כ ע"כ דירושת הבעל דרבנן דאל"כ אפי' ט"ה לא ישלמו ולפ"ז לא יריש מלוה וע"כ תקשה תזבין הכתובה לגמרי:

ועי' תוס' ב"ק (ד' קי"ו) ד"ה לא צריכא דאחוי וכו' דהקשה דלעיל בהגוזל קמא לא משכחת דר"מ דאין דינא דגרמי אלא ברייתא דמחיצת הכרם שנפרצה דל"ש דאתי' כר"מ אלא מכח ההיא משנה דהמסכך ואמאי לא מייתי ממתני' דהכא דמחויב משום גרמי. ונראה דלפי מה שהוכיחו דגרמי הוא דינא ולא מטעם קנס דאל"כ אמאי חייב במראה דינר לשולחני ואמר שהוא טוב והא לא נתכוון להזיק. ולפ"ז נראה דממתני' לא מצינן ליפשוט דמחייב באחוי אחויי דיש לומר דהוא מטעם קנס לחוד דהתם נתכוין להזיק וא"כ אין ראוי לחייב במראה דינר דהתם לא נתכוין להזיק ול"ש קנס וע"כ פשיט הגמ' ממחיצת הכרם דהתם ל"ש קנס דכיון דהוא הפסיד ג"כ כמו שכתבו בתוס' לענין היזק שאינו ניכר וגם כיון דהוא הפסיד ג"כ ל"ש דיעשה כן וע"כ דמדינא חייב בגרמי וע"כ ה"ה במראה דינר יש לחייבו אע"ג דלא נתכוין להזיק דכיון דמדינא חייב:

ובאמת תקשה אי גרמי משום קנס לפי שיטת מהרש"ל דאפי' מודה בקנס דרבנן פטור וא"כ הא הקשה דאמאי מה שעשה עשה וישלם מביתו ואמאי לא יכול לומר יפה דנתי כמו דבע"ד א"צ להחזיר המעות משום דלא איתמר הילכתא לא כמר וכו' ה"ה הדיין יכול לומר דיפה דנתי ותירץ הראב"ד דהדיין מודה שטעו וא"כ לס"ד דמתני' אתי' כר"מ דחיוב משום גרמי ואמאי ל"ח מודה בקנס אי גרמי משום קנס ואפי' דינא הוא לפי מה דאית' בש"ך דהוא מטעם קנס הואיל והגיס דעתו לדון יחידי וע"כ לא יכול לומר יפה דנתי יע"ש וקשה דא"כ הוי מודה בקנס:

ובעיקר הקושיא מה שהקשו לשיטת הראב"ד דמתכוין לט"ע ליכא משום גרמי והקשו מהא דפריך הגמ' ואי ליתא לתקנת אושא תזבין הכתובה לגמרי נראה דהנה בתומים איתא דאי למפרע גובה אז מכ"ש דאורייתא דהתוס' בב"ב כתבו דמש"ה הוא דרבנן משום כמו שאין המלוה יכול להקדישו ולאביי דסובר דלמפרע גובה יכול המלוה להקדישו כמו דאיתא בפסחים אך בכתובה ל"ש למפרע גובה דכיון דס' חיוב דשמא תמות היא קודם וא"כ לס"ד דאפי' אי מתה לא יריש בעל ממילא שייך לומר למפרע גובה ומכ"ש הוא דאורייתא ולא יכול למחול וע"כ הוצרך אביי לשיטתו לתרץ אי אמרו בנ"מ יאמרו בנכסי צ"ב משום דעיקר הקושיא אזלא רק לדידיה דסובר דלמפרע גובה:

ועי' בתומים דרצה לחדש דהא דסובר הרמב"ם דאפי' דברים דנתמעטו מדין שמירה מ"מ בפשיעה חייב זה רק בתורת גרמי דע"י פשיעתו גרם דנאבד ולא מטעם מזיק דא"כ אפילו בבעלים יתחייב בפשע אלא ודאי דהרמב"ם מודה דפשיעה ל"ח מזיק רק גרם היזק הוא ע"י פשיעתו וא"כ אין לך יותר מגרמי ומאן דפטר גרמי ה"ה בפשיעה וע"ש סי' ס"ו ולפ"ז ניחא הא דהקשו דהרמב"ם פסק דאי פשע בשטרות ג"כ פטור ועי' בלח"מ אך לפי מה דאיתא בש"ך ס' שפ"ו דגורם דגורם לכ"ע פטור אפי' לדידן דקיי"ל גרמי וא"כ השולח הבערה ביד חו"ש ושרפה שטרות פטור ולפ"ז פשיעה בשטרות לכ"ע פטור דא"כ דאפי' אי שרפה בידים ג"כ אינו רק גרמי וממילא ע"י פשיעתו נאבד חשוב גורם דגורם וניחא מה שהקשו דלשיטת הרמב"ם תקשה מאי פריך הגמרא בב"מ משוכר את הפועל לשמור דילמא איירי דפשע אך לפי מה שאמרנו היכי דהוא הפסיד ג"כ ליכא משום קנס וא"כ בש"ש דהפסיד שכרו ליכא קנס וליכא משום גרמי אי קנסא הוא:

והנה אפי' למאן דפטר גרמי מ"מ לצי"ש חייב דלא גרע מגרמא בנזקין דפטור לכ"ע ואפ"ה בדיני שמים חייב א"כ ה"ה בגרמי למאן דפטר ולכאורה קשה על הא דפריך הגמ' בסנהדרין (דף ל"ג) דמקשה שם על ר"ש דמשני בין טעה בשה"ד ובין דבר משנה ופריך מפרה של בית מנחם שניטלה האם שלה והאכילה ר"ט לכלבים ואמר לו ר"ע פטור אתה שכל המומחה לרבים פטור מלשלם ואם איתא לימא ליה טעה בדבר משנה חוזר ואי הוי קמן הוה הדר השתא נמי לא כלום עבדת וכתבו בתוס' דסוגיא אתי' כרבנן דל"ס גרמי דאליבא דר"מ דסובר גרמי מה בכך דאילו הוי קמן הדר מ"מ חייב משום גרמי וקשה דאפי' לרבנן חייב עכ"פ לצי"ש ור"ט בודאי היה מקיים ידי שמים לשלם וע"כ הוצרך לומר דפטור משום מומחה דאז אפי' לצי"ש פטור ואפשר לומר דלצי"ש אפי' מומחה חייב דלפי מה דאיתא בב"ק דלפנים משה"ד אפי' אומן חייב וע"כ הא דאמר ליה דפטור הוא מדינא וע"כ מקשה דמדינא פטור בלא"ה לרבנן:

והנה בש"ך ס' כ"ה הקשה לשיטת התוס' דאליבא דר"מ לא אמרינן אילו הוי קמן הדר א"כ מאי פריך לימא ליה משום דטועה בד"מ חוזר ואילו הוי קמן הוי הדר הא מסתמא סובר כר"מ דמחייב גרמי וע"כ הוצרך לומר דפטור משום מומחה. ונראה דהנה בס' קצה"ח הקשה דלס"ד דמתני' אתיא כר"מ א"כ אמאי קתני בסיפא דאם היה מומחה לרבים דפטור מלשלם והא הטעם דמומחה פטור משום דחשוב אונס והא ר"מ דסובר דנתקל פושע ל"ש לפוטרו משום אונס כמו טבח אומן דלר"מ אפי' אומן משום דסובר דנתקל פושע כדאיתא בב"ק וע"ש דכתב דלס"ד דאתיא כר"מ אז ע"כ הא דפטור מומחה משום דקבלה הי' ליפטור דכיון דהוא מומחה בלא"ה יכול לידון וע"כ דקבלה היה ליפטור אי טעה ועיין ברא"ש והנה איתא בס' הנ"ל דאי הטעם דמומחה פטור משום דהקבלה היה ליפטור אז בעינן קבלה בפירוש משום דבשלמא אי מומחה פטור משום דאנוס א"כ הא דבעינן קבלה משום דבלא קבלה ל"ח אנוס וא"כ סגי אפי' בקבלה סתם משא"כ אי הטעם דמומחה פטור משום קבלה אז בעינן קבלה בפירוש ועיין בתומים דכתב דמסתמא במעשה דר"ט לא היה קבלה בפירוש רק ביאת בעל הפרה להורות לו אי כשרה אי טריפה יע"ש ולפ"ז שפיר פריך לימא ליה אילו הוי קמן הוי הדר דאין לומר דסובר כר"מ דא"כ גם מטעם מומחה דהא סובר דנתקל פושע ופטור דמומחה רק משום קבלה וממילא בעינן קבלה בפירוש וע"כ דלא אתיא כר"מ וא"כ הפטור משום אנוס וא"כ תקשה דבלא"ה פטור משום דאילו הוי קמן הוי הדר:

ולפ"ז ניחא קושית הרמב"ן דלשיטת התוס' דרק לרבנן אמרינן אלו הוי קמן הדר וממילא בנו"נ ביד חייב אפי' לרבנן ול"ש אלו הוי קמן כמו אליבא דר"מ דסובר גרמי א"כ מאי פריך דילמא נו"נ ביד הוי וע"כ הוצרך לומר דפטור משום מומחה:

וע"כ נראה דהנה בס' שער המשפט איתא דאי מומחה פטור משום אונס והא דפטור בנו"נ ביד הא ע"ז לא היה אנוס אך משום דמיקלי קליי' והיינו כיון דאפי' אי לא היה נו"נ ביד קם דינא אליבא דר"ש א"כ בזה דנו"נ ביד לא עביד מידי אך אליבא דר"ח דסובר דהיכי דלא נו"נ ביד הדין חוזר וא"כ ל"ש דמיקלי קלייא ואמאי פטור בנו"נ ביד דהא ע"ז לא היה אנוס וע"כ משום הקבלה וממילא בעינן קבלה בפירוש והנה לפ"ז בטעה בדבר משנה דל"ש לכ"ע מיקלי קליי' דהא היה חוזר אי הוי קמן וא"כ אמאי פטור מומחה דאנוס ל"ש בנו"נ ביד וע"כ משום הקבלה וממילא בעינן קבלה בפירוש ולפ"ז אי אפשר לומר דמעשה דר"ט היה בנו"נ ביד דא"כ גם מטעם מומחה חייב לשלם דע"ז לא היה אנוס ובד"מ ל"ש דמיקלי קלייא דהא הדין חוזר וע"כ משום קבלה פטור ובעינן קבלה בפירוש והכא לא היה קבלה בפירוש וע"כ דלא איירי בנו"נ ביד וע"כ לרבנן פטור וע"כ מקשה ת"ל דאילו הוי קמן הוי הדר וכו'

וגם נראה דהא הקשו דאליבא דר"מ דסובר דנתקל פושע א"כ אמאי מומחה פטור. אך נראה דהא הראב"ד כתב דמש"ה לא יכול הדיין לומר דיפה דנתי כמו בע"ד והתירוץ משום קנס הואיל והגיס דעתו לדון יחידי וא"כ מומחה וקבלה דלא הגיס דעתו א"כ אף דסובר דנתקל פושע מ"מ פטור מומחה משום דיכול לומר דיפה דנתי וזה תינח בטעה בשה"ד משא"כ בד"מ דל"ש לומר דיפה דנתי ותקשה דאי סובר כר"מ א"כ גם מומחה חייב דאנוס ל"ש דנתקל פושע ויפה דנתי ל"ש בטעה בד"מ וע"כ כרבנן וע"כ מקשה דת"ל אלו הוי קמן הוי הדר וכו'.

ובזה ניחא קושית הש"ך על הרא"ש דסובר דשלשה הדיוטות שדנו וקיבלו וטעו דפטורין מלשלם דכיון דאפי' בלא קבלה נמי דינייהו דינא ואהני הקבלה דפטורי מלשלם אי טעו ודינם כיחיד מומחה וכו' והקשה בש"ך וז"ל ועוד דהאי דיוקא דדייק הש"ס לפי' רש"י דשלשה הדיוטות חייבין מדתנן בסיפא ואם היה מומחה פטור מלשלם אלמא אינו מומחה חייב הא דיוקא איכא נמי למידק לדידן דמתני איירי בקיבלו ולא קתני רק מומחה דפטור ומשמע הא אינו מומחה חייב אפי' בקבלה יע"ש:

ונראה דהנה התוס' הקשו מאי פריך על ר"א דסובר דשנים שדנו דאין דיניהם דין ממתני' דן את הדין דילמא איירי בשלשה ומלשון דן אין ראיה דמ"מ יש לומר דאיירי בשלשה ובאמת לא קשה דהא בש"ך הקשה על הרא"ש אי שלשה הדיוטות וקיבלו פטורין מלשלם א"כ אמאי קתני בסיפא דאם היה מומחה פטור מלשלם ולא קתני בג' הדיוטות וקיבלו פטורין ועי' בתומים דכתב דכיון דרישא מיירי ביחיד וע"כ נקט בסיפא ג"כ ואם היה מומחה ואי רישא איירי בשלשה תקשה דאמאי לא קתני בסיפא דבשלשה וקיבלו דפטורין אלא ודאי דלא איירי בשלשה ושפיר פריך על ר"א ובזה ניחא דברי רש"י דפירש ולקמן מוקי לה בנו"נ ביד ומה בעי רש"י בזה וע"כ נראה דהנה הא דהוכיח הרא"ש דשלשה הדיוטות דמי ליחיד מומחה זה דווקא לר"ח דסובר בלא נו"נ ביד דחוזר וא"כ ל"ש מיקלי קלייא וא"כ דאמאי פטור מומחה בנו"נ ביד דהא ע"ז לא היה אנוס ומיקלי קלייא ל"ש לר"ח וע"כ משום הקבלה פטור וע"כ ה"ה שלשה הדיוטות בקיבלו פטורין משא"כ לר"ש דאפי' לר"ש דלעולם קם דינא ויש לומר דמש"ה מומחה פטור משום אנוס ועל מה דנו"נ ביד פטור משום דמיקלי קלייא וא"כ יש לומר דשלשה הדיוטות חייבין אפי' בקבלה וא"כ יש לומר דלא קשה על ר"א מדן את הדין דאיירי בשלשה ואפ"ה לא קתני בסיפא דבשלשה וקיבלו דפטורין דליתא דיש לומר דחייבין ולא מהני הקבלה ומומחה שאני משום דאנוס וע"כ פירש רש"י ולקמן מוקי בנו"נ ביד הא לא"ה חוזר וע"כ ל"ש דמיקלי קלייא וע"כ הא דמומחה פטור משום הקבלה וממילא ה"ה שלשה הדיוטות וא"כ אי אפשר לומר דאיירי הרישא דן את הדין בשלשה דא"כ למאי קתני בסיפא ביחיד מומחה דפטור ולא נקט בשלשה וקיבלו דפטורין:

ולפ"ז ניחא דברי הרא"ש דכתב ויחיד מומחה דקבלוה עלייהו וטעה בשה"ד קם דינא ופטור מלשלם כסיפא דמתני' ואפי' נו"נ ביד דלר"ש אין חילוק והקשו אדרבה דלר"ח דמוקי מתני' בנו"נ ביד פשיטא דשמעינן דאפי' נו"נ ביד פטור מומחה דקתני בסיפא ואם היה מומחה לרבים דפטור מלשלם וע"כ נראה דהנה בס' קצה"ח איתא דאי מומחה פטור משום הקבלה אז בעינן דידעו שהוא מומחה דאז שייך לומר דכיון דבלא"ה יכול לידון וע"כ דהיה הקבלה ליפטורי או טעה משא"כ היכי דלא היה מומחה מפורסם לרבים ל"ש זה דשמא לא ידעו שהוא מומחה משא"כ אי מומחה פטור משום אנוס מה בכך דלא ידעו שהוא מומחה מ"מ כיון שאמת שהוא מומחה פטור משום דאנוס וכבר אמרנו דאליבא דר"ח דחוזר בלא נו"נ ביד וא"כ ל"ש מיקלי קלייא וע"כ הא דפטור בנו"נ ביד משום הקבלה משא"כ לר"ש דקם דינא ושייך מיקלי קלייא ופטור משום אונס וממילא ל"צ מומחה לרבים דהא אפי' אי לא ידעו דהוא מומחה פטור וא"כ כיון דהרא"ש לא כתב ויחיד מומחה לרבים רק יחיד מומחה וא"כ ל"ש ליפטור משום הקבלה רק משום אונס וזה רק לר"ש דלעולם קם דינא ושייך מיקלי קלייא משא"כ לר"ח דחוזר בלא נו"נ ע"כ דפטור משום הקבלה וע"כ בעינן דווקא יחיד מומחה לרבים. וע"כ כתב דלר"ש אין חילוק:

וניחא בזה קושית הרשב"א בחולין פ' א"ט דאמאי חייבו ר"א לרבא לשלם דמי תורא דהא רבא היה מומחה ופטור ומה שמתרץ דאיירי בלא קבלה קשה דהא ר"א מקשה על ר' אבוה ממתני' דדן את הדין אלמא דהיה סובר דמתני' איירי בלא קבלה ואפ"ה קתני דאם היה מומחה דפטור ואי אמרינן דמומחה חייב בלא קבלה א"כ היכי ס"ד דאיירי בלא קבלה דא"כ אמאי קתני בסיפא דמומחה פטור. אך לפי מה שכתבתי ניחא דכיון דהתם איירי בנו"נ ביד וע"ז לא היה אנוס ומיקלי קלייא ל"ש דהא הטעות בד"מ היה דהיה חוזר ואפי' מומחה חייב:

וניחא דברי הש"ך ס' כ"ה דהנה על הא דאיבעי הגמרא (דף ה') אי בעינן נקט רשות אי לא וקאמר הגמ' ת"ש דמ"ז בריה דר"נ דן דינא וטעה אתא לקמיה דר"י אמר ליה אי קיבלו לא תשלם ואי לא תשלם ופי' בש"ך דסתם קבלה למומחה הוי כאילו פירש שמקבלו בין לדין ובין לטעות ובאינו מומחה סתם קבלה דידיה הוי דווקא אדעתא דלידון דין תורה וא"כ שפיר הוכיח מכאן דיחיד מומחה דן אפי' לכתחילה בע"כ דאל"כ הוי ליה לשלם דיכולין לומר דהקבלה לא היה רק דלידון דין תורה אלא ודאי דיחיד מומחה דינו דין אפי' בלא קבלה ומסתמא היה הקבלה ליפטור אי טעה והקשה בתומים דאמאי לא הוכיח ממתני' דדן את הדין דקתני דאם היה מומחה פטור מלשלם ואי אמרינן דבלא קבלה רק בע"כ אינו יכול לידון אמאי פטור אי טעה יע"ש ולפי הנ"ל ניחא דהא הראב"ד הקשה הא ר"י היה גדול ממנו ואמאי לא החזיר את הדין דהא ר"נ סובר דביש גדול ממנו מחזירין ותירצו בתשובות חכם צבי דאיירי בנו"נ ביד דאז אפי' גדול ממנו אין מחזיר הדין כיון דעביד מעשה ולפ"ז ממתני' אין ראיה דיש לומר דלעולם בלא קבלה לא יכול לכופו לדון והטעם דפטור משום דאנוס לא משום דהקבלה היה ליפטור רק דעכ"פ כפי' לא הוי וממילא דפטור משום אונס ואע"ג דנו"נ ביד ע"ז אמרינן דמיקלי קלייא וע"כ פשיט רק מהכא דאי לא היה נו"נ ביד היה הדין חוזר דהא היה גדול ממנו ר"י וע"כ ל"ש דמיקלי קלייא וע"כ הפטור רק משום הקבלה וא"כ שמעינן דיכול לדון בע"כ וע"כ דהקבלה היה ליפטור דאל"כ דילמא הקבלה היה רק לידון לבדו

ולפ"ז ניחא קושיא הנ"ל דהנה בתוס' סנהדרין הקשה מאי פריך הגמ' מדן את הדין דילמא איירי במומחה ועיין בקצה"ח דמתרץ דאם כן תקשה בטימא את הטהור אמאי חייב לשלם ואע"ג דלא קיבלו מ"מ הא עיקר הטעם דבעינן קבלה דבדלא קבלה ל"ח אנוס וא"כ אין הקבלה גורם הפטור אלא היכי דע"י כפייה היה ל"ח אונס וא"כ בטימא את הטהור דהתם ל"ש כפי' אמאי חייב לשלם דהא אי אמרינן דמומחה פטור משום דאנוס וא"כ הא דבעינן קבלה היינו משום דבלא קבלה לא הוי אונם וא"כ אין הקבלה גורם הפטור אלא היכי דהיה ע"י כפי' גורם החיוב וא"כ אפי' כי ליכא קבלה בפירוש רק דלא דן בכפי' ג"כ פטור וא"כ באו"ה דל"ש כפי' אמאי חייב אלא ודאי דאיירי באינו מומחה יע"ש והנה כבר אמרנו דאליבא דר"ש דסובר דלעולם קם דינא ואפי' בלא נו"נ ביד א"כ יש לומר דמומחה פטור משום דאנוס ולא משום דהקבלה היה ליפטור דאז אפי' בלא כפייה כמו באו"ה דל"ש כפייה ג"כ חייב משום דבעינן קבלה בפירוש ליפטור אך אליבא דרש"ש ל"צ קבלה בפירוש ואין לומר דעל מה שנו"נ לא היה אנוס אך ע"ז פטור משום דמיקלי קלייא משא"כ אליבא דר"ח דבלא נו"נ חוזר הדין וא"כ ל"ש דמיקלי קלייא וע"כ הטעם דמומחה פטור משום הקבלה וא"כ הקבלה גורם הפטור ולפ"ז אפי' באו"ה דל"ש כפייה מ"מ חייב בלא קבלה בפירוש ולפ"ז יש לומר דגם הרישא איירי במומחה ואפ"ה חייב נהי דבאו"ה ל"ש כפייה מ"מ חייב דבעינן קבלה בפירוש והנה דין דהרא"ש דשלשה הדיוטות שדנו בקבלה וטעו דפטורין ויליף הרא"ש מיחיד מומחה בקבלה דפטור ע"כ הראיה שלו רק לר"ח דלדידיה עיקר הטעם דמומחה פטור משום הקבלה ולא משום אונס דהא על מה שנו"נ לא היה אונס ומיקלי קלייא ל"ש לדידיה וע"כ משום הקבלה וע"כ ה"ה שלשה הדיוטות וא"כ לדידיה יש לומר דהרישא איירי במומחה ואפ"ה חייב בטימא את הטהור נהי דלא הוי ע"י כפייה מ"מ הא קבלה בפירוש בעינן לר"נ ולפ"ז לא קשה דליתני בסיפא שלשה הדיוטות בקבלה פטורין דליתא דכיון דהרישא איירי במומחה ומש"ה קתני בסיפא ג"כ במומחה דבשלמא אי רישא איירי בהדיוט קשה שפיר דליתני בסיפא ג"כ שלשה הדיוטות משא"כ לר"ח איירי הרישא במומחה תני בסיפא ג"כ מומחה:

ולכאורה נראה לתרץ הש"ך הנ"ל ודברי רש"י הנ"ל דכתב דלקמן מוקי לה בנ"נ ביד. וע"כ נראה דהנה לכאורה יש לומר דהא דמומחה פטור לפי מה דאיתא בראשונים החילוק שבין גרמי ובין גרמא דפטור דגרמי שכיח וע"כ חייב משא"כ גרמא חשוב מידי דל"ש וע"כ פטור ועיין בש"ך ס' שפ"ו ולפ"ז מומחה היכי דלא נו"נ ביד דאז החיוב רק משום גרמי וכיון דמומחה ל"ש שיטעה חשוב רק גרמא ופטור מומחה מש"ה. ולפ"ז ניחא דברי הש"ך דממתני' אין להביא ראיה דיחיד מומחה יכול לדון בע"כ רק מש"ה פטור דכיון דל"ש שיטעה וע"כ חשוב רק גרמא בעלמא וע"כ פטור ולעולם דלא יכול לידון בע"כ משא"כ הכא דאיירי בנו"נ ביד וא"כ החיוב אינו משום גרמי וא"כ אפי' דל"ש דחייב וע"כ הא דפטור משום דבלא"ה יכון לדון והקבלה היה ליפטור אי טעה משום דע"כ איירי בנו"נ דאל"כ אמאי לא החזיר ר"י דהיה גדול ממנו אלא ודאי דאיירי בנו"נ ביד וא"כ החיוב אינו משום גרמי וע"כ הא דפטור משום הקבלה והיינו משום דבלא הקבלה היה יכול לדון וע"כ דהקבלה היה ליפטור אי טעה ובזה ניחא דברי הרמב"ם דפסק כר"א דמה"ת חד נמי כשר ופסק דשנים שדנו אין דיניהם דין ובהדיא איתא בגמ' דאליבא דר"א שנים שדנו דיניהם דין:

וע"כ נראה דהרמב"ם הוכיח דאפי' לר"א אין דיניהם דין דלכאורה תקשה דלפי שיטת רש"י לקמן (ד' ה') דפי' הא דקתני ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי משום דכתיב בצדק תשפוט וקסבר אין כאן ע"פ ולפ"ז תקשה הא דפריך הגמ' על מ"ד דסובר דשנים שדנו אין דיניהם דין מהא דדן את הדין זיכה את החייב וכו' דמה שעשה עשה ומתרץ הגמרא דאיירי בקיבלו עלייהו וא"כ תקשה לפי מה דאיתא בסמ"ע ס' כ"ב בקיבל אחד להיות במקום ג' דחשיב תרתי לריעותא וכתב בס' קצה"ח דל"ח תרתי לריעותא דכיון דיחיד מומחה יכול לדון יחידי וא"כ לא הוי רק חדא ריעותא דקיבל הדיוט להיות במקום מומחה. ולפ"ז תקשה דכיון דר' אבוה סובר דשנים שדנו אין דיניהם דין וע"כ סובר דלא כר"א דאורייתא חד כשר ולא דרשינן הך בצדק תשפוט ואמרינן ע"פ וממילא אפי' יחיד מומחה לא יכול לידון בע"כ וא"כ בקיבל יחיד הדיוט חשוב תרתי לריעותא דל"ש לומר דכיון דמומחה יכול לידון ליכא רק חדא ריעותא דאינו מומחה והוא מקבלו במקום מומחה דהא גם מומחה לא יכול לדון וא"כ מאי משני בקיבלו עלייהו הא הוי תרתי לריעותא ומזה הוכיח הרמב"ם דאפי' למ"ד דסובר דשנים שדנו אין דיניהם דין סובר כמ"ד דבר תורה חד כשר משום דרשא בצדק תשפוט ואין ע"פ. ולפ"ז יכול יחיד מומחה לדון וא"כ ליכא רק חדא לריעותא אך איך אפשר לומר דסובר דבר תורה חד כשר דא"כ אמאי סובר דאין דיניהם דין אלא ודאי כשיטת הרמב"ם דאפי' למ"ד דבר תורה חד כשר ואפ"ה שנים שדנו אין דיניהם דין:

אך תקשה דא"כ היכי קאמר הגמרא דאיכא בינייהו אי שנים שדנו דיניהם דין אלמא דאי דבר תורה חד כשר שנים שדנו דיניהם דין וע"כ נראה דהא בתוס' הקשה מאי פריך מדן את הדין דילמא איירי בשלשה ומלשון דן אין ראיה דאיירי ביחיד ותירץ בתומים דא"כ דאיירי בשלשה אמאי חייבין לשלם דהא שלשה הדיוטות דמי ליחיד מומחה וא"כ כמו דאליבא דאמת דאיירי בקיבלו גם שלשה הדיוטות פטורין כמו יחיד מומחה בקבלה וא"כ ה"ה אי איירי בלא קבלה מהראוי לומר דאפי' בלא קבלה פטורין שלשה הדיוטות כמו יחיד מומחה יע"ש אך לפי מה שכתבתי יש לחלק דבשלמא יחיד מומחה דל"ש שיטעה כיון דהוא מומחה וע"כ חשוב רק גרמא משא"כ שלשה הדיוטות חשוב גרמי ולעולם דאיירי בשלשה וצריכין לומר דקושית הגמ' לר"ח דמוקי בנו"נ ביד דאז לא הוי גרמי וא"כ אי מומחה פטור בנו"נ דל"ש גרמא ואפ"ה פטור ה"ה שלשה הדיוטות ופריך שפיר דאי אפשר לומר דאיירי בשלשה וזה כוונת רש"י ולקמן מוקי לה בנו"נ ביד דאז קשה שפיר דאי אפשר לומר דאיירי בשלשה דא"כ אמאי חייבין הא דמי ליחיד מומחה וא"כ לפ"ז למאן דלא מוקי בנו"נ ביד לא קשה קושית הגמ' דיש לומר דאיירי בשלשה ואפ"ה חייבין דלא דמי למומחה וממילא יש לומר דאי שנים שדנו אין דיניהם דין הוא רק אי דבר תורה בעי שלשה ואין לומר דא"כ אפי' יחיד מומחה לא יכול לדון והוי תרתי לריעותא ואיך משני הגמרא דאיירי בקיבלו דליתא דהא למ"ד זה יש לומר דהרישא איירי בשלשה ואפ"ה חייבין דלא דמי למומחה דהתם חשוב רק גרמא משא"כ הדיוט' חשוב גרמי והתוס' כתבו דהסוגיא דריש סנהדרין קאי למאן דלא מוקי מתני' בנו"נ ביד וע"כ קאמר דמאן דסובר דשנים שדנו אד"ד סובר ע"כ דמדאורייתא בעינן ג' דלמ"ד ד"ת חד כשר ד"ד ולא תקשה דכיון דאין ד"ד משום דמדאורייתא בעי' ג' דמשום דלא דרשינן בצדק תשפוט וע"פ וא"כ גם מומחה לא יכול לידון וא"כ בקיבל הדיוט לדון חשוב תרתי לריעותא ותקשה מתני' דן את הדין דאין לומר תירץ הגמ' בקיבלו וכו' דא"כ הוי תרתי לריעותא דליתא דיש לומר דאיירי בשלשה ואפ"ה חייבין דלא דמי למומחה משום דמומחה דל"ש שיטעה וחשוב גרמא משא"כ שלשה הדיוטות חשוב גרמי משא"כ אליבא דאמת כר"ח דאיירי בנו"נ ביד וא"כ אין חילוק בין שלשה הדיוטות ליחיד מומחה וא"כ ע"כ איירי מתני' דן את הדין בקיבלו ולא בשלשה והא דל"ח תרתי לריעותא וע"כ משום דיחיד מומחה יכול לידון אפי' למ"ד דשנים שדנו אין דיניהם דין משום דדרשינן בצדק תשפוט ואין ע"פ ואפ"ה סובר דאין דיניהם דין אלמא אפי' אי חד כשר מה"ת שנים שדנו אין דיניהם דין ומזה הוכיח הרמב"ם שיטתו:

וגם יש לומר דלכאורה תקשה דלשיטת רש"י דיחיד מומחה לא יכול לדון למאן דאית ליה ע"פ וא"כ תקשה אמאי יחיד מומחה פטור דאין לומר דע"כ היה הקבלה ליפטור אי טעה דלדון בלא קבלה יכול לדון דהא למ"ד דע"פ בלא הקבלה אפי' מומחה לא יכול לדון וא"כ תקשה אליבא דר"א דסובר דשנים שדנו אין דיניהם דין וע"כ דסובר ע"פ וא"כ גם מומחה לא יכול לדון בע"כ וא"כ אמאי קתני ואם היה מומחה פטור אך הסוגיא קאי למאן דלא מוקי בנו"נ ביד וע"כ קאמר הגמ' שפיר דמ"ד דאין דיניהם דין ע"כ סובר דמדאורייתא בעינן שלשה משום דע"פ ואע"ג דאז גם מומחה לא יכול לדון בע"כ ואמאי פטור מלשלם אך כיון דלא נו"נ ביד במומחה חשוב רק גרמא משא"כ אליבא דאמת דאיירי בנו"נ ביד ע"כ מומחה פטור משום הקבלה ואי אמרינן דמ"ד דאין דיניהם דין משום דמדאורייתא בעינן שלשה דע"פ וא"כ גם מומחה לא יכול לדון בלא קבלה ואמאי פטור אלא ודאי דאפי' אי אין דיניהם דין סובר דמדאורייתא חד כשר ואין ע"פ וע"כ מומחה יכול לדון בלא קבלה וע"כ בקבלה פטור מלשלם:

וגם נראה לפי מה דאיתא בס' נ"ה דלא מצינן ליפטר מומחה משום דחשוב אונס דהא קיי"ל דטבח אומן שקילקל דבשכר חייב לשלם ואע"ג שהוא אומן וא"כ בדין לעולם חשוב בשכר דעביד מצוה ומרויח פרוטה דר"י וע"כ הא דמומחה פטור משום דבמומחה ל"ש דהגיס דעתו וע"כ יכול לומר דיפה דנתי וזה שייך בטעה בשה"ד משא"כ בד"מ דל"ש דיפה דנתי א"כ גם מומחה חייב ובזה מתורץ קושית ש"ך דאי אפשר לומר דסובר כר"מ וע"כ ל"ש לומר אילו הוי קמן הוי הדר דא"כ גם מומחה דהא טעה בד"מ יע"ש ובזה ניחא קושית מהרש"א דאמאי לא מקשה על ר"נ דהא ר"ע היה גדול ממנו וא"כ אי הוי קמן הוי הדר דליתא דאז יש לומר דסובר כר"מ דמחייב גרמי ואין לומר דא"כ גם משום מומחה חייב דליתא דהא בראשונים איתא דלר"נ דלא סובר דהיתר תשמיש חייב באונסין ע"כ לא סובר פרוטה דר"י וא"כ יש לומר דפטור משום אונס דהא לא הוי בשכר ומש"ה לא מקשה רק על ר"ש דמסתמא סובר כר"י וא"כ חשוב בשכר וגם מומחה חייב רק דהפטור משום דיכול לומר דיפה דנתי ובטעה בד"מ ל"ש זה:

ולפ"ז ניחא קושית הנ"ל דהרמב"ם הוכיח דאי אמרינן דמ"ד דאין דיניהם דין הוא משום דסובר דע"פ ומדאורייתא בעינן תלתא וא"כ גם מומחה לא יכול לידון בלא קבלה וא"כ אמאי פטור מלשלם דל"ש דהקבלה היה ליפטור אי טעה ואין לומר משום אונס דהא אי אמרינן פרוטה דר"י חשוב בשכר ואפי' מומחה חייב וע"כ דאפי' אין ד"ד מדאורייתא חד כשר וממילא יכול מומחה לדון ופטור משום הקבלה והסוגיא דריש סנהדרין קאי לרבה דלא סובר דמצוה חשוב בשכר ויש לומר דמומחה פטור משום אונס ולעולם דלא יכול לדון בלא קבלה ויש לומר דמש"ה אין ד"ד משום דמדאורייתא בעינן שלשה:

ויותר נראה לתרץ קושית הש"ך דילמא סובר כר"מ וע"כ ל"א אילו הוי קמן הוי הדר וגם לתרץ קושי' על הרא"ש דכתב ושלשה הדיוטות וקיבלו עלייהו דטעו דפטורין דכיון דבלא הקבלה יכולין לדון וע"כ דהקבלה היה דאי טעו לא ישלמו ודינם כיחיד מומחה וקיבלו דפטור והקשו הא מומחה פטור משום אונס ולא משום קבלה ובתומים מתרץ דבמומחה ל"ש ליפטור משום דהקבלה היה ליפטור דחשוב מחילה בטעות דלא א"ע דיהיה טעות משא"כ שלשה הדיוטות:

ובזה ניחא מה שהקשו דלפי מה דאיתא בב"ק דאפי' אומן לפנים משורת הדין חייב ושיטת המרדכי דהיכי דהוא עשיר כופין על לפמש"ה וא"כ הא ר"ט היה עשיר וא"כ מה קאמר ר"ע דפטור משום מומחה הא לפנים משוה"ד גם מומחה חייב אך לפי מה דאיתא בתוס' ב"ק דהא דחייב לפמשה"ד זה דווקא היכי דכ"ע חייב רק דהוא פטור אז לפנים משה"ד גם הוא חייב כמו כ"ע משא"כ היכי דכ"ע פטורין אז אינו חייב לפמשה"ד ולפ"ז הא כ"ע כל היכי דידעינן דהקבלה הי' לפטור אי טעה כמו מומחה דידעינן דהקבלה היה לפטור כ"ע פטורין דל"ש לכ"ע דחשוב מחילה בטעות וא"כ אע"ג דבמומחה ליכא טעמא דקבלה היה לפטור מ"מ פטור משום אנוס ואפי' לפנים משה"ד דכיון דכ"ע פטורין היכי דידעינן דהקבלה היה לפטור א"כ אפי' במומחה דפטור משום אונס ג"כ פטור אפי' לפמשה"ד. וגם לפי מה דאיתא בס' נ"ה דבמומחה ל"ש לומר דהפטור משום דהקבלה היה לפטור משום דיש לומר דכיון דביחיד מומחה בלא קבלה יכול הבע"ד לחזור ולטעון וא"כ יש לומר דהקבלה היה דלא יכול לחזור ולטעון ולפ"ז הא תינח בד"מ משא"כ באו"ה ל"ש זה יש לומר דהקבלה גורם הפטור ולא משום אונס וע"כ לא חייב ר"ט אפי' לפנים מש"ה דכיון דהפטור אינו משום אונס:

ויותר נראה לתרץ דהא הקשו אי הפטור דמומחה משום אונס א"כ אמאי פטור בנו"נ ביד דהא ע"ז לא היה אנוס. וע"כ נראה דהא דאמרינן דמומחה פטור משום אונס ולא משום דבעת דקיבל אותו לידון דעתו היה ליפטר אי טעה אך דבלא נו"נ ביד דחייב רק משום גרמי וגרמי הוא קנס ושיטת הירושלמי דבקנס לא מהני מחילה דחשוב דשלב"ל דכיון דאי יודה יפטר ושיטת מהרש"ל דגם בקנס דרבנן פטור במודה וממילא לא מהני מחילה וא"כ מה בכך דדעתו היה ליפטור אי טעה הא לא מהני מחילה וע"כ הטעם משום אונם וא"כ בנו"נ ביד נהי דל"ש אונס הא בזה שייך הטעם משום דהקבלה הי' ליפטור דבנו"נ ביד לא הוי החיוב משום קנס רק מדינא. וניחא דברי הרא"ש דשפיר יליף הרא"ש דג' הדיוטות בקבלה דפטורין ממומחה דפטור בנו"נ ביד דבזה הפטור רק משום קבלה. וניחא קושית הקצה"ח דלס"ד דאתיא כר"מ ואיירי בלא נו"נ ביד אמאי פטור מומחה הא ר"מ ס"ל דנתקל פושע וליכא טעם דאנוס אך ר"מ לשיטתו דסובר דאדם מקנה דשלב"ל ומהני מחילה בקנס לדידי' יש לומר דמומחה פטור משום קבלה דלדידי' מהני מחילה ולדידן דלא מהני מחילה איכא טעמא דאונס דהא לא קיי"ל דנתקל פושע:

ולפ"ז לפי שיטת התוס' ב"ק דהיכי דקם דינא דאז בדיבורו קא עביד מעשה ול"ח גרמי רק מזיק וחייב אפי' לרבנן ע"ש כגון בטימא את הטהור או בזיכה את החייב ובזה יש לומר דמומחה פטור משום קבלה דלא חשוב קנס שתאמר דלא מהני מחילה. ולפ"ז אפי' לפנים משה"ד פטור וע"כ קאמר שפיר ועוד אי נמי בשה"ד טעות מומחה לרבים פטור ואין לומר דלפנים מש"ה חייב דליתא דכיון דפטור אינו משום אונס רק משום הקבנה:

ולפ"ז ניחא קושית הש"ך דילמא סובר כר"מ וע"כ הפטור רק משום מומחה ולא משום דאילו הוי קמן הוי הדר דליתא דא"כ הא דקאמר דפטור משום מומחה קאי על טעות ד"מ דא"כ גם מטעם מומחה חייב עכ"פ לפמש"ה ור"ט היה עשיר וכופין על לפנים מש"ה דכיון דקאי על טעות ד"מ ול"ש קם דינא ואי אפשר לומר דהפטור משום הקבלה דכיון דלא קם דינא אינו רק גרמי ופטור רק משום אונס וחייב לפנים מש"ה וע"כ דלא סובר כר"מ וחדא ועוד קאמר וקאי טעמא דמומחה על טעות בשה"ד ואז קם דינא ולא הוי קנס ופטור משום הקבלה ופטור אפי' לפנים משה"ד:

ועי' ברי"ף דהוכיח דהלכה כר"ח דהא דקם דינא דווקא בנו"נ ביד ואי לא הדר דינא מהא דמשני בבכורות מתני' דדן את הדין מיירי בנו"נ ביד והקשו עליו דהא דמוקי התם בנו"נ ביד זה כדי לומר דמתני' אתי' אפי' לרבנן ולא לר"מ דווקא ולעולם לענין זה אי קא דינא לעולם קם דינא ולא כר"ח:

ונראה דהנה בש"ך איתא דמש"ה כתב בירושלמי דהדיוט חייב משום דהגיס דעתו משום דהירושלמי לשיטתו דלא סובר גרמי וגם לא מוקי בנו"נ ביד וא"כ ע"כ הא דהדיוט חייב משום דהגיס דעתו וע"ש עוד דכתב דמש"ה מוקי בירושלמי דקיבלו בפירוש לדון דין תורה דאי הקבלה בסתם אמאי הדיוט חייב וע"כ דקיבלו בפירוש לדון דין תורה ומש"ה חייב דהגיס דעתו וממילא דמומחה דלא הגיס דעתו וע"כ פטור משא"כ לדידן דקיי"ל כר"מ דגרמי חייב או היכי דנו"נ ביד דלכ"ע א"כ בקיבלו בפירוש לדין תורה אפי' מומחה חייב ורק בקבלה סתם איירי ואפ"ה הדיוט חייב דכיון דאמרינן גרמי חייב או דנו"נ ביד וע"ש והנה בקיבלו בפירוש לדון דין תורה אמאי לא אמרינן דאי טעה דהקבלה בטל והדר דינא ובש"ך כתב דכיון דלא טעה רק בשה"ד וע"כ חשוב דדן דין תורה ועי' בתומים דזה דוקא אליבא דר"ש דסובר דבטעה בשה"ד לעולם קם דינא אז יש לומר אפי' כי קבלו בפירוש לדון דין תורה אפ"ה לא נתבטל הקבלה אי טעה משא"כ לר"י דמחלק בין מומחה ובין אינו מומחה וש"מ דחשוב טעות וע"כ בקיבלו בפירוש לדון דין תורה וטען דהקבלה בטל דלא נתקיים התנאי ולפ"ז ה"ה לר"ח דמחלק בין נו"נ ביד דבלא נו"נ ביד הדר דינא א"כ בקיבלו בפירוש שידון דין תורה וטעו דהקבלה בטילה רק דאליבא דר"ש לא נתבטל הקבלה וניחא דברי הרי"ף דהוכיח שפיר דהלכה כר"ח דבעינן נו"נ ביד ואי לא הדר דינא דאל"כ אמאי מוקי הגמ' בבכורות בנו"נ ביד לוקמא בלא נו"נ ביד ואפי' כרבנן דל"ס גרמי ואפ"ה אינו מומחה חייב דאיירי בקבלו בפירוש שידון ד"ת ומומחה פטור משום דלא הגיס דעתו כדמוקי בירושלמי אלא ודאי משום דסובר כר"ח דבלא נו"נ ביד חוזר וש"מ דחשוב טעות וע"כ א"א לומר דאיירי דקיבלו בפירוש לדון דין תורה דא"כ הקבלה נתבטל אבל אי אמרינן כר"ש דלעולם קם דינא לא הי' צריך הגמ' לאוקמא בנו"נ ביד אפי' לרבנן רק דקיבל בפירוש שידון דין תורה ומ"מ הקבלה לא נתבטל ומומחה פטור משום דלא הגיס דעתו אלא ודאי דקיי"ל כר"ח דבלא נו"נ ביד הדר דינא וש"מ דחשוב טעות וא"כ אי אפשר לומר דקיבל בפירוש דא"כ הקבלה נתבטל ואמאי מה שעשה עשה. ולפ"ז ניחא דברי הרא"ש הנ"ל דכתב ואי קיבלו עלייהו אפי' נו"נ ביד פטור דלר"ש אין חילוק והקשה אדרבה דאליבא דר"ח דמוקי מתני' בנו"נ ביד שמעינן דמומחה פטור ואפי' בנו"נ ביד. ולפי הנ"ל ניחא דכוונת הרא"ש דאליבא דר"ש דאין מחלק בין נו"נ ביד ולעולם קם דינא בטעה בשה"ד וש"מ דל"ח טעות ולפ"ז מתני' איירי ואפי' בקיבלו בפירוש לדון דין תורה ואפ"ה הקבלה לא נתבטל וא"כ כי קתני בסיפא דמומחה פטור אפי' בקיבל בפירוש לדון ד"ת משא"כ לר"ח דמחלק בין נו"נ ביד או לא וא"כ ע"כ דלא איירי בקיבלו בפירוש לדון דין תורה דא"כ הקבלה נתבטל דלא דן דין תורה רק דאיירי בקבלה בסתם וא"כ כי קתני דמומחה פטור דווקא בקבלה בסתם ולא בקבלה לדון דין תורה דאז אפי' מומחה חייב דהא בנו"נ ביד ליכא טעמא דאונס רק דפטור משום הקבלה וע"כ אליבא דר"ש אפי' קבלה בפי' פטור משא"כ לר"ח דווקא בקבלה בסתם ולא בקבלה בפירוש וזה הכל בנו"נ ביד דאז הפטור משום קבלה משא"כ בלא נו"נ ביד דפטור משום אונס לכ"ע אין חילוק בין קבלה בסתם או קבלה בפירוש לעולם פטור מומחה ודו"ק:

ועי' בח"מ ס' שפ"ו בש"ך דהקשה הא דאמר רבה בב"ק בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו באנו למחלוקת ר"ש ורבנן אי גורם לממון כממון דמי ובתר הכי קאמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי בי' דמי שטרא וכו' וקשה דאמאי שביק אמימר חמץ ונקט שטרא לחוד הוי ליה לומר מגבי דמי חמץ מעלי' יעו"ש והוכיח כיון דל"ש לא קנסו דגרמי חשוב רק קנסא:

ולי נראה דהנה בנב"י הקשה דבגזל חמץ ועבר עליו הפסח מהראוי שיהי' מותר בהנאה דליכא משום קנסא דר"ש דהואיל ועבר על ב"י דלנגזל ליכא למיקנס דאונס הוא שהרי לא יכול למוכרו דאינו ברשותו וגם לבטלו אינו יכול דביטול הוא משום הפקר ואינו יכול להפקיר משום שאינו ברשותו ועי' בתשובו' ב"א דכתב דאע"ג דהנגזל לא היה יכול למוכרו לאחר מ"מ היה יכול ליתן לגזלן גופא דלגזלן יכול להקנות אע"ג דאינו ברשותו ועי' בקצה"ח ס' ל"ז ובס' ש"א:

ועי' בתשובות דכתבו דדין זה תליא בדברי אמימר ב"ב (ד' ל') דאיתא שם אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנ"מ לא עשו ולא כלום וע"ש דמסיק הגמ' ואב"א אמימר דאמר כר"א ופי' הרשב"ם שם כשמכרו שניהם ביחד לאדם אחד קאמר דלא עשו ולא כלום וכש"כ היכי דמכרה היא לבעלה דלא הוי מכר ומיהו לא תקשה ממתני' דדייקי דהוי מכר דאמימר דאמר כר"א. ולפ"ז איתא בתשובה הנ"ל דלאמימר בגזל ולא נתייאשו אפי' להגזלן לא יכול להקנות כמו במכרה היא לבעלה משא"כ לסתמא דמתני' דהא ראי' יש אמרינן דלגזלן יכולין הבעלים להקנות ולפ"ז ניחא דאמימר לא נקט חמץ משום דלאמימר לשיטתו לא נאסר כלל בהנאה דהנגזל הוי אונס דאפי' לגזלן לא יכול להקנות וא"כ הוי ממון גמור ול"ש לפלוגתא דגורם לממון וע"כ לא נקט חמץ רק דמי שטרא. אך הקשו דאמאי השמיטו הרי"ף והרמב"ם דינא דרבה הנ"ל:

וע"כ נראה דהא הקשו דאמאי החמץ אסור בהנאה דהא הנגזל לא עבר על ב"י משום דאינו ברשותו ואפי' להסוברים דהיכא דהפקיד אצל אחר דעובר הטעם דכיון דהשאילו הנפקד ביתו חשוב ברשותו וזה ל"ש היכי דהוא ביד הגזלן אך לפי מה דאיתא בס' ש"א דאפי' לשיטת הרמב"ן דבמוציאו מרשותו דאינו עובר זה דווקא במוציאו מרשותו קודם זמן איסורו אבל לאחר זמן איסורו דכיון דכבר הי' חל עליו מצות השבתה לא מהני הך תקנה ולפ"ז משכחת דין דרבה בגזל ממנו לאחר זמן איסורו דכבר חל עליו מצות השבתה וא"כ הנגזל כבר עבר על ב"י אך זה אליבא דר"ש לשיטתו דסובר דלפ"ז אינו עובר עליו ושרי בהנאה וא"כ הגזלן הפסידו ושייך לומר דאי שרף אחר דאז לא יכול לומר הרי שלך לפניך וצריך לשלם לנגזל ותליא בפלוגתא דגורם לממון משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י בלפני זמנו א"כ לא משכחת דינא דרבה כלל דבגזל ממנו קודם זמן איסורו לא עבר הנגזל על ב"י דאינו ברשותו בשעה שחל עליו השבתה ובלאחר זמן איסורו הרי כבר נאסר בעת שהי' ביד הנגזל ול"צ הגזלן לשלם להנגזל בבא אחר ושרף וליכא גורם לממון וע"כ השמיטו דינא דרבה ולקמן אות ה' יבואר יותר ודו"ק:

גיד הנשה אי מותר בהנאה

שיטת הרמב"ם דג"ה מותר בהנאה ועי' ביו"ד ס' ס"ה והקשו דכיון דפסק כר"א דכל מקום שנאמר לא יאכל ל"ת אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ואיתא בפסחים (ד' כ"ב) דלכך ג"ה מותר בהנאה משום דכשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה ומקשה הא ניחא אי יש בגידין בנ"ט אלא למ"ד דאין בגידין בנ"ט מא"ל ומשני דר"ש דסובר דאין בנ"ט ה"ה דסובר דאסור בהנאה וא"כ לדידן דקיי"ל דאין בנ"ט אמאי פסק דמותר בהנאה ונראה דהנה בפלתי הקשה דאמאי אי אין בגיד בנ"ט ל"ש כשהותרה נבילה וכו' הלא האוכל גיד של נבילה לוקה משום אוכל נבילה נמי וא"כ כשהותרה נבילה להנאה גם גיד הותר דהא הוא בכלל ל"ת נבילה ונראה דהנה הקשה עוד דמאי איריא לר"ש דאין בנ"ט אפי' יש בנ"ט הא ר"ש ס"ל דאין איסור חל על איסור א"כ מעולם לא חל איסור נבילה על איסור גיד והאוכל גיד של נבילה אין לוקה משום נבילה ואיך יתכן כשהותרה נבילה גידה הותרה הא אין בגיד איסור נבילה ואיך יחשב בכלל היתר דנבילה יע"ש:

ולכאורה נראה דהנה באחרונים איתא ועי' בס' ברוך טעם דאליבא דר"ש דאין אחע"א אפי' בכולל ואפ"ה חזינן דאמרה תורה יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב כמו כן חל איסור נבילה על איסור גיד ועל כל איסורים דאין לומר דמש"ה חל על חלב משום כולל דהא ר"ש לא סובר כולל ואפ"ה גלי קרא דחל על חלב ה"ה על כל איסורים ולפ"ז ניחא קושי' דאי ר"ש סובר דיש בגיד בנ"ט שייך שפיר כשהותרה נבילה דהא אפי' לר"ש באוכל גיד חייב גם משום נבילה ושייך כשהותרה נבילה וכו' וא"כ אדרבה דכיון דל"ס כולל ואפ"ה חל על חלב ה"ה דחל על גיד אך אכתי יש לחלק דנבילה חל על חלב משום דמטמא ואף ע"ג דחלב מנבילה בהמה טהורה טהור מטומאת נבילה עכ"פ טומאת נבילה גם בחלב והיינו בחלב בהמה טמאה וחלב חיה אפי' טהורה וא"כ אין ללמוד מזה שחל איסור נבילה על איסור גיד דיש לומר דשאני גיד שאין עליה שום טומאת נבילות כדאיתא בחולין פ' העור והרוטב אך הטעם דאין בגיד שום טומאה משום דאין בנ"ט משא"כ אי יש בנ"ט גם בגיד יש טומאת נבילות ולפ"ז הכי אזלא קושי' הניחא למ"ד דיש בגיד בנ"ט דאז איכא בגיד טומאת נבילות וא"כ אע"ג דר"ש לא סובר כולל מ"מ חל איסור נבילה על גיד כמו דחל על חלב ושייך כשהותרה נבילה וכו' אלא אי אין בגיד בנ"ט וליכא שום טומאה וא"כ לא דמי להא דחל על חלב וא"כ ל"ח משום נבילה דאיסור כולל לית ליה לר"ש ול"ש כשהותרה ומשני דאליבא דר"ש אסור בהנאה וזה הכל לר"ש לשיטתו דלא סובר כולל משא"כ לדידן וא"כ באוכל גיד של נבילה איכא איסור נבילה ג"כ וא"כ אע"ג דאין בנ"ט מ"מ שייך כשהותרה וכו':

וגם נראה דלפי מה דאיתא בראשונים ועי' תוס' חולין פ' ג"ה ועי' תשובות ב"א דאיסור גיד לא יכול לחול מחיים על איסור אבמ"ה רק דמיתלי תלי לכי פקע איסור אבמ"ה אז חל איסור גיד וא"כ איסור גיד ואיסור נבילה הוי איסור ב"א ובאיסור ב"א אפי' ר"ש מודה דאיסור חל על איסור וא"כ צריכין לומר משום דר"ש סובר דאין בגיד בנ"ט דהא גם לדידיה האוכל גיד של נבילה חייב גם משום נבילה ואע"ג דלית ליה כולל הא הוי איסור ב"א דגם ר"ש מודה דאיסור חע"א אך זה דאיסור גיד לא יכול לחול מחיים על איסור אבר זה אי יש בגידין בנ"ט משא"כ אי אין בגיד בנ"ט אז ליכא על הגיד איסור אבר וא"כ חל איסור גיד מחיים ולא הוי איסור ב"א ולפ"ז קושית הגמ' היא הניחא אי יש בגיד בנ"ט דאז לא יכול לחול מחיים והוי איסור ב"א וא"כ באוכל גיד של נבילה חייב גם משום נבילה ושייך כשהותרה וכו' אלא למ"ד דאין בנ"ט ואז חל מחיים ולא הוי איסור ב"א וא"כ לר"ש לשיטתו דל"ס כולל אוכל גיד של נבילה אינו חייב משום נבילה ול"ש כשהותרה ומשני דאליבא דר"ש באמת אסור בהנאה וזה הכל לר"ש לשיטתו דל"ס כולל משא"כ לדידן דאמרינן כולל ואוכל גיד חייב גם משום נבילה אע"ג דאין בנ"ט שייך כשהותרה וכו':

ולפ"ז ניחא הרמב"ם דפסק באוכל ג"ה של נבילה דחייב שתים וכתב בפלתי דכיון דחשוב אכילה לענין גיד וע"כ חייב גם משום נבילה דכיון דהתורה אחשביה לאכילה לענין גיד חשוב אכילה גם לאיסור נבלה אך הקשה מהא דאיתה בג"ה אלא קסבר דאין בגיד הנשה בנ"ט ואיסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא ואמאי ל"א דכיון דאחשביה התורה אכילה לענין גיד ה"ה לאיסור מוקדשין וע"כ נראה דהנה בתוס' תמה דאמאי לא קאמר דיש בנ"ט ואפ"ה לא חל איסור מוקדשין על איסור גיד משום דסובר דאין אחע"א אפי' בכולל יע"ש. וע"כ נראה דזה כוונת הגמ' דאין בגיד בנ"ט וא"כ יכול לחול איסור גיד מחיים דליכא משום אבר דהא אין בנ"ט ולא הוי איסור ב"א וע"כ לא חייב משום מוקדשין לאו משום דאין בנ"ט דאז יש לומר דכיון דחשוב אכילה לענין גיד ה"ה לאיסור מוקדשין אך משום דאין איסור חל ע"א אפי' בכולל דבשלמא אי יש בנ"ט ואז לא חל מחיים על איסור אבמ"ה וא"כ ל"ש דאין איסור מוקדשין חל על איסור גיד דהא איסור גיד לא קדים אך משום דסובר דאין בנ"ט דאז חל מחיים וע"כ לא חייב משום מוקדשין דסובר דאין אחע"א אפי' בכולל ולעולם דאמרינן הך סברא דאחשביה וע"כ לדידן דאמרינן כולל אע"ג דחל מחיים חל איסור נבילה על גיד ואע"ג דאין בו בנ"ט ע"ז אמרינן מיגו דחשוב אכילה לגיד וכו' רק טעמא דגמ' משום דאין איסור חע"א אפי' בכולל וניחא גם קושית תוס' הנ"ל:

ולפ"ז ניחא מה שקשה על התוס' פסחים על הא דמבשל ג"ה בחלב ביו"ט דהקשו דאמאי לא תני דהיה ג"ה של נבילה וחייב נמי משום נבילה והקשו דלימא סובר האי תנא דאין איסור חע"א אפי' בכולל וע"כ לא חייב משום נבילה ולפ"ז ניחא דהא הך תנא ע"כ סובר דיש בגיד בנ"ט מדמחייב גם משום בשר בחלב ואי יש בגידין בנ"ט א"כ לא מצי לחול איסור גיד על איסור אבמ"ה והוי איסור ב"א עם איסור נבילה ובאיסור ב"א לכ"ע איסור חל על איסור:

וגם יש לומר דהרמב"ם הוכיח מהא דאיתא בחולין (ד' ק"א) דאמר ר"י אמר רב האוכל ג"ה של נבילה ר"מ מחייב שתים וחכמים סוברים דאינו חייב אלא אחת ומודים חכמים באוכל ג"ה של עולה ושל שור הנסקל משום דחמור דאסור בהנאה וקשה הא ע"כ סובר האי תנא דאין בגיד בנ"ט דאל"כ לא מצי לחול איסור גיד על איסור אבמ"ה והוי איסור ב"א ולכ"ע איסור חע"א ואמאי אינו חייב משום נבילה אלא ודאי דאין בנ"ט ואי אמרינן דאי אין בנ"ט אסור בהנאה א"כ אמאי בשל עולה מודה משום דחמור דאסור בהנאה הא גיד ג"כ אסור בהנאה אלא ודאי אפי' אי בנ"ט שרי גיד בהנאה:

וגם נראה לבאר דברי הרמב"ם דסובר באוכל ג"ה של נבילה דחייב שתים ובגמ' איתא דאי אין בגיד בנ"ט איסו' מוקדשין ליכא וע"כ נראה דהא בתוס' הקשה דאמאי לא קאמר דלעולם דיש בגיד בנ"ט ואפ"ה לא חייב משום מוקדשין משום דאין איסור חע"א אפי' בכולל וכ"ת משום דמתני' אתי' כר"מ דאמר דנוהג בשליל ור"מ מחייב שתים באוכל גיד של נבילה אלמא דסובר דאיסור חל על איסור בכולל דהא השתא דמשני דאין בגיד בנ"ט ג"כ לא אתי' כר"מ דהא ר"מ סובר ע"כ דיש בנ"ט מדמחייב שתים וע"כ נראה דהנה לפי סברת הפלתי יש לומר דגם ר"מ סובר דאין בנ"ט ואפ"ה חייב גם משום נבילה משום דאחשבי' לגבי גיד ה"ה לענין נבילה ואפ"ה קאמר הגמ' דאי אין בנ"ט איסור מוקדשין ליכא היינו משום דאין איסור חע"א משום דליכא כולל אי אין בנ"ט משא"כ אי יש בנ"ט איכא כולל וסתמא דמתני' סובר כולל דסתמא כר"מ ור"מ סובר כולל ונקדים דלכאורה תקשה אמאי לר"מ דסובר כולל באוכל ג"ה של נבילה חייב שתים לפי מה דאיתא בתשובות הריב"ש דל"ש כולל אלא כשהפעולה אחת אבל אי נשבע שלא יאכל מצה ושלא ילבש בגדי משי ל"א כולל דכיון דהפעולות חלוקות וא"כ כיון דאין בגיד בנ"ט לא נחשב אכילה לגבי גיד דהוא רק עץ בעלמא וא"כ ל"ש לומר מיגו דחל איסור נבילה על הבשר חל על הגיד דחשוב כמו שני פעולות דכיון דל"ש אכילה על הגיד וחשוב כנשבע שלא יאכל בשר ועץ אך כבר הקשה מהא דשבת ויה"כ דחייב שתים משום כולל מיגו דחל על אכילה חל איסור יוה"כ גם על מלאכה והא חשוב פ"ח ומתרץ בס' שעה"מ דהריב"ש לא קאמר רק גבי שבועה דאיסור הבא ע"י עצמו משא"כ באיסור הבא מאליו ולפ"ז בגיד של נבילה חשוב שפיר כולל משום דבא מאליו ולפ"ז בגיד של מוקדשין דבא ע"י עצמו ועי' בתוס' שבועות וע"כ קאמר דאי אין בגיד בנ"ט לא חייב משום מוקדשין משום דאין אחע"א וכולל לא הוי דחשוב פ"ח ולעולם דאמרינן אחשביה גם לענין מוקדשין ולפ"ז ניחא קושית התוס' דאי יש בנ"ט היה חייב גם משום מוקדשין דל"ש דאין אחע"א דחשוב כולל דל"ח פ"ח ולומר דל"ס תנא דמתני' כולל זה דוחק להגמ' כיון דמתני' סובר כר"מ ור"מ סובר כולל ואין לומר דהא ר"מ סובר ע"כ דיש בנ"ט מדמחייב גם משום נבילה וע"כ לא אתי כר"מ ע"ז יש לומר דסובר דאין בנ"ט ואפ"ה חייב גם משום נבילה מיגו דחשוב אכילה לגבי גיד והא דקאמר דאיסור מוקדשין ליכא משום דאין אחע"א וכולל ליכא אי אין בנ"ט דחשוב פ"ח. משא"כ בנבילה דאיסור בא מאליו ואמרינן כולל אפי' בפ"ח משא"כ במוקדשין אבל אי יש בנ"ט איכא כולל ותנא דמתני' סובר כולל וניחא דברי הרמב"ם דבגיד של נבילה חייב שתים כיון דחשוב אכילה לגבי גיד וכולל הוי דאיסור הבא מאליו משא"כ מוקדשין ל"ח כולל אי אין בנ"ט דהוי פ"ח ולעולם דאמרינן מיגו דחשוב אכילה לגבי גיד וכו':

והנה לפי מה דאיתא בירושלמי דג"ה של בהמה כשרה אסור בהנאה דל"ש תירוץ הגמ' כשהותרה נבילה היא וגידה הותרה דזה שייך על גיד של נבילה ולפי זה יש לומר דגיד חל מחיים על איסור אבמ"ה דאיסור מוסיף הוא דאבמ"ה שרי בהנאה משא"כ גיד אסור בהנאה ואפי' לסוברים דהנאה ל"ח מוסיף זה משום דעל הנאה ליכא מלקות והטעם דעל הנאה ליכא מלקות משום דבר הראוי לאכילה עיקר הנאתו אכילה ולא עומד להנאה וזה ל"ש בגיד אי אין בגיד בנ"ט דאז עומד יותר להנאה מלאכילה ועי' בתוס' פסחים (דף כ"ב) ד"ה ור"ש דכתבו דחזקיה מודה לר"ש דגיד אסור בהנאה דכיון דאין בגיד בנ"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דלא שייכא ביה אכילה וניחא בזה קושית התוס' לקמן (דף כ"ג) ד"ה נזרו וכו' דהקשה לחזקיה נזרו למאי אתא אך דכיון דחרצן מידי דלאו בר אכילה כמו גיד א"כ אי לא כתב נזרו להתיר בהנאה ה"א דאסור בהנאה אפי' לחזקי' דמסתמא התורה אסרה הנאה דל"ש אכילה ולפ"ז כיון דגיד איכא מלקות על הנאה חשוב מוסיף ועיין במל"מ הלכות יסודי התורה וראיה לזה דבמידי דלאו בר אכילה איכא מלקות על הנאה מהא דאיתא בסוכה (דף ל"ה) בתוס' שם ד"ה לפי שאין בו וכו' דהקשה דגבי לולב של אשרה למאי צריכין לטעם דמיכתת שיעורא ת"ל משום דאין בו דין ממון והקשו על התוס' דאמאי לא הקשה על הסוגיא דהכא דמפרש הטעם דאתרוג של אשרה פסול משום דמיכתת שיעורא ת"ל דליכא דין ממון ועי' בכ"ת. וע"כ נראה דלפי מה שהקשו על מ"ד לפי שאין בו דין ממון הא חזי ליהנות שלא כד"ה וע"כ צריכין לומר דליכא שוה פרוטה על שלא כד"ה וא"כ קשה מאי הקשה בתוס' דת"ל לפי שאין בו דין ממון הא נפ"מ בשוה פרוטה שלא כד"ה דאז צריכין הטעם דפסול משום דמיכתת שיעורו דדין ממון איכא:

ונראה דהנה בתוספות קדושין (דף נ"ז) הקשה דאמאי במקדש באיסורי הנאה דאינה מקודשת הא יכולה ליהנות שלא כד"ה והקשה במל"מ דהתם בפסחים לא קאמר רק דליכא מלקות על שלא כד"ה אבל איסור איכא אפי' שלא כד"ה ונראה דהא לשיטת הרמב"ם דעל הנאה ליכא מלקות וא"כ ע"כ הא דקאמר שם דאין לוקין אלא כד"ה ומשמע הא כד"ה איכא מלקות ולהרמב"ם לעולם ליכא מלקות על הנאה וכתבו דקאי על אכילה ולא על הנאה דעל אכילה אין לוקין אלא כד"א יע"ש ובס' אור חדש. ולפ"ז ניחא התוס' הנ"ל דעל אכילה דאיכא מלקות כד"א וע"כ על שלא כד"א נהי דמלקות ליכא אבל איסורא איכא משא"כ הנאה דאפי' כדרך הנאה ליכא מלקות וע"כ שלא כד"ה אפי' איסור ליכא וניחא התוס' קידושין ולפ"ז לולב דל"ש אכילה ועומד להנאה יותר ואז איכא מלקות על הנאה וע"כ שפיר הקשה בתוס' סוכה דת"ל דאין בו דין ממון ואין לומר דנפ"מ בשוה פרוטה שלא כד"ה דמאי בכך הא מ"מ איסורא איכא כיון דאיכא מלקות על הנאה כד"ה שלא כד"ה איכא איסורא וזה תינח בלולב משא"כ אתרוג דראוי לאכילה וא"כ ליכא מלקות על הנאה וממילא שלא כד"ה אפי' איסור ליכא וע"כ לא הוי מצי להקשות על אתרוג דנפ"מ באיכא שוה פרוטה על שלא כד"ה וצריכין לטעמא דמיכתת וכו':

ולפ"ז אי אמרינן דיש בגיד בנ"ט אז ליכא מלקות על הנאה ול"ח מוסיף מה שאסור בהנאה משא"כ אי אין בגיד בנ"ט אז איכא מלקות על הנאה וחשוב מוסיף ולפ"ז ניחא הרמב"ם דסובר באוכל ג"ה של נבילה דחייב שתים ובגמ' איתא דאי אין בגיד בנ"ט אז ליכא איסור מוקדשין. וע"כ נראה דהא בתוס' הקשה דאמאי לא משני דיש בגיד בנ"ט ואפ"ה לא חייל איסור מוקדשין על איסור גיד משום דסובר דאין אחע"א אפי' בכולל. ולפ"ז יש לומר דכוונת הגמרא דאי אין בגיד בנ"ט איסור מוקדשין ליכא ול"א משום דחשוב אכילה לענין גיד ה"ה לענין מוקדשין דבאמת חשוב אכילה אך משום דאין איסור חל על איסור אפי', בכולל דבשלמא אי יש בגיד בנ"ט ואז ליכא מלקות על הנאה ול"ח מוסיף ולא מצי לחול על איסור אבמ"ה וא"כ איסור גיד לא קדים לאיסור מוקדשין וא"כ מה בכך דלא סובר איסור כולל הא איסור ב"א סוברים כ"ע דאחע"א וע"כ קאמר דקסבר דאין בגיד בנ"ט ואז איכא מלקות על הנאה וחשוב מוסיף וחייל איסור גיד על איסור אבר מחיים וע"כ לא מצי לחול איסור מוקדשין על איסור גיד משום דסובר דאפי' בכולל אין אחע"א רק במוסיף משא"כ אליבא דאמת דאמרינן איסור כולל וע"כ באוכל ג"ה של נבלה חייב שתים ואע"ג דל"ח אכילה אמרינן דאחשביה וכו' והא דקאמר דאיסור מוקדשין ליכא משום דאין אחע"א אפי' בכולל דכיון דאין בגיד בנ"ט איכא מלקות על הנאת גיד וחל מחיים על איסור אבמ"ה דחשוב מוסיף וא"כ לא מצי לחול איסור מוקדשין על איסור גיד דל"ס כולל משא"כ אי יש בנ"ט אז ליכא מלקות על הנאה ול"ח מוסיף ולא מצי לחול על איסור אבר וא"כ איסור גיד לא קדים לאיסור מוקדשין ומה בכך דלא סובר כולל:

וגם נראה הא דסובר הרמב"ם ג"ה מותר בהנאה אע"ג דסובר דאין בגיד בנ"ט דהא הקשו דאפי' אי אין בגיד בנ"ט ולא הותרה בכלל נבילה מ"מ הותרה בכלל טריפה והתם כתיב לכלב תשליכון אותו וא"כ גם גיד בכלל ועי' בס' פ"י ונראה דהא הקשו דמנ"ל דטריפה שרי בהנאה והא דשרי התורה ליתן לכלבים היינו לכלבים של הפקר ועי' במכילתא והוכיחו מזה דמידי דאסור בהנאה אפי' לכלבים של הפקר אסור ליתן ונראה דע"כ שמעינן דטריפה שרי בהנאה דאל"כ למאי איצטריך קרא דאיסור טריפה חל על חלב ת"ל דהוי איסור מוסיף לענין הנאה להסוברים דעל הנאה איכא מלקות א"כ הוי מוסיף אלא ודאי דטריפה שרי בהנאה וא"כ ר"ש לשיטתו דל"ס מוסיף ולדידיה יש לומר דגם טריפה אסור בהנאה וע"כ קאמר הגמרא דאי אין בגיד בנ"ט גיד אסור בהנאה דאין לומר דהוא בכלל טריפה דליתא דלדידיה יש לומר דגם טריפה אסור בהנאה משא"כ לדידן דע"כ שמעינן דטריפה שרי בהנאה דאל"כ הוי איסור מוסיף וממילא יש לומר דאפי' אין בנ"ט ולא הותרה בכלל נבילה הותרה בכלל טריפה וע"כ פסק דגיד מותר בהנאה:

ועיין בס' ש"א ובס' ב"ט דכתבו דלפי מה דהקשה בתוס' רי"ד אמאי אמרינן דבאיסור ב"א אחע"א אמאי לא אמרינן דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו והתירוץ דהאי מפקת וע"כ חידשו באיסור ב"א בגוונא שאחד מהן יכול לחול על איסור השני אף אי קדמו והאיסור השני לא היה יכול על איסור הראשון אי קדמו אז אפי' אם בא בב"א לא חלין שני איסורים רק האיסור שהיה יכול לחול על איסור השני אפי' אי היה קדים לאיסור זה אבל האיסור השני שלא היה יכול לחול על האיסור אי היה קדים אז אפי' בב"א לא חל איסור זה ונדחה איסור זה משום דכל שאינו בב"א אפי' בזא"ז אינו ול"ש האי מינייהו מפקת דמסתברא יותר לחול האיסור זה שהיה חל אפי' אי איסור השני קדים ולפ"ז כתבו בהא דנדרים חלין על איסור שבועה משום דשבועה איסור גברא ואיסור נדר חשוב איסור חפץ וע"כ חל על איסור שבועה משא"כ איסור שבועה לא חל על איסור נדר דאיסור גברא לא יכול לחול על א"ח ולפ"ז אפי' היכי שבא בב"א איסור נדר ואיסור שבועה נדחה איסור שבועה וחל איסור נדר משום דאפי' אי היה בזה אח"ז איסור נדר לעולם חייל על איסור שבועה ואיסור שבועה לא חל על איסור נדר דקדים וע"כ אפי' אי בא בב"א נדחה איסור שבועה ולא חל רק איסור נדר יע"ש ותירצו בזה קושית התוס' בשבועות דאיסור נבילה ואיסור י"ה הוי איסור ב"א. אך כיון די"ה חשוב איסור גברא ונבילה א"ח וע"כ אפי' בב"א לא חל רק א"ח ולא א"ג:

ולפ"ז ניחא הרמב"ם דיליף לקובעו חובה מבערב תאכלו מצות והקשה בלח"מ דכיון דפסק כר"י בלפ"ז א"כ ההיקש אתא לקובעו חובה דכמו דאיסור חמץ אפי' בזה"ז ה"ה מצה אפי' בזה"ז וע"כ נראה דהא הקשו דהא קרא לא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות בעינן דלא יוצא במצה של טבל משום דבעינן שיהיה איסור חמץ משא"כ בטבל יהיה איסור טבל דאין אחע"א ונראה דהנה בס' שא"ת ב"א הקשה נהי דאין אחע"א אפי' בכולל הא הוי איסור ב"א דקודם שנתחמץ כ"צ חשוב שלא כד"א וליכא לא איסור חמץ ולא איסור טבל ובעת שנתחמץ כ"צ אז בא ביחד איסור טבל ואיסור חמץ:

ולכאורה נראה לפי מה דאיתא בתוס' יבמות דאפי' באיסור ב"א מ"מ היכא דאיסור אחד יש לו היתר ולהשני אין לו היתר אז חל רק איסור שאין לו היתר ולא השני אפי' בב"א יע"ש (דף ל"ג) תוס' ד"ה באיסור ב"א דכתבו וז"ל והשתא הא דפליג ר"ש ואמר אינו חייב אלא אחת והיינו משום אשת אח בלבד אע"ג דבב"א אשת אח דחמור חייל דאין לה היתר לאחר מיתה רק במקום יבום אבל אחות אשה שרי לאחר מיתת אשתו וכו' יע"ש ולפ"ז ה"ה הכא דכיון דאיסור חמץ יש לו היתר לאחר פסח משא"כ איסור טבל כמו שהוא אין לו היתר וע"כ אפי' בב"א לא חל רק איסור טבל דאין לו היתר משא"כ איסור חמץ לא חל כיון דיש היתר לאיסורו והא תינח לר"ש לשיטתו דשרי לאחר פסח משא"כ לר"י לשיטתו דאוסר לאחר פסח ואין לו היתר א"כ הוי איסור ב"א ואיכא גם איסור חמץ וא"כ לא קשה דאיך יליף לקובעו חובה הא בעינן על מצה של טבל דליתא דהא יוצא במצה של טבל לר"י דחשוב איסור ב"א וא"כ לדידן נהי דקיי"ל כר"י בלפ"ז אבל לאחר זמנו קיי"ל כר"ש וליכא איסור ב"א ולא יוצא במצה של טבל מהך קרא וע"כ יליף הרמב"ם לקובעו חובה מקרא בערב תאכלו מצות:

אך לפי מה שחידשו היכי דחדא איסור גברא וחדא א"ח אז אפי' היכי דבא בב"א לא חל רק א"ח ולא א"ג והנה חמץ חשוב א"ג דכיון דיש לו היתר לאחר פסח ל"ש א"ח דמה"ט חשוב דשיל"מ דחשוב גם עכשיו היתר והוי מב"מ לפי הר"ן בנדרים ול"ש א"ח רק א"ג משא"כ איסור טבל חשוב א"ח כמו כל איסורין וא"כ אפי' אי הוי ב"א כמו שהקשה בתשובה מ"מ לא חל רק א"ח דהיינו איסור טבל ולא איסור חמץ דחשוב א"ג וליכא איסור חמץ וע"כ אינו יוצא לר"ש במצה של טבל וזה לר"ש לשיטתו דשרי לאחר פסח משא"כ ר"י דאוסר גם לאחר פסח וא"כ גם חמץ חשוב א"ח וא"כ כיון דהוי איסור ב"א איכא גם איסור חמץ ויוצא במצה של טבל וע"כ יליף לקובעו חובה מהקישא משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ש לאחר זמנו וחמץ חשוב א"ג משא"כ איסור טבל וא"כ אע"ג דהוי ב"א לא חל איסור חמץ וצריכין קרא על טבל וע"כ יליף לקובעו חובה מבערב תאכלו מצות:

אך תקשה הא דאיתא בג"ה אלא קסבר דאינו נוהג בשליל ואיסור גיד ואיסור מוקדשין בא בב"א וקשה הא אי היתה בזה אחר זה אז איסור מוקדשין חל על איסור גיד מטעם כולל משא"כ איסור גיד על איסור מוקדשין דליכא כולל לא חל וא"כ אפי' אי הוי בב"א לא חל רק איסור מוקדשין ולא איסור גיד. וכן תקשה דמתרצו על ר"ש דסובר דאוכל נבילה בי"ה דפטור והקשה בתוס' דהא הוי איסור ב"א וכתבו דכיון דר"ש לית ליה איסור כולל ולא מוסיף א"כ מדחזינן דאיסור נבלה חל על חלב וכן איסור טריפה ה"ה דחל על כל איסורים דאין לומר דמש"ה חל על חלב משום דכולל דהא ר"ש לית ליה כולל ולפ"ז מה בכך דהוי ב"א איסור נבילה ואיסור י"ה הא אפי' אי היה בזה אחר זה איסור נבלה בודאי דחל על איסור י"ה כמו דחל על חלב משא"כ איסור י"ה לא חל על נבלה דכיון דל"ס כולל א"כ אפי' אי הוי ב"א לא חל רק איסור נבלה ולא איסור י"ה משום דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו יע"ש וקשה מהא דאיתא בחולין אכל אמ"ה מהטריפה דר"י סובר דחייב שתים ומפרש הגמ' דפליגי דר"י סובר דלאיברים עומדת ואיסור אבר ואיסור טרפה אתא בהדדי והוי איסור ב"א והקשה בתוס' ת"ל דהא ר"י סובר איסור כולל וכש"כ מוסיף ואיסור אבמ"ה חשוב מוסיף לב"נ ותירצו דאע"ג דר"י משני מתני' דשבועות בכולל הוא לא סובר כולל ולא מוסיף יע"ש וקשה דכיון דל"ס כולל ואפ"ה חזינן דהתורה אמרה דיבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב וכן טריפה חל על חלב וממילא דחל איסור טריפה על כל איסורים ולפ"ז אפי' אי היה בזה אחר זה לא היה חל רק איסור טריפה כמו דחל על חלב משא"כ איסור אבר אי היה בזה אחר זה לא היה חל על איסור טריפה דכיון דל"ס מוסיף וא"כ אפי' אי הוי בב"א לא חל רק איסור טריפה ולא איסור אבר:

ובזה דאמרנו דחשוב איסור ב"א דכיון דכ"ז שלא נתחמץ כ"צ חשוב שלא כד"א וע"כ הוי איסור ב"א ניחא בזה קושית התוס' בפסחים על הא דאיתא בחולין (דף ד') חמצן של עוברי עבירה אחר פסח מותר מפני שהן מחליפין וס"ד דאתיא כר"י דסובר דאסור לאחר פסח מדאורייתא וכו' והקשה בתוס' דהא הדר ר"א ב"י ואליבא דר"י אסור אפי' של א"י וש"ג דלא ילפינן שאור דאכילה משאור דראי' וא"כ תקשה מאי בכך דהן מחליפין בשל א"י דגם חמץ של א"י אסור יע"ש ונראה דהא הקשו מנ"ל דהדר ר"א ב"י דהא הקשו על הא דמ"ד דלא מעל משום דסובר כר"ח דכרת פוטר מלשלם ואמאי לא אמרינן מעידנא דאגבהה קני' וחיוב מעילה קודם חיוב כרת דחמץ וכן הקשו על הא דמשני הגמ' לקמן דמש"ה באוכל ת"ח דבמזיד פטור ואתיא ריה"ג דחמץ מותר בהנאה ואפ"ה פטור מלשלם משום דאתיא כר"ח דסובר דכרת פוטר מלשלם וקשה ג"כ הא לא בא בב"א דמעידנא דאגבהה קניה:

ולכאורה נראה דהא הקשו דאיסור חמץ לא חל על איסור תרומה דקדים וממילא ליכא כרת דחמץ ותירצו דהא הוי איסור מוסיף דמחמת חמץ נוסף לאו דב"י וע"כ ל"ש מעידנא דאגבהה קניה דליתא דהא הגבהה צורך אכילה היא דאי לא היה הגבהה ליכא ב"י דאינו שלו רק ע"י הגבהה דחשוב שלו משום אחריות דעובר על ב"י אז חל איסור חמץ על איסור תרומה וחייב כרת על חמץ וא"כ הגבהה צורך אכילה ועיין בחידושי הרי"מ. אך לכאורה אפי' בלא הגבהה חל איסור חמץ על איסור תרומה דחמץ איסור כולל הוא אך נראה דחמץ חשוב קל איסורו דיש היתר לאיסורו וקל ע"ח לא חייל אפי' בכולל דהא לאחר פסח שרי משא"כ תרומה אין היתר לאיסורו וקל על חמור לא חל אפי' בכולל רק מוסיף חל אפי' קל על חמור ועי' בתוספות יבמות דכתבו כן וע"כ הא דחל איסור חמץ משום דנתוסף לאו דב"י ע"י הגבהה וא"כ הגבהה צורך אכילה היא. ובזה ניחא מה שהקשו דאמאי לא קאמר דמלקות דחמץ פוטר מלשלם במזיד:

וע"כ נראה על דרך פלפול דהא הקשו אי קל על חמור לא חל אפי' בכולל דהא איתא בחולין שבת וי"ה ועשה מלאכה דחייב שתים משום כולל די"ה כולל גם אכילה ואע"ג די"ה לנגד שבת חשוב קל על חמור די"ה רק בכרת ושבת מיתת ב"ד ותירצו דאליבא דר"ח דגם כרת פוטר מלשלם ודמי למיתת ב"ד א"כ כרת דמי למיתת ב"ד ולא הוי קל ע"ח ולעולם דקל על חמור לא חל אפי' בכולל ולפ"ז יש לומר דכוונת הגמ' דאתיא כר"ח דלדידיה יש לומר דקל ע"ח לא חל אפי' בכולל וא"כ אי לא היה הגבהה לא היה חל איסור חמץ אע"ג דכולל הוא רק ע"י הגבהה דאיסור מוסיף לאו דב"י וע"כ הוי הגבהה צורך אכילה ולעולם דהפטור משום מלקות דחמץ ולא משום כרת דחמץ וע"כ הרמב"ם בפי' המשנה לא כתב רק משום דאין אדם לוקה ומשלם ולא הביא לדר"ח משום דאליבא דאמת דחמץ אסור בהנאה ול"ש מדאגבהה קניה דבאיסור הנאה ל"ש קנין ועיין בשמ"ק כתובות וא"כ אפי' אי אמרינן דלא כר"ח ואז ע"כ אפי' כולל חל על חמור איסור קל וא"כ בלא"ה חל איסור חמץ אפי' בלא הגבהה משום כולל מ"מ לא קשה מדאגבהה ול"ש דהגבהה צורך אכילה מ"מ לא קשה מדאגבהה קניה משא"כ הסוגיא דמשני כריה"ג דחמץ מותר בהנאה וע"כ הוצרך לומר כר"ח ולעולם פטור משום מלקות דחמץ:

והנה מה שהקשו באוכל חמץ של הקדש דאמאי לא אמרינן מעידנא דאגבהה וכו' תירצו לפי מה דאיתא בריטב"א בקידושין לחלק דמש"ה אדם אחר מעל מיד מעידנא דאגבהה משא"כ הגזבר לא מעל עד שיהנה משום דאדם אחר נהי דהיה שוגג דלא ידע דהיה של הקדש עכ"פ ידע מזה דאינו שלו וא"כ נתכוון לגוזלו וע"כ מעל מיד משא"כ הגזבר דסובר דהוא שלו ולא נתכוון לגוזלו וע"כ לא מעל עד שיהנה וא"כ הכא בחמץ דלפי דעתו דלא ידע שהוא של הקדש רק דהזיד בחמץ א"כ לא נתכוון לגזול דהא חמץ אסור בהנאה אפי' לאחר הפסח משום קנס ולאו בר דמים היא רק מש"ה מעל דחמץ של הקדש לא קנסו דלא עבר על ב"י וא"כ לפי דעתו דלא ידע דהוא של הקדש ואסור בהנאה לעולם ולאו בר דמים א"כ לא נתכוון לגוזלו בעת הגבהה ודמי לגזבר ולא בא איסור המעילה רק בעת דאכל כמו הגזבר וא"כ איסור מעילה ואיסור כרת דחמץ בא בב"א ול"ש מעידנא דאגבהה קניה והקשו דלפ"ז הוכיח דר"א ב"י הדר דילמא לעולם דלא הדר ואוקימתא דר"א ב"י הכי אזלא דכ"ע ס"ל כר"ח דכרת פוטר ומ"ד מעל כר"ש וא"כ אע"ג דכרת פוטר מ"מ מעל משום דמעידנא דאגבהה וכו' דכיון דחמץ לאח"ז מותר לר"ש ואין לומר דקניס עכ"פ לר"ש דהא השתא דלא הדר ר"א ב"י יש לומר דר"ש לא קניס כלל וא"כ אפי' דלא ידע דהיה של הקדש מ"מ נתכוון לגזול דכיון דלא קניס ר"ש וע"כ שייך מעידנא וכו' ולא דמי לגזבר ומ"ד דלא מעל כר"י ולעולם דשל א"י או ש"ג שרי גם לדידיה דיליף אכילה מראיה אך כיון דלא ידע שהיא של הקדש וא"כ אסור לאחר פסח ולא נתכוון לגזול ודמי לגזבר ולא מעל מעת הגבהה וא"כ חיוב מעילה וכרת דחמץ בא בב"א וע"כ לא מעל ולעולם דלא הדר ר"א ב"י ועיין בתשובות מהר"מ מינץ. אך דהא קשה דאין איסור חמץ חל על איסור הקדש וליכא כרת דחמץ וע"כ משום דע"י הגבהה עובר על ב"י וחשוב איסור מוסיף וא"כ הגבהה צורך אכילה ול"ש מעידנא דאגבהה וכו' וא"כ תקשה אמאי מעל אפי' לר"ש וע"כ הוכיח דהדר ד"א ב"י אך אכתי יש לומר דלא הדר וכ"ע סוברים כר"ח דכרת פוטר וטעמא דאליבא דר"ש לא מעל משום דמעידנא וכו'. ואין לומר דהגבהה צורך אכילה דליתא דאפי' בלא הגבהה חל איסור חמץ לענין כרת דחשוב איסור ב"א דקודם שנתחמץ כ"צ חשוב שלא כד"א וליכא שום איסור אך לאחר שנתחמץ כ"צ אז הוי ב"א אך אי במעילה חייב אפי' שלא כד"א משום דלא כתיב אכילה וא"כ לא הוי איסור ב"א דאיסור הקדש קדים וע"כ הא דחל איסור חמץ משום דנוסף לאו דב"י וא"כ הגבהה צורך אכיל ול"ש מעידנא וכו' ואמאי מעל לר"ש וע"כ דהדר ר"א ב"י ולפ"ז רבא דמשני בפסחים (דף כ"ו) שאני היכל דלתוכו עשוי ופי' התוס' משום דהוי שכד"ה ואע"ג דלא כתיב אכילה כתבו בתוס' שם משום דמעילה ילפינן מתרומה ובאמת אביי פליג ע"ז ועי' במהרש"א שם וא"כ לרבא יש לומר דלא הדר ר"א ב"י וכ"ע סברי כר"ח וטעמא דמעל אליבא דר"ש משום דמעידנא וכו' ואין לומר דהגבהה צורך אכילה דליתא דהא הוי איסור ב"א ושם בחולין קאי הסוגיא לרבא וע"כ אפי' לר"י שייך מפני שמחליפין בשל כותים דכיון דלא הדר ושרי של כותים ודו"ק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה