חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ב
בעידנא דמיעקר לאו מקיים לעשה
הנה אי התחלת המצוה חשוב בעידנא ודוחה ל"ת הנה בנ"י בב"מ פ' א"מ הקשה על הא דמקשה הגמ' שם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה והקשה למאי צריכין להאי טעמא דטומאת כהן עשה ול"ת אפי' אי לא היה רק ל"ת גרידא לא דחי דלא הוי בעידנא וקיי"ל דלא דחי אלא היכא דבעידנא דקא מיעקר ללאו קא מקיים לעשה וע"ש דכתב דהכא נמי בשעה שעבר על הלאו מקיים להעשה כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצות השבת אבידה בשעת עקירת הלאו ואע"פ שלא נגמרה מה בכך דגם במצות מילה לא נגמרה עד דפרע דקיי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל ועי' בתוס' גיטין (ד' מ"א) ד"ה לישא במה שכתבו דכי מיעקרא לאו לא מקיים לעשה נראה דלא סובר כנ"י הנ"ל:
ועיין בנב"י דרצה ג"כ להוכיח מתוס' יבמות דסוברים דהא ל"ח בעידנא ומסיק שם דזה תליא בפלוגתא דרבא ור"א בזבחים (ד' צ"ז) דרבא הוכיח דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש מהא דאמרה תורה ועצם לא תשברו אחד עצם שיש בו מוח וכו' ואמאי לא דוחה עשה ל"ת ור"א משני דיקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה והקשו בתוס' דמשמע לר"א דחי אפי' ל"ת שבמקדש ותקשה דאמאי לא דחי עשה דקרבן פסח ל"ת דלא ישברו וע"כ טעמא של ר"א דמהתם אין ראיה דלא הוי בעידנא ואע"ג דמתעסק הוא במצוה ל"ח בעידנא ורבא סובר דזה חשוב בעידנא וע"כ שפיר מייתי ראיה מהתם ובזה ניחא הא דהקשו בהא דפליגי ר"י ור"ש אי עובר לפ"ז דלר"י בעינן ההיקש לא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצה לקובעו חובה בזה"ז ור"ש יליף מבערב תאכלו מצות והרמב"ם יליף לקובעו חובה מבערב תאכלו מצות והקשו דכיון דפסק כר"י לפ"ז א"כ ילפינן לקובעו חובה מהקישא ועי' בלח"מ אך הקשו הא הקישא בעינן על מצוה של טבל דאינו יוצא במצה של טבל משום דבעינן שיהי' איסור חמץ והכא יהיה איסור טבל אך בתוס' סוכה הקשו דת"ל דהוי מה"ב ובש"א מתרץ דעשה דוחה ל"ת וליכא עבירה אך הקשו דלא הוי בעידנא דח"ש אסור מה"ת ומצוה אינו מקיים עד שיאכל כשיעור כזית וע"כ משום דזה חשוב בעידנא ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם דפסק דאינו יוצא במצה של טבל ואע"ג דפסק דאחע"א בכולל ועי' בלח"מ שתמה על זה אך הרמב"ם סובר כר"א ול"ח בעידנא וממילא לא יצא משום מה"ב ול"ש דעשה דוחה דל"ח בעידנא וא"כ הסוגיא דפסחים דיליף לקובעו חובה מהיקש ולא צריכין על מצה של טבל קאי לר"א וממילא לא יצא בטבל משום מה"ב ורבא לשיטתו דסובר דזה חשוב בעידנא וא"כ צריכין הקישא לטבל וע"כ יליף לקובעו חובה מבערב תאכלו וכו' אך על הרמב"ם תקשה דאמאי לא יליף לקובעו חובה מהקישא אך לפ"ז קושית התוס' על רבא ניחא דמש"ה יליף לקובעו חובה מבערב תאכלו מצות:
ולי נראה דזה תליא אי מקלקל בחבורה חייב אי פטור דהנה מ"ד דחייב יליף ממילה דצריכין קרא דדוחה שבת ואע"ג דחשוב מקלקל וע"כ דחייב בחבורה ומ"ד דפטור סובר דמילה חשוב תקון דמתקן גברא ועי' בשבת וא"כ למאן דפוטר מקלקל והא דצריכין קרא על מילה משום דחשוב מתקן וא"כ לדידיה אין ראי' דהתחלת המצוה חשוב בעידנא דלעולם דל"ח בעידנא ולא קשה דמל ולא פרע כאילו לא מל וחילול שבת נעשה מיד דליתא דאז הוי מקלקל ופטור והתיקון נעשה בשעה דפרע וא"כ בא בב"א דקודם שפרע דלא נעשה התיקון חשוב מקלקל ופטור ובשעה דנעשה התקון גברא לאחר הפריעה אז שייך לומר דעשה דמילה דוחה אך למ"ד מקלקל חייב בחבורה ואז תקשה דקודם שפרע נעשה חילול שבת ואע"ג דהוי מקלקל אז והמצוה הוא לאחר הפריעה וע"כ משום דחשוב בעידנא ולפ"ז ניחא בפשיטות הרמב"ם הנ"ל דאליבא דר"ש לשיטתו דסובר מקלקל חייב וא"כ ליכא משום מה"ב דעשה דוחה דהא חשוב בעידנא לדידיה וע"כ קאמר הברייתא דלר"ש לשיטתו בלא"ה לא יצא דלא סובר איסור כולל ואליבא דידן דמקלקל פטור בחבורה וא"כ ל"ח בעידנא א"כ בלא"ה לא יצא משום מה"ב ול"ש דעשה דוחה דלא הוי בעידנא וכו':
ובזה ניחא מה שהקשו על הא דאיתא בפסחים דנזיר וחטאת הוי ש"כ וקשה דהא יקדש כדי שיהיה עשה ול"ת ולא דחי העשה כמו דמשני ר"א בזבחים ומנ"ל דאתא לשני כתובים ועי' בס' שעה"מ. ולכאורה נראה דהא בתוס' ביבמות הקשה דאמאי לא ילפינן דעשה דוחה ל"ת משריפת קדשים דגלי קרא דלא דחי הא לאו הכי הוי שרי ותירצו דשאני התם דהותר מכללו אצל אוכל נפש והנה אי ילפינן מהתם הוי שמעינן דל"ג בעידנא דהא התם איכא גם כיבוי ותחילתו מכבה ולא הוי בעידנא אך לא ילפינן מהתם משום דהותר מכללו וכבר אמרנו דמאן דל"ס מתוך ע"כ משום דסובר דחויה הוא וא"כ ל"ש תירץ התוס' דהותר מכללו ויש למילף מהתם דלא בעינן בעידנא וא"כ הא הסוגיא דפסחים קאי לר"ע דלדידיה משני דהוי נזיר וחטאת שני כתובים ואליבא דר"ע יש למילף דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש מהא דלא ישבר אפי' עצם שיש בו מוח ולא דחי העשה ואע"ג דלא הוי בעידנא דהא בשריפת קדשים ג"כ לא הוי בעידנא וע"כ משום דאין דוחה ל"ת שבמקדש וא"כ ל"צ יקדש להיות עשה ול"ת וע"כ הוי ש"כ ושפיר משני לר"ע לשיטתו:
והנה לפ"ז אפילו לדידן דאמרינן מתוך וע"כ דהותרה ואי אפשר למילף משריפת קדשים דעשה דוחה ל"ת ואפי' בעידנא לא בעינן דיש לומר דשאני התם דהותר מכללו אבל מלאכת יו"ט יש למילף מיו"ט גופי' דגלי קרא דאסור לשרוף הא לא"ה שרי משום דעשה דוחה ואע"ג דלא הוי בעידנא דאיכא איסור כיבוי בתחלה ונהי דאי אפשר למילף מהתם בכל התורה אך עכ"פ איסור מלאכת יו"ט משריפת קדשים יש למילף דלא בעידנא אך זה הכל אי אמרינן מלאכת שא"צ לגופו חייב ואז איכא גם איסור כיבוי בשריפת קדשים אע"ג דל"צ לגופו משא"כ למ"ד דפטור מלאכה שא"צ לגופו אין ראי' דבאיסור מלאכת יו"ט דחי עשה ל"ת אפי' היכי דלא הוי בעידנא דמשריפת קדשים אין ראיה דהתם הוי בעידנא דאיסור כיבוי ליכא דהוי מלאכה שא"צ לגופו:
ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם דהנה על הא דאיתא בסוכה אין ממעטין ביו"ט ור"ש ב"א אומר ממעטין ומסיק שלקטן אכילה דהוי דש"מ ופריך והא הוי פ"ר ומשני דאית ליה הושענא אחריתי והרמב"ם השמיט זה והקשו עליו וע"כ נראה דלכאורה תקשה מה בכך דהוי פ"ר דעשה דוחה ל"ת וע"כ משום דלא הוי בעידנא דהתיקון הוא קודם המצוה אך כבר אמרנו דבאיסור יו"ט לא בעינן בעידנא אך לר"ש לשיטתו דסובר דמקלקל בחבורה חייב ולדידיה מלאכה שא"צ לגופו פטור ועיין ברש"י בשבת דכתב כן וא"כ אין ראיה דבאיסור מלאכה דיו"ט לא בעינן בעידנא משא"כ הרמב"ם דפסק מלאכה שא"צ לגופו חייב וא"כ שמעינן דבאיסור יו"ט ל"צ בעידנא וע"כ השמיט הרמב"ם דאיירי באית ליה הושענא אחריתי דאבל"ה שרי משום דעשה דוחה ואין לומר דא"כ ל"צ הרמב"ם להביא בלקטן לאכילה דבלא"ה שרי משום דעשה דוחה אע"ג דלא הוי בעידנא אך י"ל דכיון דקיי"ל באפשר לקיים שניהם לא דחי עשה ל"ת וא"כ לפ"ז יש לומר דה"ה היכי דאפשר שלא יהיה עשה ול"ת רק ל"ת לחוד אז לא דחינן שניהם היכי דאפשר לתקן שלא יהיה רק ל"ת לחוד וע"כ לפי מה דאיתא במחברים דאע"ג דיו"ט עשה ול"ת מ"מ היכי ש"מ רק דהוי פ"ר אז ליכא רק ל"ת לחוד וע"כ בעינן שלקטן לאכילה דהוי דש"מ ואע"ג דהוי פ"ר מ"מ לא נשאר רק ל"ת לחוד ודחי העשה ואע"ג דלא הוי בעידנא וכו':
ובזה נראה לבאר שיטת הרמב"ם דפסק דכהנים שלא בשעת עבודה אסורין ללבוש הבגדים משום כלאים והראב"ד חולק על זה וסובר דאפי' שלא בשעת עבודה והקשו עליו מהא דאיתא בערכין נהי דבשעת עבודה אישתרי שלא בשעת עבודה לא אישתרי אלמא דאסור שלא בשעת עבודה ולשיטת הרמב"ם הקשו מסוגיא דיומא דמשמע דשרי אפי' שלא בשעת עבודה דאיתא שם דבמקדש אם יצא בבגדי כהונה פטורין ועי' בש"א וע"כ נראה דעיקר הוכחה של הרמב"ם משום דהא הקשה דסמוכין דכלאים בציצית למה לי דשרי דממילא ידעינן דשרי משריפת קדשים דגלי קרא דאסור לשרוף ואי לא גלי היה שרי אלמא דעשה דוחה ל"ת וע"כ דסמוכין אתא להתיר אפי' שלא במקום מצוה ואי לאו הסמוכין ה"א דאסור וא"כ בבגדי כהונה דליכא קרא על זה ע"כ יש לומר דשלא בשעת עבודה אסור דאין לומר הואיל ואישתרי אישתרי דא"כ ל"צ הסמוכין דהא יש למילף משריפת קדשים דעשה דוחה וע"כ דסמוכין אתא להתיר אפי' בכסות לילה וא"כ חזינן דאי לא גלי הסמוכין דשרי שלא בשעת מצוה היה אסור וא"כ ממילא דאסורין הכהנים ללבוש ב"כ שלא בשעת העבודה דע"ז לא גלי קרא. אך אין זה ראיה דיש לומר דסמוכין אתא דמשריפת קדשים א"א למילף משום דה"א דהכא אסור משום דלא הוי בעידנא דהמצוה אינו מקיים רק לאחר שנתעטף וכן הקשה בש"א ולעולם דזה ידעינן מכח סברא הואיל ואישתרי אישתרי. אך באמת גם בשריפת קדשים לא הוי בעידנא דאיכא מכבה וזה הכל לרמב"ם לשיטתו דסובר מלאכה שא"צ לגופו חייב ואז ידעינן משריפת קדשים דעשה דוחה אע"ג דלא הוי בעידנא וע"כ דסמוכין אתא להתיר כלאים אפי' שלא בשעת מצוה וא"כ בב"כ דלא גלי סובר הרמב"ם דאסור שלא בשעת עבודה משא"כ הראב"ד לשיטתו דפסק דפטור מלאכה שא"צ לגופו וא"כ ליכא משום כיבוי וא"כ יש לומר דסמוכין אתא דה"א דלא דחי משום דלא הוי בעידנא ולא להתיר שלא במקום מצוה דזה ידעינן ממילא הואיל ואישתרי אישתרי וע"כ סובר דמותר אפילו שלא בשעת עבודה וא"כ יש לומר דסוגיא דערכין דאסור שלא בשעת עבודה קאי למ"ד דמלאכה שא"צ לגופו חייב ולהרמב"ם לא קשה מסוגיא דיומא דהתם קאי למ"ד מלאכה שא"צ לגופו והרמב"ם לשיטתו דמחייב מלאכה שא"צ לגופו וגם לפי המג"ש דכתב לתרץ קושית התוס' הנ"ל דאמאי לא ילפינן משריפת קדשים דעשה דוחה ל"ת ומתרץ דהתם אי לא דגלי קרא ה"א דשרי משום מתוך ולא משום דעשה דוחה ולפ"ז לר"ע דל"ס מתוך יש למילף מהתם דעשה דוחה ואז אמרינן דלא בעינן בעידנא כמו התם דאיכא בתחלה כיבוי וליכא בעידנא וא"כ לדידיה ע"כ הא דלא דחי עשה דפסח לאו דלא ישברו וע"כ משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש דאין לומר משום דלא הוי בעידנא דהא לדידיה ל"ב בעידנא וא"כ ל"צ יקדש שיהיה עשה ול"ת וע"כ קאמר שפיר דאליבא דר"ע דהוי ש"כ. ולפ"ז נראה עוד לתרץ הרמב"ם והראב"ד על דרך הנ"ל דהא קשה דלא צריכין סמוכין הנ"ל דיש למילף משריפת קדשים וע"כ דאיצטריך כדי להתיר אפי' שלא במקום מצוה א"כ בב"כ דלא גלי קרא אסור שלא בשעת עבודה. אך יש לומר דאי אפשר למילף משריפת קדשים דהתם ה"א דשרי משום מתוך ולא מטעם דעשה דוחה אך הא איכא כיבוי ובזה ל"א מתוך ואין לומר דהוי מלאכה שא"צ לגופו דהא הרמב"ם פסק דחייב וע"כ הרמב"ם לשיטתו והראב"ד לשיטתו והסוגיא דערכין לא קשה לראב"ד דקאי למאן דמחייב וסוגיא דיומא קאי למ"ד דפוטר והרמב"ם לשיטתו דמחייב מלאכה שא"צ לגופו:
ולפ"ז ניחא דברי רש"י דפי' על הא דאמר רב בפסחים דבמצא חמץ ביו"ט דבלא ביטלו מותר לשרוף ולקמן פ' שני סובר דאסור לשרוף וע"כ נראה דבאמת מהראוי להתיר בלא ביטלו משום מתוך דהא רבא הוכיח מר"ע דאוסר לשרוף דש"מ דל"ס מתוך אלמא דאי אמרינן מתוך שרי אך הא הקשו דהא אפי' אי אמרינן מתוך אסור דהא דחמץ הוא בשריפה משום דילפינן מנותר וא"כ כשם דנותר אסור לשרוף ול"א מתוך ה"ה חמץ אך התירוץ דהתם אסור משום דאיכא כיבוי ובכיבוי ל"א מתוך לעולם מצד הבערה היה אמרינן מתוך אך כיבוי הוי מלאכה שא"צ לגופו וע"כ משום הבערה ל"א מתוך דאיסור כיבוי ליכא אך במ"מ איתא דאליבא דרב דאוסר דש"מ ה"ה דמחייב מלאכה שא"צ לגופו וע"כ על רב לשיטתו פי' רש"י שפיר דבביטלו מותר לשרוף משום מתוך והתם בנותר ל"א מתוך משום דאיכא כיבוי משא"כ אליבא דאמת דפטור מלאכה שא"צ לגופו וליכא משום כיבוי בנותר רק משום הבערה ואפ"ה אסור לשרוף ול"א מתוך וה"ה בחמץ וע"כ סובר רש"י דאפי' בלא ביטלו אסור שרוף ול"א מתוך:
אך לפ"ז נדחה מה שאמרנו דגם דר"ע ל"ס מתוך ול"ס דהותרה ול"ש דהותרה מכללו מ"מ אי אפשר למילף מהתם דלא בעינן בעידנא דכיון דכיבוי מלאכה שא"צ לגופו הוא ופטור וע"כ נראה דהנה בתוס' פסחים (דף צ"ג) ד"ה ר"ע הקשה דמנ"ל דר"ע סובר דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דהא לעיל אמר דמ"ד אין שוחטין סובר לה כר' יצחק דאמר טמאי מתים היו שחל וכו' ואילו ר"ע סובר דמישאל ואלצפן היה ולכאורה נראה לפי מה שהקשה בתוס' פסחים (דף ס"ט) ד"ה שוחטין וכו' דהקשו למ"ד דשו"ז על ט"ש אמאי כתב רחמנא טמא אינו עושה פסח פשיטא דהא כתיב איש לפי אכלו ותירצו דאיצטריך דצבור עבדי בטומאה דאיש נדחה ואין צבור נדחין יע"ש אך הקשו הא שמעינן מקרא במועדו אפי' בטומאה ותירצו דאיצטריך אפי' בשבת אך הקשו הא שבת ילפינן מפסח שעשו במדבר דלפי החשבון היה אז בשבת ותירצו דמהתם אי אפשר למילף דע"כ היה ע"פ הדיבור דהא לא נתחייבו עד לאחר ירושה וישיבה וא"כ ר"ע לשיטתו דסובר בקידושין דכל מקום שאתם יושבין משמע וא"כ יש למילף מהתם דדוחה שבת ובמועדו אפי' בטומאה וא"כ תקשה קושית התוס' לדוכתא וע"כ דאין שו"ז על ט"ש:
אך נראה עוד דהנה הא דלא ידעינן דפסח דוחה שבת מתמיד תירצו דכיון דמי שאין לו קרקע פטור מפסח ועי' בתוס' בריש פסחים ועי' במל"מ א"כ ה"א דלא דחי פסק שבת דבידו להפקיר את נכסיו ואז פטור מפסח ועי' בשבת פ' ר"א דקאמר גבי' ציצית דלא דחי שבת מה"ט דבידו להפקיר ולפ"ז דהא בס' א"ח איתא דלמ"ד דמישאל ואלצפן היו ושבט לוי לא נטלו חלק בארץ וע"כ לדידי' אפי' במי שאין לו קרקע חייב בפסח ולפ"ז ניחא קושי' התוס' דכיון דסובר ר"ע דמישאל ואלצפן היו אך לא צריך קרא במועדו על שבת דיש למילף מתמיד וא"כ קרא במועדו קאי אפי' בטומאה וא"כ תקשה קושי' התוס' לדוכתא וע"כ לר"ע אין שו"ז על ט"ש וא"כ אדרבה דכיון דסובר דמו"א היו מזה ידעינן דאין שו"ז על ט"ש ולפ"ז ניחא קושיא הנ"ל דהא באמת עשה דחמיר לא בעינן בעידנא וא"כ פסח דחמיר מהראוי לומר דדוחה לאו דלא ישברו אע"ג דלא הוי בעידנא אך אדרבא קיל דיכול להפקיר נכסיו ואז פטור מפסח וא"כ ר"ע לשיטתו דלדידי' ע"כ חייב אפי' אין לו קרקע וא"כ הוי עשה דחמיר ולא בעינן בעידנא וע"כ משום דאינו דוחה ל"ת שבמקדש ול"צ יקדש וע"כ הוי ש"כ:
אך לפי מה שאמרנו דדין זה אי חשוב בעידנא תליא בפלוגתא דמקלקל בחבורה ניחא קושיא הנ"ל דיש לומר דגם ר"א מודה דלא דוחה ל"ת שבמקדש וראיה משבירת עצם אך היה קשה לו דמהתם אין ראיה דיש לומר דדוחה והתם לא הוי בעידנא ואין לומר דהתחלת המצוה חשוב בעידנא דליתא דהא סתם ספרא הוא ר"י ור"י סובר דמקלקל פטור בחבורה וא"כ אין ראיה ממילה וע"כ משני דיקדש עשה הוא והסוגיא דהכא קאי לר"ש ולדידי' ע"כ חשוב בעידנא וא"כ ע"כ שמעינן מעצם לא תשברו בו דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ול"צ יקדש להיות עשה וע"כ הוי ש"כ:
וניחא בזה רש"י במנחות דכתב דמש"ה אוסר ב"ש סדין בציצית משום דלא דריש סמוכין והקשה בתוס' הא במשנה תורה כ"ע דרשי סמוכין וע"ש ונראה דהנה בראשונים איתא דהא דפליגי ר"י ור"ש במלאכה שא"צ לגופו הוא משום דרש"י פי' בחגיגה (דף י') ד"ה מלאכת מחשבת וכו' וז"ל שהמחשב חשבה בדעתו ונתכוין לה ומלאכת מחשבת בשבת לא כתיב אלא במשכן הוא דכתיב ולפי שסמך בפ' ויקהל שבת לפרשת משכן אנו למידין דבעינן מ"מ ולפ"ז ר"י לשיטתו דלא דריש סמוכין ולכך מחייב מלאכה שא"צ לגופו אע"ג דלא הוי מ"מ אבל ר"ש דריש סמוכין בכל התורה ולכך פוטר מלאכה שא"צ לגופו דלא הוי מ"מ. ולפ"ז ניחא קושי' התוס' ביצה על יש מפרשים דאסור צידה ביו"ט שמא יצוד דגים טמאים והקשו בתוס' דא"כ הוי מלאכה שא"צ לגופו וע"כ נראה דיש מפרשים מודים לטעמא של הירושלמי דדרשינן סמוכין דלא שרי אלא מלישה ואילך אך היה קשה למאן דלא דריש סמוכין וע"כ תירצו שמא יצוד דגים טמאים ואע"ג דחשוב מלאכה שא"צ לגופו הא אי לא דרשינן סמוכין גם מלאכה שא"צ לגופו חייב והנה בס' ש"א הקשה אמאי שרי כלאים בציצית הא לא הוי בעידנא דמצוה אינו מקיים רק לאחר לבישה והאיסור דכלאים מיד יע"ש אך אי התחלת המצוה חשוב בעידנא ניחא וראיה ממילה דדוחה שבת אך זה אי מקלקל בחבורה חייב משא"כ למ"ד דפטור אין ראיה וברש"י בשבת איתא דמאן דפוטר מלאכה שא"צ לגופו אז מקלקל בחבורה חייב משא"כ למאן דמחייב אז מקלקל בחבורה פטור. וא"כ יש לומר דכוונת רש"י דלא דריש סמוכין דבעינן מלאכת מחשבת ומלאכה שא"צ לגופו חייב ואז פטור מקלקל בחבורה וממילא אין ראיה דהתחלת המצוה חשוב בעידנא וממילא אסור כלאים בציצית וע"כ אוסר ב"ש ולעולם במשנה תורה דריש סמוכין:
והנה בפסקי תוס' איתא דהיכא דאי אפשר בענין אחר לא בעינן בעידנא ובזה פליגי רבא ור"א דרבא דמייתי ראיה משבירת עצם ע"כ דסובר דהיכי דאי אפשר לא בעינן בעידנא ור"א בעי לעולם בעידנא ובזה ניחא קושי' התוס' הנ"ל דמנ"ל לר"ע דאין שו"ז על ט"ש דהנה לר"ע דע"כ אתא יקדש לשני כתובים וע"כ דסובר דל"צ יקדש לעשה דבלא"ה לא דחי דל"ת שבמקדש לא דחי וראיה משבירת עצם וע"כ משום דלא אפשר לא בעינן בעידנא ואע"ג דיכול לשבור מב"י דליכא משום שבירת עצם וע"כ דאיירי בע"פ שחל בשבת דלא יכול לשבור בשבת ועי' בא"ח וא"כ ממילא שמעינן דפסח דוחה שבת ולא איצטריך במועדו רק אפי' בטומאה וא"כ תקשה קושית התוס' לדוכתא וע"כ דר"ע סובר דאין שו"ז על ט"ש:
ולפ"ז נראה לתרץ קושי' התוס' בביצה דהכא משמע דגם רבא סובר דיו"ט הוי עשה ול"ת ובשבת לא משני כר"א דיו"ט עשה ול"ת הוא רק דגלי קרא דלא דחי. וע"כ לפי מה שכתבו דאע"ג דיו"ט חשוב עשה ול"ת מ"מ היכי דאינו מתכוין רק דהוי פ"ר אז ל"ח רק ל"ת לחוד. ולפ"ז ניחא הא דהקשה בתוס' על הא דקאמר בשוחט עולת נדבה ביו"ט דלוקה וקאמר דב"ש הוא דל"ס מתוך והקשו דאמאי לא קאמר ר"ע היא יע"ש. ונראה דהנה בתוס' יבמות הקשה דאמאי לא ילפינן דעשה לא דחי ל"ת משריפת קדשים דגלי קרא ליתן בקר שני לשריפתו ותירצו דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו לאחר יו"ט ומ"מ אי לאו קרא לא הייתי מחלק וה"א דדחי וכו':
ולפ"ז יש לומר דהא הקשו איך הוכיח רבא מר"ע דל"ס מתוך דילמא שאני חמץ דילפינן דבשריפה מנותר וע"כ כמו בנותר אסור לשרוף דגלי קרא ול"א מתוך ה"ה בחמץ ותירצו דהתם הוא משום כיבוי ל"א מתוך אך קשה דאיך אפשר לומר דהוא משום כיבוי דהא אינו מתכוין לכיבוי רק דפ"ר הוי וא"כ לא הוי רק ל"ת לחוד ואמאי אסור לשרוף דהא ר"א אמר הטעם משום דעשה ול"ת ואי משום כיבוי ליכא רק ל"ת לחוד וע"כ משום הבערה אלמא דל"א מתוך בנותר וה"ה בחמץ והיכי הוכיח רבא אך רבא לשיטתו דלא סובר טעמא דר"א רק משום דגלי קרא ויש לומר דל"א מתוך משום כיבוי ושפיר הוכיח רבא וזה לרבא לשיטתו משא"כ לדידן דאמרינן טעמא דר"א אין ראיה דר"ע לא סובר מתוך רק כמו בנותר ל"א מתוך דאין לומר משום כיבוי דא"כ לא הוי רק ל"ת לחוד דעל כיבוי אינו רק פ"ר לחוד דא"מ לזה:
ולפ"ז ניחא דברי רש"י דעל רב דאמר במצא חמץ ביו"ט פי' דבלא ביטלו מותר לשרוף ולקמן לא פי' כן ולפ"ז ניחא דרב לשיטתו דאוסר דש"מ שפיר יש לומר בלא ביטלו מותר לשרוף משום מתוך ואין לומר דאמאי בנותר אסור יש לומר דהתם משום כיבוי ואע"ג דא"מ לכבות ולא הוי רק פ"ר וליכא רק ל"ת דליתא דלרב דאוסר דש"מ לעולם איכא עשה ול"ת ויש לומר משום כיבוי ל"א בנותר מתוך משא"כ אי דש"מ שרי אע"ג דהוי פ"ר מ"מ ליכא רק ל"ת לחוד וא"כ אי אפשר לומר משום כיבוי וע"כ דאיסור משום הבערה ואעפ"כ גלי קרא דל"א מתוך וה"ה בחמץ דילפינן מנותר וא"כ אסור לשרוף:
וניחא קושי' המג"א על הפוסקים הסוברים דאסור לשרוף ול"א מתוך ואמאי הא רבא הוכיח דל"א מתוך לר"ע וא"כ לדידן תקשה אמאי אסור לשרוף הא קיי"ל דאמרינן מתוך ולפ"ז ניחא דרבא שפיר הוכיח דאי אמרינן מתוך שרי ואע"ג דבנותר ל"א מתוך התם משום דאיכא כיבוי ואין לומר דכיון דאינו מתכוין לכבות וליכא רק פ"ר ליכא רק ל"ת לחוד ואמאי לא דחי ליה העשה דליתא דהא לרבא גלי קרא דלא דחי דכיון דיכול להמתין משא"כ לר"א דסובר הטעם משום דעשה ול"ת וא"כ ליכא למימר משום כיבוי דאז לא הוי רק ל"ת לחוד וע"כ משום איסור הבערה וגלי דל"א מתוך וה"ה בחמץ וע"כ פסקינן דאסור לשרוף החמץ ול"א מתוך אך תקשה לר"א דמשני משום דעשה ול"ת הא האיסור רק משום כיבוי דע"ז ל"א מתוך וא"כ ליכא רק ל"ת לחוד אך יש לומר משום דלא הוי בעידנא דאיסור מלאכה הוא מיד בשעת הכיבוי והמצוה לא מקיים עד לבסוף ור"א לשיטתו דסובר דאפי' היכי דאי אפשר בעינן בעידנא ורבא לשיטתו לא מצי לתרץ כר"א דהא הוא סובר דהיכי דאי אפשר לא בעינן בעידנא וע"כ דרק משום דגלי קרא דאסור לשרוף ולפ"ז ניחא הרמב"ם דלא הביא דאית ליה הושענא אחריתא דהא קשה דאמאי לא דחי עשה ל"ת דכיון דא"מ ורק פ"ר הוא ליכא ל"ת לחוד אך על ר"א לשיטתו דלא הוי בעידנא והוא סובר דאפי' בלא אפשר בעינן בעידנא משא"כ הרמב"ם סובר כרבא וע"כ השמיט דאית ליה הושענא אחריתי:
ובזה יש לתרץ הרשב"א דסובר דאפי' היכי דאיכא הנאת הגוף אמרינן דמצות לאו ליהנות ניתנו והא דקונם תשמישך עלי דאסור משום דאפשר באחרת והקשו מהא דמשני הגמ' באונס שגירש שביטלו לעשה דאדרה על דעת רבים וקשה דהא הכא ל"ש דאפשר באחרת דהמצוה בזו וע"כ נראה דהנה שיטת הכלבו דבמודר הנאה משופר דקיי"ל דמותר לתקוע תקיעה של מצוה דווקא שאחר יתקע והוא ישמע אבל הוא אסור לתקוע משום דנהנה בזה והקשו עליו דא"כ מה אפשר לעשות בשופר של ע"ז או של שלמים דאמרינן ג"כ דמצות לאו ליהנות נתנו ואמאי הא איכא הנאה חוץ מהמצוה והכא אי אפשר לתקן ע"י אחר דגם אחר עושה איסור גם הקשו על שיטת בעה"מ דסובר דווקא בתקיעות דאורייתא שרי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא בתקיעות דרבנן והקשה בר"ן דאדרבה דכש"כ דמצוה דרבנן ל"ח הנאה גם האמר רבא לולב של עבודת כוכבים דאם נטל כשר והתם איירי ביו"ט שני ועי' בשעה"מ גם הקשו על התוס' דראש השנה דכתבו דגבי סוכה חוץ מהמצוה איכא הנאה בישיבה בסוכה והקשו דא"כ מאי פריך רבא בנדרים הא מצות לאו ליהנות ניתנו הא היכא דאיכא הנאת הגוף ל"א מצות לאו ליהנות נתנו ועי' בס' מ"א:
וע"כ נראה דהא הקשו על הא דנדרים חלים על דבר מצוה ואמאי לא דחי עשה ל"ת דקונם ותירצו דאיכא גם עשה כל היוצא וכו' ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ולפ"ז יש לומר דמה בכך דאיכא הנאת הגוף ג"כ הא אינו מתכוין ואע"ג דהוי פ"ר מ"מ תו ליכא רק ל"ת לחוד וא"כ עשה דוחה וזה קושי' רבא דבשלמא אי מצוה דגופו חשוב הנאה וזה נתכוין ואיכא עשה ול"ת משא"כ אי מצות לאו ליהנות נתנו נהי דאיכא הנאת הגוף מ"מ הא א"מ ורק פ"ר הוא וליכא רק ל"ת לחוד וע"כ העשה דוחה ל"ת ואמאי אסור ולפ"ז יש לומר דטעם של הכלבו דאסור הוא לתקוע דכיון דאיכא הנאת הגוף ואע"ג דא"מ וליכא רק פ"ר וליכא רק ל"ת לחוד אך כיון דאפשר שאחר יתקע א"כ הא באפשר לקיים שניהם קיי"ל דלא דחי אפי' ל"ת לחוד משא"כ בשופר של ע"ז דכיון דלא אפשר באחר אע"ג דאיכא הנאת הגוף כיון דא"מ וליכא רק ל"ת העשה דחי ל"ת וזהו טעמא של בעה"מ דסובר דבתקיעה איכא הנאת הגוף ובשלמא בתקיעות דאורייתא עשה דחי דכיון דא"מ ליהנות לא נשאר רק ל"ת אע"ג דהוי פ"ר משא"כ מצוה דרבנן לא דחי ל"ת דאורייתא וזה תינח בתקיעה דאיכא הנאת הגוף אסור בדרבנן משא"כ בלולב דליכא הנאת הגוף שרי אפי' ביו"ט שני וניחא דברי הרשב"א דסברת הרשב"א דאמרינן לאו ליהנות אע"ג דאיכא הנאת הגוף מ"מ כיון ש"מ וליכא רק פ"ר וליכא רק ל"ת לחוד א"כ עשה דחי ל"ת וע"כ מתרץ דאפשר באחרת דאפשר לקיים שניהם לא דחי עשה ל"ת משא"כ באונס שגירש דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה כלל וע"כ אע"ג דלא אפשר באחרת לא דחי דמה בכך דלא נשאר רק ל"ת מ"מ לא דחי עשה:
ולפי הנך הסוברים דנהי דאשה אינה מצווה על פו"ר מ"מ על לשבת מצווה א"כ הא דאיתא בנדרים בנטולה אני מן היהודים ועי' בר"ן דמדאסרה על עצמה הנאת תשמיש של כל העולם מוכח דתשמיש קשה לה וכאנוסה דמיא יע"ש וא"כ לפי מה שתירצו דמש"ה לא דחי בנדר משום שבא ע"י פשיעה והכא דמוכח דקשה לה התשמיש א"כ אמאי לא דחי עשה דלשבת לאו דנדר וכן תקשה לפי מה שפי' הר"ן דמשו"ה ל"א דמצות לאו ליהנות בקונם הנאת תשמיש משום דאיכא הנאת הגוף והכא דתשמיש קשה ל"ש ואמאי ל"א דלאו ליהנות נתנו כיון דגם בדידה איכא מצוה דלשבת וגם לפי מה שמתרץ הרשב"א משום דאפשר באחרת והכא דאסרה כל העולם עליה ל"ש זה:
גם נראה לתרץ דברי רש"י הסותר דעל דינא דרב אמר דבלא ביטלו מותר לשרוף דהא התוס' הקשו דיש למילף משריפת קדשים דעשה דוחה ל"ת ותירצו דשאני לאו דיום טוב דקל דהותר מכללו ועל כל פנים לאו דיום טוב יש למילף משריפת קדשים דעשה דוחה וכו' ונפקא מינה דאז אמרינן דעשה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט כמו בשריפת קדשים אי לא גלי קרא הוי שרי רק דלא מצינן למילף שאר איסורים מיו"ט משום דשאני יו"ט דקיל דהותר מכללו אבל עכ"פ לאו דיו"ט יש למילף מהתם דדוחה אפי' ל"ת ועשה דיו"ט ולפ"ז יש לומר דה"ט דבלא ביטלו מותר לשרוף משום דתשביתו דוחה ל"ת ועשה דיו"ט דהא גם בשריפת קדשים אי לאו דגלי קרא היה דוחה העשה וכו' אך יש לומר דהתם אי לא גלי קרא היה רשאי לשרוף לאו משום דעשה דוחה רק משום מתוך והכא ל"ש מתוך דבשלמא התם חשוב צורך קצת משום המצוה דכיון דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר והא דהוכיח רבא דר"ע ל"ס מתוך משום דקאי על התורה איכא צורך קצת משום דיכול ליהנות מגחלים ולצורך גדול לא הוי דכיון שמתחלת הבערה אינו יכול ליהנות כמו דכתבו בתוס' וזה הכל לדין דאורייתא דשרי ליהנות מגחלים משא"כ לאחר שאסרו חכמים ליהנות מגחלים וליכא צורך קצת ל"ש מתוך משא"כ התם בנותר יש לומר דאי לא גלי קרא היה שרי משום מתוך ולא משום דעשה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט אע"ג דקיל דהותר מכללו. אך לרב לשיטתו דאוסר דש"מ ואוסר גם מלאכה שא"צ לגופו וא"כ לא מצינן לומר דהתם בנותר הוא משום מתוך דהא איכא משום כיבוי ואע"ג דמלאכה שא"צ לגופו חייב לרב לשיטתו:
וע"כ רק משום דעשה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט משום דקיל דהותר מכללו וה"ה הכא בחמץ רשאי לשרוף משום דבלא ביטלו דאיכא עשה דתשביתו דוחה ל"ת ועשה דיו"ט וזה לרב לשיטתו משא"כ אי מלאכה שא"צ לגופו פטור וליכא למימר משום דאיכא כיבוי וא"כ דלעולם דלא דחי ל"ת ועשה דיו"ט אע"ג דהותר מכללו רק דאי לא גלי קרא שרי משום מתוך והתם איכא צורך קצת משום המצוה משא"כ הכא דליכא צורך קצת משום המצוה דכיון דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר ומגחלים לא יכול ליהנות וע"כ סובר רש"י דאפי' בלא ביטלו אסור לשרוף
ובזה דרב כיון דאוסר דש"מ ה"ה דמחייב מלאכה שא"צ לגופו ניחא הסוברים דקטנה יש לה קנס ובכתובות פ' א"נ קאמר שם אלו נערות שיש להם קנס נערה דווקא קטנה לא אמר רב ר"מ היא והקשו דאמאי סוברים דאפי' קטנה יש לה קנס וע"כ נראה דהא הקשו לפי מה דהקשה הגמ' בסנהדרין דאמאי חייבי כריתות יש להן קנס הא ניתן להצילו בנפשו ומשני ר"פ דאיירי במפותה וא"כ בקטנה דל"ש מפותה דפיתוי קטנה אונס הוא וע"כ לא קתני קטנה דאז תקשה דניתן להצילו בנפשו ולעולם דבעלמא גם קטנה יש לה קנס אך לפי המל"מ דסובר דבשבת לא ניתן להצילו בנפשו משום חילול שבת והקשה בס' שעה"מ דא"כ מה מקשה הגמ' דניתן להצילו בנפשו דילמא איירי בשבת ואמרנו דעכ"פ ניתן להצילו בנפשו ע"י שנים דקיי"ל דשנים שעשו פטורין ובזה ניחא הא דמשני דאיירי ביכול להציל באחד מאבריו וקשה לפי מה דקיי"ל דווקא איש אחר אינו רשאי להורגו ביכול להצילו באחד מאבריו אבל הבע"ד גופי' יכול להורגו וא"כ מה משני הגמ' דאכתי ניתן להצילו בנפשו אך לפ"ז ניחא דאז משכחת בשבת דל"ש דניתן להצילו בנפשו ע"י שנים דאיש אחר אינו יכול להורגו ביכול להציל וכו':
וא"כ לפי מה דכתבו המחברים דזה דווקא אי מקלקל בחבורה פטור אז איכא היתר ע"י שנים משא"כ אי מקלקל חייב וא"כ רב לשיטתו שפיר הוכיח דקטנה אין לה קנס ואין לומר דבקטנה דל"ש מפותה דאונס היא וא"ש תקשה דניתן להצילו בנפשו דליתא דמ"מ משכחת בשבת דאז לא ניתן להצילו ואין לומר ע"י שנים דהא אי מקלקל בחבורה חייב חשוב מלאכה אפי' בעשו ע"י שנים אלא ודאי מדלא קתני קטנה דאין לה קנס משא"כ אי מקלקל פטור וא"כ אפי' בשבת ניתן להצילו ע"י שנים וא"כ יש לומר דאפי' קטנה יש לה קנס והא דלא נקט קטנה דאז תקשה דניתן להצילו בנפשו ואפי' בשבת ע"י שנים ניתן להצילו בנפשו:
וברש"י בשבת איתא דאי מלאכה שא"צ לגופו חייב מקלקל בחבורה פטור וא"כ יש לומר דרב לא הוכיח דקטנה אין לה קנס רק למ"ד דמלאכה שא"צ לגופו פטור ואז מקלקל בחבורה חייב אבל רב גופא דסובר דש"מ אסור וה"ה מלאכה שא"צ לגופו ואז מקלקל פטור אין ראיה מדלא קתני קטנה:
ובאמת יש לומר דאפי' אי לא אמרינן מתוך הוצרך הכתוב דנותר אין רשאי לשרוף ביו"ט דה"א דשרי מקרא ביום השבת דביו"ט אתה מבעיר ועי' בילקוט דאיתא שם וז"ל בחריש ובקציר תשבות חריש של ע"ש א"כ יהא קו"ח בשבת ומה שביעית שהיא בלאו ואסור לעשות מע"ש לשביעית מכש"כ שבת שלא יעשה מלאכה מע"ש לשבת תלמוד לומר ביום השבת בשבת הוא דאסור אבל מע"ש לשבת מותר וא"כ ל"ש דר"ע מתיר הבערה ביו"ט מקרא ביום השבת דצריכין להתיר מע"ש לשבת משא"כ ר' ישמעאל דצריך בחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות אף ק"ר יצא קציר עומר של מצוה ופריך מנ"ל תוספות שביעית וקאמר לר"י הלכתא ואין דנין קו"ח מהלכה וא"כ ע"כ קרא ביום השבת אתא דביו"ט שרי הבערה יע"ש וקשה לי הא דאיתא בשבת (דף קי"ד) כשתמצא לומר לר"י נדרים ונדבות קריבין ביו"ט וע"כ צריך קרא על יוה"כ לדברי ר"ע אין קריבין ביו"ט וצריך קרא על חלבי שבת קריבין ביו"ט ולא ביו"ה. וקשה מנ"ל דאליבא דר"י נדרים קריבין ביו"ט דילמא ר"י לשיטתו דלדידי' קרא ביום השבת אתא להתיר הבערה ביו"ט וע"כ לא צריך קרא דחלבי שבת דקריבין ביו"ט וע"כ דקאי על י"ה משא"כ ר"ע לשיטתו דלדידי' אסור הבערה ביו"ט וצריכין קרא על חלבי שבת ביו"ט ואפי' אי סובר ר"י דהבערה לחלק קשה:
והנה באחרונים איתא דרבא ור"א פליגי בהא דאיתא במג"א בחמץ שמצא לאחר זמן איסורו אי חשוב עשה דרבים וטעמו לפי שמוטל על כולם ביום אחד מצוה זו של ביעור חמץ ולפ"ז מצות אכילת פסח פשיטא דחשוב ג"כ עשה דרבים דמצוה זו מוטל על כל ישראל כעת וממילא לא בעינן בעידנא דבעשה דרבים ל"ב בעידנא וכן לסברא זו ניחא קושית הש"א דכלאים בציצית חשוב שפיר בעידנא דכיון דמצות ציצית מוטל על כל ישראל בכל יום והרבה סוברים דווקא ת"ש חשוב בעידנא משום דאחד יכול להוציא א"ח וע"כ חשוב עשה דרבים ולא בעינן בעידנא משא"כ ציצית נהי דכל ישראל חייבין בכל יום לא חשוב עשה דרבים ובעינן בעידנא וכן פסח ל"ח עשה דרבים כיון שאין אחד יכול להוציא את חבירו ורבא סובר דזה חשוב עשה דרבים וע"כ מביא ראיה שפיר מעצם לא תשברו אע"ג דלא הוי בעידנא דלדידי' חשוב עשה דרבים ור"א סובר דזה ל"ח עשה דרבים וא"כ בעינן בעידנא ואין ראיה דלא דחי ל"ת שבמקדש ולפ"ז יש לומר טעמא של ב"ש דאוסר סדין בציצית משום דסובר דאע"ג דהמצוה מוטל על כל ישראל בכל יום ל"ח עשה דרבים ובעינן בעידנא והתם לא הוי בעידנא:
ולפ"ז ניחא מה שהקשו לב"ש דל"ס מתוך ואסור הוצאה שלא לצורך ביו"ט א"כ תקשה דאמאי גזרו על ת"ש בשבת משום שמא יעבירנו ד"א בר"ה והא אפי' בחל בחול שייך גזירה זו ואפ"ה לא גזרו וא"כ גם בשבת ליכא גזירה זו דהא מה"ט לא גזרו משום שמא יתקן כלי שיר משום דא"כ גם ביו"ט יש לנו לגזור ועי' בשעה"מ:
וע"כ נראה דלפי מה שפירשו דקושית רבא הא לאו מלאכה הי' וכו' כך היא דבשלמא אי מלאכה היא איצטריך קרא לאסור משום דאז גם בחול אסור ואפ"ה שרי התורה ה"א הואיל ואישתרי אישתרי גם בשבת אבל השתא דלאו מלאכה ע"כ מה דאסר רחמנא לתקוע מקרא דשבתון ומאי דאתי משבתון אפי' בי"ה שרי וכש"כ ביו"ט ול"ש לומר הואיל ואישתרי דהא ביו"ט לא נאסר כלל מלאכה זו ואף דשבתון הוא רק עשה מ"מ לא נדחה וע"ש בס' נ"י אך תקשה הא שופר עשה דרבים ודוחה עשה דשבתון אך לרבא לשיטתו גם יו"ט חשוב עשה דרבים משום דנאמרה לכל ישראל בשעתא חדא משא"כ ב"ש דאוסר סדין בציצית וע"כ דל"ח באופן זה עשה דרבים לדיד' לא קשה קושית רבא הא לאו מלאכה היא ויש לומר משום דילפינן מקרא:
אך קשה לי אי חשוב עשה דרבים מצות אכילת פסח א"כ למאי צריך הגמ' לומר בפסחים דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה משום דבכרת ות"ל דחשוב עשה דרבים וע"כ דחי עשה דהשלמה אלא ודאי דל"ח עשה דרבים רק ת"ש שאחד מוציא את חבירו:
גם נראה לתרץ קושי' התוס' הנ"ל דהכא משמע דרבא לא סובר דיו"ט עשה ול"ת הוא ובביצה משמע דגם רבא סובר דיו"ט עשה ול"ת ונראה דהנה בפסחים פריך הגמ' כתישה ביו"ט מי שרי וע"ש (דף מ"ז) בתוס' דהקשה ריב"א כמו חרישה דשרי משום מצות כסוי ה"ה כתישה ועוד תקשה הא יו"ט עשה ול"ת הוא ולא דחי עשה דכסוי ל"ת ועשה ומאי פריך על חרישה לא לחייב הואיל דחזי לכסוי וכתבו דלשיטת הריב"א ניחא דל"ת עכ"פ נדחה וליכא מלקות ועי' בס' נב"י דהקשה דכיון דנשאר עשה א"כ הוי מה"ב ולא עביד מצוה וממילא גם ל"ת איכא ותירצו דהא מה"ב שהמצוה בא מכח העבירה והכא דהוי מלאכה שא"צ לגופו רק בקרקע דידי' ל"ש זה דנהנה בחרישה אבל עכ"פ המצוה לא מכח העבירה דאי לא נהנה בחרישה ג"כ היה יכול לעשות המצוה ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם דהשמיט תירוץ הגמ' דהרמב"ם לשיטתו דמחייב מלאכה שא"צ לגופו וא"כ אפי' אי לא נהנה איכא איסור דמה בכך דחשוב מלאכה שא"צ לגופו וא"כ הוי מה"ב ול"ש הואיל דחזי לכסוי דאינו נדחה דכיון דאיכא עשה ול"ת נהי דל"ת נדחה אך כיון דעשה נשאר הוי מה"ב ולפ"ז ניחא קושי' התוס' הנ"ל דלכאורה תקשה על ר"א דמשני משום דיו"ט עשה ול"ת הוא אסור לשרוף אך עכ"פ אי שרפה מלקות ליכא וא"כ תקשה לכאורה דהא בגמ' פריך אמאי חייב על הבערה אי אמרינן הואיל הואיל וחזי ליה לצורכו ומשני שבישלו בעצי איסור הנאה וא"כ תקשה מה בכך דאיסור הנאה הוא חזי לשריפת קדשים דליכא משום איסור הנאה דמצות לאו ליהנות נתנו ואע"ג דגם שריפת קדשים אסור לשרוף ביו"ט מ"מ מלקות ליכא ואמאי חייב על הבערה כמו דפריך הגמ' דעל חרישה לא לחייב הואיל דחזי לכסוי ואע"ג דכסוי לא דחי ל"ת ועשה דיו"ט מ"מ דכיון דל"ת עכ"פ נדחה וליכא מלקות וע"כ פריך דגם על חרישה ליכא מלקות מטעם הואיל דחזי לכסוי וא"כ ה"ה בהבערה חזי לשריפת קדשים ואפי' עצי איסור הנאה ואע"ג דאסור מ"מ מלקות ליכא וא"כ שייך הואיל דחזי לשריפת קדשים דבשלמא לטעמא דרבא ניחא דגם על שריפת קדשים איכא מלקות משא"כ לטעמא דר"א תקשה אך באמת גם לטעמא דר"א איכא מלקות משום מה"ב והכא המצוה בא מכח עבירה וזה הכל אי מה"ב דאורייתא משא"כ רבא דסובר בסוכה דבמצוה דרבנן ל"ח מה"ב וע"כ משום דמה"ב דרבנן וע"כ במצוה דרבנן לא גזרו ולפ"ז אי אפשר רבא לתרץ כר"א דא"כ תקשה דאמאי חייב על הבערה ואפי' בעצי איסור הנאה הא חזי לשריפת קדשים דאז עכ"פ ל"ת נדחה וליכא מלקות וע"כ הוכרח לומר משום דגלי קרא ואז ממילא איכא מלקות ולעולם דרבא מודה דיו"ט עשה ול"ת הוא ודו"ק:
ברירה
הנה קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ועי' במס' ביצה (דף ל"ז) אך ר"י סובר דאפי' בדרבנן אין ברירה ועי' שם בגמ' דקאמר וכי תימא כי לית ליה ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ובדרבנן מי אית ליה ומסיק הגמ' וכו' עד וכי לית לי' לר' אושעיא ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ועי' במהרש"א שם דתמה וז"ל יש לדקדק אהא דתנן לעיל דמקשה על ר' אושעיא ממת בבית לא מחלק הגמ' תכף דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן ועל ר"י רצה הגמ' לחלק כן ונראה דהא עיקר הטעם דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן משום דספיקא הוא אי יש ברירה או אין ברירה ובדרבנן אזלינן לקולא ולפ"ז לפ"מ דקיי"ל בדבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן אזלינן להחמיר דכמו דלא בטל דשיל"מ ה"ה דלא אזלינן לקולא ולפ"ז על ר' אושעיא לא היה יכול לחלק כן בין דאורייתא לדרבנן דהא תחומין חשוב דשיל"מ ומה בכך דהוא מדרבנן מ"מ לא אמרינן ברירה אך על ר"י רצה הגמ' לחלק כן דהא איתא ברמב"ן בפסחים דמש"ה סובר ר"י דחמץ בנ"ט אע"ג דחשוב דשיל"מ דר"י פליג על זה וממילא דאזלינן לקולא בדרבנן אפי' דשיל"מ דהא בהא תליא וכן איתא ברש"י בריש ביצה על דברי ר"א אך אח"כ מסיק הגמ' גם על ר' אושעיא דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן משום דס' דדינא שאני דאז אזלינן לקולא אפי' בדשיל"מ ועי' בש"א וא"כ לפ"ז ר' יוחנן סובר דאפי' בדרבנן אין ברירה וניחא בזה הא דאיתא בפסחים (ד' פ"ט) על הא דקאמר הגמ' ש"מ יש ברירה אמר ר"י כדי לזרזן במצות והקשו דאמאי לא משני כמו דמשני לעיל (ד' פ"ח) דקאמר ש"מ דיש ברירה אמר ר"ז שה לבית מכל מקום אך דהא בתוס' ד"ה שה לבית מ"מ הקשו איך מאכיל פסח שלא למנוייו יע"ש אך יש לומר דעיקר התירוץ של ר"ז דכיון דלאו דאורייתא ע"כ ליכא לפשוט דיש ברירה משום דבדרבנן יש ברירה ועל דאורייתא באמת אין ברירה וע"כ ר"י לא מצי לתרץ כן דהוא סובר דאפי' בדרבנן אין ברירה וצריך לתרץ כדי לזרזן:
ובזה ניחא הא דהקשו דאיך קיי"ל דמע"פ גובה מהיורשין לאחר שחלקו דכיון דקיי"ל דאחין שחלקו כלקוחות ומע"פ אינו גובה מלקוחות וכן איתא בבכורות דאי מע"פ אפי' הכתובה בתורה לא חשיב כשטר אז לאחר שחלקו דכיון דלקוחות הן אין הכהן יכול לגבות מהן וע"כ נראה דאי ש"ד ומה"ת אפי' מע"פ יכול לגבות מלקוחות רק מדרבנן לא יכול לגבות ובדרבנן הא יש ברירה ויורשין הוי וע"כ יכול הבע"ח לגבות מהן והסוגי' קאי למ"ד דשד' ל"ד ואין ברירה בדאורייתא וחשובין לקוחות וע"כ לא יכול לטרוף משא"כ לדידן דבדרבנן יש ברירה ניחא:
ובזה ניחא מה שהקשו דכיון דקיי"ל דקנין פירות לאו כקה"ג ופסק דאחין שחלקו לקוחות קשה קושית הגמ' בגיטין דלא משכחת דמייתי ביכורים ועי' בתוס' שם וע"כ נראה דהא התוס' הקשה לשיטת רש"י דסובר דאפי' אם אין ברירה מ"מ הוי חצי שלו וחצי ש"ח א"כ אפי' אם קנין פירות לאו כקה"ג מ"מ יכול להביא דהא חצי בודאי שלו והמותר יכול שהוא חולין מצי מקדיש לה וכתבו דקושית הגמ' אזלא רלא מצי מייתי עד שיקדיש מקודם ועי' בס' ש"א דהקשה דלמאי צריך להקדיש דאע"ג דאין לו רק קנין פירות מ"מ מביא דרק דאינו קורא בקנין פירות ועיקר קושית הגמ' לא היה רק דלא יכול לקרות וא"כ לשיטת רש"י הנ"ל יכול לקרות דהא יש לו חלק והמותר שהוא חולין עכ"פ מביא דהא בק"פ מביא אפי' כי לא הקדיש אך ברשב"א איתא דהא דאליבא דר"ל עכ"פ מביא זה רק מדרבנן וצריך להקדיש ועי' בס' מק"ח ועכ"פ אזלא קושית הגמ' דלא יכול להביא אם לא הקדישו ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם לשיטתו דסובר דהא דס"ד לחומרא זה רק מדרבנן וא"כ כיון דמדרבנן אפי' ק"פ מביא א"כ ממ"נ יכול להביא ולקרות דחצי בודאי שלו ועל המותר ג"כ מביא אפי' אי לא הקדיש דעכ"פ ק"פ יש לו על המותר ומביא מדרבנן ומדאורייתא דס' שרי וכיון דס' אי יש ברירה ולא הוי לקוחות ויש לו קה"ג ממש או אין ברירה ולקוחות ג"כ מביא דס"ד אזלינן לקולא וא"כ ל"צ להקדישו אך קושית הגמ' הוא לר"י דסובר דאפי' בדרבנן אין ברירה וע"כ דסובר דלא הוי ס' אי יש ברירה וא"כ נהי דמדרבנן מביא אפי' ק"פ לחוד מ"מ מדאורייתא א"כ יהיה צריך להקדישו וקושית הגמ' אזלא דיהיה צריך להקדיש משא"כ לדידן דס' אי יש ברירה א"כ מדאורייתא פשיטא דמביא דסד"ר מה"ת לקולא ומדרבנן ג"כ מביא אע"ג דסד"ר מדרבנן לחומרא מ"מ הא מדרבנן מביא אפי' בק"פ לחוד ויכול לקרות ג"כ דהא חצי שלו וגם יש לומר דהא משכחת בתנאי שלא יחזור ביובל אך תנאי לא מהני דמתנה ע"מ שכתוב בתורה וזה לר"י דסובר דודאי אין ברירה וחשוב ודאי קא עקר משא"כ לדידן דס' אי יש ברירה ומהני תנאי שלא יחזור.
ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם דפסק דינא דצנועין דכל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות הללו ופסק כר"י דדבר שאינו ברשותו לא יכול להקדיש ואין לומר דהיו אומרים כל המתלקט דהא הרמב"ם פסק דאין ברירה והנה לפי מה דאיתא בכ"מ דבמקדש אשה לאחר שיחלוץ דחלין הקידושין ולא הוי דשלב"ל דכיון דאי קידשה שיהיה הקידושין חלין מיד הוי עכ"פ ספק קידושין וע"כ אי אמר לאחר שיחלוץ ל"ח דבר שלא בא לעולם. דדווקא היכי דאי קידשה שיהיו חלין עכשיו לא היה אפי' ס' קידושין אז חשוב דשלב"ל:
ולפ"ז יש לומר דה"ה לענין דבר שאינו ברשותו יש לומר כן דכיון דלדידן ס' הוי אי יש ברירה ואי אמר כל המתלקט עכ"פ הוי ספק דכיון דס' אי יש ברירה וע"כ מהני ג"כ באומר כל הנלקט ול"ח אינו ברשותו אך הגמ' מקשה על ר"י לשיטתו דסובר דודאי אין ברירה ואי אמר כל המתלקט אפי' ספק לא הוי וע"כ מקשה דא"כ כל הנלקט לא מהני משום דאינו ברשותו משא"כ לדידן ויש לעי' דא"כ לפי מה דמשני לא תימא כל הנלקט רק כל המתלקט וקשה א"כ גם כל הנלקט מהני ועי' במ"א דבידו לומר כל המתלקט:
ועי' בתוס' יו"ט בפסחים דרצה לומר דמדאורייתא לעולם אמרינן ברירה רק הא דאין ברירה בדאורייתא הוא מדרבנן ולפי זה יש לומר דמש"ה בדרבנן יש ברירה משום דבדרבנן לא החמירו לומר דאין ברירה ולא אמרינן דס' אי יש ברירה ובדרבנן אזלינן לקולא ועי' בב"ש באה"ע ולפ"ז לפי מה דאיתא בתוס' ב"ק (ד' ס"ט) דהקשו כי אמרו כל המתלקט לא היה מועיל למאי שגדל אח"כ ותירצו דבטל ברוב ואע"ג דדשיל"מ לא בטל מ"מ מדאורייתא בטל ומהני עכ"פ מדאורייתא לפ"ז ניחא דברי הרמב"ם דאומרים כל המתלקט ואע"ג דאין ברירה עכ"פ מדאורייתא מהני חילול ומה שאפשר לתקן עושין והסוגיא דקאי לר"י דסובר דאפי' בדרבנן אין ברירה פריך שפיר משא"כ לדידן
והנה לפי מה דסוברים דמה"ת אדם מקנה דשלב"ל דהא גם אסמכתא סובר המרדכי דמדאורייתא קני ולכאורה יש ראיה לזה דהא קשה קושי' התוס' ב"ק דלמאי צריכין למעט מכפל בהקדש וקרקעות ת"ל דליכא שבועה אך לפי מה דאיתא בתומים סי' ס"ו לתרץ הא דלא משני הגמ' על קושית הגמ' ב"מ ש"ח אינו נשבע ומקשה משקלים דאמאי לא משני בקנו מידו ותירץ דלפי מה דאיתא בריטב"א דבהקדש ל"ש בההיא הנאה דמהימן וא"כ י"ל דקנין הו"ל אסמכתא ובאסמכתא לא מהני קנין גרידא רק הא דמהני קנין משום דאיכא בהאי הנאה דמהימן ליה משא"כ בקדשים דל"ש הנאה דמהימן א"כ הוי אסמכתא יע"ש ולפ"ז בקרקעות בודאי ניחא דצריכין קרא למעט מכפל ואע"ג דליכא שבועה נפ"מ בקנו מידו וגם בהקדש ניחא דמדאורייתא אסמכתא קני וא"כ נפק"מ בקנו מידו דאז איכא חיוב שבועה:
ובזה דדשלב"ל מדאורייתא מהני ניחא הא דסוברים דלבנו יכול להקנות אפי' דשלב"ל ועי' בתשובות מבי"ט כמו דמהני בבנו מזכה לעובר והקשו מהא דמשני בב"ב בסוגיא דיכיר דאיירי בנכסים שנפלו לאחר מכאן והקשו הא דלבנו יכול להקנות אפי' דשלב"ל ועי' בשעה"מ. אך יש לומר דזה דלבנו יכול להקנות דשלב"ל זה אי הא דאין אדם מקנה דשלב"ל הוא רק מדרבנן וע"כ בבנו אמרינן דיכול להקנות משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו משא"כ אי אין אדם מקנה דשלב"ל הוא מה"ת אז אפי' לבנו לא יכול להקנות וא"כ כיון דהסוגיא קאי ע"כ דמה"ת לא יכול להקנות דשלב"ל והיינו למ"ד דאסמכתא מה"ת לא קני דבזה פליגי רב"ח ור"ש וא"כ גם לבנו לא יכול להקנות דשלב"ל ואפשר משום זה אמרינן דמה"ת יש ברירה והיינו לפי מה דאיתא בס' קצה"ח דהא אי יש ברירה או אין ברירה תליא אי אדם מקני דשלב"ל ומה"ט סובר ר"מ יש ברירה משום דסובר דאדם מקני דשלב"ל וע"כ ה"ה דאמרינן דיש ברירה ועיין שם ולפ"ז כיון דמה"ת אדם מקנה דשלב"ל ה"ה דמה"ת אמרינן דיש ברירה:
ובזה ניחא דברי הרמב"ם נהי דפסק כר"י דאינו יכול להקדיש ד"ש ברשותו מ"מ הצנועין אומרים כל הנלקט ואע"ג דלא מהני החילול מדרבנן משום דאינו ברשותו אבל מה"ת מהני כמו דשלב"ל ולא יהיו אוכלין בלא חילול עכ"פ מדאורייתא:
והנה אי מדאורייתא יש ברירה היה ניחא מה שהקשו על מתני' דסוכה דכל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא שלו במתנה דבמאי יהיה הקנין אם ע"י חצר חשוב חצר השותפין ומשיכה הוא רק קנין דרבנן ולא מהני לדאורייתא אך לפי מה דאיתא באחרונים דהא דחצר השותפין אין קונה זה מזה משום דאין ברירה וא"כ הא מדאורייתא קני ע"י החצר אע"ג דחשוב חצר השותפין דהא מדאורייתא יש ברירה ומדרבנן דאין ברירה קני ע"י משיכה:
ובזה ניחא הרמב"ם דפסק דמוכר עצמו דאין מעניקין לו ופסק כר"נ וקשה דכיון דפסק כר"נ א"כ איצטריך לו ולא לבע"ח ומנ"ל דמוכר עצמו דאין מעניקין לו ועי' בש"ך ס' פ"ו ועיין בקידושין (דף ט"ו) דקאמר טעמא דת"ק דמוכר עצמו דאין מעניקין משום דכתיב לו ואידך לו ולא לבע"ח ואידך בעלמא נמי לא קיי"ל כר"נ וכיון דאנן קיי"ל כר"נ איצטריך לו ולא לבע"ח ועיין בתוס' שם ועיין בתומים דכתב וז"ל דודאי יש לחלק בשאר דברים דנשתעבדו נכסי הלוה האחרון א"כ הואיל והמלוה שלו חייב לראשון נשתעבדו נכסי הלוה אחרון למלוה הראשון ולכך שייך דינא דר"נ אבל בהענקה לא נשתעבדו נכסי האדון לעבד בכך רק מצוה הוא וא"כ ל"ש שיעבודא דר"נ כי מה שיעבוד יש כאן שישתעבד לראשון אך תינח למ"ד דש"ד אבל למ"ד דשל"ד א"כ בכל דוכתא ליכא שיעבוד רק מצוה ומ"מ אמרינן דר"נ ולפ"ז ה"ה גבי הענקה ה"א דאמרינן שיעבודא דר"נ וע"כ צריכין לו ולא לבע"ח ולפ"ז הסוגיא דקאי למ"ד דשל"ד דקאי אליבא דאביי ואביי סובר דשל"ד ואעפ"כ אמרינן דינא דר"נ וע"כ ה"א דה"ה גבי הענקה אמרינן דר"נ וע"כ איצטריך לו ולא לבע"ח משא"כ לדידן דקיי"ל דש"ד א"כ ל"צ מיעוטא דגבי הענקה ל"א דר"נ דיש לחלק דבשלמא בעלמא דאיכא שיעבוד שייך דינא דר"נ משא"כ גבי הענקה דליכא רק מצוה לחוד וע"כ יש לומר דכ"ע סוברים דר"נ ואפ"ה ל"ש למידרש ולא לבע"ח וע"כ דרשינן לו ולא למוכר עצמו דאין מעניקין יע"ש
ולפ"ז ניחא מה שהקשו על הרי"ף דהביא הא דאיתא בכתובות (דף פ"ב) הרי שהיה נושה באחיו ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל שאני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וכו' והקשו עליו הא אביי מסיק דזו אינה משנה משום דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרא בכתובה רק אי כר"מ או כר"נ אך לפי מה דאיתא ברא"ש דמש"ה חשוב תרי חומרא דבדינא דר"נ איכא פלוגתא וכן בדינא דר"מ אי מטלטלין משועבד לכתובה פליגי ר"מ וחכמים ולפ"ז הכל לאביי לשיטתו דסובר דשל"ד ואז ע"כ איכא פלוגתא בדינא דר"נ משא"כ לדידן דש"ד אז ליכא פלוגתא בדר"נ רק גבי הענקה ל"ש דר"נ משום דליכא רק מצוה לחוד וע"כ הביא הרי"ף:
אך נראה לתרץ הרמב"ם הנ"ל דהנה בס' המקנה הקשה דגבי הענקה אין נפקותא בדינא דר"נ דאפוכי מטרתא למה לי דבשלמא בעלמא נפק"מ שיכול לכופו בב"ד ולא מצי אמר ליה לאו בע"ד דידי את אך גבי הענקה בלא"ה ליכא כפייה דמתן שכרה בצדה יע"ש שכתב דנפק"מ לענין יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן דבע"ח חוזר וגובה מהן ומסיק משום דר"נ דכיון דבע"ח מכאן ולהבא גובה ע"כ משום דר"נ חוזר וגובה והנה למ"ד דלמפרע גובה ל"צ לדר"נ יע"ש בפסחים (דף ל"א) והנה למ"ד דמכאן ולהבא גובה הוא משום דאין ברירה דאי' יש ברירה אז למפרע גובה ועיין באחרונים. ולפ"ז כיון דמדאורייתא יש ברירה א"כ מה"ת למפרע גובה ול"צ לדר"נ אפי' לענין יתומים שגבו וכו' אך הסוגיא קאי למ"ד דאפי' בדרבנן אין ברירה וע"כ משום דמדאורייתא אין ברירה א"כ איכא נפקותא לענין יתומים שגבו וכו' וע"כ הוצרך הגמ' לומר דבעלמא נמי לא סובר כר"נ. משא"כ לדידן דקיי"ל מה"ת יש ברירה א"כ ממילא מדאורייתא למפרע גובה ליכא נפקותא גבי הענקה וע"כ דרשינן לו לענין הענקה דמ"ע אין מעניקין לו. ובזה ניחא הרמב"ם דפסק בא"י שהלוה לישראל על חמצו ואמר לו מעכשיו יהא שלך וכו' דשרי לאחר פסח והוא שיגיע זמנו קודם פסח הא לאו הכי אסור אפי' דאמר מעכשיו יע"ש במ"מ הטעם משום הואיל דבידו לפדותו והקשה ברא"ש מהא דקאמר הגמ' דלאביי ניחא דסובר למפרע גובה אלמא דל"א הואיל:
והנה לפי מה דאיתא בס' מג"א ובתשובות הרי"מ דמש"ה אמרינן הואיל משום דאין ברירה בדאורייתא הא לאו הכי הוי אמרינן דהוברר למפרע דלא הי' שלו דכיון דלא איתשל עלה או לא פדה לבסוף נתברר למפרע שלא הי' שלו אך כיון דקיי"ל דאין ברירה וע"כ אמרינן הואיל ובזה ניחא הרמב"ם דפסק דיוצא במצה של מעשר שני והקשו כיון דפסק דמ"ש ממון גבוה איך יצא ובהדיא איתא בגמ' דאליבא דר"מ לא יצא אך הא בתוס' פסחים הקשו דאמאי לא אמרינן הואיל דאי בעי מיתשל יע"ש אך לר"מ לשיטתו דסובר דיש ברירה לא אמרינן הואיל משא"כ לדידן יוצא משום הואיל. וניחא הא שהקשו מה פריך הגמ' בפסחים (דף ל"א) למ"ד התם דעובר משום דלה"ג הכא אינו עובר והקשו דילמא לא איירי בהגיע זמנו קודם פסח ואז איכא הואיל דאי בעי פדה ולפ"ז ניחא דאליבא דר"מ לשיטתו דסובר ברירה ל"א הואיל ושפיר פריך לר"מ דאמר עובר הכא אינו עובר:
והנה לפ"ז לפי מה דסוברים דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול משום הואיל דאי בעי זכה ועי' בס' יש"י ועובר על ב"י גם אי ביטלו ובזה ניחא הא דהקשו הא דפריך הגמ' וכי משכחת לה ליבטלה והקשו הא על חמץ ידוע לא מהני ביטול ולפ"ז ניחא דקושית הגמ' אזלא לרב דסובר הבודק צריך שיבטל ורב סובר דיש ברירה ולדידי' מהני ביטול גם על חמץ ידוע:
וניחא הא דהשמיטו מה דאיתא בריש חולין חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מפני שהן מחליפין וע"כ נראה דהא הקשו נהי דעוברי עבירה אין מבערין החמץ אך עכ"פ מבטלין החמץ אך על חמץ ידוע לא מהני ביטול משום הואיל אך תקשה לאחר פסח דאינו אסור רק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה א"כ ל"צ לטעמא מפני דמחליפין ת"ל דשרי משום דביטלו וע"כ דאתיא כמ"ד דאפי' בדרבנן אין ברירה משא"כ לדידן ל"צ לטעמא דמחליפין:
וניחא בזה קושית המל"מ על התוס' פסחים דהקשו דהכא לא חיישי רבנן לזבל וסוברים דמפרר וזורה לרוח וגבי ע"ז אמרו דאף היא נעשה זבל ותירץ בתוס' שאני חמץ דכתיב לא יאכל ולא אסור שלא כדרך אכילה משא"כ בע"ז דאסור אפי' שלא כד"א והקשו דעכ"פ איסור דרבנן איכא אפי' שלא כד"א וע"כ תירצו דזוז"ג לא אסור רק היכי דגורם איסור הוא אסור מדאורייתא משא"כ היכי דגורם איסור אסור רק מדרבנן אז לכ"ע זוז"ג שרי והקשו מהא דמקשה הגמ' בע"ז בפלוגתא דר"י ור"ל דע"ז שנשתברה מאליה דר"י סובר דאסור ור"ל מתיר ופריך הגמ' מהא דנעשה זבל ואמאי ליהוי כע"ז שנשתברה מאליה ומשני דילמא מגבהה לה והדר מבטל וא"כ ג"כ לא הוי רק איסור דרבנן ושרי זוז"ג יע"ש וע"כ נראה דהא בודאי ביטלו ומה בכך דנעשה זבל ואין לומר דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול הא לאחר פסח דרק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה ול"א הואיל דאי בעי זכה אך לר"י דסובר דאפי' בדרבנן אין ברירה תקשה ולדידי' יש לומר כמו שתירצו בתוס' דהוי שכד"א ואינו אסור רק מדרבנן ובאיסור דרבנן שרי זוז"ג והוא לשיטתו סובר דאסור בנשתברה מאליה ול"צ לגזירה דילמא מגבהה וכו' ואליבא דר"ל דלדידי' ע"כ אפי' באיסור דרבנן אסור זוז"ג לדידי' בלא"ה לא קשה דהכא בחמץ שאני דאפי' איסור דרבנן ליכא משום דביטלו ועכ"פ לא"פ דהוא מדרבנן אמרינן דיש ברירה וא"כ לפ"ז לא צריכין לומר דאיירי בהגיע זמנו קודם פסח דאין לומר הואיל דאי בעי פדה דבדרבנן יש ברירה אך נראה לחלק דאפי' לאחר פסח אסור ואין לומר ברירה משום דספק נולד בדאורייתא בתוך פסח דאי אין ברירה אמרינן הואיל ועובר על ב"י ואי יש ברירה ליכא משום הואיל ולא עבר ואז אזלינן לחומרא דס"ד הוא וע"כ אפי' לאחר פסח דרק מדרבנן אסור אמרינן הואיל ואין ברירה וכמו כן לענין ביטול בחמץ ידוע דעובר בתוך פסח ולא מהני הביטול ה"ה דאסור לאחר פסח
ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם דבס"ד דלא איירי בהרהינו אצלו ואז הי' עובר על ב"י משום אחריות ולא צריכין לדון אז משום הואיל דאי בעי פדה וא"כ אפי' אי יש ברירה עובר משום אחריות והה' אי יש ברירה ול"א הואיל דאי בעי פדה אי אין ברירה ואיכא משום הואיל הוצרכנו רק לאחר פסח ואז הוי מדרבנן ואמרינן דיש ברירה וליכא משום הואיל ע"כ לאביי ניחא משא"כ אליבא דאמת דאיירי בהרהינו אצלו וא"כ ליכא משום אחריות והיינו צריכין לדון גם תוך הפסח רק משום הואיל וא"כ כיון דס' אי יש ברירה או אין ברירה ואיכא משום הואיל ואזלינן אז להחמיר דעובר על ב"י ממילא גם השתא לאחר פסח דהוא מדרבנן מ"מ כיון דס' נולד בדאורייתא וע"כ גם השתא אזלינן להחמיר ואמרינן דאין ברירה ואיכא משום הואיל וע"כ סובר הרמב"ם דבעינן שיגיע זמנו קודם פסח:
וניחא בזה קושי' התוס' דאביי איך יתרץ הך ברייתא נהי דא"י מישראל לא קני משכון מ"מ הא למפרע גובה אך כיון דאיירי בהרהינו וא"כ יש לומר דעובר משום הואיל דאי בעי פדה ואע"ג דמדרבנן ל"א ברירה כיון דס' נולד בדאורייתא אזלינן להחמיר אפי' בדרבנן וניחא ג"כ מה שהקשו מ"ט דמ"ד דאינו עובר אך בדרבנן אי יהיה לקולא אי אמרינן אין ברירה אז אמרינן דאין ברירה וע"כ נהי דלמפרע גובה אמרינן דאין ברירה ואיכא הואיל דבידו לפדותו ולא היה נחשב של ישראל אע"ג דלמפרע גובה. דכיון דהואיל דבידו לפדותו נחשב של א"י והכא אין לומר דהס' נולד בדאורייתא דליתא דהא בתוך פסח עובר בלא"ה הישראל משום אחריות דהי' מונח ביד ישראל. ויותר נראה דאליבא דאביי דסובר דלמפרע גובה וע"כ דסובר דיש ברירה וממילא לא אמרינן הואיל ובידו לפדותו וע"כ קאמר דלאביי ניחא משא"כ לדידן דמכאן ולהבא גובה וע"כ משום דאין ברירה ובעינן שיגיע זמנו קודם פסח:
ועכ"פ ר"י סובר דאפי' בדרבנן אין ברירה וניחא הא דאיתא בע"ז (דף י"ט) דאמר ר"א אר"י דאע"ג דאסור לבנותו דאי בנה שכרו מותר ופריך הגמ' פשיטא משמשי ע"ז הן ואינן אסורין עד שיעבדו וקאמר ר"י ל"צ אלא לע"ז עצמה והטעם ע"ז מאן קא גרם לה גמר מלאכה ואימת הוי גמר מלאכה מכוש אחרון מכוש אחרון לית בה שוה פרוטה יע"ש הנה הרמב"ם השמיט דין זה דשרי שכרו אפי' של ע"ז עצמה ועיין בש"ך ביו"ד מה שכתב לתרץ וע"כ נראה דהא בתוס' הקשה דמה בכך דלית בה שוה פרוטה הא ח"ש ג"כ אסור דאסור ליהנות מע"ז אפי' פחות מפרוטה אך נראה דלפי מה שהקשו בתוס' מעילה אמאי באומר פרוטה בכיס זה יהי' הקדש כיון שהוציא הראשונה מעל הא הפרוטה נתבטלה בתוך מעות של חולין ותירצו דמטבע חשוב ולא בטל:
ועיין במל"מ הלכות מעילה מה שהקשה מהא דאיתא ביומא דלא היה שופרות לקיני חובה וא"כ ניחא קושיתו נהי דאיכא חצי פרוטה שכר של ע"ז מ"מ כיון דח"פ אינו דבר חשוב ובטל אך תקשה דהא בתוס' תמורה הקשה אי אמרינן ברירה א"כ איסור שנתערב לישקולי שיעור האיסור דנפלה ואמרינן הוברר דזהו האיסור ותירצו דכל דבר שהוברר האיסור מתחלה ואח"כ נתערבה לא סמכינן על ברירה לומר דזהו האיסור שנפלה משא"כ היכא דאיסור נולד בתערובות אז סמכינן על ברירה וא"כ תקשה הא קיי"ל דכל היכי שאפשר להוציא האיסור לא מהני ביטול וא"כ הכא בשעה שהי' המעות אצל הא"י הי' הכל היתר רק אח"כ ששילם לו בעד שכרו יש בתערובות איסור ח"פ וא"כ נולד האיסור בתערובות ואמרינן ברירה וכיון דאפשר להוציא האיסור אין לו ביטול וא"כ אכתי תקשה הא איכא איסור ח"פ וביטול לא מהני דאפשר להוציא מאיסור ע"י ברירה כיון דנולד האיסור בתערובות אך באמת קיי"ל דאין ברירה וא"כ אי אפשר להוציא האיסור אך תקשה הא שכר ע"ז אינו אסור רק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה ואכתי יכול להוציא האיסור ולא בטל אך הגמ' קאי לר"י ולר"י לשיטתו הוא סובר דאפי' בדרבנן אין ברירה משא"כ לדידן דיש ברירה בדרבנן ואפשר להוציא האיסור ולא נתבטל וע"כ השמיטו דינא דר"י:
אך תקשה מהא דמקשה הגמ' ביומא על הא דלא היה שופרות לקיני חובה מפני התערובות ומסיק הגמרא משום חטאת שמתו בעליה ופריך ולישקול ארבעה זוזי ולישדי בנהר ומשני ר"י לטעמי' דאין ברירה וקשה הא מדאורייתא טל רק משום דמטבע ד"ח ולא בטל ועיין במל"מ הנ"ל וזה רק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה ובאמת לפי הסוברים דאפי' יבש ביבש סובר ר"י דלא בטל מב"מ ניחא דלא נתבטל מדאורייתא וגם לפי המרדכי שכתב ביבמה שרקקה דם דמש"ה ל"ש ביטול דכיון דלא הוכר האיסור מעולם ל"ש ביטול וא"כ ה"ה הכא ועי' בפלתי סי' י"ד ובס' נב"י:
והנה באחרונים איתא ועי' בס' יש"י דאי אפשר לומר דמה שאמר הרי את מקודשת כדת משה וישראל חשוב תנאי דא"כ דמי לאומר בשעת קידושין ע"מ שירצה אבא דאי אין ברירה לא מהני הקידושין אפי' ברצה האב וכן בגט אי אפשר לומר דכיון דכתוב כדת משה וכו' וע"כ אפי' בנמצא פסול דרבנן הגט פסול מדאורייתא דתלה בדעת חכמים דהא תנאי שנכתב בתוך הגט פסול משום דאין ברירה יע"ש אך לר"מ יש לומר דמש"ה סובר דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין דהולד ממזר משום דהא ר"מ סובר דיש ברירה ויש לומר דהוא תנאי מה שנכתב בגט כדת משה וכן בקידושין מה שאומר כדת משה וכו':
וניחא בזה הא דפסק הרמב"ם דאע"ג דמקדש במלוה אינה מקודשת מ"מ אי המלוה בעין מקודשת והקשו הא בסוגיא איתא דמש"ה סובר ר"מ דמקודשת משום דברשות מלוה לחזרה וקיי"ל דלאו ברשות מלוה לחזרה ועי' בב"ש ס' כ"ח:
אך נראה דסברת הרמב"ם דכיון דמדאורייתא הוא ברשות מלוה וחלין הקידושין מדאורייתא נהי דמדרבנן הוי מלוה מ"מ לא יוכלו להפקיע הקידושין דכיון דאי אפשר לומר דזה שאמר כדת שה חשוב תנאי דאם כן לא היה שום קידושין חלין מטעם דאין ברירה משא"כ ר"מ לשיטתו הוצרך לומר דברשות מלוה קיימי ומש"ה מקודשת דאי לאו הכי הוי אזלינן בתר דרבנן דחשוב תנאי מה שאמר כדת משה וכו' דהא הוא סובר דיש ברירה:
והנה בדרבנן דאמרינן ברירה ואפשר לתקן בלא ברירה אי אמרינן ברירה והנה בנדרים (ד' מ"ו) סובר רבה דמחלוקת ביש בה דין חלוקה ומש"ה אמרינן דאסורין ליכנוס לחצר ועי' ברא"ש הטעם דכיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה ולפ"ז כיון דעיקר הטעם דבדרבנן יש ברירה דכיון דס' אי אמרינן כמ"ד יש ברירה וא"כ לרבה דפליגי ביש בה דין חלוקה ואליבא דר"א ב"י מותרין ליכנס לחצר אע"ג דאפשר בלא ברירה וע"כ במידי דרבנן דאמרינן כמ"ד ברירה שרי אפי' היכי דאפשר בלא ברירה משא"כ לר"י דפליג דמחלוקת באין בה דין חלוקה אבל ביש בה ד"ח לכ"ע אסור משום דאפשר בלא ברירה וא"כ לפ"ז אפי' בדרבנן ואפשר בלא ברירה ל"א ברירה דל"ש דאזלינן לקולא כמ"ד דיש ברירה דהא באפשר ליכא פלוגתא כלל ולכ"ע אין ברירה ולפ"ז צריך לומר מערב יו"ט זה וזה אני נוטל משום דאין ברירה ואע"ג דמוקצה דרבנן ויש ברירה ועי' בשעה"מ אך כיון דאפשר לתקן בלא ברירה שיאמר זו"ז אני נוטל ל"ס על ברירה אך לרבה דסובר דפליגי ביש דין חלוקה וא"כ לר"א ב"י שרי אע"ג דאפשר בלא ברירה וא"כ נהי דקיי"ל דאין ברירה מ"מ בדרבנן דסמכינן כמ"ד דיש ברירה ומ"ד דיש ברירה הוא אפי' באפשר בלא ברירה א"כ ה"ה בדרבנן וא"כ ע"כ הא דצריך שיאמר זו"ז אני נוטל ול"א דיש ברירה בדרבנן וע"כ משום טעמא דרבא בביצה (דף י') משום דדילמא מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה. ולפי זה לפי מה דאיתא בס' ל"ת דאפי' לפי מה דקיי"ל דשל עובד כוכבים אין צריך הכנה מ"מ לטעמא דרבא לגבי גוזלות אפי' בשל עובדי כוכבים כשלא הזמין מערב יו"ט ואמר זו"ז אני נוטל אסורים ליטול וא"כ אי ביש דין חלוקה לכ"ע ל"א ברירה וה"ה בדרבנן וא"כ יש לומר דלעולם דל"א טעמא דרבא והא דל"ס על ברירה במוקצה דרבנן דכיון דאפשר לא אמרינן ברירה וא"כ של א"י ל"צ הכנה משא"כ לרבה ע"כ הטעם משום דרבא דילמא שביק וכו' וא"כ אפי' של א"י צריך הכנה ועיין בשעה"מ:
ובזה ניחא הסוגיא דביצה (דף י' ע"ב) דאיתא במתני' זימן שחורים ומצא לבנים וכו' אסורים ופריך הגמ' פשיטא אמר רבה כגון שזימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים וכו' קמ"ל הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו לימא מסייע לר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ומשני כדאמר אביי בדף הכא נמי בדף והנה הרמב"ם פסק דאסור משום ס' מוכן והקשו דכיון דקיי"ל כר"ח דאזלינן בתר הרוב ליכא ס' מוכן רק ודאי אינו מוכן ועי' בפלתי דכתב דהרמב"ם סובר דלנגד קרוב דמוכח לא הוי רק ספק השקול וע"כ אינו רק ס' מוכן ואסור מספק אך הקשה דלפ"ז היכי הוכיח הגמ' דמסייע לר"ח דילמא לעולם דרוב וקרוב שקולין ואסור מס' מוכן ועיין בס' פ"י דמתרץ דהגמ' הוכיח דע"כ כר"ח דרוב עדיף ואסור מתורת ודאי דאי ספק א"כ הוי ס"ס שמא מן הקרוב ואם ת"ל מעלמא אתיא שמא מנכרי דקיי"ל דא"צ הכנה ומותרים יע"ש אך לפ"ז תקשה גם על הרמב"ם דאוסר משום ס' מוכן והא איכא ס"ס. ולכאורה נראה דהנה אמרנו דלטעמא דרבא דילמא שביק להו וכו' אז אין חילוק ואפי' של א"י צריך הכנה והנה למ"ד דמוקצה דאורייתא ובדאורייתא קיי"ל דאין ברירה ואז יש לומר דמשו"ה צריך לומר זו"ז אני נוטל משום דאין ברירה ול"א טעמו של רבא כלל וא"כ של א"י ל"צ הכנה ולפ"ז דהסוגי' דקאי לרבה ורבה סובר דמוקצה דאורייתא וא"כ טעמא משום דאין ברירה ולא מטעמא דרבא ושל א"י ל"צ הכנה וע"כ קאמר מסייע לר"ח דאי ס' ואסור משום ספק מוכן איכא ס"ס שמא משל א"י ושמא מקרוב וע"כ כר"ח דרוב עדיף משא"כ לדידן דמוקצה דרבנן וא"כ יש ברירה וע"כ דאמרינן טעמא דרבא וא"כ אפי' של א"י צריך הכנה וליכא ס"ס וע"כ סובר הרמב"ם דאסור משום ספק מוכן:
וניחא בזה קושית התוס' דאמאי לא אמר אביי על הרישא דאיירי בדף וע"כ נראה דמאי מקשה הגמ' פשיטא דהא איצטריך לאשמעינן דה"א דשרי משום שמא משובך של א"י דא"צ הכנה אעפ"כ אסור מספק משום דס"מ אסור ותירצו לפי הך גירסא דרבה מתרץ הך קושי' פשיטא ורבה סובר דמוקצה דאורייתא ופשיטא דס"ד לחומרא ובאמת לפי מה דסוברים דלמ"ד דמוקצה דאורייתא גם של א"י צריך הכנה בפשיטות ניחא דלרבה ליכא שום ספק כלל ולפ"ז לדידן ל"צ לתרץ דזימן שחורים ולבנים דהא לא קשה פשיטא וא"כ דלא איירי בזימן שחורים ולבנים ליכא ראי' כר"ח וע"כ לא קאמר אביי על הרישא בדף אך לפי מה שתירצו דרבה לשיטתו דסובר דמוקצה דאורייתא אכתי לא ניחא לגירסא דגריס רבא ואפי' לגירסא דגריס רבה תקשה דה"א דשרי דהא רובא דעלמא הן א"י ובודאי משובך של א"י הן דאזלינן בתר הרוב ואשמעינן דאפ"ה אסור ומאי מקשה פשיטא וע"כ נראה דהנה אביי סובר בגיטין דאפי' מ"ד דיש ברירה זה דווקא בתולה בדעת אחרים. אבל תולה בדעת עצמו לכ"ע אין ברירה ולפ"ז אפי' בדרבנן דקיי"ל דיש ברירה מ"מ היכי דתולה בד"ע כמו הכא בלא אמר זו"ז אני נוטל רק תולה מה שירצה ליטול למחר אז אין ברירה אפי' בדרבנן דל"ש לומר בדרבנן סמכינן כמ"ד דיש ברירה דכיון דבתולה בד"ע לכ"ע אין ברירה וא"כ ל"א טעמא דרבא כלל וא"כ של א"י ל"צ הכנה וא"כ איכא רוב להתיר דרובא דעלמא הם א"י וא"כ לא קשה פשיטא וא"צ לתירוצא דרבה שזימן שחורים ולבנים וא"כ ליכא קרוב כלל וע"כ לא אמר על הרישא בדף רק על הסיפא משא"כ רבה או לגירסא רבא דהם סוברים בגיטין דמ"ד ברירה אפי' בתולה בד"ע אמרינן ברירה וא"כ ממילא בדרבנן אמרינן ברירה אפי' בתולה בד"ע וא"כ ע"כ הא דצריך לומר זו"ז אני נוטל משום טעמא דשביק להו ואפי' של א"י צריך הכנה וליכא שום ס' וקשה פשיטא וע"כ הוצרך לתרץ דזימן שחורים ולבנים משא"כ לאביי לא קשה פשיטא ול"צ לתירוצו דרבה וע"כ לא קאמר על הרישא בדף:
אך לפי מה שאמרנו לעיל ניחא בפשיטות הא דלא קאמר על אביי על הרישא דרבה לשיטתו דלדידי' פליגי אפי' ביש דין חלוקה ולחד מ"ד אפי' באפשר בלא ברירה אמרינן ברירה וא"כ ה"ה בדרבנן אמרינן ברירה אפי' היכי דאפשר בלא ברירה וא"כ ע"כ הא דצריך לומר זו"ז אני נוטל הא בדרבנן יש ברירה ואפי' באפשר וע"כ משום טעמא דרבא וא"כ אפי' של א"י צריך הכנה וא"כ קשה פשיטא דאין לומר שמא מא"י וע"כ הוצרך לתרץ דזימן שחורים ולבנים וע"ז איכא ראי' לר"ח וע"כ דאיירי בדף משא"כ אביי סובר כר"י דבאפשר בלא ברירה לכ"ע אין ברירה וא"כ ה"ה בדרבנן לכ"ע אין ברירה ול"צ לטעמא דרבא וא"כ של א"י ל"צ הכנה ולא קשה פשיטא דה"א דאזלינן בתר הרוב ול"צ לומר דאיירי שזימן שחורים ולבנים וליכא ראי' לר"ח דהא ליכא קרוב וע"כ לא הוצרך לומר דאיירי בדף ברישא ודו"ק:
והנה היכי דהתנה בשעת קדושין ע"מ שאין בה מומין אי מהני מחילת התנאי שיהיה הקדושין חלין אפי' יש לה מומין ועיין בר"ן כתובות פ' המדיר על הא דקאמר אביי לא תימא טעמא דרב דכיון דכנסה סתם אחיל לתנאי וכו' והקשה בר"ן דאיך מצי מחיל דהא מיד נתבטל הקדושין ותירץ דכיון דלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקדושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע וכל שלא הקפיד בהם מקודשת ועיין בס' הפלאי דתמה הא אין ברירה וא"כ איך נימא דמקודשת ודאי משום דתלה בדעתו וכתב לתרץ דלפי מה דאיתא באה"ע סי' ל"ז דעת הרמ"ה דאם נתרצה האב כששמע הוי קדושין משעת שמיעה אפי' נתאכלו המעות קודם שמיעה וא"כ יש לומר דאע"ג דאין ברירה להיות חלין הקדושין למפרע משעה שקידשה כשמוחל התנאי מ"מ מקודשת בשעה שמחל התנאי ובזה ל"צ לברירה דכיון דחלין רק משעה שיתברר יע"ש:
ולפ"ז נראה בהא דאיתא בסוגיא באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר וכו' ומקשה ר"פ אילימא ארישא כיון דקפיד אפי' כל מילי נמי אלא אסיפא דלא איירי בהתנה בפירוש והקשה בתוס' דאכתי תקשה לרב דגם בסיפא איירי בתנאי:
ולכאורה נראה בפשיטות דהא הב"ש הקשה דכיון דמהני מחילה אמאי אינה צריכה גט דשמא ימחול התנאי ותירץ דלזה לא חיישינן דכיון שדרך בני אדם שמקפידין על מומין בודאי לא ימחול. ולפ"ז הקשה מאי פריך כיון דקפיד אפי' כל מילי נמי דליתא דבנדרים אחרים שאין דרך להקפיד חיישינן שמא ימחול משא"כ שלא תאכל בשר בודאי לא ימחול שדרך להקפיד עליהן. ולכאורה נראה דהא ע"כ איירי דכבר נודע לבעל דאל"כ אפילו באלו נדרים חיישינן שמא תלך לחכם להתיר ועיין בירושלמי דחייש להכי לחד מ"ד וע"כ דאיירי דכבר נודע לבעל דאז לא מהני הלכה לחכם להתיר וא"כ ל"ח לשמא ימחול כיון דכבר נודע ולא מחל וניחא מה שהקשו דאמאי לא מקשה על מתני' דקתני דכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים ותקשה דכיון דקפיד אפי' כל מילי נמי אך במומין קיי"ל דלא מהני הלכה אצל רופא וריפא וא"כ יש לומר דאיירי בלא נודע לבעל וא"כ לא קשה אפי' כל מילי נמי דליתא דמומין אחרים חיישינן דשמא ימחול משא"כ מומין הפוסלין בכהנים דדרך להקפיד וא"כ לא קשה על רב דהוא סובר כמ"ד בירושלמי דל"ח דתלך לחכם להתיר את הנדר דלא תקלקל א"ע וא"כ יש לומר דאיירי בלא נודע לבעל וע"כ בנדרים אחרים חיישינן שמא ימחול משא"כ באלו נדרים דדרך להקפיד עליהן:
גם נראה דהנה לקמן (דף ע"ה) בתוס' ד"ה מי וכו' הקשה דא"כ למה קתני ברישא עודה ברשות אביה וסיפא נכנסה לרשות הבעל איפכא הוה ליה למיתני דהוי רישא חידוש טפי וסיפא חידוש טפי. וע"כ נראה דהנה הרבה פוסקים סוברים דבס"ס אין מוציאין ממון דס"ס מטעם רוב ולא אזלינן בתר הרוב בממון ודלא כשיטת התוס' בסוגי' דפ"פ ועי' בפ"י ובתומים. אך זה יש לומר היכי דהרוב או ס"ס צריכין לאיסור והתם אזלינן בתר ס"ס מהני ס"ס גם לממון ועיין בס' הפלאי דכתב כן לענין רוב דהיכי דנתחזק הרוב לענין איסור אז אזלינן בתר הרוב גם מה שנוגע לממון וכמו כן יש לומר לענין ס"ס בממון דהיכי דהרוב או ס"ס צריכין לאיסור אז אזלינן גם בממון אחר ס"ס ולפ"ז יש לומר דה"א בעודה ברשות האב דצריכה גט משום דאיכא ס"ס שמא לא קפיד ושמא נולדו המומין משנתארסה ואי לאו הס"ס לא היה צריכה גט רק מספק. אך ע"י ס"ס צריכה גט בודאי א"כ יש לומר דה"ה דצריך ליתן לה כתובה ע"י ס"ס זו דהא מתני' איירי בקדשה סתם ואיכא ס' שמא לא קפיד ושמא משנתארסה נולדו המומין ואשמעינן דאפי' הכי על האב להביא ראיה משא"כ בנכנסה לרשות הבעל אין חידוש דהתם הא דצריכה גט לאו משום ס"ס רק אפי' ידעינן דקפיד והיו המומין קודם שנתארסה מ"מ צריכה גט משום דאין אדם בועל ב"ז:
וא"כ ס"ס נוגע רק לממון דלענין גט ל"צ לס"ס כלל ואז פשיטא דעל האב להביא ראיה דע"י ס"ס אי אפשר להוציא ממון משא"כ ברישא בעודה ברשות האב דאז אי ידעינן דהוא מקפיד והמומין היו קודם שנתארסה ל"צ גט רק ע"י ס"ס צריכה גט בודאי וה"א דגם לענין הכתובה אזלינן בתר הך ס"ס דצריך ליתן לה כתובה וע"כ אשמעינן דאפ"ה צריך האב להביא ראיה ולתנא דסיפא דסובר דעל הבעל להביא ראיה הוי חידוש יותר היכי דהיא ברשות הבעל דאע"ג דאז ל"צ לדון ס"ס זו לענין גט דבלא"ה צריכה גט משום דאין אדם בועל ב"ז וס"ס הנוגע לממון לא מהני ס"ס ואשמעינן דאפ"ה צריך הבעל להביא ראיה משום דאיכא חזה"ג דסיפא אתיא כר"ג דאזלינן בתר חזה"ג משא"כ ברישא ל"ש דאזלינן בתר חזה"ג רק משום דאיכא ס"ס ואע"ג דלא מהני ס"ס בממון אך כיון דמהני ס"ס לענין איסור דצריכה גט ה"ה לממון וע"כ תני נכנסה לרשות הבעל דאפי' הכי צריך להביא ראיה משום דאזלינן בתר חזה"ג כר"ג:
ולפ"ז ניחא קושיא הנ"ל דהנה בס' יש"י איתא דמש"ה פריך הגמרא דכיון דקפיד אפי' כל מילי נמי דלכאורה יש לומר שלא היה בדעתו רק על נדרים אלו שדרך בני אדם להקפיד עליהן דאפי' בתנאי אומדין דעת המתנה ומה היה דעת המקשה וע"כ משום דהתנאי שהתנה אינו מועיל רק לעקור הקידושין דהא לענין הכתובה אפי' בקדשה סתם אין לה כתובה והנה לעקור הקידושין אין הכרח להתנות דמאי איכפת ליה אי יתן לה גט הרי בידו לגרשה בע"כ וא"כ למאי היה לו להתנות והיה לנו לומר שהתנאי היה בשביל הכתובה ואי דאפי' בסתם אין לה כתובה יש לומר דנ"מ לענין נדרים שאין בהן עינוי נפש דאז בלא התנאי יש לה כתובה ובתנאי אמרינן דקפיד אפי' בשאר דברים ויש נ"מ גם לענין כתובה ומעתה יותר יש לנו לומר דקפיד על כל מילי ויהיה נ"מ גם לענין כתובה מלומר שלא היה דעתו רק על אלו נדרים ואין נ"מ רק אי צריכה גט דזה אין נ"מ כל כך דכיון דאין לה כתובה בלא"ה בידו לגרשה וזהו קושית הגמרא אפי' כל מילי נמי משום דע"כ כוונתו על כל מילי ויהיה נפקותא לענין כתובה:
אך אכתי יש לומר לעולם דלא היה התנאי על כל מילי רק על אלו ג' נדרים ואין לומר דאפי' בלא התנה אין לה כתובה דנפ"מ אם יהי' עוד ס' אי היו קודם או משנתארסה דבלא התנאי איכא ס"ס שמא לא קפיד ושמא משנתארסה אך זה אינו דעל נדרים ל"ש אפי' נדרים שנדרה משנתארסה נסתחפה שדהו וליכא ס"ס וא"כ לא היה צריך לתנאי וע"כ דתנאי היה על כל נדרים וניחא דאמאי לא הקשה על מתני' דכל המומין הפוסלים בכהנים דעל זה יש לומר לעולם דלא קפיד על כל מילי והתנאי היה באם ס' אימת נולדו המומין דאי לאו התנאי איכא ס"ס שמא לא קפיד ושמא משנתארסה ומש"ה לא מקשה רק על נדרים דאפי' באם לא היה תנאי ליכא ס"ס דע"ז ל"ש דבנתארסה נסתחפה שדהו:
אך באמת על נדרים ג"כ איכא ס"ס דהא קיי"ל דהלכה אצל חכם והתירה דמקודשת ועיין בתוס' דווקא קודם שנודע לבעל דהיה לה נדרים אבל לאחר שנודע לא מהני וא"כ אי איכא ס' בשעה שהלכה לחכם אי כבר נודע לבעל אי לאו וא"כ אי לאו התנאי איכא ס"ס שמא לא קפיד ושמא לא נודע קודם ומהני הא דהלכה לחכם להתירה ולעולם דהתנאי לא היה על כל נדרים ומזה ראיה דס"ס לא מהני להוציא ממון אפי' היכי שנוגע לענין גט כמו הכא וע"כ פריך הגמרא שפיר ומשני אלא אסיפא וא"כ לא קשה קושית התוספות הנ"ל דתקשה לרב דרב לשיטתו דסובר דאזלינן בתר הרוב בממון וא"כ ה"ה ס"ס מהני להוציא א"כ לדידיה בלא"ה לא קשה קושית הגמ' דנ"מ דבלא התנאי איכא ס"ס ולעולם דתנאי לא היה על כל מילי:
וגם יש לומר על הקושיא דאמאי לא מקשה על מתניתין דכל המומין וכו' דהא הקשו דמאי פריך הגמ' דעל כל מילי שאין דרך להקפיד חיישינן שמא ימחול משא"כ בשלשה נדרים שיש בהן עינוי נפש אך נראה לפי מה דאיתא במחברים ועי' בח"ש בהתנה ע"מ שאין עליה נדרים ואח"כ הבעל רוצה לבטל התנאי שהקידושין חלין אפי' אם יש עליה נדרים וכתבו שהיא יכולה לעכב ואע"ג דכיון שיודעת שיש עליה נדרים ואפ"ה קיבלה הקידושין וא"כ מוכח דמצדה אין קפידא אם יתרצה הוא אך יש לומר שהי' דעתה שתלך לחכם ויתיר לה אבל אם לא תמצא לה היתר הואיל והוא גברא דקפיד אפי' אי ימחול אח"כ מ"מ שמא אח"כ יהא חוזר וניער קפידתו ולא תהיה מקובלת בעיניו ולפ"ז לא קשה דבשאר נדרים חיישינן דימחול דליתא דהא הברירה בידה ג"כ ורשאית לינשא לאחר ואי ימחול מה בכך הא גם בידה הברירה לבטל הקידושין הגם שהוא מוחל וזה תינח בנדרים משא"כ במומין דלא מהני הלכה לרופא וע"כ דקיבלה הקידושין על אופן זה שמא יתרצה וימחול גם היא אינה יכולה לעכב וממילא חיישינן בשאר מומין שמא ימחול והיא אינה יכולה לעכב משא"כ מומין הפוסלין בכהנים ל"ח שמא ימחול וא"כ לא קשה כיון דקפיד אפי' כל מילי נמי רק על נדרים:
אך לפי מה דאיתא בהפלאי דאפי' אי ימחול לא חלין הקידושין למפרע משום דאין ברירה לא קשה דבשאר נדרים חיישינן שמא ימחול לא איכפת לן דכיון דאפי' אי ימחול לא חל הקידושין לא משעת המחילה ולא למפרע וא"כ מאי בכך דהיא תנשא קודם ולפ"ז לא קשה קושית התוס' על רב דרב לשיטתו דסובר דיש ברירה וא"כ אי מוחל חל הקידושין למפרע א"כ לדידיה בלא"ה לא קשה קושית הגמ' אפי' כל מילי דיש חילוק דבשאר נדרים ל"ת שמא ימחול ואז חלין הקידושין למפרע דכיון דסובר דיש ברירה משא"כ בנדרים שיש בהן עינוי נפש דדרך להקפיד ל"ח דימחול ובזה ניחא דברי התוס' דהקשו למאי קתני מתני' ע"מ אפי' בסתם נמי ותירצו דלרב דסובר דקידשה על תנאי וכנסה סתם נקט קדשה ע"ת משום סיפא דאפ"ה גיטא בעי והקשו הא אביי מסיק דאליבא דרב הטעם משום דא"א בועל ב"ז ואיתא בתוס' שם דלפ"ז אפי' בקידשה על תנאי וכע"ת צריכה גט וא"כ כיון דנקט לחדוש א"כ הו"ל למיתני יותר חידוש דאפי' קידשה ע"ת וכנסה ע"ת אפ"ה גט בעי רק דתצא שלא בכתובה
וע"כ נראה דלפי מה שהקשו על התוס' דמאי מקשה בתוס' דאפי' בסתם נמי דהא חזינן דארוסה לא תאכל בתרומה משום סמפון דהא יש לומר בקידשה סתם דאינה מקודשת היינו כשימצא מום והבעל מקפיד אבל כשאין הבעל לפנינו חיישינן שמא לא יקפיד ואסורה לינשא לאחר אבל בע"מ אפי' כשאין הבעל לפנינו אינה מקודשת אך באמת למ"ד דסובר דיש ברירה לרב לשיטתו אפי' בע"מ אינה רשאית לינשא כשאין הבעל לפנינו שמא ימחול וחלין הקידושין למפרע וע"ז תירצו בתוס' דנקט ע"מ משום סיפא דאפי' בקידשה ע"ת בעי גט וא"כ אין להקשות לטעמא דאביי אליבא דרב תקשה דאמאי לא תני חידוש יותר אפי' קע"ת וכע"ת צריכה גט דליתא דהא אביי סובר אפי' למ"ד דיש ברירה מ"מ תולה בדעת עצמו לכ"ע אין ברירה וא"כ הכא דתולה בד"ע אי יקפיד אי לאו וא"כ אפי' לרב אי מחיל לא חלין הקידושין רק מכאן ולהבא א"כ לדידי' בלא"ה לא קשה קושית התוס' דנפ"מ בסתם כ"ז שאין הבעל לפנינו ומקפיד ל"ח דיקפיד משא"כ בע"מ אפי' באין הבעל לפנינו מותרת לינשא ואין לומר שמא ימחול דליתא דאפי' אי ימחול לא חל הקידושין רק משעה שמחל וא"כ רשאית לינשא אפי' באין הבעל לפנינו:
ובזה ניחא התוס' שם ד"ה דברי הכל דהקשו איך קאמר דברי הכל והא פליגי תנאי לעיל בבעל אי מקודשת אי לאו בקידשה בפחות משוה פרוטה וא"כ איך קאמר ר"א דברי הכל צריכה גט ועי' במהרש"א דהקשה דבתנאי יש לומר דחיילי קידושי כסף ע"י מחילת התנאי כמו שכתבו התוס' לקמן משא"כ בקידשה בפחות משוה פרוטה דליכא קידושין קמאי ע"י מחילה אך לא קשה דלקמן כתבו אליבא דרב דסובר דיש ברירה וע"כ כתבו לחלק דאפי' למ"ד לא קנה מצי סובר כרב בקידש ע"ת משום דאחולי אחיל לתנאי וחיילי קידושי כסף משא"כ הכא לשמואל דסובר דאין ברירה ל"ש לומר שיחול ק"כ דאפי' אי דעתו היה משעה ראשונה לכך אי לא יקפיד לא מהני דאין ברירה דבשעת קידושין לא הוברר דלא יקפיד: