חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ט · טענו ספק ע"פ עד
עיין ברא"ש בשבועות דנחלקו אי בט"ס ע"פ עד אי צריך לישבע להכחיש העד והקשו על הסוברים דצריך לישבע מהא דקאמר שמואל שם ל"ש אלא בטענת מלוה וכו' ומדקאמר בטענת אלמא דבט"ס ע"פ עד ל"צ לישבע והאחרונים תירצו דמדשמואל אין ראיה דהא קשה דהא בתוס' ב"מ הקשה לרב ולשמואל דלא סוברים מתוך שא"י לישבע משלם מודה במקצת אמאי צריך לישבע הא יש לו מיגו דא"י ותירצו דאין אדם טוען ברצון א"י כי אז נראה שהוא אומר שקר והתובע דאמר ברי אומר אמת וא"כ תקשה אמאי בט"ס ע"פ עד צריך לישבע הא יש לו מיגו דא"י והכא ל"ש דאין אדם טוען ברצון א"י כיון דגם התובע אומר א"י אך לדידן דקיי"ל דאמרינן מתוך שא"י לשבע משלם ליכא מיגו דא"י וע"כ ט"ס ע"פ עד צריך לשבע משא"כ לשמואל לשיטתו דלא סובר מתוך שא"י לשבע משלם וע"כ קאמר בטענת מלוה ולא בטענו ס' ע"פ העד דאז יש לו מיגו דא"י:
והנה בזה ניחא הא דסובר הכ"מ דהא דתנן במתני' ע"א מעיד שהוא פרוע לא תפרע אלא בשבועה דזה דווקא דהלוה או הבעל אומרים ברי שפרעו אבל מ"ס ע"פ עד ליכא שבועה ועיין בח"מ ס' פ"ד בש"ך דתמה דהא קיי"ל דט"ס ע"פ עד דמחויב לישבע וע"כ נראה דאיתא בח"מ ס' נ"ט דמלוה שהוציא שטר והלוה אומר שפרעתי והמלוה השיב דאינו יודע דאינו גובה משום להחזיק כ"ע סוברים דבו"ש ב"ע ועיין ס' פ"ב בח"מ דקיי"ל דהיכי דשניהם אומרים אינו יודע דאז גובה המלוה אע"פ שאומר שמא משום דאוקמא השטר על חזקתו וגם בשבועה דרבנן דלא אמרינן מתוך שא"י לישבע משלם ואפי' מפסיד לא אמרינן בשבועה דרבנן וע"ש ס' הנ"ל חוץ בכתובה היכי דא"י לישבע מפסדת משום דכתובה דרבנן ועיין בש"ך. ולכאורה קשה לפי זה מהא דאיתא בכתובות (דף צ"ח) בתוס' ד"ה מוכרת שלא בב"ד דהקשו דהא מתני' היא דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ואיכא למימר ההיא באלמנה מאירוסין יע"ש וקשה דאיך אפשר לאוקמא באלמנה מאירוסין דא"כ אמאי קתני התם נמנעו מלהשביע וקשה דבאירוסין לית לה כתובה מתנאי ב"ד רק בדכתב לה ואז היא דאורייתא הכתובה שכתב לה וא"כ נהי שנמנעו מלהשביע אמאי מפסדת הכתובה הא אינו רק שבועה דרבנן ואין לומר משום דכתובה דרבנן דבאירוסין ע"כ דכתב לה ואז היא דאורייתא ועכ"פ אמרנו דאפי' מפסיד לא אמרינן בשבועה דרבנן וע"כ בע"א מעיד על השטר שהוא פרוע בעינן שיאמר הלוה ברי פרעתי דהא קשה דאמאי צריך לישבע הא יש לו מיגו דא"י ומתוך וכו' לא אמרינן בשבועה דרבנן אך לא הוי מיגו נהי דלא אמרינן מתוך מ"מ הא קיי"ל דבלוה אומר ברי שפרע והמלוה אינו יודע דאינו גובה ע"י השטר משא"כ היכי דלוה אומר א"י ל"צ המלוה לישבע דיש לו מיגו דא"י והיכי דשניהם אומרים א"י אז אוקמא על חזקתו ומתוך לא אמרינן בשבועה דרבנן וגם ל"ש לומר דאין אדם טוען ברצון א"י כיון שגם הלוה אומר א"י וע"כ בעינן שיאמר הלוה ברי ואז ליכא מיגו למלוה דא"י דחוץ מזה דיש לומר דאין אדם טוען ברצון א"י כיון דהלוה אומר ברי אך גם דאי יאמר א"י אז אינו גובה דלהחזיק בו"ש לכ"ע ברי עדיף וע"כ לא קשה מהא דקיי"ל דט"ס ע"פ עד דצריך לישבע דהתם דתובע ט"ס ע"פ עד אז ליכא מיגו דא"י לדידן דקיי"ל דאמרינן מתוך שא"י לישבע משלם וע"כ אע"ג דל"ש דאינו טוען ברצון א"י דכיון דגם התובע אומר א"י מ"מ צריך לשלם משום מתוך משא"כ היכי דלוה טוען ס' ע"פ עד ליכא שבועה דיש למלוה מיגו דא"י דמתוך ליכא דאינו רק שבועה דרבנן וגם היכי דשניהם אומרי' א"י אז אוקמא השטר על חזקתו ול"ש דאינו אומר ברצון א"י דגם הלוה טעין א"י וניחא בזה דהקשה בתומים מהא דהקשו הראשונים על הא דאיתא בכתובות דשלח המעות ע"י שליח ומלוה אומר סיטראי דאי ליכא עדים שפרע דנאמן במיגו דלהד"מ והקשו הראשונים דהא שליח נעשה ויהיה מתוך שא"י לישבע משלם והקשו הא התם הלוה א"י אי השליח פרע אי לא ואז ליכא שבועה יע"ש ולפ"ז ניחא דהא הכא ליכא מיגו דא"י משום דאינו טוען ברצון א"י והגם כי גם הלוה אומר א"י הא הלוה לא הוי ליה למידע משא"כ המלוה היה לו לידע וליכא מיגו דא"י וע"כ איכא שבועה על המלוה הגם דט"ס ע"פ עד:
וגם נראה על הסוברים דט"ס ע"פ עד דצריך לישבע ושמואל קאמר אלא בטענת מלוה וע"כ נראה דהא הקשו דגמ' דשבועות מקשה א"כ ש"ש דחייב רחמנא היכי משכחת דיש לו מיגו דלהד"מ או החזרתי ומשני באפקיד ליה בשטר והרמב"ם לא הביא זו דש"ש בעינן דווקא באפקיד בשטר והקשו אמאי לא הביאו וע"כ נראה דהא הקשה בר"ן שבועות על הגאוני' דסוברים דטוען על המשכון דצריך לישבע אע"ג דיש לו מיגו דחשוב מיגו לאיפטורי משבועה והקשו הראשונים מהא דאיתא בשבועות הנותן טליתו לאומן אומן אומר שנים קצצת לי וכו' דכל זמן שהטלית בידו על בעה"ב להביא ראיה נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל ומשמע הא בזמן שטלית בידו נאמן בלא שבועה במיגו דלא כהגאונים. וע"כ נראה דאיתא במחברים דלמד"ס דאמרינן מיגו להוציא מכש"כ דאמרינן מיגו לאיפטורי משבועה דהא ע"א גרע ממיגו דע"י ע"א אין מוציאין ממון וע"י מיגו מוציאין ממון וא"כ דכיון דחזינן דע"א מסייע מהני לפוטרו משבועה א"כ מכש"כ מיגו דמהני להוציא כש"כ דמהני ליפטור משבועה. ולפ"ז נהי לדידן דל"א מיגו להוציא מ"מ בברי ושמא לכ"ע אמרינן מיגו להוציא וע"א אפי' היכי דהנתבע אומר שמא והתובע ברי מ"מ לא מהני לממון וא"כ עכ"פ בבו"ש דאמרינן מיגו להוציא וע"א לא מהני להוציא לעולם וא"כ כיון דחזינן דע"א יכול ליפטור משבועה אע"ג דלא מהני לממון לעולם אפי' בבו"ש מכש"כ מיגו דמהני להוציא בבו"ש מכש"כ בבו"ש אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה וא"כ כיון דהך ברייתא כר"י דסובר דקציצה נמי לא דכיר והוי בו"ש וע"כ אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה וע"כ ברישא דהטלית בידו ל"צ לישבע משא"כ לדידן דקיי"ל דבקציצה דכיר ואז לא אמרינן מיגו לאפמ"ש דליכא קו"ח מעד וע"כ קיי"ל דצריך לישבע אף דיש לו מיגו:
אך נראה לדידן דקיי"ל מתוך שא"י לישבע משלם א"כ גם ע"א מחייב ממון בבו"ש משום דא"י לישבע משלם ואע"ג דזה רק במטלטלין משום דמחויב שבועה ואיל"ש משלם מ"מ מצינו דגם ע"י ע"א מוציאין ממון ועיין בתוס' רי"ד דכתב דמש"ה סובר אביי בקדושין באומר עד אשתך זנתה נאמן ואע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן דבר דבר מממון משום דגם בממון נאמן העד בא"י משום שא"י לישבע משלם וה"ה הכא וא"כ ליכא קו"ח מע"א דגם ע"א מהני להוציא ממון בבו"ש משום מתוך וא"כ לדידן אפי' בו"ש לא אמרינן לאיפטורי משבועה אמנם לרו"ש דל"ס מתוך וא"כ לא מהני ע"א להוציא ע"י ממון אפי' בא"י משא"כ מיגו דמהני להוציא בבו"ש מכש"כ דמהני מיגו ליפטור משבועה בבו"ש מקו"ח דע"א וניחא הא דלא הביאו דש"ש הוא דאפקיד בשטר דבאמת הוי מיגו לאיפטורי משבועה אך בש"ש דהוא בו"ש מהני מיגו ליפטור מקו"ח דע"א וזה הכל לרב ושמואל לשיטתו דל"ס מתוך איכא קו"ח מע"א משא"כ לדידן אפי' בבו"ש לא אמרינן ליפטור משבועה וע"כ לא הביאו דש"ש הוא דוקא בשטר ולפ"ז תקשה על הסוברים דט"ס ע"פ עד דצריך לישבע דהא הראשונים הוכיחו דל"א מיגו ליפטור משבועה דאל"כ איך ע"א מחייב שבועה הא יש לו מיגו דפרע וא"כ בט"ס ע"פ עד דבו"ש הוא דאז לכ"ע אמרינן מיגו ליפטור משבועה איך יכול לחייב שבועה אך לדידן דקיי"ל מתוך א"כ ליכא קו"ח מע"א וא"כ אפי' בבו"ש ל"א מיגו ליפטור משבועה וע"כ פסקינן דאפי' ט"ס ע"פ עד צריך לישבע משא"כ לשמואל דל"ס מתוך וכו' וא"כ בו"ש אמרינן מיגו ליפטור משבועה וע"כ קאמר ל"ש אלא בטענת מלוה לא בט"ס ע"פ עד.
ובאמת אמרתי דאין ראיה מע"א דל"א מיגו לאיפטורי משבועה דעיקר הטעם דמהני מיגו דע"י המיגו נעשה טענתו טענת שמא ועיין בכתובות דקאמר כן היכי דאיכא רוב דנעשה בו"ש וא"כ ע"י המיגו נעשה טענת המלוה טענת שמא ועל ט"ש ליכא שבועה משא"כ בע"א נהי דטענתו של המלוה חשוב כשמא מ"מ הא גם ט"ס ע"פ עד צריך לישבע משא"כ בעלמא ל"ש זה דאין משביעין על ט"ש וע"י המיגו חשוב ע"ש והר"ן כתב דאין ראיה מעד אחד משום דעד אחד לשבועה כשנים לממון וכי היכי דל"א מיגו נגד שני עדים דמיגו במקום עדי' לא אמרינן ה"ה דל"א מיגו נגד ע"א שלא ישבע אבל בעלמא יש לומר דאמרינן מיגו לאיפטורי משבועה יע"ש ובזה נראה לתרץ הרמב"ם דהביא דר"ח קמייתא דהעדאת עדים צריך לישבע בשם הגאונים והקשה בלח"מ הא מוכח מגמ' דצריך לישבע דכיון דקיי"ל דע"ח והודה בשעורין דפטור משבועה א"כ צריכין המיעוט על ע"ח וליכא מיעוטא על העדאת עדים דלא ישבע וממילא קיי"ל כר"ח דהא מאן דפליג על ר"ח דסובר דמיעוטא קאי על העדאת עדים ובע"ח סובר כר"ג דחייב וכיון דקיי"ל כרבנן בעינן המיעוט על ט"ח וליכא מיעוט על העדאת עדים וממילא קיי"ל כר"ח קמייתא דישבע ולכאורה נראה דלפי מה שהקשו דלמאי צריכין מיעוט על ט"ח והודה בשעורין ת"ל דהא ליכא הודאה כלל דכיון דפטור מלשלם דמי שעורין שהודה א"כ ליכא הודאה במקצת וא"כ ע"כ מיעוטא קאי על דין דר"ח קמייתא דליכא שבועה אך בתוס' ב"ק איתא על ר"ג דסובר דבט"ח איכא שבועה סובר ג"כ דפטור מדמי שעורין ומ"מ חשוב הודאה ועיין בס' א"מ דכתב הטעם דכיון דתפיסה מהני בט"ח וע"כ חשוב הודאה ומביא השמ"ק דסובר דמש"ה סובר הרמב"ם דבאומר אלמנה היתה דצריך לישבע משום דמב"מ אע"ג דכתובה הוי שעבוד קרקעות אך כיון דתפיסה מהני אפי' מטלטלין וע"כ לא הוי הודאת קרקע אע"ג דאכתי לא תפסה ומביא ראיה מהא דסובר ר"פ בשבועות במשביע עידים שהן משב"ק דחייבין קרבן שבועה משום דמדאורייתא כשרין להעיד ותמה ברשב"א דמ"מ לא הוי כפירת ממון דכיון דרבנן פסלוה ותירץ דבפסולי עדות דרבנן מהני תפיסה וע"כ חשוב כ"מ יע"ש וכיון דבשה"ע בעינן כפירת ממון ואפ"ה סובר ר"פ דכיון דפסולי עדות דרבנן מהני תפיסה וע"כ חשוב כפירת ממון ה"ה דחשוב הודאת מטלטלין כיון דמהני תפיסה וע"כ זה טעמא של ר"ג דמחייב שבועה בט"ח וא"כ שפיר בעינן קרא למעוטי ט"ח וכו' דה"א כיון דמהני תפיסה חשוב הודאה וזה הכל לר"פ משא"כ לדידן דקיי"ל דמשביע עידי משב"ק דפטורין משום דל"ח כ"מ ואע"ג דמהני תפיסה ל"צ קרא על ט"ח דממילא ידעינן דליכא שבועה דל"ח הודאה כיון דפטור מה שהודה אע"ג דמהני תפיסה וה"א דע"כ דמיעוטא קאי על העדאת עדים וע"כ הביא הרמב"ם דין זה בשם הגאונים:
וגם נראה דהא לכאורה יש לומר דהא דבעינן קרא למעוטי ע"ח ביש עדים על השעורין דאז קיי"ל דחייב ליתן שעורין וה"א דחשוב הודאה אך תקשה באיכא עדים הוי מודה במקצת שאינו יכול לכפור אך הטעם באינו יכול לכפור דליכא שבועה משום דחשוב הילך ור"ח סובר דהילך חייב וע"כ בעינן קרא למעוטי ט"ח והיכי דאיכא עדים משא"כ לדידן דקיי"ל דהילך פטור ממ"נ ל"צ קרא למעוטי ט"ח דהיכי דליכא עדים על השעורין ל"ח הודאה דכיון דא"צ לשלם מה שהודה ובאיכא עדים חשוב א"י לכפור והוי הילך וה"א דקא המיעוט על ר"ח קמייתא וע"כ הביא בשם הגאונים:
וגם נראה לפי הר"ן הנ"ל דהנה הרא"ש בפ"ק דב"מ הביא דהקשה על הקו"ח דר"ח מפיו וע"א מה לפיו וע"א שכן אין כיוצא בהן פוטר מהשבועה תאמר בשני עדים שכיוצא בהן פוטר מהשבועה והיינו להסוברים דעד מסייע אינו פוטר מהשבועה ותירצו דאפילו אי אמרינן דעד המסייע אינו פוטר משבועה היינו משבועה שנתחייב ע"י הודאתו אבל כשנתחייב שבועה ע"י ע"א ובא ע"א והכחישו שפיר נפטר משבועה זו ואע"ג דסובר עולא כל מקום שהאמינה תורה לע"א הרי הוא כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים זה דווקא בזה אחר זה ולא בב"א דאז עד בהכחשה לאו כלום. אך קשה לשיטת התוס' כתובות סוגיא דתרי ותרי דזה דווקא היכי שנאמנות ע"א הוא רק בדרבנן אז אמרינן דבב"א ל"ח כשנים משא"כ היכי דנאמנות מהתורה אז חשוב כשנים אפי' בב"א ואם כן הדרי קושיא הנ"ל לדוכתי' דאע"ג דאיירי בב"א מ"מ אין אחר יכול להכחישו אך ר"ח לשיטתו דסובר בסוטה חילוק בין ב"א לבזה אחר זה אע"ג דבסוטה נאמנות ע"א מדאורייתא ואפ"ה סובר דאחר יכול להכחישו וע"כ שפיר יליף קו"ח מפיו וע"א וא"כ יש לומר דר"ח לשיטתו שפיר יליף קו"ח וע"כ איכא שבועה על העדאת עדים מה שא"כ לדידן דקיי"ל דהיכי דהנאמנות מהתורה אפי' בב"א אין אחר יכול להכחישו וליכא קו"ח וע"כ הביא זה בשם הגאונים:
אך העיקר נראה לי דל"ש הכא דינא דעולא לפי מה דסובר הריטב"א והובא בש"ך יו"ד סי' קכ"ז דהא דסובר עולא דנאמן כשנים זה דווקא בדבר שבערוה דבעינן שנים דאין דבר שבערוה פחות משנים וע"כ דהאמינו לע"א כשנים וע"כ סובר דאין אחד יכול להכחישו משא"כ באיסורין דקיי"ל דע"א נאמן באיסורין ואז לא האמינו כשנים וע"כ ל"א דחשוב כשנים ואחד יכול להכחישו וא"כ ה"ה בשבועה דע"א נאמן ולא צריכין לומר דהאמינו כשנים וע"כ יכול אחד להכחישו אך נראה דזה אי לא אמרינן מיגו ליפטור משבועה משא"כ אי אמרינן מיגו ליפטור משבועה והא דצריך לישבע להכחיש ע"א ולא נאמן במיגו ע"כ משום דחשוב כשנים לשבועה וא"כ לא יכול אחד להכחישו משום דעולא וא"כ קו"ח פריכא הוא וע"כ הביא זה בשם הגאונים והיינו דהגאונים סוברים דל"א מיגו ליפטור משבועה ומש"ה סוברים דבטוען על המשכון דצריך לישבע בנק"ח אף דיש לו מיגו משום דחשוב מיגו לאיפטורי משבוע' וא"כ ל"צ לומר דהאמינו כשנים דבלא"ה לא אמרינן מיגו וא"כ יכול אחר להכחישו ואיכא קו"ח דר"ח שאין עליו פירכא ודו"ק:
ויש לעי' קצת אי יש חילוק לפי מה שאמרנו לעיל בין היכי דהנאמנות הוא מדאורייתא אז הוא חשוב כשנים אפי' בב"א משא"כ היכי דנאמנות רק מדרבנן א"כ הא דאמר ר"פ בכתובות אי פיקח מייתי לה לידי ש"ד וחקרו מאי נפ"מ ואמאי לא אמרו דנפקותא לענין אי אחר יכול להכחישו דאי ש"ד לא יכול להכחישו ומה שהקשו אי ט"ס ע"פ עד צריך לישבע א"כ תקשה הא דאמר אביי בשבועות הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה ופריך מי יימר דמשתבע וקשה לוקמא דהמלוה ט"ס ע"פ עד דאז ליכא שבועה על שכנגדו ועי' בנב"י וע"כ נראה דאליבא מד"ס דבו"ש ברי עדיף לא משכחת ט"ס ע"פ עד דישבע דהנתבע לא ירצה לישבע רק ישלם ואח"כ יחזור ויתבע ממנו ויאמר ברי ואידך א"י ואביי סובר דבו"ש ברי עדיף ויהיה מחויב לחזור ולשלם מה שלקח והעד לא יכול לפטור אותו מחיוב ממון דע"א אינו קם לממון וטענת ברי דע"א לא מהני דמ"מ הוא אומר שמא ולפ"ז יש לומר דהא דשמואל אמר ל"ש אלא טענת מלוה דכיון דשמואל לא סובר מתוך וע"כ דסובר דבו"ש ב"ע כמו דאיתא בתוס' דא"כ תקשה מתני' דשאל חצי יום וע"כ לדידי' לא משכחת ט"ס ע"פ עד דישבע: