חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ט · טעם כעיקר
הנה שיטת הרשב"א דאפי' אי ע"כ ל"ד מ"מ מב"מ דלד"ס דלא בטל אז ט"כ דאורייתא וכן נראה מהר"ן דהקשה דת"ל דילפינן ט"כ מקרא דהטמאים דאתא לאסור צירן ורוטבן וכו' ותירץ דמהתם לא שמעינן רק כשאוכל הרוטב בעין ולא נתערב אבל כשנתערב ה"א דבטל ברוב וצריך קרא דטעמא לא בטל יע"ש וכיון שכן אפי' למ"ד ט"כ ל"ד משא"כ מב"מ דליכא ביטול לר"י ממילא ידעינן ט"כ מקרא דהטמאים ואין לומר דבטל ברוב דהא מב"מ ליכא ביטול דהא זה דטעם אוסר ידעינן מקרא דטמאים וביטול ליכא מב"מ:
ובזה ניחא הרי"ף בפלוגתא דרב ולוי אי ריחא מילתא אי לאו דסובר הרי"ף דקיי"ל כלוי דריחא לאו מילתא אך רב לשיטתו דסובר מב"מ במשהו וע"כ סובר דריחא ג"כ אוסר הגם דאינו רק משהו אך לדידן דקיי"ל דמב"מ בטל ע"כ לא קיי"ל כרב והקשו עליו דא"כ הא דפריך הגמ' מאי לאו תערובות טעמים וקשיא ללוי והא גם לרב קשה דגדי ועלה ל"ח מב"מ אי אזלינן בתר שמא ועיין בפ"ח ס' צ"ח ובאינו מינו גם רב מודה דשרי גם הקשו מהא דקאמר לימא כתנאי ורב סובר כר"מ דאוסר ולא כר"י דמתיר וקשה הא התם דהוי אינו מינו וע"כ רב מודה לר"י דשרי וע"כ נראה בכוונת הרי"ף דהנה הפוסקים סוברים דאפי' למ"ד ריחא זה רק מדרבנן דהא לא דמי לטעם דילפינן ממשרת וע"כ דגזרו אטו טעמא וזה הכל אי ט"כ דאורייתא אז יש לגזור דגם ריחא אוסר משא"כ אי ט"כ ל"ד וטעם לא אוסר רק מדרבנן אינו מהדין שנגזור ריחא משום טעמא אך מב"מ דלא בטל ואז ט"כ דאורייתא אז מב"מ יש לאסור גם ריח אטו טעמא משא"כ מין בשאינו מינו דע"כ ל"ד אין מהראוי לגזור ולאסור ריחא וכן אפי' מב"מ למאן דסובר דבטל וא"כ אפי' מב"מ ע"כ ל"ד ג"כ אין ראוי לגזור ריחא כיון דטעם הוא רק מדרבנן ולפ"ז יש לומר דכוונת הרי"ף דרב לשיטתו דסובר מב"מ במשהו וא"כ לדי' ט"כ דאורייתא מב"מ וה"ה דיש לאסור ריחא משום טעמא דאוסר מדאורייתא וע"כ שפיר מקשה מאין צולין רק ללוי ולא לרב אע"ג דחשוב מין באינו מינו מה בכך דהא פסח דהוא קדשים דלכ"ע טכ"ד וא"כ אפי' אינו מינו יש לאסור ריחא אטו טעמא וע"כ לא קשה לרב אף דמודה באינו מינו וניחא דהא דרב לא מצי סובר כר"י דהא רש"י פי' דמאן דסובר דט"כ ל"ד משום דהוי שני כתובים וא"כ לר"י דסובר דש"כ מלמדין א"כ לדי' ט"כ דאורייתא אפי אינו מינו ויש לגזור ריחא אטו טעמא ואפ"ה ר"י מתיר א"כ ע"כ רב לא סובר כר"י דאין לומר משום דהוא אינו מינו דהא אליבא דר"י לשיטתו אפי' בא"מ ט"כ דאורייתא ואפ"ה לא אוסר ריחא וא"כ ה"ה מב"מ לרב לא גזרו בריחא אע"ג דט"כ דאורייתא וע"כ דרב לא סובר כר"י דלר"י גם מב"מ לא אוסר ריחא וניחא לפ"ז הא דאסור לאוכלו בכותח בפת שאפה עם הצלי אע"ג דהוא א"מ אך כיון דבב"ח לכ"ע ט"כ דאורייתא ע"כ אע"ג דאינו מינו הוא אוסר ריחא דגזרו אטו טעמא:
ובזה ניחא הפוסקים דסוברים בשוחט בסכין של א"י דסגי בהדחה ולא בעי קליפה כרב והקשו הא הלכה כרב באיסור ועיין ביו"ד סי' י' ובפלתי ולכאורה אמרתי לפי מה שהקשה ברשב"א על הסוברים דכלי שני דכמו דאינו מבשל כך אינו מבליע ולא מפליט וא"כ תקשה על רב נהי דבית השחיטה הוא רותח מ"מ אין חומו יותר מחום דכ"ש דאינו מבליע ומפליט אך לפי הסוברים דבחמץ בפסח אוסר אפי' כ"ש והטעם נהי דאינו מבליע חום דכ"ש מ"מ משהו מיהא מבליע וא"כ הכא בשוחט בסכין של א"י דהוי מב"מ ורב אוסר מב"מ במשהו וא"כ אפי' חום דכ"ש אוסר וה"ה אי בית השחיטה רותח אוסר וזה הכל לרב לשיטתו דסובר במשהו משא"כ לדידן דבטל א"כ חום בית השחיטה לא חמיר מחום כ"ש וע"כ קיי"ל דסגי בהדחה וגם לפי מה דקאמר הגמ' דכ"ע בית השחיטה רותח אך איידי דטרוד למיפלט לא בלע וא"כ יש לומר דטעמא דרב דאוסר משום נהי דטרוד למיפלט משהו עכ"פ בלע וזה לרב לשיטתו דסובר מב"מ במשהו משא"כ לדידן וע"כ פסקינן דסגי בהדחה דאיידי דטרוד וכו':
אך לפי מה דסוברים האחרונים ועיין בס' פתה"ב דשיטת הרמב"ם דמש"ה אמרינן דסתם כלי של עובד כוכבים אינו ב"י משום דט"כ לאו דאורייתא וע"כ אמרינן דסתמא אינו ב"י דמשום ס"ס אי אפשר לומר דשמא אינו ב"י ושמא נשתמשו דבר שהוא פוגם בעין דחדא ספיקא הוא רק משום דט"כ ל"ד ע"כ אמרינן דהוא אינו ב"י ומה"ט לענין בשר בחלב דטכ"ד לכ"ע לא אמרינן דהוא אינו ב"י ולפ"ז יש לומר דהא בתוס' הקשו על רב הא סתם כלי אינו ב"י. אך לרב לשיטתו דסובר מב"מ במשהו וא"כ ט"כ דאורייתא וע"כ לא אמרינן דהוא אינו ב"י וזה לרב לשיטתו משא"כ לדידן סגי בהדחה משום דסתמא אינו ב"י משום ט"כ ל"ד אפי' מב"מ:
ובזה ניחא קצת קושית התוס' בחולין דאביי יליף עכ"ד מבב"ח ואמאי לא יליף מג"נ דטכ"ד אך כיון דאביי סובר דמב"מ במשהו א"כ אין ראיה מג"נ דיש לומר משום מב"מ צוה התורה להכשיר הכלים דאז לכ"ע טכ"ד וע"כ יליף מבב"ח. וניחא הא דהקשו על הא דסובר רב דכיון שנתן טעם בחתיכה דחתיכה נעשה נבילה ואוסרת הכל מפני מב"מ וקשה הא דהא דחנ"נ הוא רק מדרבנן ובאיסור דרבנן אפי' מב"מ בטל אך כיון דרב סובר מב"מ במשהו וא"כ ע"כ דלא יליף ט"כ מג"נ דהא יש לומר דהוא משום מב"מ דאז לכ"ע טכ"ד וע"כ דיליף מבב"ח ואז חנ"נ מדאורייתא כמו בשר בחלב ועיין בפלתי ס' צ"ב וע"כ אוסר הכל מפני דמב"מ לא בטל:
ועכ"פ לפי הרשב"א הנ"ל עיקר הא דילפינן ט"כ מג"נ משום דאי מקרא דטמאים לא שמעינן רק היכי דהטעם הוא בעיני' וה"א דאי נתערב בטל הטעם וע"ז ילפינן מג"נ דטעמא לא בטל. ולפ"ז לכאורה תקשה איך ילפינן ט"כ מג"נ דילמא לעולם גם טעמא בטל והתם בג"נ הוא משום דאין מבטלין איסור לכתחלה וע"כ צוה התורה להכשיר והיינו להסוברים דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא דאורייתא ועיין בר"ן בחולין. ולכאורה יש לומר דל"ש אין מבטלין דכיון דאין כוונתו לבטל ועיין בר"ן בע"ז דסובר דהיכי דא"מ לבטל שרי לבטל ואין לומר דהוי פ"ר אך לפי מה שכתבו על הרמב"ם דסובר דהא דאמרה התורה ישבר בכ"ח זה רק בחטאת ולא בשאר קדשים אפי' בקדשי קדשים סגי במריקה ושטיפה ותמהו עליו הא בש"ס דייק מהך דצריך שבירה בכ"ח דכלי חרש אינו יוצא מידי דופיו הא מדחזינן דבשאר קדשים סגי בהגעלה אלמא דאפי' בכ"ח סגי בהגעלה ויוצא מידי דופיו ויוצא ע"י הגעלה ותירצו דבאמת איכא רוב לעולם במה דנתבשל בתוך הכלי כמו שכתבו התוס' בחולין ומב"מ בטל ברוב מדאורייתא ובכלי מקדש אוקמא על דאורייתא והא דצריך מו"ש בקדשים או שבירה בכ"ח משום דאין מבטלין איסור לכתחלה אך הא אין כוונתו לבטל אך הא הוי פ"ר ולפ"ז לפי מה דהקשו הראשונים דכיון דלא מהני הגעלה בכ"ח משום שא"י מידי דופיו ולא יצא ע"י רותחין א"כ גם בבישול בתוכה יהיה התבשיל מותר דהרי הבלוע לא יצא ע"י הבישול כמו שלא יצא ע"י הגעלה ותירצו דמ"מ אפשר שלא יצא אז ע"י הגעלה והשתא ע"י בישול יצא הבלוע ועכ"פ נ"ח פ"ר דכיון דאין הדבר ברור שיפלוט הטעם ע"י בישול דהרי אנו רואין שלא נפלט ע"י הגעלה ראשונה וא"כ ל"ח פ"ר ושוב נתבטל ברוב דאין מבטלין איסור ליכא דהא א"מ ופ"ר לא הוי ע"י הגעלה וע"כ סובר הרמב"ם דבשאר קדשים אפי' בכ"ח אין צריך שבירה ודי בהגעלה וחטאת דצריך שבירה באמת גזה"כ הוא ועיין בס' יש"י. ובזה ניחא הרמב"ם דפסק דלא כרב דסובר דקולף דהא בפלתי הקשה להסוברים דכלי מתכת אינו בולע אלא א"כ האור מהלך תחתיו וא"כ מה מהני הא דבית השחיטה רותח הא במתכת בעינן אור מהלך תחתיו אך לפי מה שהקשה בש"ך ס' ס"ח על דיעה זו מהא דאיתא במתני' דזבחים אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו טעון מרו"ש דע"כ לא איירי בכ"ח דצריך שבירה וע"כ במתכת וקתני אחד שעירה אלמא דלא בעינן האור מהלך תחתיו ותירץ בפלתי דלעולם דאיירי בכ"ח רק בשאר קדשים דאז סגי במו"ש אפי' בכ"ח וכבר אמרנו משום דהוי דש"מ ופ"ר לא הוי וא"כ לרב דאוסר דש"מ אפי' בשאר קדשים לא מהני מו"ש וע"כ דאיירי במתכת אלמא דלא בעינן האור מהלך וע"כ מחמיר ג"כ בחום בית השחיטה משא"כ לדידן דשרי דש"מ וא"כ בשאר קדשים אפי' בכ"ח סגי מו"ש ויש לומר דמתני' איירי בכ"ח ובשאר קדשים אבל במתכת בעינן אור מהלך תחתיו וע"כ לא פסקו כרב וסגי בהדחה
ובזה ניחא הא דהקשו על תוס' פסחים דהקשו על הא דפריך הגמ' וליעבד שלא במינו והא אין מבטלין איסור לכתחלה והקשו הא אין כוונתו לבטל אך לרב לשיטתו דאוסר דש"מ לא מהני אין כוונתו לבטל וא"כ לפ"ז אי אפשר לומר בג"נ משום דאין מבטלין דהא אין כוונתו לבטל ואין לומר דהוי פ"ר דא"כ אמאי אמרה תורה כל דבר אשר יבא באש דבעי ליבון הא יכול להשתמש רותח ע"י הגעלה ואם לא יצא ע"י הגעלה גם השתא ע"י הבישול לא יצא ואין לומר דמ"מ שמא ע"י הגעלה לא יצא משא"כ השתא ע"י בישול ועיין בתוס' חולין דעכ"פ פ"ר לא הוי אלא ודאי דטעמא לא בטל ולא משום דאין מבטלין:
אך אכתי יש לומר דאין ראיה מג"נ דיש לומר משום אין מבטלין איסור לכתחלה ואין לומר דאין כוונתו לבטל דהא הוי פ"ר ואין לומר דא"כ למה צריכין ליבון סגי בהגעלה דאז לא הוי פ"ר דליתא דליבון בעינן באם רוצה להשתמש ע"י האור דאז הוי פ"ר ולכאורה נראה לפי מה דסוברים דפ"ר דלא ניחא שרי וא"כ אי אמרינן דאפי' קדירה ב"י אי אפשר דלא פגמא פורתא חשוב פ"ר דלא ניחא ליה משא"כ אי לא פגמא כלל אז הוי פ"ר דניחא ואין ראיה מג"נ לט"כ דיש לומר משום אין מבטלין וניחא בזה קושית התוס' בע"ז דלר"ש משרת למה לי אי להיתר מצטרף לאיסור הא האר"ש סובר דכ"ש למכות אי לט"כ הא כיון דר"ש סובר דקדירה ב"י לא פגמה יש למילף ט"כ מג"נ וע"ש ולפ"ז ניחא דאי סובר דלא פגמא כלל והוי פ"ר דניחא א"כ אין ראיה מג"נ דט"כ דיש לומר משום דאין מבטלין וכו' ואע"ג דל"מ מ"מ הא הוי פ"ר וא"כ אי אמרינן דאפי' בקדירה ב"י פגמא דאז לא הוי פ"ר משום דלא ניחא אז שפיר שמעינן ט"כ מג"נ אך לרב דאוסר דבר ש"מ ל"ש ט"כ מג"נ דיש לומר משום אין מבטלין צוה התורה להכשיר:
ולפ"ז אמרתי הא דסוברים מב"מ כיון דהוא במשהו ט"כ גם נטלפ"ג אסור ועי' תוס' ע"ז פ' בתרא והאחרונים כתבו הטעם משום דבאמת אפי' קדירה שאינו ב"י ראוי לגר והא דשרי דבאמת דגוף האיסור מהראוי שיתבטל ברוב כמו מב"מ דמדאורייתא ברובא בטל ורק מין באינו מינו הטעם אוסר וכיון דהוא אינו ב"י דנפגם הטעם ולא אוסר הטעם וגוף האיסור נתבטל ברוב וע"כ כל היכי דהוי במשהו דליכא ביטול ע"כ אוסר אפי' אב"י ועי' בפ"מ ובזה יש לפרש התוס' פסחים דהקשה על הא דסובר רב דישברו והא הוי נטלפ"ג ותירצו דהכא שאני דאינו נפגם אלא מחמת ששהה בדופני הכלי והקשה בשעה"מ דהא שמואל מתיר שמן של א"י אלמא דסובר דאפי' היכי דנפגם רק מחמת שהוא בדופן הכלי חשוב נטלפ"ג וא"כ קשה למאי קאמר שמואל דלא ישברו משום דסובר כר"ש ות"ל דשרי משום דנטלפ"ג וע"ש. וע"כ נראה דכוונת התוס' דכיון דאינו פוגם רק מחמת הכלי א"כ ראוי לגר רק דתאמר דכיון דליכא טעם וגוף איסור נתבטל א"כ הכא דהוא במשהו דהא רב סובר דמב"מ במשהו וליכא ביטול וע"כ אסור וא"כ אפי' שמואל דמתיר נטלפ"ג מחמת הכלי מ"מ קח ההיתר הוא משום ביטול וכיון דשמואל סובר נ"כ דמב"מ במשהו היה אסור וע"כ הוצרך לומר דמש"ה נא ישברו משום דסובר כר"ש:
אך יותר נראה דהנה הרמב"ם סובר דמש"ה שרי נטלפ"ג משום דחשוב שלא כדרך אכילה ולכאורה קשה דהא אפי' שלא כד"א איסור איכא ולכל הפחות איסור דרבנן ועי' במש"ל:
אך יש לומר דווקא היכי דאי אכל כדרך אכילה היה מלקות אז אפי' שלא כד"א איסור איכא משא"כ על ט"כ דליכא מלקות משום דאינו רק עשה תעבירו באש כמו דאיתא בתוס' חולין וע"כ היכי דהוא נטלפ"ג דחשוב שלכ"א אפי' איסור ליכא ועי' בתוס' שבועות פ' ג' דכתבו ג"כ דח"ש שלא כד"א אפי' איסור ליכא והיינו משום דכיון דעל ח"ש ליכא מלקות ע"כ כדי שלא כד"א לגמרי וה"ה על ט"כ דכיון דלא ילפינן רק מג"נ וליכא רק עשה וע"כ היכי דהוא נטלפ"ג דחשוב שכד"א שרי לגמרי ולפי זה היכי דאוסר במשהו דאז לא צריך למילף טעם כעיקר מגיעולי עובדי ככבים דהא מצינו למילף מהטמאים רק דה"א דהיכי דנתערב בטל ע"ז ילפינן מג"נ דטעמא לא בטל וא"כ מב"מ דליכא ביטול ואז ילפינן מקרא דהטמאים ואיכא מלקות על הטעם וע"כ אסור אפי' נטלפ"ג נהי דחשוב שכד"א איסורא איכא וע"כ אמרינן דאיסור דאוסר במשהו אסור אפי' נטלפ"ג:
ובזה ניחא הרש"י בפסחים דפי' דטעמא דרב דסובר דישברו משום דסובר דנטלפ"ג אסור והקשו דא"כ שמואל דמתיר נטלפ"ג ל"צ לומר דמש"ה לא ישברו משום דסובר כר"ש:
וע"כ נראה דהא קשה אי היכי דאוסר במשהו אסור גם נטלפ"ג ל"צ רש"י לומר דרב אוסר נטלפ"ג רק דמש"ה ישברו משום דרב סובר מב"מ במשהו ע"כ אסור נטלפ"ג אך לרב לשיטתו דאוסר דבר ש"מ וא"כ אי אפשר למילף ט"כ מג"נ דיש לומר משום אין מבטלין וע"כ דהוא יליף מנזיר ט"כ ואז איכא מלקות על ט"כ ואין לומר משום דאין עמה"ד דהא כבר כתבו המחברים דכיון דהא דאין עמה"ד דיש לומר דכיון דחמור לא נתכפר במלקות וזה ל"ש הכא דטעם לא יהיה חמור מגוף איסור ועי' בס' אור חדש וכיון דאיכא מלקות אפ"ה שרי נטלפ"ג א"כ ה"ה היכי דהוא במשהו נהי דאיכא מלקות שרי נטלפ"ג דהא בכל מקום איכא מלקות ושרי נטלפ"ג וע"כ מוכרח רש"י לומר דרב אוסר נטלפ"ג משא"כ שמואל דמתיר דבר ש"מ ואז ילפינן ט"כ מג"נ וליכא מלקות וע"כ יש לומר דאז שרי נטלפ"ג משא"כ הכא דהוא במשהו דאיכא מלקות על הטעם ע"כ אסור נטלפ"ג וע"כ הוצרך לומר דלא ישברו משום דסובר כר"ש ולא משום נותן טעם לפגם.
ובזה ניחא קושית התוס' שם דהא רבא בע"ז מספק אי רב אוסר נטלפ"ג או לאו וקשה ליפשוט מהכא אך רבא לשיטתו דלא סובר דמש"ה אין עמה"ד משום דכיון דחמור דילמא אין לו כפרה במלקות ועי' באור חדש דכתב דלרבא אפי' אי ילפינן מנזיר ט"כ ליכא מלקות משום דאין עמה"ד וע"כ לדידי' יש לומר דבעלמא שרי נטלפ"ג משום דליכא מלקות על ט"כ ע"כ נטלפ"ג דהוא שלא כד"א שרי משא"כ היכי דהוא במשהו דאיכא מלקות וע"כ אסור נטלפ"ג וע"כ אי אפשר ליפשוט מהכא ומש"ה מספקא ליה אי אוסר רב נטלפ"ג או לאו:
ובזה נראה לפרש תוס' חולין (ד' ק"ח) דמסיק דאין להגעיל כלי ב"י כשאין במים ס' והגעלה דמדין דלא אסרה תורה אלא ב"י לא הגעילו אלא כלים קטנים בתוך כלים גדולים והקשה בפלתי דלמה כתבו בתוס' בקשיא דלא אסרה אלא ב"י דהא אי אסרה תורה אפי' אב"י ג"כ קשה איך הגעילו היכי דליכא ס' דנעשה נבילה וע"כ נראה דהנה בתשובות איתא דאי אמרינן דעל ט"כ ליכא מלקות דאינו רק עשה ובעשה איתא בתוס' דבאיסור עשה לא אסור היוצא ממנו דהא דיוצא מטמא טמא זה רק באיסור לאו ולא באיסור עשה ולפ"ז דכיון דעל טעם ראשון נהי דט"כ מ"מ ליכא רק עשה וא"כ טעם שני דלא יצא רק מאיסור עשה לא נאסר וא"כ לא קשה איך הגעילו בכ"מ דכיון דע"ש אינו אוסר וע"כ כתבו בתוס' למ"ד דלא אסרה רק קדירה ב"י ול"א דאסרה אפי' אינו ב"י משום מב"מ דאז אסור אפי' אב"י משום דאיכא מלקות מב"מ על ט"כ וע"כ אסור אפי' אב"י וע"כ משום דאמרינן דאהדרינהו לאיסורא קמא ולעולם איכא מלקות על ט"כ אפי' אי ילפינן מג"נ ואפ"ה שרי נטלפ"ג א"כ ה"ה מב"מ אע"ג דאיכא מלקות שרי אב"י וע"כ קאמר דלא אסרה תורה רק ב"י וא"כ כיון דאמרינן דאיכא מלקות על ט"כ משום דאהדרי לאיסורא ואיכא לאו א"כ טעם שני יוצא מאיסור לאו ואסור היוצא וע"כ קשה איך הגעילו
ועי' בס' ב"מ על יו"ד דכתב דהא דסוברים היכי דאין כונתו לבטל ליכא משום אין מבטלין זה אי הא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא רק מדרבנן וע"כ שרי בא"מ אע"ג דהוי פ"ר דבאיסור דרבנן פ"ר שרי משא"כ אי אין מבטלין הוא מדאורייתא לא מהני מה שאין כוונתו לבטל ולפי זה לפי מה דסוברים דבדבר דצריך ביעור מהעולם לכ"ע אין מבטלין איסור הוא דאורייתא ומשום זה אמרינן דחמץ חשוב אינו ברשותו וקשה אי אין מבטלין איסור הוא מדרבנן א"כ הוא ברשותו דיכול לבטל אלא ודאי דבדבר דצריך ביעור אין מבטלין דאורייתא. ולפ"ז ניחא קושית שעה"מ הנ"ל על התוס' פסחים דהקשה הא אין מבטלין איסור ומאי פריך וליעבד שלא במינו והקשה הא אין כוונתו לבטל אך חמץ שאני דצריך ביעור מעולם ואז אין מבטלין דאורייתא ולפ"ז אכתי תקשה דאי אפשר למילף ט"כ מג"נ דיש לומר משום אין מבטלין איסור ול"ש לומר משום דאין כוונתו לבטל דהא אי אין מבטלין הוא מדאורייתא לא מהני דלא מכוין וע"כ אי ילפינן מג"נ ע"כ בעינן לומר דהא דאין מבטלין איסור הוא רק מדרבנן. ובזה ניחא הא דהקשו על הא דאיתא בפסחים (ד' מ"ג) עד כאן לא קאמר ר"מ אלא נוקשה אבל ע"י תערובות לא וקשה דהא ברש"י בסוף הסוגיא איתא דמאן דל"ס תערובות משום דסובר דמשרת להיתר מצרף לאיסור וג"נ חידוש הוא וכיון דר"מ אוסר נטלפ"ג א"כ ג"נ לא הוי חידוש ואיך אפשר לומר דל"ס תערובות ועי' בח"ס אך לפי מה שהוכיח בס' ב"מ הנ"ל ממתני' דערלה פ' ג' באורג דבעינן מלא הסיט דבר חשוב דאל"כ נתבטל ואע"ג דאורג הוא בשוגג ור"מ סובר בדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד ואי אין מבטלין איסור הוא רק מדרבנן אפי' אינו ד"ח לא נתבטל דקנסינן אטו מזיד והוכיח מזה דר"מ סובר דאין מבטלין הוא דאורייתא ובדאורייתא סובר דלא קנסו ואם כן כיון דר"מ סובר דהוא דאורייתא א"כ אע"ג דר"מ אוסר נטלפ"ג וליכא חידוש אפ"ה אי אפשר למילף ט"כ מג"נ דיש לומר משום שאין מבטלין איסור וע"כ קאמר שפיר דר"מ לית ליה תערובות ולא סובר דטכ"ד:
וניחא בזה הרי"ף הנ"ל דכתב דרב דאוסר ריח משום דרב לשיטתו דאוסר מב"מ במשהו ותמהו דא"כ איך קאמר כתנאי ורב לא מצי סובר כר"י הא התם הוי מין בא"מ וגם רב מודה וע"כ נראה דהנה התוס' חולין הוכיחו דאפי' נתבשלו שרי מהא דאמרינן דכל יום נעשה גיעול לחבירו והא ממעט באכילת שלמים וכתבו דאין ראי' משום דמב"מ בטל ברוב ובמקדש אוקמי' על דאורייתא והקשה דלפ"ז למאי צריכין כלל מריקה ושטיפה וכתבו משום דאין מבטלין איסור ונמצא אי מב"מ בטל ע"כ צריכין לומר דאין מבטלין איסור דאורייתא ואז ט"כ ל"ד דאי אפשר למילף מג"נ משא"כ אי מב"מ לא בטל יש לומר דאין מבטלין הוא רק מדרבנן וא"כ עכ"ד דאין לומר דג"נ הוא משום דאין מבטלין כיון דזה רק מדרבנן והנה אי ט"כ ל"ד אין מהראוי לאסור ריחא ולגזור אטו טעמא כיון דטעם גופי' לא אוסר רק מדרבנן:
ולפ"ז יש לומר בכוונת הרי"ף דרב לטעמי' דסובר מב"מ במשהו ואז יש לומר דאין מבטלין דרבנן וממילא דטכ"ד דיש למילף מג"נ וע"כ אוסר ריחא דגזרו אטו טעמ' ואפי' אינו מינו וע"כ קאמר דלא מצי סובר כר"י הגם דהתם אינו מינו משא"כ לדידן דמב"מ בטל וע"כ הא דצריכין מו"ש משום אין מבטלין איסור וכיון דט"כ הוא דאורייתא א"כ אי אפשר למילף ט"כ מג"נ דיש לומר משום אין מבטלין וממילא לא גזרו ריח דכיון דטעם גופו לא אוסר מדאורייתא. ובזה נראה לתרץ הרי"ף דפסק דלא כרב דסובר דקולף השוחט בסכין של א"י דעיקר טעמא דרב דלא סובר הך טעמא דאיידי דטרידי סימנים לאפוקי דם לא בלעי משום דזה רק על איסור דם סמכינן על זה דאיידי דטרידי וכו' משום דדם שבשלו הוא דרבנן ולא באיסור תורה אך אי ט"כ ל"ד א"כ גם הכא ראוי לסמוך על זה אך רב לשיטתו דסובר דמב"מ במשהו ואז יש לומר מב"מ טכ"ד וט"כ סובר דל"ס על הא דאיידי דטרידי סימנים משא"כ לדידן דאפי' מב"מ בטל וממילא ט"כ ל"ד אפי' מב"מ וט"כ סגי בהדחה משום דאיידי דטרידי וכו':
אך קשה הא דפריך הגמ' בחולין (ד' צ"ז) הא דאמר ר"ה גדי שצלאו בחלבו דאסור לאכול אפילו מראש אזנו ופריך ובחלב אסור והא עובדא הוי קמיה דר"י בגדי שצלאו בחלבו ואמר קולף ואוכל וכו' וקשה דילמא ר"ה לשיטתו דסובר מב"מ במשהו וא"כ טכ"ד דהא חלב בבשר חשוב מב"מ ועי' בש"ך ס' צ"ח וע"כ ל"א איידי דטרוד למיפלט בשעת צליה לא בלע מה שא"כ ר"י דסובר דבטל וט"כ ל"ד וע"כ מתיר דסמכינן דאיידי דטרוד וכו':
והנה מה שאמרו דהא דבעינן מו"ש למ"ד מב"מ בטל הוא משום דאין מבטלין איסור אך הא אין כוונתו לבטל ואין לומר דהוי פ"ר תקשה אמאי בכ"ח ישבר דע"י הגעלה לא הוי פ"ר וצריכין לומר דהוא גזה"כ אך למאן דאוסר דבר ש"מ ל"צ לומר דגזה"כ הא דבעינן מו"ש רק יש לומר משום אין מבטלין איסור ובזה ניחא הא דאיתא בזבחים דר"י דריש אותה פרט לתרומה דלא בעינן מו"ש ופריך הא תניא קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואי בישל בנ"ט והקשה בפלתי דלפי מה דאיתא בתוס' הנ"ל דכיון דמדאורייתא בטל ברוב ובכלי מקדש אוקמי על דאורייתא וא"כ הך מו"ש הוא גזה"כ וא"כ מאי פריך דהא מה"ת בודאי מותר לבשל בה חולין היכי דהוא מב"מ דכיון דרק גזה"כ בקדשים והך קדירה שבישל בה תרומה או דאיירי מין בא"מ או אפי' מב"מ עכ"פ אסור מדרבנן אבל הא דדריש אותה פרט לתרומה ניחא דמה"ת ל"צ מו"ש בתרומה ורק בקדשים הוא גזה"כ ולפי הנ"ל ניחא דאליבא דר"י לשיטתו דאוסר דש"מ וא"כ גם בקדשים ל"צ לומר דהוא גזה"כ רק מדינא בעי מו"ש משום דאין מבטלין איסור ואע"ג דאין כוונתו לבטל וא"כ ה"ה בתרומה בעינן מו"ש אפי' מב"מ ואפי' מן התורה דבטל ברוב מ"מ הא אין מבטלין איסור
אך קשה להסוברים דאין מבטלין הוא רק מדרבנן אך באיסור הנאה אז לכ"ע אין מבטלין הוא מדאורייתא וא"כ לא פריך מידי מהא דקדירה שבישל דשפיר ממעטינן אותה פרט לתרומה דנותר שהוא איסור הנאה וע"כ אע"ג דמב"מ בטל ברוב מ"מ בעי מו"ש משום דאין מבטלין דבאיסור הנאה אין מבטלין הוא דאורייתא משא"כ תרומה לא בעי מו"ש מב"מ דבטל ברוב ואין מבטלין ליכא משום דכיון דאינו איסור הנאה מדאוריית' מבטלין
וגם תקשה לפי מה שכתבנו דבדבר דצריך ביעור מהעולם לכ"ע אין מבטלין אסור דאורייתא ובזה ל"ק קושית ב"מ הנ"ל מאורג חוט אחד מערלה דהא ר"מ קנס שוגג אטו מזיד בדרבנן אך כיון דערלה הוא בשריפה אז אין מבטלין דאורייתא. וכן ניחא בזה מה שהקשה התוס' בסנהדרין בטיהר את הטמא דפי' דעירבן עם פירות ברוב ובטל והקשה דהא ר"מ קנס אך לפי מה דאיתא בנב"י דביבש ביבש לט"כ אין מבטלין הוא דאורייתא ובדאורייתא הא לא קנס ר"מ ועכ"פ בדבר דצריך ביעור אין מבטלין דאורייתא מ"מ נהי דר"י אוסר דש"מ ולא מהני דאין כוונתו לבטל מ"מ יש לחלק דנותר דהוא בשריפה ואין מבטלין דאורייתא וע"כ בעינן מו"ש משא"כ תרומה באמת לא בעי מו"ש היכי דהוא מב"מ דבטל ואין לומר דאין מבטלין הא מדאורייתא מבטלין משא"כ נותר:
וניחא בזה הרמב"ם הלכות מלכים פ' ח' דסובר דהא דמותר בשעת מלחמה לאכול אפי' דבר איסור זה דווקא באין להם מה לאכול דבר היתר והקשו מהא דאיתא בחולין (ד' י"ז) דבעי ר' ירמיה איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל לארץ ופריך אימת אי לימא בשבע שכבשו ובשבעה שחלקו השתא קד"ק אישתרי וכו' והקשו הא נפק"מ ביש להם לאכול דבר היתר דאז לא אישתרי להו דבר איסור גם הקשו דהא הרמב"ן הקשה על ציווי הגעלה במלחמת מדין ולא במלחמת סיחון ועוג שקודם לכן ותי' משום דסו"ע המה משבעה עממים ורשאין לאכול אפי' קדלי דחזירי וכ"ש גיעולי עובדי ככבים ולפי הרמב"ם הנ"ל שלא הותר אלא מדוחק לא יתכן תירוץ זה דהא יכול להכשיר הכלים:
והנה בס' מעין החכמה מתרץ קושית הרמב"ן דהא אמרינן דג"נ חידוש הוא משום דאפי' קדירה ב"י נטל"פ פורתא וא"כ אין להקשות הא שלא צוה במלחמת סו"ע דכיון דבלא זה הוא חידוש ואין לך אלא חידושו וע"ש והנה כבר אמרנו דבאמת אינו ב"י לא חשוב אינו ראוי לגר ומכ"ש ב"י רק משום דפגם פורתא ראוי לגר אך משום דגוף איסור נתבטל ברוב כמו מב"מ והטעם ל"ח טעם דפוגם וא"כ לפ"ז לא הוי חידוש דיש לומר דכיון דצריכין לבטול הא אין מבטלין איסור לכתחלה אך דאין כוונתו לבטל וע"כ אכתי הוי חידוש וא"כ ר' ירמיה דסובר בשבת דבר ש"מ לא שרי רק בלא אפשר אבל באפשר אסור וא"כ הכא דאפשר להכשיר הכלים אסור דש"מ וא"כ יש לומר משום שאין מבטלין ואע"ג דא"מ כיון דאפשר אסור וא"כ לא הוי חידוש ותקשה דאמאי לא צוה התורה במלחמת סו"ע וע"כ משום דהותר אפי' קד"ח וא"כ הוכיח לפי שיטתו דאפי' יש להם לאכול דבר היתר שרי לאכול דבר איסור ופריך הגמ' על ר' ירמיה השתא דבר טמא אישתרי וכו' משא"כ לדידן דאפי' באפשר שרי דבר ש"מ ואם כן ג"נ הוי חידוש דאין לומר משום דאין מבטלין איסור כיון דאין מתכוין לבטל ואף ע"ג דאפשר שרי וא"כ לא קשה קושית הרמב"ן ויש לומר דביש להם מה לאכול אסור משא"כ לר"י לשיטתו דאסור באפשר וא"כ ג"נ לא הוי חידוש הגם דפגם פורתא דיש לומר משום דאין מבטלין והגם דאין כוונתו לבטל אסור משום דאפשר וע"כ הא דלא אמרה תורה במלחמת סו"ע משום דהא שרי אפי' קד"ח והגם דאפשר לאכול בהיתר להכשיר הכלים שרי וע"כ מקשה שפיר השתא דבר טמא אישתראי ואפי' יש להם מה לאכול בהיתר שרי:
ובזה ניחא הרמב"ם דהביא דין דאסור לכתחלה להשתמש בקדירה שאב"י משום גזירה דב"י בכלי חרס ותמהו עליו דאמאי לא הביא זה בכ"מ דאסור להשתמש לכתחילה באב"י אך לפי מה שכתבנו דאפי' אב"י צריכין לביטול א"כ בלא גזירה דב"י אסור להשתמש לכתחלה משום דאין מבטלין איסור וצריך להכשיר הכלים ואין לומר דמה מרויחין הא גם ע"י הגעלה צריכין לביטול אך לפי שיטת הרמב"ן דע"י הגעלה ל"צ לבא לידי ביטול משום דטבע המים הרותחין להפליט מתוך הכלי ולא להבליע בתוכה ועי' בר"ן בע"ז א"כ בכ"מ כיון דאפשר בהגעלה אסור להשתמש לכתחלה משום אין מבטלין איסור ואין לומר דהא אין כוונתו לבטל דהא לפי מה דאיתא בפסחים דבאפשר אסור דש"מ וא"כ כיון דאפשר בהגעלה אסור דש"מ דהא ע"י הגעלה ל"צ לביטול וע"כ בכ"מ פשיטא דאסור להשתמש לכתחלה אב"י אבל בכ"ח דלא אפשר בהגעלה ה"א דשרי להשתמש לכתחלה אב"י וע"כ אשמעינן דאסור משום גזירה דב"י:
ולפ"ז יש לומר דהא דאסור להגעיל ביין לכתחלה אך כיון דביין צריכין לביטול משא"כ ע"י מים דטבע המים שלא להבליע לפי' הרמב"ן ול"צ לביטול משא"כ ע"י יין צריכין לביטול ואין מבטלין איסור לכתחלה:
ובזה ניחא הא דהקשו הראשונים מהא דאיתא בזבחים (ד' צ"ו) דפריך הגמ' ותרומה לא בעי מו"ש והא תנן קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל חולין ואי בישל בנ"ט ומשני אביי ל"צ אלא דל"צ הגעלה אלא במקום בישול ורבא משני דל"צ אלא לכדאמר מר במים ולא ביין הא אפי' ביין וכו' אלמא דיכול להגעיל אפי' ביין אך לפי הגירסא דרבא משני לתירוצא דאביי ואביי תירוצא דרבא וע"כ אביי לשיטתו דסובר בפסחים דאפי' באפשר שרי דש"מ וע"כ מחזר להגעיל אפילו ביין משא"כ רבא לשיטתו דבאפשר אסור וע"כ לא מתיר להגעיל ביין אפי' בתרומה משום דאין מבטלין לכתחלה ולפ"ז ניחא קושית התוס' יו"ט דהקשה דסתם מתני' בזבחים דחטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס בין שהיתה לה שעת הכושר וכו' ועי' בגמ' שם (ד' צ"ג) דכתיב אותה וכתיב מדמה וע"כ אפי היה לו שעת הכושר אין דמה טעון כיבוס ור"ע אותה פרט לתרומה ור"ש לטעמיה דאמר קדשים קלים אין טעון מו"ש וכש"כ תרומה וכיון דסתם מתני' אפי' קדשים קלים טעון מו"ש א"כ איצטריך אותה פרט לתרומה וא"כ מנ"ל דהיה לו שעת הכושר אין טעון כיבוס ולפ"ז ניחא דכיון דקיי"ל באפשר אסור דש"מ א"כ אסור להגעיל ביין אפי' תרומה א"כ ליכא למיעוטא מידי מאותה דאין לומר תרומה דהא גם תרומה צריך מו"ש ואין לומר דשרי להגעיל ביין דהא אסור להגעיל משום אין מבטלין וא"כ המיעוט דאותה קאי דאפי' בהי' לו שעת הכושר אין צריך כיבוס וע"כ ניחא הרמב"ם דפסק דא"צ כיבוס ופסק דאפי' קדשים קלים צריך מו"ש ולפ"ז ניחא הכל ודו"ק:
גם יש לומר הא דלא פסקו כרב דסובר דקולף דהא בתוס' הקשה הא סתם כלי של א"י אב"י וע"כ נראה דהא עיקר דסתם הוא אב"י משום דאיכא ס"ס שמא אב"י ושמא נשתמשו בו דבר שהוא פוגם בעין אך ע"ז הקשו הא אזלינן בתר רוב תשמישו ורוב אין משתמשין דבר שהוא פוגם אך כבר אמרנו דאפי' אי ספק אחד הוא נגד הרוב חשוב ס"ס וזה הכל אי רוב לא נחשב רק ספק משא"כ אי רובי ודאי הוא אז אין זה ספק כלל וליכא ס"ס ואיתא בפלתי ס' ס"ג דבזה פליגי רב ושמואל דרב דסובר ביומא דאזלינן בפקוח נפש בתר הרוב ע"כ דסובר דרוב הוא ודאי וא"כ ליכא ס"ס וממילא דל"א לדי' סתם כלי אב"י משא"כ לדידן דקיי"ל כשמואל דל"א אחר הרוב בפ"נ וע"כ דרוב הוא ספק ואמרינן דסתם הוא אב"י וע"כ סגי בהדחה:
ועל הקושיא הנ"ל דאיך אפשר דר"מ לא סובר תערובות הא ר"מ אוסר נטלפ"ג וא"כ ג"נ לא הוי חידוש ויש למילף ט"כ מג"נ ונראה דלפי מה שהקשו דאפשר דהגעלתו משום בשר בחלב ומזה אין ראיה דחידוש הוא ותירצו דכיון דסד"א מהתורה לקולא א"כ ל"ח שמא השתמש בשר בחלב דווקא אלא ודאי דבכל מקום אמרינן ט"כ וא"כ ר"מ דסובר בכריתות דעל חתיכה אחת חייב אש"ת וע"כ דסד"א לחומרא מהתורה וא"כ אין ראיה ט"כ מג"נ דיש לומר משום בשר בחלב ודו"ק:
והנה לפי מה שאמרנו דבאיסור עשה לא אסור היוצא מהן ניחא הסוגיא דפסחים (ד' ע"ו) דמקשה שם בשלמא לרב דסובר עילאי גבר מש"ה יטול את מקומו דאזיל רוטב מרתח ליה לחרס והדר חרס ומטוי ליה לפסח וקא מיטוי פסח מחמת חמימות דחרס ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר והקשה בתוס' דת"ל שרוטב איסור נבלע בפסח גם הקשו על הרמב"ם דסובר דכל רוטב הנפרש מהבשר אסור משום דאינו בשר צלי א"כ מאי מקשה לשמואל דאמר תתאי גבר חרס כיון דצוננת היא אקורי מיקר ליה לרוטב אמאי יטול את מקומו הלא הרוטב גופו כיון שנפרש מהבשר נעשה איסור והוי כדבר איסור הנבלע בצלי רותח וצריך נטילה. והנה האחרונים תירצו דהא שיטת הרמב"ם דעשה דוחה עשה היינו לאו הבא מכלל עשה דלא עדיף לאו גמור וא"כ תקשה לר"א דסובר בזבחים דעשה דוחה אפי' ל"ת שבמקדש ולא כרבא א"כ אמאי בנטף מרוטבו על חרס וחזר אליו יטול את מקומו דאף דנבלע מרוטב אשר נאסר משום צלי מחמת דבר אחר מ"מ העשה ואכלו את הבשר דוחה לאו הבא מכלל עשה דצלי מחמת דבר אחר וע"כ הוצרך הגמ' לומר לטעמא דהדר רוטב מטוי ליה לפסח וא"כ הפסח לא נאסר מחמת בלוע רק שהנטילה בעצמה נעשה צלי מחמת דבר אחר דאין סברא כלל לומר דבפסול יהיה מצות עשה וידחה דפסול אין כאן מצוה והגמ' לא פריך בזבחים רק משום הקדשים אשר הם בעצמם מותר ומצוה באכילתן רק שנאסר מחמת הבלוע ואם היה אפשר להפריד האיסור הבלוע היה מצוה באכילתן וע"כ ניתי עשה ולידחי ל"ת ומיושב בזה קושית התוס' דאמאי צריך לבוא לטעם דכי הדר רוטב אפסח קא מטוי פסח וכו' וגם הרמב"ם ניחא נהי דס"ל דרוטב הנפרש מהפסח אסור מ"מ צריכין לבוא מחמת צלי מחמת דבר אחר וגם מאי מקשה לשמואל דאמר תתאי גבר לשיטת הרמב"ם דהאיסור ברוטב הוא משום שאינו בשר צלי והוי עשה וא"כ בחזר על הפסח לא נאסר הפסח דעשה דוחה ל"ת. הבא מכלל עשה וע"כ דעילאי גבר ונעשה אחר כך הפסח בעצמו צלי מחמת דבר אחר:
ובזה ניחא מה שהקשו מאי פריך הגמ' על שמואל דכיון דהרוטב נאסר כדי קליפה ואיכא למימר דאוסרת בפסח כדי נטילה דהא בתוס' הקשה גבי נגע בחרסו של תנור אמאי סגי בקליפה הלא הרוטב שיש באותו כדי קליפה יאסור כדי נטילה ותירצו דאיירי באין שם רוטב משמע כשיש רוטב אוסרת הפסח כדי נטילה וא"כ תקשה מה פריך הגמ' אמאי יטול את מקומו דילמא הרוטב אוסר כדי נטילה והוכיח מזה כשיטת רב"ת דרוטב לא נאסר הואיל ואי אפשר לקלפו ועי' בס' הארוך ולפ"ז ניחא דכיון דאינו נאסר רק משום דע"י הרוטב יבלע עד כדי נטילה וכיון דרק משום הבלוע א"כ עשה דפסח דחי אך זה הכל אי עשה דוחה ל"ת שבמקדש ולא כרבא וכבר כתבו המחברים הא דמייתי רבא ראיה מעצם לא תשברו דאפי' עצם שיש בו מוח ול"א דעשה דוחה ל"ת אלמא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וכתבו דאין זה ראיה משום דלא הוי בעידנא דקא מיעקר לאו מקיים לעשה ולעולם דדוחה ל"ת שבמקדש והנה בש"א הקשה דאמאי שרי כלאים בציצית הא לא הוי בעידנא דאיסור כלאים הוא בשעת לבישה והמצוה הוא לאחר שנתעטף:
והנה בפסקי תוס' בזבחים איתא דאם אי אפשר לקיים העשה בענין אחר אז לא בעינן בעידנא וכתבו דבזה פליגי רבא ור"א דרבא סובר דהיכי דאי אפשר דוחה ול"ב בעידנא וע"כ שפיר מייתי רבא ראיה מעצם לא תשברו וכו' דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ור"א סובר דאפי' אי אפשר בעינן בעידנא וא"כ אין ראיה מהתם דלא דחי ל"ת שבמקדש ועוד כתבו דפליגי לפ"מ דקיי"ל דבעשה דרבים לא בעינן בעידנא ומספקא למג"א אי חמץ חשוב עשה דרבים לפי שמוטל על כל ישראל לבערו בע"פ וא"כ לפ"ז מכש"כ מצות אכילת פסח חשוב עשה דרבים דמ"ע זו מוטלת עכשיו על כל ב"י וע"כ רבא דייק שפיר דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש דאין לומר משום דלא הוי בעידנא דכיון דחשוב עשה דרבים דלא בעינן בעידנא ור"א סובר דווקא בשופר חשוב עשה דרבים דיחיד מוציא רבים י"ח ולא בחמץ וכן בפסח הגם דכל ישראל מחויבין בזמן אחד לעשות המצוה ל"ח דרבים וא"כ אין ראיה דלא דחי עשה במקדש ולפ"ז לפי המג"א הנ"ל שפיר דחי בכלאים בציצית אע"ג דלא הוי בעידנא ואפי' למ"ד חובת גברא משום דחשוב עשה דרבים דכיון דמצוה זו רמיא על כל ישראל בכל יום הוי עשה דרבים:
ולפ"ז יש לומר דקושית הגמ' לא אזלא רק לשמואל לשיטתו דסובר דאפי' בטלית פטורה אין בו משום כלאים אפי' כסות לילה וע"כ דסובר דהותרה כלאים בציצית ולא משום דחוי וא"כ אין ראיה מכלאים בציצית דזה חשוב עשה דרבים דכיון דאינו משום דחוי מה בכך דלא הוי בעידנא וא"כ אין ראיה מעצם לא תשברו דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש דיש לומר משום דלא הוי בעידנא וע"כ פריך שפיר על שמואל דסובר דתתאי גבר סגי בקליפה ואין לומר דהרוטב שיש באותו כדי קליפה יאסור עד כדי נטילה דהא עשה דחי ל"ת הבא מכלל עשה הגם דל"ת הוא במקדש משא"כ לדידן דאינו רק בתורת דחוי וקשה הא לא הוי בעידנא וע"כ דחשוב עשה דרבים וא"כ ע"כ הא דלא דחי בשבירת עצם משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וא"כ לא קשה על שמואל דיש לומר דהרוטב מבליע עד כדי נטילה וע"כ לא הביא הרמב"ם תירוץ הגמ' דאיירי בחרס רותח
ולפ"ז ניחא מה שהקשו לב"ש דלא סובר מתוך ואסור הוצאה ביו"ט א"כ אמאי גזרו על תקיעת שופר בשבת שמא יעבירנו ד"א ברשות הרבים והא גם ביו"ט אפי' בחל בחול איכא גזירה זו ואפ"ה לא גזרו וא"כ גם בשבת לא נגזור כמו שכתבו דמש"ה לא קאמר הטעם שמא יתקן כלי שיר משום דא"כ גם בחל בחול לא יתקעו משום זה וא"כ היכי קאמר גזירה שמא יעבירנו וע"כ נראה לפי מה שפירשו האחרונים על קושית רבא הא לאו מלאכה הוא וכו' וקשה דאדרבה דאי הוי מלאכה ל"צ קרא ותירצו דבשלמא אי מלאכה היא ה"א דעש' דוח' ואע"ג דשבת עש' ול"ת הוא מ"מ כיון דמלאכה הוא ואסור אפי' בחל בחול ואפ"ה התירה התורה אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי אבל השתא דלאו מלאכה קשה למה לי קרא דכיון דלאו מלאכה ע"כ מה דאסר מקרא דשבתון דמשם מוכח לאסור אף בדבר דלאו מלאכה כמו בקניבת ירק ומאי דאתי משבתון אפי' בי"ה שרי ולא נאסר רק בשבת וא"כ ל"ש הואיל ואישתרי דהא ביו"ט לא נאסר כלל מלאכה זו דת"ש ואף דשבתון הוא רק עשה מ"מ לא דחי עשה לעשה וע"ש אך תקשה הא ת"ש חשוב עשה דרבים ודוחה עשה אחרת. אך לרבא לשיטתו גם עשה דשבתון חשוב עשה דרבים לפי שמוטל על כולם בזמן אחד המצוה זו וע"כ מסיק משום שמא יעבירנו משא"כ ב"ש דאוסר סדין בציצית ולא דחי עשה ל"ת וע"כ משום דלא הוי בעידנא ול"ח עשה דרבים וא"כ לא קשה לדי' קושית הגמ' הא לאו מלאכה הוא ויש לומר דיליף מקרא דאין תוקעין:
אף העיקר נראה על קושית הנ"ל דת"ל דרוטב איסור נבלע בפסח דכיון דליכא רק עשה דכי אם צלי אש ובעשה לא אסור היוצא ממנו וע"כ צריך לומר דרוטב מטוי לפסח עד כדי נטילה וכן ניחא הרמב"ם הנ"ל דנהי דרוטב המופרש מבשר נעשה איסור לשיטתו ונבלע עד כדי נטילה דליתא דבעשה לא אמרינן ט"כ וניחא מה דפריך על שמואל דאין לומר דרוטב שיש בכדי קליפה יאסור עד כדי נטילה דליתא דטעם לא אוסר מאיסור עשה אך תקשה לפי הסוברים דאיכא גם ל"ת דכל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו וא"כ אסור היוצא מהן ואכתי תקשה מאי פריך על שמואל דהא אפי' אי תתאה גבר נאסר מהרוטב כדי קליפה כמו דאיתא בתוס' דמש"ה לא פריך מרישא על שמואל וע"י הרוטב נבלע עד כדי נטילה וע"כ נראה דהא קשה על ר"א דמשני דיקדש עשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה דהא שיטת הריב"א דל"ת עכ"פ דחי ולא נשאר רק עשה ואמאי אוסר הבלוע הא בעשה ליכא ט"כ ולא אסור היוצא מהן. אך לפי מה שהקשו ועי' בנב"י דכיון דנשאר העשה לא עביד מצוה דהוי מה"ב וממילא איכא גם ל"ת ואיכא מלקות ותירצו דריב"א לא קאמר רק בלאו דיו"ט דיום גורם ואז לא אמרינן מה"ב משא"כ בעלמא דאיכא משום מה"ב ממילא איכא ל"ת וא"כ ניחא התם ומשני ר"א שפיר דהא איכא גם ל"ת דכיון דהוא מה"ב נשאר ל"ת ואסור היוצא מהן ואם כן שמואל לשיטתו בסוכה דלא סובר מצוה הבאה בעבירה וא"כ כיון דדחי עכ"פ ל"ת ולא נשאר רק עשה וליכא משום ט"כ ופריך הגמ' שפיר ולדידן דאמרינן מה"ב ואיכא גם ל"ת כל שבקדש פסול ואסור היוצא מהן ולא קשה קושית הגמ' וע"כ השמיט תירץ הגמ' אך תקשה מהא דלקמן דאין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות מאי לאו תערובות טעמים וקשה הא התם האיסור רק איסור עשה תכוסו על השה ובעשה מדאורייתא לא אסור היוצא מהן ודו"ק: