חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ט · טבילת כלים
גרסינן במס' ביצה (ד' י"ח) דפליגי בטעמא דטבילת כלים דאסור דרבה סובר משום דגזרינן שמא יעבירנו ד"א ברשות הרבים התינח שבת ביו"ט מאי איכא למימר גזירה יו"ט אטו שבת וע"ש דמקשה מהא דמדלין בדלי טמא והוא טהור וא"א ליגזור וכו' והדר מקשה מהא דקתני כלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו ביו"ט ואי איתא ליגזור וכו' ומשני ור"י אומר משום סחיטה וחד אמר שמא ישהה ורבא סובר דטעמא משום מתקן כלי אי הכי אדם נמי אדם נראה כמיקר ופריך מי"ה ומשני רבא מי איכא מידי דבשבת שרי ובי"ה אסור ומסיק דהדר ביה רבא מההיא וממאי דמההיא הדר דילמא מהא לא ס"ד דתני' כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב ובין ביו"ה וכו' והנה במרדכי איתא וז"ל דכיון דטבילה בזמנו אינו מצוה אסורה לטבול בשבת וביאר התה"ד בתשובה אע"ג דבש"ס קאמר דאדם מותר לטבול משום דנראה כמיקר מ"מ בזה"ז אין דרך להקר והקשה על זה דאם שייך בזה"ז משום מתקן א"כ אפילו טבילה בזמנו מצוה לא מהני:
וע"כ נראה לפרש דבלא"ה הקשה בתוס' מס' שבת דילמא הא דאצטריך רבא לומר הטעם משום דאדם נראה כמיקר היינו אי טבילה בזמנו לאו מצוה וברייתא הנ"ל דמותר לטבול ביוה"כ ואע"ג דל"ש דנראה כמיקר דסובר כמ"ד דטבילה בזמנו מצוה:
ונראה דהא הקשו לפי מה דסוברים דהא דמדלין בדלי טמא והוא טהור דאסור לברך דאי מברך מיחזי כעושה לצורך טבילה וא"כ תקשה הא דאמר רבא דמש"ה אדם מותר לטבול משום דנראה כמיקר הא מ"מ אסור לברך דאז נראה דעושה לשם מצות טבילה ולכתחלה צריך לברך דמה"ט אלם לא יתרום משום דאינו יכול לברך ועי' ברא"ש פ"ק דחולין וע"כ נראה דכיון דברכות לא מעכבות בדיעבד וכיון דטבילה בזמנו מצוה ע"כ טובל בלא ברכה דבשלמא בתרומה יכול אחר לתרום והכא אי אפשר אחר השבת דטב"מ וא"כ ע"כ רבא סובר דטבז"מ ואפ"ה קאמר דהא דשרי בשבת משום דנראה כמיקר אלמא אפי' אי מצוה מ"מ בעינן טעמא דנראה כמיקר וע"כ שפיר פריך מברייתא דשרי טבילה בי"ה אע"ג דל"ש דנראה כמיקר ולפ"ז ניחא המרדכי דכתב דכיון דבזמן הזה ליכא משום טבז"מ וע"כ אסור אדם לטבול והיינו משום הברכה דאי יברך לא נראה כמיקר ולכתחלה בעי ברכה דל"ח דיעבד משום דטבז"מ דכיון דבזה"ז לאו מצוה ליטבול בזמנו ומה שהקשו בהא דמדלין בדלי טמא אמאי לא גזרינן שמא ישהה ועי' בשמ"ק ובש"א ובמהרש"א ונראה לפי שיטת הרמב"ם דגבי שבת כתב הטעם משום מתקן טעמא דרבא וביו"ט כתב הטעם משום שמא ישהה וכתבו האחרונים משום דאי לא גזרו בשבת משום מתקן בשבת ל"ש לגזור שמא ישהה דבזמן מועט ל"ח לתקלה וא"כ ממילא לא היה שייך לגזור ביו"ט שמא ישהה דיכיל לעשות כן בשבת דג"כ הוא פנוי ממלאכה אך דכיון דכבר גזרו בשבת משום מתקן וכיון דאסור לטבול בשבת ממילא גזרינן ביו"ט שמא ישהה על יו"ט אע"ג דליכא משום מתקן ביו"ט דמכשירי אוכל נפש שרי ביו"ט מ"מ שייך שמא ישהה דכיון דבשבת אסור משום מתקן ע"כ גזרו שמא ישהה עד יו"ט ויבא לידי תקלה וע"כ נקט הרמב"ם טעם בשבת משום מתקן וביו"ט שמא ישהה ועי' בח"ס וא"כ הא דמדלין בדלי טמא דכיון דליכא משום מתקן דאינו נראה כמתקן וא"כ שרי בשבת וא"כ ממילא שרי ביו"ט דל"ש שמא ישהה דיכול לעשות בשבת דג"כ פנוי ממלאכה ובשבת ל"ש שמא ישהה דבזמן מועט ל"ח לתקלה ולפ"ז ניחא הא דבולד הטומאה מטבילין ביו"ט משום דאינו רק מדרבנן ליכא משום מתקן מ"מ שייך שמא ישהה ותירצו דבדרבנן ל"ח לתקלה ולפי הנ"ל ניחא דכיון דליכא משום מתקן ושרי בשבת ממילא ל"ש שמא ישהה דיכול לעשות כן בשבת:
והנה בטעמא דרבה דאסור שמא יעבירנו הקשה בשמ"ק דא"כ אמאי בנטמא בולד הטומאה מטבילין לגזור ג"כ שמא יעבירנו וכתבו דעיקר הטעם דכיון שהוא בהול לקיים המצוה דטבילת כלים ברגל איכא מצוה איכא למיחש אבל בולד הטומאה דהוא מדרבנן אינו בהול כ"כ וע"כ לא ישכח שלא יעבור ד"א בר"ה ועי' בס' א"מ דכתב דמשמע מדבריו דווקא במצוה דאורייתא הוא בהול אבל במצוה דרבנן אינו בהול וקשה הא מגילה הוא רק מדרבנן ואמר במגילה דטעמא דאינו קורא המגילה בשבת משום שמא יעבירנו וע"כ כתב דמה"ט יש לומר הא דמשני ר"י טעמא דמגילה משום שעיניהם של ענים נשואות למקרא מגילה:
ולכאורה קשה הא גבי שופר ולולב ליכא טעמא דאחריני וע"כ אנו צריכין לטעמא דרבה א"כ למה לא קאמר טעם זה במגילה אך בהא פליגי רבה ור"י דר"י סובר בדרבנן אינו בהול כ"כ וע"כ ליכא למיחש שמא יעבירנו וע"כ קאמר טעמא אחריני ורבה סובר דאפי' בדרבנן בהול וע"כ גזרינן שמא יעבירנו:
והנה לפ"ז נראה הא דקיי"ל דטעה בדבר מצוה דפטור ועי' בפסחים וג"כ הטעם משום דהיה בהול לקיים המצוה וע"כ טעה והוציא לר"ה ועי' בסוכה פ' ג' לפ"ז אי טעה במצוה דרבנן אי פטור משום דבהול לקיים המצוה תליא בפלוגתא דרבה ור"י דאליבא דרבה דסובר דאפי' במצוה דרבנן גזרינן שמא יעבירנו וע"כ דסובר דאמרינן דבהול אפי' במצוה דרבנן וע"כ אפי' אי טעה במצוה דרבנן פטור משום דהיה בהול משא"כ לר"י דסובר דבמצוה דרבנן לא גזרינן שמא יעבירנו וע"כ דסובר דאינו בהול במצוה דרבנן וע"כ אי טעה במצוה דרבנן חייב חטאת. ובזה ניחא הרמב"ם הלכות שגגות דהנה בסוכה (ד' מ"ב) איתא ר' יוסי אומר י"ט הראשון של חג שחל בשבת ושכח והוציא הלולב לרשות הרבים פטור משום דטעה בדבר מצוה אמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא חייב ופריך הא מדאגבהה נפיק בי' אמר אביי כשהפכו והרמב"ם השמיע דאיירי בהפכו:
וע"כ נראה דהא בתוס' הקשה אי מצות צריכות כוונה מאי פריך מדאגבהה נפיק בי' אך אי אמרינן דהא דמצוה בעי כוונה זה רק מדרבנן ועי' בתשובות ומה"ט איתא במג"א דמצוה דרבנן לא בעי כונה משום דהן אמרו והן אמרו דבדרבנן לא בעי כוונה וע"כ פריך שפיר והא מדאגבהה נפיק עכ"פ מדאורייתא דלא בעינן כוונה ולא נשאר רק מצוה דרבנן דלא יצא משום כוונה ובטעה במצוה דרבנן חייב דאינו בהול כ"כ וזה הכל לר"י דסובר דעל דרבנן אינו בהול משא"כ לדידן דקיי"ל כרבה דגזר שמא יעבירנו אפי' במצוה דרבנן וע"כ דבהול אפי' במצוה דרבנן וא"כ כיון דמדרבנן בעי כוונה חשוב טעה בדבר מצוה וע"כ לא הביא הרמב"ם תירץ הגמ' בשהפכו:
והנה בזה דאמרנו דאפי' אי מצות צריכות כוונה זה רק מדרבנן ולפ"ז יש לומר דאפי' למד"ס דשחיטת חולין בעי כוונה זה רק מדרבנן נהי דסובר דגם שחיטה חשוב מצוה ולא הכשר מצוה ועי' בט"ז ס' א' מ"מ לא עדיף ממצוה אחרת דלא בעי כוונה מדאורייתא אך לפ"ז תקשה הא דאיתא בחולין פ' שני דהוכיח דבשחיטה לא בעי כוונה מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים פסול מכלל דחולין לא בעי כוונה וקשה מנ"ל לעולם דבעי כוונה והא דאיצטריך לכתוב מתעסק בקדשים פסול דנפק"מ בקדשים מדאורייתא פסול משא"כ חולין מדאורייתא לא בעי כוונה:
ובזה אמרתי על קושית תוס' חולין (ד' ל"ב) דאמר רבא שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה דברי הכל פסולה נשחטה בהמה אחרת עמה לר"נ דסובר דלא בעי כוונה בחולין פרה פסולה ופי' רש"י ואע"ג דשלא בכוונה לא מסח דעתי' ולא מיקרי מתעסק במלאכה אחרת אך הואיל דשחיטתו כשרה מיפסלא משום ושחט אותה ולא אותה וחברתה רבנן פרה כשרה בהמה פסולה ופי' רש"י דהא שחיטת בהמת חולין לאו שחיטה הוא ומשום מלאכה ליכא למיפסל דשלא במתכוון לא מיקרי עוסק במלאכה אחרת דליכא היסח הדעת דכיון דלא אכוין וע"ש בתוס' דהקשה ואותה ולא אותה וחברתה לרבנן למה לי אי לשוחט בהמה אחרת עמה ת"ל משום מלאכה ובלא כוונה דפסול החולין ליכא משום ולא אותה וחברתה וע"ש אך אי אמרינן דהא דבעי כוונה הוא מדרבנן דלא עדיף ממצוה א"כ נפק"מ בנשחטה עמה דמלאכה ליכא ומ"מ איכא משום ולא אותה וחברתה דהא מדאורייתא כשרה דלא בעי כוונה מדאורייתא ורבא אמר אליבא דאמת דבעי כוונה וליכא משום ולא אותה וחברתה משא"כ על התורה ל"ש זה דלא בעי כוונה ואגב אכתוב מה שנראה לתרץ הרמב"ם דפסק בנשחטה בהמה אחרת עמה דכשר הפרה והקשו דכיון דפסק כר"נ דחולין לא בעי כוונה א"כ פסול הפרה משום אותה ולא אותה וחברתה ונראה דהא בתוס' הקשה דאמאי לא אמרינן דהא דלא אותה וחברתה זה דווקא בשחט שני פרות וע"ש מה שהביאו ראיה לזה:
וע"כ נראה דרבא הוכיח דע"כ לא איירי דווקא בשחט שני פרות דהא שחיטת קדשים בעי כוונה לכ"ע וע"כ דשחט בכוונה וא"כ בלא"ה פסולה משום היסח הדעת אך עי' בס' יש"י דרצה לומר דהרי מילתא דפשיטא אם אחרים רואין בשעת שחיטה ומכוונים ומ"מ השוחט בעצמו שחט בלי כוונה דלא מיפסל מטעם מלאכה אחרת דהרי השוחט לא הסיח דעת משחיטת הפרה ומ"מ מיקרי שחיטת בהמה אחרת כיון דאחרים רואין אותו ועומדים ע"ג והיינו אי אמרינן דהא דמהני אחרים רואים בגט היכי דכתב חרש שוטה וקטן לאו משום דאחרים מלמדין לעשות לשמה רק משום דכוונת אחרים מהני. אך נראה דהנה לעיל הוכיח רבא מדקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין דשחיטה כשרה כר"נ דחולין לא בעי כוונה והקשו הראשונים ת"ל דהא איכא אחרים רואין ולעולם דבעי כוונה וע"כ דרבא סובר דכוונת אחרים לא מהני ומתני' דגיטין יתרץ או בשייר מקום התורף או כר"א דסובר דעמ"כ וכיון דרבא סובר דכוונת אחרים לא מהני ע"כ הוכיח דאותה ולא אותה וחברתה קאי אפי' על שחיטת חולין דאי על ש"פ דאז ע"כ בעי כוונה ות"ל דפסולה משום היסח הדעת ואף דאחרים עומדין ומכוונים דהא רבא ע"כ סובר דלא מהני כוונת אחרים משא"כ לדידן דמהני כוונת אחר יש לומר בנשחטה בהמת חולין עמה ליכא משום ולא אותה וחברתה רק דשחט שני פרות והיכי דאחרים רואין וכיונו דליכא משום היסח הדעת ומ"מ איכא ולא אותה וחברתה כיון דכשרה הפרה ע"י כוונת אחרים רואין ודו"ק:
וגם יש לומר דהא עיקר הראיה דמהני כוונת אחרים מהא דשוחט בהמה ע"מ לזרוק דמה לע"ג וקשה דהא הוי שחיטת מומר וע"כ שהא"י יזרוק לע"ג ועי' ברשב"א ושמעינן דמהני כוונת אחרים היכי דהוא רוצה בזה והנה באחרונים איתא דהא דנעשה מומר זה דווקא אי ישנו לשחיטה מתחילה וע"ס משא"כ אי אין לשחיטה אלא לבסוף ולפ"ז רבא לשיטתו דסובר דאין לשחיטה אלא לבסוף ועי' בזבחים וא"כ לא קשה דנעשה מומר דהא לא נעשה מומר אלא לבסוף וא"כ יש לומר דכוונת אחרים לא מהני וע"כ הוכיח דע"כ קאי ולא אותה וחברתה בנשחטה בהמת חולין עמה דאי פרה דכיון דבעי כוונה ת"ל דאסור משום היסח הדעת משא"כ לדידן דקיי"ל דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וא"כ דכוונת אחרים מהני ואז יש לומר דקאי ולא אותה וחברתה רק על ש"פ ולא בחולין וע"כ סובר הרמב"ם דפרה כשרה אע"ג דפסק כר"נ. ונחזור לענין ראשון עי' בב"ש באה"ע דרצה לחדש הא דפליגי אי מצות יבום קודם או מצות חליצה קודם משום דלא מתכוונים לשם מצוה רק לשם זנות ורצה לומר דמדאורייתא אפי' אי יתכוין לשם זנות לא איכפת לכ"ע רק מדרבנן צריך שיתכוין לשם מצוה וא"כ משמע ג"כ מדבריו דמדאורייתא לא בעינן כוונה ובזה ניחא קושית הרשב"א ביבמות על הא דמשני שם (ד' נ"ט) הא מני ר"מ ורב דאמר כר"א ופריך אי ר"א למאי צריכין משום בעולה ת"ל דהוי זונה וכתב ברשב"א דאין לומר דהיא בעולה ע"י נישואין א"כ ת"ל משום אלמנה או גרושה והקשו דאמאי לא מקשה קושיא זו על ר"א דל"צ קרא דבעולה שלא כדרכה חשוב בעולה דמנפ"ש ע"י זנות ת"ל דהוי זונה וע"י אישות ע"כ היא אלמנה או גרושה ועי' גם במש"ל דהקשה קושיא זו על ר"א דסובר דהוי זונה ל"צ למעט ולא בעולה וע"כ נראה דעל ר"א לא קשה דמשכחת דנפלה ליבום דמשום זונה ליכא דהוא ע"י אישות ואי דע"כ היא אלמנה נפקא מינה בנפלה ליבום דעשה דוחה ל"ת דאלמנה אך השתא דחשיבא בעולה אפי' שלא כדרכה אין עשה דוחה ל"ת ועשה ואין לומר דאפשר בחליצה זה אינו דהא מדאורייתא בודאי מצוה יבום קודם דהא אפי' אי מכוין לשם זנות לא איכפת וע"כ לא קשה על ר"א דקאי על הקרא משא"כ אחר שאסרו חכמים בנתכוין לזנות וא"כ מצות חליצה קודם ואמרינן דלא דחי משום דאפשר בחליצה וע"כ קשה על רב ת"ל דהוי זונה וע"י אישות היא אלמנה ואין לומר דנפק"מ ביבום דהא אפי' אי לא יהיה רק ל"ת לא דחי העשה משום דאפשר בחליצה ועכ"פ נראה מדבריו דמדאורייתא לא בעי כוונה במצוה:
ועי' בס' יש"י דהוכיח דכיון דקיי"ל דאף לעבור בעי כוונה היינו משום דבלא כוונה אין בזה קיום מצוה למ"ד דמצוה צריך כוונה וקשה הא יש בזה קיום מצוה מה"ת אפי' בלא כוונה וממילא עובר משום ב"ת ומה שחז"ל הצריכו כונה אינו מועיל שלא לעבור על ב"ת אלא ודאי דמדאורייתא בעינן כוונה וע"ש ולפ"ז לאביי דסובר דלעבור לא בעינן כוונה ועי' בראש השנה וע"כ הישן בשמיני בסוכה ילקה ע"כ דסובר דמדאורייתא לא בעינן כוונה במצוה ולפ"ז ניחא בפשיטות הרמב"ם הנ"ל דהשמיט תירוץ הגמ' דאיירי בשהפכו משום דאביי לשיטתו דע"כ סובר דהא דמצות צריך כוונה זה רק מדרבנן וא"כ פריך הגמ' שפיר מדאגבהה נפיק בי' מדאורייתא וליכא רק מצוה דרבנן וטל דרבנן אינו בהול לקיים וע"כ אמאי פטור וע"כ אביי מתרץ בשהפכו משא"כ לדידן דקיי"ל דלעבור בעי כוונה וע"כ דמדאורייתא בעינן כוונה ולא קשה קושית הגמ' מדאגבהה נפיק וע"כ השמיט תירוץ דאביי דאיירי בהפכו ודו"ק:
והנה ר"י סובר בנדה דאשה שיש לה ווסת בעלה מחשב ימי ווסתה ובא עלי' ורש"י פי' דאין צריך לשאול אי טבלה משום דחשוב ס"ס שמא לא ראתה ושמא טבלה ובירושלמי איתא משום דר"י לשיטתו דסובר דטבילה בזמנו מצוה ובודאי טבלה יע"ש. ובזה דר"י סובר דטבילה בזמנה מצוה ניחא בזה הא דפליגי רב ור"י בחולין (ד' ל"א) בנדה שנאנסה וטבלה דס"ל לרב דטהורה לבעלה דלא בעינן כוונה ור"י סובר דאסורה לבעלה ופסקו כרב ותמהו הא רב ור"י הלכה כר"י אך יש לומר דר"י לשיטתו דסובר דטבילה בזמנו מצוה ואפי' אין בעלה בעיר מצוה עלי' לטבול וע"כ סובר דבעינן כוונה כמו בכל המצות ולדידן דקיי"ל דלאו מצוה ליטבול בזמנו דמי לשחיטה דלא בעי כוונה. אך קשה לי הא דפריך הגמ' בחולין ומי אמר ר"י הכי והא אמר הלכה כסתם משנה ותנן נפלה סכין וכו' עד הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא מכוין וקשה דנדה שאני דר"י גופא סובר דטבילה בזמנו מצוה ודמי לכל המצות דבעינן כוונה משא"כ שחיטה לא חשוב מצוה רק באם רוצה לאכול וע"כ לא בעי כוונה ועי' בס' ס"ט דתמה דאמאי לא פי' הירושלמי טעמא של ר"י משום ס"ס וגם תקשה לדידן דקיי"ל דלאו מצוה א"כ אמאי פסקינן כר"י דאינו צריך לישאל ולכאורה נראה דהנה לפי מה שפי' רש"י ותוס' משום ס"ס והיינו דווסת דרבנן וקשה דהא אפי' אי ווסתות דרבנן מ"מ איכא חזקה ורוב דרוב רואין בשעת הווסת רק דאי לא בדקה בשעת הווסת ואח"כ בדקה א"ע וטהורה היא אז לא אמרינן דבודאי ראתה בשעת הווסת משום דאוקמא על חזקת טהרה אבל זה אמרינן דלכ"ע איכא חזקה דראתה בשעת הווסת ועי' בנב"י ומה"ט צריך לפרוש בשעת הווסת אע"ג דווסתות דרבנן וא"כ הא לא חשוב ס"ס דספק שמא לא ראתה ל"ח ספק כלל דהך ספק הוא נגד הרוב דרוב רואין בזמן הווסת ועי' בתוס' כתובות סוגיא דפ"פ. אך כבר הוכיחו בתשובות דאפי' היכא דס' אחד נגד הרוב חשוב ס"ס דאל"כ מאי פריך הגמ' בכתובות סוגיא הנ"ל ואמאי הא ס"ס הוא הא ספק אונס לא נחשב לספק כלל דהוא נגד הרוב דכיון דלא היה קול. ומה שכתבו בתוס' שם דזה אינו רק רוב מדרבנן קשה דמ"מ מאי פריך הגמ' דילמא רוב דאורייתא הוא ועי' בתשובות ברית אברהם אלא ודאי דש"ס דידן סובר דאפי' היכי דס' אחד הוא נגד הרוב חשוב ס"ס משום דסמוך מיעוטא לפלגא דאינו תחתיו ועי' בפ"י שם וא"כ ה"ה הכא חשוב ס"ס משא"כ הירושלמי לשיטתו דמשני שם ר"י קושית הגמ' דס"ס קול יוצא לאנוסה וע"כ ל"ח ס"ס וע"כ ה"ה הכא אי אפשר לומר משום ס"ס וע"כ קאמר משום דר"י לשיטתו דסובר דטבילה בזמנו מצוה ובודאי טבלה. וע"כ דידן נהי דקיי"ל דלאו מצוה מ"מ קיי"ל דא"צ לישאל אותה משום ס"ס דקיי"ל דאפי' היכי דס' אחד נגד הרוב חשוב ס"ס אך על ר"י לשיטתו דסובר בירושלמי דלא חשוב ס"ס וע"כ קאמר דהא ר"י לשיטתו דסובר דטב"ז מצוה ודו"ק:
וגם יש לומר דהא בלא"ה קשה דאמאי אינו צריך לישאל משום דאיכא ס"ס הא מ"מ איכא לברורי שישאל אי טבלה אי לא דהא לפי מה שתקנו דבתולה נשאת ליום ד' משום ט"ב ופי' רש"י ואם יבא לב"ד יתברר הדבר ע"י עדים שזינתה דיצא קול ויבואו עדים וכוונת רש"י דיבואו עדים לתרץ קושית התוס' דהא איכא ס"ס ומה בכך דלא ימצא בתולים וע"כ פי' רש"י דיתברר ע"י עדים וקשה הא באמת איכא ס"ס ואמאי תקנו שתנשא ביום ד' שיתברר ע"י העדי' וע"כ דכיון דאפשר לברורי שיבואו עדים לא סמכינן על ס"ס וא"כ ה"ה הכא אמאי סמכינן על ס"ס כיון דאפשר לברורי לישאל אותה ועי' בס' ח"ש ועי' בנב"י. אך יש לומר דלעולם דכל היכי דאיכא ס"ס ל"צ לברר והתם ליכא ס"ס כלל לפי מה דהקשה בשמ"ק דהא ליכא ס"ס כלל דס' אינו תחתיו ליכא ס' כלל דהוא נגד חזקת הגוף ובודאי דזינתה תחתיו ותירץ דכיון דאי אפשר לומר דעד עכשיו דלא מצא בתולי' או פ"פ היתה בתולה דכעת אי אפשר שזינתה בין חופה לבעילה וע"כ יצאתה מחזקתה וע"כ מספקינן דזינתה מקמי הכי אינו תחתיו וכמו כן כתבו הראשונים בסירכא ועי' בר"ן בחולין ועי' ביו"ד ס' פ"א. וא"כ לפ"ז לפי מה דהקשה בתוס' שם על הא דקאמר ר"י דתקנו זמן משום ב"א ור"ל סובר משום פירות ולא משום ב"א משום דזנות ל"ש והקשה בתוס' מהא דתקנו דבתולה נשאת וכו' ותירצו דיש חילוק שמא זינתה דאז ל"ש משא"כ בתולה נשאת היה התקנה שמא תזנה והיינו בין חופה לבעילה וע"ש וא"כ איירי דאיכא שהות בין חופה לבעילה לזנות וא"כ ממילא ס' אינו תחתיו ליכא ס' משום דאיכא חזה"ג דיש לומר עד עכשיו היתה בתולה כיון דאיירי דאיכא שהות ולעולם דאפי' היכי דאפשר לברר ל"צ לברר היכי דאיכא ס"ס אך זה הכל לר"ל דסובר דזנות ל"ש וע"כ דהתקנה היה משום שמא תזנה וא"כ ליכא ס"ס כלל אך לר"י דסובר משום ב"א אע"ג דל"ש וא"כ לדי' לא היה התקנה משום שמא תזנה ואיירי אפי' באין שהות ואיכא ס"ס ומ"מ חזינן דהיכי דאפשר לברורי עשו תקנה וא"כ אמאי א"צ לישאל אע"ג דאיכא ס"ס וע"כ קאמר דר"י לשיטתו דסובר דטבילה בזמנו מצוה ול"צ לס"ס כלל:
ולפ"ז ראיה לשיטת הירושלמי דסובר דהא דמסיק הגמ' איפוך היינו איפוך קמייתא ור"י סובר משום פירות למסקנא וע"כ אפי' לדידן דקיי"ל דלאו מצוה מ"מ אינו צריך לברר ולישאל משום דאיכא ס"ס ובס"ס ל"צ לברר ומתני' דבתולה נשאת אין ראיה דהא אי אמרינן משום פירות ע"כ דתקנה היה משום שמא תזנה ובאיכא שהות וא"כ ליכא ס"ס דס' אינו תחתיו אינו ספק משום דהוא נגד חזה"ג אבל אי אמרינן דר"י סובר משום ב"א וא"כ לא היה התקנה משום שמא תזנה ואיכא ס"ס וע"כ משום דאיכא לברורי ותקשה דאמאי אין צריך לישאל ור"י לשיטתו ניחא דסובר דטבילה בזמנו מצוה משא"כ לדידן דקיי"ל דלאו מצוה תקשה דאמאי אין צריך לישאל וע"כ דאיפוך קמייתא ור"י סובר משום פירות וע"כ דתקנה היה שמא תזנה וליכא ס"ס ולעולם דל"צ לברר היכי דאיכא ס"ס וע"כ קיי"ל דינא דר"י דמחשב ימי ווסת ובא עלי' משום ס"ס:
ולפ"ז ניחא קושית התוס' על רש"י דפי' דיתברר ויבואו עדים דא"כ איך מייתי אביי ראיה ממתני' דאומר פ"פ מצאתי דנאמן לעולם דאינו נאמן רק דנפק"מ באם יבוא לב"ד יצא קול ויבואו עדים וע"ש וע"כ נראה דבאמת לדידן דאיפוך קמייתא ור"י סובר משום פירות וליכא ס"ס דהא ע"כ התקנה היה משום שמא תזנה א"כ ס' א"ת אינו ס' דהוא נגד חזה"ג וא"כ התקנה לא היה שיבואו עדים רק רש"י הוכרח לפרש כן למסקנא דמשני בטענת דמים א"כ נהי דס' א"ת לא הוי ספק איכא ס"ס שמא באונס ושמא מכ"ע וע"כ הוצרך רש"י לפרש שמא יבואו עדים משום לס"ד דאביי דאיירי בפ"פ דליכא ס' דמכ"ע דמכ"ע פתחה סתום ועי' בתוס' וס' א"ת ג"כ ליכא דהוא נגד חזה"ג א"כ לא היה התקנה משום דיבואו עדים ושפיר מייתי אביי ראיה דנאמן לומר פ"פ ודו"ק.
גם נראה דלכאורה יש לומר דכמו דרוב התלוי במעשה לא אזלינן בתר הרוב ה"ה ספק דרבנן דתליא במעשה לא אזלינן לקולא ועיין במשנה למלך הלכות בכורות דסובר כן דהיכי דתליא במעשה לא אזלינן לקולא הגם דהוא ספק דרבנן וא"כ לפ"ז לא מיבעיא אי אמרינן דטעמא דס"ס משום דע"י ספק הראשון שרי מן התורה דמהתורה שרי ספק וס' השני חשוב ס' דרבנן ולקולא א"כ הכא דס' השני שמא טבלה דתליא במעשה לא אזלינן לקולא וליכא ס"ס דבשלמא אי טבילה בזמנו מצוה ל"ח תליא במעשה ועיין בפלתי ס' ק"ב דכתב כן לענין נדרים דחשוב דשיל"מ ולא תליא במעשה משום דאיכא מצוה משא"כ אי לאו מצוה לא חשוב ס"ס נהי' דס' השני חשוב ספק דרבנן מ"מ הא ספק דרבנן ותליא במעשה לא אזלינן לקולא ואפי' אי אמרינן כשיטת הרשב"א דס"ס הוא משום רוב א"כ כמו דרוב דתליא במעשה ל"ח רוב ה"ה ס"ס דכיון דספק זה שמא טבלה תליא במעשה ול"ח רוב וה"ה ס"ס אך נראה דהא דרוב התלוי במעשה ל"ח רוב תליא בזה דהנה על מתניתין דיבמות פ"ב דקתני לא תנשא ולא תתייבם פריך דאמאי לא אזלינן בתר הרוב ומשני דאתא כר"מ דחייש למיעוט והקשו הראשונים דתקשה לדידן דלא קיי"ל כר"מ דאמאי לא תנשא ותירצו משום דסמוך מיעוט לחזקה או משום דהוי רוב התלוי במעשה ול"ח רוב וא"כ אי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה יש לומר דאפי' רובא התלוי במעשה חשוב רוב והנה אי אמרינן סמוך כתבו בתשובות דתליא בזה דאי אמרינן דסמוך מיעוטא לפלגא ול"א דמיעוטא כמאן דליתא ה"ה דאמרינן סמוך מיעוט לחזקה משא"כ אי ס"ס נגד הרוב ל"ח ס"ס ול"א סמוך מיעוטא לפלגא ה"ה דלא אמרינן סמוך מיעוט לחזקה וע"כ טעמא דמתני' דל"ת משום דהוי רוב דתליא במעשה ולפ"ז ניחא הכל דש"ס דידן דאמרנו דע"כ סובר דאפי' היכי דספק אחד נגד הרוב חשוב ס"ס וע"כ משום דסמוך מיעוטא לפלגא וה"ה דאמרינן דסמוך מיעוט לחזקה ויש לומר דטעמא דמתני' משום סמוך ורוב התלוי במעשה חשוב רוב וה"ה ס"ס אפי' הוא תליא במעשה חשוב ס"ס אך היה קשה להירושלמי דמשני ר"י משום דקול יוצא לאנוסה וע"כ דסובר דל"א סמוך וא"כ ע"כ טעמא דמתני' משום דרוב התלוי במעשה ל"ח רוב וא"כ ה"ה ס"ס ואמאי מהני הכא ס"ס דתליא במעשה וע"ז קאמר הירושלמי משום דר"י לשיטתו דסובר דמצוה ולדידן דקיי"ל דלאו מצוה בלא"ה ניחא דכיון דבש"ס דידן סובר דחשוב ס"ס אפי' הוא נגד הרוב וע"כ משום דסמוך מיעוטא לפלגא וה"ה לחזקה ויש לומר דרוב התלוי במעשה חשוב רוב וה"ה ס"ס וע"כ פסקינן כר"י:
ועיין בח"ס דהא דגזרינן שמא יעבור ד"א בר"ה ובפ"י רצה לומר דאין הגזירה שמא ישכח אלא אפי' יזכור שבת יורה היתר לומר שדוחה שבת והוא כתב בודאי בתחלה כשיודע שהלולב או השופר הוא רחוק מבית הבקי כמה אמות לא יטעה להעביר ד"א להדיא אבל יתיר לעצמו איסור דרבנן לטלטל פחות פחות מד"א ואח"כ בתוך טרדתו יטלטל יותר מד"א ומעתה יש לחלק גבי שופר שבכל שבת אסור משום שבות דחכמה ואינה מלאכה ואפ"ה התירו בר"ה יש לו מקום לטעות דה"נ התירו פחות מד"א ועי"ז יבוא להעביר ד"א אבל בלולב שלא נאסר בשאר שבתות אלא משום הטלטול בעלמא לא יטעה לומר דבסוכות שהתירו טלטול יתירו נמי פחות מד"א יע"ש ולפ"ז הא דכתב רש"י בפסחים דהזאה אסור משום מתקן ובגמ' איתא שמא יעבירנו ד"א אך דאי ליכא משום מתקן מהיכי יבוא לטלטל פחות פחות מד"א ובתוך כך יעבור ד"א בר"ה אך כיון דאיכא משום מתקן ואפ"ה התירו מזה יבוא לטעות שרשאי לטלטל פחות פחות מד"א ואז יבוא לטלטל גם ד"א משא"כ אי לא היה משום מתקן לא יבוא לידי טלטול פחות פחות מד"א והא בהא תליא ודו"ק: