חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ט · טומאה הותרה בציבור או דחויה
הנה הרמב"ם פ"ד מהלכות ביאת המקדש פסק דכשאין הציץ על מצחו אינו מרצה ופסק דטומאה דחויה הוא בציבור והקשו דהני תרי פסקי סתרי להדדי דהא בסוגיא דיומא משמע דאי אמרינן כר"י דאינו ע"מ אינו מרצה אז ע"כ צריכין לומר טומאה הותרה בציבור:
ולכאורה נראה לפי מה דהקשה בתוס' יומא שם מאי פריך ר"ש כהן גדול ביוה"כ יוכיח דלמא היכי דליכא ציץ ואי אפשר אמרינן טומאה דחויה כמו בטומאת גברא ותירצו דהכי פריך דאם נטמא הקרבן בידו בי"כ אין אומרים לו הבא קרבן אחר והקשה בס' א"ח דאי אמרינן דכמו טומאה דחויה ה"ה שבת דחויה א"כ י"ל מש"ה אמרינן אי נטמא בידו יגמור אותו קרבן ולא מביא אחר דהא מה לי אי יהיה בטומאה דהיא בכרת דחויה או יוה"כ דבכרת דחויה ואי מקריב קרבן אחר הרי מחלל יו"כ דהוא ג"כ בכרת והגם דרחמנא שרי להביא קרבנות ביוה"כ ואשתרי מלאכה לצורך גבוה דחוי הוא משום הקרבנות הצריכים משא"כ אי כבר שחט ונטמא למה לנו להקל עוד מוטב שיקריב בטומאה הקרבן שכבר שחט וע"ש:
והנה לר"ש דס"ל מעברין את השנה מפני הטומאה לכתחלה ואמרינן בסנהדרין דטעמא הוא משום דאזיל לטעמיה דס"ל טומאה דחויה היא וא"כ ע"כ צריך לומר דהא דפסח דחי טומאה ואמאי יעברו את השנה כיון דרוב ציבור טמאים אך צ"ל דאיירי בטומאה שאירע בניסן שאי אפשר עוד לעבר את השנה דהא אין מעברין ניסן בניסן אך כל זה שייך בטומאה אבל אי נימא דשבת גם כן דחויה תקשה לדידי' אמאי פסח דוחה שבת יעברו שלא יפול ע"פ בשבת דהא זה יכולין אנחנו לידע מקודם אי יהיה ע"פ בשבת נדחה החודש לחד יומא דהא לר"ש כל היכי דדחויה היא מעברין לכתחלה מכש"כ לדחות חד יומא בלחוד אלא ודאי דאליבא דר"ש שבת הותרה ולא דחויה וע"כ ר"ש לשיטתו דע"כ הותרה שבת וע"כ הקשה שפיר כ"ג ביוה"כ יוכיח ויש לומר כמו שתירצו בתוס' משא"כ לדידן דאין מעברין מפני הטומאה לכתחלה וא"כ גם שבת דחויה כמו טומאה וקשה קושית התוס' דל"ש תירוץ התוס' דהא אין אומרים להביא אחרת דגם אז יהיה מחלל יוה"כ וע"כ יש לומר דאין הציץ ע"מ מרצה וטומאה דחויה הוא ואעפ"כ לא קשה כ"ג ביום כיפור יוכיח כמו שהקשה בתוס' וליכא תירוצא דהא גם שבת רק דחויה:
ובזה ניחא הרמב"ם דפסק דנקצר שלא כמצותו כשר ופסק דדוחה שבת ובהדיא איתא בסוגיא דאי נקצר שלא כמצותו כשר לא דחי שבת וע"כ נראה לפי מה שהקשו בהא דשחיטת קדשים דוחה שבת הא יכול לקיים שניהם שישחטו שנים כאחד דקיי"ל דשנים שוחטין זבח ולענין שבת הוי ליה שנים שעשאוה ובזה יכול וזה יכול לכ"ע פטורים בשלמאי אי טומאה הותרה א"כ ה"ה שבת וא"כ כמו בטומאה ל"צ לחזור אחר טהורים ה"ה שבת ל"צ לחזור אחר התירא אך למ"ד טומאה דחויה וה"ה שבת תקשה אך אפשר יש לומר שאם יכולין לעשות ע"י שנים עושים אך הקשו הא דאיתא שם בסוגיא שאני התם דכבר דחתה שחיטה וע"כ אין ראיה דחביבה מצוה בשעתן הרי כבר אפשר שלא דחתה שחיטה לר"ש דס"ל דטומאה דחויה וממילא דה"ה שבת וצריך לחזור אחר שנים ואפשר שלא דחתה שחיטה והקטרת איברים היה כל כהן וכהן מעלה אבר למזבח ומקטירו ולא היו ממתינים עד הלילה וש"מ דחמב"ש ועי' בס' מעין החכמה אך כבר אמרנו דר"ש אע"ג דסובר טומאה דחוי מ"מ שבת הותרה וא"כ ל"צ לחזור אחר שנים ושפיר דחי הגמ' דכבר דחתה שחיטה ואין ראיה דחמב"ש והסוגיא קאי לר"ש התם וע"ש במנחות משא"כ לדידן דאי טומאה דחויה ה"ה שבת ול"ש דכבר דחתה השחיטה וע"כ הא דרשאי להקטיר איברים אע"ג דכשר כל הלילה משום דחמב"ש וע"כ פסק הרמב"ם דאפי' אי נקצר שלא כמצותו כשר אפ"ה דוחה שבת משום דחביבה מצוה בשעתה כמו בהקטרת איברים דדוחה שבת:
וניחא בזה מה שמקשין דמנ"ל לר"ש דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא דמילה דוחה שבת הא אי לאו קרא ס"ד לדחות מילה בשבת משום צורך חילול שבת במציצה דהא לר"ש דסובר טומאה דחוי' כמו כן שבת לענין פ"נ לא הותרה אלא דחויה ומלאכת מציצה חשוב תיקון והוי מלאכה דמפרק והיינו לשיטת בעה"מ פ' ר"א דמילה שסובר דהיכי דאישתפך חמימי הנצרך לאחר המילה דחינן המילה בשבת כדי שלא נצטרך לבוא לידי חילול שבת בחמום מים לאחר המילה ועי' בס' הפלאי אך נראה לפי מה שכתבו דאליבא דר"ע דיליף דפ"נ דוחה שבת מהא דכתיב מעם מזבחי ולא מעל מזבחי כו' עד אבל להחיות אפי' מעל מזבחי ועבודה דוחה שבת קו"ח פ"נ דדוחה שבת הרי דדחית פ"נ בשבת אתיא מעבודה וא"כ לר"ש לשיטתו דע"כ דעבודה דוחה שבת הותרה ממילא דפ"נ ג"כ הותרה וא"כ אין שום צד סברא לומר שידחה מילה בשבת מחמת המלאכה שיהיה במציצה אף שיש במציצה משום מפרק כיון שהוא להציל את התינוק מסכנה אין עליו שם חילול דהותרה לגמרי וע"כ שפיר יליף ר"ש דמקלקל חייב ממילה:
ובזה ניחא הא דהקשו לפי מה דמשני הגמ' בחולין בהיה לו חולה מבעוד יום א"כ תקשה קושית התוס' פסחים דבטלו כל מלאכת שבת הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה ותירצו דל"ש וא"כ הכא דאיירי דהיה לו חולה תקשה לאמרינן הואיל ואין לומר דל"ש דהא כיון שדרך שחוזר לחוליו כמו דאיתא בתוס' שם ל"ש דל"ש אך נראה דהא הקשו על התוס' דהקשו לאמרינן הואיל דילמא הואיל לא אמרינן רק בהותרה כגון באופה מיו"ט לחול משא"כ הואיל דחזי לחולה שיש בו סכנה דדחויה ל"א הואיל וע"כ דקושית התוס' קאי לר"ש דסובר ע"כ עבודה הותרה וא"כ ה"ה פ"נ וע"ז תירצו דל"ש משא"כ ת"ק הוא ר"מ ור"מ סובר דאין מעברין וא"כ גם עבודה דחוי' וה"ה פ"נ וממילא לא אמרינן הואיל:
גם נראה דהנה בקדשים איכא בשחיטה שני איסורין נטיל נשמה ואיסור מפרק דבשלמא בחולין ליכא משום מפרק דחשוב מלאכה שא"צ לגופו משא"כ בקדשים דצריך לדם וא"כ אי אפשר לתרץ כמו שתירצו בתוס' הנ"ל דמדחזינן דלא הוצרך להביא אחרת ולישחוט דיש לומר משום דאיכא תרי איסורים משא"כ בטומאה וא"כ אכתי תקשה קושי' מה מקשה כ"ג ביו"כ יוכיח אך אי איכא איסור מפרק דכיון דמפרק משום דישה א"כ תליא אי יש דישה אפי' שלא בגידולי קרקע או לא דאי אין דישה אלא בגידולי קרקע ליכא איסור משום מפרק רק איסור נטילת נשמה ועיין בשבת (דף ע"ה ע"א) דפליגי ר"י ורבנן בצד חלזון ופצעו דר"י סובר דחייב שתים דסובר דדישה איכא אפי' שלא בגידולי קרקע ור"ש סובר דבעינן גידולי קרקע וע"כ ר"ש לשיטתו שפיר מקשה כ"ג ביו"כ יוכיח ולא קשה קושית התוס' דיש לומר כמו שתירצו דמדחזינן דלא צריך להביא אחרת ואין לומר לדי' אי ישחוט איכא שני איסורין דליכא משום מפרק דהוא משום דישה ובעינן ג"ק משא"כ לדידן דאיכא תרתי ולא קשה כ"ג יוכיח וע"כ פסק הרמב"ם דבעינן ציץ ופסק דדחויה דיש לומר כמו שהקשו בתוס' ותירוצ' ליתא לדידן:
וגם יש לומר לפי מה דאיתא בס' תורת אדם להרמב"ן על הא דמשני הגמ' בברכות (דף כ') שב ואל תעשה שאני והקשו הראשונים מהא דכהן מטמא למת מצוה וזה הוי קו"ע ותירצו דכהן שאני דאינו שוה בכל ונזיר משום דאיתא בשאלה וע"כ נדחה מפני מת מצוה אך הרמב"ן כתב לחלק דהיכי שקיום מצות עשה הבא בביטול האיסור אגודים תמיד יחד שאין מציאות לקיים מ"ע כי אם בביטול איסור המתנגדה ובכה"ג לא מיקרי דחיה ומיד שנאמרה המצוה ההיא הותר בעשייתה איסור העומד לנגדו והיה כלא היה איסור בגוונא הזה ע"כ ביבום שתמיד המצוה הוא רק באשת אח לא מיקרי דחיית איסור אשת אח רק היתר גמור. וכן דעת הרמב"ן גבי קרבנות צבור שזמנם קבוע בשבת דכיון שאין מציאות לקיום הקרבת אותן קרבנות בזמנם בשבת כ"א ע"י מלאכות האסורים בשבת ואי לא עביד הא לא מקיים הא לא מיקרי דחיה רק הותרה אבל היכא שיש מציאות בקיום המצוה בלא ביטול האיסור רק שלפעמים בא בדרך מקרה צורך ביטול איסור כדי לקיים העשה בכה"ג אם מבוטל האיסור בקיום מ"ע מקרי דחיה ולא הותרה וזה הכוונה בדברי רבא דמתרץ אליבא דר"ח דשבת הותרה וטומאה דחויה דהקרבת הקרבנות של שבת אי אפשר במציאות אם לא בעשיית מלאכה א"כ כיון שהתירה אותן התורה להקריבם בשבת מקרי הותרה משא"כ טומאה שלולא שיקרה מקרה הטומאה היתה מתקיימת עשיות הקרבנות בזמנו מבלי צורך דחיות איסור זה ע"כ חשוב דחיה יע"ש וע"כ שפיר תירצו התוס' מדלא אמרינן להביא אחר דהא שבת ע"כ חשוב הותרה דאל"כ תקשה מכהן. אך יש לומר דלעולם דגם זה חשוב דחיה וכהן שאני משום דאינו שוה בכל אך לר"ש לשיטתו דסובר בפסחים דנשים אפי' בראשון רשות א"כ גם פסח אינו שוה בכל ואפ"ה פריך מפסח ולא מכהן וע"כ משום דזה חשוב הותרה ושפיר מקשה ר"ש כ"ג יוכיח דהא ע"כ לדי' אפי' אי טומאה דחויה שבת הותרה ויש לומר כתי' מדלא אמרינן להביא אחרת כיון דהותרה וע"כ מקשה ר"ש שפיר משא"כ לדידן דנשים חובה ויש לומר דאפי' באופן זה חשוב דחיה והא דלא פריך מכהן משום שאינו שוה בכל משא"כ פסח וא"כ לא קשה כ"ג יוכיח דיש לומר כמו שהקשו בתוס' ותירוצו ליתא דכיון דאינו רק דחיה אפי' באופן זה וע"כ פסק דאינו מרצה ופסק דחויה:
וגם יש לומר לפי מה שהקשו מעבודת י"ה אמאי לא נעשה ע"י פחות מבן עשרים שנה דליכא כרת דבשלמא על שבת לא קשה קושיא זו דנהי דכרת ליכא איכא מיתת ב"ד דחמיר מכרת משא"כ יוה"כ תקשה דיכול לשחוט ע"י פחות מבן עשרים דלגבי' כלאו גרידא יחשב והרי קיי"ל כל מקום דאיכא עשה ול"ת אם יכול לקיים שניהם לא דחי ואף אנו נאמר כן לענין כרת דכ"מ שיכול לקיים שניהם בלא כרת נקים והיינו לרב דס"ל דשחיטת פרו בזר כשירה דשחיטה לאו עבודה היא וע"כ מוכח כסברת התוס' בקידושין לענין הלאו דיש בו עשה דגם הלאו לא דחי וכן אפי' לגבי אשה דליכא העשה לא דחי הלאו דאלים הלאו אפי' לגבי אשה ומה"ט אין אשה רשאית לשרוף תרומה טמאה ביו"ט אע"ג דליכא עשה דיו"ט לגבי אשה דחשוב זמן גרמא וה"ה לענין כרת אלים הלאו גם לגבי זה שאין בו כרת כגון פחות מבן עשרים אך הקשו דהא אשה גם על העשה דשריפת קדשים אינה מוזהרת דכיון דאין שורפין בלילה חשוב עשה שהזמן גרמא ואין ראיה דאמרינן אלים הלאו אפי' לגבי מי שאינו מוזהר על העשה או למי שאין בו כרת. אך לפי מה דאיתא באחרונים דאי בקדשים נשים פטורות מעשה שזמן גרמא תליא בזה דאליבא דר"מ ור"י דסוברים דתפילין הוי מ"ע שאין הזמן גרמא ולדיד' אמרינן בקידושין (דף ל"ה) דהא דמ"ע שהז"ג נשים פטורות הוא משום דהוי מצה שמחה והקהל שלשה כתובים ואין מלמדין א"כ מטעם זה גם בקדשים נשים פטורות בז"ג משא"כ לדידן דקיי"ל דתפילין הוי מ"ע דז"ג ומה"ט אמרינן שם דהא דז"ג נשים פטורות הוא משום דהוקשה כל התורה לתפילין ותפילין ילפינן בהקישא מת"ת לפטור את הנשים וא"כ בקדשים דקיי"ל דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהקישא ובתר למד אזלינן א"כ בקדשי' נשים חייבות בעשה שז"ג ועיין בס' מעין החכמה. וא"כ ע"כ הא דאשה אינה שורפת ת"ט ביו"ט אע"ג דליכא עשה דיו"ט ואפ"ה לא דחי עשה דשריפת קדשים ע"כ משום דאלים הלאו גם לדידה וא"כ ה"ה בכרת כן משא"כ אי תפילין ל"ח ז"ג א"כ גם לגבי קדשים כן וליכא עליה העשה דשריפת קדשים ואין ראיה דאמרינן דאלים גם לגבי מי שאין בו כרת ולפ"ז יש לומר דר"ש מקשה רק לר"י לשיטתו כ"ג ביו"כ יוכיח מדחזינן דלא צריך להביא אחרת ואין לומר דאז יחלל יו"כ ע"י שחיטה דהא יכול לעשות ע"י פחות מבן עשרים משא"כ לדידן דתפילין חשוב ז"ג וא"כ בקדשים גם ז"ג נשים חייבות וא"כ אמאי לא דחי העשה דשריפת קדשים ל"ת וע"כ משום דאלים וא"כ אין חילוק אפי' יעשה ע"י פחות מעשרים שנה וא"כ ל"ש תירוצו של התוס' ולא קשה כ"ג יוכיח וע"כ פסק דאינו מרצה באין הציץ על מצחו ופסק דחויה ואעפ"כ לא קשה דיש לומר כמו שהקשו בתוס':