אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק א אות ח › חרשת אי יש לה ט"ב בטענת פ"פ

חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות

אות ח · חרשת אי יש לה ט"ב בטענת פ"פ

חולין שנשחטו בעזרה

הנה לפי מה דקאמר הטעם דנאמן בטענת פ"פ משום דכתובה דרבנן אלמא דאי כתובה דאורייתא אינו נאמן ולפ"ז בחרשת דאין לה כתובה מתקנת חכמים רק בדכתב לה ואז נתחייב מדאורייתא ממילא אינו יכול לטעון פ"פ אך הקשו מהא דאיתא בכתובות פ' א"נ חרשת ושוטה יש להם ט"ב באומר פ"פ ואמאי הא כתובה דאורייתא בחרשת.

ונראה דהנה בתוס' סנהדרין הקשה ג"כ על רש"י דפי' מש"ר איירי בפ"פ הא ר"מ סובר דכ"ד ואינו נאמן לומר פ"פ וע"ש ועי' בשו"ת תפארת צבי דמתרץ דהא בתוס' הקשה למ"ד. דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה א"כ אינו מפסיד הסעודה וליכא חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואמאי נאמן לומר פ"פ אך יש לומר דמ"מ הפסיד דאסור לדור עמה כשיפחות ממאתים אך זה אינו דסומך א"ע דהיא תתרצה לזה ליטול רק מנה דאי תצא ממנו ותנשא לאחר ג"כ לא יהיה לה רק מנה אך באמת קיי"ל אפי' אי היא מוחלת בפירוש לא מהני מחילה וחשוב ב"ז אך הטעם משום דחכמים עשו חזוק לדבריהן יותר משל תורה וע"כ צריך הגמ' לומר דנאמן משום כתובה דרבנן דאי דאורייתא לא מפסיד מידי לר"י דסובר דיש לה מנה ולא הפסיד ואין לומר משום דכל הפוחת ממאתים ה"ז ב"ז דהא היא תתרצה לזה ומחילה מהני אי כ"ד וע"כ קאמר משום דכתובה דרבנן נאמן לומר פ"פ משא"כ ר"מ דסובר דאפי' דבר שבממון תנאו בטל ואפי' בדאורייתא וע"כ סובר דנאמן פ"פ אע"ג דכ"ד דהא מפסיד הסעודה אפי' לר"י משום דכל הפוחת ממאתים הוי ב"ז ואע"ג דהיא נתרצית לזה לא מהני אפי' אי כתובה דאורייתא דהא לר"מ תנאו בטל אפי' בדאורייתא משא"כ לדידן דבדאורייתא תנאו קיים הוצרכו לומר דכ"ד דאז אפי' נתרצית לא מהני והוי ב"ז ומפסיד הסעודה. ולפ"ז בחרשת ושוטה דלאו בני מחילה הן וע"כ אפי' אי כתובה דאורייתא נאמן דאיכא חזקה דאין טורח בסעודה ול"ש דאי דאורייתא מהני מחילה וליכא ב"ז דהא לא מהני מחילה דידהו:

ובזה ניחא קושית התוס' כתובות (ד' ל"ו) דאמאי לא משני הא דקא טעין טענת פ"פ הא בטעין ט"ד משום דהא אליבא דר"ש לשיטתו דסובר דיש לה כתובה מנה ע"כ הא דנאמן פ"פ ואע"ג דלא מפסיד הסעודה וע"כ מש"ה מפסיד משום דכל הפוחת הר"ז בעילת זנות ואפי' תתרצה לא מהני וכיון דברייתא כר"י כמו דמשני הא ר"מ והא חכמי' וחכמים דר"מ הוא ר"י ור"י סובר דאיילונית זונה היא ועי' ביבמות פ' הבא ע"י וא"כ ל"ש דמפסיד משום דיהי' בעילת זנות דהא חזינן דאינו חושש לזה דאפי' אי לא יפחות ג"כ יהיה ב"ז כיון דהיא איילונית וא"כ ע"כ באיילונית מיירי בע"ד ולא בפ"פ וא"כ גם חרשת ושוטה דתני עם איילונית איירי ג"כ בטענת דמים ולפ"ז יש לומר דמש"ה הקדימו הא ר"מ והא חכמים דאל"כ לא קשה קושית הגמ' דיש לומר דהא בע"ד והא בפ"פ וע"כ הקדימו דהא חכמים דהוא ר"י ור"י סובר דאיילונית זונה היא וע"כ לא איירי בפ"פ לר"ש לשיטתו דיש לה מנה וב"ז ל"ש דמ"מ הוא ב"ז לר"י לשיטתו:

ובזה ניחא התוס' ד"ה החרשת דהקשה לפי' ר"י דאמאי לא משני הא דקתני אין להם ט"ב כר"מ דסובר מכ"ע יש לה מאתים והא דקתני יש להן ט"ב כרבנן דסוברים דמכ"ע כתובתה מנה וכי תימא משום דקתני חרשת דומיא דאיילונית הא ע"כ איילונית גופה לא הפסידה הכתובה לגמרי דהא ר"ש סובר דכנסה בחזקת בתולה וכו' יש לה כתובה מנה ותמה במהרש"א דלמאי צריך התוס' להוכיח מאיילונית דמחרשת גופה היה יכול להוכיח דכיון דר"ש סובר דיש לה מנה ונראה לפי מה דאיתא בתומים בת"כ דאפי' למ"ד דיש לה מנה מ"מ באשת כהן אין לה כלום דכיון דאסור לדור עמה חשוב מום במקח ולפ"ז יש לומר דמחרשת אין להוכיח דיש לומר דלעולם דהלשון יש להן ט"ב משמע לגמרי ואיירי בא"כ דלכ"ע אין להם כלום וע"כ לא מצינן לאוקמא במכ"ע דיש לה עכ"פ מנה ומש"ה הוכיח מאיילונית דע"כ לא איירי בא"כ דכיון דזונה הוא לר"י ואסור לכהן לישא איילונית וע"כ בא"י מיירי ובא"י אליבא דר"ש לא הפסידה לגמרי ויש לה מנה וע"כ שפיר קשה דאמאי לא משני כחכמים דסוברים דמכ"ע יש לה מנה ושייך למיתני דיש להן ט"ב לענין זה דאין לה רק מנה:

ועי' בדרישה דהקשה דאי אמרינן דיש כתובה לארוסה א"כ היכי שייך לומר דחזקה דאין אדם טורח בסעודה הא אי היה מגרשה היה צריך ליתן לה כתובה וע"כ כנסה ויאמר פ"פ ותירץ דהיה לו לירא שמא לא תכחישנו רק תאמר משארסתני נאנסתי דנאמנת וע"ש ולפ"ז היכי דלא שהה בין חופה לביאה דאז אינה נאמנת לומר מש"נ משום דאיתרע חזה"ג כמו דאיתא בתוס' כתובות פ' המדיר אז אינו נאמן לומר פ"פ דיש לומר דלא גירשה משום הכתובה ובכוונה לא שהה כדי שלא תוכל לטעון מש"נ:

ולפ"ז ניחא מה שהקשה על התוס' דהקשו דאמאי נאמן הבעל לומר פ"פ והא יש לה מיגו דמ"נ והקשו דילמא איירי בלא שהה אך ע"כ איירי בשהה דבלא שהה בלא"ה אין הבעל נאמן לומר פ"פ דליכא חזקה דאין אדם טורח בסעודה דילמא עשה שביל הכתובה ובזה ניחא הרמב"ם דהנה בסנהדרין פ"ק אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה והוזמו דנהרגין ואין משלמין ממון משום דקלבד"מ והרמב"ם השמיט זה הא דאין משלמין ממון והקשה בלח"מ דאמאי השמיט זה והנה לפי מה שהקשה בתומים דפשיטא דאין משלמין ממון דהא על הכתובה הבעל נאמן להפסיד דקיי"ל דבאומר פ"פ מצאתי נאמן:

ולכאורה נראה לפי מה דאיתא בתשובות דאשת כהן אינה נאמנת לומר משארסתני נאנסתי משום דאין אדם משים א"ע רשע וא"כ ליכא הך חזקה דא"א טורח וכו' דיש לומר דעשה כן בשביל הכתובה ואין לומר דהיה לו לירא שמא תאמר מש"נ דהא אינה נאמנת א"כ איצטריך ר"י לאשמעינן דאין משלמין ממון דנפ"מ בא"כ דאז אינו נאמן בפ"פ בלא העדים אך זה ליתא דהא ר"י סובר בסנהדרין דאדם נאמן לע"ע רשע וא"כ אפי' בא"כ נאמנת אך יש לומר דנפ"מ בלא שהה דאז אין הבעל נאמן בלא העדים וה"א דעדים ישלמו אך זה הכל לטעמא דחזקה דאז בלא שהה איתרע החזקה משא"כ לטעמא דמיגו דמכ"ע דאז לעולם נאמנת לומר מש"נ וממילא נאמן הבעל לעולם לומר פ"פ והנה בתוס' כתובות איתא דלמ"ד דיש לה מנה ליכא טעמא דמיגו יע"ש ולפ"ז יש לומר דר"י לשיטתו דסובר דיש לה מנה וע"כ סובר טעמא דחזקה וע"כ אשמעינן ר"י דאפי' בלא שהה דאז אין הבעל נאמן לומר פ"פ ואפ"ה אי הוזמו לא משלמין משום דקלבד"מ משא"כ לדידן דקיי"ל טעמא דמיגו ולעולם נאמן לומר פ"פ ופשיטא דלא משלמין וע"כ השמיט:

וגם יש לומר דהא קשה דפשיטא דאין משלמין דהא הוי כאשר עשה לשיטת הריטב"א דגם בממון אמרינן ולא כאשר עשה וע"כ דאיירי דיש לה משכון מהבעל על הכתובה וכל זמן שלא החזירה לא הוי כאשר עשה וא"כ יש לומר דהא בתוס' הקשה דאמאי נאמן לומר פ"פ הא יש לה מיגו דמ"נ ותירצו דהוי מיגו להוציא וכיון דהכא איירי ע"כ במוחזקת דאל"כ הוי כאשר עשה א"כ אין נאמן לומר פ"פ דיש לה מיגו וה"א דעדי' ישלמו ואשמעינן ר"י דאפ"ה אין משלמין ממון ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם סובר דמיגו דמ"נ לא אמרינן משום דפסלה נפשה מכהונה רק עכ"פ איכא מיגו דמכ"ע והנה במפרשים איתא דאי אמרינן טעמא דמיגו ואע"ג דמכ"ע גופו אינה נאמנת דבשלמא לטעמא דחזקה נאמנת מכ"ע משום חזקה משא"כ לטעמא דמיגו על מכ"ע ליכא מיגו ואפ"ה שייך מיגו דעכ"פ טענה מעלי' היא דלא פסלה מכהונה משא"כ בטענת מש"נ פסלה מכהונה ולפ"ז הא תינח באומרת מש"נ משא"כ במכחיש אותו דג"כ לא פסלה מכהונה ממילא ליכא מיגו דמכ"ע דכיון דגם במכ"ע אינה נאמנת וטענה מעלי' לא הוי דלא פסלה מכהונה דגם השתא לא פסלה יע"ש ולפ"ז ניחא דר"י דסובר דיש לה מנה וע"כ דסובר טעמא דחזקה ואיכא מיגו דמכ"ע ולא נאמן הבעל לומר פ"פ וע"כ איצטריך לאשמעינן דאין משלמין ממון משא"כ לדידן דאמרינן טעמא דמיגו וא"כ ליכא נאמנות במיגו דמכ"ע ונאמן הבעל לומר פ"פ לעולם הגם דהיא מוחזקת וע"כ השמיט דין זה דאין משלמין ממון דהעדים לא הפסידו כלום הכתובה:

וגם יש לומר על קושית התוס' דאמאי לא משני דאיירי בפ"פ דהא קתני גם איילונית בהך ברייתא ואיילונית ע"כ לא איירי בפ"פ דהא עיקר הטעם דנאמן משום דאין אדם טורח וכו' והוכיחו מזה דלא בעי גט דאל"כ לא מפסיד הסעודה והטעם דלא בעי גט דחשוב מום גדול וליכא שום ספק דנתרצה ולא דמי לשאר מומין דספק אי קפיד אי לא וכיון דמום דאיילונית הוא מום גדול ומה"ט בלא הכיר אפי' גט ל"צ וא"כ כיון דחזינן דלא קפיד על מום כזה דאיילונית וחזינן דאינש דלא קפיד הוא ממילא יש לומר דלא קפיד על מום דנמצאת בעולה ג"כ וצריכה גט וממילא ליכא חזקה דא"א טורח וכו' וא"כ ע"כ לא איירי בפ"פ וגם כיון דחזינן דכדי שלא יהיה ב"ז מוחל על המומין וכיון דהך ברייתא אתא כר"י ור"י סובר דאיילונית זונה היא וא"כ חזינן דלא קפיד על ב"ז מכש"כ דלא קפיד על מום דבעילה וצריכה גט וממילא ליכא חזקה דאין אדם טורח וע"כ לא איירי בפ"פ וה"ה בחרשת לא איירי בפ"פ:

ועיין בתוס' דהקשו איך טענינן מספק להוציא ממון ונראה דהא בכה"ג הקשה אמאי ס' ממונא לקולא הא איכא ספק איסור גזל ותירץ דיהיה איסור גזל גם לשכנגדו וא"כ הכא שפיר טענינן מספק מכח ס' איסור גזל ולשכנגדו לחרשת ל"ש איסור גזל דהא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ובחרשת סוברים הרבה דיהבינן אפי' בידים ולא דמי לקטן וא"כ גבי דידה ליכא משום איסור גזל ולגבי בעל איכא משום ס' איסור גזל ודו"ק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה