אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק א אות ח › חצי שיעור

חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות

אות ח · חצי שיעור

חליפי איסורי הנאה

עי' במס' יומא פלוגתא דר"י ור"ל דר"י סובר דח"ש אסור מהתורה ור"ל סובר דשרי מהתורה וטעמא דר"י אי משום דכתיב כל חלב לרבות ח"ש אי משום דחזי לאיצטרופי ועי' בתוס' שם דכתבו דמה"ט דחזי לאצטרופי ע"כ ילפינן כל איסורים מחלב דח"ש אסור והרבה סוברים דטעמא דר"י נהי דאכילה הוא בכזית מ"מ כי אכל אחשביה לאכילה ועי' בתשובות ח"צ ולפ"ז מהראוי לומר דבי"ה שרי ח"ש דבשלמא במידי דתליא באכילה דאין אכילה פחות מכזית וע"כ שייך לומר דאחשביה לאכילה משא"כ ביוה"כ דשיעורא בכותבות משום דבעינן יתובא דעתא אם כן מאי בכך דאחשביה לאכילה הא ביום כיפור לא סגי בכזית דהא שיעור אכילה רק בכותבות ולא עדיף אחשביה מאי היה בעצם שיעור אכילה דלא מהני וע"כ דהא דאסור ח"ש בי"ה משום דחזי לאיצטרופי וניחא בזה קושית כ"ת על הא דפריך הגמ' ביומא אסור ענוש כרת הוא ומשני בח"ש וקשה מאי אשמעינן דבי"ה אסור ח"ש הא בכל התורה אסור ח"ש וע"ש אך אשמעינן דה"א דח"ש אסור משום אחשביה וזה ל"ש בי"ה ע"כ אשמעינן דגם י"ה אסור ח"ש:

והנה אי באיסור שבועה דנשבע שלא יאכל אי אסור ח"ש ועי' בר"ן פ' ג' דשבועות דשרי ח"ש משום דבשלמא איסור שאסרה תורה אז כזית בעינן למכות ואיסורא איכא בח"ש משא"כ בשבועה דכיון דדעתו לא היה רק על כזית ע"כ ח"ש שרי דלא נשבע עליו וע"ש. ובזה ניחא מה שהקשו על התוס', ע"ז דכתבו דאפי' לר"ש דסובר דכ"ש למכות זה דווקא אי הוא בעיני' ולא ע"י תערובות והקשו מהא דאיתא בשבועות איבעי' להו מ"ט דר"ע אי סובר בכל התורה כר"ש דכ"ש למכות א"ד בעלמא כרבנן סבירא והכא הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב ופשיט הגמ' מהא דר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואי בכל התורה כולה כר"ש סבירא למה לי לצרף וכו' והקשו הא התם ע"י תערובות הוא וגם ר"ש מודה ועי' בנב"י ולכאורה נראה דלפי מה דאיתא בס' טהרת הקדש דטעמא דר"ש מודה על ידי תערובות על פי מ"ש בחידושי הר"ן על מכות דטעמא דר"ש דכ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן דלמלקות דכיון דאכיל במזיד אחשביה לאכילה משא"כ בשוגג לענין קרבן ל"ש אחשביה ולכך יש לומר דבשלמא כשאכל בעיני' ע"כ דאחשביה משא"כ כשאכל ע"י תערובות י"ל באמת דכ"ש לא נחשב אכילה רק משום דאכל ע"י תערובות ע"כ אכל ועי' במל"מ דכתב דטעמא דר"ש משום דסובר דלשון אכיל הוא בכ"ש אלא דהילכתא אפקיה ממשמעותא ואוקמי' על כזית לקרבן ועי' בהלכות שבועות פ' ד'. והנה לטעם זה אין חילוק בין כ"ש בעיני' או ע"י תערובות והנה הא דמיבעיא אי טעמא דר"ע משום דסובר בכל התורה כר"ש ע"כ קאי איבעיא אי אמרינן דטעמא דר"ש משום דסתם אכילה הוא בכ"ש רק דהילכתא היה לענין קרבן דבעינן כזית וע"כ בשבועה ל"ש זה דכיון דהוא נשבע של יאכל ואכילה הוא בכ"ש ממילא חייב גם קרבן על כ"ש דכיון דהוא נשבע בפירוש על כ"ש משא"כ אי אמרינן דטעמא ר"ש משום אחשביה ולקרבן דהוא בשוגג ל"ש אחשביה א"כ גם בשבועה אינו חייב קרבן על כ"ש דמ"מ הא בשוגג ל"ש אחשביה וע"כ דאיבעיא קאי אי אמרינן דסתם אכילה הוא בכ"ש וממילא לפ"ז אין לחלק בין בעיני' ובין ע"י תערובות וע"כ שפיר פשיט דא"כ למה לי לצרף אע"ג דהוא ע"י תערובות דלטעם זה אין לחלק ואי אמרינן דלעולם דסובר כר"ש והטעם משום אחשביה א"כ בודאי לא מצי סובר כר"ש דא"כ גם בשבועה אמאי חייב קרבן:

ויותר נראה דלכאורה קשה לפי מה דפסק הרמב"ם בנשבע שלא יאכל ואכל עפר דפטור ובנשבע שיאכל ואכל עפר קיים השבועה וכתב בלח"מ הטעם משום דבנשבע שיאכל ואכל עפר אחשביה באכילתו כדי לצאת ידי השבועה אבל בנשבע שלא יאכל ואכל עפר ל"א דאחשביה דאחזוקי אינש ברשיעי לא מחזקינן ובודאי לא אחשביה כדי שלא יעבור על השבועה ולפ"ז תקשה דאמאי סובר ר"ש דכ"ש למכות משום דאחשביה ואמאי לא אמרינן דבודאי לא אחשבי' משום דלא מחזקינן ברשע אך נראה לחלק דבשלמא בנשבע שלא יאכל ואכל עפר דאז אי לא אחשביה לא עביד איסור כלל וע"כ אמרינן דאוקמי' על חזקת כשרות דלא אחשביה משא"כ בח"ש דאפי' אי לא אחשביה עביד איסור דחצי שיעור אסור אי מהתורה וע"כ ל"ש לאוקמי על חז"כ דאפי' אי לא אחשביה איתרע חזקתו אך לפ"ז תקשה מה איבעיא אי טעמא דר"ע דסובר כר"ש והא בשבועה ח"ש שרי ואי לא אחשביה לא עביד איסור כלל וא"כ ל"ש בשבועה לומר דמש"ה מחייב ר"ע על כ"ש משום דאחשביה כר"ש לאמרינן לאוקמי על חז"כ דלא אחשביה ואי לא אחשביה לא עביד איסור כלל דבשבועה ח"ש שרי וע"כ צריכין לומר דאיבעיא קאי דסובר כר"ש וטעמא דר"ש אינו משום דאחשביה רק משום דסתם אכילה הוא בכ"ש ולטעם זה אין חילוק בין בעין או ע"י תערובות וע"כ פשיט דא"כ למה לי לצרף ואי אמרינן דלעולם דסובר כר"ש וטעמא משום דאחשביה ואז יש חילוק בין בעיני' ובין ע"י תערובות אז פשיטא דל"מ סובר כר"ש דבשבועה ל"ש אחשביה דאוקמא על חז"כ. ולפי סברת טהרת הקדש ניחא קושית המקנה על הא דאיתא בקדושין מצת כותי מותרת ואדם יוצא י"ח והקשו אפי' אי יאכל הכותי מזה קודם שיאכל הישראל מה בכך דשמא היא שיאור והוי נוקשה ואפי' אי נוקשה דאורייתא מ"מ לא זהיר הכותי כיון דאינו מפורש בתורה דאסור ואין ראיה מזה דאכיל הכותי וע"ש. וע"כ נראה לפי מה דכתבו דאפי' אי נוקשה דאורייתא הוא משום דאחשביה לאוכל ועי' בס' יש"י וא"כ ליכא חששא דשמא הוא נוקשה מ"מ כיון דהישראל לא ידע דהוא חמץ נוקשה ויש איסור ל"ש אחשביה ודמי לשוגג לקרבן דמודה ר"ש משום דבשוגג ל"ש אחשביה וה"ה הכא ל"ש אחשביה וממילא לא עביד איסור כלל ובזה ניחא הא דאיתא בע"ז פ"ב ההוא אימרטוטא אמירטט ופי' רש"י ושרץ איסורו בכעדשה והקשה בר"ן דלמאי צריכין לזה דאפי' ח"ש אסור דקיי"ל כר"י והנה אי אמרינן דח"ש ע"י תערובות שרי בפשיטות ניחא דהא הכא הוי ע"י תערובות וגם אי טעמא דח"ש משום אחשביה והכא דלא ידע ל"ש אחשביה וע"כ הוצרך רש"י לומר משום דשרץ השיעור בכעדשה:

ובזה נראה היכי דאיסור משום דאחשביה מ"מ היכי דאינו מתכוין אע"ג דפ"ר הוי מ"מ אחשביה ל"ש ושרי וניחא התוס' פסחים דכתבו דמש"ה שרי בחמץ מפרר וזורה לרוח ולא חיישי לזבל משום דחשוב שלא כד"א והקשו הא איסורא איכא אפי' שכד"א ועי' במל"מ אך הא עיקר הטעם דאסור משום אחשביה והתם דאינו מתכוין ליהנות מהזבל נהי דהוי פ"ר מ"מ אחשביה ל"ש ושרי שכד"ה:

והנה לפי מה דכתבו דאי ח"ש שרי ל"ש היתר מצרף לאיסור וקשה לפי מה שכתבו דבנזיר ח"ש שרי משום דיש היתר לאיסורו וא"כ תקשה איך אמרינן היתר מצרף לאיסור בנזיר ומה שהקשו אי בנוקשה אסור הוא משום אחשביה א"כ תקשה על תוס' פסחים דהקשו דילמא לכך לא חשוב נוקשה משום דכש"כ הוא ותירצו דא"כ הו"ל לאשמעינן דליכא כרת וקשה דהא לדידן ליכא נפקותא אי חייב כרת דקמי שמיא גליא אי חייב כרת אי לאו וע"כ דנפ"מ אי חייב כרת משום דכל שזדונו כרת בשוגג חייב חטאת ובנוקשה דהוא משום אחשביה ובשוגג ל"ש זה וליכא חיוב קרבן ונראה דכיון דקיי"ל כר"י דסובר דשגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו חייב קרבן וא"כ נפ"מ שפיר לענין קרבן ושגג בכרת והזיד בלאו דשייך אחשביה כיון דהזיד בלאו והו"ל לאשמעינן דליכא כרת ונפ"מ לקרבן היכי דהזיד בלאו:

וכן איתא בתשובות דאליבא דר"י הנ"ל לא מצינן לומר דטעמא דר"ש משום דבמזיד אחשביה משא"כ קרבן דהוא על שוגג דהתינח אם שגג בכרת ובלאו משא"כ אי שגג בכרת והזיד בלאו דחייב ג"כ קרבן והרי בכה"ג אחשביה להאיסור כיון שהזיד בלאו ואמאי בעי כזית לקרבן וע"ש. ובזה ניחא דהראב"ד סובר דבכוסס החיטה דפטור מלשלם החומש וכתב דאע"ג דבכוסס את החיטה מברך בורא פרי האדמה ברכה שאני וקשה מהא דאיתא בברכות (ד' ל"ה) דסובר ר"י דעל שמן זית מברך בורא פרי העץ ופריך היכי דמי אי דקא שתי ליה אוזוקי קא מזיק ליה דתניא השותה שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם החומש וכו' ולפי הראב"ד מאי מדמי חומש לברכה ועי' צל"ח אך סברת הראב"ד דברכה חייב לברך משום דאחשבי' משא"כ חומש דהוא בשוגג ל"ש אחשביה ואם כן לר"י לשיטתו דסובר דאף דהזיד על הלאו כיון ששגג בכרת חייב בחומש ועי' בשבת ושייך ג"כ אחשביה דכיון דהזיד בלאו א"כ ל"מ לחלק משום דחומש דבשוגג ל"ש אחשביה דהא תינח היכא דשגג בזה ובזה משא"כ היכי דהזיד בלאו אמאי אינו חייב חומש וע"כ מדמי שפיר חומש לברכה:

והנה אי אמרינן דבשבועה שרי ח"ש ניחא קצת קושית התוס' שבועות (ד' כ"ה) דהקשה דלמאי דס"ד דלעולם קאמר א"כ תקשה ליה מתניתין שבועה שלא אוכל ולפי מה דאיתא בירושלמי דמש"ה לא עבדינן שני ימים יו"ה משום ספק דיומא ומתרץ משום סכנה ואיתא בפלתי ס' ק"י דלר"ל דח"ש שרי ל"ש תירוץ זה ולפ"ז אי גבי שבועה ח"ש שרי א"כ יש לומר לעולם אך יכול לאכול כל פעם רק ח"ש דשרי וע"כ לא פריך רק גבי שינה ועי' ברמב"ם דיליף דח"ש אסור בחמץ מקרא דלא יאכל והקשו עליו דת"ל דבכל איסורין ח"ש אסור מהתורה וע"ש בלח"מ דמתרץ דלא דמי לחלב משום דיש היתר לאיסורו ולי נראה דה"א דחמץ שרי ח"ש דאי אסור אמאי עובר על ב"י הא אינו ברשותו של אדם אלא ע"כ דשרי ח"ש וחשוב ברשותו דיכול ליהנות ח"ש ואע"ג דאיתא בגמ' אע"ג דאינו ברשותו אוקמי ברשותו זה אליבא דאמת דידעינן דח"ש אסור מקרא דלא יאכל משא"כ אי לאו הקרא ה"א דאינו גזה"כ לעבור על ב"י רק משום דהוא ברשותו ליהנות כל פעם ח"ש וע"כ צריכין קרא מיוחד בחמץ דאסור ח"ש:

ועי' בפ"מ דרצה לחדש דבג"ה למ"ד דאין בגיד בנ"ט אי לא אכל הכזית בב"א רק בכדי אכילת פרס לא מצרפין דלפי מה דאיתא בחולין לענין אבמ"ה דאם חלקו פטור ולא מצטרפין לאכילת פרס דכיון דחידוש הוא דמשהו בשר וגידין ועצמות מצרפין לכזית וע"כ אי חלקו פטור וא"כ מכש"כ ג"ה דהוא חידוש למאן דסובר דאין בגיד בנ"ט וע"כ אי חלקו פטור וע"כ ח"ש בג"ה שרי דל"ש חזי לאיצטרופי דכיון דלא מצרפין וע"ש. ולפ"ז בנזיר לענין חרצן דג"כ לא חזי לאכילה ופטור אי חלקו דכיון דחידוש הוא וממילא בנזיר ח"ש שרי ועי' בשבועות דבעי ר"א נזיר שנשבע שלא יאכל חרצן בכמה אי אמרינן דכיון דכזית איסורא דאורייתא ע"כ כי אשתבע על כ"ש והקשה בתוס' דאמאי לא מיבעי' בחלב ודם בכל אדם וע"כ נראה דהא הקשו דאפי' ח"ש אסור אך לפ"ז ניחא דבחרצן שרי ח"ש דכיון דאי חלקו פטור וניחא דלא מיבעי' בחלב ובדם דאז תקשה דגם ח"ש אסור ואין להקשות דאמאי לא איבעי' בג"ה דג"כ ח"ש שרי דיש לומר דקאי למ"ד דסובר דיש בנ"ט וע"כ איבעיא רק בנזיר:

והנה אי ח"ש ע"י תערובות אסור מהתורה אי לא ועי' בר"ש והרבה סוברים דח"ש ע"י תערובות שרי אך הקשו מהא דאיתא בחולין (ד' צ"ח) ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא וכו' עד ועוד הא אמר ר"י דח"ש אסור אלמא אפי' ע"י תערובות ח"ש אסור:

ועי' בס' יש"י דמחלק דחלב שאני דאיכא קרא דכל חלב לאסור ח"ש דבעלמא דלא אסור רק משום דחזי לאיצטרופי וע"כ ח"ש ע"י תערובות שרי משא"כ בחלב דאיכא קרא מיוחד אסור אפי' ע"י תערובות וע"ש. ולפ"ז ה"ה בחמץ דאיכא קרא על ח"ש מלא יאכל אסור אפי' ע"י תערובות ובזה ניחא הא דהקשו דבירושלמי פסחים איתא מה אנן קיימין אם כשרובו חמץ חייב כרת אי ברובו מצה יוצא בהן י"ח א"ר שמואל תיפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית כר"ש דכ"ש למכות והקשו לשיטת התוס' בע"ז דע"י תערובות מודה ר"ש ומירושלמי נראה דאפי' ע"י תערובות סובר ר"ש דכ"ש למכות וע"כ נראה דסברת רב"י דע"י תערובות מודה ר"ש דהא קשה דאמאי כ"ש למכות משום דאחשבי' אמאי לא אמרינן דאוקמא על חזקת כשרות ובודאי לא אחשבי' ואמרנו משום דאפי' אי לא אחשבי' עביד איסור דח"ש אסור ואיתרע חזקתו וע"כ ע"י תערובות דאז ח"ש שרי ולא איתרע חזקתו אי לא אחשבי' וע"כ אמרינן דלא אחשבי' משום דאחזוקי אינש ברשיעי לא מחזקינן וזה תינח בעלמא דאיסור דח"ש רק משום דחזי לאצטרופי משא"כ בחמץ דילפינן מקרא דלא יאכל וא"כ איסור ח"ש אפי' ע"י תערובות וא"כ אפי' אי לא אחשבי' עביד איסור משום דח"ש אסור והגם דע"י תערובות הוא וע"כ סובר הירושלמי ומשני ר"ש הוא דסובר דכ"ש למכות הגם דע"י תערובות מ"מ סובר ר"ש דכ"ש למכות משא"כ בעלמא:

ובזה ניחא קושיא הנ"ל אי ע"י תערובות מודה ר"ש מאי פשיט הגמ' מנזיר דר"ע לא סובר כר"ש דהא ר"ע דריש כל וא"כ גבי נזיר אסור ח"ש מכל ולא משום דחזי לאיצרופי ואסור ח"ש אפי' ע"י תערובות ושייך אחשבי' אפי' ע"י תערובות ואמרינן דחייב על כ"ש וע"כ פריך שפיר למה לי לצרף הגם דע"י תערובות הוא:

ובזה דח"ש ע"י תערובות שרי ניחא הירושלמי דהובא בתוס' קידושין דהקשה דאמאי לא אכלו מצה מחדש ולא דחי עשה ל"ת דחדש והקשה במקנה הא לענין מצה של טבל דרשינן מדכתיב ל"ת חמץ שבעת ימים תאכל מצות וע"כ דרשינן דבעינן שיהיה חל איסור חמץ משא"כ בטבל דליכא איסור חמץ רק טבל וה"ה במצה של חדש אינו יוצא מטעם זה אך לפי מה דאיתא בתוס' ראש השנה (ד' י"ג) ד"ה ולא קציר של א"י דכתבו וז"ל ואע"ג דירושה הוא להם מאבותיהם מ"מ יש להם חלק במה שזרעו וא"כ לפי מה דסוברים דאיסור חדש אינו נוהג בשל א"י וא"כ על כל כזית חשוב רק ח"ש של חדש ע"י תערובות דעל כל כזית יש לא"י חלק בו וזה שרי ולא אסור רק חלק הישראל וחשוב ח"ש ע"י תערובות וא"כ אי הי' חמץ הי' חל איסור חמץ על איסור חדש ומכש"כ להסוברים דעל ח"ש חל איסור השני דכיון דליכא מלקות בודאי ניחא דהכא ליכא רק ח"ש דכיון דא"י יש להם חלק אך אפי' אי נאמר דגם על ח"ש לא חל מ"מ הכא ליכא איסור דח"ש דח"ש ע"י תערובות הוא ודו"ק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה