חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ח · חליפי איסורי הנאה
עי בחולין (ד' ד') חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין וסכרוה דהא מני ר"י דאוסר מדאורייתא לאחר הפסח ומסיק דאתיא כר"ש דאמר חמץ אחר פסח דרבנן וכי מקילינן בדרבנן ושיטת רש"י דחליפי איסורי הנאה אסורה למחליף מדרבנן ומה שמרויחין דלדידן מיהא שרי וע"ש בתוס' דכתבו דמרויחין נמי לגבי דידהו למאי דס"ד השתא דהוי דאורייתא דחליפין לא אסור רק מדרבנן וע"ש עוד דהקשה מאי פריך הגמ' בע"ז (ד' ס"ג) גבי השוכר את הפועל לעשות ביי"נ דשכרו מ"ט אסור והרי ערלה דאסור בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהם מקודשת ומאי קשיא הא לכתחלה אסור ליהנות וי"ל דמשמע ליה שכרו אסור גם לאחריני כמו יי"נ עצמו ולהכי פריך דאי אסור גם לאחריני אמאי מקודשת נהי דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקידושין מ"מ מקודשת גמורה לא הוי דאם בא אחר וקידשה חוששין לקידושי שניהם וע"ש ואין להקשות דילמא הא דקאמר מקודשת היינו לחומרא בעלמא ולעולם דאסור גם לאחרינא אך נראה דגם ברישא דמקדש בערלה ג"כ מקודשת לחומרא לפי מה דהקשו דאמאי אינה מקודשת הא יכול ליהנות שלא כד"ה ותירצו דליכא שוה פרוטה על שכד"ה ולפ"ז עכ"פ ס' קידושין הוי שמא שוה פרוטה במדי על שלא כד"ה דהא קיי"ל כשמואל דמקדש בדבר שאינו שוה פרוטה דהוי קידושי ספק וע"כ הא דקתני אינה מקודשת היינו דאינו קידושי ודאי אבל ס' קידושין הוי וא"כ ע"כ הא דקתני בסיפא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דקידושי ודאי הוה וע"כ דמותר לאחריני:
ועי' בס' שעה"מ דהקשה על התוס' דכתבו דמרויחין משום דחליפין לא אסור רק מדרבנן דא"כ תקשה למאי דמסיק דאתי' כר"ש וא"כ גם השתא ליכא רק איסור דרבנן וא"כ מה מרויחין בחליפין ותירצו דבאיסור דרבנן אז החליפין שרי אפי' מדרבנן וא"כ למאי דמסיק כר"ש מרויחין לגמרי דהחליפין שרי לגמרי ומה שהקשה בס' ברית אברהם דלפ"ז קשה לשיטת רש"י דאסור אפי' חליפי חליפין מדרבנן ועי' במל"מ הלכות אישות ואי אמרינן דבאיסור דרבנן מותר החליפין א"כ אמאי ח"ח אסור הא החליפין לא נאסר רק מדרבנן א"כ מהראוי לומר דחליפין השנים יהי' שרי לגמרי כמו באיסור דרבנן וע"כ נראה דהא שיטת הרמב"ם דבנדרים החליפין אסור מדאורייתא וע"כ פסק בהך איבעי' בנדרים פ' השותפין לחומרא ואע"ג דבכל איסורי הנאה החליפין לא אסור רק מדרבנן וכתב ברשב"א לחלק משום דבשלמא בכל איסורי הנאה דאסור בהנאה לכל העולם א"כ אין זה דמיהן דאי אפשר לומר דהנך דמים הן בעד איסורי הנאה גופא ועי' בירושלמי הובא בר"ן חולין ובקידושין וע"כ אינו אסור החליפין רק מדרבנן דגזרו אטו איסור גופא משא"כ בנדרים דלכל העולם שרי ל"ש לומר דאין זה דמיהן דיש להן דמים דכיון דלאחריני שרי וע"כ אסור מדאורייתא החליפין ועי' בשעה"מ וא"כ יש לחלק בין איסור דרבנן ובין ח"ח דאיסור הנאה דרבנן דאסור לכל העולם ואין זה דמיהן וליכא רק משום גזירה ובדרבנן לא גזרו משא"כ ח"ח דחליפין שרי לאחריני וא"כ חליפין החליפין השנים הן דמיהן וא"כ מה לי החליפין הראשונים ומה לי החליפין השנים דכיון דזה דמיהן ודמי לנדרים ולא אסור מטעם גזירה רק מדינא דזה דמיהן:
ולכאורה נראה לתרץ התוס' הנ"ל דהנה בתוס' ע"ז (ד' ס"ב) איתא דהרב ר"א פסק שאם יש ביד ישראל יי"נ וע"ז ומכרו לנכרי בהקפה וכו' ועוד הוסיף שאפי' לא מכרו הנכרי אלא כיון שמשכה קודם שיתן הדמים דקיי"ל משיכה בא"י קונה והוי כמו בא עלי' ואח"כ נתן לה דשרי אך מדרבנן עכ"פ אסור לדידיה ועי' במג"א ס' תמ"ג דפסק דלפ"ז בשאר איסורי הנאה דלא תפסי דמיהן אז היכי שמשך קודם הנכרי אז החליפין שרי לגמרי ולפ"ז לכאורה תקשה דלמאי צריך התוס' לומר דמרויחין מאיסור דאורייתא לאיסור דרבנן הא יכולין להחליף שהנכרי ימשוך קודם דאז שרי לגמרי החליפין ותלינן שמחליפין באופן שהא"י ימשוך קודם וצריכין לומר דהתוס' הוכרחו לפרש כן לר"ל דסובר דבישראל משיכה קונה וממילא בא"י לא קני במשיכה ולא מהני מה דימשוך קודם הנכרי וע"כ צריכין לומר דמרויחין מאיסור דאורייתא לדרבנן ולפ"ז לפי מה דמסיק דאתא כר"ש ור"ש סובר כר"י כדאיתא בב"מ מדסובר כל שהכסף בידו ידו על העליונה וא"כ בא"י משיכה קונה א"כ יש לומר דמחליפין על אופן שהא"י ימשוך קודם דאז שרי החליפין ול"צ לומר דמרויחין מאיסור דאורייתא לאיסור דרבנן רק דיש לומר דמחליפין והא"י ימשוך קודם דלדידי' משיכה בא"י קונה ואז שרי החליפין לגמרי:
וניחא בזה הא דאיתא ברא"ש ב"ק דיאוש לחומרא קונה דאי קידשה בגזל לאחר יאוש דמקודשת והקשה דת"ל דהא איכא שר"ש ותירצו דכיון דבעת שקידשה אכתי לא היה הממון שלו דהא ליכא רק יאוש גרידא ולא נחשב ממונו אע"ג דבעת שבא לרשותה דאז איכא גם שר"ש וקנתה מ"מ כיון דלמקדש לא נחשב ממונו לא מהני מה דנחשב ממון לדידה וקשה דהא במתני' איתא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ואע"ג דחליפי איסורי הנאה למחליף ולא נחשב ממונו דמקדש כיון דאסור בהנאה לדידי' וע"כ משום דהיא רשאי ליהנות דשרי לאחריני ונחשב ממון דידה מקודשת אלמא דלא בעינן שיהיה נחשב ממון למקדש ועי' בס' ב"מ ס' כ"ח אך יש לומר דאין ראיה ממתני' דלעולם דבעינן שיה' חשוב ממון למקדש ומתני' איירי דמכרן באופן שהא"י הקונה משך קודם האיסור הנאה דאז שרי הדמים גם לגבי מקדש:
ובזה ניחא הא שהקשו מהא דאיתא בקידושין לית דחש לדר"ש דאמר סתם גזילה יאוש ומשמע דאי ידעינן דנתייאש מקודשת ואע"ג דרבא סובר דיאוש כדי לא קני וע"כ משום דאיכא שר"ש אלמא אע"ג דל"ח ממון דמקדש מקודשת אך רבא לשיטתו דסובר כר"ל ובא"י לא קני משיכה וע"כ הוכיח ממתני הנ"ל דמכרן וקידש בדמיהן דלא בעינן שיהיה ממון של המקדש רק כיון דנחשב ממון של המתקדשת חלין הקידושין דאל"כ תקשה דכיון דאסור לדי' הדמים אמאי מקודשת דאפי' אי איירי דהא"י משך קודם לא מהני כיון דלא קנה משיכה בא"י וע"כ סובר דאי איכא יאוש דמקודשת משא"כ לדידן דאין ראי' ממתני' דיש לומר דהא"י משך קודם דאז שרי גם לדי' החליפין וע"כ סובר הרא"ש דלחומרא חלין הקידושין לאחר יאוש משום דלא חשוב ממון דמקדש:
ובזה ניחא הרמב"ם דפסק דבע"ז אסור אפי' ח"ח והקשה דכיון דפסק דש"כ אין מלמדין א"כ ל"צ הוא למעוטי ערלה דחליפין שרי וקאי המיעוט דהוא ולא חליפי חליפין ואמאי פסק דאסור ח"ח. וע"כ נראה דהא בלא"ה הקשה אי אפי' בע"ז מהני היכי דא"י משך קודם דהא חזינן ב"ר ינאי דאפי' פירות שביעית וכו' עד דאמר להו יאות הן עבדין ופי' רש"י דכיון דהפירות הראשון כבר לא היה בעולם ולא איחלופי הני בהני לאו חליפין נינהו אלמא דווקא משום דפי' הראשון לא הי' בעין וע"כ שרי ולא משום דמשך קודם ותירצו דבע"ז דאסור בהנאה וא"כ חידוש הוא דאסור החליפין דהא אין זה דמיהן וע"כ היכי דמשך קודם שרי משא"כ שביעית דל"ש דאין זה דמיהן דהאי שרי בהנאה וליכא חידוש וע"כ לא מהני מה דמשך קודם רק בעינן כשפרע אינו בעין פירות הראשונים ועי' בתשובות ב"א א"כ לפ"ז תקשה דא"כ לא הוי ש"כ דכיון דלא דמי ע"ז לשביעית וע"כ דסוגיא קאי לר"ל וגם בע"ז לא מהני מה דמשך קודם משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י ומשני במשך קודם ולא הוי ש"כ ובעינן הוא למעוטי ערלה וליכא מיעוטא על ח"ח וע"כ פסק דאסור:
והנה בשאר איסורי הנאה דאסור החליפין למחליף אי אסור גם ח"ח שיטת רש"י דאסור ועיין במל"מ דתמה דהא חזינן דאפי' בע"ז דחליפין אסור מדאורייתא שרי ח"ח מכש"כ שאר איסורי הנאה דחליפין לא אסור רק מדרבנן כש"כ דשרי ח"ח ועיין בס' ישועות יעקב דמתרץ דבאמת ח"ח מהראוי להתיר דכיון דרק חז"ל גזרו ובזה לא גזרו וגם בע"ז דחליפין אסור מהתורה כיון דחידוש הוא אמרינן דאין לך אלא חידושו אמנם היינו כשחליפי חליפין אין לנו טעם הגון לאסרן יותר מחליפין עצמן אבל כיון דלאחריני שרי החליפין א"כ ראוי לאסור ח"ח דכיון דאסרו חליפין יהיה מאיזה טעם שיהיה והוא מקבל חליפין בעד חליפין אסורים כמו החליפין בעצמן דמה לי הן ומה לי דמיהן ול"ש לומר דאין זה דמיהן ולכך אסרו גם ח"ח אבל בע"ז דאסורין החליפין לכל העולם מגזה"כ א"כ ח"ח דאין לנו אסור מהתורה גם חכמים לא גזרו כיון דלא שקיל דמי החליפין דהרי החליפין אסור בהנאה לכל ולאו דמיהן הן וע"כ בע"ז יותר ראוי להתיר ח"ח:
ובזה ניחא ג"כ דברי התוס' הנ"ל דבאמת יש לפרש הא דקתני מפני שמחליפין היינו שאחר שמחליפין מחליפין החליפין באחרים דאז הוי ח"ח ול"צ לומר דמרויחין מדאורייתא לדרבנן וע"כ דתוס' סובר ג"כ דאסור אפי' ח"ח והיינו משום דשרי לאחריני וחשוב זה דמיהן והנה עיקר הראיה דשרי לאחריני דאל"כ אמאי מקודשת ואין לומר דלחומרא מקודשת דהא גם ברישא מקודשת לחומרא שמא שוה פרוטה במדי שכד"ה ואיתא במהרש"ל דאליבא דר"ש דסובר דכ"ש למכות ה"ה דאסור שכד"א וא"כ לדידי' ברישא אפי' לחומרא לא חלין הקידושין וא"כ יש לומר דאפי' לאחריני אסור החליפין ומקודשת דסיפא הוא לחומרא וממילא אי אסור אפי' לאחריני שרי ח"ח כמו בע"ז ויש לומר מפני שמחליפין היינו ח"ח וא"כ למאי דמסיק כר"ש בלא"ה ניחא דפי' שיהיה ח"ח:
ובזה ניחא הרי"ף דהשמיט הברייתא דחמצן של עוברי עבירה והקשו עליו דהא מסיק דמצי אתיא אפי' כר"ש דאסור רק מדרבנן משום דאפי' בדרבנן אמרינן דחזקה דלא שביק התירא וכו' אך לדידן דקיי"ל דשכד"ה שרי וע"כ דלאחריני שרי ואסור אפי' ח"ח ותקשה מה מרויחין וע"כ השמיט הברייתא. ויש לומר עוד בפשיטות דאי כר"ש תקשה דל"צ דודאי מחליפין משום החזקה ת"ל דהא איכא ס"ס שמא הוא בעצמו אפ"ה לאחה"פ ושמא החליפו בשל עובדי כוכבים ואפי' אי אתא כר"י תקשה אך כתבו דחשוב כמו שם אונס חד הוא ועיין בס' יש"י. ולפ"ז הר"י והרמב"ם לשיטתו דסוברים דפיתוי קטנה לא הוי אונס והוכיחו מקושית התוס' פ"פ ול"ס תירוץ התוס' דשם אונס חד הוא וע"כ השמיטו:
גם יש לומר בפשיטות דאפי' להסוברים דח"ח שרי כמו ע"ז אך עכ"פ למ"ד דש"כ מלמדין וגם בע"ז אסור ח"ח וע"כ ה"ה בכל מקום משא"כ אי אין מלמדין דאז בע"ז שרי ח"ח ה"ה בכל מקום וע"כ לס"ד דאתיא כר"י ור"י הא סובר דמלמדין ואסור בע"ז ח"ח וה"ה בכל מקום ולא מצינן לפרש שמחליפין על ח"ח והוצרכו לפרש דמרויחין מדאורייתא לדרבנן משא"כ למאי דמסיק כר"ש ויש לפרש מפני שמחליפין על ח"ח דשרי כמו בע"ז וגם יש לומר דהא הקשו על התוס' דלמאי צריכין לומר דמרויחין מאיסור דאורייתא לדרבנן הא יש לומר דמחליפין על ח"ח דשרי אך לס"ד דאתיא כר"י אין ראיה דעל איסור דרבנן סמכינן על חזקה דלא שביק התירא וא"כ כיון דחליפין לא אסור רק מדרבנן אין לנו הוכחה דמחליפין החליפין באחר דעל דרבנן ליכא חזקה דלא שביק התירא וא"כ לפי מה דמסיק כר"ש ואפי' על דרבנן סמכינן על החזקה א"כ בלא"ה ניחא דיש לפרש מפני שמחליפין על ח"ח וגם יש לומר דהא ברשב"א איתא דמרויחין משום דאיסור אכילה חמור מהנאה וע"כ מחליפין והנה עיקר הטעם דאיסור אכילה חמור משום דבאכילה איכא תרתי איסורי אכילה והנאה וסברת התוס' דלא תירצו כן ע"כ כסברת המל"מ דכתב דאפי' אי אמרינן דלוקה על הנאת בב"ח מ"מ באוכל בב"ח אינו לוקה שתים משום אכילה ומשום הנאה ומביא ראיה ממבשל ג"ה ביו"ט עם חלב דלוקה חמש ואמאי אינו לוקה משום הנאה דבב"ח והטעם כתבו הראשונים משום דאיסור אכילה גופו הוא משום הנאה רק התורה כתבה בלשון אכילה משום דכל דבר הראוי לאכילה עיקר הנאה הוא אכילה וע"כ כתבה בלשון אכילה וע"כ ליכא תרתי אכילה והנאה וע"כ לא מצינן לומר דמרויחין דאכילה חמור דאיכא תרתי והוצרכו לומר דמרויחין מדאורייתא לדרבנן ולפ"ז לר"ש דסובר דכ"ש למכות וה"ה שכד"א דאסור לשיטת מהרש"ל ולדידיה לא מצינן לומר דאיסור אכילה הוא משום הנאה דהא אסור אפי' שכד"א דליכא הנאה ולדידי' יש לומר דבאכילה איכא תרתי וא"כ למסקנא דאתיא כר"ש בלא"ה ניחא דמרויחין דבאכילה איכא תרתי משא"כ הנאה. ולפ"ז בלא"ה ניחא הא דהשמיט הרי"ף הברייתא הנ"ל דלדידן דקיי"ל דשרי שכ"א ואכילה משום הנאה וליכא תרתי ולא מרויחין מה שמחליפין וע"כ השמיטו:
ובזה ניחא הרמב"ם דיליף איסור הנאה בחמץ מלא יאכל כחזקיה והקשו הא קיי"ל כר"א דאפי' ל"ת איסור הנאה הוא דהא בהדיא איתא ופליגא דר"א אך לפי מה דאיתא ברמב"ן דטעמא של ר"א דגם הנאה במשמע דכוונת התורה היה לא תאכל הוא משום הנאה אך התורה כתבה בלשון אכילה משום דכל דבר העומד לאכילה עיקר הנאתו אכילה ועיין בס' ברוך טעם ולפ"ז תקשה לפי מה דאיתא באחרונים דחמץ אסור אפי' שכד"א מדכתב תשביתו דמשמע שלא כדרך אכילה ולא כתיב אכילה שיהיה בעינן כד"א וא"כ מה קאמר ופליגי דר"א דבחמץ לא מצינן דאכילה משום הנאה דהא אסור אפי' שלא כד"א דליכא הנאה ומודה ר"א דל"ת לא משמע איסור הנאה אך כיון דהסוגיא קאי ע"כ לר"ש דאליבא דר"י דאסור לאחר הפסח יש לומר אי לא היה נכתב לא יאכל ה"א דשרי בהנאה מדחזינן דעובר על ב"י דאי אסור בהנאה חשוב אינו ברשותו אלא ודאי דקאי לר"ש ולר"ש חשוב גורם לממון וע"כ עובר אע"ג דאסור בהנאה וא"כ הא לר"ש בכל מקום אסור שכד"א ואפ"ה חזינן דסובר ר"א דל"ת איסור הנאה וע"כ ה"ה בחמץ אסור ושפיר קאמר ופליגי דר"א ועיין באור חדש משא"כ לדידן דקיי"ל דשרי שכד"א ויש לומר דאכילה משום הנאה משא"כ בחמץ דאסור שכד"א וע"כ דאיסור אכילה אינו משום הנאה וע"כ אף דקיי"ל כר"א יליף הרמב"ם דחמץ אסור בהנאה מלא יאכל כחזקיה.
וגם יש לומר דהא עיקר הראיה שהביאו דאכילה הוא משום הנאה מדלא קתני בברייתא דמבשל ג"ה בחלב ביו"ט דלוקה גם משום הנאה אלא ודאי דאכילה הוא משום הנאה ועיין בשעה"מ דתירץ דאין ראיה דיש לומר דאתיא כר"ש דסובר דבב"ח שרי בהנאה ולעולם דאכילה איכא תרתי גם משום הנאה ולפ"ז דלמ"ד דאתיא כר"י הוצרכו לומר דמרויחין מאיסור דאורייתא לדרבנן משא"כ למסקנא דאתיא כר"ש ולדידיה יש לומר דבאכילה איכא תרתי א"כ בלא"ה מרויחין דאכילה חמור דאיכא תרתי גם יש לומר דסברת הרשב"א דאכילה חמור מהנאה דהנאה קיל דחזינן דליכא מלקות על הנאה וא"כ לפי מה שכתבו דמש"ה ליכא מלקות על הנאה משום דאפשר לעבור עליו בלי מעשה וא"כ למ"ד דלוקין על לאו שאין בו מעשה איכא מלקות על הנאה ולא חמיר אכילה מהנאה ולפ"ז יש לומר דהתוס' הוצרכו לומר דמרויחין מדאורייתא וכו' זה לס"ד דאתיא כר"י ור"י הא סובר דלוקין על לאו שאין בו מעשה וא"כ אכילה לא חמור מהנאה משא"כ למסקנא דאתיא כר"ש בלא"ה ניחא דיש לומר דמרויחין משום דאיסור אכילה חמור מהנאה:
ויותר נראה לתרץ הרמב"ם דסובר דח"ח אסור וקשה כיון דפסק דש"כ אין מלמדין ול"צ קרא דהוא למעט ערלה וע"כ דקאי המיעוט על ח"ח וע"כ נראה דלפי מה דאיתא בספר באר יעקב דרבא ואביי בזבחים (דף נ"ז) פליגי אי בש"כ אין מלמדין אפי' בג"ש או דווקא במה מצינו אין מלמדין דרבא סובר דהא דאין מלמדין היינו במ"מ אבל בג"ש מלמדין משום דמיעוט דש"כ לא הוי אלא דכיון דאין מלמדין מוקמינן על אמסתבר דלא לילף שאר איסורין מהני במ"מ משא"כ לאביי אפי' בג"ש או מקו"ח אין מלמדין מש"כ משום דש"כ חשוב כמו מיעוט דבעלמא לא משא"כ לרבא אינו רק דמוקמינן על אמסתבר יע"ש ולפ"ז לרבא תקשה מה קאמר דכיון דש"כ אין מלמדין ל"צ למעט ערלה הא לפי מה דאיתא בירושלמי הטעם לפי שאין זה דמיהן וא"כ בנדר דשרי לאחריני וא"כ חשוב זה דמיהן ה"א דחליפין אסור וא"כ מכח הסברא ראוי להיות החליפין אסור וא"כ נהי דל"צ למעט ערלה מ"מ הא צריכין הוא למעוטי נדר דבזה לא מהני דש"כ אין מלמדין ואוקמא על אמסתבר הא בנדר מסתבר לאסור החליפין משום דזה דמיהן דכיון דשרי לאחריני וצריכין קרא דהוא למעוטי וע"כ דסוגיא קאי לאביי דבש"כ חשוב מיעוט דבעלמא לא אפי' היכא דמסתבר לאסור דמה"ט אפי' קו"ח לא מהני וא"כ אין חילוק בין ערלה לנדר וע"כ דקאי מיעוטא דהוא על ח"ח משא"כ לדידן דקיי"ל כרבא ואיצטריך הוא למעט נדר דשרי חליפין דבזה לא מהני ש"כ וליכא מיעוט על ח"ח דשרי וע"כ דפסק שפיר דאסור ח"ח בע"ז ודו"ק:
ועיין בתוס' קידושין דהקשו דאמאי במקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת הא יכולה ליהנות שכד"ה ותירצו דהתם בפסחים לא קאמר רק דאין לוקין אבל איסורא איכא אפי' שכד"ה וע"ש במש"ל ונראה דהנה התוס' חולין (דף ק"ך) הקשו לריה"ג דלא חשוב פירכא דהותר מכללו א"כ ל"צ קרא דנפש לרבות את השותה בחלב הא אפשר למילף במ"מ מחמץ ואין לומר דמה לחמץ דאסור בהנאה דהא ריה"ג מתיר בהנאה יע"ש וע"כ נראה דהא הקשו לפי מה דסובר הר"ן דאפי' במ"מ אין עונשין א"כ מאי פריך הגמ' לא ליכתוב גבי חלב וליליף מחמץ הא אז ליכא מלקות וע"כ איצטריך קרא דנפש למלקות ותירצו דהא עיקר מה דצריכין קרא לרבות משום דמשקין היוצא חשוב שכד"א כדאית' בפסחים והרמב"ם סובר דכל היכא דבלאו הכי איסורא איכא אז עונשין מהדין וא"כ כיון דשכד"ה עכ"פ איסורא איכא וע"כ אי ילפינן במ"מ איכא מלקות וע"כ פריך שפיר דל"צ קרא דנפש לילפינן במ"מ:
והנה לכאורה תקשה לריה"ג דסובר ביומא דעל נבילה ליכא מלקות דחשוב לאו ניתק לעשה א"כ למאי כתבה התורה קרא דנפש גבי נבילה דאיסורא איכא בלא"ה אפי' אי חשוב שכד"א ומלקות ליכא אפי' השתא דכתב קרא דנפש וע"כ דריה"ג סובר דשכד"ה אפי' איסורא ליכא וע"כ צריכין קרא דנפש עכ"פ שיהיה איסור וא"כ לדידיה לא קשה קושית התוס' הנ"ל דצריכין קרא דנפש בחלב אע"ג דליכא שום פירכא למלקות דאי במ"מ מחמץ ליכא מלקות דאין עונשין במ"מ כיון דהוא ע"כ סובר דעל שכד"ה אפי' איסורא ליכא. והנה שם בקדושין הקשו בתוס' דאמאי לא תני חמץ בפסח ותירץ דמתני' אתיא כריה"ג דמתיר חמץ בהנאה וכיון דע"כ אתיא כריה"ג ואליבא דידיה ע"כ דשכד"ה אפי' איסורא ליכא וע"כ שפיר הקשו בתוספות דאמאי אינה מקודשת הא יכולה ליהנות שכד"ה:
ובזה אמרתי הא דהקשה הירושלמי דאמאי לא אכלו מצה מחדש אמאי לא דחי עשה ל"ת דחדש והקשו דהא בעינן שיהיה איסור חמץ והכא לא היה איסור חמץ משום דאין איסור חל על איסור דמה"ט לא יוצא במצה של טבל כדאיתא בפסחים ועיין במקנה אך לפי מה שהקשו דאמאי לא חל איסור חמץ על איסור טבל הא הוי מוסיף דבכל איסורים אין משקה היוצא מהן כמותן משא"כ בחמץ איכא קרא דנפש אך לר"ש לשיטתו דסובר דכ"ש למכות וה"ה שכד"ה וא"כ אפי' בשאר איסורים דליכא קרא אסור היוצא מהן וליכא מוסיף. וזה הכל לר"ש לשיטתו משא"כ לדידן א"כ איכא מוסיף וחל איסור חמץ על איסור חדש ושפיר הקשה בירושלמי:
ולפ"ז אמרתי הא דתירצו בתוס' דכיון דהיא סוברת דיכולה ליהנות כד"ה וע"כ חשוב קידושי טעות והקשה בשעה"מ דא"כ תקשה הא דפריך הגמ' בקידושין במקדש בפטר חמור דאינה מקודשת דלא כר"ש דאי כר"ש תקדוש במאי דביני ביני וקשה הא מ"מ הוי קידושי טעות דהיא לא ידעה דהוא פ"ח ויכולה ליהנות בלא פדיון וע"ש. אך לר"ש לשיטתו דאסור אפי' שכד"ה א"כ מצי איירי מתניתין דידעה דהוא איסורי הנאה וע"כ שפיר פריך תקדוש במאי דביני וביני דהא לדידי' איירי דידעה דהוא פטר חמור וכן כל איסורי הנאה ידעה דאסור בהנאה דכיון דאסור אפי' שכד"ה והנה מה שהקשה דאי החליפין אסורין למחליף א"כ אמאי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת נהי דשרי ליהנות לאשה המתקדשת מ"מ כיון דאסור למחליף לא נחשב ממון דידי':
ונראה דהא הקשו על הא דסובר רב במקדש בחמץ דאין ונראה חוששין לקידושי ואמאי הא יכולה ליהנות מאפר דכל הנשרפין אפרן מותר וע"כ נראה דהא בתוס' תמורה איתא דמש"ה שרי האפר משום דנעשה מצותו וע"כ לר"י דסובר דמצותו בשריפה שרי האפר משא"כ לחכמים דסוברים דמפרר וזורה לרוח ל"ח דנעשה מצותו ע"י שריפה ואף ע"ג דבכל דבר דמבער מהעולם עכ"פ על הלאו לא עבר ל"ח נעשה מצותו רק לר"י דסובר דעשה דתשביתו הוא בשריפה אז בשריפה חשוב נעשה מצותו וע"כ שרי האפר ולפ"ז לפי מה דאיתא בש"א דאשה אינה מוזהרת על עשה דתשביתו משום דהוא זמן גרמא וכיון אי שרפה לא חשוב נעשה מצותו דליכא עשה בדידה ואף ע"ג דעכ"פ על הלאו אינה עוברת עוד ל"ח נעשה מצותו דלנגד לאו דב"י לא בעינן דווקא שריפה דבכל דבר שמבער מהעולם תו לא עבר על הלאו ועיקר הא דבעינן שריפה על עשה דתשביתו ובדידה ליכא העשה וא"כ ל"ח נעשה מצותו ואסורה ליהנות מאפר וניחא קושית התוס' הנ"ל דאמאי לא חשיב חמץ. בהדי איסורי הנאה דיש לומר דהא דאשמעינן דלא מקודשת באיסורי הנאה דה"א דחשוב ממון משום אפר קמ"ל דלא דחשוב דשב"ל ועי' בריטב"א ובחמץ אסורה ליהנות מאפר דליכא עשה דתשביתו לגבי דידה דעשה דז"ג הוא:
וניחא הא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת משום דלמקדש גופי' אפי' לא מכרן איסור גופו חשוב ממון משום דיכול ליהנות מאפר דלדידי' איכא עשה דתשביתו וחשוב נעשה מצותו רק משום דלגבי המתקדשת ל"ח ממון משום האפר דל"ח נעשה מצותו וע"כ במכרן דחליפין שרי לדידה מקודשת ולגבי המקדש אפי' האיסור גופו חשוב ממון משום האפר ודו"ק: