חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ח · חתיכה נעשה נבלה
הנה הפוסקים נחלקו אי בכל איסורין אמרינן חנ"נ מדאורייתא או רק מדרבנן ועיין בפלתי סימן צ"ב דכתב דתליא בזה דאי ילפינן ט"כ מבשר בחלב כאביי אז גם לענין זה ילפינן מבשר בחלב דחתיכה נעשה נבילה כמו התם אך אי ילפינן ט"כ מג"נ אז חנ"נ בשאר איסורין מדרבנן ובזה ניחא הר"ש עיין בתוס' חולין (דף ק"ח ע"ב) דסובר דלמ"ד דמב"מ לא בטל צריכין תרי ששים ששים ברוטב לבטל את חתיכה נבילה שנפל וששים בחתיכת היתר לבטל את הרוטב הנפלט מהנבילה והקשה בתוס' דא"כ הא דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב דמ"מ החלב הנבלע בהבשר נאסרה דמ"ש משאר איסורין ואוסר כל החלב שביורה משום מב"מ אלא ודאי דכיון שאין החלב נאסר אלא מטעם בשר אין לו דין חלב טמא שיחשב מב"מ יע"ש.
ונראה דהא בלא"ה תק' דהא בתוס' ג"ה אית' דבאיסור דרבנן ר"י מודה דבטל אפי' מב"מ וא"כ אמאי סובר הר"ש דצריך ששים בחתיכות לבטל הרוטב הנפלט מהנבילה שנאסרה דהא חנ"נ רק מדרבנן ובאיסור דרבנן בטל אפי' מב"מ וא"כ נתבטל הרוטב ברוטב של היתר אע"ג דהוי מב"מ. וע"כ צריכין לומר דהר"ש קאי אי ילפינן ט"כ מבשר בחלב דאז חנ"נ מדאורייתא והנה ברשב"א איתא דהא דילפינן ט"כ מבב"ח זה מדחזינן דהחלב נאסר אע"ג דליכא בחלב רק טעם בשר משא"כ בבשר לא מצינן למילף דהא החלב שנבלע בבשר ל"ח טעם רק ממש יע"ש וא"כ זה אליבא דאמת דמסיק דגם חלב אסרה תורה אז יש למילף ט"כ מבב"ח משא"כ לס"ד דרק הבשר אסרה תורה ולא חלב א"כ אי אפשר למילף ט"כ מבב"ח דהא החלב לא אסרה התורה ומבשר חשוב ממש ולא טעם וא"כ חנ"נ רק מדרבנן וממילא בטל אפי' מב"מ דאיסור דרבנן הוא דחנ"נ הוא מדרבנן ולא יכול לאסור החלב שביורה משום מב"מ:
ובזה ניחא הא דאיתא בג"ה אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה נעשה נבילה ואוסרות כל החתיכות מפני שהן מינו. והקשו דכיון דחנ"נ בשאר איסורין רק מדרבנן ובאיסור דרבנן לא אמרינן מב"מ לא בטל וע"כ נראה דהא הקשו דאי מבב"ח אי אפשר למילף ט"כ א"כ גם מג"נ אי אפשר למילף דילמא משום חששא דבב"ח צריך הגעלה והיינו דהא"י השתמש בשר ואנן חלב ותירצו דא"כ אמאי אמרה תורה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש דבעינן ליבון הא בהיתרא בלע אפי' דבר דנשתמש ע"י האור סגי הגעלה לחוד והטעם משום דע"י הגעלה נעשה טעם קלוש ובהיתר טעם קלוש שרי דמה"ט דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח משום דבהיתר טעם קלוש שרי ועיין בס' ח"ד. וא"כ לרב דאוסר נטבנ"ט דסובר דגים שעלו בקערה אסור לאוכלן בכותח אלמא דאוסר טעם קלוש אפי' בהתירא בלע וא"כ אפי' בהתירא בלע צריכין ליבון בדבר שתשמישו ע"י האור וא"כ לדידי' אי אפשר למילף ט"כ מג"נ דיש לומר משום בשר בחלב ואפ"ה אמרה תורה כל דבר אשר יבא באש וכו' וע"כ לדידיה ילפינן ט"כ מבשר בחלב וממילא חתיכה נעשה נבילה מדאורייתא וע"כ סובר רב דחתיכה נעשה נבילה ואוסר כל החתיכות משא"כ לדידן ע"כ השמיטו אך אי אמרינן דהא דרב אוסר ט"ק אפי' בהתירא בלע זה רק מדרבנן א"כ אפי' לרב אי אפשר לומר דג"ע משום כשב"ח דא"כ לא צריכין ליבון דהא התירא בלע ועיין בפ"מ:
וגם נראה לתרץ שיטת הר"ש הנ"ל דהנה בס' ברוך טעם איתא דהא דפריך הגמ' חלב נבילה היא ואין לומר מצד קישור החלב הבלוע בהבשר עם החלב שביורה יש ביטול ס' לבטל טעם הבשר אך מה בכך הא מ"מ הבשר יהיב טעמא בחלב שנכנסה לבשר והיכי דאיכא טעמא לא מהני ביטול ס' בי בשב"ח ואפי' אי אמרינן דבשאר איסורין דע"י ביטול ס' שרי אף כשירגיש טעם האיסור ורק רבנן אחמירו ואמרו טעמא לא בטל התם שאני דהיכי דאיכא ס' נהפך האיסור להיות היתר כך אינו אוסר עוד הטעם דהוי כטעם הבא מהיתר משא"כ בשב"ח דהתם אין לומר ששים פועל שיבוטל החלב או הבשר דהא היתר בהיתר לא בטל ועיין בתוס' ע"ז ורק הא דמהני ס' משום דדרך בישול אסרה תורה וכל היכי דאיכא ס' ל"ח בישול כיון דליכא טעמא ועיקר איסור בשר בחלב הוא משום הטעם וע"כ אף דאיכא ס' מ"מ כשנרגש הטעם הוי איסור בשב"ח משא"כ בשאר איסורין יע"ש ולפ"ז צריכין לומר דהא דסובר הר"ש דצריך תרי ששים אע"ג דמקושר הטעם רוטב שנכנסה לבשר עם שאר הרוטב ואיכא ס' לבטל ואין לומר דמ"מ יהיב הבשר טעם ברוטב שנכנסה בבשר מה בכך הא בשאר איסורין מדאורייתא בטל אפי' ביהיב טעמא ורק מדרבנן החמירו ובאיסור דרבנן בטל אפי' מב"מ וצריכין לומר דהר"ש קאי אי ילפינן ט"כ מבב"ח דאז אמרינן כמו התם מדאורייתא לא בטל טעמא ה"ה שאר איסורין וזה אליבא דאמת דהתורה אסרה גדי וחלב אז אפשר למילף ט"כ מבב"ח משא"כ לס"ד דהתורה לא אסרה חלב אי אפשר למילף ט"כ מהא דאסרה תורה גדי דליתא דחלב הנכנס לגדי חשוב ממש וא"כ אז מדאורייתא בטל אפי' ביהיב טעמא וליכא רק איסור דרבנן ואז בטל אפי' מב"מ:
ולפ"ז נראה הא דאיתא בע"ז (דף ע"ג) דאמר ר"י המערה יי"נ לבור וכו' ועיין בר"ן שם דבהא נקטינן כוותיה דאיסור שאינו אוסר במשהו דקמא קמא בטל והראב"ד ס"ל שאף שנתרבה עד כדי נ"ט בהיתר מותר דכבר נהפך איסור להיתר יע"ש ולפ"ז יש לומר דזה דווקא בשאר איסורין דמהני ביטול ס' אפי' ביהיב טעמא וע"כ כיון דכבר נתבטל ע"כ אע"ג דנתרבה עד כדי נ"ט בהיתר שרי דכבר נהפך איסור להתיר משא"כ בב"ח דהיתר בהיתר לא בטל ורק הא דמהני ס' משום דדרך בישול אסרה תורה ובישול לא הוי רק היכי דיהיב טעמא ואמרנו דמש"ה היכי דאיכא ספק ומ"מ נרגש הטעם דאסור וע"כ ה"ה הכא אע"ג דראשון ראשון בטל מ"מ אי נתרבה עד כדי נ"ט בהיתר אסור דל"ש דנהפך ע"י ביטול להיתר כיון דאינו מטעם ביטול:
ובזה ניחא הרש"י בחולין דפי' דחידוש הוא דכל חד באנפיה נפשיה שרי והוא נגד הסוגיא דפסחים דהתם איתא דחידוש הוא דכבוש שרי יע"ש בתוס' וע"כ נראה דהנה לפי מה דאיתא באחרונים לפי מה דאיתא בחולין דר"י סובר דמליח אינו כרותח כבוש אינו כמבושל אמר אביי הא דר"א ליתא דהא ההיא פינכא וכו' והרמב"ם לא מביא דין דכבוש כמבושל וכתבו דלכך לא הזכיר דהא דרבין לא נדחה רק במליחה ולא בכבוש וא"כ לפ"ז לא הוי בב"ח חידוש דתרי כולי יומא שרי דכיון דבכל מקום כאכ"מ אך זה אינו דאפי' אי נאמר דכבוש אינו כמבושל מ"מ יש מציאות בליעה מעט מעט בכבישה וכדאיתא במתניתין דע"ז נודות הא"י דלכך מפרש רש"י שהכניס לקיום והרא"ש מפרש ששהה מעל"ע דרש"י לשיטתו דל"א כבוש רק בחומץ וציר וע"כ אינו אוסר רק במכניסו לקיום ונבלע עכ"פ במשך זמן מרובה וכן צ"ל להסוברים שאין כבוש רק ג' ימים ותקשה מהא דקאמר דחידוש דאי תרי כולא יומא בחלב שרי אלא ודאי אף שאינו כמבושל מ"מ בולע במשך הזמן וא"כ תקשה לרש"י דאמאי לא פי' דחידוש הוא לענין כבוש אך לס"ד דלא ידעינן דדרך בישול אסרה תורה א"כ ע"כ גם היתר בהיתר בטל דאל"כ אמאי שרי באיכא ס' וא"כ מה בכך דבולע מעט מעט מ"מ קמא קמא בטל ואינו חוזר וניעור אע"ג שנתרבה עד כדי נ"ט וע"כ הוכרח רש"י לפרש דכל חד לחודא שרי משא"כ אליבא דאמת דמסיק רבא דרך בישול אסרה תורה והיתר בהיתר לא בטל ע"כ קאמר הגמ' בפסחים דחידוש הוא דכבוש שרי ואע"ג דבולע במשך הזמן מעט מעט ואין לומר דכבר נתבטל דליתא דכיון דנתרבה עד נ"ט בהיתר לא מהני ביטול ס':
ובזה ניחא קושית התוס' הא דאביי יליף ט"כ מבב"ח והתם ילפינן מג"נ. וע"כ נראה דהא הקשו דכיון דאי אפשר למילף ט"כ מבב"ח א"כ גם מג"נ אי אפשר למילף משום דיש לומר דמשום בב"ח צוה התורה וע"כ נראה דהא הקשו דמה בכך דחידוש הוא דכבוש שרי מ"מ חומרא מצינן למילף דט"כ דכיון דחזינן דהקיל התורה דשרי כבוש ומ"מ אמרינן ט"כ מכש"כ בכל מקום ט"כ. וע"כ נראה דהא הקשו לס"ד וכי לא ידע דחידוש הוא וע"כ נראה דהא הקשו דאיך אפשר למילף ט"כ מבב"ח לפי מה דאיתא ברשב"א להקשות דהא שמעינן ט"כ מדכתב הטמאים לאסור הציר והרוטב ותירוץ דהתם הוא בעין דהציר היוצא והרוטב הוא בעין ולא נתערב אבל הכא ה"א דכיון דנתערב דהטעם נתבטל קמ"ל דטעמא לא בטל ולפ"ז אין ראיה ט"כ מבב"ח דהתם כיון דיהיב טעמא והוי דרך בישול והיתר בהיתר לא בטל וע"כ אסור משא"כ בעלמא אפשר דאפי' טעמא בטל אך כיון דלס"ד דלא היה סובר דחידוש הוא דכבוש שרי וט"כ משום דהיה סובר דאפי' היתר בהיתר בטל וע"כ לא הוי חידוש דכיון דכבוש אינו כמבושל ואין לומר דעכ"פ בולע מעט מעט מה בכך ראשון ראשון בטל ואפי' דנתרבה עד כדי נ"ט מ"מ שרי דכיון דכבר נתבטל וכיון דהיתר בהיתר בטל וא"כ שפיר יש למילף ט"כ מבב"ח דאין לומר משום דהתם הוא היתר בהיתר וע"ז קאמר דבב"ח חידוש הוא וע"כ משום דהיתר בהיתר לא בטל דאל"כ לא הוי חידוש הא דשרי כבוש דגם שאר איסורין שרי כבוש וא"כ ממילא לא מצינן למילף ט"כ מבב"ח משום דיש לומר דבעלמא הטעם בטל משא"כ הכא דהיתר בהיתר הוא וניחא קושיא הנ"ל דחומרא עכ"פ מצינן למילף דליתא דהשתא דאמרינן דחידוש הוא וע"כ דסובר דלא בטל היתר בהיתר וא"כ אי אפשר למילף ט"כ מבב"ח דיש לומר דבעלמא טעמא בטל משא"כ בב"ח וע"ז קאמר דילפינן מג"נ דאין לומר משום בב"ח הגעילו ומזה אי אפשר למילף משום דחידוש הוא דליתא דהא דהעיקר הטעם דחידוש הוא משום דהיתר בהיתר לא בטל וא"כ אין ראיה דט"כ דיש לומר דכיון דלא בטל היתר בהיתר וט"כ טעמא לא בטל משא"כ בעלמא דליתא דאי בעלמא נתבטל אפי' טעם גם הכא בטל איסור בב"ח דכיון דחוץ מזה דיש איסור בב"ח יש איסור אחר חלב או בשר של עובד כוכבים וכיון דמהני ביטול לאיסור זה אע"ג דאיכא טעמא ה"ה דמהני ביטול לאיסור בב"ח ועיין במסכת סוכה דרבא סובר מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה אלא ודאי דגם בשאר איסורים טעמא לא בטל וא"כ אביי לשיטתו דפליג בסוכה על רבא דל"א מיגו וא"כ אי אפשר למילף ט"כ מג"נ דיש לומר משום בב"ח וע"כ לדידיה ע"כ צריכין למילף מבב"ח דאי לא גם מג"נ אי אפשר למילף:
ובזה ניחא הרי"ף דסובר דהא דפת שאפה עם הצלי דאסור לאוכלו בכותח משום דחשוב דשיל"מ והקשה הא בשאינו מינו בטל גם דשיל"מ ועי' בר"ן בנדרים וע"כ נראה דעיקר הטעם דלא אמרינן טעמא של רש"י דלא בטל משום דעד שתאכלנו באיסור תאכל בהיתר ואז לא הוי חילוק דאפי' באינו מינו לא בטל דשיל"מ אך דקשה דכיון דכבר נתבטל א"כ נעשה היתר גמור דהא חזינן דאינו חוזר וניעור וא"כ ל"ש עד שתאכל באיסור וע"כ סובר הר"ן דהוא משום מב"מ וע"כ א"מ בטל משא"כ הכא לענין איסור בב"ח דאפי' ע"י ששים לא נעשה היתר משום דהיתר לא בטל בהיתר וע"כ חוזר וניעור ומה"ט הוי חידוש וכיון דלא נעשה היתר ע"י ביטול ס' שייך לומר עד שתאכל באיסור וממילא אין חילוק דאפי' א"מ לא בטל דשיל"מ וניחא הרי"ף הנ"ל:
והנה נראה לי אי איסור דרבנן בטל אפי' במב"מ אי לא תליא בזה דאי אמרינן דמדאורייתא לא בטל מב"מ דהיינו לר"י אז אין חילוק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן דאפי' איסור דרבנן לא בטל מב"מ משא"כ לרב ושמואל דסוברים דמב"מ לא בטיל ועי' בריטב"א חולין דכתב מדלא אמרו רו"ש הלכה כר"י דמב"מ לא בטל ע"כ דפליגי על ר"י דלר"י מדאורייתא לא בטל מב"מ והם סוברים דמדאורייתא בטיל רק מדרבנן לא בטל מב"מ וכיון דרק מדרבנן לא בטל וע"כ יש לומר דלא החמירו רק באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן ובזה ניחא הר"ש בפשיטות דהר"ש לא קאמר רק למ"ד מב"מ מדאורייתא לא בטל וע"כ אע"ג דרוטב הנאסר מה שנכנס בבשר נבילה ונעשה נבילה הוא רק מדרבנן מ"מ לא נתבטל ברוטב של היתר משום דחשוב מב"מ משא"כ הסוגיא דקאי לרב ולרב באיסור דרבנן בטל אפי' מב"מ וע"כ לדידי' משני שפיר גדי אסרה תורה ולא חלב ולא קשה הקושיא דנהי דנעשה נבילה החלב שנכנס לבשר מ"מ כיון דזה רק מדרבנן לא אוסר במשהו החלב משום מב"מ דבאיסור דרבנן בטל מב"מ. ובזה ניחא קושית שעה"מ על הא דקאמר רבא בפסחים דחמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו במשהו שלא בזמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר כר"ש ופריך והא ר"ש קנס והקשה מאי פריך דילמא הא דקאמר מותר ע"י ששים ומה בכך דקניס כיון דאיכא ס' ואין לומר דא"כ למאי קאמר כר"ש דליתא דאליבא דר"י דאסור לאחר הפסח מהתורה א"כ לא מהני ס' מב"מ דלא בטל וע"כ קאמר כר"ש ונהי דקנס ליכא רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן בטל אפי' מב"מ וע"כ שרי אפי' מב"מ ולעולם דע"י ס' ומה בכך דקנס ר"ש וע"ש:
וע"כ נראה דלפי מה שהקשו דאי אזלינן מב"מ בתר בטל דבטל יכול להיות כמבטל אז חשוב מב"מ ונבילה בשחוטה דחשוב מב"מ משום דאפשר להיות הנבילה כשחוטה לכי נפגם דאז חשוב אינו ראוי לגר וזה ל"ש בחמץ דאסור אפי' שלא כד"א ואמאי יהיה מב"מ במשהו אפי' בזמנו הא אי אפשר להיות בטל כמבטל דאסור אפי' שלא כד"א ועי' בחידושי הרי"מ דמתרץ דכיון דמדאורייתא שרי לאחר פסח וא"כ אפשר לבטל להיות כמבטל ואע"ג דחכמים אסרו אפילו לאחר הפסח לא להקל באו על דברי תורה וזה הכל אי מדאורייתא לא בטל מב"מ שייך לומר דלא להקל על דברי תורה באו משא"כ אי מדאורייתא בטל מב"מ רק מדרבנן לא בטל וכיון דרבנן אסרו לאחר פסח אי אפשר להיות בטל כמבטל וע"כ דרבא סובר דמדאורייתא לא בטל מב"מ וא"כ אפילו איסור דרבנן לא בטל ושפיר פריך והא ר"ש קנסא קא קניס ואפי' אי נאמר דע"י ששים קאמר דשרי תקשה על מב"מ דלא מהני ס' אפי' אי רק מטעם קנס:
ועכ"פ לרב באיסור דרבנן בטל אפי' מב"מ וניחא בזה קושית התוס' בחולין פ' ג"ה על הא דקאמר רב כיון שנתנה טעם בחתיכה דחתיכה נעשה נבילה ואוסרת כל החתיכות מפני שהוא מב"מ והקשה בתוס' דלמאי צריכין שנתן טעם דהא במינו אוסרת בכ"ש וע"ש ולפ"ז ניחא דאי לא נתן טעם בחתיכה נהי דחתיכה נאסרה ע"י משהו מ"מ לא נאסרה החתיכה מהתורה דהא לרב מהתורה בטל אפי' מב"מ וא"כ איך אפשר לומר דאוסרת כל החתיכות במשהו דהא באיסור דרבנן בטל אפי' מב"מ וע"כ קאמר כיון שנתן טעם בחתיכה דאז נאסרה מהתורה וע"כ אוסר הכל במשהו משום מב"מ:
ובזה אמרתי הא דמשני הגמ' בחולין דאיירי ביורה רותחת דמיבלע בלע מפלט לא פליט והקשו דא"כ ל"צ יורה גדולה שיהי' ששים דכיון דלא פליט ועי' בפלתי והנה לפי מה דכתב שם דאפי' ביורה רותחת פליט רק דלא הוי רק טעם קלוש ולא חשוב מב"מ וזה תינח לענין שהחלב שנכנס לבשר יאסור שאר החלב משום מב"מ מהני שפיר הא דיורה רותחת דאז לא נפלט רק טעם קלוש ול"ח מב"מ. משא"כ לענין שהבשר יאסור החלב כגון ביורה קטנה לא מהני הא דמיפלט לא פליט דכיון דעכ"פ טעם קלוש פליט. ואין לומר דהא בהיתר לא אוסר טעם קלוש זה אינו אליבא דרב לשיטתו דאוסר דגים שעלו בקערה לאוכלן בכותח אך יותר נראה דזה דביורה רותחת לא פליט דבר זה אינו ברור רק כיון דהא דלא בטל מב"מ הוא מדרבנן וע"כ סמכינן ע"ז דלא פליט משא"כ לענין זה שהבשר אוסר החלב לא סמכינן וע"כ בעינן יורה גדולה דווקא ועי' בתשובות ח"ס דכתב דהא דמשני שאני ציר דזיעה בעלמא ולא אסור רק מדרבנן ובטל זה רק לאביי דלא סובר סלק את מינו כמו שאינו וקשה קושית הגמ' ואז צריכין לומר משום דבאיסור דרבנן בטל אפי' מב"מ משא"כ לרבא דסובר סלק אז יש לומר דאפי' איסור דרבנן לא בטל וע"ש:
ובזה ניחא רש"י בפסחים על הא דסובר רב דקדירות בפסח דישברו משום דסובר רב דנטל"פ אסור והקשה בתוס' דא"כ מאי מספקא לרבא אי רב אוסר נטלפ"ג אי לא בע"ז ליפשוט מהכא דאוסר וע"ש וע"כ נראה דעיקר הוכחה של רש"י דאוסר נטלפ"ג דאין לומר משום דלכתחלה אסור נטלפ"ג כמו דאיתא בתוס' דא"כ אמאי אוסר במשהו נהי דסובר רב דמב"מ במשהו הא כיון דהוי נטלפ"ג ולא אסור רק לכתחלה א"כ ליכא רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן בטל אפי' מב"מ ואמאי ישברו הא יכול להשתמש אפי' מב"מ אלא ודאי דרב אוסר נטלפ"ג משא"כ רבא לשיטתו דסובר סלק ולא בטל אפי' איסור דרבנן שפיר מספק ולא יכול ליפשוט מהכא דיש לומר משום דלכתחלה אסור נטלפ"ג ואע"ג דליכא רק איסור דרבנן הוא במשהו ולא יכול להשתמש אפי' אינו מינו משום גזירה ודו"ק:
וגם יש לומר דלא קשה על מהר"ש הנ"ל דיש לומר דגם בס"ד ידע מזה דאיירי ביורה רותחת דלא פליט אך היה סובר דבאיסור דאורייתא לא סמכינן ע"ז ובס"ד דהיה סובר דהוא מדאורייתא לא סמכינן ע"ז משא"כ לפי מה דמשני דגדי אסרה תורה ולא חלב נהי דחלב הנבלע בבשר נעשה נבילה מ"מ כיון דזה רק מדרבנן סמכינן על הא דלא פליט וגם דהא בש"ך סי' צ"ב הקשה אי בלא נודע לא אמרינן דחנ"נ מאי פריך הגמ' חלב נבילה הי' דילמא איירי בלא נודע ועי' בפלתי דמחלק דזה רק בשאר איסורין דחנ"נ הוא מדרבנן משא"כ בב"ח וא"כ לפי מה דמשני דלא אסרה תורה חלב נהי דנעשה נבילה מדרבנן דלא גרע משאר איסורין ע"ז יש לומר דאיירי בלא נודע:
והנה אי אמרינן במליחה חנ"נ או לא ועי' בר"ן בחולין דכתב דבמליחה לא אמרינן דנעשה נבילה דכיון דחנ"נ מבב"ח ילפינן ואיסור בב"ח ליתא במליחה דדרך בישול אסר תורה וע"ש ובזה ניחא קושית התוס' בחולין סוגיא דירך על הא דקאמר שמואל שם ל"ש אלא שנתבשל אבל נצלה קולו ואוכל עד שמגיע לגיד והקשה דפשיטא דצלי לא אוסר דאל"כ למה קתני במתני' נתבשל הא משעת מליחה נאסרת דמליחה הרי הוא כרותח דצלי וע"ש ועי' בפלתי ס' ק"ח מתרץ דה"א דצלי אוסר יותר משום ריחא דכיון דנוגעין זה בזה אלים הריח וזה ל"ש במליחה דליכא משום ריחא אך הקשה דא"כ מאי מקשה הגמ' על שמואל מר"ה דאוסר בגדי שצלאו בחלבו הא ר"ה תלמיד של רב ורב סובר דריחא מילתא וע"כ אוסר וע"ש והנה לפי שיטת הרי"ף בחולין דמש"ה אוסר רב ריח משום דרב לשיטתו דסובר מב"מ במשהו וריח עכ"פ משהו איכא ניחא דהא גם שמואל סובר דמב"מ במשהו ועי' בפלתי דגיד ובשר חשוב מב"מ ותקשה אמאי מתיר בנצלה ולא אסור משום ריחא וניחא בזה מה שמקשין הא דמקשה על ר"ה מר"י דסובר דקולף ואוכל עד שמגיע לחלבו הא קושיא זו לא תלי' בשמואל דבלא"ה קשה על ר"ה מר"י ועי' בפלתי אך בלא שמואל יש לומר דהא דר"ה אוסר הוא משום ריחא דסובר כרב דריחא מילתא משא"כ ר"י לא סובר דריחא מילתא אך מדחזינן דשמואל מתיר בצלי אע"ג דסובר ג"כ ריחא דכיון דסובר דמב"מ במשהו וע"כ הא דאוסר ר"ה אינו מטעם ריח רק דחלב מתפשט ביותר וע"כ קשה מר"י דמתיר אפילו בחלב. אך לפי מה שאמרנו ניחא בפשיטות קושית התוס' דהא דה"א דצלי אוסר בכולו משום דנהי דלא מתפשט ביותר מכדי קליפה משום דהא דקליפה זו שנאסרה נעשה נבילה ואוסר הקליפה סמוך לו וזה ל"ש במליחה דלא אמרינן דנ"נ:
והנה אי בצלי אמרינן חנ"נ תליא אי צלי אסור בב"ח מהתורה אז בשאר איסורין אמרינן אפילו בצלי דנ"נ דילפינן מבב"ח משא"כ אי צלי לא אסרה תורה בב"ח אז לא אמרינן דנ"נ בשאר איסורין בצלי דל"ש דילפינן מבב"ח דכיון דלא אסרה תורה צלי בב"ח וזה אי צלי אסרה תורה כבר כתבו דתלי' אי אם למקרא או אם למסורת דאי אם למקרא גם צלי אסור מהתורה משא"כ אי אם למסורת ועי' בפלתי ס' פ"ז:
ובזה ניחא הסוגיא הא דאיתא בפסחים חמשה שנתערבה עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהם וכו' עד דמקשה וניתו כל חד כהן וכו' עד דמסיק משום דקא ממעט באכילתן דשלמים והקשו לר"ש דסובר דמביאין קדשים ליד פסול אכתי תקשה קושית הגמ' דל"ש תירץ הגמ' ולכאורה נראה דהא בתוס' פסחים (ד' ע"ד) הקשה אי אמרינן דבעינן מקולס אפי' בדיעבד א"כ מאי פריך ונותו כל חד כהן בהדי' ואיך יעשה כן והא חזה ושוק דאסירי לזרים אי אפשר לצלותן עם הפסח וצריך לחותכן ולא הוי מקולס וע"ש. ועי' בס' אור חדש דכתב דאי אמרינן במצות עשה אי אכל שלא כד"א יצא ידי מצוה ואע"ג דלענין איסור ל"ח אכילה מ"מ היכא דחיוב ומצוה לאכול יצא באכל שלא כד"א וא"כ אין ראיה דלעולם דבעינן מקולס אפי' בדיעבד ואין לומר דחזה ושוק יאסור לאכול לזרים דליתא דהא יכול לאכול שלא כד"א דאיסור חו"ש ליכא והמצוה מקיים ולפ"ז לפי מה דאיתא במהרש"ל דאליבא דר"ש דסובר דכ"ש למכות גם שכ"א אסור דלא גרע מכ"ש א"כ אפי' אי יאכל שכד"א איכא איסור דחו"ש ומקולס בעינן בלא"ה לא קשה קושית הגמ' ול"צ לדיד' משום דמביא לידי פסול:
וגם נראה לפי מה דאיתא בפלתי להקשות על התוס' הנ"ל הא קיי"ל דצלי כחוש אינו אוסר רק כדי קליפה א"כ איכא תקנה דבני החבורה בוחרים גדי כחוש ואח"כ מחתכין חזה ושוק עם כ"נ עמו ונותני' לכהן החו"ש עם כדי נטילה והם אוכלים הנשאר ומתרץ דכיון דחו"ש נוגעים בבשר א"כ ריחא מילתא ואוסר הפסח מחמת ריח דחו"ש ואע"ג דלית בה פיטום מ"מ הא לשיטת הרמב"ם דלא היה מסיר מפסח ג"ה ושומן ג"ה אינו כחוש ולגבי ריחא היתר מפטם לאיסור וע"ש ובזה ניחא קושי' אור חדש על התוס' דתמה דהא יכול לאכול הכבד דקיי"ל דאינה נאסרת משום דטרוד לפלוט כל שעה וע"כ אפי' שמנוני' אינו בולע והישראל יאכל הכבד והכהן יאכל השאר ע"ש אך כיון דהחשש משום ריחא מילתא בנוגעים זב"ז א"כ לענין זה לא מהני מה דטרוד לפלוט ולא בלע מ"מ ריח נכנס אע"ג דטרוד לפלוט ולפ"ז לפי מה דאיתא בפלתי דהא דלא היו מסירין ג"ה והשומן זה אי אין בגיד בנ"ט אז לא היו מסירין גם השומן אע"ג דנ"ט משא"כ אי יש בגיד בנ"ט ואז פשיטא דהי' מסיר ג"ה משום דנ"ט ואוסר הפסח וכי נשרו בפסח איסור דאורייתא וממילא דהי' מסיר גם השומן ולפ"ז יש לומר דקושית הגמ' לא הי' רק למ"ד בנ"ט דאז היה צריך להסיר הגיד והשומן וליכא שמנונית וליכא משום ריחא וא"כ היה יכול ליקח גדי כחוש והכהן יטול חו"ש וכ"נ עמו ומשום ריחא ליכא וע"ז משני דאין מביאין לבית הפסול וא"כ ר"ש לשיטתו נהי דסובר דמביאין לידי פסול מ"מ הא הוא סובר דאין בנ"ט ולא הי' מסיר הגיד ושמנונית בלא"ה לא קשה קושית הגמ' משום דחו"ש יאסור ואפי' גדי כחוש מ"מ יאסור משום ריחא דכיון דאיכא שמנונית דג"ה:
אך לפי הנ"ל יש לומר דקושית הגמ' לא אזלא רק למ"ד דאם למסורת דאז ל"א בצלי דנ"נ וא"כ לא קשה דחו"ש יאסור דהא יכול ליטול גדי כחוש דלא אוסר רק עד כדי נטילה וזה יתן לכהן עם חו"ש ואין לומר דהך כ"נ יאסור יותר דנעשה נבילה דבצלי ל"א דנ"נ וא"כ ר"ש לשיטתו דסובר אם למקרא וא"כ גם בצלי אמרינן דנ"נ בלא"ה לא קשה קושי' הגמ' משום דחו"ש יאסור הפסח ואפי' בג"כ אך אי אמרינן דבקדשים לכ"ע אמרינן דנ"נ מדכתיב יקדש ועי' בס' יש"י וא"כ הכא בפסח אמרינן דנ"נ אפי' אי אמרינן אם למסורת וליכא איסור בצלי משום בב"ח:
ובזה ניחא קושית התוס' ע"ז לר"ש ל"צ משרת דט"כ מצינן למילף מג"נ אך לפי מה שהקשו דילמא ג"נ משום בב"ח ועי' בפלתי דכתב מדכתבה התורה כל דבר אשר יבא באש ובצלי ליכא משום בב"ח ולפ"ז ר"ש לשיטתו דסובר דאם למקרא וגם צלי אסור בב"ח וא"כ אין ראיה ט"כ מג"נ דיש לומר משום בב"ח וע"כ צריכין משרת על ט"כ:
וגם נראה על הקושיא הנ"ל דלכאורה יש לומר על קושית תוס' דמאי בכך דבלע מחו"ש דעשה דפסח דוחה ואע"ג דאיכא עון מיתה אך כיון דחזינן דעשה השוה בכל דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל מכש"כ דדוחה ל"ת דמיתה היכי דאינו שוה בכל ועי' בראב"ד סוף יומא ומשם הוכיחו דל"ת ועשה חמור מעון מיתה לחוד דליכא רק ל"ת וא"כ ר"ש לשיטתו דסובר דנשים אפי' בראשון רק רשות א"כ לא דחי איסור דחו"ש נהי דאינו שוה בכל הא גם פסח אינו שוה בכל וא"כ בלא"ה לא קשה קושית הגמ':