חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ח · חמץ נוקשה
הנה שיטת רש"י דעל חמץ נוקשה ועל תערובות חמץ עובר גם על ב"י דהא איתא במתניתין ואלו עוברים בפסח דמשמע דעובר גם על ב"י והתוס' חולק על זה שם בסוגיא דר"י אמר רב משני דמתניתין דקתני נוקשה ותערובות דעוברים בפסח דאתיא כר"מ דסובר דנוקש' בעיני' בלאו וכש"כ ע"י תערובות משום דרב סובר דחמץ בתערובות חמור מנוקשה בעיני' ור"נ משני כר"א דסוב' דע"י תערובו' עובר בלאו וכ"ש חמ"נ דר"נ סובר דנוקש' חמור מע"י תערובות וקאמר תניא כוותיה דר"י וכו' עד ואילו נוקשה בעיני' לא קאמר אלמא דל"ס ר"א נוקשה ועי' בתוס' דהקשה דילמא מש"ה לא קאמר משום דכש"כ הוא ותירצו דא"כ הוי ליה למיתני נוקשה דלית ביה כרת והנה המפרשים תירצו דהא בלא"ה קשה דקאמר ור"נ מ"ט לא אמר כר"י דלמא עד כאן לא קאמר ר"מ אלא נוקשה בעיני' ולא ע"י תערובות למה נקט בלשון ספק דלמא לא קאמר ר"מ וכו' הא ר"נ דסובר דנוקשה חמור מתערובות אם כן מדנקט ר"מ נוקשה מכלל דתערובות לית ליה דאל"כ אמאי לא נקט תערובות וכש"כ נוקשה כמו דחזינן באמת אח"כ בהא דנוקשה ור"י מ"ט לא משני כר"נ דקאמר עד כאן לא אמר ר"א אלא ע"י תערובות אבל נוקשה לא הרי שעל צד הבירור אמר ר"י ואין בזה ספק דר"א לית ליה נוקשה וע"כ נראה דהנה י"ל בהא דנקט נוקשה ולא נקט ע"י תערובות אף דקיל מנוקשה מ"מ כח דהתירא עדיף למתני אף בנוקשה דחמור מתיר ר"י וכן בהאי דנקט ר"א תערובות ליכא להוכיח אליבא דר"י דנוקשה קיל מתערובות דנוקשה לר"א לית ליה די"ל דלא נקט נוקשה משום דכח דהתירא עדיף למתני רבותא לחכמים דאפילו בתערובות דחמור מתירין ואמנם בהא דקאמר הש"ס על צד הבירור דר"א לית ליה נוקשה משום דהנה רש"י פירש דהא דכח היתרא עדיף שהוא סומך על שמועתו להתיר ואינו ירא אבל כח האוסר אין בו צד ריבותא שהכל יכולין לאסור וע"כ יש לומר דהא דכח דהיתרא עדיף זהו באיסור דאורייתא דלולא למדנו מדבריהם להתירא מספיקא היינו דנים לאיסורא דס"ד לחומרא אבל באיסורא דרבנן דמספק היינו מתירין כדין כל ספק דרבנן לכן כח דאיסורא עדיף וע"כ לפי מה דאיתא בטור דאפי' לרבנן דל"ס תערובות היינו דאינו לוקה אבל איסורא איכא וא"כ ל"ש כח דהיתרא עדיף כיון דאפילו אי לא שמעינן מינייהו לפטור ממלקות מספיקא הוי פטרינן ואיסורא לכ"ע איתא ושפיר הוכיח דר"א לית ליה נוקשה דאי אית ליה הו"ל לאשמועינן רבותא טפי דאף בנוקשה דקיל מתערובות לוקה אבל אליבא דר"נ ל"מ למימר לישנא ברירא ע"כ לא קאמר ר"מ אלא נוקשה דאין כאן הוכחה דלית ליה לר"מ תערובות מדלא נקט רבותא טפי דאף בתערובות דקיל לוקה די"ל דנקיט נוקשה לרבותא דר"י דאפי' בנוקשה דחמור מתיר ר"י דלולא למדנו מדבריהם להתיר מס' היינו אוסרין דאליבא דר"י נוקשה מותר לגמרי ואפי' איסור אין בו וא"כ לא קשה קושית התוס' דגם דנוקשה חמור מ"מ הו"ל למנקט נוקשה לרבותא דרבנן דגם בנוקשה דחמור חכמים מתירין דכח דהיתרא עדיף למיתני דלרבנן בנוקשה גם איסור ליכא ובזה ניחא מה שכתבו בתוס' לעיל משמע מהכא דאי לאו דאיתרבי נוקשה למלקות אפי' איסור ליכא ועי' במהרש"א דתמה דמנ"ל זה ולפ"ז ניחא דהתוס' הוכיח זה דאל"כ אין ראיה דר"א לא סובר נוקשה די"ל דלא נקט נוקשה משום דכש"כ הוא וע"כ דגם איסורא ליכא ואז הו"ל למיתני נוקשה לרבותא דרבנן דכח דהיתרא עדיף דכיון דאפילו איסור ליכא בנוקשה לחכמים. ועי' בס' נ"י:
אך אכתי קשה דכיון דלשיטת הרמב"ם דהא דס"ד לחומרא זה מדרבנן אבל מהתורה שרי כל הספיקות וכיון דהכא קאי על הקרא כל מחמצת ל"ת לרבות תערובות וא"כ מה"ת כח דאיסורא עדיף דמספק היה לנו להתיר מהתורה וא"כ אכתי תקשה קושית התוס' דילמא מש"ה לא נקט נוקשה משום דכש"כ ואין לומר דהו"ל למיתני דאפי' בנוקשה חכמים מתירין דכח דהיתרא עדיף דליתא דעל התורה כח דאיסורא עדיף כמו באיסור דרבנן דכח דאיסורא עדיף אך הסוגיא דקאי לרב ורב דסובר בכריתות דחייב אש"ת על חתיכה אחת ע"כ דסובר דס' אסור מהתורה וע"כ שפיר תירצו דנהי דנוקשה כש"כ הו"ל למיתני משום דכח דהיתרא עדיף וע"כ שפיר קאמר תניא כוותי' דר"י אמר רב דר"א לית ליה נוקשה וניחא דברי הטור דכתב דנוקשה ותערובות סובר ר"א והקשו עליו אך לדידן יש לומר משום דכש"כ לא נקט ואין לומר דהו"ל למתני כח דהתירא דלדידן דס' שרי מהתורה כח דאיסורא עדיף וא"כ יש לומר דלא נקט נוקשה משום דכש"כ הוא:
גם נראה דלכאורה תקשה לפי מה דסוברים דעל נוקשה עובר על ב"י ועל עשה דתשביתו כשיטת רש"י ואפי' לר"י דחולק על ר"מ בנוקשה מ"מ עובר על ב"י ועל העשה ועיין בפ"י דכתב הטעם משום דבשלמא לענין אכילה ליכא איסור דחשוב שלא כד"א וזה ל"ש לענין ב"י ועשה דתשביתו וא"כ תקשה לפי מה דקיי"ל דבאכילה אינו מקיים העשה דתשביתו ומה"ט אפי' לר"ש דסובר דלפ"ז אינו עובר מ"מ באכילה אסור מצד תשביתו דבאכילה אינו מקיים העשה דתשביתו וא"כ תקשה איך אפשר לומר דגם איסור תורה ליכא באכילתו בנוקשה לחכמים והא כיון דאיכא עשה דתשביתו ממילא אינו רשאי לאכול דבזה אינו מקיים העשה דתשביתו וכיון דאיסור תורה איכא ל"ש כח דהתירא עדיף וא"כ יש לומר דמש"ה לא קתני נוקשה משום דכש"כ הוא אך לפי מה דאיתא בס' ש"א דאפי' בחמץ של א"י שקיבל הישראל אחריות דעובר על ב"י אבל העשה דתשביתו ליכא כיון דאיכא רק מצד גורם לממון וע"כ ליכא העשה דתשביתו וא"כ אכתי יש לומר דכח דהתירא עדיף דלרבנן אפי' איסור ליכא ונפ"מ היכי שאין החמץ שלו רק של א"י דליכא רק משום אחריות ואי ליכא העשה דתשביתו ואפי' איסור ובתשובות איתא דלמ"ד דגורם לממון בכה"ת אז אפי' עשה איכא והנה בש"ך ס' שפ"ו איתא דגורם ממון תליא דאי אמרינן דינא דגרמי אז גם גורם לממון כממון וע"כ פסקינן דגורם לממון כממון דמי ולפ"ז ניחא דהנה רב לא סובר גרמי דמשני בבכורות דמתני' דקתני דן את הדין איירי בנו"נ בידן וא"כ לדידיה גורם לאו כממון ובחמץ שקיבל אחריות ליכא עשה דתשביתו וע"כ הו"ל לאשמעינן דאפי' בנוקשה דחמור שרי דכח דהתירא עדיף ומשכחת היכי שאין החמץ שלו רק הוא באחריותו דליכא עשה דתשביתו ואז אפי' איסורא ליכא משא"כ לדידן דגורם כממון ואיכא עשה דתשביתו לא משכחת דיהיה שרי נוקשה דמ"מ אסור לאכול מכח עשה דתשביתו ול"ש כח דהתירא עדיף ויש לומר דמש"ה לא נקט נוקשה משום דכש"כ הוא וע"כ סובר הטור דר"א סובר גם נוקשה:
גם נראה דלכאורה קשה דאיך אפשר לומר דלרבנן דפליגי על ר"מ גם איסור דאורייתא ליכא בנוקשה דהא בתוס' ריש פסחים הוכיחו דאפי' לטעם אחרון דמש"ה הוצרכו חכמים בדיקה אפי' בביטלו כיון שהחמירה תורה שעובר על ב"י בלא ביטלו מ"מ אפי' בנוקשה וע"י תערובות דליכא ב"י מ"מ צריך להוציאו מהבית והביאו ראיה מהא דקתני שיאור ישרוף ואיכא למ"ד דכש"כ חמץ ע"י תערובות והקשו דאמאי הביאו ראיה מהברייתא ולא ממתני' דסובר ר"י דשיאור ישרוף והאוכלו פטור דאלמא דצריך להוציאו מהבית דקתני ישרוף ולכאורה נראה דלפי מה דסוברים דאפי' בלא ביטלו אסור לשרוף ביו"ט והקשו דהא רבא הוכיח מר"ע דסובר דאי אפשר לומר דתשביתו הוא ביו"ט דהא הוא אב מלאכה והוכיח דל"ש ר"ע מתוך שהותרה לצורך וכו' אלמא דאי אמרינן מתוך שרי לשרוף וא"כ לדידן דקיי"ל מתוך אמאי אסור לשרוף. ונראה דבאמת אפי' אי אמרינן מתוך מ"מ הא בעינן צורך קצת עכ"פ והכא ליכא צ"ק דא"ל כדי שלא לעבור על ב"י דהא אי אמרינן דמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר יכול להשהות ע"מ לבערו ועי' בש"א אך נראה דליהנות מחמץ בשעת שריפה חשוב שלא כד"א ועיין בפ"י ובשעה"מ וא"כ יכול ליהנות בשעת שריפה ומ"מ צורך גדול לא הוי דלא קרינן אך אשר יאכל לכל נפש דכיון דלא חזי ליהנות רק ע"י שריפה דחשוב שכד"א אך עכ"פ צורך קצת הוי מה דיכול ליהנות בשעת שריפה וע"כ הוכיח שפיר דר"ע לית ליה מתוך דאי סובר מתוך שרי וזה הכל מהתורה דשרי ליהנות שלא כד"א ורשאי ליהנות בשעת שריפה חשוב צורך קצת וע"כ הוכיח דר"ע לית ליה מתוך משא"כ לאחר שאסרו חכמים שכד"א ואסור ליהנות בשעת שריפה הגם דחשוב שלא כד"א וליכא צורך קצת וע"כ אפי' לדידן דקיי"ל מתוך אסור לשרוף:
והנה באחרונים איתא דאפי' אי שלא כד"א אסור מדרבנן מ"מ באיסור דרבנן שרי שלא כד"א והנה במג"א ס' תמ"ב איתא דאין ראיה דאסור לשהות מהא דקתני שיאור ישרוף דיש לומר דאיירי ביו"ט דלאפות אסור דשלא לצורך הוא ולהניח כך עד אחר יו"ט אי אפשר דיתחמץ חימוץ גמור אך כתבו דשפיר הוכיח בתוס' דאין לומר דאיירי ביו"ט דא"כ איך שרי לשרוף ולפ"ז הוצרכו התוס' להביא ראיה דאסור להשהות נוקשה מברייתא דר"מ דאליבא דר"מ איסור תורה בנוקשה ואסור ליהנות בשעת שריפה הגם דחשוב שכד"ה וליכא צורך קצת ואסור לשרוף ביו"ט וע"כ דלא איירי ביו"ט משא"כ ממתני' דקתני שיאור ישרוף דאתיא לר"י ואליבא דר"י ליכא בנוקשה רק איסור דרבנן ושרי ליהנות בשעת שריפה ואיכא צורך קצת ויש לומר דאיירי ביו"ט ומ"מ שרי לשרוף:
אך יותר נראה לתרץ התוס' הנ"ל דהא בתוס' פ' א"ע הקשו דאמאי אסור לאפות חלה טמאה ביו"ט דהא רשב"ג סובר דממלאה אשה תנור פת אע"פ שא"צ אלא לפת אחד משום שהפת נאפה יפה ותירצו דה"ט ל"ש אלא בתנור וע"כ יש לומר דממתני' לא מצי להביא ראיה דאסור להשהותו דיש לומר דאיירי ביו"ט דאפי' שלא לצורך ואין לומר דיכול לאפות עם פת אחר דשרי בתנור אך לפי שיטת הרי"ף דסובר דריחא לאו מילתא והא דסובר רב דריחא מילתא משום דסובר דמב"מ במשהו וריחא עכ"פ משהו איכא וא"כ ר"י דסובר דמב"מ במשהו לא יכול לאפות עם פת אחר דיאסור בריח וע"כ הביאו ראיה מברייתא דר"מ היא דאז אין לומר דאיירי ביו"ט דאסור לאפות דהא יכול לאפות עם פת אחר וריחא לא אוסר אפי' מב"מ דהא ר"מ לא סובר דמב"מ במשהו ועכ"פ הוכיחו בתוס' דאסור להשהות ח"נ וא"כ איך אפשר לומר דאפי' איסור דאורייתא ליכא בנוקשה דהא בט"ז איתא דאיסור דרבנן שרי להשהות וא"כ אמאי קתני דישרוף אלא ודאי דאיסור תורה יש רק דליכא מלקות וא"כ ל"ש כח דהתירא עדיף וא"כ יש לומר דמש"ה לא נקט ר"א נוקשה משום דכש"כ אך יש לומר דלעולם דאיסור דאורייתא ליכא והא דישרוף איירי ביו"ט ואין לומר דיכול לאפות עם פת אחר דהא לרב לשיטתו דריח אוסר ענ"פ מב"מ לא יכול לאפות עם פת אחר ע"כ קאמר תני' כוותיה דר"י אמר רב משא"כ לדידן דריח לא אוסר וא"כ תקשה דאי ליכא רק איסור דרבנן אמאי ישרוף ואין לומר דאיירי ביו"ט מ"מ יכול לאפות עם פת אחר אלא ודאי דאיסור דאורייתא איכא וא"כ ל"ש כח דהתירא עדיף וא"כ יש לומר דמש"ה לא נקט נוקשה משום דכש"כ הוא וניחא דברי הטור הנ"ל:
ובזה ניחא הרמב"ם דפוסק בפ"א מהלכות חו"מ וז"ל אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי אם אכלן בפסח לוקה ואינו חייב כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו בד"א שאכל כזית בכדי אכילת פרס אבל אם אין בו כזית בכא"פ לוקה מכות מרדות והקשו עליו אי קסבר דרבנן ור"א פליגי בלית ביה כזית בא"פ אבל בדאית ביה מודים ופסק בדלית ביה כרבנן א"כ בדאית בי' כרת נמי לחייב וע"כ דס"ל דבדאית ביה פליגי ופסק כר"א א"כ קשיא מהא דמסקינן דפלוגתייהו בדלית ביה ובהא פטרי רבנן יע"ש:
וע"כ נראה דהא הקשו לפי מה שמבואר בר"ן דקרא דכי כל אוכל מחמצת מיעוטא הוא רק דר"א סובר כל מרבינן ללאו וא"כ תקשה מאי פריך מ"ט פליגי רבנן בכותח דלמא משום דממעטי קרא. ולכאורה נראה לפי מה שהקשה ברשב"א דאי ילפינן השבתה מאכילה דהיינו לאביי ריש פסחים וא"כ יהא חייב על השבתה כרת כמו על אכילה ותירצו דהך קרא דכל מחמצת ל"ת מיעוטא הוא ודרשינן דרק על אכילה איכא כרת ולא על השבתה ולפ"ז ליכא מיעוט על תערובות דהא מיעוטי בעינן על השבתה ושפיר פריך מ"ט פליגי רבנן על כותח דהא ליכא מיעוט:
וזה הכל על אביי לשיטתו דסוגיא שם קאי לאביי משא"כ לדידן דלא ילפינן השבתה מאכילה ומיעוט קאי על תערובות לא קשה קושית הגמ' מ"ט פליגי רבנן דהא כיון דלא דרשו כל ממילא איכא מיעוטא על תערובות אע"ג דאיכא כזית בכא"פ:
והנה המפרשים תירצו דשפיר פריך הגמ' מ"ט פליגי רבנן ואין לומר דאיכא מיעוטא דליתא דהא כיון דמסקינן בסוגיא דנוקשה קיל מתערובות וא"כ יש לומר דמיעוטא קאי על נוקשה אך זה אי נוקשה קיל מתערובות קושית הגמרא אזלא מ"ט פליגי נהי דאיכא מיעוט דילמא לא קאי רק על נוקשה והיינו אי ריחא מילתא דאז אמרינן דאפי' א"ד ליכא בנוקשה והא דישרוף איירי ביו"ט ולאפות עם פת אחר אי אפשר משום ריחא וזה לאביי לשיטתו דסובר בע"ז דריחא מילתא משא"כ לדידן דלאו מילתא וגם בנוקשה איכא איסור דאורייתא והא דלא נקט ר"א נוקשה משום דכש"כ וכח דהתירא ל"ש דכיון דאפי' בנוקשה ע"כ איכא איסור דאורייתא א"כ לא קשה מ"ט פליגי רבנן כיון דאיכא מיעוטא וליכא לאוקמא על נוקשה דכיון דגם זה חמור כמו תערובות ואפשר דחמיר יותר וממילא איכא מיעוטא על תערובות אפי' על אכילת פרס:
גם יש לומר דכל מרבה יותר נוקשה מתערובות דהא חזינן דלענין מנחות מרבינן ג"כ חמץ נוקשה וע"ש במנחות דפריך הגמ' על הא דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ ומשני דמגבלין במים והיא כשרה וכיון דמצינו כן לענין מנחות דחשוב חמץ נוקשה ה"ה לענין איסור חמץ בפסח דהא מי פירות עם מים לא הוי רק נוקשה ואעפ"כ חשוב חמץ לענין מנחות ואין לומר דמ"פ עם מים חשוב חמץ גמור זה אינו דהא אמר ר"ל עיסה שנלושה במ"פ דאין חייבין על חימוצו כרת אלמא דלא הוי חמץ גמור אך אליבא דאביי דסובר בפסחים (דף מ') לא ליחרוך איניש תרי שיבולי בהדי הדדי וכו' ע"כ דסובר מ"פ בלא מים חשוב נוקשה כמו שהוכיחו הראשונים וא"כ לדידיה יש לומר דמ"פ עם מים חשוב חמץ גמור והך דר"ל איירי בלא מים וע"כ ליכא כר ואיסור איכא וא"כ לדידיה יש לומר דנוקשה קיל מתערובות והך דמנחות איירי במים דהוי חמץ גמור דכיון דלדידיה יש לומר דל"מ דתורה מרבה נוקשה בשום מקום יש לומר לדידיה דנוקשה קיל מתערובות וע"כ פריך שפיר מ"ט פליגי רבנן ואין לומר דאיכא מיעוטא דכל מחמצת יש לומר דמיעוט קאי על נוקשה דקיל מתערובות משא"כ לדידן דמ"פ בלא מים אפי' נוקשה לא חשוב רק ע"י מים וא"כ כיון דחזינן דמרבה תורה במנחות חמץ נוקשה דהא נהי דמגבל במים לא הוי רק נוקשה ויש לומר דנוקשה חמור וא"כ לא קשה קושית הגמ' מ"ט פליגי רבנן דיש לומר משום מיעוטא דכל מחמצת וניחא דברי הטור דיש לומר דסוגיא קאי אליבא דאביי ואז יש לומר דנוקשה קיל מתערובות משא"כ לדידן דמ"פ עם מים לא הוי רק נוקשה וא"כ ע"כ נוקשה חמור וכיון דר"א סובר תערובות כש"כ נוקשה:
גם נראה לתרץ הטור דהא כבר אמרנו דאיך אפשר לומר דבנוקשה דאפי' איסור ליכא דא"כ אמאי ישרוף דאיסור דרבנן שרי לשהות וע"כ נראה דהא כתבנו דקשה דאמאי לא הביאו ראיה ממתני' לר"י דקתני דשיאור ישרוף דאלמא דאסור להשהותו ולכאורה נראה דהא במג"א איתא דאין ראיה דיש לומר דאיירי ביו"ט והקשו דע"כ לא איירי ביו"ט דא"כ היכי שרי לשרוף ביו"ט ונראה דהא הקשו על הסוברים דאסור לשרוף ואמאי הא קיי"ל דאמרינן מתוך וכו' דהא רבא הוכיח דל"א מתוך לר"ע דכיון דאסור לשרוף וא"כ לדידן דקיי"ל דאמרינן מתוך דאמאי אסור לשרוף ולכאורה נראה דהא בש"א הקשה דאי אמרינן דמשהה חמץ ע"מ לבערו דאינו עובר וא"כ ליכא צורך קצת דכדי שלא לעבור על ב"י יכול לשהות ע"מ לבערו אך נראה דהא בש"א הקשה דאמאי חשוב לאו הניתק לעשה הא לאו כולל יותר מעשה דהלאו הוא בנשים והעשה ליכא בנשים דזמן גרמא הוא יע"ש ונראה לפי מה דאיתא בפ"מ דעל לאו דליכא מלקות נשים אינם מוזהרות דהא בגמ' איתא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ועונשין היינו חיוב מלקות יע"ש וא"כ להנך הסוברים דכל היכי דאפשר לעבור עליו בלא מעשה אפי' כי עשה מעשה ליכא מלקות וא"כ אפי' כי קנה חמץ בפסח דעביד מעשה ליכא מלקות וכבר הקשו על הרמב"ם ועי' בנב"י על מה דסובר דלוקה ועיין במל"מ הלכות ריבית וא"כ לפ"ז נשים כמו דהעשה דתשביתו ליכא ה"ה לאו דב"י וא"כ לא כולל לאו יותר מעשה וע"כ חשוב לאו ניתק לעשה וא"כ ר"ע לשיטתו דסובר מקיים כלאים לוקה דסובר דלוקין על לאו שאין בו מעשה וא"כ הלאו הוא אפי' בנשים משא"כ העשה ול"ח לדידי' ניתק לעשה ואסור לשהות ע"מ לבערו ואיכא צורך קצת וע"כ הוכיח רבא שפיר דר"ע לית ליה מתוך דאי סובר מתוך שרי משא"כ לדידן דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה וחשוב ניתק לעשה ורשאי להשהות ע"מ לבערו וליכא צורך קצת וע"כ אע"ג דקיי"ל מתוך אסור לשרוף ולפ"ז ניחא התוס' דמדר"י דמתני' לא מצי להביא ראיה דיש לומר דאיירי ביו"ט ואפ"ה שרי לשרוף משום מתוך דהא ר"י סובר דלוקין על לאו שאין בו מעשה ול"ח ניתק לעשה ואסור להשהות ע"מ לבערו ואיכא צורך קצת:
אך זה דחוק לומר דאשה אינה מוזהרת על לאו דב"י וע"כ נראה דהא הקשו היכי יליף רבא דר"ע לא סובר מתוך דילמא חמץ שאני דכיון דילפינן דחמץ הוא בשריפה. משום דילפינן מנותר וע"כ כיון דגלי קרא דנותר אסור לשרוף ביו"ט ולא אמרינן מתוך וע"כ ה"ה דאסור לשרוף חמץ ביו"ט ותירצו דמנותר אין ראיה דאיכא גם משום כיבוי ובכיבוי סובר הרמב"ם דל"א מתוך וע"כ הוכיח שפיר דר"ע לא סובר מתוך וזה אי דבר שאינו מתכוין אסור אז י"ל דאיסור דנותר לשרוף הוא משום כיבוי משא"כ לדידן דש"מ שרי וא"כ ליכא איסור משום כיבוי כיון דא"מ וע"כ דהאיסור הוא משום שריפה דאין לומר משום דהוי פ"ר דליתא דפ"ר דלא ניחא שרי ואם כן גלי קרא בנותר דל"א מתוך וע"כ ה"ה חמץ אסור לשרוף ביו"ט אפי' לדידן דקיי"ל מתוך ולפ"ז ניחא התוס' הנ"ל דמתני' דר"י לא יכול להביא ראיה דאסור להשהות דיש לומר דאיירי ביו"ט ואפ"ה שרי לשרוף משום מתוך ובנותר דאסור הוא משום כיבוי ואף על גב דא"מ דהא ר"י אוסר דש"מ ומש"ה הביאו ראיה מברייתא דר"מ ולפ"ז ניחא דעל רב לשיטתו דאוסר דש"מ ועי' בשבת וא"כ יש לומר דבנוקשה אפי' איסור דאורייתא ליכא וע"כ ל"ש לומר דלא נקט נוקשה משום דכש"כ הואי דהא כח דהתירא עדיף ואין לומר דאי ליכא איסור דאורייתא אמאי ישרוף דאיירי ביו"ט ואין לומר דא"כ היכי שרי לשרוף דיש לומר משום מתוך והא דבנותר לא אמרינן כן משום דאיכא כיבוי ואע"ג דא"מ הא רב אוסר דש"מ משא"כ לדידן ע"כ דאיכא איסור דאורייתא וא"כ יש לומר דסובר נוקשה ולא נקט משום דכש"כ הוא וכח דהתירא ל"ש כיון דאיכא איסור ומיושב דברי הטור ודו"ק:
גם נראה דהנה בירושלמי מתרץ קושית הגמ' בפסחים דמקשה על ר"א מחדש דשרי בהנאה ומתרץ משום דאין איסור עולם וע"כ מודה ר"א דלא תאכל לא משמע איסור הנאה ואיתא בצל"ח דלפ"ז הא דחמץ אסור בהנאה לר"א הוא לר"י דאוסר אחר זמנו וא"כ אין היתר לאיסורו משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ש דשרי לאח"ז ע"כ הא דחמץ אסור בהנאה משום דחזקיה דילפינן מלא יאכל לא יהא היתר אכילה ובזה ניחא דהרמב"ם יליף דחמץ אסור בהנאה מלא יאכל ואע"ג דפסק כר"א משום לדידן דקיי"ל כר"ש מודה ר"א דשרי בהנאה והא דקאמר ופליגי דר"א היינו לר"י דאסור לעולם ובזה ניחא קושית התוס' פסחים דאמאי לא קאמר דנזיר וחמץ הוי ש"כ דהא ר"ע דריש כל דהא הקשו על הא דקאמר דחמץ אינו ברשותו של אדם דהא חזי ליהנות שלא כד"ה דמהתורה שרי ותירצו דלפי מה דכתב הרמב"ם בפ"א מחמץ דתערובות היינו דאכל בהלעטה דבטלה דעתו אצל כל אד ומוכח דבחמץ חייב אפי' שלא כד"א וע"כ חשוב אינו ברשותו וכתבו דאי מפרשינן דתערובות הוא היתר מצרף לאיסור וא"כ לפ"ז אין ראיה דחמץ אסור שלא כד"א ותקשה אמאי אינו ברשותו של אדם וע"כ כחזקיה דיליף מלא יאכל דאז אסור אפי' שלא כד"א ולפ"ז לר"ע דסובר דחמץ הוא בשריפה וא"כ ע"כ דסובר כר"י דאסור אח"ז דאל"כ לא דמי לנותר דאין היתר לאיסורו וא"כ יש לומר דסובר כר"א ולא כחזקיה דהא אין היתר לאיסורו וא"כ תקשה אמאי הוי אינו ברשותו וע"כ דמפרש דתערובות היינו שאכל בהלעטה דחזינן דאסרה תורה אפי' שלא כד"א ולא מפרשינן דתערובות היתר מצרף לאיסור וע"כ לא קאמר לר"ע דנזיר וחמץ ש"כ דהא לא ידעינן דבחמץ היתר מצרף לאיסור ולפ"ז יש לומר דר"מ דמשני בזבחים דיקדש עשה הוא וקשה דא"כ ליכא ש"כ אך ר"א סובר כהלכתא כר"ש וא"כ ע"כ דיליף איסור הנאה כחזקיה דאל"כ הא יש היתר לאיסורו ומודה ר"א דלא משמע הנאה ולחזקיה אסור שלא כד"א מלא יאכל ויש לומר דתערובות הוא היתר מצרף לאיסור וא"כ הוי ש"כ נזיר וחמץ וא"כ אפי' אי יקדש בעינן לעשה איכא ש"כ. ועכ"פ אמרינן דאי שרי לאחר פסח ע"כ ילפינן איסור הנאה כחזקיה וא"כ ל"ש דאסור ח"ש בחמץ דמחלב לא ילפינן דאין היתר לאיסורו משא"כ חמץ ועי' במל"מ ומלא יאכל ילפינן איסור הנאה ועל כרחך הא דחצי שיעור ילפינן מכל ואם כן לא שמעינן תערובות חמץ דהא כל צריכין על חצי שיעור אך יש לומר דאי נוקשה אסור ואע"ג דל"ח אכילה ממילא ידעינן דגם ח"ש אסור אע"ג דלא קרינן אכילה דהא חזינן דאסור נוקשה אע"ג דל"ח אכילה ועי' במהרש"ל דכתב דאליבא דר"ש דסובר דכ"ש למכות ה"ה דאסור שלא כד"א וא"כ ה"ה להיפך היכי דאסור נוקשה דל"ח אכילה ה"ה דאסור ח"ש בלא קרא וא"כ ל"צ כל על ח"ש ממילא ילפינן מכל היתר מצרף לאיסור משא"כ אי נוקשה שרי וע"כ דח"ש ילפינן מכל ול"ש תערובות:
ובזה ניחא שיטת הרי"ף דכתב דלא קיי"ל כסתם מתני' דהכא דהא איכא סתמא לקמן דעל נוקשה פטור והקשה בר"ן נהי דעל נוקשה איכא סתמא להיפך מ"מ על תערובות ליכא סתמא וע"ש. ובזה ניחא דכיון דאיכא סתמא דנוקשה פטור וא"כ בעינן וכל על ח"ש וממילא ליכא קרא על תערובות דבשלמא אי נוקשה חייב ממילא ידעינן ח"ש דלא גרע משכד"א משא"כ השתא דאיכא סתמא דעל נוקשה פטור בעינן וכל על ח"ש ממילא ליכא קרא על תערובות אך תקשה דלפ"ז מאי קאמר רב דר"א לא סובר רק תערובות ולא נוקשה דאם כן גם תערובות לא שמעינן דבעינן על ח"ש קרא וכל אך רב לשיטתו דסובר כר"י דאסור לאח"ז ואין היתר לאיסורו ויש לומר דיליף איסור הנאה כר"א ואז ילפינן ח"ש מלא יאכל וכל על תערובות וא"כ לדידן דקיי"ל כר"ש וע"כ דאיסור הנאה ידעינן כדחזקיה וא"כ דר"א סובר גם נוקשה דאל"כ ח"ש ילפינן מכל ול"ש תערובות אלא ודאי דסובר גם נוקשה וממילא אסור ח"ש ואז ילפינן תערובות מכל וניחא הטור דסובר ר"א גם נוקשה אך הסוגיא דקאי לרב יש לומר דלא סובר נוקשה משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ש ודו"ק:
והנה לפי מה דסוברים דבאיסור הנאה לכ"ע ח"ש אסור דלא גרע מהנאה וכן הוא שיטת הירושלמי וא"כ אפי' לר"ש דיש היתר לאיסורו ולא דמי לחלב מ"מ ידעינן דאסור בהם ח"ש דכיון דידעינן דאסור בהנאה מקרא דלא יאכל ממילא אסור ח"ש וזה כוונת הרמב"ם דיליף דאסור ח"ש מלא יאכל ותמהו דהא היכי דכתיב אכילה בעינן כזית אך כוונת הרמב"ם דכיון דילפינן מלא יאכל דאסור בהנאה מזה ידעינן דאסור ח"ש דלא גרע מהנאה אך קשה דלפי מה דאיתא במחברים דאליבא דר"ל דח"ש שרי ל"ש היתר מצרף לאיסור דכיון דליכא איסור כלל וא"כ אי ילפינן דח"ש אשור מלא יאכל א"כ בנוקשה דליכא קרא דלא יאכל רק כל מחמצת ל"ת א"כ שרי ח"ש וכן איתא בתוס' דנוקשה שרי בהנאה מה"ט דליכא קרא דלא יאכל וא"כ כיון דח"ש שרי ל"ש היתר מצרף לאיסור בנוקשה ותקשה הא דאמר ר"א אף תכשיטי נשים ופי' דחידוש הוא הגם דהוא נוקשה ע"י תערובות וקשה הא תערובות היינו היתר מצרף לאיסור וכיון דבנוקשה שרי ח"ש ל"ש לאסור נוקשה ע"י תערובות וכן תקשה דלפי מה דסוברים דבנזיר ח"ש שרי משום דיש היתר לאיסורו ואיך שייך לומר דהיתר מצרף לאיסור אך יש לומר נהי דנזיר יש היתר לאיסורו מ"מ ילפינן ח"ש מוכל וממשרת ילפינן דהמל"א וניחא קושית רש"י מהא דפריך הגמ' והא משרת בעינן לט"כ וקשה נימא ליה דטעמא מוכל אך זה בעינן על ח"ש:
גם נראה לתרץ הטור הנ"ל דהנה המפרשים הקשו דכיון דבאמת אין לנו ריבוי אלא כל מחמצת והיינו טעמא דר"א דמוקי קרא אמסתבר אתערובות וא"כ ר"מ דמרבה מהאי קרא אפי' נוקשה דקיל מאיזה טעם פליג ותירצו דטעמא דר"מ דהנה לעיל (דף ל"ו) הקשה הרמב"ן לר"ע דדריש לחם עוני למעט עיסה שנלושה ביין ושמן ודבש למה לי קרא להכי ת"ל הא בעינן מדכתיב לא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות ודרשינן דווקא מה שיוכל לבוא לידי חימוץ אתה יוצא בו יח"מ וכיון דקיי"ל מי פירות אין מחמיצין א"כ לא יוכל לבוא לידי חימוץ ובלא"ה לא יצא יח"מ ועוד מדכתיב ושמרתם את המצות מצה הצריכה שימור אז יוצא בו ומשום הך קושיא תירץ דקרא לא איצטריך אלא למי פירות עם מים דיוכל לבוא לידי חימוץ והנה מ"פ עם מים אינו רק נוקשה ולפ"ז אי אמרינן דנוקשה אינו מהתורה וא"כ ממילא אפי' איסור אין בו וכן דעת התוס' א"כ הדרא קושית הרמב"ן לדוכתא למה לי קרא למעט עיסה שנילושה במ"פ ת"ל דאינו יכול לבוא לידי חימוץ ואפי' מ"פ עם מים לא הוי רק נוקשה ונוקשה אינו מהתורה וא"כ היינו טעמא של ר"מ דהוכיח דריבוי דכל מחמצת מרבי אפי' חמץ נוקשה דאלת"ה אלא דמוקי אמיסתבר אתערובות א"כ קשיא קרא דלחם עוני למה לי דליכא למידרש מי שנאכל באנינות פרט למעשר שני כריה"ג דאליבא דר"מ דסובר דמעשר שני ממון גבוה בלא"ה לא יצא במ"ש וע"כ דדריש על מ"פ וא"כ ע"כ דנוקשה דאורייתא ולפ"ז יש לומר דזה טעמא דרב דקאמר דר"א לא סובר נוקשה דהא שיטת הרמב"ם דיוצא במצה של מע"ש אע"ג דפסק דממון גבוה הוא משום דאמרינן הואיל דאי בעי איתשיל חשוב שלו כמו שהקשו בתוס' והא דאיתא בסוגיא דלר"מ לא יוצא זה אי לא אמרינן הואיל וא"כ ר"א דסובר הואיל דמה"ט סובר דעובר בחלה על ב"י וא"כ איצטריך קרא דלחם עוני למידרש מה שנאכל באנינות משא"כ מע"ש ולא דרשינן לשון עני למעט מ"פ ול"ש מקרא דנוקשה דאורייתא אך כ"ז לפי ס"ד דר"א ור"י דפליגי בחלה אי אמרינן הואיל אי לא משא"כ לפי המסקנא (דף מ"ח) דמסיק הגמ' דגם ר"י סובר הואיל אך הך הואיל דאי בעי מיתשיל לא אמרינן דלא אמרינן הואיל דאי בעי מכניס לרשותו דא"כ תקשה בהקדש דאבל רואה אתה של גבוה ולא פליג ר"א אך טעמא דר"א משום הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה דמצי למישקל מכל חדא פורתא והואיל דאי בעי מיתשיל לכ"ע לא אמרינן ע"כ דגם ר"א סובר נוקשה דאל"כ מה דריש מקרא דלחם עוני דלמע"ש לא איצטריך כיון דמ"ג הוא והואיל דאי בעי איתשיל לא אמרינן וע"כ למ"פ וע"כ שמעינן דגם ר"ח סובר נוקשה דאל"כ ת"ל דלא בא לידי חימוץ וע"כ סובר הטור דגם ר"א סובר נוקשה:
וגם יש לומר דהא כתבו לתרץ קושית התוס' דאמאי לא יוצא משום הואיל במ"ש ותירצו דאי יתשיל יהיה טבל ובמצה של טבל לא יצא והנה לדידן דקיי"ל דלא כר"ש רק דבאיסור כולל איסור חל על איסור וח"כ מהראוי שיוצא במצה של טבל דהא איסור חמץ חל על איסור טבל משום כולל וע"כ משום מה"ב לא יצא ועיין בתוס' ב"ק דכתבו דר"י לא סובר מה"ב ומש"ה סובר דמכפרת בחטאת הגזולה ולפ"ז הכל ניחא דר"י קאמר שפיר דר"א לית ליה נוקשה וקרא דלחם עוני דריש על מע"ש ואין לומר דבלא"ה לא יצא משום דממון גבוה דיש לומר הואיל ואין לומר דיהיה טבל מה בכך כיון דלא סובר מה"ב משא"כ לדידן ולא יצא בטבל וליכא הואיל ול"צ קרא דלחם עוני על מע"ש וע"כ על מ"פ וממילא שמעינן דגם ר"א סובר נוקשה וניחא הטור הנ"ל:
גם נראה דהא אמרנו דמש"ה יש לומר דר"א לא סובר נוקשה משום דיש לומר דדריש לחם עוני על מע"ש ואע"ג דממילא ידעינן דלא יצא משום דממון גבוה אך ה"א משום דר"א סובר הואיל דאי בעי איתשיל אך אי יתשיל יהיה טבל ואע"ג דר"י לא סובר מה"ב מ"מ לא יצא בטבל משום דבעינן שיהיה חל איסור חמץ והכא לא מצי לחול על איסור טבל דאין לומר משום כולל דהא איתא בלח"מ דזה ל"ח כולל ומה"ט סובר הרמב"ם דלא יצא בטבל וע"כ נראה דהא בלא"ה הקשו על הרמב"ם דיליף לקובעו חובה בזמן הזה מקרא דבערב תאכלו מצות וקשה דכיון דהוא פסק כר"י לפ"ז וא"כ שמעינן מהקישא דל"ת חמץ שבעת ימים תאכל מצות לקובעו חובה בזה"ז וע"כ נראה דהנה למאן דסובר כר"י דאסור לאח"ז ע"כ דסובר כחזקיה דאיסור הנאה ילפינן מלא יאכל דאל"ה יש לומר דאפי' לר"א דל"ת משמע איסור הנאה חמץ שאני מדחזינן דעובר על ב"י ע"כ דשרי בהנאה דאל"כ אמאי עובר הא אינו ברשותו של אדם כיון דאסור בהנאה דבשלמא לר"ש יש לומר דאע"ג דאסור בהנאה חשוב ברשותו משום דשרי לאח"ז חשוב גורם לממון משא"כ לר"י דאסור לעולם וע"כ לר"י הא דאסור בהנאה משום דסובר כחזקיה דילפינן מלא יאכל. ולפ"ז דהא יש לומר דהנאה חשוב מוסיף ויכול לחול על טבל. אך כבר כתבו דזה ל"ח מוסיף ועי' בפה"מ להרמב"ם בכריתות ועיין בפלתי דהיכי דאינו יכול לחול מצד אכילה דעיקר איסור הנאה משום אכילה. וע"כ לחזקיה דאיסור הנאה ילפינן מלא יאכל אז יש לומר דהוי איסור הנאה מצד עצמותו וחשוב מוסיף ולפ"ז ניחא הרמב"ם הנ"ל דהא בעינן הך הקישא על טבל ועיין בש"א אך לר"י לשיטתו דאסור לאח"ז וע"כ דאיסור הנאה ילפינן מדחזקיה וא"כ הנאה חשוב מוסיף ואיסור חמץ חל על טבל וע"כ ילפינן לקובעו חובה מהקישא. וזה לר"י לשיטתו משא"כ לדידן דשרי לאח"ז ויש לומר כר"א וא"כ הנאה לא הוי מוסיף וא"כ לא יצא בטבל ובעינן הקישא על טבל וע"כ ילפינן לקובעו חובה מבערב תאכלו מצות וא"כ לפ"ז ניחא דר"י אמר רב קאמר שפיר דר"א לא סובר נוקשה וקרא דלחם עוני דריש על מע"ש ואע"ג דממון גבוה י"ל הואיל ואין לומר דיהיה טבל דליתא דהא הוא סובר כר"י וע"כ כחזקיה ואיסור הנאה חשוב מוסיף לחזקיה ומצי לחול איסור חמץ על איסור טבל ויוצא בטבל ושייך הואיל משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ש וע"כ כר"א וא"כ לא הוי מוסיף הנאה ולא יצא בטבל וליכא הואיל ובלא"ה לא יצא במ"ש וע"כ דדריש קרא לחם עני על מ"פ וא"כ ע"כ סובר ר"א נוקשה וניחא הטור:
וגם יש לומר דבאמת מהראוי לחול איסור חמץ על איסור טבל דחשוב מוסיף דנתוסף איסור על היוצא מהן נהי דגם בטבל אסור במשקין היוצא ועי' בחולין זה ילפינן רק במה מצינו ושיטת הר"ן בנדרים דעל מ"מ ליכא מלקות כמו על קו"ח משא"כ בחמץ איכא קרא מיוחד על היוצא מהם:
והנה אי אמרינן כר"י בפסחים דסובר דמש"ה אינו חייב על היוצא מהן דחשוב שלא כד"ה ניחא דהא ר"ש דסובר דכ"ש למכות ה"ה דחייב על שלא כד"ה וא"כ גם בטבל חייב על היוצא מהן וליכא מוסיף אך אי אמרינן כטעמא דאביי בפסחי' משום דחשוב זיעה בעלמא קשה נהי דגם בטבל ילפינן במ"מ מ"מ ליכא מלקות וחשוב מוסיף אך ר"ש לשיטתו דסובר דעונשין מהדין וה"ה על במ"מ וליכא מוסיף משא"כ לדידן דאין עונשין ואיכא מוסיף ויוצא בטבל ואיכא הואיל דאי בעי מיתשיל נהי דיהיה טבל אי יתשיל חשוב מוסיף וע"כ יש לומר דר"א לא סובר נוקשה וקרא דלחם עוני קאי על מע"ש אך נראה דלפי מה שהקשה בתוס' מה בכך דחשוב זיעה והא ט"כ דאורייתא ותירצו דעכ"פ ליכא מלקות על ט"כ וא"כ לפי מה דסובר דכל היכי דאיסורא איכא בלא"ה אז עונשין מהדין וא"כ תקשה דכיון דאיסור ידעינן מכח ט"כ א"כ כי ילפינן טבל במ"מ איכא גם מלקות ואכתי ליכא מוסיף. אך לפי מה שהקשה דהיכי שמעינן ט"כ מג"נ דילמא הגעלתו משום בשר בחלב ומזה אי אפשר ללמוד משום דחידוש ותירצו דא"כ אמאי כתבה התורה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש דבעי ליבון והא בהתירא בלע אפי' דבר שתשמישו ע"י אור סגי בהגעלה והנה זה לדידן דנ"ט בנ"ט שרי בהתירא משא"כ לרב דאוסר דגים שעלו בקערה ואוסר אפי' בהתירא טעם קלוש א"כ אין חילוק דאפי' בהתירא בלע בעי ליבון וא"כ יש לומר דהגעילו משום בשר בחלב ול"ש ט"כ וא"כ רב לשיטתו דלא שמעינן ט"כ וא"כ אי לאו במ"מ אפי' איסור ליכא וא"כ ליכא מלקות בטבל ואיכא מוסיף ויש לומר דר"א לא סובר נוקשה וקרא דריש על מע"ש משא"כ לדידן דט"כ וליכא מוסיף וע"כ דדריש על מ"פ א"כ סובר נוקשה וניחא דברי הטור הנ"ל:
ובזה ניחא הא דהקשו לפי מה שהקשה הירושלמי דאמאי לא אכלו מצה מחדש יבא עשה וידחה ל"ת דחדש ותירץ דגזרינן כזית ראשון אטו כזית שני וקשה מהא דאיתא במנחות דר"ש דריש מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מחדש אתה יכול לאוכלה ששה וע"ז נאמר ששת ימים תאכלו מצות ואמאי הא מהתורה יכול לאוכלו שבעה מחדש דעשה דוחה ל"ת דחדש וגזרה ל"ש על התורה. וע"כ נראה דהא הקשו נהי דעשה דוחה ל"ת מ"מ לא יצא משום דליכא איסור חמץ רק איסור חדש דלא יכול לחול איסור חמץ על איסור חדש ועי' במקנה:
אך נראה לפי מה דאיתא באחרונים דעל איסור חדש לא אמרינן טכ"ד דהא בתוס' פסחים הקשה דאיך ילפינן בנזיר ט"כ מג"נ דכיון דיש היתר לאיסורו א"כ האיסור נזיר קיל ותירצו דבמדין היה בליעות מיין ואסורים לנזיר וא"כ בחדש דיש היתר לאיסורו אי אפשר למילף מג"נ דט"כ ושם אי אפשר לומר דהיו הכלים בלוע מחדש דהא חדש אינו נוהג בשל א"י וא"כ כיון דבחדש ט"כ ל"ד א"כ נהי דגם חדש ילפינן במ"מ דאסור היוצא מהן מ"מ ליכא מלקות דאין עמה"ד או במ"מ דכיון דלא אמרינן ט"כ בחדש א"כ אי לאו מ"מ אפי' איסור ליכא שייך לומר דאין עונשין במ"מ וא"כ חל איסור חמץ על איסור חדש מטעם מוסיף דאיכא מלקות בחמץ על היוצא מהן משא"כ בחדש ליכא מלקות וע"כ שפיר הקשה הירושלמי דעשה דמצה דוחה ל"ת דחדש דהא יהי' גם איסור חמץ דהא חל איסור חמץ על איסור חדש מטעם מוסיף. אך נראה דהנה הא דחדש אינו נוהג בשל א"י דאיכא מיעוטא מקוצרכם ולא של א"י והא תינח לחזקיה דלא איצטריך לדי' קרא דקוצרכם למשרי בהנאה והמיעוט קאי דאינו נוהג בשל א"י משא"כ לר"א דל"ת משמע איסור הנאה ופריך הגמ' דאמאי חדש שרי בהנאה ומשני דאמר רחמנא ובקוצרכם שלכם יהא דשרי בהנאה וא"כ ליכא מיעוטא דחדש אינו נוהג בשל א"י דהא בקוצרכם צריכין על הנאה וא"כ ממילא גם בחדש אמרינן ט"כ וא"כ ממילא איכא מלקות כיון דאיסור ידעינן בלא"ה וליכא מוסיף וא"כ אפי' אי עשה דוחה ל"ת מ"מ לא יצא בחדש משום דליכא איסור חמץ וא"כ יש לומר דהירושלמי לשיטתו דמתרץ דבחדש גם ר"א מודה משום דיש היתר לאיסורו ולא צריכין קרא ובקוצרכם על היתר הנאה אפי' לר"א וקאי המיעוט דבשל א"י אינו נוהג איסור חדש וממילא ט"כ ל"ד בחדש וליכא מלקות על משקין היוצא משא"כ בחמץ והוי א"מ ושפיר הקשה הירושלמי דעשה דוחה ל"ת משא"כ הגמ' דידן דצריכין ובקוצרכם על היתר הנאה לר"א וא"כ ל"ש דחדש אינו נוהג בשל א"י וא"כ לוקין על משקין היוצא וליכא מוסיף ולא יצא במצה מחדש וע"כ דרשינן מצה שאי אפשר לאוכלה כל שבעה מחדש דנהי דעשה דוחה מ"מ לא יצא משום דליכא איסור חמץ דליכא מוסיף
ובזה ניחא דברי הרמב"ם הנ"ל דיליף לקובעו חובה מבערב תאכלו מצות ולא מהקישא הנ"ל אך דבאמת צריכין היקשא דאינו יוצא במצה של חדש הגם דעשה דוחה ל"ת מ"מ הא איסור חמץ לא חל על איסור חדש וליכא משום ל"ת חמץ ונהי דעל מצה של טבל לא צריכין קרא הקישא להכי דממילא ידעינן משום דאין עשה דוחה ל"ת דמיתה אך עכ"פ בעינן היקשא על מצה של חדש אך לפי מה דאיתא בצל"ח דסברת הירושלמי הנ"ל דביש היתר לאיסורו מודה ר"א זה לר"י דילפינן לדי' דל"ת משמע איסור הנאה מאותו אתה משליך לכלב אז אמרינן דווקא באין היתר לאיסורו משא"כ לר"מ דיליף מנבילה דאסור בהנאה אז אפי' ביש היתר לאיסורו סובר ר"א דל"ת משמע איסור הנאה ולפ"ז ניחא הכל דר"י לשיטתו לדי' ילפינן מאותו וא"כ בחדש לא אמרינן ט"כ וליכא מלקות על היוצא מהן ואיסור חמץ חשוב מוסיף וחל על איסור חדש ואיכא איסור חמץ וא"כ ל"ש לומר דהיקשא בעינן על מצה של חדש דליתא דהא לדי' יוצא במצה של חדש משא"כ לדידן דקיי"ל כר"מ וא"כ אפי' ביש היתר לאיסורו סובר ר"א דאיסור הנאה וא"כ חדש נוהג אפי' בשל א"י וממילא אמרינן ט"כ וליכא מוסיף ובעינן היקשא על מצה של חדש וט"כ יליף הרמב"ם מבערב תאכלו מצות ולא מהיקשא וגם יש לומר דהא התוס' ע"ז הקשו לר"ש דסובר דכ"ש למכות משרת למה לי דעל המל"א לא בעינן דהא סובר דכ"ש סגי וע"כ מצינן למילף מג"נ. וע"כ נראה דלר"ש כתבה התורה משרת על ט"כ כדי שנדע מזה דאפי' בחדש דיש היתר לאיסורו אמרינן ט"כ כמו בנזיר דיש היתר לאיסורו וטכ"ד וה"ה בחדש דאי לא כתבה משרת אמרינן דחדש דקיל דיש היתר לאיסורו ל"א ט"כ ומג"נ לא מצינן למילף דכיון דחדש אינו נוהג בשל א"י ול"ש דכלים בולעת מחדש וא"כ דלר"ש ע"כ גם בחדש ט"כ וממילא איכא מלקות על היוצא מהן וליכא א"מ ולא חל איסור חמץ על חדש וע"כ קאמר מצה שאי אתה יכול לאוכלה כל שבעה מחדש לר"ש לשיטתו משא"כ לדידן דליכא ט"כ על חדש ואיכא מוסיף ויוצא במצה מחדש דל"ש היקשא וע"כ הא דלא אכלו מצה מחדש משום איסור וע"ז הקשה דעשה דוחה:
וגם יש לומר לתרץ הטור הנ"ל דהא הקשה בההיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דסובר ר"א דלא תקרא שם עד שתאפה וקשה יבטלנו קודם שתחמיץ ועי' בתשובות פ"י ובש"א והנה להך אוקימתא דטעמא דר"א דעובר משום הואיל דאי בעי איתשיל ניחא דלא מהני ביטול דכיון דהשתא אינו שלו והרי הוא של כהן ולא מצי לבטל או להפקיר משא"כ להך אוקימתא דפליגי בט"ה קשה דהא יכול לבטל. והנה בס' אור חדש מתרץ דהא הרמב"ן הקשה על הא דקתני לעיל מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יו"ט דהא ביטול הוא משום הפקר ואסור להפקיר ביו"ט ותירץ דכיון דחמץ אינו ברשותו של אדם וע"כ יכול לבטל אפי' ביו"ט וא"כ כיון דר"א לא סובר נוקשה אך על ב"י עכ"פ עובר וא"כ חיישינן שמא יבא לידי חמץ נוקשה דשרי לר"א דלית ליה נוקשה וא"כ הוא ברשותו ואסור לבטל דהוא מצד הפקר ביו"ט גם תירצו דלפי הרמב"ם בפי' המשנה בכריתות דאי אין איסור חל על איסור לא חל גם האיסור הנאה שיש באיסור השני ומש"ה לא חל איסור בשר בחלב על איסור חלב אע"ג דמוסיף לענין הנאה אך כיון שנצמח הנאה מאכילה א"כ ל"ש מוסיף לענין הנאה דאי ליכא איסור אכילה משום איסור השני ממילא ליכא גם איסור הנאה ולא דמי לקדשים דחשוב מוסיף לענין הנאה אך הך חלה שנטמאת אסורה בין לכהנים ובין לזרים ושוב כשנתחמץ אח"כ אין איסור חמץ חל כלל על איסור חלה אפי' לענין הנאה וא"כ הוא ברשותו ואסור לבטל ביו"ט וא"כ מצי סובר ר"א נוקשה ואעפ"כ לא יכול לבטל ביו"ט. והנה כבר אמרנו דלחזקיה חשוב הנאה מוסיף וגם כתבנו דלר"י דאוסר לאח"ז ע"כ דסובר כחזקיה וממילא חשוב מוסיף איסור חמץ על החלה וא"כ הוא אינו ברשותו וע"כ הא דלא מבטל משום דר"א לא סובר נוקשה ושמא יבא לידי נוקשה ואז הוא ברשותו ואסור לבטל ביו"ט ולפ"ז ניחא דרב לשיטתו דאוסר לאחה"פ וע"כ דאיסור הנאה ילפינן מחזקיה וא"כ הא דאינו מבטל דהא איסור חמץ חל ואינו ברשותו וע"כ שמא יבא לידי נוקשה ור"א לית ליה נוקשה וע"כ קאמר דר"א לית ליה נוקשה משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ש ויש לומר כר"א וממילא ל"ח הנאה א"מ וא"כ הוא ברשותו ויש לומר דר"א סובר נוקשה:
וגם להנך הסוברים דאי לא אמרינן נוקשה גם ב"י ליכא וא"כ אי החששא שמא יבא לידי נוקשה ע"כ דסובר ר"א נוקשה דאל"כ גם לאו דב"י ליכא יש לתרץ להיפך לפי מה דסובר בירושלמי דהיכי דיש היתר לאיסורו גם ר"א מודה וע"כ דסובר ר"ש כחזקיה וממילא איכא מוסיף לענין הנאה וחל איסור חמץ על איסור חלה וא"כ הוא אינו ברשותו ורשאי לבטל ביו"ט וקשה דהא יכול לבטל וע"כ שמא יבא לידי נוקשה ונוקשה שרי בהנאה לחזקיה כמו דאיתא בתוס' פסחים דליכא קרא דלא יאכל רק כל מחמצת ל"ת וא"כ שמעינן דר"א סובר נוקשה דאל"כ מה בכך דיהי' נוקשה הא גם ב"י ליכא אי יהיה נוקשה אלא ודאי דאית ליה נוקשה והוכיח הטור שפיר דר"א סובר נוקשה משא"כ רב לשיטתו דסובר כר"י ויש לומר דסובר כר"א וממילא ל"ח הנאה מוסיף ולא חל איסור חמץ על איסור חלה וא"כ הוא ברשותו ואסור לבטל ביו"ט ויש לומר שפיר דר"א לית ליה נוקשה משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ש וע"כ כחזקיה והוי א"מ ואינו ברשותו ואמאי לא יכול לבטל וע"כ שמא יבא לידי נוקשה ע"כ דסובר נוקשה דאל"כ גם ב"י ליכא והנה לפי מה שאמרנו דאביי ע"כ סובר דר"א לית ליה נוקשה ניחא הרמב"ם דסובר בא"י שהלוה לישראל על חמצו ואמר מעכשיו דבעינן שיגיע זמנו קודם פסח הא לא"ה עובר משום הואיל דאי בעי פדה והקשה הא בסוגיא איתא דלאביי דסובר דלמפרע גובה ניחא ואמאי לאמרינן הואיל דאי בעי פדה ועי' ברא"ש בפסחים אך אביי לשיטתו דסובר דר"א לית ליה נוקשה וא"כ יש לומר דכ"ע לא סוברים הואיל רק דפליגי בט"ה ממון ואין לומר דא"כ תקשה דהא יכול לבטל דליתא דשמא יבא לידי נוקשה והוא ברשותו ואסור לבטל והיינו להסוברים דאפי' אי לא אמרינן נוקשה מ"מ על ב"י עובר וע"כ לדי' יש לומר דכיון דסובר דר"מ לית ליה נוקשה דהואיל לכ"ע לא אמרינן ורק דפליגי בט"ה ומ"מ לא יכול לבטל משא"כ לדידן דר"א אית ליה נוקשה ותקשה דאמאי לא יבטל וע"כ דפליגי בהואיל ואז ל"ש ביטול וכיון דאמרינן הואיל ממילא בעינן שיגיע זמנו קודם פסח דאל"כ אמרינן הואיל דאי בעי פדה:
והנה על הקושיא דלדידן דקיי"ל מתוך אמאי אסור לשורפו ביו"ט נראה עוד דהא בש"א הקשה דליכא צורך קצת אי מותר להשהות ע"מ לבערו משום דחשוב ניתק לעשה וע"כ נראה דהא בש"א הקשה דאמאי בכל לאו הניתק לעשה אסור לעבור על הלאו כדי לקיים העשה וע"כ נראה לחלק דבלאו שאין בו מעשה ולמ"ד דאין לוקין עליו א"כ ע"כ הא דהתורה ניתק לעשה כיון דבלא"ה ליכא מלקות וע"כ דאז שרי לעבור על הלאו כדי לקיים העשה משא"כ לאו שיש בו מעשה או לאו שאין בו מעשה למ"ד דלוקין עליו יש לומר נהי דניתק לעשה היינו כדי שלא יהיה לוקה ולא לעבור על הלאו כדי לקיים העשה וא"כ יש לומר דהסוברים דרשאי להשהות ע"מ לבערו סוברים דעל ב"י ליכא מלקות משום דאין בו מעשה ואפי' כי קנה דעביד מעשה הא היכי דאפשר לעבור בלא מעשה אפי' כי עביד מעשה ליכא מלקות וא"כ ע"כ הא דניתק שרשאי לעבור על הלאו כדי לקיים העשה משא"כ בכל לאו ניתק לעשה וא"כ רבא דהוכיח דר"ע לא סובר מתוך משום דר"ע סובר דלוקין על לאו שאין בו מעשה ויש לומר דהא דניתק לעשה רק שלא יהיה מלקות ולא רשאי לעבור על הלאו לקיים העשה ואיכא צורך קצת וע"כ דל"ס מתוך וא"כ לדידן דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה וליכא על ב"י מלקות לעולם וע"כ הא דניתק דרשאי להשהות ע"מ לבערו וליכא צורך קצת וע"כ אע"ג דקיי"ל מתוך אסור לשרוף וניחא הא דלא הביאו ראי' ממתני דר"י דאסור להשהות נוקשה דיש לומר דאיירי ביו"ט דאסור לאפות ומ"מ שרי לשרוף משום מתוך דהא ר"י סובר דלוקין על לאו שאין בו מעשה ואסור להשהות ע"מ לבערו ואיכא צורך קצת ואמרינן מתוך ומש"ה הביאו ראיה מברייתא דר"מ דאי אפשר לומר דאיירי ביו"ט דא"כ איך שרי לשרוף:
והנה מה שכתבנו דח"ש בחמץ ילפינן מלא יאכל ולפ"ז כתבו דבערב פסח שרי ח"ש וניחא בזה הא דהקשו דאי הא דחמץ במשהו הוא משום דשיל"מ דא"כ גם בע"פ יהיה במשהו אך לפי מה שהקשו דאי לא בטל א"כ אסור להשהות עד לאחר פסח דיעבור על ב"י ותירצו דלפי מה דסוברים דעל ח"ש ליכא איסור ב"י וא"כ אי נתערב ח"ש לא בטל משום דשיל"מ דהא רשאי להשהות וא"כ זה אין סברא דכזית יהיה קיל ובטל וח"ש לא יהיה בטל וא"כ בנתערב ע"פ ל"ש דשיל"מ דהא אסור להשהות ול"ש לומר דא"כ יהיה חמור יותר ח"ש דליתא דח"ש שרי בע"פ באכילה ול"ש דלא בטל:
גם נראה דהא קשה קושיא הנ"ל איך חשוב דשיל"מ דאי תאמר דלא בטל ממילא אסור להשהותו עד אחר הפסח דיעבור על ב"י וע"כ נראה דהנה שיטת הראב"ד דאפי' לר"י דסובר דמב"מ לא בטל זה להיתר אכילה ע"ז לא בטל אבל לענין הנאה בטל והקשו עליו דמנפ"ש דאי לא נתבטל ממילא אסור גם בהנאה וע"כ נראה דהא הקשה ברשב"א בחולין דאי ט"כ ל"ד איך אמרינן דמב"מ לא בטל אך נראה דהא קשה דהא בלא"ה ידעינן דט"כ דדרשינן הטמאים לאסור הציר והרוטב וא"כ ידעינן מזה דט"כ ותירץ ברשב"א דמהתם לא ידעינן רק היכי דהוא בעיניה שלא נתערב אז אסור הציר והרוטב וה"א דהיכי דנתערב הטעם בטל וע"ז צריכין למילף מג"נ דטעמא לא בטל ולפ"ז מב"מ דל"ש ביטול אפי' אי ט"כ ל"ד דלא אפשר למילף מג"נ מ"מ ממילא ידעינן דט"כ מטמאים לאסור הציר דכיון דביטול ל"ש מב"מ. והנה בתוס' איתא דאע"ג דדרשינן הטמאים לאסור היוצא זה באיסור לאו ולא באיסור עשה ועי' בנב"י ולפ"ז לפי מה דסוברים דעל הנאה ליכא מלקות משום דהנאה ילפינן מאותו וע"כ לא חשוב רק עשה וליכא מלקות וא"כ ניחא הראב"ד הנ"ל דעל הנאה מודה ר"י דבטל דכיון דלא ידעינן דט"כ מב"מ רק מהטמאים דהא ט"כ ל"ד וזה רק באיסור לאו ולא לאיסור הנאה דזה אינו רק עשה ולא אסור היוצא מהן וא"כ ה"ה לענין דשיל"מ דהא דלא בטל הוא משום מב"מ לשיטת הר"ן וא"כ לענין הנאה בטל דלא עדיף לר"י מב"מ דבטל לענין הנאה וא"כ אפי' תאמר דלא בטל חמץ משום דהוא דשיל"מ מ"מ לענין הנאה בטל וכיון דשרי בהנאה א"כ הוא ברשותו ויכול לבטל אפי' בפסח ולא יעבור על ב"י ויכול להשהותו ע"י ביטול וע"כ הוי דשיל"מ. וניחא קושית הרמב"ן על ר"י דסובר דחמץ בטל והא הוי דשיל"מ אך לפי מה שהוכיחו דר"י סובר דלוקין על הנאה מדקאמר בפסחים דאין לוקין אלא כדרך הנאה ומשמע הא כדרך הנאה לוקין ועי' בא"ח וא"כ לדי' לר"י דסובר מב"מ לא בטל הוא גם להנאה וה"ה דשיל"מ לא בטל גם לאיסור הנאה וא"כ אי אפשר לבטל אי לא בטל דהא אינו ברשותו וממילא ל"ח דשיל"מ דהא אסור להשהותו דיעבור על ב"י. ובזה ניחא הטור הנ"ל דהנה בתוס' הקשה דילמא מש"ה לא קאמר נוקשה לר"א משום דכש"כ הוא. וע"כ נראה דהנה בירושלמי איתא הביאו התוס' בחולין דאמר ר"י כל נותני טעם אין לוקין חוץ מנ"ט בנזיר ומזה הוכיחו דעל ט"כ ליכא מלקות ומזה הקשו דא"כ גם בנזיר דאם נאמר דליכא מלקות על ט"כ גם בנזיר ליכא מלקות על ט"כ דהא ר"י יליף ט"כ מג"נ כר"ע ואם נימא דבט"כ אין לוקין גם בנזיר ליכא מלקות דהא גם באיסורי נזיר לא ידעינן ט"כ רק מג"נ וכתבו לתרץ דבעלמא אין לוקין משום דנהי דאהדרי לאיסורא קמא היינו דחשוב כמו בעיני' מ"מ לא הוי רק ח"ש וליכא מלקות וכל זה בשאר איסורים דלא אמרינן דהמל"א אבל באיסורי נזיר דהיתר מצרף לאיסור ממשרת וא"כ כיון דהדרי לאיסורא קמא ממילא לוקין על ט"כ דכיון דאהדרי לאיסור וחשוב ח"ש א"כ היתר מצטרף לאיסור ולוקין ועי' בס' מק"ח:
ולפ"ז הכל ניחא דהא קשה למה צריכין קרא על תערובות דהא ידעינן ט"כ מג"נ וע"כ משום דמה דילפינן מג"נ ליכא מלקות דל"ש דאהדרינהו דמ"מ ליכא רק ח"ש ובזה ניחא הא דהקשו על מה שהקשו על הא דקאמר דר"מ לא קאמר רק נוקשה ולא ע"י תערובות דהא כיון דר"מ אוסר נטל"פ וג"נ לאו חידוש ויש למילף מהתם אך דמ"מ ליכא מלקות והנה הא דלא ילפינן מנזיר דהמל"א משום דנזיר חמור דאסור אפי' חרצן ועי' בפ"י דהוא שכ"ה ולפ"ז אי נוקשה אסור דגם זה חשוב שלא כד"ה א"כ יש למילף דבחמץ המל"א מנזיר דליכא פירכא דמה לנזיר דאסור חרצן וע"כ קאמר ר"י אמר רב דאתא כר"מ דסובר נוקשה וממילא דסובר תערובות אפי' למלקות דהא יש למילף מג"נ ט"כ וגם מלקות איכא דאהדרינהו לאיסורא ואיכא ח"ש ואמרינן דהמל"א דילפינן מנזיר וא"כ לא קשה קושית התוס' דילמא מש"ה לא קאמר נוקשה משום דכש"כ דליתא דאי סובר נוקשה וא"כ ידעינן דהמל"א בחמץ א"כ ל"צ קרא על תערובות דהא אפי' אי ילפינן מג"נ ט"כ ג"כ יהיה מלקות משום דאהדרי לאיסורא קמא אלא ודאי דלא סובר נוקשה ול"א דהמל"א ול"ש דאהדר וכו' וא"כ אי ילפינן מג"נ ליכא מלקות וע"כ צריכין קרא על תערובות וזה הכל לרב לשיטתו דאוסר לאח"פ וא"כ אין היתר לאיסורו ויש למילף ט"כ מג"נ אי סובר נוקשה אפי' למלקות וע"כ דל"ס נוקשה משא"כ לדידן דשרי לאח"פ ואי אפשר למילף ט"כ מג"נ וא"כ יש לומר דר"ע סובר נוקשה ואפ"ה בעי קרא על תערובות משום דאי אפשר למילף מג"נ דחמץ שאני דיש היתר לאיסורו וניחא הרי"ף דכתב דלא קיי"ל כסתמא דמתני' דאיכא סתמא להיפך והקשו נהי דאיכא סתמא על נוקשה דפטור מ"מ על תערובות ליכא סתמא אך כוונת הרי"ף דכיון דבנוקשה איכא סתמא דליכא איסור וממילא ל"מ למילף דהמל"א בחמץ מנזיר דיש לומר דמה לנזיר דאסור חרצן וממילא ל"ש דאהדרי לאיסורא ולא הוי רק ח"ש וממילא ליכא לאו על תערובות:
והנה מה שאמרנו דב"י חשוב לאו הניתק לעשה שיטת הרמב"ם אינו כן דסובר דלוקין על לאו דב"י וטעמו עי' בס' ש"א דכתב משום דאיכא שני לאוין ל"י ול"י ולא אתא חד עשה ועקר שני לאוין כמו במימר דלקה מטעם זה ולפ"ז היכי דלא ראה את החמץ כגון אי הטמין דאז ליכא לאו דלא יראה ולא נשאר רק לאו דלא ימצא אז מודה הרמב"ם דליכא מלקות:
ובזה ניחא רש"י בפסחים (ד' ס"ג) במתני' דר"ש אומר הפסח בארבעה עשר לשמו חייב ושלא לשמו פטור ובמועד לשמו פטור ושלא לשמו חייב ופי' רש"י וחייב משום לא תשחט בהדי לאו דב"י ואיכא מלקות נמי דשחיטה ותמהו דאמאי לא פי' רש"י כן ברישא בשוחט בי"ד דחייב על ל"ת עם לאו דב"י ולכאורה להסוברים היכי דאין החמץ ברשותו אינו עובר על ב"י משום דכתיב בבתיכם ועי' ברא"ש ריש פסחים והנה הפוסקים סוברים דזה לא מהני רק לנגד לאו דב"י ולא לנגד לאו דל"ת על חמץ והנה בי"ד אליבא דר"ש דמותר בהנאה עד הלילה ל"צ לאוקמא דהא דלקה על ל"ת דאיירי בקנה חמץ דאפי' יהיה לו מכבר משכחת דלקה ואין לומר דהתראת ספק הוא שמא ביטלו כמו שהקשה בש"א אך יש לומר דכיון דמותר בהנאה א"כ הוא ברשותו ולא מהני ביטול בלב דל"ש סברת הר"ן משום דאינו ברשותו סגי בלב הביטול וא"כ משכחת דלקי שאמרו העדים דלא שמענו ממנו דבטל משא"כ במועד דסגי ביטול בלב לא משכחת לה רק בקנה חמץ דאז לא מצי לבטל דאינו ברשותו וקודם לא היה שלו ולפ"ז בפשיטות ניחא רש"י הנ"ל דבזמנו לא פירש רש"י דלקה גם משום ב"י דהא משכחת דלא היה ברשותו דליכא ב"י רק דל"ת איכא משא"כ במועד דאיירי ע"כ דקנה חמץ ובעת הקנין משיכה ע"כ היה ברשותו דאין לומר דהקנין היה ע"י ק"ח דהא לא מהני בא"י וע"כ קנין משיכה וממילא דלוקה גם משום ב"י:
אך נראה דבר חדש דבאמת איתא ברא"ש פסחים דלא מהני הוצאה מרשותו דכיון דהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביתו אך דזה לר"ש דשרי לאח"פ וחשוב ממונו דגורם לממון הוא ושייך לומר דכיון דהשאילו ביתו לשמירת ממונו דאכתי קרינן ממונו משא"כ לר"י דאסור לאח"פ ופקע חיוב השמירה דכיון דאיסור הנאה ול"ש דהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביתו אז מהני היכא דאינו ברשותו ובזה ניחא קצת מה שהקשה בש"א מאי פריך הגמ' אלא יו"ט לבתר איסורו דילמא אתיא כריה"ג דמתיר בהנאה וא"כ הוא ברשותו וע"כ יכול לבטל דא"כ תקשה דלמה קתני ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו דווקא הא אפילו אי היה ברשות אחר ג"כ עובר וצריך ביטול דאז שייך לומר דכיון דהשאילו הנפקד ביתו לשמירה קרינן ביתו אלא ודאי דלא אתא כריה"ג:
וניחא בזה הא דהוכיח רבא מר"ע דסובר דאין ביעור חמץ אלא בשריפה וקשה דלפי שיטת רש"י אפי' לרבנן חשוב מלאכה דגם שאר ביעורים חשוב מלאכה דרחמנא אחשביה ועי' בא"ח ובנב"י. וע"כ נראה באמת אפי' אי לא סובר מתוך יהיה שרי לשרוף משום דכתיב ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט אך דתליא בזה דאי אמרינן מתוך ושרי בכל מקום היכי דאיכא צורך קצת וע"כ קרא ביום השבת אתא להתיר דבהבערה שרי אפי' כי ליכא צורך קצת משא"כ אי לא אמרינן ולא שרי אפי' באיכא צורך קצת אז נהי דבהבערה שרי אבל עכ"פ בעינן צורך קצת והכא ליכא צורך קצת דאי משום ב"י הא יכול להוציאו מרשותו והנה ידוע דמד"ס דחמץ בשריפה ע"כ סובר כר"י דאסור לאח"ז דאל"כ לא דמי לנותר דאיסורו איסור עולם משא"כ בחמץ וטעמא דרבנן דל"ס בשריפה דסוברים כר"ש וא"כ לא דמי לנותר וע"כ קאמר שפיר ש"מ דסובר כר"י דבשריפה וע"כ משום דסובר כר"י ואם כן מהני הוצאה מרשותו וליכא צורך קצת דאי כרבנן וע"כ משום סוברים כר"ש ולא מהני הוצאה מרשותו וא"כ נהי דגם במבערו בכל דבר חשוב מלאכה דרחמנא אחשביה מ"מ יהיה שרי לשרוף מקרא דביום השבת דהא איכא צורך קצת דהא לא מהני הוצאה מרשותו וגם לרבנן דלא סוברים דבשריפה וע"כ משום דאי לא מצא עצים יהי' יושב ובטל וע"כ דלא מהני הוצאה מרשותו דאל"כ לא יהי' יושב ובטל דהא יכול להוציאו מרשותו ועי' בש"א וא"כ איכא צורך קצת ושרי לשרוף מקרא דביום השבת:
וגם לפי מה שכתבו דהא דחשוב ניתק לעשה זה לר"י דסובר דבשריפה דאז ע"כ בא העשה לתקן על מה שעבר דאי על להבא לא בעינן שריפה דווקא משא"כ לרבנן ולפ"ז לפי מה דסוברים דמש"ה ליכא צורך קצת משום דיכול להשהות ע"מ לבערו משום דניתק לעשה וע"כ קאמר רבא דט"כ סוב' כר"י דבשריפה ואז הוא ניתק לעשה וליכא צורך קצת דאי כרבנן ולא הוי ניתק ואיכא צורך קצת דאסור להשהותו ע"מ לבערו א"כ שרי לשרוף מקרא דביום השבת הנ"ל:
גם יש לומר דהא הקשו לדידן דקיי"ל מתוך אמאי אסור לשרוף וע"כ נראה דהא בתוס' הקשו אף ע"ג דכשישרוף ויעשה גחלים הנאתו מותר והא דלא יסיק תנור זה רק מדרבנן ותירצו דקרא מיירי בכל ענין אפי' אין צריך לגחלתו והקשו נאמר הואיל ואילו הי' צריך לגחלתו אך באמת דהואיל אינו עושה רק אי אמרינן מתוך רק דבעינן צורך קצת וע"י הואיל נעשה צורך קצת וא"כ כיון דל"ס מתוך ממילא לא מהני הואיל וא"כ זה הכל על התורה דשרי ליהנות מגחלים משא"כ לאחר שאסרו חכמים ליהנות מגחלים נהי דקיי"ל מתוך הא ליכא צורך קצת אך על הקרא דשרי ליהנות מגחלים וע"כ אי אמרינן מתוך שרי ואף ע"ג דאינו צריך לגחלתו מ"מ אמרינן הואיל ונעשה צורך קצת משא"כ לאחר שאסרו חכמים ליכא צורך קצת וע"כ אסור לשרוף. ויותר נראה לתרץ דברי רש"י הנ"ל דברישא דלא איירי בקנה חמץ ויש לומר דלא ראה וליכא שני לאוין וא"כ ניתק לעשה וליכא מלקות דב"י משא"כ בסיפא במועד דע"כ איירי בקנה וע"כ ע"י קנין משיכה דק"ח לא מהני בעובד ככבים וא"כ ראה החמץ ואיכא שני לאוין ולקי על ב"י ודו"ק:
והנה בהסברא הנ"ל דהיכי דנאסר בהנאה פקע חיוב שמירה תירצו בזה קושית הפ"ח על הא דקאמר הגמ' דמש"ה צריך למכור החמץ משום השבת אבידה ות"ל דאי ש"ח ג"כ חייב לבער בלא"ה צריך למכור כדי שלא לעבור על ב"י וכתבו דהיכא שיש לו פקדון מישראל דכיון דנאסר בהנאה פקע חיוב שמירה וליכא שום חיוב אחריות. ובאמת נראה דבר חדש דהא בלאו הכי הקשו על הסוברים דאפי' שומר חנם חייב לבער דהא רבא קאמר אילו מיגנב אלמא דבעינן אחריות גנבה ואבידה וע"כ נראה דאי אמרינן משעת משיכה נשתעבד נכסי א"כ כל היכא דחמץ מונח אפי' הוא ברשות הישראל חשוב אינו ברשותו דכיון דהמקום שמונח נשתעבד לאחריות ורש"י בפסחים פי' דאפי' אי מכאן ולהבא גובה מ"מ ע"י השיעבוד חשוב אינו ברשותו וע"כ אתא מלוה וטריף אי אקדיש לוה וע"ש וא"כ אינו מונח ברשותו ואמאי עובר באחריות וע"כ הוכיח רבא דבעינן אחריות גו"א דווקא וזה אינו מהדין דהא אין דין שומרין בעובד ככבים רק דעכ"פ העובד ככבים יכוף אותו וחשוב כמו אחריות אלם לשיטת הרמב"ם וליכא שיעבוד וע"כ עובר וזה לרבא לשיטתו דסובר דמשעת משיכה נשתעבד משא"כ לדידן סגי באחריות פשיעה דהא חשוב ברשותו והגם דאחריות פשיעה הוא מהדין וא"כ שיעבוד דהא שיעבוד הוא רק משעת אונסין ולהסוברים דמשעת משיכה אישתעבד יש לומר דסוברים דגם אחריות פשיעה אינו מהדין וליכא שיעבוד וא"כ מונח ברשותו וא"כ ישראל שיש לו פקדון מישראל דאיכא שיעבוד וא"כ כל מקום שמונח אינו מונח ברשותו דהא המקום נשתעבד עבור אחריות וע"כ אינו עובר משום אחריות וע"כ קאמר דרק מפני השבת אבידא מחויב למכור ודו"ק: