אור ברסלב

חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות

אות ח · חופה

חמץ נוקשה

הנה בקידושין (דף ה') סובר ר"ה דחופה קונה מקו"ח אמר רבא שתי תשובות בדבר וכו' עד אמר ליה אביי הא דקאמרת דארבע לא תנן מילתא דכתיבא בהדיא קתני וכו' ושיטת התוס' דלא קיי"ל כר"ה דחופה קונה ורבא דאמר שתי תשובות וכו' לאו משום דסובר כר"ה אלא לפי דברי ר"ה קאמר והרבה סוברים כר"ה דהא פירק כל מה שמקשו עליו יע"ש. והנה לפי מה שהקשו האחרונים דלא משכחת קידושי ביאה דהא על גמר ביאה א"י העדים לידע כמו דמוכח בכריתות גבי שפחה חרופה דקאמר שם דיכול לומר לא גמרתי הביאה ולזה נקט ש"ח דבשאר עריות סגי בהעראה וא"כ כיון דבקידושין קיי"ל דבעינן גמר ביאה דכל הבועל דעתו על גמר ביאה וזה אי אפשר שהעדים ידעו וא"כ הוי מקדש בלא עדים דלא מהני אפי' שניהם מודים ותירצו לפי מה דקיי"ל אין אדם בועל בעילת זנות. א"כ כיון דעל העראה יש עדים א"כ איכא חזקה ואנן סהדי דגמר הביאה כדי שלא יהיה ב"ז דאי לא גמר יהיה ב"ז על העראה אבל בש"ח ליכא עדים דהא אפי' גמר ביאתו עביד איסורא ולכך יכול לומר דלא גמר ביאתו:

ולפ"ז לפי מה שהקשו על קו"ח דר"ה דקאמר חופה שגומרת א"ד שתקנה דהעראה תוכיח דגומר ומ"מ לא קנה דהא בעינן גמר ביאה וע"כ לא פסקו כר"ה דקו"ח פריכא הוא והנה שיטת הרמב"ם בבא על הפנויה דעובר משום לא תהיה קדשה והראב"ד השיג דא"כ לא משכחת דמפותה ישלם קנס והיינו לר"ל דסובר דחייבי מלקות שוגגין ג"כ פוטר מלשלם. ותירצו דנהי בכל חייבי לאוין חייב על העראה לחוד מ"מ לענין לאו דקדשה בזה אינו חייב רק בגמר ביאה וא"כ לא בא בב"א דחיוב קנס הוא משעת העראה ולאו דקדשה הוא בגמר ביאה ועיין בס' יב"י וזה לר"ל משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י יש לומר דגם לאו דקדשה הוא בהעראה ועכ"פ לר"ל וכן לרבא דסובר כר"ל דחייבי מלקות שוגגין פוטר מלשלם ע"כ הא דעובר על קדשה הוא בגמר ביאה ולפ"ז ע"כ דסוברים דקידושין חלין בקידושי ביאה הוא משעת העראה דאל"כ תקשה הא על גמר ביאה ליכא עדים ואין לומר דבודאי גמר הביאה כדי שלא יהיה ב"ז דליתא דכיון דבהעראה אכתי לא עבר משום קדשה ליכא חזקה דא"א בועל ב"ז דהא במ"מ מביא ראיה דאיכא לאו דקדשה דאל"כ אמאי אמרינן חזקה דא"א בועל ב"ז דעל דרבנן לא מיזהרי אינשי וא"כ נהי דאמרינן דעובר על קדשה אבל אי בעינן גמר ביאה אכתי יש לומר דלא גמר ואין לומר דא"א בועל ב"ז הא בהעראה לחוד אכתי לא עבר על קדשה וע"כ דרבא סובר דסגי בקדושי ביאה העראה לחוד וע"כ לרבא לא מצי להקשות על הקו"ח דהעראה תוכיח דהא ע"כ לדידיה העראה קונה כמו דגומרת ולא מקשה רק דשלש תנן וכו' משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י ויש לומר דעל לאו דקדשה עובר משעת העראה וא"כ יש לומר דקדושין בעינן גמר ביאה ומ"מ לא הוי קדושין בלא עדים דחזקה דגמר הביאה שלא יהיה ב"ז וא"כ יש לומר דהעראה תוכיח וע"כ לא פסקי כר"ה:

וניחא בזה קושית הברית אברהם דלס"ד דש"ס בקדושין דף ט' דבעינן כסף וביאה דמקדש והדר בעיל א"כ יש למילף דחופה קונה מכסף וביאה שאינו גומר דהך מקשין ע"כ ס"ל דביאה אירוסין עושה מדלא פריך ממאורסה ולא נשואה היכי משכחת לה דכיון דבעינן ביאה א"כ הוי נשואה וע"כ דאירוסין עושה וא"כ כיון דכסף וביאה שאינו גומר קונה חופה שגומרת א"ד שתקנה ואי מהפירכא שכן הנאתן מרובה איכא למילף כסף וחופה שיקנה מקו"ח מכסף וביאה שאינם גומרים ואין לחלק בין תרתי הנאת כסף וביאה וגם דאיכא למילף משטר וביאה דגם לס"ד ידע מקידושי שטר אך דהמקשין הוי ס"ל דהוויות להדדי מקשינן וגם בשטר בעינן ביאה וא"כ הוי מצינן למילף כסף וחופה משטר וחופה וא"כ משכחת נערה המאורסה בכסף וחופה ומאי פריך הגמ' יע"ש:

וע"כ נראה דהא בתוס' יבמות (דף מ') הקשה לשמואל דסובר דאין חופה לפסולות הא בכשרה יש חופה וא"כ איכא למיפרך מה לכסף ושטר וביאה שקונין אפי' בפסולות ע"ש וע"כ נראה דהא ביאה ג"כ לא קנה בפסולות דקשה דהא ליכא עדים על גמר ביאה ואין לומר דחזקה דאין אדם בועל ב"ז ובודאי גמר ביאתו דליתא דאפי' אי גמר עביד איסור ועיין בתשובות מהרי"ט וברדב"ז ובמל"מ דהיכי דעביד איסור בביאתו ל"ש לומר חזקה דאין בועל ב"ז ובודאי לשם קידושין בעל כגון היכי דהיתה נדה וא"כ גם ביאה לא קנה בפסולות וא"כ יש לומר ביאה תוכיח וא"כ יש לומר דלפי מה דאיתא בס' שעה"מ דלס"ד דבעינן כסף וביאה לכ"ע סגי בהעראה לחוד ודמי ליבום משום דזקוקה ועומדת וממילא דקונה ביאה אפי' בפסולות דכיון דסגי בהעראה ע"ז איכא עדים ח"כ חופה אינו קונה דאיכא למפרך דמה להני שקונה אפי' בפסולות ואפי' ביאה משא"כ חופה א"כ בלא"ה לא מצינן למילף חופה מהתם:

וניחא בזה הא דפסק הרמב"ם בנפלה ליבום אשה שהיא אסורה על היבם באיסור עשה ופסק דאי בא עלי' קנאה והקשו דכיון דאין עשה דוחה עשה א"כ מדאורייתא לא רמי' ליבום ואמאי קנאה דבשלמא חייבי לאוין ניחא דמה"ת שרי ליבום דעשה דוחה ל"ת רק מדרבנן אסור משום גזירה וע"כ אם בעל קנאה משא"כ בחייבי עשה דמדאורייתא לא רמי' ליבום אמאי קנאה והנה באלמנה לכ"ג מהנישואין דפסק ג"כ הרמב"ם דאי בא עלי' קנאה רק דלא נפטרה צרתה והקשו ג"כ דאמאי קנאה דכיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אמאי קנאה והרמב"ם הוכיח זה מהא דאיתא לקמן פלוגתא אי נפטרה צרתה ומשמע דהיא עצמה קנאה ונפטרה בגט והקשו הא הגמ' מקשה מהך דפצוע דכא ואם בעלו קנה ואי אמרת מדאורייתא לא רמיא ליבום אמאי קנאה וא"כ ה"ה אלמנה לכ"ג דמדאורייתא לא רמי' ליבום:

והנה כס' יש"י תירץ דבאלמנה לכ"ג שבא עלי' לשם קידושין וקיים מצות יבום הגם דנימא דלא קנה מ"מ איסורא עביד דבאלמנה לכ"ג אפי' בבעל ולא קידש לוקה ול"ש לומר אי עביד לא מהני לפ' המהרי"ט והא דמקשה הגמ' בתמורה באלכ"ג נימא דאי עביד לא מהני ואין לומר הא אף בבעילה בלא קידושין ג"כ לוקה וא"כ לא מתוקן הלאו בכך אך שם הקושיא אי נימא דבקידושין לבד ג"כ לוקה משום לא יקח ובזה שפיר מקשה דהו"ל לומר דאי עביד לא מהני וכיון דאין הקידושין כלום מתקן הלאו דלא יקח ואפי' לרבא דסובר דקידש ולא בעל אינו לוקה מ"מ בשעת קידושין עביד איסורא וא"כ קושית הש"ס בתמורה אזלא באם קידש לחוד משא"כ הכא ביבמה שבא עלי' לשם קידושין וקיים מצות יבום אף אי נימא דלא קנה מ"מ איסורא עביד ולכך אי בא עלי' קנאה אלא דלא נפטרה צרתה משום דאין כאן מצות יבום לא קעבדה שליחות בצרתה משא"כ כפ"ד ושאר פסולי קהל דסובר הרמב"ם דאינו לוקה בביאה בלא קידושין א"כ בבא עלי' לשם מצות יבום אמרינן דלא מהני ונתקן האיסור במקצת דבא עלי' בלא קידושין אינו לוקה עכ"פ וע"כ מהראוי לומר שאף היא בעצמה לא תהיה קנויה לשם אישות דאי עביד לא מהני ושפיר פריך הגמ' יע"ש:

והנה בזה ניחא קושית התוס' דרבא גופיה מותיב מהך ברייתא וא"כ ידע מזה והשתא איתותב מינה והנה בתשובות איתא דהרמב"ם הוכיח דבכל חייבי לאוין ועשה בעינן קידש דווקא משום דהרמב"ם לשיטתו דסובר בבא על הפנויה דעובר על לאו דקדשה ואין איסור חל על איסור וע"כ דבעינן קידש דווקא ועיין בתוס' ובשע"ה. והנה כבר אמרנו דר"ל דסובר דאפי' חייבי מלקות שוגגין פוטר מלשלם וכן סובר רבא ע"כ דסוברים דליכא לאו דקדשה דאל"כ ל"מ דמפותה ישלם קנס דאין אדם לוקה ומשלם והרמב"ם לא פסק כן רק לדידן דקיי"ל כר"י דלא פוטר מלשלם וא"כ ר"ל וכן רבא לדידי' בכל חייבי לאוין ועשה לא בעינן קידש וממילא ל"ש אי עביד לא מהני דלא מיתקן האיסור בזה דכיון דלא בעינן קידש וע"כ רבא לשיטתו הגם דידע מהך ברייתא ניחא דאי בעלו קנה נהי דמדאורייתא לא רמי' ליבום מ"מ ל"ש אי עביד דלא מהני וקושית הגמ' לא אזלא רק לר"א דסובר ג"כ כרבא דאפשר בחליצה ולא דחי וע"כ קשה דאמאי אי בעלו קנה משא"כ לרבא ל"ש דאי עביד לא מהני ולא קשה מהך ברייתא:

ולי נראה על הא דפסק דבאלמנה לכ"ג דהיא עצמה קנאה דהנה הר"ן בקידושין סובר דביאת איסור אינו קונה והקשה עליו ואיתא בתשובות דהא התוס' בתמורה הקשה דאי עביד לא מהני א"כ באונס שגירש יהיה חייב הבא עלי' משום אשת איש אף קודם שהחזירה ותירצו דגירושין דמי למיתה ול"א דלא מהני וא"כ לפ"ז קידושין איתקש לגירושין וראוי לומר דאי עביד מהני אך התוס' לא כתבו כן רק באונס שגירש דליכא האיסור רק עליו ולא עליה דאי אמרה לא בעיני' מי איתא לעשה כלל וא"כ ה"ה בקידושין היכי דהאיסור רק עליו אז דמי לגירושין ואמרינן ג"כ דאי עביד מהני אבל היכי דהאיסור גם עלי' אז לא דמי לאונס שגירש ואי עביד לא מהני ובזה ניחא מה שהקשו על הר"ן הנ"ל מהא דאיתא ביבמות (דף נ"ח) דקאמר אלא דקני לה כשהיא ארוסה ומשקה כשהיא נשואה והא אין האיש מנוקה מעון ותקשה דת"ל דכיון דביאת איסור לא קנה א"כ אכתי ארוסה היא ולא קרינן תחת אישך. ועיין בס' יש"י אך התם דליכא איסור עלי' דהיא ידעה דלא זינתה ואז אמרינן נהי דהתורה אסרה עלי' מ"מ באופן זה אי עביד מהני וקני אפי' בביאת איסור. והנה איתא במחברים דעשה דיקח בתולה נאמרה רק עליו ולא עלי' וזה ידוע דהריב"א סובר דהגם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ ל"ת דוחה ולא נשאר רק עשה וע"כ באלמנה לכ"ג דל"ת דחי וליכא רק העשה והעשה אינו עלי' רק עליו ובאופן זה ל"א דאי עביד לא מהני ודמי לאונס וע"כ פסק הרמב"ם דקנאה אך עיקר הקושיא מחייבי עשה דאמאי קנאה אי בא עלי' דהא חזינן דפריך ואי מדאורייתא לא רמי' ליבום אמאי קנאה ועיין בש"א ובב"ש באה"ע:

וע"כ נראה דקושית הגמרא לפי מה דאיתא באחרונים דאע"ג דביבמה סגי בהעראה לחוד אמנם כיון דאשה לבעלה לא סגי בהעראה ומעתה כיון דאין כאן מצות יבום ומה"ט לא נפטרה צרתה רק דתאמר דמ"מ קנה אותה דקידושין תופסין בחייבי לאוין עכ"פ בעינן גמר ביאה כמו שאר קידושי אשה וממילא בעינן עדים דלא מיבעיא אי אמרינן דבכל יבום בעינן עדים ועיין במל"מ אך אפי' אי בכל יבום לא בעינן עדים מ"מ הכא דאין כאן מצות יבום ורק משום קידושין תופסין בחייבי לאוין בעינן עדים וע"ז מקשה אי מדאורייתא לא רמי' ליבום ואיסור דאורייתא עביד איך קנאה הא ליכא עדים על גמר ביאה ואין לומר משום דחזקה דאין אדם בועל ב"ז דהא היכי דעביד איסור לא אמרינן הך חזקה ולפ"ז ניחא קושית התוס' הנ"ל דכבר אמרנו דרבא ע"כ סובר דעל קידושין סגי בהעראה משום לדידי' ע"כ לא עביד איסור בהעראה דאל"כ לא משכחת קנס וא"כ לא קשה לדידיה קושית הגמרא דהא על העראה איכא עדים:

ולפ"ז יש לומר בחייבי עשה נהי דחזינן דעבר על עשה מ"מ יש לומר דלא עבר על ל"ת דקדשה ואינו עושה ב"ז דל"ת חמור מעשה וא"כ אנן סהדי דגמר ביאתו שלא לעבור על ל"ת וע"כ קנאה אפי' אי בעינן עדים וגמר ביאה חזקה דגמר ביאתו ובזה ניחא קצת הסוגיא בגיטין (דף פ"א) דלחד לישנא פליגי ב"ש וב"ה בראוה שנבעלה דב"ש סובר דאדם עושה בב"ז והקשו דאמאי לא קאמר דב"ש לשיטתו דסובר דלא יגרש אלא במצא ערות דבר וא"כ אפי' אי בעל לשם קידושין עביד איסור דאסורה עליו משום סוטה וע"כ נראה דלפי מה דאיתא בס' פ"י דכל גיטין הוי עדות שא"א יכול להזימו דיכולין לומר אי הוזמו דהיה מאוחר אך משום דחשוב ממון דאיכא כתובה ובממון הא לא בעינן יכול להזימו והנה זה רק מדרבנן וע"כ משום דהפקיעו הקידושין והוי ביאת זנות למפרע וא"כ לכאורה קשה על ב"ה דסובר דחזקה דלא בעל ב"ז ובודאי קידשה והא כיון דגירשה ע"כ דלא קפיד על ב"ז וע"כ דאיירי דגירשה מאירוסין דאז ל"ש ב"ז ושיטת מהרשד"ם דבארוסה מודה ב"ש דלא בעינן ערות דבר וע"כ ל"ש טעמא דב"ש דאסורה עליו משום סוטה כיון דע"כ איירי בארוסה:

ומה שהקשו על שיטה זו דא"כ מאי הקשה הירושלמי דלמאי כתבה התורה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה דת' דאסורה משום סוטה וקשה הא נ"מ בארוסה דמודה ב"ש דלא בעינן ערות דבר ונראה דירושלמי לשיטתו דהא הקשו דלפי מה דמוקי הגמ' ביבמות דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתר ונכנסה לחופה ופריך הא בעינן שקדמה שכיבת בעל לבועל ומשני שבא עליה ארוס בבית אביה דאמאי לא מוקי דקידשה בביאה אי ביאה אירוסין עושה והנה לפי שיטת הירושלמי דסובר דבבעולה לא קניה חופה ניחא ואין לומר שבא עליה שלא כדרכה דהא בעל עושה בעולה אפי' שלא כדרכה והנה בריטב"א איתא דהא דבעל עושה בעולה שלא כדרכה דכיון דחשוב ביאה לענין קנין וע"כ נחשב בעולה ע"י הך ביאה וא"כ כי משני דבא עליה ארוס בבית אביה דאז כיון דלא היה לשם קנין אין נעשה בעולה שלא כדרכה ואיירי בשלא כדרכה וניחא הקושיא דהא בבעולה לא קניה חופה:

וניחא בזה קושית התוס' בקדושין על עולא דהוכיח גלגול שבועה וקשה מנ"ל דילמא איירי בנכנסה לחופה וקרינן תחת אישך וכתבו דא"כ קדמה שכיבת בועל לבעל וזה דוחק לאוקמי בבא עליה ארוס בבית אביה והקשו בתוס' דא"כ ל"צ קרא תחת אישך דארוסה לא שותת ות"ל דקדמה שכיבת בועל וע"כ משום דאפשר לאוקמא בבא עליה בבית אביה ולפי הנ"ל ניחא דהא אי לאו קרא דבעינן תחת אישך וגם ארוסה שותה אז לא קשה דקדמה בועל לבעל דאז יש לומר דקידשה בביאה ול"ש דבבעולה לא מהני חופה מה בכך דהא לא בעינן חופה דהא אפי' ארוסה שותה וזה הכל לשיטת הירושלמי דסובר דבעולה לא מהני חופה וע"כ לא מוקי הגמ' בקידשה בביאה משא"כ הש"ס דידן דסובר דמהני חופה וע"כ הא דלא מוקי קידשה בביאה משום דביאה נישואין עושה. ולפ"ז ניחא הכל דהא הקשו על שיטת מהרשד"ם דב"ש מודה בארוסה הלא קרא דכי יקח אשה ובעלה דילפינן מיניה דנקנית בכסף ובביאה איירי בארוסה וכתיב אח"כ כי מצא ערות דבר אלמא דאפי' בארוסה בעינן ערות דבר רק אי אמרינן דנישואין עושה ניחא אז שפיר יש לומר דבארוסה מודה ב"ש וא"כ ניחא הכל דש"ס דידן דסובר דאפי' בבעולה מהני חופה וא"כ ע"כ צריכין לומר דביאה נישואין עושה דאל"כ אמאי לא מוקי בקידשה בביאה וא"כ יש לומר דקרא כי מצא ערות דבר לא קאי רק בנשואה דהיינו בקדושי ביאה דנשואין עושה ולעולם דבארוסה מודה משא"כ הירושלמי סובר דביאה אירוסין עושה והא דלא מוקי בקידשה בביאה משום דבבעולה לא מהני חופה וכיון דאירוסין עושה וכתיב כי מצא ערות דבר אלמא דאפי' בארוסה בעינן ערות דבר וע"כ שפיר הקשה הירושלמי ת"ל דסוטה היא ול"צ קרא לא יוכל בעלה הראשון וכו':

והנה לפי שיטת הרמב"ם דסובר דכל מי שבא ביאת איסור מעולם אין המים בודקין את אשתו והוכיח דאי אפשר לומר כן מהא דאמר ר"ל דאין מזווגין אשה אלא לפי מעשיו וכיון שחושש שזינתה ע"כ דאין הוא מנוקה מעון דכיון דאין מזווגין אלא לפי מעשיו א"כ לא משכחת דהמים יהיו בודקין והוכיח מזה דלא כשיטת הרמב"ם ובזה ניחא הא דלא מוקי בקידשה בביאה דכיון דאין מזווגין וע"כ דבעל בעילת איסור ממילא לא מהני קדושי ביאה דהא ליכא עדים על הגמר ואין לומר דחזקה דאין בועל ב"ז דהא ע"כ איש זה לא הקפיד על זה:

והנה בתוס' קדושין תירצו דמש"ה לא מוקי לה דקני כשהיא ארוסה ואיסתתר ונכנסה לחופה משום דאין חופה לפסולות והקשו בתוס' דלדידן דקיי"ל דיש חופה מנ"ל גלגול שבועה וע"ש. ונראה דהא שיטת הרמב"ם דכל מי שבא ביאת איסור אין המים בודקין את אשתו ולאו דווקא שבא עליה לאחר קינוי וסתירה והקשה בראב"ד מהא דמוקי הגמ' לרב שבא עליה ארוס בבית אביה וקשה דא"כ אינו מנוקה מעון וע"כ נראה דהנה במתני' דסוטה איתא אלמנה לכ"ג לא שותת ואיתא בספרי הטעם משום דבעינן ראוי לאישות והקשו דת"ל דאינו מנוקה מעון דהא ע"כ איירי שבא עליה דאל"כ קדמה שכיבת בועל לבעל ותירץ במל"מ דנ"מ דנפלה לפניו ליבום דביאה ראשונה שרי דעשה דוחה ל"ת וא"כ הוא מנוקה מעון אך דכיון דביאה שניה אסורה אינה ראויה לאישות וא"כ לרב דיליף מקרא דיבמתו דמדאורייתא לא ראויה ליבום אפי' ביאה ראשונה רק לחליצה הדרי קושיא לדוכתא דת"ל דאינו מנוקה מעון וע"כ דרב סובר דהא דאין מנוקה מעון דאין המים בודקין זה דווקא בבא עליה לאחר קינוי וסתירה וע"כ על רב לשיטתו משני שפיר שבא עליה ארוס בבית אביה דלדי' כל שלא בא עליה לאחר קו"ס אף שבעל בעילת איסור חשוב מנוקה מעון אך לדידן דקיי"ל דחייבי לאוין מדאורייתא ראוי ליבום וא"כ יש לומר דכל מי שבא ביאת איסור חשוב אינו מנוקה מעון וקרא דספרי דבעינן ראוי לאישות בעינן היכי שנפלה ליבום דשרי ליבם וא"כ אי אפשר לאוקמא בבא עליה ארוס בבית אביה דא"כ אינו מנוקה מעון וע"כ ע"י גלגול ושפיר שמעינן גלגול שבועה וניחא בזה הגמ' ביבמות (דף נ"ט) אלמנה לכ"ג בין מאירוסין ובין מנישואין ופריך פשיטא מ"ד לילף אלמנה אלמנה מתמר מה להלן מנישואין וכו' ואימא ה"נ ומשני דומיא דגרושה והקשו בתוס' וא"ת לימא איפכא גרושה דומיא דאלמנה ודוקא מנשואין וע"ש וי"ל דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן והקשו מאי הקשו בתוס' דע"כ מוכח דגרושה אפי' מאירוסין דהא ב"ש סובר דלא יגרש אלא במצא ערות דבר וב"ה יליף מדכתיב דבר דאפי' משום דבר מגרשה והקשו דלמה צריך קרא לאסור גרושה לכהן דת"ל דהיא זונה והוכיחו מזה דבארוסה מודה ב"ש דל"צ ערות דבר וכן אליבא דב"ה מוכרחין לומר כן דאל"כ ל"צ דבר דממילא ידעינן דאל"כ ת"ל דגרושה אסור משום זונה וע"כ בגרושה מאירוסין דלא בעינן ע"ד ורק אסורה משום גרושה אך הקשו דלפ"ז מה הקשו בתוס' דילמא גרושה דמיא לאלמנה דווקא מנישואין דא"כ תקשה קושיא הנ"ל לדוכתא דלב"ש למאי כתבה התורה דגרושה אסורה לכהן ת"ל דאסורה משום זונה דכיון דגרושה דאסורה לכהן הוא רק מנישואין אלא ודאי דגרושה אסורה אפי' בארוסה וא"כ מאי הקשו בתוס' וע"כ נראה דהא יש לומר על קושיא הנ"ל דת"ל משום זונה די"ל היכי דניסת לאיש אחר וקינוי וסתירה והיתה שותה ולא היו בודקין וכיון שצריכה לומר אמן מאיש זה אמן מאיש אחר א"כ איגלאי מילתא דהעדים העידו שקר שזינתה בבעל הראשון דאל"כ היו המים בודקין אותה וא"כ משום זונה ליכא וע"כ הוצרך התורה לכתוב דגרושה אסורה לכהן דאז משום זונה ליכא וכן י"ל על קושית הירושלמי הנ"ל באופן זה ותירצו דאי אמרינן כשיטת הרמב"ם הנ"ל דכל מי שבא ביאת איסור אין המים בודקין וא"כ אין ראיה דהעידו בשקר דיכול להיות שבא ביאת איסור וע"כ לא בדקו המים ומה"ת ליפסול העדים דבשלמא אי אמרינן דווקא שבא לאחר קו"ס אז חשוב אינו מנוקה מעון ל"ש זאת דכיון דמוסרין שני ת"ח. וע"כ שפיר הקשה הירושלמי. והנה המפרשים הקשו על הא דקאמר מ"ד לילף אלמנה אלמנה מתמר דרק מנישואין דא"כ תקשה דלמאי צריכין קרא דבעינן ראוי לאישות ת"ל דאינו מנוקה מעון ואין לומר דנ"מ בנפלה ליבום דאז עשה דוחה ל"ת ואי אלמנה דווקא מנישואין אז לא דחי עשה ל"ת ועשה ואפי' ביאה ראשונה אסורה וא"כ היכי ס"ד דאלמנה היינו מנישואין וע"כ הא דקאמר דהוי ס"ד מנישואין והא דבעינן שיהיה מנוקה מעון היינו שלא נבעלה לאחר קו"ס ולא מי שבא ביאת איסור ואז צריכין הטעם דאינו ראוי לאישות דאין לומר באלמנה לכ"ג אינו מנוקה מעון דכיון דפי' אינו מנוקה מעון היינו שבא עליה לאחר קו"ס דוקא וע"כ שפיר הקשו בתוס' דילמא גרושה גופא רק מנישואין וגרושה דאסורה לכהן בעינן היכי שקודם שניסת לאחר והיה קו"ס ולא בדקו מים דנתברר דסהדי שיקרא מסהדי ואין לומר שמא בא ביאת איסור דליתא דהא השתא סובר דוקא שבא לאחר קו"ס אז חשוב אינו מנוקה מעון ולא מי שבא ביאת איסור מעולם:

והנה מה שכתבנו דנ"מ בנפלה ליבום דעשה דוחה ל"ת וע"כ מאירוסין אף לפי מה דסוברים דנהי דיבמה נקנית בהעראה לחוד זה בנפלה מנישואין אבל מאירוסין בעינן גמר ביאה א"כ אי אפשר לומר דעשה דיבום דוחה דהא לא הוי בעידנא דעל הלאו עבר מיד והעשה אינו מקיים רק בגמר ביאה ובזה ניחא רש"י ביבמות ד' הנ"ל דסובר דבשומרת יבם ל"ש דבעינן דקדמה שכיבת בעל לבועל משום דמה שקדמה שכיבת אחי המת כשכיבת בעל הוא והקשה בתוס' דהא בסוטה פריך טעמא דכתיב הני קראי והא בעינן שקדמה וכו' ומשני בבא עליה ארום בבית אביה ודכוותיה גבי ש"י שבא עליה וכו' אלמא דזה שבא עליה אחי המת ל"ח קדמה לבועל וע"כ נראה דהא בתוס' הקשו איך מתנה על ש"י הא תנן כל שאלו תבעל ולא תהי' אסורה לא היה מתנה עמה ותירצו דאתיא כרב המנונא דסובר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה.

והנה באחרונים איתא טעמא דמילתא דאין לומר משום דאין נ"מ לבעל כיון דמותרת לו וקשה מאשת סריס והא שם ג"כ אין נפקותא לבעלה הא אף אי לא זינתה אין ראוי לבעל וצ"ל דגזה"כ הוא דכתבה התורה ונטמאה דאסורה בעל א"כ דווקא היכי דע"י זנות אסורה לבעלה גזרה התורה להשקות ונפק"מ באם אחר הזנות מותרת ביאה אחת לבעל וביאה שניה אסורה אם יהיה הטעם משום גזה"כ אפי' אי מותרת רק ביאה אחת לבעלה לא היתה שותת ולפ"ז קשה קושית תוס' אמאי מתנה עם שומרת יבם הא כל שאלו תבעל ולא תהיה אסורה לא היה מתנה עמה ואין לומר דסובר כרה"מ דהא הוא דריש מקרא לא תהיה אשת המת החוצה והוי ל"ת וא"כ מדאורייתא ביאה ראשונה דחי עשה דיבם הל"ת הנ"ל וא"כ מותרת ליבם ביאה אחת אחר הזנות וא"כ לא היה מתנה עמה בשלמא רה"מ מ"ל דאמר דאסורה ליבם בביאה שניה אבל להתנות אפי' אי מותרת רק ביאה אחת לא היה מתנה עמה אך יש לומר דבאמת הא דכתיב אמן אמן צריכין לענין אמן מאיש זה אמן מאיש אחר לענין ארוסה רק דיליף נמי שומרת יבם והיינו לאחר שגזרו חכמים דאפי' ביאה ראשונה אסורה אמר נמי ש"י דהא לא חזי אפי' ביאה ראשונה מדרבנן. אך לפ"ז תקשה במס' סוטה דמייתי התם תרי קראי תחת אישך ותחת אישה חד לארוסה וחד לש"י וא"כ קשה הא מדאורייתא שרי ביאה ראשונה וא"כ לא הוה מתנה עמה וע"כ דאיירי בשומרת יבם מאירוסין דאז בעינן גמר ביאה ולא דחי העשה דלא הוי בעידנא וע"כ שפיר פריך דכוותי' גבי ש"י דכיון דע"כ איירי מאירוסין ל"ש דקדמה שכיבת אחיו המת וכו' ובאמת יש לומר דלפי שיטת התוס' דהיכי דבא ע"י פשיעה לא דחי עשה ל"ת א"כ הכא דבא ע"י פשיעה דזנות ועשה היה יכול לקיים בלא"ה א"כ לא דחי עשה ל"ת ועי' בתוס' עירובין ובשעה"מ מה שהקשה מזבחים:

גם יש לומר על קושית התוס' דרבא דידע מהך ברייתא והשתא איתותב מיני' דלפי מה שהקשה הב"ש דאפי' בחייבי לאוין אמאי אי בעלו קנו הא עיקר הטעם דמדאורייתא דוחה ל"ת ול"א דאפשר בחליצה משום דחליצה במקום יבום לאו מצוה והיינו אי מצות יבום קודם ולדידן דקיי"ל דחליצה קודם שייך דאפשר בחליצה ועי' בס' יש"י דכתב וז"ל דבאמת כשאינו ידוע אם מכוין לשם מצוה היה לנו לומר אוקמא על חזקת כשרות דבודאי כיון לשם מצוה אלא דאנן חיישינן שמא לא יכוין לשם מצוה ובזה ל"ש חזקה דהאי חזקה הוי כמו חזקה דאתא מכח רובא וחיישינן שמא תזנה כמו שכתבו בתוס' גיטין לחלק בין זינתה ובין שמא תזנה דזה חיישינן וה"ה בזה חיישינן שמא לא יכוין ולא יבא עלי' לשם מצוה אבל אי כבר בא עלי' מוקמינן אחזקתו דבודאי בא עלי' לשם מצוה מצד חזכ"ש ולכך אי בעלו קנה:

והנה לפ"ז ע"כ צריכין לומר דקושית הגמ' מאם בעלו קנו אזלא רק למ"ד בגיטין דלא מחלק בין שמא מת ובין שמא ימות וע"כ קשה אי אמרינן דלא דחי משום דאפשר בחליצה והיינו דמצות חליצה קודם אמאי אי בעלו קנה דאין לומר דכיון דכבר בעל מוקמינן על חזקתו חז"כ דהא לא מחלקינן בזה וא"כ רבא לשיטתו דמחלק בין שמא מת ובין שמא ימות דשמא ל"ח וע"כ אי בא עליה קנאה ואמרינן דבודאי בא עלי' לשם מצוה וממילא מצות יבום קודם וע"כ קנה אי בעל:

ובזה ניחא הסוברים דבחייבי עשה אי עבר ובעל לא קנאה ותמהו דאמאי לא אמרינן כיון שכבר בעלה ואתה בא לדחות הקנין משום איסור שבו מאי אולמא עשה זו מעשה דיבום ועי' בנב"י שכתב לתרץ כן שיטת הרמב"ם דסובר דקנה ולפ"ז ניחא דכיון דאין עשה דוחה עשה א"כ לכתחלה לא היה ראוי שתתייבם א"כ תו ליכא חז"כ דאיתרע ואמרינן דלא נתכוין למצוה וממילא דמצות חליצה קודם וע"כ אפי' בדיעבד שעבר ובעל לא קנה דל"ש דמאי אולמא האי עשה מעשה דיבום דליתא דכיון דמ"ח קודם ול"ש דאוקמא על חז"כ דאיתרע דלא היה רשאי ליבם לכונסה דאין עשה דוחה עשה:

והנה שיטת הרמב"ם דאפי' חייבי עשה אי עבר ובעל קנאה וע"כ דטעמא דסובר דעשה דוחה עשה ובאמת ניחא בזה הרמב"ם הלכות כלאים דפסק כרב דמוציא כלאים בבגדו דפושטו אפי' בשוק שאין כבוד הבריות דוחה ל"ת ולמה נדחה בטומאת מת מצוה הואיל ופרט הכתוב ולאחותו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה ולא מביא משום דשב ואל תעשה שאני תירץ הגמ' וקשה הא בגמ' פריך ונילוף מיני' ומשני שב ואל תעשה שאני והי' לו להביא זאת דמשום דהוא שב ואל תעשה ע"כ נדחה מפני כבוד הבריות ועי' בתומים סי' כ"ח וע"כ נראה דהנה לפי מה שמבואר ברמב"ן מ"ע גמורה לקבור כל מת וא"כ לכאורה לא פריך הגמ' מידי דיש לומר דהא דנדחה פסח הוא משום דעשה דקבורה דוחה עשה דפסח ולא משום כבוד הבריות נדחה עשה דפסח אך אין עשה דוחה עשה וע"כ הא דנדחה משום כבוד הבריות וע"ז פריך ונילף מיני' משא"כ לדידן יש לומר דעשה דוחה עשה ול"צ לטעמא דשב ואל תעשה שאני וע"כ השמיט הרמב"ם זה הטעם:

ולכאורה נראה עוד לתרץ הרמב"ם דלכאורה יש להבין אמאי אין עשה דוחה עשה וכן אי לא ילפינן מכלאים בציצית אז אפי' ל"ת לא דחי וכן לא דחי עשה ול"ת ות"ל דשרי משום דבר שאינו מתכוין לעבור על הלאו רק לקיים העשה ודבר ש"מ שרי וכן כתבו דמש"ה רשאי להשהות חמץ לבערו משום דבר ש"מ וצ"ל משום דהוי פ"ר דאסור אפי' א"מ. והנה בפ"י איתא דפ"ר היכי דלא עביד מעשה בידי' רק ממילא נתעקר אז אע"ג דפ"ר שרי א"מ ועי' בפ"י פסחים סוגי' דלא אפשר ולא מכוין ולפ"ז תקשה מה פריך מלאחותו דילמא התם הטעם נהי דאין עשה דוחה עשה מ"מ שרי דעשה דקבורה דוחה עשה משום דהוא א"מ ואע"ג דפ"ר הוא שרי דממילא נתעקר העשה דפסח אך הסוגיא דקאי לרב ורב אוסר דש"מ ול"ש לומר דשרי לטמא משום א"מ משא"כ לדידן יש לומר דשרי משום ש"מ ואע"ג דהוי פ"ר וע"כ לא הוצרך הרמב"ם להביאו דמשום דהוא שב ואל תעשה נדחה:

ועי' בש"א דכתב דטעמא של הרמב"ם דסובר דעשה דוחה עשה הבא מכלל עשה דלא עדיף מלאו גמור ועי' ביש"ש ביבמות ומש"ה חייבי עשה שנפלה ליבום אם בעלה קנה והנה בתשובות איתא דזה תליא בפלוגתא דר"ע ור"ש בנזיר דאליבא דר"ע דסובר דאין עשה דוחה שני לאוין יש לומר דעשה דוחה עשה הבא מכלל עשה והא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הגם דכל חד באפי נפשי' דחי וע"כ דבהצמדם יחד חמור ולא נדחית מפני העשה כמו דלא דחי שני לאוין וע"כ לדידי' יש לומר דדוחה עשה הבא מכלל עשה אבל לר"ש דס"ל מה לי חד לאו מה לי שני לאוין ע"כ צריך לומר דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה העיקר משום דלא דחי העשה דלא מצינו לומר משום דתרווייהו יחד לא דחי דהא לא חמור משני לאוין דדחי וע"כ משום דלא דחי העשה הגם דהוא לאו הבא מכלל עשה ולפ"ז ע"כ ר"ע סובר דאמרינן דאהדרינהו לאיסורא קמא דאל"כ תקשה אמאי אין שתי הלחם דוחה יו"ט משום דכתיב לכם ולא לגבוה ואמאי לא דחי העשה לעשה זו הבא מכלל עשה דלכם ולא לגבוה אלא ודאי משום דאהדרינהו לאיסורא ואיכא עשה ול"ת על מלאכת יו"ט דאי לא אהדרינהו וכו' וליכא רק עשה דלכם ידחה עשה דלחה"פ או של שתי הלחם העשה הנ"ל אליבא דר"ע ולפ"ז לר"ע איכא מלקות על ט"כ דאין לומר דאינו רק עשה תעבירו באש ועי' תוס' חולין דהא הדרינהו לאיסורא וניחא בזה דר"ע יליף ט"כ מג"נ וקרא דמשרת להמ"ל וקשה דילמא לט"כ ואין לומר דהא ילפינן מג"נ דאז ליכא מלקות וע"כ צריכין משרת על ט"כ שיהיה לוקה ולפמ"ש דאליבא דר"ע אפי' אי ילפינן מג"נ איכא מלקות וניחא קושית התוס' בע"ז דלר"ש משרת למה לי דט"כ ידעינן מג"נ דליתא דאז ליכא מלקות והוא לא סובר דהדרינהו לאיסורא והוא סובר כר"ש דעשה לא דחי עשה הבא מכלל עשה וע"כ לא קשה מלחה"פ דידחה עשה דלכם:

גם נראה דתליא בפלוגתא דרבא ור"א ביבמות דאליבא דרבא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וא"כ כש"כ דלא דחי שני לאוין דחמור יותר מכרת ועי' בר"ן דכתב דהרבה איסורין חמור יותר ממיתה וע"כ טוב יותר לשחוט בשבת מליתן נבילה וע"ש וא"כ יש לומר דהא דלא דחי עשה ול"ת משום דאיכא שניהם עשה ול"ת ולעולם דעשה דחי עשה מכלל עשה דל"ח מלאו משא"כ לר"א דדוחה ל"ת שיש בו כר וא"כ ה"ה שני לאוין ויש לומר דהא דלא דחי עשה ל"ת ועשה ע"כ משום העשה וסובר דלא דחי אף עשה הבא מכלל לאו וניחא בזה קושית התוס' ביצה דאמאי לא קאמר דאיכא קלקול במוספין ואין לומר דמעלה ומלינה בראש של מזבח מ"מ תקשה לרבא דסובר דלינה פוסלת בראש של מזבח:

ולפ"ז ניחא דהגמ' לא הוצרך לומר בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת ודוחה עשה דהשלמה ומשמע הא אי לא היה כרת לא הוי דוחה אע"ג דעשה דהשלמה אינו רק בשב ואל תעשה זה הכל לר"א ולדי' יש לומר דסובר דאין לינה פוסל בראש של מזבח וע"כ לא קאמר קלקול מוספים רק נתקלקלו בשיר ורבא לשיטתו בלא"ה ניחא דלדידי' אפי' עשה דלית בי' כרת דוחה עשה דהשלמה כיון דהוא בשב ואל תעשה וע"ש בתוס' דתירצו דעשה דרבים דחמיר דוחה עשה דהשלמה וע"ש ומכאן יש ראיה דעשה דחמץ לא מיקרי עשה דרבים משום דעשה זו מוטלת באותו שעה על כל ישראל כאחד ע"כ מיקרי עשה דרבים דאי מיקרי עשה דרבים א"כ גם פסח מיקרי עשה דרבים ול"צ לומר משום דעשה דכרת דוחה ת"ל דעשה דרבים דחמור דוחה עשה הקל ותימא על המג"א דנסתפק בזה:

וגם נראה לתרץ הרמב"ם דבאיסור עשה אי עבר ובעל קנאה לפי מה דאיתא במכילתא יבמה יבא עלי' וערות אשת אחיך לא תגלה שניהם בדיבור אחד נאמרו גם איתא במכילתא שם שם לו חק ומשפט ר' אליעזר אומר חק אלו העריות הרי דכל עריות שבפ' אחרי שנאמר בהם חק במרה נצטוו וכיון דערות אשת אחיך ויבמה יבא עלי' בדיבור אחד נאמרו א"כ יבמה במרה נאסרה וא"כ הוא עשה דלפני הדיבור וא"כ לפ"מ דאיתא בריש יבמות מה לפסח ומילה שכן ישנו לפני הדיבור הרי מבואר דעשה דלפני הדיבור אלימא טפי. וא"כ יש לומר דאע"ג דאין עשה דוחה עשה הכא שאני משום דהוא לפני הדיבור וע"כ דחי העשה דלאחר דיבור. אך דלפ"ז קשה א"כ גם אלמנה מנישואין אמאי לא דחי העשה דיבום דיש למילף מפסח ואין לומר שכן לפני דיבור דהא גם עשה דיבום הוא לפני הדיבור:

ומה שהקשה בתוס' דאמאי פריך מאלמנה לכ"ג מאירוסין דיבא עשה וידחה ל"ת ואמאי מגרושה לכהן הדיוט דאז בודאי אינו רק עשה וע"ש ולכאורה היה נראה לפי מה דאיתא בתוס' יבמות (ד' ס"א) ד"ה כ"ג וז"ל וא"ת מרישא שמעינן ואומר ר"י דהכא חולץ אתא לאשמעינן דס"ד משום בזיון דכ"ג שרקקה לפניו לא תחלוץ וע"ש ולפ"ז יש לומר דעל גרושה ידע לתרץ משום דאפשר בחליצה וע"כ לא דחי עשה ל"ת משא"כ אלמנה לכ"ג ה"א דל"ח אפשר בחליצה משום בזיון דכ"ג ובפרט דהא קיי"ל דאיסור דרבנן נדחה משום כבוד הבריות וע"כ ה"א דלא אמרינן הך גזירה דביאה ראשונה אטו ביאה שניה וגם הא דאפשר כתבו המחברים דזה רק מדרבנן וה"א דמפני כבוד הבריות רשאי ליבם:

ולכאורה קשה לפי מה שכתבו דמש"ה אפי' אי חד כשר מ"מ אי עברו ודנו אין דיניהם דין משום דהא דדנין השתא משום דשליחות קמאי עבדינן וא"כ כיון דרבנן אמרו דבעינן שלשה ל"ש שליחות קמאי עבדינן וע"כ אין דיניהם דין וא"כ תקשה אפי' אי משום גזירה ביאה ראשונה לא מתייבמת אמאי נפטרה צרתה הא הא דצרתה נפטרה ביבום דחד משום דשליחותא עבדה וכיון דאמרו רבנן דאינה מתייבמת משום גזירה ביאה שניה לא נעשית שלוחה ואמאי נפטרה צרתה:

ובזה אמרתי לתרץ דברי רש"י ביבמות (ד' ק"ד) במתני' החרש שנחלץ דחליצה פסולה ופי' רש"י לפוטרה במקום אח כשר וקשה הא אף במקום דליכא אח כשר לא מהני החליצה וע"כ נראה דהא צריכין לומר למה נקט חרש הרי אף באלם כן משום שאינו באמר ואמרה וע"כ הא דנקט חרש משום דנוסף טעם חדש משום דלאו בני דיעה נינהו וקשה דמטעם זה אין איסור לחלוץ דכיון דסתמא לחליצה קאי מהני גדול עומד ע"ג וע"כ נקט רש"י ביש אח אחר ואח דחולץ דמהני דנפקע זיקה משאר אחין משום דשליחות דאח עביד וחרש לאו בר שליחות משא"כ היכי דליכא אח אחר אמאי לא מהני דחשוב עומד ע"ג:

ולכאורה קשה מאוד הא דאיתא ביבמות יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן אלמנה שנשאת לכהן הדיוט ולו אח כ"ג ובש"ס שם פריך מה אריא נשא אפילו קידש נמי דליכא רק ל"ת ג"כ אינה מתייבמת דהא כולה פירקן ל"ת לחוד ולא דחי ומאי ארי' שנשא אלמנה אפי' בתולה נמי דהא נעשית אלמנה השתא. והנה לפי מה דסוברים דאיסור קטלנית ל"ש ביבום משום דשומר מצוה לא ידע דבר רע וא"כ לפי מה דקאמר לעיל דמש"ה לא דחי משום דאפשר בחליצה והיינו אי מ"ח קודם והטעם דלא מכוין למצוה וא"כ היכי דהיא קטלנית ל"ש זה דבודאי הוא מכוין דאל"כ הוא בסכנה וע"כ מצות יבום קודם ודחי עשה ל"ת אף דבעלמא דחי וזה דווקא בנשא אלמנה דאז היא קטלנית ע"כ דוחה ול"ש דאפשר בחליצה דקודם משום דל"מ למצוה דהכא בודאי מכוין משא"כ בנשא בתולה לא מתייבמת דלא דחי העשה ל"ת משום דאפשר בחליצה:

גם יש לתרץ הפוסקים דלא כר"ה דסובר דחופה קונה ונראה לפי מה דאיתא במקנה דהא דבעינן בקידושין ת"כ הא כיון דארוסה לית לה כתובה חשוב איסורא דלית בי' ממונא ומשמע דעיקר מילתא דר"מ דבעי ת"כ הוא בתנאי קידושין מדקבע רבי מילתא דר"מ הכא בקידושין וכתב דכיון דקידשה ע"ת ואי לא תקיים התנאי צריכה להחזיר כסף קידושין א"כ חשוב איסור דאית בי' ממון ואף דקידושי שטר לית בי' ממונא מ"מ כיון דקידושי ביאה אית בי' ממונא משום הכתובה דאפי' אי אירוסין עושה מ"מ כיון דעיקר הכתובה הוא מוהר הבתולות יש לה כתובה וע"כ אפי' קידושי שטר מקשינן הוויות להדדי כמו דמשני הכא דאע"ג דקידושי ביאה אי אפשר ע"י שליח מ"מ מהני תנאי משום דאיתקש להדדי ולכאורה קשה דהא בריטב"א הקשה מנ"ל למילף ביאה מכם ושטר דמהני תנאי אדרבא נקיש לחומרא כסף ושטר לביאה דלא מהני תנאי ותירץ הכא תרתי והכא חדא וע"ש וא"כ אי חופה קונה איכא תרתי דלית בי' ממונא שטר וחופה וא"כ נקיש לשטר וחופה ק"כ וביאה דלא בעי ת"כ אך ר"ה לשיטתו דסובר דיש כתובה לארוסה דקאמר מנה מאתים מאירוסין ועי' בשמ"ק שם וא"כ בכל קידושין חשוב איסור דאית בי' ממון ומצי סובר דחופה קונה:

ובזה ניחא הפוסקים דספק הוא אי ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה ורבא מסיק ואיפשוט דאירוסין עושה וע"כ נראה דלכאורה תקשה איך אפשר לומר דנישואין עושה דא"כ תקשה איך מהני תנאי דאי אפשר לקיימו ע"י שליח ומשני דאיתקש הוויות להדדי והא תינח אי אירוסין עושה משא"כ אי נישואין עושה ל"ש זה אך לדידן דקיי"ל כרב דמחל לתנאי וצריכה גט ולא קשה מחליצה מוטעת דיש לומר ג"כ משום מחילה ולא בעינן אפשר לקיימו ע"י שליח רק כיון דעביד מעשה אחיל לתנאי וע"כ יש לומר דנישואין עושה משא"כ רבא מתרץ דברי שמואל דסובר דלא בעי גט ולא דאחיל וע"כ דבעינן אפשר לקיימו ע"י שליח וע"כ דביאה אירוסין עושה דאל"כ ל"ש איתקש הוויות להדדי ודו"ק:

ובזה ניחא הרי"ף בכתובות פ' המדיר דאיתא שם כנסה סתם ונמצא עליה נדרים תצא שלא בכתובה הא גיטא בעי אמר ר"ח גט מדבריהם רבא אמר תנא ספוקי ליה גבי ממונא לקולא וכו' והקשה בר"ן דזה הכל לשמואל דסובר דקידשה ע"ת וכ"ס אין צריכה גט וע"כ דמתני' איירי בק"ס וכ"ס משא"כ לדידן דקיי"ל כרב איירי מתני' בקע"ת וכ"ס וגט צריכה בודאי משום דאחיל לתנאי:

ונראה דהא במהרש"א הקשה דלרב דאיירי מתני' בקידש ע"ת וכ"ס אמאי לא קתני רבותא יותר דאפי' בכנס ג"כ ע"ת דבעי גט וע"ש אך נראה דאין שום חידוש כלל דהא הגמ' פריך דאמאי מהני תנאי בביאה הא אי אפשר לקיימו ע"י שליח ומשני דאיתקש הוויות להדדי וזה תינח ביאה דקידושין דאירוסין עושה וע"כ שייך לומר דאיתקש הוויות להדדי משא"כ כנס ע"ת והיינו ביאה דהא טעמא דרב לאביי משום דאין אדם בועל ב"ז וע"כ דפלוגתא דרו"ש איירי בביאה א"כ ל"ש דאיתקש להדדי כיון דכסף ושטר הוא קידושין וזה נישואין וא"כ לא מהני תנאי דנישואין משום דאי אפשר לקיימו ע"י שליח ואפי' אי לא מחל לתנאי בטל התנאי וא"כ אין זה רבותא דכנס ע"ת אך תקשה דהא מתני' תנאי דלשעבר הוא ולא בעינן דיני תנאי ועי' ברא"ש בגיטין דמשמע מדבריו כמו דלא בעינן ת"כ במעכשיו או בתנאי לשעבר דחשוב מעכשיו ועי' במש"ל ה"ה דלא בעינן אפשר לקיימו ע"י שליח וא"כ אכתי ליתני רבותא יותר אך לפי מה דאיתא במקנה דזה תליא אי כ"ד או לאו דאי כתובה דאורייתא וא"כ חשוב סוטה איסורא דאית בי' ממונא ואפ"ה חזינן דהכהן היה כופל לתנאי אלמא דאפי' במעכשיו בעינן דיני תנאי משא"כ אי כתובה דרבנן וחשוב סוטה איסור דלית בי' ממון וע"כ דלא היה כופל לתנאי וא"כ אין להוכיח משם ואז אמרינן שפיר דלא בעינן ת"כ במעכשיו או בתנאי לשעבר וא"כ רב לשיטתו דסובר דכתובה דאורייתא ואפי' במעכשיו בעינן דיני תנאי א"כ לדידי' יש לאוקמא מתני' קידשה ע"ת וכ"ס ואין לומר ליתני חידוש יותר דאפי' בכנס ע"ת דאין זה שום חידוש דהא לא מהני התנאי משום דאי אפשר לקיימו ע"י שליח משא"כ לדידן דכתובה דרבנן וא"כ במעכשיו או תנאי לשעבר לא בעינן דיני תנאי וא"כ אי איירי מתני' בקע"ת וכ"ס ליתני חידוש יותר על בכנס ע"ת וע"כ דסיפא איירי בקידשה סתם וכנס סתם:

ובזה ניחא קושית התוס' שם על הא דמשני אלא אסיפא וקשה לרב דסיפא קאי על רישא ואיירי בקע"ת וכ"ס וקשה כיון דקא קפיד אפי' כל מילי נמי אך לפי מה שהקשו מאי פריך כיון דקפיד דילמא איירי דלא היה ת"כ ובג' נדרים כיון דאפי' אי לא היה התנאי אין לה כתובה חשוב איסורא דלית בי' ממון ולא בעי ת"כ משא"כ בשאר נדרים בעינן ת"כ דכיון דאי לא היה התנאי היה לה כתובה חשוב אית ביה ממון אך דכיון דארוסה אין לה כתובה א"כ לעולם לית ביה ממון ולא בעי ת"כ אפי' שאר נדרים וע"ז משני אלא אסיפא וכיון דכנסה ואית לה כתובה נהי דקאי על רישא קע"ת לא קשה כיון דקפיד דיש לומר דלא כפל ובג' נדרים חשוב לית ביה ממון משא"כ שאר נדרים

והנה לפי מה שאמרנו דהיכי דעביד איסור לא מהני קידושי ביאה דחשוב קידושין בלא עדים ולכאורה קשה מהא דפריך הגמ' בב"ב בתלוי' וקידש קידש בביאה מאי איכא למימר וקשה הא כיון דעביד איסור לא מהני הקידושין דליכא עדים על הגמר ביאה וצריכין לומר דהקושיא אזלא היכי דפי' דמקדש בהעראה לחוד דאז איכא עדים וניחא קושית המקנה דת"ל דהא סופו ברצון וע"ש בשמ"ק דסובר דרוב הוא כן דכל שתחילתו באונס סופו ברצון וא"כ הא הקידושין חל לבסוף ביאה ואז הוא ברצון אך כיון דע"כ איירי דפי' דקידש בהעראה ניחא:

אך קשה מהא דאיתא בנ"י ביבמות דחרש שקידש בביאה ל"ש דכיון דכנס ברמיזה וכו' וקשה הא בחרש ל"ש דחזקה דאין בועל ב"ז וא"כ תקשה דהוי קידושין בלא עדים וכן מה שהקשו דקטן שקידש בביאה אמאי לא מהני משום דעת אחרת מקנה וקשה הא לא מהני דחשוב ליכא עדים דל"ש בקטן החזקה הנ"ל ודו"ק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה