חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ה · הואיל
הנה בפסחים (דף מ"ו) פליגי ר"א ור"י אי עובר בחלה על ב"י משום הואיל דאי בעי איתשיל ועי' בר"ן שם דתמה אמאי בא"י שהלוה לישראל ע"ח ואמר לו מעכשיו דשרי בהנאה ואמאי ל"א הואיל דאי בעי פדה ומתרץ דבמחוסר ממון ל"א הואיל ושיטת הרמב"ם דבעינן דווקא הגיע זמנו קודם פסת דאל"כ אמרינן הואיל ובתוס' שם הקשו דאמאי לא יצא במצה של מע"ש לר"מ ואמאי ל"א הואיל דאי בעי איתשיל. ובש"א איתא דלכ"ע ע"י הואיל לא נחשב שלו ממש רק לעבור על ב"י דכיון דחזינן דחמץ שקיבל אחריות עובר משום דחשוב גורם לממון הגם דבה"נ לאו ממון ה"ה ע"י הואיל נחשב גורם לממון עכ"פ וזה לעבור על ב"י דסגי גורם לממון משא"כ לצאת ידי חיוב מצה לא חשוב שלו ע"י הואיל והנה מהרא"ש פסחים נראה ג"כ דכתב דלמסקנא דאיירי במעכשיו הא דבעי הרהינו משום דלא גרע מחמץ של א"י וקיבל הישראל אחריות דעובר והקשה דמשום זה ל"צ הרהינו רק דאין אחריות על הישראל כמו בסיפא דאיירי ע"כ דאין אחריות על הישראל כדמוקי לה הרא"ש וע"כ נראה דכוונת הרא"ש אינה משום אחריות דא"כ ל"ש לא גרע מחמץ של א"י וקיבל אחריות דכיון דזה גופו משום אחריות הוא אך הא איכא הואיל דאי בעי פדה וזה חשוב גורם כמו אחריות וע"כ שייך הלשון לא גרע כמו באחריות דעובר משום גורם וה"ה ע"י הואיל חשוב גורם וע"כ בעינן הרהינו דאז נהי דאיכא גורם מ"מ היכי דלא מונח ברשות הישראל לא עבר כמו באחריות דקי"ל דמקבל אחריות על חמצו של א"י בביתו של א"י דאינו עובר וה"ה בהואיל בהרהינו אינו עובר ומשום אחריות מודה הרא"ש דל"צ הרהינו רק דאין אחריות על הישראל רק דקשה אמאי ל"א הואיל דחשוב ג"כ גורם וע"כ כתב לא גרע וכו' אך בהרהינו אינו עובר כמו באחריות:
ושיטת הרמב"ם דבעינן הגיע זמנו קודם פסח ואפי' בהרהינו ולטעמו אזיל דפסק דיוצא במצה של מעשר שני משום הואיל דאי בעי איתשיל ועי' בס' שעה"מ אלמא דסובר דהואיל נחשב שלו ממש וע"כ אע"ג באחריות מהני במונח ברשות של א"י בהואיל לא מהני ומה שהקשה הרא"ש מהא דקאמר דלאביי ניחא דסובר למפרע גובה ול"א הואיל וע"כ דבמחוסר ממון ל"א הואיל נראה דהנה הראשונים נחלקו אי עובר ע"י אחריות פשיטה. לבדו ועי' ברא"ש פסחים ועי' בס' ישועות יעקב דמחלק דהיכי דהחמץ יש לו בעלים אז לא סגי אחריות פשיעה דאחריות זה לא מהני להוציא מרשות בעלים הראשונים אבל כשהי' חמץ של הפקר דאין לו בעלים והוא מופקד אצל מי שהוא חייב באחריות פשיעה חשוב כשלו וכיוצא בזה דהיכי דאין לו בעלים אז ק"פ כקה"ג דמי והנה ברשב"א איתא דאפי' אי גזל א"י אסור מ"מ חזקת ממון ליכא בא"י ולפ"ז יש לומר דהסוברים דסגי אחריות פשיעה משום דל"ש לומר דאין אחריות פשיעה מועיל להוציא מחזקת בעלים הראשונים דהא א"י אין לו חז"מ. ולפ"ז ניחא קושית התומים דפתח בתרתי וסיים בחדא דקאמר אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה וסיים בא"י לחוד לחלק בין היכי דקיבל אחריות או לאו ולפ"ז ניחא דכיון דאחריות גו"א לא משכחת לה דאין דין שמירה לא"י רק אחריות פשיעה וכן בהקדש אין דין שמירה ולא משכח אחריות גו"א רק פשיעה ובא"י דליכא חז"מ סגי משא"כ בהקדש ל"ש זה ולא סגי אחריות פשיעה וגו"א לא משכחת דאין דין שמירה בהקדש ובזה נראה הא דסובר הרמב"ם דישראל שהפקיד חמץ אצל א"י דעובר על ב"י והקשה הא כתיב לא ימצא בבתיכם דווקא ובשלמא לפי מה דמסיק הר"ן דהוא מדרבנן ניחא דהא באמת כיון דהשאילו הנפקד ביתו לשמירתו ממונו קרינן ביה ועי' ברא"ש אך שכירות לא קני ולחומרא שכירות קני וע"כ עבר מדרבנן. אך הרמב"ם דסובר דעובר מדאורייתא קשה דהא הטעם דשכירות לא קני דל"ח רק ק"פ דל"ח קה"ג ולנגד א"י דאין לו חז"מ אז חשוב קה"ג וממילא קרינן ביתו דכיון דהשאילו לשמירת ממונו ונהי דשכירות לא קני בא"י שאני דק"פ חשוב קה"ג משום דאין לו חז"מ א"כ הק"פ לא מפקע מרשות הבעלים וע"כ עובר מדאורייתא אך בס' אור חדש איתא דזה אי סגי אחריות פשיעה תליה בדברי אביי ורבא דלאביי דמיותר קרא דלך אתא דא"פ לא סגי משא"כ לרבא יע"ש וא"כ לפי מה שאמרנו דהואיל לא נחשב רק גורם וא"כ דבאמת הואיל דבידו לפדותו דכיון דמחוסר ממון לא נחשב כל כך גורם אך לדידן דקיי"ל כרבא ועובר משום אחריות פשיעה אע"ג דג"כ ל"ח כ"כ גורם אחריות פשיעה דבידו הוא ואפ"ה עובר ה"ה ע"י הואיל דבידו לפדותו וע"כ סובר הרמב"ם דבעינן הגיע זמנו קודם פסח משא"כ לאביי לשיטתו דא"פ ל"ח גורם ה"ה הואיל דבידו לפדותו ל"ח גורם וע"כ קאמר דלאביי ניחא:
ובזה ניחא קושית התוס' פסחים דאמאי בחמץ ילפינן של גבוה ושל א"י מחד קרא ובחלה צריכין קרא מיוחד על של גבוה אך הא התו' פ' א"ע הקשה דאמאי לא אמרינן הואיל דאי בעי פריק והנה באחרונים איתא דאליבא דרבא דסובר אי עביד לא מהני ל"ש הואיל הנ"ל דכיון דאסור לפדות דיעבור על ב"י וממילא אפי' אי פדה לא מהני וליכא הואיל וא"כ בחמץ ל"צ קרא מיוחד על של גבוה דאין לומר דה"א דעובר משום הואיל דאי בעי פדה דליתא דלאביי דסובר אי עביד מהני לדידי' ל"א הואיל דאי בעי פדה דכיון דמחוסר ממון כמו דל"מ אח"פ ולרבא הא אי עביד לא מהני וליכא הואיל וע"כ גבוה ושל א"י ילפינן מחדא קרא משא"כ בחלה דלא עביד איסור אי יפדה ושייך הואיל ה"א דחשוב שלו וע"כ בעינן קרא מיוחד:
וגם נראה דלפי מה דסוברים באמר הרי זו לא מהני שאלה דכבר הוא ברשות הקדש וא"כ בחמץ ל"צ קרא מיוחד על של גבוה דהא אי אמר הרי זו לא מהני שאלה ופשיטא דלא עבר ובאמר הרי עלי דאז אחריותו עליו בלא"ה עובר משום אחריות וע"כ בהרי זו ואז לא מהני שאלה וליכא הואיל כמו בשל א"י וא"כ ל"צ קרא מיוחד על של גבוה משא"כ בחלה צריכין קרא מיוחד באמר הרי עלי דה"א דחשוב שלו משום הואיל דאין לומר דבלא"ה חשוב שלו משום אחריות וגורם לממון הוא דבחלה ליכא קרא דחשוב שלו משום אחריות וע"כ ה"א דמשום הואיל דלשיטת הרמב"ם חשוב ע"י הואיל שלו ממש ולא משום גורם ה"א דחשוב שלו וע"כ צריכין קרא מיוחד בחלה על של גבוה:
וגם יש לומר דע"י הואיל גם הוא יש לו יד וחשוב שותפות ועיין באור חדש נכתב אי עובר בשותפות תליא בזה דאליבא דאביי דמיותר קרא דלך אפי' בשותפות אינו עובר משא"כ לרבא וע"כ קאמר שפיר דלאביי ניחא ול"א הואיל דאי בעי פדה מ"מ לא נחשב רק שותפות דע"י הואיל לא מפקיע כח בעלים הראשונים לגמרי רק דחשוב שותפות ולאביי שותפות אינו עובר וה"ה ע"י הואיל וע"כ לאביי ניחא משא"כ לדידן ולפ"ז לפי מה דסוברים דבחלה בשותפות חייב בחלה משום דכתיב לשון רבים ועיין בס' קה"י וע"כ בחלה צריכין קרא מיוחד על של גבוה דאי לאו הכי ה"א משום הואיל דאי בעי פדה נהי דחשוב שותפות מ"מ חייב בחלה משא"כ בחמץ ל"צ קרא מיוחד דמה בכך דאיכא הואיל ל"ח רק שותפות ולאביי אינו עובר בשותפות:
ועל עיקר קושית הר"ן דאמאי לא אמרינן הואיל דבידו לפדותו דכיון דע"י הואיל לא נחשב רק גורם ובש"א איתא דבחמץ שקיבל אחריות נהי דעובר על לאו דב"י אבל העשה דתשביתו ליכא וא"כ היכי דעובר משום הואיל דכיון דלא חשוב רק גורם העשה ליכא וא"כ הא הישראל ביטלו ועיין בפ"י אך על חמץ ידוע לא מהני ביטול ובס' פ"ח איתא דזה רק לנגד העשה דתשביתו לא מהני ביטול אבל לנגד הלאו מהני ביטול וא"כ כיון דאמר מעכשיו דל"ח שלו רק משום הואיל וע"י הואיל ליכא עשה דתשביתו ולנגד הלאו דעובר משום הואיל אע"ג דל"ח רק גורם לממון הא ביטלו אך לא מהני ביטול נגד העשה וע"ז מסיק דאמר מעכשיו ונהי דאפי' במעכשיו איכא הואיל הא ע"י הואיל דל"ח רק גורם ליכא העשה דתשביתו כמו באחריות דליכא העשה דתשביתו וניחא קושית הר"ן הנ"ל:
ובזה דביטול לא מהני בחמץ ידוע זה רק לנגד העשה ולא לנגד הלאו ניחא בזה מה שהקשו על רש"י ביצה דכתב לענין חלה דאסור להשליך לכלבים ביו"ט דכיון דזהו הביעור ורחמנא אחשביה לביעור אסור ביו"ט כמו הבערה והקשו דלפ"ז מה הוכיח רבא בריש פסחים דר"ע סובר דאין ביעור חמץ אלא שריפה הא אפי' לרבנן חשוב מלאכה כמו בחלה. וע"כ נראה דהנה במג"א איתא דחמץ חשוב עשה ול"ת והקשו דא"כ מה מוכיח ר"ע דתשביתו הוא מערב יו"ט דאי ביו"ט איך שרי והא כיון דחמץ עשה ול"ת הוא ודוחה ל"ת ועשה דיו"ט. וע"כ נראה דשפיר הוכיח דאיך אמרה תורה דתשביתו ביו"ט הא היכי דביטלו דאז ליכא ל"ת רק עשה לחוד דלא מהני ביטול וא"כ לא דחי העשה ל"ת ועשה דיו"ט אלא ודאי דתשביתו הוא מערב יו"ט וא"כ לפי מה דסוברים דהא דלא מהני ביטול לנגד העשה זה לר"י דסובר דבשריפה ולא לרבנן וא"כ שפיר הוכיח רבא דר"ע סובר כר"י דבשריפה דאי כרבנן נהי דגם זה חשוב מלאכה מ"מ לרבנן לא משכחת דעשה איכא ולאו ליכא דאי ביטלו גם עשה ליכא וא"כ שרי אף דחשוב מלאכה גם לרבנן הא עשה דתשביתו ולאו דב"י דוחה ואי בביטול אז גם העשה ליכא וע"כ דלא ביטלו איכא עשה ול"ת ודוחה ל"ת ועשה דיו"ט אלא ודאי דסובר כר"י דבשריפה ואז לנגד העשה לא מהני ביטול וא"כ איך אמרה תורה דתשביתו הא היכי דביטלו דתו ליכא רק עשה לחוד אסור לשרוף דלא דחי עשה ול"ת דיו"ט אלא ודאי דתשביתו הוא מערב יו"ט:
והטעם דביטול לא מהני רק לנגד הלאו ולא לנגד העשה נראה דהא בס' ש"א הקשה דמנ"ל דעשה הכתוב ברשותו דילמא הא דעובר משום לר"ש שרי לאחר הפסח מה"ת וחשוב גורם לממון ובחמץ עובר משום גורם לממון כמו בקבל אחריות דעובר משום גורם לממון וחשוב דידי' ומנ"ל דעשה הכתוב כאילו הוא ברשותו אך לפי מה שכתבו דעשה דתשביתו ליכא באחריות דרק משום גורם לממון לא עבר רק על הלאו דב"י ולא העשה וא"כ ע"כ הא דעובר על עשה דתשביתו משום דאוקמא ברשותו וחשוב שלו לא מצד גורם דשרי לאחר פסח ולפ"ז על הלאו יש לומר דעובר משום דחשוב גורם והנה הטעם דביטול על חמץ ידוע לא מהני הוא משום הואיל דאי בעי זכה ואמרנו דע"י הואיל חשוב גורם לממון וע"כ לנגד הלאו מהני ביטול דכיון דהא דעובר על הלאו משום דחשוב גורם דשרי לאה"פ וע"כ אי ביטלו מהני ול"א הואיל דאי בעי זכה דכיון דחשוב הואיל רק גורם א"כ חשוב גורם דגורם דאז אפי' בחמץ ליכא קר דעובר בגורם דגורם משא"כ לנגד עשה דתשביתו דע"כ משום דעשה הכתוב ברשותו ולא משום גורם וע"כ לא מהני ביטול משום הואיל דאי בעי זכה דליכא גורם דגורם לנגד העשה וע"כ ליכא רק חד גורם הואיל דאי בעי זכה ובפרט לפי מה דאיתא בתוס' פסחים (דף ו') ד"ה התם דמצי מסלק ליה דכתבו וז"ל דשאני התם שמתחילה היתה הבהמה של א"י וכיון דאי בעי זוזי ולא משכח שקיל לבהמה לא נפיק מרשותיה אבל כשהבהמה של ישראל ומצי מסלק ליה לא"י בזוזי לא נכנסה לרשותו יע"ש וע"כ אמרתי נהי דבחמץ שלו לא מהני ביטול משום הואיל דאי בעי זכה לא נפיק מרשותו משא"כ בחמץ של עובד כוכבים וקבל אחריות דמעולם לא היה ברשותו מהני ביטול הגם דחמץ ידוע הוא ול"א הואיל דוקא בדבר שהיה שלו מעיקרא רק ע"י ביטול תאמר דיצא מרשותו וע"כ ע"י הואיל דאי בעי זכה לא יצא מרשותו כמו התם בחלה דאמרינן הואיל דאי בעי איתשיל או דאי בעי פדה התם שאני דמעיקרא היה שלו לגמרי וע"כ ע"י הואיל לא יצא מרשותו משא"כ חמץ של עובד כוכבים שקבל אחריות דמעולם לא היה שלו וע"כ ביטול מהני ול"א הואיל דאי בעי זכה:
ובזה ניחא רש"י בפסחים (דף ס"ג) דאיתא שם במתני' דר"ש אומר הפסח בי"ד לשמו חייב ושלא לשמו פטור ובמועד לשמו פטור ושלא לשמו חייב ופי' רש"י וחייב משום לא תשחט בהדי לאו דב"י ואיכא נמי מלקות דשחיטה ותמהו דאמאי לא פירש רש"י כן בי"ד דחייב מלקות גם משום ב"י גם הקשו הא לאו דב"י ניתק לעשה ועיין באור חדש וע"כ דבמועד משכחת מלקות משום ב"י כגון היכי דהוא חמץ של עובדי כוכבים וקבל אחריות דליכא העשה דתשביתו וא"כ לא ניתק לעשה משא"כ בי"ד דהקשו דלר"ש דשרי לפני זמנו בהנאה א"כ הוא ברשותו לבטל וא"כ איך לוקה משום לא תשחט הא הוי התראת ספק שמא יבטל או ביטלו והוכיחו מזה דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול וא"כ אי מיירי בחמץ של עובד כוכבים וקבל אחריות מהני ביטול אפי' חמץ ידוע או משום דחשוב גורם דגורם ול"א הואיל דאי בעי זכה או משום דמעולם לא היה שלו לא מהני הואיל להכניסו לרשותו וע"כ דאיירי בחמץ שלו וא"כ איכא העשה וליכא מלקות דניתק לעשה וע"כ לא פירש רש"י דחייב מלקות משום ב"י רק בסיפא דאז משכחת בחמץ של עובד כוכבים באחריות דעשה ליכא ול"ח ניתק לעשה והתראת ספק לא הוי שמא ביטלו דבתר זמן איסורו גם לר"ש לא מהני ביטול:
ועכ"פ יש לחלק דלנגד עשה לא מהני ביטול דהא ע"כ אוקמי ברשותו וכיון דיש לומר הואיל דאי בעי זכה לא יצא מרשותו משא"כ לנגד הלאו דאינו רק משום גורם וע"כ מהני ביטול ול"א הואיל דע"י הואיל לא נכנסו לרשותו דכיון דלא היה שלו רק משום גורם ובפרט דחשוב גורם דגורם. והנה למ"ד דגורם כממון דמי פשיטא דגם עשה דתשביתו איכא ועיין בים התלמוד וא"כ יש לומר דגם לנגד העשה הוא משום גורם דשרי לאחר פסח חשוב שלו ולא משום דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וממילא מהני ביטול אפי' בידוע גם לנגד העשה ול"א הואיל דאי בעי זכה ולפ"ז ניחא מה שהקשו ממתניתין דפסחים עד כמה הוא חוזר דאלמא דאפי' בחמץ ידוע מהני ביטול דהא קאי שם לר"מ ור"מ סובר בב"ק דגורם לממון כממון וע"כ מהני ביטול אפי' לנגד העשה וע"כ סובר ר"מ דחוזר עד כביצה ולא קשה קושית הירושלמי הא עובר בכזית ואמאי אינו חוזר ומתרץ משום דמדאורייתא בביטול סגי אקילו רבנן עד כביצה ואע"ג דחמץ ידוע דאליבא דר"מ מהני ור"י לשיטתו דסובר דאסור לאחר פסח וליכא גורם וע"כ משום דאוקמי ברשותו וממילא לא מהני משום הואיל וע"כ סובר עד בכזית:
והנה בזה שאמרנו דהיכי דעובר רק משום גורם ליכא עשה דתשביתו היה ניחא בזה הא דהקשה על הא דאיתא במתניתין כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט הא מה"ת סגי ליטול חלה כ"ש אך חכמים תקנו ליטול אחד מכ"ד וא"כ יש תקנה לחלה זו להפריש מקודם כ"ש לחלה מדאורייתא ואח"כ מן המוקף וסמוך לו עד שיעור דרבנן ואותו היותר משיעור דאורייתא יבטל ברוב וחלה דאורייתא יניחה עד שתחמיץ ומה בכך דעל ב"י ליכא איסור בח"ש ועיין באור חדש אך לפי מה שאמרנו דמש"ה ליכא איסור בח"ש דכיון דעל לאו דב"י ליכא מלקות משום דניתק לעשה א"כ לא דמי לחלב דבשלמא על לאו שיש בו מלקות אע"ג דלא דמי לחלב דהוא בכרת אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת משא"כ על לאו שאין בו מלקות ל"א מה לי איסור לאו וכו' ועיין במל"מ הלכות יו"ט וע"כ ליכא איסור בח"ש ולפ"ז הכא במתני' דהא דעובר על ב"י משום הואיל דאי בעי איתשיל וזה לא נחשב רק גורם וממילא ליכא העשה ואיכא מלקות דלא ניתק לעשה וא"כ איכא איסור אפי' בח"ש וא"כ ליכא תקנתא הנ"ל דעובר על חלה דאורייתא שהופרש אע"ג דליכא כזית אך תקשה דהא תינח לאוקימתא דפליגי בהואיל דאז ליכא העשה דכיון דהואיל רק גורם הוא משא"כ לפי' מה דס"ד דפליגי אי ט"ה חשוב ממון ואז חשוב שלו ממש ואיכא עשה וליכא איסור בח"ש דכיון דליכא מלקות משום דניתק לעשה ותקשה דיכול להניח חלה דאורייתא וע"כ צריכין לומר דבס"ד היה סובר כר"י דבעי שריפה ואז משכחת דביטלו להעשה דלא שרפו רק מבערו בדבר אחר וא"כ איכא מלקות אע"ג דניתק לעשה דכיון דביטלו לעשה ואיכא איסור בח"ש וניחא הרי"ף דהוכיח דהלכה כרבה באופה ביו"ט לחול דאמרינן הואיל מהא דעובר בחלה משום הואיל דאי בעי מיתשיל והקשה בר"ן לפי מה דקיי"ל דט"ה ממון א"כ אין ראיה דיש לומר דעובר משום ט"ה ממון אך לדידן דקיי"ל כרבנן ולא משכחת ביטלו וליכא מלקות על ב"י ומותר ח"ש ותקשה כהנ"ל וע"כ דטעמא משום הואיל ואז ליכא עשה ואיכא מלקות ואסור ח"ש ושפיר הוכיח:
ובזה ניחא דר"י יליף דאין ביעור חמץ אלא שריפה מקו"ח מנותר ועיין בתוס' שם (דף כ"ח) ד"ה אמרו לו וכו' תימא לרשב"א לדבריהם דרבנן דאמרו שהם בשריפה אמאי לא ילפינן חמץ מנותר שהוא בשריפה. ולכאורה נראה דלפי מה דאיתא בש"א להקשות אי מהני שלא לעבור היכי דחמץ אינו ברשותו א"כ איכא למיפרך מה לנותר דלא מהני הוצאה מרשותו משא"כ חמץ וע"כ נראה דעיקר הטעם דמהני משום כמו בחמץ שקבל אחריות מהני הוצאה מרשותו ה"ה חמץ שלו דאליבא דר"ש הא דעובר רק משום גורם דשרי לאחר פסח ואפי' לנגד עשה דתשביתו לר"ש הוא משום גורם וע"כ מהני הוצאה מרשותו כמו באחריות וזה לר"ש משא"כ לר"י דאסור לאח"ז וע"כ משום דעשו כאילו הוא ברשותו ולא מהני הוצאה מרשותו וע"כ שפיר יליף ר"י מנותר וא"כ ר"ש לשיטתו בלא"ה אי אפשר למילף מנותר.
אך נראה דלפי מה דהקשה בש"א דאיך יליף ר"י מנותר דהא אי בשריפה א"כ משכחת מלקות בביטלו דמבערו בדבר אחר משא"כ אי מבערו בכל דבר לא משכחת ביטלו וא"כ איך ילפינן דבשריפה מקו"ח הא אין עמה"ד יע"ש אך אליבא דר"י לשיטתו ל"ח ניתק לעשה דלאו כולל יותר מעשה דלאו הוא גם בחמץ שקבל אחריות משא"כ העשה ליכא וע"כ ל"ח ניתק לעשה ואפי' לרבנן איכא מלקות וא"כ ר"ש לשיטתו דסובר דכממון דמי ואפי' בגורם איכא עשה וחשוב ניתק לעשה וא"כ בלא"ה אי אפשר למילף מנותר דתקשה קושיא הנ"ל דאין עמה"ד. וניחא הא דפליגי ב"ש וב"ה בשיעור דחמץ כמה הוא וקשה הא מלקות ליכא דניתק לעשה ואיסור איכא אפי' בח"ש אך נפ"מ בחמץ שקבל אחריות דליכא העשה:
אך נראה דדין זה דבאחריות מהני ביטול אפי' בחמץ ידוע זה לדידן דקיי"ל גורם לממון לאו כממון אבל למ"ד דכממון דמי בכל התורה וחשוב שלו ממש לדידיה גם באחריות לא מהני ביטול משום הואיל כמו בחמץ שלו דלא מהני ביטול וניחא בזה הא דהשמיטו הרי"ף והרמב"ם דינא דרבה דגזל חמץ ובא אחר ושרפו לאחר המועד דסובר רבה דאליבא דר"ש דסובר דגורם כממון דמי חייב השורף ועיין בש"ך סימן שפ"ו ונראה דהא הקשו דהא חשוב ממון גמור דמסתמא ביטלו הגזלן החמץ ולא עבר על ב"י וליכא קנסא דר"ש אך דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול אך הא החמץ אינו שלו רק דעבר משום אחריות ואז מהני ביטול ול"א הואיל דאי בעי זכה אך לר"ש לשיטתו דסובר דכממון דמי אפי' באחריות לא מהני ביטול משום הואיל דאי בעי זכה וא"כ לדידן דלאו כממון נהי דעובר משום אחריות מ"מ מהני ביטול ול"א הואיל דחשוב גורם דגורם וא"כ החמץ לא נאסר כלל וע"כ השמיטו דינא דרבה:
גם נראה לתרץ הא דהשמיטו דהא קשה קושיא הנ"ל דהגזלן מסתמא ביטלו ולא עבר על ב"י אך בירושלמי איתא הפקיר חמצו בי"ג מהו ר"י אומר דאסור משום הערמה וא"כ אפי' אי ביטלו אסור ולא נקרא רק גורם שהיה יכול לומר הש"ל אך הקשו דמאי הערמה איכא לפי מה דאיתא בהג"א דיכול להפקיר על תנאי שלא יזכה אחר בחמץ וא"כ מאי הערמה איכא הא יכול להפקיר על תנאי ובאחרונים איתא דהא אי לא מהני ביטול ע"י שליח מ"מ לא יכול לבטל על תנאי דאי אי אפשר להיות ע"י שליח לא יכול להתנות וע"כ דסובר דביטול מהני ע"י שליח אע"ג דהפקר לא מהני משום דכיון דבלא"ה אינו ברשותו של אדם וע"כ מהני אפי' ע"י שליח אך לפ"ז אי נימא דעד הלילה שרי בהנאה כר"ש א"כ לא מהני ע"י שליח דעובר בעשה דתשביתו נהי דמהני ביטול ע"י שליח נגד הלאו דהוא בפסח ואז אסור בהנאה ואינו ברשותו מ"מ עבר על עשה דתשביתו דהוא לפ"ז ואז שרי בהנאה לר"ש והוא ברשותו ולא מהני שליח וממילא דלא מהני תנאי וע"כ דהג"א סובר כר"י דאסור לפ"ז ואינו ברשותו ומהני ע"י שליח ומהני תנאי משא"כ ר"י סובר כר"ש אפי' לפ"ז וא"כ הוא ברשותו ולא מהני ע"י שליח וממילא דלא יכול להפקיר על תנאי וע"כ אוסר משום הערמה ועיין בספר ז"י וא"כ רבה דקאי לר"ש ולא מהני תנאי דא"א ע"י שליח ואיכא משום הערמה וע"כ אע"ג דגזלן ביטלו אסור לאחה"פ וע"כ לא הוי רק גורם לממון דהיה יכול לומר הש"ל ואליבא דר"י דאסור לפ"ז ואינו ברשותו ומהני שליח וא"כ מהני תנאי וביטול ליכא משום הערמה אך לדידיה אפי' ביטלו אסור לאחר פסח דהא לדידיה לא אסור משום קנס רק מדינא אסור לא"ז ולדידן דקיי"ל כר"ש רק לאח"ז ולפ"ז כר"י ואסור בהנאה וא"כ אינו ברשותו ומהני שליח וממילא מהני תנאי וליכא הערמה ושרי בביטלו וע"כ השמיטו ובזה ניחא הא דהשמיטו חמצן של עוברי עבירה דשרי מפני שהן מחליפין דהא הברייתא אתיא אפי' לדידן דקיי"ל כר"ש אך קשה דהא בלא"ה שרי דבודאי ביטלו ואין להם לירא דיכולין לבטל על תנאי אך לר"ש לשיטתו דשרי לפ"ז לא מהני תנאי משום דא"א ע"י שליח משא"כ לדידן דקיי"ל לפ"ז כר"י וע"כ השמיטו זה:
אך יותר נראה נהי דהג"א סובר כר"ש ושרי לפ"ז והוא ברשותו ויעבור על העשה דזה תינח בחמץ שלו משא"כ בגזלן דאינו עובר רק משום אחריות דחשוב גורם וליכא העשה ועל הלאו לא עבר עד הלילה ואז אינו ברשותו ומהני שליח אך אליבא דר"ש דסובר דכממון דמי גם העשה איכא ואז הוא ברשותו ולא מהני שליח ולא מהני תנאי ואסור לאחה"פ אפי' ביטלו ושפיר קאמר רבה משא"כ לדידן דלאו כממון וליכא העשה ומהני שליח וע"כ השמיטו דהא ביטלו ושרי ול"ח גורם רק ממון גמור:
וגם נראה דהא באמת ביטלו רק דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול וזה רק לנגד העשה וא"כ לפ"מ דסוברים דבעבר רק על העשה לא קנסוהו וא"כ החמץ שרי בהנאה ול"ח גורם רק ממון גמור אפסיד ליה בבא אחר ושרפו ועי' בתשובות פ"י אך לכאורה יש להבין דהא ישראל שהפקיד חמצו אצל א"י אינו עובר מדאורייתא ואפ"ה תנן אבל א"י שהלוה לישראל דעובר אפי' בהרהינו אלמא דאפי' בעבר רק על דרבנן ועי' בר"ן ומכש"כ בעבר על עשה אך לפי מה דאיתא בט"ז ס' ת"מ דזה הדין תליא דאליבא דר"ש דגורם חשוב כממון ומהני באחריות היכי דהוא ברשות א"י וע"כ ה"ה בחמץ שלו מהני היכי דהוציא מרשותו משא"כ לדידן דקיי"ל דלאו כממון לא קאי המיעוט בבתיכם רק על החידוש דהיינו היכי דאינו שלו רק דהוא באחריות שלו אבל בחמץ שלו לא מהני הוצאה מרשותו וע"כ הכל ניחא דאליבא דר"ש לשיטתו דמהני הוצאה מרשותו וע"כ הא דאסור לאחר פסח אע"ג דהרהינו משום דמדרבנן צריך ביעור וא"כ מכש"כ בעבר על עשה וא"כ כיון דביטל הגזלן לא מהני לנגד עשה וע"כ אסור לאחה"פ ול"ח רק גורם משא"כ לדידן דלא מהני הוצאה מרשותו ויש לומר משום דעבר על לאו דב"י קנסוהו ולא על עשה וע"כ השמיטו:
וגם יש לומר דזה הדין בעבר על עשה אי קנס ר"ש תליא לפי מה דאיתא בחזקוני על הקרא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ליתן על כל עשה ל"ת ומה"ט עשה דוחה ל"ת דאיכא גבי עשה גם ל"ת ולפ"ז מהראוי לומר דגם בעבר על עשה דקנסוהו וא"כ לרבה לשיטתו דסובר בשבת דלא כר"י דעובר על ש"כ ויליף מקרא הנ"ל דלרבות ש"כ וע"כ הקרא לדידיה ליתן על עשה ל"ת וא"כ גם בעבר על עשה קנס וא"כ דכיון דלא מהני ביטול נגד העשה ועבר על עשה קנס ר"ש ושפיר קאמר רבה משא"כ לדידן דקיי"ל דעובר על ש"כ מקרא הנ"ל וליכא ל"ת על העשה ולא קנס ר"ש וע"כ השמיטו דינא דרבה:
ונחזור לענין ראשון דהואיל לא נחשב רק גורם ובזה ניחא הירושלמי דהקשה על מתני' דקתני חמץ של א"י שעבר הפסח דשרי בהנאה דאמאי לא קתני באכילה ומשני במקום שנהגו שלא לאכול פת של א"י והקשו דאכתי תקשה על מתני' דהכא דקתני דא"י שהלוה לישראל אחה"פ שרי בהנאה ואמאי לא תני באכילה והכא פת של ישראל אך לפי מה דאיתא בראב"ן דחמץ של א"י וקבל הישראל אחריות דאחה"פ שרי בהנאה ואסור באכילה ולפ"ז ה"ה היכי דעובר משום הואיל דאינו רק גורם מ"מ בהנאה שרי וא"כ לא קשה קושית הר"ן דאמאי לא אמרינן הואיל ובידו לפדותו דמה בכך הא במתני' לא קתני רק דשרי בהנאה ובהנאה שרי כמו באחריות ועכ"פ לא קשה דאמאי לא קתני דשרי באכילה דבאכילה אסור משום הואיל:
והנה במג"א איתא דחמץ של א"י וקבל הישראל אחריות דאסור לאחר פסח אפי' בהנאה דלא כראב"ן הנ"ל והקשו הא בירושלמי איתא פלוגתא בזה ובדרבנן קיי"ל להקל ועי' בתשובות הגאון ר' ע"א דכתב דטעמא דירושלמי די"ל הא דעבר בב"י באחריות לאו משום דזהו מקרי שלו ע"י אחריות אלא כיון דאלו מגנב או יאבד וישלם לו עבור החמץ אם נמצא הגנב אח"כ זכה הישראל כדאמרינן ריש פ' המפקיד נעשה כאומר לו וכו' עד יהיו קנוים לך מעכשיו ונמצא דיכול להיות דיהיה למפרע החמץ של ישראל וכיון שכן דמה"ט הוא דהיה מספיק באיסור ב"י אם עבר הפסח ולא נגנב ואגלאי מילתא למפרע דלא קנהו הישראל והוי למפרע חמץ של א"י וע"כ שרי לאחה"פ משא"כ הפוסקים סוברים דמשום אחריות הוי קצת שלו וע"כ עובר וע"כ בעבר הפסח אסור בהנאה יע"ש והנה לפי טעם הירושלמי נראה דגזלן נהי דהוא באחריותו מ"מ לא עבר דל"ש טעם הנ"ל דאי יגנב וישלם יהיה למפרע שלו דזה שייך בשומר דמשך על דעת כן אך נראה דטעמא של הירושלמי איתא אי משיכה בא"י קונה ואז יש לומר דקנה משעה ראשונה ע"י משיכה בשעה שקבל לשמור וממילא דגזלן לא עבר משום אחריות משא"כ אי משיכה בא"י לא קנה ל"ש טעמא של הירושלמי דהא אפי' אי שילם לא קנה משעה ראשונה וע"כ דטעמא דאחריות דחשוב קצת שלו וא"כ ה"ה גזלן עובר משום אחריות:
ובזה ניחא קושית הש"ך על הא דקאמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי דמי שטרא והשמיט חמץ דאמימר לשיטתו דסובר בע"ז דמשיכה בא"י קונה וא"כ יש לומר דהא דעובר באחריות הוא משום דיכול להיות דחמץ יהי' קנוי לו לגמרי דאי ישלם אז למפרע שלו וזה ל"ש בגזלן דלא עבר משום אחריות וא"כ החמץ שרי בהנאה לאחה"פ ול"ח גורם רק ממון גמור וע"כ השמיט חמץ:
וניחא קושית התוס' הנ"ל דהא הדר ר"א ב"י אך הא הקשו מנ"ל דהדר דילמא השתא סוברים כ"ע כר"ח ומ"ד לא מעל כר"י ול"ש מעידנא דאגבהה קני' ומ"ד מעל כר"ש דשרי ושייך מעידנא וכו' ואמרנו דהא אין אחע"א וע"כ משום דנוסף לאו דב"י וא"כ הגבהה צורך אכילה היא אך זה אי משיכה בא"י לא קנה וליכא למימר טעמא של הירושלמי וא"כ ה"ה גזלן עובר משום אחריות ושייך לומר דנוסף לאו דב"י והגבהה צורך אכילה משא"כ הסוגיא דחולין קאי אי משיכה קונה בא"י ואז יש לומר טעם של הירושלמי וא"כ בגזלן ל"ש זה וא"כ ל"ש דהגבהה צורך אכילה וא"כ אין ראי' דהדר ר"א ב"י:
והנה הרבה סוברים דבחמץ שקבל אחריות לא מהני ביטול וכן היכי דעובר משום הואיל דאי בעי איתשיל דכיון דל"ח ע"י הואיל רק גורם ל"ש ביטול דגם עכשיו אינו שלו רק גורם ומאי מבטל וע"כ כתבו דמש"ה בההיא דכיצד מפרישין וכו' לא אמרינן שיבטל קודם שנתחמץ דאכתי היא ברשותו אך כיון דאינה שלו רק הואיל דאי בעי מיתשל נ"ש ביטול אך הקשו לאוקימתא דפליגי אי ט"ה ממון תקשה דאמאי לא יבטל הט"ה ועי' בס' אור חדש דמתרץ דהא הרמב"ן הקשה איך רשאי לבטל בשבת או ביו"ט הא ביטול משום הפקר והפקר אסור בשבת ומתרץ דכיון דבלא"ה אינו ברשותו א"כ רשאי לבטל וא"כ יש לומר דכיון דר"א לית ליה נוקשה אך על ב"י עכ"פ עובר וא"כ חיישינן שמא יבא לידי נוקשה לבד וא"כ הוא ברשותו ואסור להפקיר ביו"ט וע"ש. ובזה ניחא הרי"ף הנ"ל דהוכיח דהלכה כרבה דסובר הואיל מדחזינן דעובר בחלה משום הואיל ומנ"ל משום הואיל דילמא משום דט"ה ממון עובר:
ולכאורה יש לומר דהנה המרדכי סובר דעיסה שנלושה בערב יו"ט שאסור להפריש ממנה חלה ביו"ט אסור לאפותה וכתב הב"ח הטעם שהרי אפשר למפלגה בלישה אלא דאיסור דאין מפרישין חלה רביע עלה ולכן כיון דאפשר עכ"פ למפלגה דמי לעיסה חצי' של א"י שאסור לאפותה ביו"ט והמג"א סתר דברי הב"ח ממתני' דג"כ אפשר למיפרש חלה אלא דאין מפריש משום איסור חמץ ואעפ"כ שרי לאפות ביו"ט אלמא כיון דאיסור חמץ רביע עלה מיקרי אי אפשר למפלגה בלישה ועי' בצל"ח דכתב דאין ראי' דאיסור חמץ הוא איסור מה"ת ולכך מיקרי אי אפשר למפלגה משא"כ הפרשת חלה ביו"ט הוא רק שבות ולכן אפשר למפלגה חשוב אך נראה דכיון דיכול לבטל אך משום דאסור להפקיר ביו"ט דשמא יהי' נוקשה והוא ברשותו א"כ ג"כ ליכא רק שבות דהפקר כמו התם שבות דהפרשה ואעפ"כ שרי לאפותה ביו"ט אך זה לאוקימתא דפליגי בט"ה דיכול לבטל רק שבות דהפקר רביע עלה משא"כ לאוקימתא דהואיל דאז ל"ש ביטול א"כ יש לומר דהא דחשוב אי אפשר למפלגה משום דאיכא איסור דאורייתא דב"י ובזה ניחא הרי"ף הנ"ל דהא קשה להך אוקמתא דפליגי בט"ה דיכול לבטל רק דאסור משום שבות א"כ חשוב אפשר למפלגה ואמאי מותר לאפותה וע"כ דהך אוקימתא הוא לר"ה דל"ס בביצה הך סברא דאפשר למפלגה משא"כ לדידן תקשה הא חשוב אפשר למפלגה וע"כ דפליגי בהואיל ולא מהני ביטול ואיסור דאורייתא וע"כ חשוב אי אפשר למפלגה וע"כ כרבה דאמרינן הואיל:
וגם יש לומר דהא מה"ת מהני הוצאה מרשותו דכתיב לא ימצא בבתיכם דוקא וע"כ משום דמדרבנן לא מהני הך תקנה ועי' בש"א וא"כ ל"ש לומר דהכא איכא איסור דאורייתא דהא יכול להוציא מרשותו וליכא רק איסור דרבנן וא"כ לסברת המרדכי חשוב אפשר למפלגה. אך נראה דאי אמרינן הואיל לא מהני מהתורה הוצאה מרשותו הואיל דאי בעי מכניסו לרשותו והא דסוברים הפוסקים דמהני מה"ת זה אי ל"א הואיל וא"כ ניחא הרי"ף דהא קשה לאוקימתא דפליגי אי ט"ה ממון והואיל ל"א א"כ מה"ת יכול להוציא מרשותו וחשוב אפשר למפלגה כמו התם בחלה לענין איסור שבות דאין מפרישין ביו"ט דבשלמא לאוקימתא דהואיל ניחא דאי אמרינן הואיל דאי בעי איתשיל ממילא לא מהני הוצאה מרשותו ג"כ משום הואיל הנ"ל וע"כ לאוקימתא דפליגי בט"ה הוא לר"ה דל"ס אפשר למפלגה משא"כ לדידן ע"כ פליגי בהואיל ואז ממילא לא אמרינן דמה"ת מהני הוצאה מרשותו וא"כ ראיה דהלכה כרבה:
אך יותר נראה דהרי"ף לשיטתו דכתב דכיון סתמא דמתני' דנוקשה שרי וא"כ דקיי"ל דלא אסור תערובות ג"כ ועי' ר"ן מה שתמה ע"ז וע"כ ע"כ דהרי"ף סובר דנוקשה חמור מתערובות וע"כ כיון דחזינן דנוקשה שרי כש"כ תערובות דקיל וא"כ לדי' ר"א דסובר תערובות כש"כ נוקשה וא"כ אכתי תקשה דיבטל ואין לומר דשמא יהי' נוקשה והוא ברשות ולא יכול לבטל ביו"ט דהא ר"א דסובר תערובות כש"כ נוקשה וא"כ אינו ברשותו וע"כ דפליגי אי אמרינן הואיל ולא מהני ביטול כנ"ל וגם אפי' אי אמרינן דגם באחריות מהני ביטול וכן בהואיל אע"ג דלא נחשב רק גורם מ"מ אי אמרינן הואיל דאי בעי איתשיל ממילא ל"א מהני ביטול משום הואיל דאי בעי זכה וא"כ הרי"ף הוכיח דכיון דלשיטת הרי"ף נוקשה חמור וא"כ ר"א סובר נוקשה ואינו ברשותו ורשאי לבטל ביו"ט ותקשה דיבטל וע"כ דפליגי בהואיל ואז לא מהני ביטול משום הואיל וצדקו דברי הרי"ף
והנה על שיטת הרמב"ם דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול הקשו מהא דפריך וכי משכחת לה ליבטלה ואע"ג דאז הוי חמץ ידוע ונראה דהא עיקר הטעם של הרמב"ם משום הואיל דאי בעי זכה ואע"ג דכל אדם יש לו זכות זה אך תירצו דכל אדם צריך לעשות קנין בדבר משא"כ הוא יכול לזכות ע"י חצירו ועי' בס' יש"י ולי נראה דהא לפי מה שהקשה הרמב"ן דלר"י דסובר ד"ת מעות קונות דא"כ מתנה במאי יקנה ותירץ ע"י ק"ס או חצר אלמא דסובר דאפי' היכי דליכא מעות משיכה הוא רק קנין דרבנן וידוע דכל היכי דקנין אינו רק מדרבנן במקום איסור לא עשו תקנה ומה"ט מתשכ"מ לא"י לא מהני דכיון דמשכ"מ קנה רק מדרבנן במקום איסור לא עשו תקנה וא"כ אדם אחר אפי' אי יעשה קנין משיכה לא מהני כיון דעביד איסור ע"י הקנין דיעבור על ב"י וא"כ לא יכול לזכות אדם אחר רק הבעלים ע"י חצר וע"כ אמרינן הואיל דאי בעי זכה אך אכתי תקשה דגם אדם אחר יש לו יד וזכות לזכות ע"י שדעתו יהי' לבערו ואז לא עביד איסור ועי' בס' המקנה דכתב כן על קושית התוס' קידושין וע"כ משום דהרמב"ם לשיטתו דסובר דל"ח ניתק לעשה ולוקה אי קנה חמץ בפסח וא"כ אפי' אי זכה ע"מ לבערו עביד איסור וממילא לא יכול לזכות ע"י קנין משיכה שום אדם והנה סברת הרמב"ם דל"ח ניתק לעשה משום דעשה לא בא לתקן על מה שעבר על הלאו דב"י רק על להבא שלא לעבור ואין לומר דעל להבא הי' סגי ביטול לחוד אך לבתר זמן איסורו לא מצי לבטל וזה אליבא דאמת דידעינן מזה דלבתר זמן איסורו לא מהני ביטול משא"כ לס"ד דהי' סובר דמהני ביטול פריך שפיר וכי משכחת לה ליבטל דאין לומר דחמץ ידוע הוא מה בכך דאין לומר הואיל דאי בעי זכה דהא יכול כל אדם לזכות ע"מ לבערו דאז לא עביד איסור משום דניתק לעשה ואין לומר דעשה בא על להבא שלא לעבור דא"כ הי' סגי בביטול דבס"ד הי' סובר דמהני ביטול אפי' לאח"ז איסורו אך אליבא דאמת דלא מהני ביטול לבתר זמן איסורו ואז יש לומר דעשה דתשביתו בא על להבא וביטול לא מהני דלבתר זמן איסורו וא"כ אי אפשר לאדם אחר לזכות אפי' ע"מ לבערו ושייך לומר הואיל דאי בעי זכה וע"כ לא מהני ביטול על חמץ ידוע:
וגם על רב לשיטתו דסובר כר"ל ומשיכה הוא קנין מדאורייתא יכול כל אדם לזכות ע"י קנין משיכה ונ"ש טעם הנ"ל וממילא לדי' מהני ביטול אפי' על חמץ ידוע משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י ומשיכה קנין דרבנן ואז במקום איסור לא מהני קנין משיכה ולא יכול אדם אחר לזכות וע"כ לא מהני ביטול על חמץ ידוע משא"כ לרב דסובר כר"ל מהני ביטול אפי' בחמץ ידוע:
ולפ"ז ניחא הטור א"ח ס' תמ"ב דכתב דר"א סובר נוקשה ובגמ' איתא דרב קאמר דר"א לא קאמר רק תערובות ולא נוקשה דרב לשיטתו דמהני ביטול בחמץ ידוע וקשה דא"כ ליבטל וע"כ משום דאפשר שיהי' רק נוקשה והוא ברשותו ואסור לבטל ביו"ט וא"כ שמעינן דר"א לית ליה נוקשה משא"כ לדידן דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול א"כ יש לומר דר"א סובר גם נוקשה ואע"ג דאינו ברשותו לא יכול לבטל דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול. והנה לפ"ז לרבא דסובר דאי עביד לא מהני א"כ ל"ש הואיל דאי בעי זכה ע"י חצירו אף דקנין דאורייתא הוא מ"מ לא מהני דכיון דע"י הקנין יעבור על ב"י לא מהני הקנין וממילא ל"ש הואיל וגם הואיל דאי בעי פריק בשל גבוה לא אמרינן משום דאי עביד לא מהני ול"ש הואיל וע"כ לא בעינן קרא מיוחד על של גבוה דאינו עובר דכיון דל"ש הואיל וגבוה וא"י מחד קרא נפ"ל ואין לומר דיכול לפדות ע"מ לבערו דהא ל"ח ניתק לעשה משום דעשה לא בא לתקן על מה שעבר על הלאו רק על להבא ואין לומר דעל להבא סגי בביטול דליתא דלאחר זמן איסורו לא מהני ביטול אך לריה"ג דמתיר בהנאה והוא ברשותו לבטל וא"כ ע"כ דעשה בא לתקן הלאו דאין לומר שלא יעבור על להבא הא סגי בביטול וא"כ דחשוב לריה"ג לאו הניתק לעשה ויכול לפדות ע"מ לבערו וממילא שייך הואיל דאי בעי פריק על של גבוה וא"כ בעינן קרא מיוחד על של גבוה דאי לא"ה הא דעובר משום הואיל דאי בעי פריק וניחא בזה קושי' התוס' פסחים פ' כ"ש לחזקיה לא לכתוב לא יאכל ולא בעינן לך להתיר בהנאה ולפי זה ניחא דבעינן לך על של גבוה דלא ילפינן מהא דרואה של א"י דה"א דשל גבוה אסור ועובר משום הואיל דאי בעי פריק ואמנם אפי' אי נימא כן יהי' מוכח דשרי בהנאה דאי אסור א"כ ל"ה ניתק לעשה ואסור לפרוק ע"מ לבערו ול"ש הואיל משום דאי עביד לא מהני ולא הי' צריך קרא מיוחד על של גבוה אלא ודאי דשרי בהנאה ואז חשוב ניתק לעשה וה"א דעובר משום הואיל דאי בעי פריק ובעינן קרא למעט של גבוה ומ"מ שמעינן דשרי בהנאה אבל מה שהקשו בתוס' לחזקיה למה לי למיכתב לא יאכל לכתוב לא תאכל ולא בעי לך זה אינו דאף אי נימא כן צריך קרא דלך מיוחד למעט של גבוה דה"א דעובר משום הואיל:
וגם נראה לפי מה שהוכיח בס' אור חדש דחזקיה ע"כ סובר דגורם כממון ולפ"ז יש לומר דלכאורה ל"ש לומר דאי פריק לא מהני דמאי מרויחין בזה דעכ"פ אי פריק נהי דלא מהני מ"מ האחריות יהי' עליו וכמו כן כתבו על הרמב"ם לענין קנה חמץ דלוקה ואע"ג דאי עביד לא מהני מ"מ אחריות חל עליו ואכתי יהי' עובר וא"כ ל"ש אי עביד לא מהני ועי' במהרי"ט אך יש לומר דמרויחין דליכא העשה דתשביתו דכל היכי דאינו רק מצד אחריות ליכא העשה וע"כ שייך אי עביד נא מהני ובאמת ניחא הא דהקשו דאמאי לוקה הא דניתק לעשה אך כיון דהקנין לא חל רק משום דעכ"פ הוא באחריותו ואז ליכא העשה וע"כ לוקה ועכ"פ ניחא קושית התוס' לחזקיה דצריכין קרא מיוחד על של גבוה דה"א דעובר משום הואיל דאי בעי פריק חשוב שלו ואין לומר דאי עביד לא מהני דמאי מרויחין בזה דעכ"פ עובר משום אחריות ואפי' העשה איכא לחזקיה דסובר דגורם כממון דמי ובעינן קרא דלך על של גבוה:
והנה לפי' הנ"ל אי חשוב ניתק לעשה דתליא בפלוגתא דריה"ג ורבנן נראה עוד לתרץ קושיא הנ"ל הא דפריך וכי משכחת ליבטלה הא הוי חמץ ידוע וע"כ נראה דהנה לקמן פריך ולבתר איסורו לא מצי מבטל והא תניא הי' יושב בבה"מ ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו אחד שבת וכו' והקשה בש"א דילמא אתיא כריה"ג דמתיר בהנאה וא"כ הוי חמץ ברשותו וע"כ יכול לבטל אף לבתר איסורו וע"כ נראה דהא קשה דהא הוי חמץ ידוע ולא מהני ביטול וע"כ נראה דהא שיטת רש"י דביטול אינו משום הפקר רק שהוא מבטלו לעפר הארץ ונחשב כעפר וכמו דאיתא בש"ס תבן וביטלו דהוי מיעוט לענין סוכה גבוה אך כתבו לפי מה דאיתא בפסחים אבל כופת שאור שיחדה לישיבה בטילה וקאמר הש"ס מדקאמר רשב"א בטילה מכלל דת"ק סובר לא בטילה ומעתה כשאומר להוי כעפרא הוי כמו כופת שאור שייחדה לישיבה דלא בטילה לת"ק וכיון דקיי"ל כת"ק דאע"ג שייחדה לישיבה וביטלו מתורת אוכל לא מהני א"כ מה בכך דהוא מחשבו לעפר מ"מ לא מהני ולפ"ז כתבו דח"ש אפי' אם נימא דגם לענין ב"י ח"ש אסור מ"מ בזה מהני ביטול לכ"ע אפי' בחמץ ידוע דהא בפחות מכזית שייחדה לישיבה מבואר בש"ס שם דבטל לכ"ע מתורת אוכל ולכך מהני ועי' בס' יש"י:
ולפ"ז יש לומר דברייתא איירי בח"ש דאז מהני ביטול אפי' בידוע דמשום דנעשה עפר והנה כתבנו אי עובר על ח"ש תלי' בזה דאי ל"ח ניתק לעשה אז ילפינן מחלב דאסור ח"ש משא"כ אי ליכא מלקות אז לא אסור ח"ש והנה הקשו אי ב"י ל"ח ניתק לעשה הדרי קושית התוס' לדוכתא דאיך מעל לריה"ג הא מיד כשיפדה יעבור על ב"י:
ולכאורה נראה דהא יכול לפדות ושלא להכניס לרשותו ועי' בש"א אך ע"כ סוברים התוס' דלא מהני אך עכ"פ כתבו התוס' שפיר דיכול לפדות ע"מ לבערו דחשוב ניתק לעשה ואפי' לשיטת הרמב"ם דסובר דלא הוי ניתק לעשה הטעם משום דאיכא שני לאוין ולא אתא חד עשה ועקר שני לאוין ולפ"ז היכי דלא מכנים ברשותו דליכא לאו דלא יראה רק לא ימצא לחוד ומודה הרמב"ם דחשוב ניתק לעשה ויכול לפדות ע"מ לבערו:
אך לפי מה שכתבנו לעיל דאליבא דריה"ג דמהני ביטול אפי' לאחר זמן איסורו א"כ ע"כ העשה בא לתקן על מה שעבר דאי על להבא סגי בביטול וע"כ לריה"ג לשיטתו שפיר תירצו דחשוב ניתק לעשה משא"כ לדידן ולפ"ז לריה"ג על ח"ש ליכא איסור וניחא קושית הש"א דלא מצי אתי' כריה"ג דכיון דע"כ איירי בח"ש ולריה"ג אינו עובר על ח"ש דכיון דליכא מלקות לא דמי לחלב אלא ודאי דלא אתי' כריה"ג ולפ"ז לס"ד דלא ידעינן דלא מהני ביטול לבתר זמן איסורו וא"כ חשוב ניתק לעשה וליכא איסור בח"ש וע"כ הברייתא דקתני מבטלו בלבו איירי בכזית אלמא דמהני ביטול בחמץ ידוע וע"כ פריך וכי משכחת וכו' משא"כ אליבא דאמת דלא מהני ביטול לבתר זמן איסורו וא"כ ל"ח ניתק לעשה ואסור ח"ש ויש לומר דעל ח"י לא מהני ביטול רק הברייתא איירי בח"ש וע"כ מהני ביטול.
וניחא הא דפליגי ב"ש וב"ה אי סגי בכזית וכו' דמה נ"מ דמלקות ליכא דניתק לעשה ואיסור איכא אפי' בח"ש ועי' בשעה"מ אך נ"מ דבח"ש מהני ביטול אפי' בידוע א"כ צריכין לידע השיעור ודו"ק.
והנה לכאורה יש לומר לשיטת הירושלמי דהיכי דאינו עובר רק משום אחריות דחשוב גורם אז לא קנס ר"ש לאחר פסח אך יש לומר דאליבא דר"ש גופא דסובר בכל התורה כממון אז מודה הירושלמי דאסור לאחה"פ וניחא הא דהשמיטו דינא דרבה הנ"ל אך דלכאורה תקשה דכיון דהחמץ אינו של הגזלן ולא עבר רק משום דאחריות החמץ עליו וא"כ שרי לאחר פסח דליכא קנסא דר"ש מחמת אחריות ופשיטא בבא אחר ושרפו דחייב דממון גמור הוא אך לר"ש לשיטתו דסובר דכממון דמי אסור לאח"פ הגם שרק באחריותו לחוד משא"כ לדידן וע"כ השמיטו ובזה ניחא הא דהשמיטו חמצן של עוברי עבירה דהא עכ"פ ביטלו אך ביטול לא מהני על חמץ ידוע והטעם משום הואיל ואי אמרינן דהואיל לא נחשב רק גורם א"כ שרי לאח"פ כמו באחריות ול"צ לטעמא דמחליפין אך לר"ש גופא אסור אפי' בגורם משא"כ לדידן ל"צ דמחליפין וע"כ השמיטו זה:
ויותר נראה דכיון דלשיטת הרי"ף תליא פלוגתא דרבה ור"ח בפלוגתא אי אמרינן הואיל דאי בעי איתשיל וע"כ נראה דהא דאמרינן דהואיל לא נחשב רק גורם לחוד זה לדידן דקיי"ל מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך והא דבעינן הואיל כדי שיהיה עכ"פ צורך קצת וע"כ יש לומר דהואיל אינו עושה רק גורם והא דשרי ע"י הואיל באופה מיו"ט לחול התם העיקר משום מתוך אך הא בעינן צורך קצת וע"י הואיל חשוב צורך קצת משא"כ אי לא אמרינן מתוך א"כ עיקר היתר משום הואיל וא"כ ע"כ ע"י הואיל נחשב שלו ממש וע"כ יש לומר הא דהשמיטו דינא דרבה דרבה לשיטתו דל"ס מתוך ועיקר היתר ע"י הואיל וא"כ לדידיה יש לומר דהואיל נחשב שלו ממש וע"כ לא מהני ביטול דגזלן משום הואיל ול"ח גורם דגורם משא"כ לדידן דקיי"ל מתוך ואז הואיל אינו עושה רק שע"י נחשב צורך קצת וממילא הואיל לא הוי רק גורם ומהני ביטול דגזלן ושרי בהנאה ול"ח גורם לחוד רק ממון גמור וע"כ לא הביאו דינא דרבה:
ובזה ניחא הא דרמב"ם סובר דאיכא מלקות על ב"י ול"ח ניתק לעשה והקשו דא"כ הדרי קושית התוס' לדוכתא דאיך מעל לריה"ג דהא לדידיה לא שרי להשהותו ע"מ לבערו אך הא עיקר הטעם של הרמב"ם דאיך אפשר לומר דעשה בא לתקן הלאו דהא משכחת דעשה איכא ולאו ליכא כגון ביטלו דעל הלאו מהני ביטול אפי' בחמץ ידוע משא"כ על העשה והנה הטעם אמרנו משום דעל עשה ע"כ משום דאוקמי ברשותו ולא משום גורם וע"כ לא מהני ביטול משום הואיל דאי בעי זכה דליכא רק חד גורם משא"כ על הלאו דאינו עובר רק משום גורם וע"כ מהני ביטול וחשוב גורם דגורם אי אמרינן הואיל וע"כ מהני ביטול משא"כ לריה"ג דשרי בהנאה וא"כ גם על הלאו דעובר משום דחשוב וממילא דגם על הלאו לא מהני ביטול בידוע משום הואיל דלא הוי גורם דגורם וע"כ הלאו שוה לעשה וחשוב שפיר ניתק לעשה לריה"ג ולא לדידן:
והנה מה שכתבנו דגם חמץ שקיבל אחריות עובר על הלאו דלא תשחט על חמץ ועי' באור חדש דהוכיח דנהי דעובר על ב"י מ"מ על לאו דל"ת על חמץ ליכא באחריות והוכיח מהא דאיתא במתני' דפסחים ההולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו דמבטל בלבו וקשה הא בר"ן איתא דהא דמהני ביטול בלב משום דחמץ אינו ברשותו וע"ש וא"כ הא תינח לענין לאו דב"י דעובר בלילה ואז אינו ברשותו משא"כ לענין לאו דל"ת דאז הוא ברשותו לר"ש וא"כ אמאי מהני ביטול בלב נגד לאו דל"ת וע"כ דבחמץ שקבל אחריות ליכא לאו דל"ת על חמץ ומתני' איירי היכי דחמץ אינו שלו רק קבל אחריות ועי' עוד שם דזה תליא בפלוגתא דאביי ורבא דרבא דיליף איסור חמץ להשבתה מאיסור זביחת הפסח על חמץ א"כ שוין הן וכמו דעובר באחריות על ב"י ה"ה על ל"ת ע"ח משא"כ לאביי דיליף מאך ביום הראשון תשביתו ובזה ניחא הרי"ף דהביא שנוייא דאביי ולא כרבא דיליף מל"ת והרמב"ם יליף כרבא וע"כ נראה דהרי"ף לשיטתו דפוסק גם לפ"ז כר"ש וא"כ תקשה קושי' איך מהני ביטול בלב נגד לאו דל"ת וע"כ דאיירי באחריות דליכא לאו דל"ת וזה רק לאביי משא"כ הרמב"ם לשיטתו דפסק לפ"ז כר"י וא"כ אינו ברשותו אפי' לפ"ז ומהני ביטול בלב אפי' לנגד לאו דל"ת וא"כ יש לומר דאפי' באחריות איכא לאו דל"ת וכרבא וע"כ פסק כרבא:
ועי' בצל"ח דכתב דדרשא דרבא דיליף מל"ת זה לר"י דסובר אע"פ שאין עמו בעזרה חייב משום ל"ת דאז חזינן דקפיד קרא שלא יהיה חמץ קיים בשעת זביחה כלל א"כ צריך להשביתו מהעולם אבל לר"ל דסובר עד שיהיה בעזרה וא"כ לא קפיד קרא על השבתה מעולם רק שלא יהיה חמץ עמו בעזרה ואיך ניליף מיניה השבתת חמץ יע"ש ולפ"ז נראה דהא דאביי לא יליף מקרא דל"ת משום דסובר כר"ל וניחא הרי"ף הנ"ל דהרי"ף לשיטתו דפסק כר"ש לפ"ז ותקשה איך מהני ביטול בלב לנגד לאו דל"ת וע"כ כר"ל דבעינן שיהיה עמו בעזרה וממילא דאי אפשר למילף כרבא דא"כ לא היה בעינן שיהיה עמו בעזרה משא"כ הרמב"ם דפסק כר"י לפ"ז וא"כ אינו ברשותו ומהני ביטול בלב אפי' לנגד הלאו דל"ת וא"כ יש לומר כר"י דלא בעינן שיהיה בעזרה וע"כ כתב טעמא של רבא:
גם יש לומר דהא אפי' לר"ש דמתיר לפ"ז מ"מ חשוב אינו ברשותו משום דמוטל עליו לשורפו וכל העומד לשרוף כשרוף וע"כ חשוב אינו ברשותו אך לשיטת הט"ז ס' ת"מ דמהני לר"ש כשמוציאו מרשותו וא"כ אינו עומד לשרוף וא"כ הוא ברשותו אך נראה דהא ברא"ש איתא דאפי' הניחו ביד אחר דעובר משום דכיון דהשאילו הנפקד ביתו וכו' קרינן ביתו אך הקשה דהא שכירות לא קניא וכבר אמרנו דהטעם משום דשכירות ל"ח רק קנין פירות דקיי"ל דלאו כקה"ג:
ובזה יש לומר דר"י לשיטתו ור"ל לשיטתו דר"י דסובר בגיטין דק"פ כקה"ג וא"כ שכירות קניא וא"כ לא מהני הוצאה מרשותו דחשוב לעולם ברשותו וא"כ אפי' לר"ש מהני ביטול בלב גם לנגד לאו דל"ת דל"ח ברשותו משום דעומד לשרוף ולא קשה ממתני' דמהני ביטול בלב לנגד לאו דל"ת ולעולם דלא בעינן שיהיה עמו בעזרה משא"כ ר"ל דסובר שם דלאו כקה"ג ושכירות לא קניא ומהני הוצאה מרשותו וא"כ לאו כשרוף והוא ברשותו לר"ש ותקשה דאיך מהני ביטול בלב נגד לאו דל"ת וע"כ דבעינן שיהיה עמו בעזרה:
וניחא הרמב"ם דיליף דחמץ אסור בהנאה מלא יאכל כחזקי' והקשו הא קיי"ל כר"א. אך דהא קשה דמנ"ל דחזקי' פליג על ר"א דילמא נהי דבעלמא אפי' ל"ת איסור הנאה במשמע הכא ה"א דשרי בהנאה מדחזינן דעובר על ב"י ואי אסור בהנאה א"כ אינו ברשותו אלא ודאי דשרי בהנאה וע"כ צריך קרא דלא יאכל ועי' באור חדש וע"כ הא דקאמר ופליגי על ר"א היינו אי ר"א יליף כר"מ מדגלי קרא בנבילה ור"מ דסובר בב"ק דכקה"ג א"כ אפי' אי שרי בהנאה חשוב אינו ברשותו דכשרוף דמי דלא מהני הוצאה מרשותו דכיון דהשאילו הנפקד ביתו וכו' וע"כ משום דאוקמא ברשותו א"כ ל"צ למילף מלא יאכל וע"כ דפליגי משא"כ לדידן דלאו קה"ג ומהני הוצאה מרשותו וא"כ אי שרי בהנאה הוא ברשותו וה"א דשרי בהנאה דאל"ה אינו ברשותו אלא ודאי דשרי בהנאה ואז הוא ברשותו וע"כ יליף מלא יאכל:
ולפי מה שאמרנו דהואיל לא נחשב רק גורם ניחא הרמב"ם דפסק גנב תרומה שהפרישו הבעלים אין משלם כפל שאין להם אלא ט"ה ואינה ממון ותמהו דא"כ גם קרן לא ישלם ונראה דהא יש לומר הואיל דאי בעי מיתשל ואין לומר דאי יאכל מחויב להפריש תחתיו הא יכול ליפטור בחיטה אחת כדשמואל וע"כ קרן משלם משא"כ כפל דכיון דהואיל לא נחשב רק גורם ועל גורם לממון ליכא כפל דמה"ט אפי' בקדשים שחייב באחריות ליכא כפל ודו"ק: