אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק א אות ה › היזק שאינו ניכר

חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות

אות ה · היזק שאינו ניכר

אות ה

עיין בגיטין (דף נ"ג) בסוגיא דמטמא פלוגתא דחזקיה ור"י דחזקיה סובר דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק ומדינא אחד שוגג ואחד מזיד חייב ומ"ט אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו אי הכי אפי' במזיד נמי השתא לאוזוקי קא מכוין אודועי לא מודע ליה ור"י סובר דב"ת אחד שוגג ואחד מזיד פטור דלאו שמי' היזק והא דבמזיד חייב שלא יהא כל אחד ואחד מטמא טהרותיו של חבירו ובמנסך פליגי רב ושמואל דרב סובר דמנסך ממש אע"ג דקלבד"מ משום דמשעת הגבהה הוא דקנה מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך ופריך למ"ד מנסך מ"ט לא אמר מערב אמר לך מערב היינו מדמע ואידך קנסא הוא ומקנסא לא ילפינן ולמאן דיליף קנסא מקנסא כל הני למה לי ופי' רש"י דרב יליף מקנסא דקאמר היינו מדמע והקשה בנב"י דילמא סובר רב דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק וע"כ קאמר היינו מדמע דהא מדינא חייב:

ולכאורה נראה דהנה שיטת רש"י בחולין על הא דאמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז ופי' רש"י דאי היתה הגבהה דאז קונה ע"י הגבהה ונעשה שלו ופשיטא דיכול לאסור והקשו בתוס' דע"י הגבהה לא נעשה שלו ולא קני רק לחיוב אונסין דאל"כ מה פריך הגמ' ממנסך הא במנסך מדאגבהה קני יע"ש ותירצו האחרונים דקושית הגמ' מהא דקתני בשוגג פטור ומשמע דהיין נאסר דאל"כ ל"ש דפטור ובשוגג ל"ש דקנה מדאגבהה דלא נתכוון לקנותו ועיין בס' יש"י:

והנה הקשו לחזקיה קושית הגמ' דאפי' במזיד נמי ליפטור כדי שיודיעו ואין לומר דהשתא לאוזוקי מכוין דליתא דלא נתכוין להזיקו רק לעבוד ע"ז ותירצו דבמזיד ל"ש כדי שיודיעו על מנסך דאפי' אי ע"א נאמן באיסורין דהא לפי דבריו הוא רשע ואינו נאמן להעיד שנסך אך קשה דפלגינן דיבורו דהיה בשוגג ותירצו דהא בחד גופ' לפ"ד אך הקשו דפ"ד דלא ניסך הוא רק דנתנסך ע"י אחר דהוי תרי גופ' ותירצו דכיון דאין אדם אוסר דש"ש וע"כ בשותפות א"כ ל"ש פ"ד דנתנסך ע"י אחר דאז היין לא נאסר דאינו שלו ולא יכול לאסור דמשום זה בעינן שותפות. אך תקשה דהא במזיד לא בעינן שותפות דאפי' אחר יכול לאסור דקנה בהגבהה ואכתי תקשה דאפי' במזיד פטור כדי שיודיעו ופ"ד דנתנסך ע"י אחר אך עיקר הטעם דקני בהגבהה משום דבדמים קנינהו אפי' שהוא בעיני' וזה לרב דסובר כן בסנהדרין דקנה בדמים ואפי' היכי שהוא בעין ל"צ להחזיר משא"כ לדידן וניחא קושי' הנב"י דרב ע"כ לא סובר כחזקיה דא"כ אפי' במזיד פטור כדי שיודיעו ולדידי' שייך פ"ד דנתנסך ע"י אחר דל"צ שותפות לדידיה דקנה בהגבהה וע"כ דסובר כר"י דחייב משום קנס ושפיר קאמר ולמאן דיליף מקנס. אך לפי מה דאיתא בתשובות ת"ר דאפי' לרב דסובר בדמים קנינהו זה במזיד בהתראה דחייב מיתה כמו במחתרת דמחתרתו זו התראתו אבל בשוגג אע"ג דחייבי מיתות שוגגין פוטר מלשלם מ"מ ל"ש בדמים קנינהו. וזה כוונת הרמב"ם בפי' המשנה דכתב וז"ל דמיירי שלא ידע שחייב סקילה לפי שאילו ידע שחייב סקילה לא היה חייב בתשלומין והקשו דת"ל מדאגבהה קניה וגם הא חייבי מיתות שוגגין ג"כ פוטר מלשלם. וע"כ נראה דכוונתו דאי איירי דידע א"כ שייך לומר בדמים קנינהו ואפי' אי הוא בעינא ל"צ להחזיר ול"צ שותפות ושייך פ"ד א"כ אפי' במזיד שייך כדי שיודיעו ועכ"פ יש לומר דגם רב סובר כחזקיה נהי דסובר דבדמים קנה מ"מ היכי דלא הותרו ל"ש זה וא"כ ל"ש פ"ד וע"כ במזיד חייב:

ולכאורה נראה עוד דלפי מה דאיתא בתוס' כתובות דכיון דקיום שטרות דרבנן לא פ"ד כדי לפסול השטר יע"ש וא"כ לפי מה דאיתא בתוס' ב"ק דתקרובות ע"ז לא אסור בהנאה מהתורה יע"ש פ' מרובה וע"כ ל"א פ"ד לאסור היין בהנאה דמתני' ע"כ איירי לענין הנאה כמו דכתבו המחברים וע"כ במזיד ל"ש כדי שיודיעו דאינו נאמן ואין לומר דפ"ד דליתא דכיון דאפי' אי נאמן לא נאסר היין מהתורה וע"כ לא פ"ד לאסור בהנאה. והנה בס' שעה"מ הקשה על התוס' דכתבו דכיון דכתיב ויאכלו מזבחי מתים לאכילה איתקש ולא להנאה דהא בכל מקום שנאמר לא יאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ותירצו דויאכלו לא ילפינן מלא תאכלו. אך הקשה דת"ל דיהא אסור מל"ת כל תועבה וכל שתעבתי הרי הוא בבל תאכל ול"ת איסור הנאה במשמע ותירצו דאליבא דר"א דסובר ל"ת איסור הנאה במשמע באמת אסור בהנאה אך לחזקיה דסובר בפסחים דלא משמע ל"ת איסור הנאה רק היכי דכתיב לא יאכל לדידיה תקרובות ע"ז לא אסור רק מדרבנן וע"כ חזקיה לשיטתו ל"ש פ"ד וע"כ ל"ש לפטור כדי שיודיעו:

וניחא קושי' הנב"י הנ"ל דלדידן דקיי"ל כר"א ואסור בהנאה מדאורייתא וא"כ שייך פ"ד ואמאי פטור במזיד אלא ודאי דל"ס כחזקיה אך חזקיה לשיטתו ניחא דל"ש פ"ד וע"כ פטור במזיד. אך קשה הא דפריך הגמ' דאמאי שחיטת א"י לא הוי רק נבילה וליחוש שמא מין הוא ומשני אין רוב מינין ות"ל דספק דרבנן הוא דכיון דלא אסור בהנאה רק מדרבנן חשוב ספק דרבנן ולקולא ול"צ רוב להתיר בהנאה.

וגם נראה דהא הקשו על חזקיה דסובר דפטור בשוגג כדי שיודיעו דאפי' יהיה חייב לשלם יודיעו דהיה בלא הגבהה ואז הוא פטור משום דקלבד"מ אך נראה לפי מה דסוברים דהא בעשה מעשה אוסר זה רק מדרבנן ומה"ט תלינן דלצעורי קא מכוין ועיין בפלתי סימן ד'. אך כיון דאינו רק מדרבנן תלינן דלצעורי' יע"ש וע"כ פטור בשוגג דאז יכול להודיעו דהיה ע"י הגבהה ונאסר מדאורייתא משא"כ אי חייב בשוגג נהי דיכול להודיעו דלא היה הגבהה לא נאסר רק מדרבנן הגם דלחזקיה דשמיה היזק חשוב מעשה ועיין ברא"ש בחולין ונפ"מ לכמה ענינים אי נאסר מדאורייתא או רק מדרבנן וע"כ פטור בשוגג דאז יכול להודיעו דהיה ע"י הגבהה ונאסר מדאורייתא ולפ"ז ר"ה ורב דל"ס בחולין דלצעוריה וכו' וע"כ דסוברים דע"י מעשה נאסר מדאורייתא ותקשה הא יכול להודיעו דלא היה הגבהה וג"כ אסור מדאורייתא ואמאי פטור בשוגג וע"כ דלא סובר רב כחזקיה רק כר"י ואפ"ה קאמר היינו מדמע ושפיר מקשה ולמאן דיליף מקנסא וכו' אך קשה הא דפריך הגמרא וניחוש שמא מין הוא דילמא איירי דבהמה אינו שלו נהי דעשה מעשה אסרה זה רק מדרבנן וחשוב ספק דרבנן ולקולא:

גם נראה דהא הראב"ד הוכיח מהא דקאמר כדי שיודיעו דע"א נאמן באיסורין אפי' אי הבעלים א"י ולאו דווקא בשותק דאל"כ ל"ש כדי שיודיעו דהא לא יהיה נאמן אלא ודאי דנאמן אפי' בא"י. והנה באחרונים איתא דמש"ה נאמן העד בא"י אע"ג דמפסידו ממון משום דהא גם בממון נאמן העד בא"י דאמרינן מתוך שא"י לישבע משלם וא"כ לרב דל"ס מתוך כו' ל"ש זה וממילא לא נאמן ע"א בא"י ול"ש כדי שיודיעו וע"כ דל"ס כחזקיה דשמיה היזק וגם נראה דהא הקשו דאפי' אי ע"א נאמן מ"מ הא ע"כ איירי בישראל מומר כדמשני הגמ' בחולין ועד פסול לכ"ע אינו נאמן ותירצו דנפ"מ היכי שיהיה בידו דאז נאמן אפי' עד פסול אך הקשו דכיון שהוא בידו והוא מומר אפי' כי לא יודיעו אסור היין דכיון שהוא ת"י ואמאי עשו תקנה דפטור כדי שיודיעו דאפי' אי לא יודיעו לא יבא לידי מכשול דאסור בלא"ה ותירצו דאז לא יהיה רק סתם יין ובטל בששים משא"כ אי יודיעו דנסך אז לא בטל דאסור במשהו ולפ"ז לרב דסובר דמב"מ במשהו ואפי' סתם יין אוסר במשהו אין שום נפקותא אי יודיעו אי לא וא"כ ע"כ דלא סובר כחזקיה ושפיר פריך הגמרא:

וניחא בזה קושית הש"ך על הרי"ף דהנה אי יין ביין אי חשוב מב"מ תליא אי אזלינן בתר בטל או בתר מבטל דאי אזלינן בתר מבטל אז חשוב מב"מ דהיין כשר המבטל אפשר להיות כבטל אי ינסך לע"ז משא"כ אי בתר בטל ואמרינן דהא דנבילה לא בטילה בשחוטה משום דאפשר להיות כמבטל דאי נסרח דאז חשוב אינו ראוי לגר ושרי ועיין בבכורות וכבר כתבו התוס' במנחות דבמשקה ל"ש זה וא"כ אי אזלינן בתר בטל יש לומר דגם רב לא יליף מקנסא רק דסובר דשמי' היזק ואפ"ה שייך כדי שיודיעו ונפ"מ בין סתם יין לענין ביטול אע"ג דרב סובר דמב"מ בטל מ"מ הא לא אפשר לבטל להיות כמבטל ועיין בש"ך סימן שפ"ה דהקשה על הרי"ף בב"ק דהוכיח דהא דחוטף מצוה דחייבו ליתן י' זהובים ע"כ דינא דאל"כ איך יליף רב התם מיניה שור ואילן הא מקנסא לא ילפינן והקשו הא רב יליף קנסא מקנסא יע"ש ולפ"ז ניחא דאי אזלינן בתר בטל אז יש לומר דגם רב לא יליף מקנסא:

ובזה ניחא הא דהקשו לשיטת הרא"ה דאפי' אי אין אדם אוסר דבר ש"ש מ"מ באכילה אסור א"כ תקשה מה פריך הגמ' ממנסך דילמא בהנאה שרי דאין אדם אוסר והא דבמזיד חייב לשלם מה שהפסידו שאסור לשתות היין. ולכאורה נראה דהא בתוס' הקשו דכיון דעל שעת נסוך לא חייב דקלבד"מ א"כ על שעת הגבהה יכול לומר הרי שלך לפניך ותירץ בתשובות ב"א דהא סוברים דהא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח דיכול לומר הש"ל זה דווקא לאחר פסח ולא בתוך הפסח דכיון דלשריפה עומד וכל העומד לשרוף כשרוף דמי וא"כ הא תקרובות ע"ז לשריפה עומד וכשרוף דמי וע"כ לא יכול לומר הש"ל והנה דעת התוספות בסוטה דהא דאמרינן דכל העומד לשרוף וכו' זה רק באיסור הנאה יע"ש דכתבו על פלוגתא דב"ש וב"ה אי שטר העומד לגבות כגבה דמי אי לאו וכתבו וז"ל הכא ל"ש הא דפליגי ר"מ ורבנן כל העומד לבצור וכו' דהכא כ"ע מודים דלאו כגבה דמי שהרי צריך ב"ד ולאו בידו הוא והא דאמרינן גבי שופר ולולב של אשירה כ"מ שיעורא משום דעומד לשרוף בהאי כ"ע מודים משום דאיסורי הנאה נינהו וחשוב כעפר בעלמא יע"ש הרי דלמ"ד דלאו כגבה לא אמרינן דכשרוף דמי רק באיסור הנאה ולפ"ז אי אפשר לומר דבהנאה שרי והא דבמזיד חייב מה שהוא מפסידו לענין שתיה דא"כ ל"ש כשרוף דמי ותקשה דאמאי לא יכול לומר הש"ל וע"כ דאסור בהנאה ושפיר פריך דא"א אוסר דש"ש:

וניחא בזה קושית התוס' על הא דקאמר רב מערב היינו מדמע וע"כ דמנסך ממש וקשה דכיון דע"כ איירי דאית ליה שותפות ולא נאסר חלק חבירו אלא משום שמעורב בשלו וא"כ אכתי היינו מדמע ועיין בחולין אך לרב לשיטתו דסובר דמודה בשטר שכתבו דא"צ לקיימו והטעם איתא בשמ"ק דסובר דכיון דיש לו שטר נקרא מוחזק בממון וע"כ אף דיש ללוה מיגו חשוב מיגו להוציא וכיון דמד"ס דכגבה דמי אז אמרינן דכשרוף דמי אפי' היכי דאינו אסור בהנאה וא"כ אי איירי מנסך ממש לא קשה דהיינו מדמע דהא לדידיה לא איירי בשותפות ולא קשה דאין א"א דש"ש דיש לומר דהא במזיד חייב מה שהפסיד לענין שתיה ובהנאה שרי ואעפ"כ לא יכול לומר הש"ל דהא לדידיה כשרוף דמי אפי' היכי דשרי בהנאה:

ולפ"ז יש לומר דהא דמשני דאיירי באית ליה שותפות זה רק לר"י דסובר בגיטין פ' השולח בהדיא דלאו כגבה דמי ואז ל"א כשרוף רק באיסור הנאה וא"כ מתני' איירי לענין הנאה ואז ע"כ איירי בשותפות משא"כ לחזקיה יש לומר דסובר דכגבה דמי ואז חשוב כשרוף אפי' היכי דשרי בהנאה ולא יכול לומר הש"ל ויש לומר דמתני' איירי לענין שתיה ולא איירי בשותפות וניחא מה שהקשו על חזקיה נהי דע"א נאמן באיסורין מ"מ פועל ושומר לכ"ע אין נאמנים ועיין בר"ן בקידושין דמש"ה בעינן גבי היה עושה בטהרות בידו דווקא וא"כ כיון דמיירי דאית ליה שותפות וקיי"ל דשותפין הן שומרים זה לזה וא"כ ל"ש כדי שיודיעו דשומר אינו נאמן ועיין בס' יש"י. אך יש לומר דלחזקיה לא איירי בשותפות ומתני' מיירי לענין שתיה ומ"מ לא יכול לומר הש"ל דסובר כגבה דמי ואז אמרינן כשרוף דמי אפי' היכי דשרי בהנאה:

ובזה נראה לתרץ מה שהקשו דלמאי צריכין קרא דחמץ אסור בהנאה ת"ל דאיכא קו"ח משאר איסורי הנאה דליכא ב"י ואסור בהנאה מכש"כ חמץ דאיכא ב"י בודאי דאסור בהנאה אך לפי מה שהקשו דאמאי עובר על ב"י הא כיון דמצוה לבער מהעולם וכל העומד לשרוף כשרוף דמי וא"כ כ"מ שיעורו ולענין ב"י בעי שיעור והכא כיון דעומד לשרוף א"כ כ"מ שיעורא ועיין בתשובות מהר"מ מינץ וע"כ דגז"ה דאפי' כ"מ עובר על ב"י וכבר אמרנו דהא דכשרוף דמי זה רק באיסור הנאה וא"כ ל"ש לומר קו"ח מדעובר על ב"י פשיטא דאסור בהנאה דאדרבה מדחזינן דעובר על ב"י ול"א כ"מ שיעורא ע"כ דשרי בהנאה ואז ל"ש כשרוף ול"ש כ"מ שיעורא דאי אסור בהנאה א"כ שייך כמ"ש ואמאי עובר על ב"י:

וניחא בזה קושית התוס' בפסחים דמ"ל איסור הנאה לפני זמנו דליכא רק חד קרא דלא יאכל וההוא מסתבר דקאי על ת"ז יע"ש אך כיון דידעינן עכ"פ דאפי' ת"ז דאסור בהנאה עובר על ב"י ול"א דכ"מ שיעורא אז שוב לא בעינן קרא על לפ"ז דאסור בהנאה דילפינן מקו"ח ואין לומר דהיא הנותנת דשרי בהנאה דאל"כ כ"מ שיעורא דהא חזינן דעובר על ב"י בתוך פסח אע"ג דאסור בהנאה ול"א דכמ"ש וממילא על לפ"ז יש למילף מקו"ח דאסור בהנאה ואע"ג דאליבא דחזקיה אמרנו דסובר דכגבה ואפי' אי מותר בהנאה שייך כשרוף ותקשה דלא צריך למילף מקרא דלא יאכל דהא איכא קו"ח ואין לומר מדחזינן דעובר על ב"י ש"מ דשרי בהנאה דליתא דאפי' אי שרי בהנאה אין מהראוי שיעבור על ב"י דמ"מ שייך כ"מ שיעורא וצריכין לומר דחזקיה קאי אי לאו כגבה דמי ואז ל"ש כ"מ אי שרי בהנאה. וניחא קושית התוס' שם דלחזקיה לא ליכתוב לא יאכל ולא בעי לך להתיר הנאה דליתא דאיכא קו"ח דאסור בהנאה מקו"ח מדחזינן דעובר על ב"י ואין לומר דמשום זה שמעינן דשרי בהנאה דאז ל"ש כמ"ש דליתא דהא הוא סובר דכגבה דמי ולעולם שייך כמ"ש וא"כ איכא קו"ח וע"כ בעינן לך להתיר בהנאה:

וניחא הרמב"ם דיליף דחמץ אסור בהנאה מלא יאכל וקשה הא פסק כר"א דאפי' ל"ת איסור הנאה במשמע:

אך דקשה מנ"ל דפליגי דילמא אי לא גלי קרא דלא יאכל ה"א דמודה ר"א דשרי בהנאה מדחזינן דעובר על ב"י ול"א כמ"ש וע"כ דשרי בהנאה ואז ל"ש דכשרוף דמי אך לחזקיה לשיטתו אין חילוק דאפי' אי שרי בהנאה שייך כמ"ש וע"כ קאמר דפליגי משא"כ לדידן דרק באיסור הנאה שייך כ"מ וה"א דשרי בהנאה מדעובר על ב"י וע"כ צריכין לא יאכל:

וניחא בזה הלח"מ דסובר דאוכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה ותמהו עליו מהא דאיתא במתני' האוכל תרומת חמץ דבשוגג חייב ובמזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים ופי' רש"י אי תרומה טמאה והתם ע"כ הא דפטור מלשלם משום דמיתה דתרומה פוטר ולא כרת דחמץ דאל"כ ליתני האוכל חמץ ש"ח דבמזיד פטור מלשלם משום דכרת פוטר אלא דאפי' תרומה טמאה חייב מיתה וע"כ נראה דהא בתוס' הקשה על הא דמשני דמש"ה פטור במזיד משום דר"ח הא מעידנא דאגבהה קני ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאכל ליה ותירץ בס' הפלאי דעל שעת הגבהה איכא מלקות משום דעבר על לאו דב"י כמו שפסק הרמב"ם בקנה חמץ בפסח דלוקה דעביד מעשה ואין אדם לוקה ומשלם וע"כ ל"ש דקני מעידנא דאגבהה והנה להסוברים דעל לאו דב"י ליכא מלקות דחשוב ניתק לעשה ליכא הך תירוצא וע"כ נראה דהנה באוכל חמץ של הקדש במועד אי מעל אי לאו וקאמר מאן יש אומרים דלא מעל ר"ח דסובר דכרת פוטר מלשלם יע"ש ברש"י דפי' למ"ד מעל משום דסובר כר"ש דשרי לאחר פסח וקנס ל"ש בהקדש דלא עבר על ב"י והקשה במהרש"א דאמאי לא פי' דסובר כריה"ג דאפי' תוך פסח שרי בהנאה. וע"כ נראה דהא הקשו מ"ט דמ"ד דמעל נהי דלא סובר כר"ח מ"מ מלקות איכא ואין אדם לוקה ומשלם וגם למה קאמר דמש"ה לא מעל משום דסובר כר"ח ת"ל משום מלקות דפוטר מלשלם. אך נראה דהא הקשו דלא בא בב"א דמעידנא דאגבהה וכו' וכרת לא מחייב עד דאכל ליה ותירצו דהא ע"כ איירי דהיה הקדש קודם איסור חמץ דאל"כ לא חל שם הקדש כמו במפריש תרומת חמץ ד"ה אינו חל שם תרומה וא"כ תקשה איך חל איסור חמץ על איסור הקדש דאין איסור חל על איסור וע"כ צריכין לומר דמעידנא דאגבהה קני ומעל ויצא לחולין ואיסור חמץ לא חל עד דאכיל וא"כ בשעה דאכיל כבר יצא לחולין וליכא איסור הקדש וחל איסור חמץ דכבר נפקע ממנו שם הקדש ע"י הגבהה ול"ש אין אחע"א דהא בשעה שבא איסור חמץ כבר נפקע שם הקדש ממנו וא"כ ל"ש מעידנא דאגבהה דליתא דהגבהה צורך אכילה דאי לא היה הגבהה לא היה איסור חמץ חל על איסור הקדש רק ע"י הגבהה דנפקע הקדש יצא לחולין וע"כ איכא כרת דחמץ א"כ הגבהה צורך אכילה היא וכמו דאמרינן דהגבהה צורך ניסוך הוא וחשוב כבאו בב"א והנה במהרי"ט איתא דאע"ג דאין איסור חל על איסור מ"מ אי הותרו רק על איסור השני חייב על השני ול"ש דאחע"א וא"כ אי אמרינן דמש"ה פטור משום דאין אדם לוקה ומשלם ואז ע"כ איירי בהותרו דהא חייבי מלקות שוגגין לא פוטר מלשלם וא"כ לא הוי הגבהה צורך אכילה דאפי' אי לא היה הגבהה ולא יצא לחולין חל איסור חמץ וחייב מלקות משום חמץ וא"כ תקשה הא לא בא בב"א דמעידנא דאגבהה וכו' וע"כ קאמר משום דר"ח דכרת פוטר ואיירי בלא הותרו דחייבי כריתות שוגגין ג"כ פוטר מלשלם ואז אין איסור חמץ חל על איסור הקדש רק ע"י הגבהה דיצא לחולין וא"כ הגבהה צורך אכילה:

ובזה ניחא קושית התוס' חולין (דף ד') דמייתי רבא ראיה דמומר לאכול נבילות דבודק סכין וכו' מהא דחמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד שהן מחליפין וסברו דאתיא כר"י דאחר פסח אסור מדאורייתא וכו' והקשו דא"כ אף של א"י אסור ומה מרויחין שמחליפין בשל א"י דהא הדר ר"א ב"י דר"י יליף שאור דאכילה משאור דראיה ונראה דהא הקשו דמנ"ל דהדר דהא קשה מדאגבהה קני אך התירוץ דלפי מה דאיתא בריטב"א קידושין לחלק דהא דאדם אחר מעל בעת הגבהה וגזבר לא מעל עד שיהנה משום דאדם אחר נהי דלא ידע דהיה של הקדש אבל עכ"פ ידע דאינו שלו וא"כ נתכוין לגוזלו וע"כ מעל בעת הגבהה משא"כ הגזבר דשכח וסובר דהוא שלו ולא נתכוין לגוזלו ע"כ לא מעל עד שיהנה וא"כ לא קשה מדאגבהה וכו' זה אינו דהכא לא מעל מיד דהא עיקר הטעם דמעל אף דחמץ לאחר הפסח אסור מ"מ הא בהקדש לא קנס ר"ש וא"כ לפי מה שפי' דהיה מזיד על החמץ ושוגג על איסור הקדש א"כ לא נתכוין לגוזלו דכיון דלא ידע דהיה של הקדש וחמץ של הדיוט אסור משום קנס א"כ לא נתכוין לגוזלו וא"כ דמי לגזבר דלא מעל עד שיהנה וא"כ חיוב תשלומין דמעילה וחיוב כרת דחמץ בא בב"א וא"כ תקשה מנ"ל דהדר ביה ראב"י דילמא לעולם דלא הדר ביה ואוקימתא דראב"י הכי אזלא דכ"ע ס"ל כר"ח ומ"ד מעל ס"ל כר"ש ומש"ה מעל ול"א דכרת פוטרו משום דלא בא בב"א דמעל בעת הגבהה דכיון דאליבא דר"ש שרי לאחר פסח הגם דקנס זה לתירוץ רבא אבל לר"א ב"י לא קנס ר"ש וא"כ נתכוין לגזול הגם דלא ידע דהיה של הקדש דהא גם חמץ של הדיוט שרי וא"כ מעל מיד ולא בא בב"א ומ"ד לא מעל כר"י רק דשל א"י ושל גבוה שרי וא"כ לפי דברי' דלא ידע דהיה של הקדש ועל החמץ היה מזיד וא"כ לפי דעתו לא נתכוין לגזול דהא חמץ של הדיוט אסור וא"כ דמי לגזבר דלא מעל עד שיהנה ובא בב"א וכרת פוטרו וע"כ לא מעל ומנ"ל דהדר ביה. אך נראה מדקאמר הגמ' משום דר"ח ולא קאמר משום מלקות וע"כ דהיה סובר הסוגיא דאיירי אפי' בשוגג בחמץ ואז מלקות לא פוטר וע"כ קאמר משום דר"ח וא"כ מ"ד דלא מעל אמאי דכיון דשגג גם על חמץ א"כ כיון דלא ידע דאסור א"כ נתכוון לגזול ולא דמי לגזבר וא"כ תקשה מדאגבהה קני וגם דכיון דשגג גם על חמץ א"כ תקשה דאין איסור חל על איסור דל"ש סברת מהרי"ט הנ"ל דכיון דשגג ולא הותרו וע"כ משום דמעל מיד ויצא לחולין וא"כ הגבהה צורך אכילה ואמאי מעל נהי דסובר כר"ש כיון דכ"ע סוברים כר"ח וע"כ הא דקאמר דפליגי דר"י ור"ש משו' דלא סוברים כר"ח וא"כ אמאי לא מעל לר"י וע"כ משום דהדר ר"א ב"י. וא"כ לרבא לשיטתו דסובר דאפי' חייבי מלקות שוגגין פוטר וא"כ אין ראיה דאיירי בשוגג מדלא קאמר משום מלקות דאפי' אי איירי בשוגג תקשה דאמאי לא קאמר משום מלקות וא"כ יש לומר דאיירי במזיד וא"כ יש לומר דלא הדר רק מ"ד מעל כר"ש וא"כ נתכוין לגוזלו ולא בא בב"א ואין לומר דהגבהה צורך אכילה דאל"כ אין אחע"א דליתא דכיון דהיה מזיד שייך סברת מהרי"ט דחל איסור השני ומ"ד לא מעל כר"י וא"כ לא נתכוין לגזול כיון דהיה מזיד על חמץ א"כ לפי דעתו אסור בהנאה וזה לא ידע דהיה של הקדש ולעולם דלא הדר ורבא קאמר תני' דמסייע לך וע"כ היה סובר דאתיא כר"י ושרי של א"י כיון דלא הדר ביה:

ולפ"ז ניחא דהוצרך רש"י לפרש דסובר כר"ש דאל"ה תקשה מ"ט דמ"ד מעל נהי דל"ס ש"ח כר"ח מלקות פוטר מלשלם ואין לומר דאז ע"כ בהותרו ול"ש דאין אחע"א ולא הוי הגבהה צורך אכילה דליתא דעל הגבהה לא נתחייב דאיכא מלקות דב"י ואין לומר דניתק לעשה דהא היכי דאינו שלו ואינו עובר רק משום אחריות דגורם לממון ליכא עשה דתשביתו ועיין בש"א וע"כ פי' רש"י דסובר כר"ש ואליבא דר"ש דסובר דגורם לממון כממון דמי אז גם העשה דתשביתו וליכא מלקות על הגבהה משום ב"י וע"כ מלקות אינו פוטר משום דמעידנא דאגבהה קניא והגבהה צורך אכילה ליכא דהיכי דהותרו חייב רק על איסור השני משא"כ לקמן באוכל ת"ח דאתיא כריה"ג שפיר תירצו דמש"ה ל"ש דקני משעת הגבהה דאיכא מלקות משום ב"י והעשה דתשביתו ליכא:

וניחא הלח"מ הנ"ל משום דבשלמא בתרומה טהורה הוכיח רש"י שפיר דע"כ משום מיתה דתרומה דאין לומר משום כרת דחמץ דא"כ ליתני באוכל חמץ גרידא ואין לומר דא"כ תקשה מדאגבהה קניא דיש לומר משום דאיכא מלקות דב"י על הגבהה דליכא העשה בגורם לממון משא"כ תרומה טמאה דליכא ב"י דכ"מ שיעורא משום דעומד לשרוף משום תרומה טמאה ונהי היכי דעומד לשרוף הוא גזה"כ לא היכי דעומד לשרוף משום טמאה וא"כ יש לומר דעל ת"ט ליכא מיתה והא דפטור דכרת דחמץ ולא קשה ליתני חמץ לבדו דליתא דאז ה"א דבתרומה טמאה דליכא ב"י ושייך מדאגבהה קניא פטור מלשלם דמעידנא וכו' ולא בא בב"א ואשמעינן דכיון דאין אסור בהנאה ל"ש כשרוף גם בפשיטות נראה על קושית התוס' דלפי מה דמשני באית ליה שותפות אכתי היינו מדמע דיש לומר דכיון דאית ליה שותפות והוי שומר ושיטת מהרש"ל דשומר א"י לומר הש"ל וא"כ לא קשה דאין אדם אוסר דיש לומר דבמזיד חייב מה שהפסיד ליה בשתיה ולעולם דשרי בהנאה ואעפ"כ לא יכול לומר הש"ל וא"כ לא נאסר משום דנתערב ביין שלו וא"כ אינו משום מדמע:

אך לפי מה שכתבנו דעיקר הנפקותא כדי שיודיעו דאע"ג דבלא"ה היין אסור דהוא מומר דאז הוי סתם יין ובטל משא"כ אי יודיעו דנסכו לא בטל ובר"ן בסי' ע"ז איתא דכל היכי דהיין לא נאסר רק בשתיה אז בטל וליכא חומרא דיי"נ דיהיה במשהו וא"כ ל"מ לומר דמתני' איירי לענין שתיה דא"כ אין שום חילוק אי יודיעו אי לאו דמ"מ לא אוסר במשהו וא"כ יש לומר כי משני דאיירי בשותפות ואז לא איירי במומר דבשותפות ל"א לצעורי לשיטת רש"י ואז יש לומר דאיירי לענין שתיה ואע"ג דאז בטל אפי' אי יודיעו מ"מ איכא נפקותא דהא אי לא יודיעו שרי דכיון דלא איירי במומר:

וגם לפי מה שכתבו דנפק"מ אי יודיעו דאי לא יודיעו הא סתם יין מותר למכור הכל לא"י חוץ מדמי איסור משא"כ אי יודיעו והמחברים כתבו דאי אסור דש"מ אינו רשאי למכור לא"י חוץ מדמי איסור וליכא נפקותא אי יודיעו אי לא וא"כ לרב דאוסר דש"מ ע"כ ל"ס כחזקי' דהא לדי' ל"ש כדי שיודיעו וניחא קושית הנב"י דילמא סובר כחזקיה וניחא קושית הפ"י דאמאי לא משני דגם ר"י קניס שוגג אטו מזיד אך הכא לא קניס כדי שיודיעו דהא ר"י סובר דמב"מ לא בטל וגם הא אוסר דש"מ א"כ ליכא נפקותא אי יודיעו דלעולם לא בטל וגם למכור לא"י אסור דאוסר דש"מ:

וגם לפי מה שהוכיחו דחזקיה סובר דגורם כממון ועי' באור חדש וא"כ לדידי' שייך מדאגבה קניה דכיון דאיכא אחריות אונסין חשוב דידי' ולא איירי בשותפות ושייך כדי שיודיעו כיון דאינו שומר נאמן וניחא קושיא הנ"ל וא"כ רב דלא סובר גרמי וממילא דל"ס דגורם כממון ועי' בש"ך ס' שפ"ו וע"כ איירי בשותפות ול"ש כדי שיודיעו וע"כ דרב לא סובר כחזקי':

גם נראה לפי מה דאיתא בס' ע"ח דלענין אין אדם אוסר דש"ש סגי באם יש להאוסר שייכות בדבר אז יכול לאסור אע"ג דל"ח בזה שלו בעלמא ובזה ניחא דברי רש"י בחולין דפי' דלא מיבעי היכי דהיה הגבהה דחשוב שלו ובתוס' הקשו דע"י הגבהה לא קנה רק לאונסין וע"ש דאל"כ מאי פריך ממנסך הא התם מדאגבהה קניא ונראה דהנה התוס' פסחים הקשו אמאי אבל אתה רואה של אחרים וש"ג ואמאי לא אמרינן הואיל דאי בעי פדה לה ותירצו דא"כ הוי קונה אותה דאטו נחשב חמץ של אחרים כשלו הואיל ואי בעי קנה לה ועי' בס' ישועות יעקב דכתב הטעם משום דהואיל לא אמרינן רק היכי דהוא יש לו זכות זה ולא אחר כגון הואיל דאי בעי איתשל עלה או הואיל דאי בעי פדה במשכון בא"י שהלוה לישראל על חמצו דאחר אין לו זכות זה לפדות או ליתשל משא"כ הואיל דאי בעי פדה בהקדש דכל אדם יש לו זכות זה אז ל"א הואיל:

והנה ידוע דמש"ה גזילה אינה ברשות הבעלים להקדישו ולהקנותו משום דקיימי ברשות הגזלן לאונסים וע"כ חשוב אינו ברשות הבעלים אבל כל זמן שלא. קיימי ברשות הגזלן לאונסים אכתי הוא ברשות הבעלים לכל דבר וא"כ יש לומר דזה כוונת רש"י דלא מיבעי היכי דהי' הגבהה דאז קיימי ברשות הגזלן לאונסים וממילא חשוב אינו ברשות הנגזל וא"כ יכול לאוסרה משום הואיל דאי בעי קנה דזכות זה אין לשום אדם דכיון דאינו ברשות הבעלים לא יכולים להקנותו לשום אדם אך לגזלן יכולים להקנות ועי' בש"א ובקצה"ח ס' ל"ז וא"כ יש לו כח מה שאין לשום אדם ופשיטא דיכול לאסור אלא אפי' כי לא היה הגבהה דאז אכתי קיימי ברשות הבעלים דכיון דאינו חייב באונסים הוא ברשות הבעלים להקנות לכל אדם ול"ש הואיל דאי בעי קנה דכיון דכל אדם יש לו זכות זה אפ"ה נאסר משום דעשה מעשה ולעולם דמודה רש"י דנ"ח שלו ע"י חיוב אונסין רק דעי"ז יש לומר הואיל דאי בעי קנה לה וכל אדם אין להם זכות זה דאינו ברשות הבעלים להקנותו לאחרים רק לגזלן וא"כ אין ראיה מהא דסובר ר"י דגזל ולא נתייאשו דהבעלים אין יכולין להקדישו וניחא הא דהקשו בתוס' מאי פריך ממנסך הא שם מדאגבהה קניא דקושית הגמ' הא קאי לרב דסובר מנסך ממש ולרב דסובר דאדם מקנה דשלב"ל וה"ה דבר שאינו ברשותו א"כ כל אדם יש לו זכות זה לקנות ול"ש הואיל דאי בעי קנה ושפיר פריך ממנסך וניחא קושית הנב"י הנ"ל דהא קשה דל"ש כדי שיודיעו דאפי' אי חייב יכול להודיעו דהי' בלא הגבהה דאז פטור דקלבד"מ ואמרנו דאז האיסור רק מדרבנן משא"כ אי פטור ויודיעו דהיה הגבהה ואז האיסור מדאורייתא והטעם משום הואיל ולרב ל"ש זה דיכול כל אדם לקנות אע"ג דאינו ברשותו וע"כ רב לא סובר כחזקיה ושפיר פריך דלרב ע"כ יליף מקנסא דסובר כר"י:

ולפ"ז לפי מה דסובר הרמב"ם דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול משום הואיל דאי בעי זכה ואע"ג דזכות זה יש לכל אדם וכתבו משום דאדם אחר צריך לעשות קנין משא"כ הבעלים דחצירו קונה להם וע"כ שייך הואיל וא"כ הא דמשני באית ליה שותפות דאז הכלי קונה לו בתורת חצר משא"כ אדם אחר אע"ג דלרב יכול כל אדם לזכות מ"מ צריכין לעשות קנין ושייך הואיל אפי' לרב ולאו משום דהיין הוא נתערב בשלו אסור רק משום הואיל ולא קשה קושית התוס' דאכתי היינו מדמע ואפי' אי חצר השותפין אין קונין זה מזה זה אי אין ברירה ורב סובר דיש ברירה ובזה לפי מה שכתבו דמש"ה אמרינן הואיל משום דאין ברירה בדאורייתא ורב סובר דיש ברירה ול"א הואיל וא"כ אפי' ע"י הגבהה לא נאסר מדאורייתא וע"כ דרב ל"ס כחזקיה וניחא גם קושית התוס' דמה פריך ממנסך הא מדאגבהה קני דליתא דאליבא דרב ל"א הואיל ול"ש הואיל דאי בעי קנה אך בזה אי אפשר לפרש בשותפות דאז יש לו זכות יותר מכל אדם דהכלי קנה לו ואפי' חצר השותפין לרב דסובר ברירה דליתא דא"כ לא אמרינן הואיל אי יש ברירה ודו"ק:

ועי' בס' ברוך טעם דכתב וז"ל דבשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז דחייב ג' חטאות דנעשה בעל מים תכף בתחלת שחיטה דהא מצד שבת אינו רשאי לגמור השחיטה בחטאת יחיד רק שהוא גומר השחיטה בשבת בשוגג אבל באמת נעשית הבהמה בע"מ מאז החל קצת בשחיטת וושט או רוב הקנה כי אינה עומדת להגמר בשחיטה גמורה לקרבן מצד חלול שבת וא"כ יש עוד מקום עיון לפ"ד התוס' פסחים שכתבו דלכך ל"א הואיל דאי בעי פריק משום דכיון שנתחמץ שום אד לא יפדנו א"כ יש לומר דלמאן דסובר הואיל שגם בחטאת שהוממו בתחילת השחיטה בחוץ מיקרי דידי' דהא בידו לפדותו על מום זה ובפרט שעומדת היא לפדות כי מצות עשה הוא לפדות פסה"מ ובהואיל כזה אפשר כ"ע מודים דאמרינן כיון שמצוה לפדותו וא"כ הוי בעל חטאת עכ"פ כיש לו שותפות דהא יש לו זכות לפדותו ולהוציאה לחולין וא"כ יש להקשות מאי הקשה ר"נ לר"ה מברייתא זו הא גם לדידי' קשה דמיד כשמתחיל לשחוט נעשית בע"מ ועומדת לפדות וא"כ נעשה כאילו יש לבעל הקרבן זה זכות בגוה דאי בעי יפדנו וכיון שנעשה שלו היה בידו לאוסרה לע"ז וכיון ששחט עוד פורתא נאסרה לע"ז ובגמר השחיטה הוי כמחתך בעפר ומתרץ דהא בשבת אי אפשר לפדות יע"ש:

וניחא בזה הא דהקשו אי הא דאוסר דש"ש ע"י מעשה הוא רק מדרבנן א"כ מאי פריך מחתך בעפר הוא הא מדאורייתא לא יכול לאסור וראוי לבא בפנים וע"כ חייב משום שחוטי חוץ ועי' בפלתי ולפ"ז ניחא דהא מדאורייתא בודאי יכול לאסור דחשוב שלו דיכול לפדותו דמדאורייתא פודין אפי' בשבת ומדרבנן דאין פודין ול"ח שלו יכול לאסור ע"י מעשה ופריך שפיר ובאמת יש לעי' דהא אין שבות במקדש וכיון דמצוה לפדות פסה"מ יכול לפדות אפי' בשבת וניחא מה שהקשו דלשיטת הרמב"ם דאפי' ע"י מעשה לא יכול לאסור א"כ למה הביא תירץ הגמ' דאיירי בחצי קנה פגום ועי' בלח"מ אך טעמו של הרמב"ם משום דעומדת לפדותו ואפי' בשבת דאין שבות במקדש אך במחוסר ממון ל"א הואיל ועי' בר"ן בפסחים והרמב"ם דפסק הואיל אפי' במחוסר ממון וע"כ ע"כ איירי בחצי קנה פגום:

אך על עיקר דבריו שכתב דחשוב בע"מ משום דאסור לגמור השחיטה משום שבת אך לפי מה דקיי"ל דשנים שוחטין זבח אחד ושנים שעשו פטורין א"כ יכול לגמור ע"י שנים אך בס' מעין החכמה איתא דזה אי מקלקל בחבורה פטור משא"כ אי חייב אז אפי' ע"י שנים אסור וניחא מה שהקשו דהא בפסחים דפריך אמאי חייב משום שבת למ"ד דמקלקל בחבורה פטור ומשני דתיקן לב"נ והרמב"ם פסק דאין ב"נ מצווה על אבמ"ה של עוף ובגמ' מוקי בעוף ובחצי קנה פגום ותקשה דא"כ הוי מקלקל דליתא דהא מה"ת דלא יכול לאסור אפיל במעשה א"כ ראוי בפנים ואין לומר דחשוב בע"מ דאינו ראוי לגמור בפנים משום שבת דליתא דיכול לגמור ע"י שנים וע"כ דקושית הגמ' למ"ד דמקלקל בחבורה חייב וע"ז משני דאיירי בעוף ובחק"פ ולמ"ד דמקלקל פטור א"כ בלא"ה לא קשה קושית מעשה וא"ל דמה"ת דכיון דעומד לפדות ומדאורייתא פודין בלא"ה חשוב שלו מה"ת דליתא דלא נעשה בע"מ דראוי

ולכאורה קשה לי לפי סברא הנ"ל הא דפריך הגמ' בסוכה לולב הגזול פסול הא שאול כשר אימתי שאול דל"ח דידי' דאין לומר הואיל דאי בעי קנה דזה הזכות איכא בכל אדם דהא קיימא ברשות הבעלים אלא גזול דאדם שלו משום הואיל דקנה לה:

והנה בס' הנ"ל איתא דהא דסובר רש"י דע"י הגבהה יכול לאסור משום דחייב באונסין חשוב שלו לא כתב כן רק לר"י לשיטתו דסובר דק"פ כקה"ג דמי דהא חיוב אחריות אינו רק כל זמן שהיה ת"י הגזלן ול"ח קנין הגוף דכל קנין שאינה עולם ל"ח קה"ג ועי' בר"ן בנדרים מ"מ הא ר"י סובר חשוב שלו ואע"ג דל"ח רק ק"פ הא ר"י סובר דכקה"ג דמי משא"כ לדידן מודה רש"י דע"י חיוב אונסין לא יכול לאסור. שאינו ראויה ופי' התוס' משום דע"י מעשה יכול לאסור ואי זה רק מדרבנן יכול לאסור ע"י מעשה אכתי תקשה דאמאי זה להוציא מרשות בעלים אז אמרינן דלא חשוב קה"ג וא"כ כי שחט פורתא ונאסרה עכ"פ מדרבנן תו לא הוי ברשות דחשוב כשלו ואע"ג דל"ח רק ק"פ כיון דתו אינו ברשות הבעלים אז ק"פ כקה"ג דמי:

מלאכה במי חטאת וכו' דפטור מדיני אדם וחייב בד"ש והגמ' לא מקשה רק למ"ד דשמיה היזק משא"כ אי לאו הגמ' דהא מדאורייתא ראוי בפנים דלא יכול לאסור אפי' ע"י לגמור ע"י שנים אי מקלקל בחבורה פטור:

אי ביו"ט ראשון אפי' שאול פסול ואמאי לא משני דלא מיבעי אחר אין לו כח זה דאינו עומד ברשות הנגזל וה"א דחשוב דק"פ חשוב קה"ג וע"כ כיון דכ"ז שהגזילה ת"י חייב באונסין ובזה ניחא הא דהקשו הא דאיתא בב"ק בשלמא ע"ז שחיטה פטור מדו"ה אך לפי מה שכתבו דאפי' אי ק"פ לאו כקה"ג הבעלים וממילא כי שחט יותר יכול לאסור ע"י חיוב אונסין

וניחא דברי הרמב"ם דמביא תירוץ הגמ' על הא דעושה שמיה היזק לא קשה כלל ועי' במהרש"א ובתומים ס' ס"ו ועי' בראב"ד וע"כ נראה דעל ר"י לא מקשה שחייב שלא יהא כל אחד וכו' משום קנס כיון דהכא ע"כ איירי בשותפות כדאיתא בתוס' וא"כ כיון שגם הוא יש לו הפסד ל"ש שלא יהיה כל אחד וכו' ועי' בתוס' ריש ב"ב. ואין לומר דהא גם מנסך איירי ע"כ בשותפות דאל"כ אין אדם אוסר ואפ"ה עשו תקנה שלא יהא כל אחד דליתא דהא ר"י סובר כקה"ג דמי ולא איירי בשותפות דבלא"ה יכול לאסור ע"י הגבהה משא"כ לדידן דע"כ איירי בשותפות ואפ"ה אמרינן שלא יהא כל אחד וא"כ תקשה גם הכא אמאי לא חייב במזיד שלא יהא כל אחד וכו' וע"כ מביא תירוץ הגמ':

ולפי מה שכתבו דהיכי דצריך לשלם אז יכול לאסור אע"ג דאינו שלו וא"כ יש לומר דכוונת רש"י דלא מיבעיא היכי דהיה הגבהה דאז צריך לשלם דל"ש קלבד"מ דקניה מעידנא דאגבהה וממילא יכול לאסור אלא אפי' בלא הגבהה דל"צ לשלם אפ"ה יכול לאסור וניחא קושית התוס' דמאי פריך ממנסך הא מדאגבהה קניא דקושית הגמ' דלא היה לנו לעשות תקנה שיחייב לשלם שלא יהיה כל אחד וכו' דהא אי יהיה פטור אז ממילא לא יכול לאסור היין דאינו שלו וניחא קושית התוס' חולין דחזינן דא"י יכול לאסור היין אך בא"י דלא מהני קלבד"מ וצריך לשלם וע"כ יכול לאסור:

ועי' בתשובות בית אפרים שכתב לתרץ דברי הרמב"ם בפה"מ שכתב במזיד שידע דהיין אסור ולא ידע מאיסור סקילה דאל"כ אין אדם מת ומשלם והוא תמוה וגם קשה דא"כ האיך קאמר חזקיה דמש"ה פטור בשוגג כדי שיודיעו ופריך אי הכי במזיד נמי דהא שפיר מצי להודיעו ויאמר שידע מחיוב סקילה ויפטר עי"ז וע"ש דכתב וז"ל דלכאורה קשה בהא דאמרינן בהגונב חלבו וכן בגונב כיס מדאגבהה קנה הא כיון שהגבהה או ההוצאה הי' ע"ד שיאכל או יוציא בחיוב מיתה הפוטר מתשלומין ומעיקרא ההגבהה היה ע"ד לקנותו בדמי וא"כ למה יתחייב עלי' והרי זה דומה כמגביה כלי ע"מ לקנותו וקנאו באמת ושילם דמי' דמאי חיוב שייך בזה וה"נ דכוותיה וצ"ל דכיון דלצי"ש חייב רק שהב"ד אין יכולת בידם לחייבו וא"כ כשהגביה קודם שפיר ב"ד מחייבין אותו על שעת הגבהה שאז אין שם חיוב מיתה ואין זה מועיל מה שעשה כן ע"ד שיאכל בחיוב מיתה דס"ס הוא בחיובא קאי ומה בכך שאין הב"ד יכולת לחייבו מ"מ לא נסתלק החיוב מעליו. והנה בקנס איתא בתוס' כתובות דאפי' לצי"ש אינו חייב ולפ"ז בהך דמנסך דקיי"ל כר"י דהוא משום קנס א"כ הדק"ל דמאי מהני מדאגבהה שהרי הגביה ע"ד כן שיעשה היזק שאינו ניכר דהיינו קנס בהדי חיוב מיתה א"כ מעיקרא לא נחית אדעתי' דגזלנותא שיתחייב בתשלומין משא"כ בלא ידע דאז מעיקרא אגבהה לעשות ההיזק בחיוב תשלומין אף דבאמת ח"מ שוגגין פטורין מ"מ כיון דלא ידע מחיוב מיתה ההגבהה היה ע"ד לגזול ולהזיק לחבירו היתה וגזלן הוא ומחייב בתשלומין ובזה א"ש דברי הרמב"ם דדוקא בלא ידע שאז מתחייב על הגבהה וניחא קושיא הנ"ל על חזקיה דהרמב"ם לא קאמר כן רק לר"י דקנסא הוא משא"כ חזקיה דס"ל דממונא הוא אין חיוב מיתה פוטרו לגמרי דאיהו מחייב רק שאין הב"ד יכולין לפסוק דחייב מ"מ שפיר מחייבין אותו על הגבהה דהגבהה זו לא ע"מ לפטור הוא עכ"ל:

וניחא קושית הנב"י הנ"ל דהא בתומים ס' כ"ח איתא דאליבא דרב אפי' לצי"ש אינו חייב וא"כ ע"כ דל"ס כחזקי' דא"כ ל"ש כדי שיודיעו דיכול להודיע דידע מחיוב מיתה ול"צ לשלם ואין לומר דכיון דחייב לצי"ש לחזקיה דלאו קנס הוא וא"כ מדאגבהה קניא דאליבא דרב ליכא חיוב עליו אפי' לצי"ש וע"כ דל"ס כחזקיה וניחא קושית הפ"י הנ"ל דילמא כ"ע סוברים דבעלמא קנסינן שוגג אטו מזיד רק הכא לא קנס בשוגג כדי שיודיעו ע"ש ולפ"ז דכיון דסוברים דקנס הוא וא"כ אפי' לצי"ש אינו חייב וע"כ דאיירי דלא ידע מחיוב מיתה וממילא ל"ש כדי שיודיעו דיכול להודה דידע מחיוב מיתה ואז פטור:

ובזה ניחא מה שהקשו הא דקאמר ר"ח מודה ר"ח ב"ה בגונב חלבו ש"ח דאמאי אשמעינן דין זה אליבא דר"ח שלא אליבא דהילכתא דאמאי לא נקט לדידן דאין אדם לוקה ומשלם מ"מ היכי דכבר נתחייב חייב ועי' בשעה"מ. אך לפ"ז ניחא דלענין מלקות דחייבי מלקות שוגגין לא פטור מלשלם וע"כ בהותרו וא"כ ל"ש מדאגבהה קנה דהיה ע"מ ליפטור וע"כ נקט מודה ר"ח ב"ה ואיירי בשוגג ואז שייך לומר מדאגבהה קנה דלא היה ע"מ ליפטור אך תקשה לדידן דהביא הרמב"ם לענין מלקות וא"כ ל"ש דקנה משעת הגבהה אך לדידן דקיי"ל כרבא וחייב לצי"ש א"כ אפי' למלקות דידע ע"כ מחיוב מיתה מ"מ שייך דקנה משעת הגבהה אך ר"ח דסובר כר"פ ב"ח דאפי' לצי"ש אינו חייב וא"כ אי אפשר לאשמעינן דין זה במלקות דע"כ ידע וע"כ נקט מודה ר"ח ואיירי דלא ידע מחיוב כרת ושייך לומר מדאגבהה קנה וניחא הא דלא כתב הרמב"ם דין זה לענין כפל אך בקנס דאפי' לצי"ש אינו חייב ואיירי בידע ע"כ א"כ לא היה הגבהה לחיוב תשלומין משא"כ ר"ח דקאי על כרת ואיירי בלא ידע וע"כ נקט הגונב חלבו דנפק"מ דחייב גם כפל אע"ג דליכא עליה חיוב לצי"ש כיון דלא ידע מחיוב כרת:

והנה לפי מה דאיתא בצל"ח דאליבא דר"ח ב"ה אפי' לצי"ש אינו חייב ע"כ הא דאמרינן מדאגבהה קני' איירי דלא ידע מחיוב כרת וניחא קושית התוס' כתובות על הא דמשני בפסחים דמש"ה פטור במזיד משום דר"ח והא קני' משעת הגבהה אך יש לומר דאיירי דידע מחיוב כרת וניחא הא דלא קאמר משום דאין לוקה ומשלם דאז ע"כ בידע דחייב מלקות דחייבי מלקות שוגגין לא פוטר וא"כ תקשה דקני' משעת הגבהה דכיון דחייב לצי"ש וידע מחיוב מלקות וע"כ קאמר מודה ר"ח ולדידי' פטור אפי' לצי"ש ול"ש דקני' משעת הגבהה בידע מחיוב כרת וניחא הרמב"ם בפ"מ דכתב הטעם משום מלקות פוטר אך דאליבא דאמת דחמץ אסור בהנאה ול"ש דקני' מעת הגבהה וע"כ סגי בזה דאין לוקה ומשלם:

ועל דין זה דקניא משעת הגבהה הקשו דמ"מ חשוב עדות שאי אתה יכול להזימו דאי יוזמו לא יתחייבו רק מיתה אך בממון לא בעינן יכול להזימו וניחא הא דתמהו על המל"מ דסובר דכל הדברים דניתן להצילו לא בשבת משום חילול שבת וא"כ תקשה הא דפריך הגמ' בסנהדרין דאמאי חייב קנס בחייבי כריתות הא ניתן להצילו בנפשו לוקמי דאיירי בשבת וע"כ נראה דהא אין לוקה ומשלם אך דלא בא בב"א דחיוב קנס לבסוף ובשלמא בא על בתו דעל הגמר איכא ג"כ חיוב מיתה הגם דחשוב חייבי מיתות שוגגין מ"מ פטור משא"כ לענין מלקות דחייבי מלקות שוגגים לא פוטר ור"י הוצרך לתרץ לחלק בין התרו או לא דהא אי אמרינן דאפי' לא אתרו בי' פטור א"כ מה בכך דלא בא בב"א הא גם בסוף יש חיוב מלקות. אך תקשה הא מ"מ חשוב עדות שא"א יכול להזימו ובקנס בעינן יכול להזימו אך משכחת בפני ב"ד דאמרינן דלא תהא שמיעה גדולה מראיה ועי' בסנהדרין דטריפה שהרג בפני ב"ד חייב אע"ג דאי אפשר להזי' ואי איירי בשבת כבר כתב בב"ח דל"ש דלא תהא שמיעה וכו' כיון דאין דנין בשבת וע"כ דלא איירי בשבת ומקשה שפיר דניתן להצילו בנפשו:

והנה לסברת הפלתי דמ"ד דאמרינן לצעוריה מכוין הוא משום דסובר דהא דאדם אוסר ע"י מעשה זה רק מדרבנן וע"כ חשוב ספק מדרבנן ולקולא משא"כ ר"ה סובר דמדאורייתא יכול לאסור וע"כ ל"א לצעוריה וכו' א"כ תקשה הא דפריך הגמ' משוחט לשם הר דשחיטתו פסולה ואמאי ל"א לצעוריה מכוין וקשה הא אפי' לר"ה תקשה דכיון דשוחט לשם הר אינו אסור רק מדרבנן א"כ אמאי ל"א לצעוריה מכוין ואפשר דבשלמא לר"ה דליכא רק חדא דרבנן וע"כ ל"א לצעורי דכיון דאיתחזק איסורא משא"כ אי לא אסור רק מדרבנן ע"י מעשה וגם שחט לשם הר דאינו רק דרבנן א"כ תרתי דרבנן מהני אפי' באיתחזק ואמאי אסור:

גם נראה על קושית הנב"י דהא הקשו דכיון דע"ש נסך לא חייב דקלבד"מ על שעת הגבהה יכול לומר הש"ל ותירצו דכיון דאיירי בשותפות ושותפין הן שומרין זה לזה ושיטת מהרש"ל דשומר אינו יכול לומר הש"ל וניחא בזה קושית הב"י דעל הא דמשני דאיירי בישראל מומר ולא משני דאיירי בא"י אך בא"י דל"ש שהוא שומר דאין שמירה בא"י ותקשה דאמאי לא יכול לומר הרש"ל אך העיקר נראה דהא הקשה איך יכול לומר באיסורי הנאה הש"ל הא נהנה מאיסור הנאה דפורע חובו אך אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ במנסך אי כר"י דחיוב דרבנן משום קנס ובמצוה דרבנן סובר בעה"מ דמצות ליהנות ניתנו וע"כ לא יכול לומר הרי שלך לפניך וא"כ ע"כ סובר רב כר"י ולא כחזקיה דמדינא חייב ודו"ק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה