אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק א אות ד › דבר שבערוה

חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות

אות ד · דבר שבערוה

דאיקני

הנה קיי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ועיין בקדושין (דף ס"ו) איבעיא להו אשתו זינתה בע"א מהו אביי סובר דנאמן רבא אמר אין דבר שבערוה פחות משנים וקיי"ל כרבא:

והנה בדבר שבערוה בלא אתחזק איסורא אי נאמן ע"א דבריש גיטין משמע דבעינן תרווייהו דקאמר אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין פחות משנים ומשמע הא דבר שבערוה לחוד נאמן ע"א ועיין בר"ן בקדושין סוגיא דקדשתי את בתי דסובר כן וכבר הקשו דר"ן בגיטין סוגיא דשליש נראה דסובר דאפי' בלא איתחזק לא נאמן ע"א ונראה דבזה פליגי אביי ורבא הנ"ל דהא בתוס' הקשו שם על אביי דמשמע בסוטה דאין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה ומשמע דבעינן עדים. גם הקשו בתוספות על רבא כיון דהבעל שותק ושתיקה כהודאה דמיא למה לא תאסור עליו יע"ש:

וע"כ נראה דשתיקה אינו עושה רק רגלים לדבר כדברי העד ואז איתרע חזקת היתר לבעלה כמו בסוטה ע"י קינוי וסתירה איתרע החזקה ועיין בריש נדה ה"ה ע"י שתיקה דרגלים לדבר איתרע החזקה וליכא רק דבר שבערוה לחוד ואביי סובר דבר שבערוה לחוד בלא איתחזק נאמן וע"כ סובר אביי דנאמן ורבא סובר דאפי' בלא איתחזק אינו נאמן:

ובזה ניחא מה שהקשו על הא דקאמר אביי בשבועות (דף ל"ב) הכל מודים בעד סוטה שהוא חייב וכתבו בתוספות דע"כ איירי בתפס מטלטלין דאל"ה חשוב משביע עידי קרקע וא"כ תקשה לשיטת הרמב"ם כפי שהוכיח המשנה למלך דסובר דהא דהאמינה תורה ע"א קודם שתיה לא דנאמן לחלוטין אלא גזה"כ בדאיכא ע"א שלא תשתה א"כ הרי היא כשאר שאינה שותת ואסורה לבעלה והנה נשים שאינם שותים אם יש להם כתובה פליגי ב"ש וב"ה ב"ש סוברים דשטר העומד לגבות כגבוי דמי והיא מוחזקת יש לה כתובה וב"ה סובר דלאו כגבה דמי אבל היכא שהיא מוחזקת בודאי א"י להוציא ממנה דהא לא עדיף שטר העומד לגבות לב"ש ממוחזק ממש. ולפ"ז תקשה דכיון דע"כ איירי בתפסה דא"כ מאי מהני העדאת ע"א דהא להרמב"ם העדאת ע"א לא מהני אלא שלא תשתה ואין לה כתובה מחמת ספק וכשתפסה אינו יכול להוציא ממנה ועי' בס' ע"ח:

ולכאורה יש לומר דבלא"ה היא מפסיד הכתובה דהא ע"א מחייבה שבועה דהא מעיד שזינתה וצריכה לישבע להכחיש את העד והיא חשודה על השבועה לאחר קינוי וסתירה אך הוי רק שבועה דרבנן דנשבעת ונוטלת ומה"ת ליכא רק נשבע ונפטר ובשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שא"י לישבע וכו' וא"כ בתפסה דאז חשוב נשבע ונפטר ואיכא שבועה דאורייתא א"כ כיון שהיא חשודה על השבועה וא"י לישבע מפסיד הכתובה חוץ מזה שא"י יכולה לשתות צריכה להחזיר משום שא"י לישבע. וגם לפי מה דסובר הכ"מ דהא דע"א מעיד שהיא פרוע דצריך לישבע דווקא בטוען הבעל ברי ולא בטוענו ספק ע"פ העד. והקשה בש"ך דהא קיי"ל דט"ס ע"פ העד דמחוייב שבועה וכתבו דכיון דהיה נשבע ונוטל והשבועה רק כדי להפיס דעתו ובשמא ל"ש כדי להפיס. ולפ"ז בלא תפסה צריכין הטעם משום דע"י העד שוב לא תשתה ואין לומר משום מתוך שא"י לישבע דליתא דאפי' אי אמרינן דמפסיד אמרינן אפי' בשבועה דרבנן מ"מ ליכא שבועה בט"ס והכא הבעל אינו יודע משא"כ בתפסה דאז הוי ש"ד ואז אפי' בט"ס ע"פ העד מחויב לישבע א"כ בלא"ה צריכה להחזיר מה שתפסה משום שא"י לישבע משלם:

וניחא קושית הנב"י דהא בעד סוטה אפי' עד פסול נאמן וא"כ אמאי קתני במתני' דשה"ע אינו נוהג בפסולים הא משכחת בעד סוטה דאז אפי' אשה נאמנת אך כיון דע"כ איירי בתפסה ולא מהני מה שע"י העד מעכב מלשתות ורק הא דמפסדת הכתובה משום שא"י לישבע דהי' חשודה וממילא בעינן עד כשר וכן הא דהקשו דאמאי מלך אינו חייב בשה"ע הא לאיסור גם מלך מחויב להעיד לאיפרושי מאיסורא וא"כ נפק"מ בעד סוטה דהוי לענין איסור ונפק"מ גם לממון ותירצו משום דמלך אין דנין וחשוב עדות שאי אתה יכול להזימו והנה לפי מה דאיתא בתשוב' מהרי"מ דלהחזיק לא בעינן עדות שיכול להזימו רק להוציא א"כ לדינא דגמ' דבעינן תפיסה דאל"ה חשוב משביע עידי קרקע וא"כ הוי להוציא מידה מה שתפסה לא משכחת מלך דיחייב בשה"ע דכיון דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו ולבתר תקנת הגאונים דגם מטלטלי נשתעבד לכתובה ולא בעינן תפיסה משכחת דמלך חייב בשה"ע כגון בסוטה דלהחזיק לא בעינן יכול להזימו וע"כ פסק הרמב"ם דגם מלך חייב בשה"ע:

אך תקשה דאפי' לדינא דגמ' דאיירי בתפסה ובעינן יכול להזימו מ"מ לא גרע מעד פסול דמהני בסוטה אך לפי מה שאמרנו דעיקר הטעם משום דא"י לישבע להכחיש העד ממילא בעינן עד כשר ולפ"ז לבתר תקה"ג דמטלטלי משועבד לכתובה ולא איירי בתפסה א"כ נהי דליכא שבועה מ"מ כיון דאינה מוחזקת וא"י לשתות הפסידה הכתובה וע"כ פסק הרמב"ם דמלך חייב בשה"ע אך נראה דהא דסובר הרמב"ם דע"א אינו נאמן רק שלא תשתה זה לדידן דקיי"ל כרבא דאפי' בליכא חזקה רק דבר שבערוה לחוד אינו נאמן ע"א וע"כ אפי' בסוטה דאיכא רגלים לדבר ואיתרע החזקה לא נאמן העד רק שלא תשתה משא"כ אביי לשיטתו דנאמן בלא איתחזק א"כ נאמן מצד עצמו א"כ אפי' דהיא מוחזקת צריכה להחזיר וע"כ קאמר אביי לשיטתו דהכל מודים בעד סוטה. והנה במקנה איתא דאפי' לאביי בעינן עד כשר דווקא וא"כ נהי בסוטה מהני אפי' ע"פ אינו נאמן רק שלא תשתה והיכי דהיא מוחזקת ל"צ להחזיר כמו לב"ש וניחא ג"כ הא דתני ולא בפסולין וכן מלך דחשוב עדות שא"א יכול להזימו רק דלא גרע מעד פסול ולא נאמן רק שלא תשתה והכא דע"כ איירי בתפסה לא מהני העד וע"כ ניחא דמלך אינו חייב בשה"ע משא"כ לבתר תה"ג דמטלטלי נשתעבד לכתובה ולא איירי בתפסה גם מלך חייב בשה"ע דכיון דא"י לשתות מפסיד הכתובה וניחא הרמב"ם דסובר דחייב מלך בשה"ע:

ועל הקושיא הנ"ל נראה עוד דלפי מה דאיתא בגיטין (ד' ל"ז) דפריך אלא מלוה על המשכון מ"ט אמר רבא משום דתפיס ליה אמר ליה אביי אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו דתפיס ליה וא"כ חזינן דסובר אביי דאע"ג דאיתא שם דלב"ש דסובר דשטר חשוב כגבה אינו משמט מ"מ בתפס משמט וא"כ חזינן דגרע מהא דלב"ש דסובר כגבה דמי וע"כ אביי לשיטתו שפיר קאמר הכל מודים בעד סוטה ואע"ג דתפסה מ"מ כיון דע"י העד אינה שותת ע"כ מפסידה וע"כ ר"ע סובר דמלך אינו חייב בשה"ע דסובר כרבא דהיכי דתפס דמי אי אמרינן דכגבה דמי משא"כ לבתר תקה"ג ע"כ סובר הרמב"ם דגם מלך מחויב להעיד:

וגם נראה דהנה שיטת הפוסקים דבאומר אלמנה היתה דצריכה לישבע ש"ד משום דבעל מודה במקצת והקשה הא הוי ש"ק ועי' בשמ"ק דכתב הטעם דכיון דאי תפסה מטלטלין לא מפקינן אע"ג דאכתי לא תפסה תו ל"ח ש"ק דכיון דמטלטלין נמי נשתעבד אי תפסה ועי' בס' א"מ דכתב דלפ"מ דסובר ר"פ בשבועות דמשביע עידי משחקי בקוביא חייבין ק"ש משום דמדאורייתא חזי וכתב ברשב"א הטעם משום דע"י עדות פסולי דרבנן מהני תפיסה וע"כ חשוב כפירת ממון וכיון דבשה"ע בעינן כפי' ממון ע"י תפיסה חשוב כ"מ ה"ה לענין מב"מ חשוב הודאת ממון דכיון דע"פ הודאתו מהני תפיסה מטלטלין יע"ש דכתב דזה טעמא של ר"ג דמחייב שבועה בט"ח ואע"ג דפטור גם משעורין אך דכיון דתפיסה מהני חשוב הודאה:

ולפ"ז לא צריכין לומר דהא דקאמר שם משביע עידי קרקע קאי גם על עד סוטה רק כיון דתפיסה מהני ל"ח עידי קרקע וע"כ קאמר שפיר הכל מודים בעד סוטה דכיון דלא איירי בתפסה וע"כ כיון דאינה שותת לא נוטלת הכתובה וא"כ ר"ע דסובר דאין נשבעין בשטר משום דחוב חשוב ש"ק ולא סובר כיון דמהני תפיסה ל"ח ש"ק וע"כ סובר דמלך לא חייב שה"ע דכיון דהוא עדות שא"א יכול להזימו רק דבסוטה מהני ע"פ ולא מהני רק שלא תשתה וכיון דלר"ע לא משכחת רק בתפסה דאל"כ חשוב ש"ק א"כ מה בכך דלא שותת מ"מ לא צריכה להחזיר וע"כ הרמב"ם לשיטתו דסובר דצריך לישבע באלמנה ול"ח ש"ק ולא איירי בתפסה וע"כ גם מלך חייב בקרבן שה"ע:

וניחא מה שהקשו על הרי"ף דסובר דבמקום שכותבין נאמן הבעל לומר פרעתי דהא דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום זה רק במקום שאין כותבין כתובה והקשו דלפ"ז הא דפריך הגמ' טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדי' בעל מהימן לימא דלא כר"ג דאמר הי' נאמנת וכתבו בתוס' דסוגי' קאי למ"ד דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דאל"ה נאמן במיגו דפרעתי והקשו לשיטת הרי"ף דילמא איירי במקום שכותבין דלכ"ע נאמן במיגו דפרעתי אך עיקר הטעם של הרי"ף משום דאיכא ריעותא דלית לה שטר כתובה ואין לומר דסמכה על מעשה ב"ד אך הי' לה לישמור שמא יאמר הבעל אלמנה היתה וא"כ אליבא דר"ג לשיטתו דמחייב בע"ח שבועה וע"כ משום דמהני תפיסה חשוב הודאה וא"כ ה"ה דל"ח הודאה קרקעות משום דתפיסה מהני במטלטלין וא"כ אי יאמר אלמנה צריך לישבע ש"ד וליכא ריעותא במה דאין לה הכתובה וע"כ לדידי' אפי' במקום שכותבין אינו נאמן לומר פרעתי ושפיר פריך הגמ' דלא כר"ג:

גם יש לומר על הרמב"ם הנ"ל דהא הקשה דמשכחת דגם מלך ישראל היה מחויב להעיד כגון דידע דמת בעלה ועי"ז נוטלת הכתובה וכפר שחייב בקרבן שה"ע אך דחשוב עדות שאי אפשר להזימו דמלך לא היו דנין אותו ואע"ג דחשוב דיני ממונות משום הכתובה ומה"ט אין בודקין עידי נשים בדו"ח זה רק בא"י באיזה יום וע"כ אי אפשר להזימו משא"כ במלך שיזימו אותו ואין באפשרותו לקיים כאשר זמם לא מהני העדות וזה הכל לר"ע דקאמר במכות ובסוף יבמות דמש"ה אין בודקין בדו"ח משום דחשוב ממון וע"כ סובר ר"ע דמלך ישראל לא היה בשה"ע בזמן הסנהדרין דכיון דאפי' אי יוזמו אין באפשרותו לדון אותו אפי' בממון לא מהני ומה"ט אין עד נעשה דיין משא"כ לפי שיטת הרמב"ם דכתב הטעם משום תקנת עגונות אין בודקין וע"כ גם מלך ישראל אע"ג דאין דנין אותו מהני עדותו בעדות נשים וע"כ סובר הרמב"ם דגם מלך ישראל היה מחויב בשה"ע. ונחזור לענין ראשון דבלא"ה אפי' אי איירי דינא דאביי דהכל מודים בעד סוטה בלא תפסה תקשה דהא ביי סובר דכגבה דמי ועי' בכתובות פ' האשה וא"כ מה בכך דא"י לשתות וע"כ דלאביי נאמן העד משום דאיתרע החזקה ודבר שבערוה לחוד נאמן ע"א:

ובזה נראה לתרץ הא דפסק הרמב"ם בבא ע"א ואמר מת ואח"כ בא ע"א ואמר לא מת דלא תנשא לכתחלה משום לזות שפתים ועי' בכתובות (ד' כ"ב) דמשני אביי בע"א ע"א אומר מת המנוהו רבנן כתרי וכדעולא וכו' אי הכי אפי' לכתחלה נמי משום לזות שפתים והקשו דכיון דחזינן דרבא משני לעולם תרי ותרי משמע דחולק על אביי וסובר דחד לגבי חד ובזה אחר זה תנשא לכתחלה וע"כ משני בתרי ותרי וע"כ נראה דהנה אליבא דאביי ע"א במיתה נאמן מדינא ולא משום עיגונא דכיון דאשה דייקא ומינסבא מגרע לחזקת א"א ולא נשאר רק דבר שבערוה לחוד ונאמן לאביי ע"א משא"כ לרבא דאפי' בלא איתחזק אינו נאמן א"כ ע"כ הא דנאמן העד משום דהקילו משום עיגון ועי' בתשובות ת"ר דכתב דכל היכי דלכתחילה לא תנשא א"כ ל"ש דהקילו משום עיגון וע"כ אפי' בדיעבד תצא וע"ש שכתב כן לענין ד"א ולפ"ז אביי מצי סובר דלכתחילה לא תנשא ואע"ג דאז ליכא משום עיגון דכיון דאסורה לינשא לכתחלה הא לאביי נאמן העד לאו משום דהקילו משום עיגון רק מדין נאמן משא"כ רבא לשיטתו דרק משום עיגון נאמן העד וא"כ אי אפשר לומר דלכתחילה ל"ת משום לזות דא"כ אפי' בדיעבד תצא:

ובזה ניחא הא דהקשו בתוס' ב"ב (ד' ל"ב) בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דל"ת בנשאת ואח"כ באו עדים הא בשני עדים לא דייקא והקשה במהרש"א דלמה הקש' מנשאת ואח"כ באו עדים ולא סתמא אפי' באו עדים ואח"כ נשאת ועי' בתומים ס' ל' ומכבר אמרתי דהך סברא דדייקי אולי יוזמו ס"ד התוס' בקושי' ג"כ אך כיון דקיי"ל דאין בודקין עידי נשים בדו"ח א"כ מה מגור יש לה מהזמה הלא אי אפשר להזים כיון דלא אמרו באיזה זמן וא"כ לא. דייקו כלל אך הטעם משום דחשוב ממון משום הכתובה ובמרדכי איתא דנפל למים שאל"ס דכיון דלכתחלה ל"ת א"כ לא קרינן לכשתנשא לאחר וכו' ואין לה כתובה ועי' באה"ע ס' י"ז וא"כ בבאו עדים ואח"כ נשאת דאז עכ"פ לכתחלה ל"ת וליכא כתובה וצריך דו"ח וא"כ ידע התוס' לתרץ דדייקא משום הזמה משא"כ בנשאת ואח"כ באו עדים דלא מת דאז קודם שבאו עדים רשאית לינשא לכתחלה ואיכא כתובה ול"צ דו"ח ול"ש דמגור משום הזמה וע"כ הקשה רק מנשאת ואח"כ באו עדים אך לפי מה דסובר הרמב"ם משום תק"ע אין בודקין בדו"ח וא"כ בבאו עדים ואח"כ נשאת דלכתחלה עכ"פ ל"ת וליכא משום עיגון וצריך דו"ח וידע התוס' דדייקא משום הזמה ומש"ה הקשו מנשאת ואח"כ באו עדים דאז לא הי' צריך דו"ח משום עיגונא דכיון דאז לכתחלה תנשא ול"צ דו"ח ול"ש דדייק משום הזמה:

אך תקשה הא דשלשה גיטין פסולין ואי ניסת הולד כשר ואחד דאין בו זמן וקשה דהא קשה דת"ל דהוי עדות שא"א יכול להזימו ותירץ בפ"י ובנב"י דהא אין בודקין ע"נ בדו"ח וכיון דל"ת לכתחלה ליכא משום עיגון ואפי' דיעבד תצא וכן לפי המרדכי ליכא כתובה וממילא בעינן דו"ח ואפי' בדיעבד תצא ולפי הטעם הנ"ל דמש"ה קאמר הגמ' מפני מה תקנו זמן בגיטין ות"ל דהוי עדות שא"א יכול להזימו בלא זמן והתירוץ משום דאין בודקין בדו"ח משום דאיכא כתובה חשוב ממון וא"כ לפ"ז צריכין להפקעת הקידושין ועי' בתומים ס' ל' ולפי"ז לפי מה דאיתא בכתובות דמש"ה אשה שיש לה היתר ע"י ע"א צריכין ב"ד לזה דכיון דנאמנת רק מדרבנן וצריכין להפקעת הקידושין ע"כ צריכין לזה ב"ד ולפ"ז יש לומר דהא דכתבו בתוס' ב"ב דאי איתא דגירשה אית ליה קלא והיינו משום דלפי מה שכתבו דכל הגיטין חשוב עדות שא"א יכול להזימו דאי הוזמו יאמרו אחרינהו ועי' בב"ש ס' קמ"ב וע"כ דחשוב ממון משום הכתובה וע"כ משום דאפקיעו הקידושין דהא בממון ג"כ מה"ת צריך דו"ח וצריכין ב"ד ובי תלתא אית ליה קלא וע"כ אמרינן שפיר דאי איתא דגירשה קלא הי' למילתא ובזה ניחא קושית התוס' דלמ"ד באמר גירשתי למפרע דנהי דאינו נאמן על למפרע על להבא נאמן פשיטא דאינו נאמן על למפרע דא"כ מה הועילו דתקנו זמן משום ב"א לעולם יכול לחפות ולומר גירשתי למפרע אלא ודאי דאינו נאמן על למפרע ואך נראה דהנה אי יהי' נאמן על למפרע ולא אמרינן דאי איתא דגירשה קלא הי' למילתא דבשלמא להבא איכא בידו ומגרע הך חזקה דקלא הי' למילתא משא"כ על למפרע ליכא בידו וע"כ הא דה"א דנאמן על למיפרע משום דה"א דל"צ ב"ד בגט וליכא קלא ואז אמרינן דהזמן אינו משום ב"א רק משום שיהי' עדות שיכול להזימו דמה בכך דחשוב ממון משום הכתובה הא גם בממון הוא רק מדרבנן לא בעינן דו"ח וצריכין להפקעת קידושין וכיון דליכא ב"ד מי יפקיע הקידושין וא"כ אי אמרינן דגם למפרע נאמן אז הזמן אינו משום ב"א רק משום דו"ח רק אליבא דאמת דאינו נאמן על למפרע ויש לומר דצריך ב"ד ושייך לומר דהפקיעו הקידושין אז אי אפשר לומר דזמן משום דו"ח דחשוב ממון משום הכתובה אך אז אפשר לומר דזמן משום ב"א:

אך תקשה מאוד דהא בתוס' גיטין הקשו דיחפה על ב"א דישלח לה גט ויבטל שלא בפני השליח ואז הפקיעו הקידושין ותירץ ברשב"א דזאת בודאי לא יעשה שלא יהיה הבעילות זנות יע"ש וא"כ מאי קאמר דמש"ה תקנו זמן משום בת אחותו דלעולם יכתוב גט בלא זמן שיחפה והא בלא זמן צריכין להפקעת קידושין וזה לא יעשה שלא יהי' בעילת זנות למפרע:

ונחזור לענין ראשון דזה הטעם של הפוסקים הסוברים דלכתחלה תנשא ול"א דרבא לא פליג בעיקר הדין על אביי ומודה לכתחלה ל"ת משום לזות דליתא דא"כ ליכא משום עיגון אך אכתי לא יתיישב הרמב"ם דפסק כאביי ואע"ג דרבא חולק על אביי:

וע"כ נראה דזה הדין אי בדבר שבערוה בעינן איתחזק דווקא תלי' בזה דאי אפי' בשאר איסורים אמרינן דע"א אינו נאמן היכי דאיתחזק אז ע"כ בדבר שבערוה אינו נאמן העד אפי' בלא איתחזק משא"כ אי אמרינן דע"א נאמן באיסורין אפי' באיתחזק אז אמרינן נהי דבדבר שבערוה אינו נאמן זה באיתחזק איסורא אבל לא איתחזק נאמן אפי' דבר שבערוה ולפ"ז לפי מה דאיתא בתוס' רי"ד דמש"ה ע"א נאמן לאסור אפי' באיתחזק משום דגם בממון מצינו דנאמן העד באינו יודע משום דחשוב מתוך שא"י לישבע משלם ולפ"ז לרב דלא סובר מתוך וא"כ אפי' באיסור לא נאמן העד באיתחזק א"כ בדבר שבערוה אפי' בלא אתחזק לא נאמן העד וא"כ לדי' ע"א במיתה אינו נאמן רק מדרבנן דנהי דאשה דייקא מגרע לחזקת א"א ולא נשאר רק דבר שבערוה לחוד מ"מ אינו נאמן העד וניחא בזה מה שהקשו טל שיטת הרמב"ן הסובר דאפי' בחד לגבי חד ובאו בב"א מ"מ תצא אפי' אי ניסת לעד ולא דמי לתרי ותרי דתרי מפקע לה מחזקה ושאר פוסקי' חולקין ע"ז ועי' באה"ע ס' י"ז:

והקשו מהא דפריך הגמ' ביבמות (ד' פ"ח) מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ היכי דמי אילימא דלא ניסת לאחד מעדי' ולא קאמרה ברי לי צריכה למימר דפנו אלא לאו דניסת לאחד מעדי' ופי' רש"י דהא ודאי באיסור ודאי פשיטא ובע"א לא מצי לאוקמא דא"כ למה לי קרא והקשו דילמא איירי בע"א וניסת לעד אך הוי ב"א דפשיטא ליכא דה"א דדמי לתרי ותרי אך כיון דלרב ע"כ הא דנאמן ע"א במיתה רק מדרבנן א"כ הא קאי על הקרא ואי אפשר לומר דאיירי בע"א דהא קושית הגמ' היא לרב ולרב ע"כ הנאמנות רק מדרבנן והכא קאי על הקרא וקדשתו וע"כ דאיירי בתרי ותרי והנה הראשונים כתבו דמש"ה חיישינן ללזות משום דהנאמנות רק מדרבנן:

והנה בתוס' גיטין הקשו אי ילפינן דע"א נאמן באיסורין מנדה א"כ אפי' איתחזק נמי כמו נדה ותירץ הרמב"ן דאין דנין אפשר מאי אפשר דנדה אי אפשר שלא להאמינה יע"ש והנה ר"י סובר בנדרים (ד' ל"ו) דדנין אפשר מאי אפשר וע"ש בר"ן בהא דקאמר הכל צריכין דעת וכו' וא"כ דכיון דר"י סובר דדנין וא"כ לדידי' נאמן העד אפילו באיתחזק נאמן וא"כ דבר שבערוה בלא אתחזק נאמן וא"כ ע"א במיתה מדאורייתא נאמן ואז ל"ח ללזות ורבא מתרץ שם דינא דר"י וע"כ הוצרכו לתרץ דאיירי בתרי ותרי דאליבא דר"י ל"ח משום דהנאמנות העד הוא מדאורייתא משא"כ לדידן דבאיתחזק אפי' באיסור לא מהימן ע"א וא"כ ע"א במיתה רק מדרבנן וע"כ פסק דלכתחלה ל"ת משום לזות:

ואי אמרינן דש"ב בלא איתחזק נאמן ע"א ניחא בזה הא דאיתא בקדושין (ד' מ"ג) מיתבי האומר לשלשה צאו וקדשו לי האשה אחד שליח ושנים עדים דברי ב"ש ובה"א כולם שלוחין הן ואין שליח נעשה עד עד כאן לא פליגי אלא בשלשה אבל בשנים דברי הכל לא וע"ש בתוס' ד"ה עד וכו' כי נמי פליגי מי לא פריך שפיר ממילתא דב"ה יע"ש וע"כ נראה דהא הקשו דילמא לבתר דתקון רבנן שה"ס איירי ובקדשה בכסף וע"כ ל"א דשליח נעשה עד דנוגע משום השבועה ואפי' לבתר דנשבע הוי עד הצריך שבועה ול"ח עד. אך לפי מה דאיתא בתשובות דבנפל למים שאל"ס דכיון דמה"ת מותרת לינשא שוב יצאתה מחזקתה חזקת א"א ועי' בנב"י והנה בח"מ איתא דהא דעד הצריך שבועה ל"ח עד זה רק מדרבנן וע"כ צריכה גט ועי' באה"ע ס' ל"ה והנה הא דלא מהני ע"א בקידושין משום דאין דש"ב פחות משנים וא"כ מה בכך דאיירי לבתר דתיקון שה"ס מ"מ לאחר שנשבע אינו פסול רק מדרבנן ואז יצאתה מחזקתה מחזקת פנויה ולא נשאר רק דבר שבערוה לחוד וא"כ אפי' בשנים מהני העד לחוד נהי דאחד שליח ולא יכול להיות עד מ"מ מהני ע"י הע"א לבד דכיון דכבר יצאה מחזקתה נאמן ע"א לחוד וע"כ צריך למיפרך מב"ש משא"כ לב"ה דכולין שלוחין הן יש לומר דאיירי דקידשה בכסף ולבתר דתקון שה"ס משא"כ לב"ש מ"מ נשאר ע"א ומהני ע"א כיון דליכא חזקה ובפרט לפי מה דאיתא בס' ש"ש דנוגע פסול רק מדרבנן דלא גרע מנוטל שכר להעיד א"כ יצאה מחזקתה ונאמן ע"א לחוד ודו"ק:

ובזה יש לתרץ הרי"ף ריש כתובות דהקשה באומר הבעל פ"פ דאפי' באשת כהן איכא ס"ס ספק אינו תחתיו ושמא מכ"ע ותירץ דמכ"ע פ"ס והקשה בר"ן דא"כ אביי דמייתי ראי' כר"א דנאמן לומר פ"פ ממתני' דמאי לאו דקא טעין טענת פ"פ לא דקא טעין טענת דמים:

ולכאורה נראה דהא בתוס' הקשה על רש"י במתני' דפי' שמא יתברר דיבואו עדים דא"כ איך מייתי אביי ראיה דנאמן לומר פ"פ לעולם דלא נאמן רק דנפ"מ דיבא לב"ד דיבואו עדים שזינתה ולכאורה נראה דהא דפי' רש"י שיבואו עדים לא בא לתרץ קושית התוס' דמה בכך דיבא לב"ד הא איכא ס"ס רק דהא במהרש"א הקשה באומר הבעל פ"פ הא יש לה מיגו דמכ"ע וכבר הקשו דכיון דלפי הבעל א"כ שויה על נפשו חתיכה דאיסורא א"כ מה בכך דיש לה מיגו דשקר אומר הבעל דהא אפי' עדים לא מהני היכי דשוי ח"ד ועי' במל"מ א"כ פשיטא דמיגו לא מהני להכחישו וא"כ היה קשה ליה לרש"י דעכ"פ ע"י המיגו ידעינן דשקר אומר הבעל רק בבא לב"ד ואומר פ"פ שויה על נפשו ח"ד א"כ אין לנו לעשות תקנה שיבא לב"ד לעשות ע"ע ח"ד מה שאנו מחזיקים להתיר גמור ע"י המיגו דיש לה וע"כ הוכרח רש"י לפרש דיבואו עדים ויתברר ע"י העדים משא"כ בלא יבואו עדים נהי דג"כ נאמן משום דשויה ח"ד ומיגו שלה לא מהני מ"מ אין לנו לעשות תקנה לעשות ח"ד כיון דבאמת אין שום חששא וע"י המיגו שיש לה. אך יש לומר דבזה תליא הא דפליגי אביי ורבא גבי עובדא דנהר פקוד וקאמר רבא מה לו לשקר דאי בעי אמר באורחא דנהר פקוד אזיל וקאמר ליה אביי מיגו במקום עדים הוא וכתבו אע"ג דרבא ג"כ סובר דמיגו במקום עדים לא אמרינן כאן כיון דאין עדים לפנינו ובחששא רחוקה אפשר לומר דליכא מים ולכך מצד המיגו חיישינן לחששא רחוקה ולאביי אפי' במע"ד ל"ח לחששא רחוקה דאנן סהדי וא"כ אליבא דרבא יש לומר דכיון דהמיגו אלים כל כך דאפי' במע"ד אנן סהדי אמרינן מיגו וא"כ כיון דע"י המיגו שיש לה דמכ"ע ידעינן דשקר אמר הבעל והיתר גמור הוא ול"ש לעשות תקנה וע"כ דהתקנה היא שיבואו עדים משא"כ לאביי דמיגו לא אלים כ"כ דהא בחששא רחוקה לא מהני מיגו ושייך לעשות תקנה שיבא לב"ד בלא זה דיתברר ע"י עדים וא"כ אליבא דאביי לא היה התקנה משום שיבואו עדים ושפיר אביי לשיטתו מייתי ראיה ממתני' דנאמן לומר פ"פ:

וגם יש לתרץ דרש"י לא כתב דיתברר ע"י עדים רק למסקנא דאיירי בטענת דמים דאיכא מיגו דמכ"ע ואע"ג דמכ"ע ל"ש מ"מ חשוב מיגו משום דבטענה דהשתא דמכחישו איכא העזה כמו דאיתא בסמ"ע בח"מ ס' ק"ח לענין החזרתי במיגו דנאנסו וע"כ דהתקנה היה דיבואו עדים משא"כ לס"ד דאיירי בפ"פ ליכא העזה דהיא סובר דאפשר דלא קים ליה כמו שכתבו כן לענין שכיר וע"כ ליכא מיגו דמכ"ע משום דל"ש ולא היה התקנה דיתברר ע"י עדים ושפיר מייתי אביי ראיה ועכ"פ למסקנא דאיירי בטענת דמים ע"כ התקנה היה דיתברר ע"י עדים וליכא ס"ס דמכ"ע וניחא דברי הרי"ף הנ"ל:

אך נראה עוד דגם הרי"ף מודה דמכ"ע ל"ש ואפ"ה חשוב ס"ס משום דסמוך מיעוטא לפלגא ואיכא רובא אך רוב לא מהני ביוחסין דרק ס"ס מהני אפי' ביוחסין אך כיון דל"ש אינו רק רוב לחוד לא מהני אך כתבו דכיון דאינו רק מטעם שוי' ח"ד ל"ש מעלה עשו ביוחסין וע"כ שפיר הקשה הרי"ף וזה לדידן דקיי"ל כרבא דאפי' בשותק דאיכא רגלים לדבר אמרינן דאין דבר שבערוה וכו' ואינו רק משום דשוי' ח"ד ובזה ל"ש מעלה עשו ביוחסין משא"כ לאביי דסובר דנאמן אפי' בש"ב היכי דאיכא רגלים לדבר ולפ"ז הנאמנות מהדין לא משום שוי' ח"ד ולא מהני רוב לחוד וע"כ משני לדידי' דאיירי בט"ד ואין לומר דאיכא ס"ס דכיון דל"ש ואינו רק רוב לחוד והנאמנות מהדין לא מהני הרוב דמעלה עשו ביוחסין ואע"ג דאפי' לאביי בעינן רגלים לדבר מ"מ כיון דאיכא חזקה דאין אדם עור בסעודה נהי דלא מהני זה רק לכתובה דרבנן אבל רגלים לדבר איכא ונאמן הבעל מהדין וניחא בזה הא דהקשו דאמאי לא כתבו הפוסקים דבזמן הזה דאיכא חרם רב"ג שלא לגרש בע"כ וא"כ הבעל משועבד לה ואמאי נאמן לומר פ"פ אך נראה דכיון דאיכא חזקה ואיכא רגלים לדבר וברגלים לדבר קיי"ל דגם היא נאמנת לומר טמאה אני לך ועי' באה"ע ס' קט"ו:

ובזה ניחא מה שהקשו על התוס' יבמות (ד' קי"ח) ד"ה אמר ליה דהקשו דילמא הא דאינה מתייבמת משום דשויתי' ח"ד והקשה דכיון דמשועבדת ליבם לא יכולה לעשות ח"ד כמו שכתב בר"ן בנדרים. אך נראה דהא יש לה מיגו דגירשתני אי נאמנת אפי' שלא בפניו והכא ל"ש התירוץ דל"ח מיגו דנפסלה לכהונה דהא ר"פ מוקי לה בגרושה וגם השתא נפסלה לכהונה אך חשוב מיגו להוציא מחזקת היבם ועכ"פ ע"י המיגו איכא רגלים לדבר וע"כ יכולה לעשות ח"ד דהא גם בטמאה אני לך יכולה לעשות ח"ד ברגלים לדבר דאיגרע כח השעבוד והנה בתשובות איתא דכל היכי דהאיסור רק משום שוי' ח"ד ל"ח דבר שבערוה ועי' בברית אברהם ובזה ניחא הא דהשמיטו באחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת דזו שאמרה לא מת לא תנשא דרבותא הוא דסד"א הא מיית והא דקאמרה לא מת לקלקולא לצרה ואפי' היא גופא תנשא ואע"ג דשויה ח"ד עכ"פ בחזרה ואמרה מת ונותנת אמתלא הנ"ל יהיה מהני ועכ"פ הוא רבותא והיה להרמב"ם להביא וע"כ נראה דלכאורה תקשה דכיון דחוזרת ונותנת אמתלא הנ"ל א"כ אינה אסורה רק משום שויה ח"ד וזה ל"ח דבר שבערוה וא"כ מהראוי לומר דעדות צרה מהני דהא דצרה אין מעידה משום דמה"ד אין ע"א נאמן בדבר שבערוה ורק מתקנת חכמים שראו חז"ל להאמין ובצרה לא האמינו חכמים והכא דל"ח דבר שבערוה כיון דחוזרת ורק משום שויה ח"ד א"כ גם הצרה נאמנת אך מ"מ נהי דל"ח דבר שבערוה מ"מ הא איכא חזקה חזקת א"א ומהדין אינו נאמן העד משא"כ לפי מה דקיי"ל דע"א נאמן נגד חזקה ועי' ברשב"א ביבמות וא"כ בחוזרת גם הצרה נאמנת ובאינה חוזרת פשיטא דאסורה דשויה ח"ד וע"כ השמיטו הרמב"ם:

וקשה לי קצת דהא אביי סובר דאפי' דש"ב נאמן העד וסובר דהלכה כר"ט דאוכלת בתרומה והא עיקר הטעם דכיון דנאמנות עד רק מדרבנן ובצרה לא האמינוהו ולאביי דמדין נאמן העד מהראוי שגם צרה נאמנת ואמאי תאכל בתרומה:

ולפי מה שאמרנו דהיכי דמדאורייתא מותרת יצאתה מחזקתו ולא נשאר רק דבר שבערוה לחוד ונאמן ע"א והיה ניחא קושית הרשב"א להסוברים דבאשה שאמרה גירשתני נהי דנאמנת מ"מ לכתחלה ל"ת והקשו מהא דאיתא בגיטין בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד אומר ר"י הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וע"ש (ד' ס"ד) ופריך וליהמניה לדידה דאשה שאמרה גירשתי נאמנת וקשה הא נפ"מ לענין שתנשא לכתחלה ע"ש ולפ"ז דא"כ על כ"פ ליכא רק דבר שבערוה לחוד דמחזקה חזקת א"א יצאה דכיון דבדיעבד ל"ת רק שלא תנשא לכתחלה וא"כ אמאי קאמר אין דבר שבערוה פחות משנים הא סגי בעד לחוד דליכא רק דבר שבערוה לחוד:

והנה מהא דהקשה התוס' ב"ב דאי אמרינן דל"א הואיל ובידו לגרשה א"כ תקשי מתני' דאומר זה בני נאמן אפי' דמוחזק באחים ולפי מה דסוברים דיבמה לשוק ל"ח לדבר שבערוה ועי' במרדכי ביבמות ועי' בנב"י וא"כ לפי מה דסוברים דהא דבידו מהני דאז חשוב חזקה עשוי להשתנות דלא הוי חזקה א"כ לא קשה קושית התוס' דבשלמא באומר זה בני נהי דאיכא חזקה מ"מ ע"י דבידו לגרשה חשוב כאילו ליכא חזקה ואז נאמן משום דע"א נאמן באיסורין משא"כ בעל שאמר גירשתי נהי דע"י דבידו לגרשה שוב ליכא חזקת א"א מ"מ הא בדבר שבערוה אפי' בלא איתחזק אינו נאמן ע"א אלא ודאי דהתוס' סוברים דאפי' דש"ב נאמן העד בלא איתחזק ושפיר הקשה בתוס':

ולהנך הסוברים דאפי' בלא איתחזק אינו נאמן ע"א ניחא קושית התוס' דלמאי צריכין קרא דאב נאמן לומר שקידשה ת"ל דבידו לקדשה כמו בעל שאומר גירשתי דנאמן משום דבידו לגרשה אך נראה דבאמת אמאי נאמן הבעל נהי דבידו וחשוב כאילו ליכא חזקה מ"מ הא דבר שבערוה לחוד ג"כ אינו נאמן ע"א וצריכין לומר דהוא סובר דווקא לאוסרה אמרינן דאין דבר שבערוה וכו' דקרא איירי לאסרה ועי' תוס' יבמות וריש גיטין משא"כ להתיר אפי' דש"ב נאמן בליכא חזקה וא"כ באומר אב שקידשה לאוסרה דחשוב דבר שבערוה מה בכך דבידו לקדשה וליכא חזקת פנוי' ע"י דבידו מ"מ הא דבר שבערוה לחוד לא נאמן ע"א והנה לאסור אשה על בעלה אי סגי אם ראוהו העדים כדרך מנאפים ועי' ברא"ש ביבמות פ' שני דמביא דבה"ג סובר דאין מוציאין מהבעל עד שיראו העדים כמכחול בשפופרת ותמהו עליו דהא אפי' לענין חיוב מיתה סגי אי ראוהו כדרך מנאפים כ"ש לאסור אשה על בעלה וע"ש:

ומכבר אמרתי דניחא בזה מה שהקשו על ר"ל דסובר דזמן משום פירות ולא קאמר משום ב"א משום דזנות ל"ש וקשה הא דווקא זנות בעדים והתראה ל"ש כמו שכתבו בתוס' בגיטין (דף י"ח) וא"כ תקשה הא איכא משום שלא יאמרו זינתה אחר גירושין ויחזירנה דגרושה שזינתה מותרת לחזור לו. והנה לפי מה שהקשו בתוס' ד"ה משום ב"א דלא אמרינן אוקמא על חזקת א"א והשתא הוא דאיגרשה כיון שהיא גרושה לפנינו ועוד אדרבה אוקמה בחזקת צדקת שלא נבעלה כשהיא אשת איש וע"ש והקשו לפי שיטת הרמב"ם דבא על הפנוי' עובר משום לא תהיה קדשה וא"כ ליכא חזקת צדקת דהא אפי' אי היתה פנוי' עברה על הלאו הנ"ל ועי' בפ"י אך לפי מה דסוברים דעל לאו דקדשה אינו עובר בהעראה לבד רק בעינן גמר ביאה ומשום זה ניחא מה שהקשו דאמאי משלם קנס במפותה הא אין אדם לוקה ומשלם למ"ד דחייבי מלקות שוגגין ג"כ פוטר מלשלם ותירצו משום דלא בא בב"א דקנס הוא משעת העראה ועל הלאו אינו עובר אלא בגמר ביאה וא"כ לפי מה דאיתא ברמב"ם הלכות איסורי ביאה דמש"ה סגי בראו כדרך מנאפים משום שחזקת צורה זו שהערה וא"כ שייך שפיר התקנה משום ב"א כגון אם יבואו עדים שראו כדרך מנאפין לבד דאז יכול לחפות באין בו זמן משום דאיכא חזקת כשרות שלא זינתה כשהיא אשת איש רק לאחר הגירושין ואז ליכא שום איסור דכיון דאמרינן דהיה רק העראה לבד בראו כדרך מנאפין ואז ליכא לאו דקדשה וזה תינח לענין מיתה משא"כ לאוסרה על בעלה דבעינן כמכחול בשפופרת ואז היה גמר ביאה ואיכא משום קדשה וא"כ אי ירצה לדור עמה לא יכול לומר דכבר נתגרשה קודם זנות דהא אוקמי על חזקת א"א וחזקת כשרות ליכא דכיון דהיה גמר ביאה דהא העידו דראו כמכחול בשפופרת איכא לאו דלא תהיה קדשה אפי' אי כבר נתגרשה וליכא חז"כ וממילא אוקמי על חזקת א"א אך תקשה דהא בארוסה סוברים דאפי' לשיטת בה"ג דסגי בראו כדרך מנאפין לחוד דהא עיקר הטעם דלא סגי בזה דאע"ג דחשוב חזקה מחמת רובא דרוב בני אדם אין מעמידין א"ע בזה משום דזה תינח לענין ד"נ דאזלינן בתר חזקה ורובא אבל לאפקועי אשה מבעלה דהיא משועבדת לו א"י ע"י חזקה זו לאפוקי מרשותו וכ"ז בנשואה משא"כ בארוסה דאינה משועבדת לבעלה ועי' בתוס' כתובות (דף ע') ועי' בתוס' רי"ד בקידושין שפיר נאסרה לבעלה כשראו כדרך מנאפים מתוך חזקה זו וא"כ תקשה מה פריך הגמ' בגיטין בשלמא בנשואה בין למ"ד משום ב"א איכא בין למ"ד משום פירי איכא אלא בארוסה בשלמא למ"ד משום ב"א איכא אלא למ"ד משום פירי ארוסה לית לה פרי וקשה הא מ"מ איכא משום סוטה באם העידו שראו כדרך מנאפים וסגי בזה ואיכא משום חז"כ דהא ליכא משום קדשה על העראה לחוד והוא אמר שכבר נתגרשה ורשאי לדור עמה וחזקת א"א לא מהני דאיכא חז"כ כנגדו וגם לפי מה שכתבתי דטעמו של בה"ג משום דחשוב עדות שא"א יכול להזימו ואין לומר דחשוב ממון משום הכתובה דבה"ג לשיטתו דסובר דהיא חשובה מוחזקת וע"י הרוב אי אפשר להוציא ממון וזה תינח בנשואה משא"כ בארוסה דסובר דכתובת אירוסין אינה טורפת מלקוחות וא"כ ל"ח מוחזקת וסגי בעדות זו בראו כדרך מנאפין ותקשה ג"כ מה פריך אלא בארוסה וכו' והא מ"מ איכא משום סוטה:

וגם לפי מה שאמרתי לתרץ קושית התוס' הנ"ל דלא יכול לחפות דאוקמי על חזקת א"א דכיון דבראו כדרך מנאפין לחוד אינו רק רוב לחוד ויכול להיות שלא בעל א"כ סמוך מיעוטא לפלגא להספק אי הי' קודם גירושין או לאחר גירושין ואיכא רוב להתיר כמו הא דאמרינן סמוך מיעוט דמפילות למחצה דנקבות ועיין ביבמות וא"כ לענין לאסור על בעלה דלא סגי בזה רק בראו כמכחול בשפופרת ואז ל"ש מיעוטא לפלגא וליכא משום סוטה ותקשה ג"כ בארוסה דמודה בה"ג ומה פריך אלא בארוסה ליכא משום פירי:

ובזה ע"כ שמעינן דהא דמשני איפוך היינו איפוך קמייתא ור"י סובר משום פירות דהא ר"י סובר בב"ב דמודה בשטר שכתבו דא"צ לקיימו והראשונים כתבו הטעם משום דחשוב מיגו להוציא דמלוה חשוב מוחזק בממון דיש לו שטר וא"כ לאוסרה לא סגי בראו כדרך מנאפין משום דחשוב עדות שא"א יכול להזימו והכתובה לא הפסיד ע"י עדות זו וע"כ לא קאמר משום סוטה משא"כ אי ר"ל סובר משום פירות ור"ל סובר התם דצריך לקיימו ול"ס דחשוב מוחזק וא"כ סגי בראו כדרך מנאפין ותקשה למה קאמר משום פירות ולא קאמר משום סוטה:

ועי' בגיטין פרק השולח דמשמע שם דר"י סובר דלאו כגבה דקאמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה והברייתא דסובר דאינו משמט סובר כב"ש דכגבה דמי ור"ל סובר דאינו משמט דסובר כגבה דמי וא"כ לפ"ז ע"כ איפוך בתרייתא ור"ל סובר משום פירות דאז ליכא משום סוטה דלא סגי בראו כדרך מנאפין וא"כ אוקמא על חזקת א"א ול"ש סמוך מיעוטא לפלגא וגם ל"ש חז"כ דעברה על לאו דלא תהיה קדשה והירושלמי דסובר דאיפוך קמייתא ולא תקשה על ר"י נהי דסובר דזנות ל"ש מ"מ אמאי לא קאמר משום סוטה דירושלמי לשיטתו דסובר דכיון דזינתה מאוסה היא בעיניו ולא ירצה לדור ול"ש לתקן זמן משום זה משא"כ הש"ס דידן ועי' בסוטה דמוסרין שני ת"ח שמא יבא עליה בדרך ולא אמרינן דמאוסה היא וע"כ יש לומר דאיפוך בתרייתא וניחא הרמב"ם בפי' המשנה דכתב טעמא דר"ש דמכשיר מוקדם משום דל"ש זנות בין יום ללילה בזמן קצר כזה והקשו הא איתא בגמ' דר"י סובר דר"ש מכשיר אפי' מכאן ועד עשרה ימים אך יש לומר דהי' קשה נהי דר"ש לא סובר כר"י דזמן משום ב"א מ"מ הא איכא משום סוטה ובזה ל"ש דאוקמא על חזקת א"א דכיון דנכתב זמן בגט ואי זינתה בין כתיבה לחתימה יאמר דנתגרשה בזמן הכתיבה וע"כ הוצרך לומר משום דבזמן קצר לא חיישינן לזנות ור"י לשיטתו דסובר בירושלמי דמאוסה היא ולא ירצה לדור עם סוטה וע"כ מכשיר אפי' עד עשרה ימים:

ולפי מה שכתבתי דטעמא דמ"ד דא"צ לקיימו דחשוב בעה"ש מוחזק ותקשה דהא שמואל סובר בב"ב דא"צ לקיימו וסובר לענין בכור דאפי' ירשו שט"ח דאינו נוטל פ"ש אלמא דל"ס דחשוב כגבה דמי. והנה לפי מה שכתבתי דמש"ה סובר בה"ג דלאוסרה על בעלה לא סגי בראו כדרך מנאפין משום דלא מהני חזקה זו דא"י להעמיד א"ע להוציא מבעלה ולפ"ז לענין חיוב קנס לא סגי בהעידו בראו כדרך מנאפין דלא אזלינן בתר הרוב להוציא ובעינן שראו כמכחול וכו' והנה במפותה יש לומר כיון דמהני הרוב שיהיה לוקה משום לאו לא תהיה קדשה וע"כ גם מה שנוגע לממון ג"כ אזלינן בתר הרוב וא"כ זה שייך במפותה משא"כ באנוסה ל"ש זה דליכא משום קדשה וא"כ בעינן שיראו כמכחול דווקא א"כ לפ"ז תקשה הא דדייק הגמ' מדקתני אלו נערות שיש להם קנס נערה דווקא הא קטנה לא ומשני רב דר"מ היא דילמא הא דנקט נערה דאז סגי בראו דרך מנאפין משא"כ קטנה דליכא משום קדשה דפיתוי קטנה אונס הוא וא"כ בעינן שיראו כמכחול וזה ל"ש אך רב משני כן ורב סובר דאזלינן בתר הרוב ממון וע"כ משני דר"מ היא משא"כ לדידן אין ראיה מדלא נקט קטנה דקטנה אין לה קנס וע"כ ניחא הפוסקים דאפי' קטנה יש לה קנס דלדידן אין ראיה דנקט נערה:

ולכאורה נראה דאפי' לשיטת בה"ג דלא סגי בראו כדרך המנאפין מ"מ היכי דהיה קנוי וסתירה דאיכא רגלים לדבר שזינתה אז סגי בעדות כזו דהא עיקר הטעם משום דע"י עדות זו א"א להפקיע השיעבוד וכיון דאיכא רגלים דבר מגרע כח השיעבוד ומהני חזקה זו ומה"ט סוברים הפוסקים ועי' באה"ע ס' קט"ו באיכא ע"א על הטומאה והיא אומרת טמאה אני לך דנאמנת דעיקר הטעם דאינה נאמנת להפקיע מהשיעבוד והיכא דאיכא ע"א דאיתרע כח השיעבוד וע"כ נאמנת וה"ה לענין זה באיכא רגלים לדבר סגי בעדות זו וניחא קושית המשנה למלך דאמאי לא פריך הגמ' הא קושי דמקשה על מתני' ואלו אסורות מלאכול בתרומה שבאו עדים שהיא טמאה ופריך דפשיטא דזונה היא ואמאי לא מקשה על מתני' דאלו לא שותות שבאו עדים שהיא טמאה דפשיטא דזונה היא וע"ש ולכאורה נראה דנ"מ ע"י קינוי וסתירה דאיכא רגלים לדבר סגי בעדות אפי' אי לא היה דו"ח דחשוב עדות שא"א יכול להזימו משא"כ בעלמא בעינן דו"ח משא"כ לענין תרומה אפי' אי לא היה קינוי וסתירה לא בעינן דו"ח לאוסרה בתרומה. אך לפי מה שכתבתי בלא"ה ניחא דנ"מ דע"י קינוי וסתירה סגי בראו כדרך מנאפים משא"כ על תרומה פריך שפיר דהתם אפי' בלא קינוי וסתירה סגי בראו כדרך מנאפין:

והנה לפי הרמב"ם דכתב דחזקת צורה זו שהערה וא"כ לפי שיטת התוס' דקנס לא מחויב בהעראה לבד ובעינן גמר ביאה א"כ לא סגי בעדות זו דראו כדרך מנאפין לחייבו קנס ובעינן עדים שראו כמכחול וכו' וניחא בזה הא דהקשה במל"מ הא דאיבעיא להגמרא בשבועות משביע עידי קנס מהו אי אמרינן דחשוב רק גורם לממון דאי יודה יופטר יע"ש. והקשו דאי איירי בקנס שיש בו קרן ת"ל דמחויב משום הקרן דע"ז לא הוי גורם רק ממון גמור ואי איירי בקנס שאין בו קרן א"כ תקשה הא פטור א"ע מכלום ואז מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב וע"כ נראה דהא קיי"ל באיכא עדים אחרים דפטורים משום דל"ח כפירת ממון וא"כ יש לומר דהשביע העדים לענין קנס דאונס ופיתוי דאיכא בושת ופגם ומחייב א"ע בהודאת בושת ופגם ואין לומר דא"כ חייבין קרבן משום בו"פ יש לומר דאיכא עדים אחרים ואין לומר דבלא"ה פטורין עדות אלו דנ"מ דעדים אחרים לא ראו רק כדרך מנאפים דעל בו"פ דמחוייב על העראה מהני עדותם משא"כ לענין קנס לא מהני עדות זה וצריכין עדים אלו דראו כמכחול וכו' אך איבעי דילמא ל"ח רק גורם לממון דאי מודה מיפטר ול"ח פטור א"ע מכלום דמתחייב א"ע בו"פ אי יודה ומ"מ לא חייבין קרבן משום בו"פ דהא איכא עדים אחרים שראו כדרך מנאפין וסגי לענין בו"פ ולא לענין קנס דבעינן גמר ביאה דווקא:

והנה מרש"י ריש כתובות דפי' שיתברר דיבואו עדים והקשו בתוס' דא"כ מאי מייתי אביי ראיה דנאמן לומר בפ"פ לעולם דאינו נאמן רק דע"י דבא לב"ד יתברר ע"י עדים וע"כ נראה דהא זנות ל"ש רק התוס' כתבו דווקא זנות בעדים והתראה ל"ש אבל זנות בעדים שכיח וזה תינח אי נאמן לומר פ"פ רק דעדים צריכין שלא יהיה ס"ס אינו תחתיו או אונס משא"כ אי לא נאמן לומר פ"פ רק דיתברר ע"י עדים וכיון דצריכין להעיד שהי' כמכחול בשפופרת זה בודאי ל"ש דעדים ידעו מזה דהא מה"ט אמר במכות דלא נהרג אדם מעולם אי בעינן עדות כזו אלמא דזה ל"ש שעדים ידעו מזה ולא היה לנו לעשות תקנה דכיון דל"ש דאע"ג דזנות בעדים שכיח מ"מ עדות שראו כך זה ל"ש אלא ודאי דהוא נאמן לומר פ"פ רק לענין ס"ס ע"ז אמרינן דיתברר ע"י העדים ודו"ק:

והנה בס' ב"א הוכיח מרש"י בסוטה דסובר דאפי' אי היא היתה אנוסה היכי דהבועל היה מזיד אסורה אפי' לבעלה ישראל וקשה דא"כ מאי פריך הגמ' והא ס"ס הוא וקשה הא איכא ס"ס לחומרא שמא ברצון ואם ת"ל באונס שמא הבועל היה מזיד וכן תקשה מסוף נדרים דפריך הגמ' אי ברצון כלום יש לה כתובה אי באונס שריא לבעלה ודילמא איירי באונס וע"כ מגיע לה כתובה רק דהבועל היה מזיד ואסורה לבעלה וכן קשה על הב"ש ס' י"א דסובר דאפי' באונס רק דהבועל היה כהן ואסורה על הבועל וע"כ אסורה גם לבעלה ישראל ותקשה ג"כ דא"כ איכא ס"ס לאיסור שמא ברצון ואת"ל באונס שמא היה הבועל כהן וכן תקשה מה פריך הגמ' בנדרים דילמא איירי באונס ומ"מ אסורה לבעלה דהבועל היה כהן וע"כ מגיע לה כתובה כיון דהי' באונס ודו"ק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה