חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ד · דבר שאינו קצוב
שיטת הרמב"ם דאינו יכול להתחייב א"ע דבר שאינו קצוב ועיין בח"מ ס' ס' ועיין בר"ן בקידושין פ"ב מה שהקשו עליו מסוגיא דיכיר דפריך שם הגמ' לר"מ דסובר דאדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי הא אי בעי יהיב ליה במתנה אע"ג דדבר שאינו קצוב הוא יע"ש ובראב"ד הקשה מהא דכתובות (דף ק"ב) דמקשה ר"י לר"ל ממתני' הנושא את אשתו ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים דמחויב לזונה מאי לאו כי האי גוונא לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וכו' וקשה לס"ד דלא ידע מזה דמשום הנאת חיתון גמר ומשתעבד גם לר"י תקשה הא הוי דבר ש"ק דלא מהני לכ"ע גם הקשו מהא דאין מוציאין לשבח קרקעות מלקוחות ומשמע הא מב"ח יכול לטרוף אע"ג דהוא דבר שאינו קצוב. ולכאורה יש לומר דכיון דכותב לו אחריות על הקרן ועל השבח אמרינן מיגו דחל אחריות על הקרן חל חיוב שלו גם על השבח כמו במקנה דבר שלב"ל עם בא לעולם דמהני לחד דיעה:
ובזה ניחא מה דהקשו הא דפריך הגמ' בב"מ (דף ע"ב) דהא הוי שטר דלא ניתן לכתב ומשני דחשוב שטר דניתן ליכתב משום דניחא ליה דלא נקריי' גזלנא או דליקום בהימנותיה דאי חזר ולקחה הוא של לוקח יע"ש והקשו מאי פריך הגמ' נהי דהשטר בטל מ"מ הא גם המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים מושעבדים ועיין בתומים ועי' בפ"י וע"כ נראה דקושית הגמ' אזלא דכיון דבטל השטר א"כ ל"ש לומר מיגו דחל חיוב אחריות על הקרן דכיון דבטל השטר רק דגובה הקרן מלקוחות דלא גרע ממוכר שדהו בעדים וא"כ ל"ש מיגו וא"כ איך גובה השבח מב"ח הא הוי דש"ק וניחא בזה מה שהקשו דבהכיר ל"ש ניחא ליה דליקום בהימנותיה וא"כ תקשה הא הוי שטר דלא ניתן ליכתב ותירוץ הגמ' ל"ש בהכיר בה אך בהכיר דאין לו שבח ועל הקרן לא קשה בלא"ה דלא גרע ממוכר שדהו בעדים וניחא הסוברים דדין זה דחזר ולקחה דיהיה ללוקח לא קיי"ל דזה רק לר"מ דסובר דאדם מקנה דשלב"ל והקשה בתוס' ב"מ (דף ט"ז) ד"ה מה וכו' דהא ההיא דשבח קרקעות הילכתא היא ותקשה לדידן דלא קיי"ל כר"מ וע"כ נראה דלפי מה דמתרץ בקצה"ח ס' הנ"ל דאי אמרינן דאחריות ט"ס לא קשה דאינו יכול להתחייב דש"ק דכיון דאפי' אי לא התחייב א"ע יש לו עליו אחריות וא"כ ע"כ קושית הגמ' הוא רק לר"מ דסובר לאו ט"ס דכיון שאמרנו דקושית הגמרא משום דש"ק וע"ז משני משום חזר ולקחה הוא ללוקח ע"כ חשוב שטר דניתן ליכתב דהא לר"מ לשיטתו מהני בחזר ולקחה ולדידן דקיי"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל בלא"ה ניחא דכיון דט"ס א"כ ל"ש דאין יכול להתחייב דש"ק:
וגם תירצו דכיון דהחיוב לא חל רק בשעה שבא השבח לעולם ואז נודע וקצוב הוא ולפ"ז בקנו מידו דאז החיוב חל מיד אי אפשר לתרץ כן וקשה הא הוי דש"ק ואין להקשות על הא דמשני הגמ' לשמואל דסובר דלוקח מגזלן לית ליה שבח דאיירי בקנו מידו ותקשה הא הוי דש"ק דליתא דלשמואל משום דאחריות ט"ס הוא ול"צ לחייב א"ע ואע"ג דלשמואל במקח וממכר ל"א ט"ס כבר כתבו שם לחלק דהיכי דנגזל טריף כיון דלא הוי שם מכירה כלל דמי להלואה דאמרינן ט"ס אבל אי אמרינן כר"מ דסובר דלעולם אינו ט"ס א"כ לא משכחת בקנו מידו דאז חל החיוב מיד ותקשה הא הוי דש"ק וניחא בזה בב"ק (דף צ"ה) בתוס' ד"ה מאן שמעת וכו' דהקשו בלאו האי טעמא הוי מצי למיפרך יע"ש וע"כ נראה דהא בתוס' שם הקשו ד"ה דאתיא דה"מ לשנויי דבשבח היתר על היציאה מיירי ואע"פ דלשמואל לוקח מגזלן לית ליה שבח ואיירי בקנו מידו יע"ש ובזה ניחא הכל דכיון דע"כ סובר דאחריות לאו ט"ס ותקשה הא דבר ש"ק הוא אי איירי בשבח היתר על הוצאה ובקנו מידו דאז חל החיוב מיד אלא ודאי דלא איירי בקנו מידו וע"כ לא איירי בשבח היתר על הוצאה דאז צריך קנו מידו ותקשה דש"ק הוא וע"כ צריך להקדים דסובר אחריות לאו ט"ס כר"מ דאל"ה יש לומר בשבח היתר ובקנו מידו ואע"ג דחיוב חל מיד לא קשה דש"ק הוא דכיון דט"ס וע"כ הקדים הגמ' מאן שמעת דאחריות לאו ט"ס ר"מ:
והנה בתומים סימן ס' איתא דדינא של' הרמב"ם הוא למ"ד בגיטין מפני שאין קצובין אבל לר"י ור"ל דסוברים מפני שאין כתובין יכול להתחייב א"ע דש"ק יע"ש דלמ"ד מפני שאין כתובין היה ת"ה דלא ליטרוף מלקוחות אז אמרינן דמב"ח מדין גובה משום דיכול להתחייב דש"ק אבל למ"ד משום קצובין יע"ש דמתרץ בזה דברי רש"י דפי' על הא דקאמר וכי מה תיקון עולם יש בזה והלא אין קצובין ופי' רש"י ומדינא לא טריף אלמא דא"י להתחייב א"ע בדבר ש"ק:
ובזה מתרץ מה שהקשה הראב"ד דלס"ד דלא ידעינן מדר"ג גם לר"י קשה הא הוי דש"ק אך לר"י דסובר בגיטין מפני שאין כתובין יכול להתחייב דש"ק יע"ש:
ובזה ניחא תוס' ב"מ (ד' י"ד) ד"ה תריץ וכו' דהקשה דאמאי דחיק לדחוי' בפ' מ"ש הא מני ר"מ יעמוד כשעשאו אפותיקי או יעמוד בלוקח מגזלן ובקנו מידו והקשה בתומים דאי אפשר לאוקמא בקנו מידו דהא תינח למ"ד משום קצובין דאז אפי' קנו איכא ת"ה דאינו טורף מלקוחות משא"כ למ"ד משום שאין כתובין דאז בקנו מידו טורף מלקוחות ותקשה אי איירי בקנו מידו אמאי אין מוציאין שבח מלקוחות וע"ש ס' קט"ו ונראה דלכאורה תקשה דהא שמואל סובר דבמקח ל"א ט"ס רק היכא דנגזל טריף דאז לא הי' מכירה ודמי לשטר הלואה דאמרינן אפי' לשמואל ט"ס אבל היכי דטריף בע"ח ל"א ט"ס וא"כ לפי מה דרצה הגמ' בב"ב לפשוט בעי' דשמואל דאקני משתעבד מהא דשבח קרקעות והי' סובר דאיירי בבע"ח א"כ תקשה דאפי' מב"ח לא טריף משום דהוא דש"ק אך יש לומר דכיון דבע"ח לעולם לא טריף יותר מחובו חשוב דבר קצוב למעלה ואע"ג דיוכל להיות דלא יהי' מספיק גם שיעור חובו ואין לו קצבה למטה אך כיון דיש קצבה למעלה חשוב דבר קצוב והיכא דטורף הנגזל אף דטריף הכל ואין לו קצבה הא בזה מודה שמואל דט"ס. ויש לומר סברת הקצה"ח דכיון דלא צריכין חיוב דידי' ל"ש דאינו יכול להתחייב דש"ק ובע"ח דאף דל"א ט"ס מ"מ הא יש קצבה למעלה וא"כ לפ"ז תקשה מאי הקשה דיעמוד באפותיקי הא באפותיקי דין הוא דנוטל יותר מחובו דאפי' לא מסיק אלא שיעור ארעא נוטל הכל וא"כ תקשה הא הוי דש"ק אך הא דאינו יכול להתחייב דבר שא"ק הוא למ"ד קצובין ולדידי' יש לומר בלוקח מגזלן ובקנו מידו דאפי' קנין לא מהני אי אמרינן מפני שאין קצובין ולמ"ד דסובר משום ש"כ ואז אי אפשר לאוקמי בלוקח מגזלן בקנו מידו משום דאז טורף גם מלקוחות הא למ"ד ש"כ יכול להתחייב דש"ק לפי התומים ויש לאוקמ' בבע"ח ובאפותיקי אע"ג דהוא דש"ק גובה עכ"פ מב"ח:
ובדברי התומ' ניחא הא דסובר הירושלמי דאינו יכול למחול קנס דחשוב דשלב"ל והק' בתוס' כתובות פ' א"נ מהא דמשני עולא דמתנ' דמכות איירי ביתומה ומפות' דמחלה וק' הא בקנס לא מהני מחילה וע"כ נראה דלכאורה תקש' נהי דחשוב דשלב"ל אמאי לא אמרינן מיגו דחל המחילה על בושת ופגם חל המחילה גם על הקנס אך הירושלמי לשיטתו דאיתא שם דר"י סובר קצובין ועי' בש"ך ס' ס' וא"כ לא יכול להתחייב או לימחול דש"ק ובו"פ דש"ק הוא ולא חל המחילה רק מיגו דחל על בו"פ חל ג"כ על הקנס אע"ג דחשוב דשלב"ל:
ולפ"ז ניחא הפוסקים כר"י דבר תורה מעות קונות ורבא מייתי ראיה לר"ל ממתני' דנתן לבלן מעל וע"ש וע"כ נראה דהא בריטב"א הקשה דמה מייתי רבא ראי' כר"ל לעולם כר"י והא דלא מעל עד דמשך משום דמדרבנן בעינן דוקא קנין משיכה וע"כ לא מעל ונראה דהא בתוס' הקשה דאי מעות לא קנה אז יאמר המוכר נשרפו המעות ותירצו דלזה אין לחוש דלכל הפחות הוא ש"ח על המעות וכספים אין להם שמירה אלא בקרקע וע"ש וא"כ בהקדש דנתמעט מדין שמירה ל"ש זה דהוא ש"ח עליו וא"כ לא עשו חכמים תקנה דאז יאמר נשרפו המעות וע"כ הא דלא מעל עד דמשך משום כר"ל דמשיכה היא מדאורייתא והנה זה הכל אי אפי' בפשיעה נתמעט משא"כ אי בפשיעה חייב א"כ לא יכול לומר נשרפו המעות וא"כ אין ראי' כר"ל וע"כ נראה דהנה בתוס' ב"מ הוכיחו דאפי' בפשיעה פטור דאל"כ מה פריך הגמ' משוכר את הפועל לשמור את הזרעים וכו' לוקמא בפשע והקשה בש"ך דא"כ תקשה אפי' היכי דאין נותנין לו שכר שבת והוא ש"ח חייב בפשיעה יע"ש ועי' בתשובות ת"ר דמתרץ דהא לכאורה תקשה דכיון דהתורה ירדה לסוף דעתם של שומרים שכל אחד רוצה להתחייב כמו שכתבו בתוס' א"כ מאי בכך דהתורה פטרה וע"כ נהי דהוא התחייב א"ע לא מהני חיוב משום דחשוב אסמכתא וע"כ בפשיעה חייב דהוא בידו ל"ח אסמכתא אך הוי דש"ק אי משעת משיכה נשתעבד נכסי אך היכי דיש לו הנאה יכול להתחייב דש"ק וזה החילוק בין ש"ח לש"ש וע"כ בש"ח פטור אפי' מפשיעה. ולפ"ז ניחא הכל דרבא לשיטתו דסובר משום ש"ק ועי' בש"ך דהוכיח מדקאמר רבא שכך כותב לו וכו' וע"כ משום שאין קצובין ושפיר מייתי רבא ראי' כר"ל דלר"י אמאי לא מעל ואין לומר משום דחכמים תקנו משיכה דליתא דא"כ יאמר נשרפו המעות ואין לומר דש"ח הוא עכ"פ דליתא דבהקדש ליכא דין שמירה ואפי' מפשיעה נתמעטו משא"כ ר"י לשיטתו דסובר משום ש"כ וא"כ יכול להתחייב דש"ק ואפי' בהקדש חייב בפשע א"כ אין ראיה כר"ל דיש לומר דמש"ה לא מעל:
ולפ"ז ניחא מה שבירושלמי איתא דר"י סובר דמשיכה הוא קנין מדאורייתא ור"ל סובר דמעות הוי קנין ד"ת משום דהירושלמי לשיטתו דאיתא שם דר"י סובר קצובין וא"כ אי ר"י סובר דגם מעות קונות תקשה מתני' דבלן דאמאי לא מעל עד דמשך ואי משום דחכמים תקנו משיכה דליתא דהכא בהקדש לא עשו חכמים משיכה דא"כ יאמר נשרפו המעות דגם ש"ח לא הוי בהקדש כיון דסובר קצובין לא יכול להתחייב א"ע דש"ק. משא"כ הש"ס דידן דר"י סובר משום ש"כ יש לומר דר"י סובר דמעות קונות ואפ"ה לא תקשה מבלן דמש"ה לא מעל עד דמשך משום דעשו חכמים קנין משיכה וע"כ לא מעל משום דחכמים תקנו משיכה ולא ייכול לומר נשרפו המעות דכיון דחייב בפשיעה דיכול להתחייב דש"ק אפי' ש"ח למ"ד כתובין:
אך תקשה על הרמב"ם דסובר דא"י לחייב א"ע דש"ק ופסק כר"י וע"כ נראה דלפי מה דאיתא בתומים ס' ס"ו דלפי מה דמשני ר"א בב"מ (ד' נ"ח) דשבועה זו תקנת חכמים שלא יהו בני אדם מזלזלים בהקדשות היתה התקנה גם לענין תשלומין אע"ג דמדאורייתא פטור אפי' מפשיעה מ"מ מדרבנן חייב אך זה לפי מה דר"א מתרץ שם משא"כ לפי מה דמשני ר"י דהא מני ר"ש לא עשו חכמים תקנה שיהי' חייב בפשיעה. ולפ"ז ניחא דרבא מייתי ראיה כר"ל דאליבא דר"י לשיטתו אמאי לא מעל דאין לומר משום דחכמים תקנו קנין משיכה דא"כ יאמר נשרפו המעות דכיון דאפי' בפשיעה פטור משא"כ לדידן דקיי"ל כר"א דחייב בפשיעה יש לומר דמש"ה לא מעל משום תק"ח:
ועל עיקר הקושיא על הרמב"ם לס"ד תקשה הא הוי דש"ק נראה דעיקר ראי' של הרמב"ם דחשוב דש"ק אע"ג דשנים קצובין אך הי' קשה לו קושית התוס' שם דלמ"ד קצובין אע"פ שאין כתובין אמאי לא חשוב להו קצבה מזון הבנות דהוי עד שתבגר וע"כ דאע"ג דשנים קצובין חשוב דש"ק דאינו יודע כמה יהיו דמי המזונות דאפשר דיתייקר וזה הכל למ"ד קצובין משא"כ ר"י ור"ל דסוברים כתובין אין ראי' דיש לומר דהיכי דשנים קצובות חשוב ד"ק והתם שאני משום שאין כתובין וע"כ ניחא לס"ד ולא קשה דש"ק הוא:
וגם נראה דעיקר הטעם של הרמב"ם דחשוב דש"ק משום יוקר והיינו כירושלמי דסובר דחייב לזונה חמש שנים ראשונים בין ביוקר ובין בזול וכבר הקשו דאמאי לא יכול לומר דלא התחייב א"ע לזונה רק כפי שער של עכשיו וע"כ נראה דגם אי בעלמא באדם שחייב א"ע לזון איש אחר אינו מחויב לזון רק כפי שער של עכשיו מ"מ הכא משום הנאת חיתון גמר ומקנה אפי' לפי היוקר ולא כפי שער של עכשיו לחוד וראי' לזה דהא הרבה סוברים דאפי' אי באדם בעלמא רפואה אינה בכלל מזונות מ"מ בבת אשתו גם רפואה מחויב משום חיבת חיתון משעבד א"ע יותר וה"ה לענין זה וזה אליבא דאמת דמשני בשטרי פסיקתא דמשום הנאת חיתון משתעבד א"ע בדיבור בעלמא וה"ה לענין זה מחויב ליתן כשער היוקר משא"כ לס"ד דלא ידע מדר"ג א"כ אינו מחויב ליתן רק כפי שער של עכשיו וממילא הוי ד"ק ולמסקנא דידע מדר"ג נהי דמחויב ליתן כפי היוקר והוי דש"ק מ"מ משום הנאת חיתון מהני ודו"ק:
והנה הרבה סוברים דאליבא דר"מ דסובר דאדם מקנה דשלב"ל אז גם דבר שאינו קצוב יכול להתחייב ומתרצין בזה קושית הר"ן הנ"ל ובזה ניחא קושית מהרש"א (ב"מ ד' הנ"ל) על הא דהקשה התוס' דיעמוד כשעשאו אפותיקי והקשו דהא ע"כ איירי באפותיקי דאל"כ תקשה קושית התוס' לדוכתא דאמאי לא טריף הבע"ח מלקוחות שטריף הלוקח:
ונראה לפי מה דאיתא בתומים ס' קט"ו לתרץ דברי רש"י בגיטין דפי' דקושית הגמ' מהך דר"ט דאמר באם קדמה השבח דגובה ופי' דקושית הגמ' היה גם למ"ד קצובין והקשה בתוס' דא"כ כי משני תנאי היא עדיין יהי' ר"נ דעת שלישית וכתב וז"ל דודאי רש"י מודה כסברת התוס' דבאופן זה חשוב קצובין רק רש"י ס"ל כיון דהוא תקנתא לא פלוג רבנן בתקנתם אבל השתא דמשני הגמ' ר"י אומר מה ת"ה הלא אין קצובין ופי' רש"י דמדינא אין טורף ולא מכח תקנה תו ל"ש לא פלוג ע"ש:
ולפ"ז יש לומר דעיקר סברת התוס' דלאחר שטריף הבע"ח מהלוקח קנה ומכר גם שבח יגבה משום דקצוב ול"א דלא פלוג משום דדבר ש"ק מהדין אפי' מב"ח לא יגבה רק תק"ח הוא וע"כ ל"ש לא פלוג וא"כ למאי דמשני דר"מ הוא דלדידי' יכול להתחייב דש"ק וא"כ הא דלא טריף מלקוחות רק משום דלא פלוג ויש לומר דאע"ג דהשתא קצוב לא פלוג ולא איירי באפותיקי וע"כ כתבו יעמוד בעשאו אפותיקי:
וגם נראה דלכאורה יש לומר דנהי דהשתא קצוב מ"מ בעת שהתחייב א"ע לא הוי קצוב ועי' בש"ך ובפ"י אך דא"כ תקשה דלפי מה שהוכיחו דחיוב מזונות לא חל בעת נישואין רק לאחר מיתה דאל"כ אמאי איתא בירושלמי דמלוה בשטר קודם למזונות והא חיוב מזונות הוא מוקדם למלוה בשטר אלא ודאי דחיוב לא מתחיל רק לאחר מיתה וא"כ הא דתנן דאין מוציאין למזון האשה והבנות מפני תק"ה ע"כ לא איירי במה שמכר האב דאז מדינא לא טריף דלקוחות קדמו וע"כ במה שמכרו האחין וא"כ תקשה דהא השתא קצוב דידעינן כמה בנות יש לו וע"כ משום דבשעה שהתחייב לא ידעינן וע"כ חשוב דש"ק וא"כ תקשה על התוס' דכתבו דהשתא קצוב אך התוס' קאי לשמואל ושמואל סובר דשעבודא לד"א ואז דין הוא דמלוה ע"פ מוקדם ומלוה בשטר מאוחר דמלוה בשטר קודם וא"כ יש לומר דחיוב מזונות הוא בעת נישואין ואפ"ה מב"ש קדים וא"כ יש לומר דאיירי במה שמכר האב ולעולם היכי דהשתא קצוב יכול לטרוף וזה הכל לשמואל לשיטתו משא"כ לדידן דש"ד וע"כ תירצו בתוס' ב"ב דאיירי לאחר שטריף הבע"ח וכו' וע"כ כתבו יעמוד כשעשאו אפותיקי דהא יש לומר דאיירי לאחר שטרף ואע"ג דהשתא קצוב לא מהני ולא איירי באפותיקי:
וגם נראה דהנה בתוס' ב"ב הקשה על מה דקאמר דאליבא דר"מ לא תיבעי דסובר דאדם מקנה דשלב"ל ותמהו הא לא עבידא דאתא ולכאורה נראה דהא בתוס' ב"מ הקשה דאמאי לא פשיט מדידי' דאמר בע"ח גובה שבח אע"ג דחשוב דאיקני וע"כ נראה דהקשו להנך הסוברים דמקנה דשלב"ל עם דבר שבא לעולם מהני א"כ כיון דכותב לו מה דקנה ודאיקני נאמר מיגו דחל על מה דקנה חל ג"כ על דאיקני. אך יש לומר דהיכא דאיכא תרתי דשלב"ל ולא עבידא דאתא אז ל"א מיגו דחייל וכו' ולפ"ז לענין שבח דחשוב עבידא דאתא אין ראי' מזה דאיקני משתעבד דיש לומר מיגו דחייל על מה שקנה חל ג"כ על דאיקני והא דפשיט הגמ' בב"ב דאיקני משתעבד מדחזינן דבע"ח גובה השבח התם קאי אי ש"ד וא"כ ל"ש מיגו דחייל על מה שקנה דזה ממילא נשתעבד ועכ"פ מדשמואל אין ראי' דהוא סובר דשל"ד וצריך לשעבד בפירוש אפי' מה דקנה ושייך מיגו וא"כ ר"מ דסובר דאדם מקנה דשלב"ל וליכא ריעותא רק משום דלא עבידא דאתא ע"ז יש לומר מיגו דחייל וע"כ שפיר קאמר דאליבא דר"מ לא תיבעי וכו':
ויותר נראה דהנה בודאי אליבא דר"מ במקנה דבר דעבי' דאתא עם דלא עבי' דאתא מהני כמו לדידן במקנה דשלב"ל עם דש"ל וא"כ יש לומר דהא דל"א מיגו משום דמה שקנה חל ממילא וא"כ שבח דחשוב ג"כ דאיקני וצריך לשעבד בפי' רק דחשוב עבי' דאתא וע"כ שפיר קאמר דאליבא דר"מ לא תבעי אע"ג דלא הוי עבידא דאתא אמרינן מיגו דחל על השבח משא"כ לרבנן ל"ש מיגו דחל על השבח דהא אי דאיקני לא נשתעבד גם שבח לא נשתעבד רק תאמר מיגו דחייל על מה שקנה וזה ממילא נשתעבד ולפ"ז גם לר"מ היכי דלא כתב מה דקנה וליכא מיגו לא יכול לגבות מדאיקני משום דלא עבי' דאתא אך עכ"פ שבח טריף דעבי' דאתא וא"כ לר"מ לא קשה דיטעון הנחתי דיש לומר דלא כתב דקנה ואז לא יכול לטרוף מדאיקני ומ"מ שבח גובה דעבי' דאתא וא"כ יש לומר דלא איירי באפותיקי וע"כ כתבו יעמוד וכו':
אך העיקר נראה לפי מה שאמרנו דאליבא דר"מ יכול להתחייב דבר שאינו קצוב וא"כ יש לומר דהא בלא"ה הקשו דילמא איירי דלא כתב ליה דאיקני ולעולם דאיקני נשתעבד ותירצו דא"כ איך גובה שבח אך דילמא איירי בשבח דממילא דלא הוי דאיקני אך דאז תקשה דגם מב"ח לא יגבה דהא הוי דש"ק דבשלמא בשבח דמחמת הוצאה דכיון דפסיד ליכא משום אסמכתא משא"כ בשבח דממילא. ולפ"ז לפי מה דמשני ר"מ ואליבא דר"מ יכול להתחייב דש"ק ובפרט לפי המרדכי דשלב"ל דלא קנה הוא משום אסמכתא וכיון דסובר דאדם מקנה דשלב"ל ה"ה אסמכתא קניא וא"כ יש לומר דלא כתב ליה דאיקני ומ"מ שבח גובה דאיירי בשבח דממילא ואע"ג דאז שייך לומר דש"ק הוא אך אליבא דר"מ מהני ול"צ לומר דאיירי באפותיקי וע"כ כתבו בתוס' יעמוד בעשאו אפותיקי וע' בכתובות (ד' ק"ב) דאמר רבינא לר"א דברים הללו נתנו ליכתב או לא וכו' ושיטת התוס' לפרש אי נתנו ליכתב היינו או נתנו לגבות ע"י כתיבה דוקא אי לא נתנו ליכתב שאף בלא כתיבה תקנו לה קנין וע"ז הקשה רבינא מהא דפקחין היו כותבין ש"מ דבעי כתיבה דווקא והקשו דמעיקרא איבעי' לרבינא מר"א אי נתנו ליכתב ולבתר דפשיט ליה דל"נ ליכתב' אותבי' ממתני' דפקחין ואמאי לא פשיט מתחלה ממתני' דפקחין דנתנו ליכתב ועי' בס' ע"א:
ונראה דהא הקשו מאי פריך ממתני' דפקחין היו כותבין דילמא לעולם לגבות מב"ח ל"צ כתיבה והא דפקחין היו כותבין לגבות מלקוחות ותירצו דלפי מה שהיו הפקחין כותבין חשוב אינו קצוב למטה דנהי דקצוב למעלה דלא התחייב א"ע יותר מחמשה שנים מ"מ אין קצוב למטה דהא כותבין כל זמן שאת עמי ולא אם אמות או תמותי או אגרשך ולא יכול לטרוף מלקוחות וע"כ דהכתיבה בעינן לענין לגבות מב"ח ובזה אמרתי הא דנחלקו הראשונים על דין דר"ג דדברי' הנקנין באמירה וקיי"ל דבעינן דווקא נישואין הראשונים אי דווקא באב הפוסק אבל בפוסק ע"י עצמו לא בעינן נישואין הראשונים ועי' באה"ע ס' נ"א ועי' בתשובות הריב"ש שמחלק שאפשר שלא חלקו בין נישואין הראשונים לשנים אלא דווקא באב הפוסק ע"י בנו ובתו שע"ז נזכר בירושלמי אבל הפוסק לאשתו אפי' בנישואין שנים קניא ועי' בס' שעה"מ דהקשה דאיך אפשר לומר כן דהא איתא בירושלמי הפקחין היה כותבין ע"מ שאזון את בתך וכו' ותני עלה ובלבד שיהי' מנישואין הראשונים אלמא דאפי' היכי דהוא פוסק ע"י עצמו בעינן נישואין הראשונים והאחרונים הביאו ראי' מש"ס דידן דבפוסק ע"י עצמו אפי' בנישואין שנים מהני מהא דקאמר בסוגי' דמי לא עסקינן דגרשה ואהדרה אלמא דאפי' בנישואין שנים מהני. ובזה היה ניחא קצת דברי הרא"ש שם שכתב דאי מתה בת אשתו אין צריך ליתן ולשלם עבור המזונות והבי' ראי' מירושלמי ואמאי לא הביא גמ' ערוכה בב"ב דקאמר שם בת אשתו מהו שתמעט בנכסים מי אמרינן כיון דאלו מתה לית לה אלמא דאי מתה אין מגיע עוד ממנו ועי' בס' הפלאי ולפי הנ"ל ניחא דלהכי מביא ראי' מירושלמי דאפי' בנישואין הראשונים דאלים החיתון ביותר דאז אפי' באב הפוסק קני באמירה לחוד דגמר ומקנה וה"א דאפי' במתה אית לה וע"כ הביא הירושלמי דמוקי בנישואין הראשונים ואפ"ה סובר דאין לה במתה וע"כ לא הביא ראי' מש"ס דידן דאיירי בנישואין שנים ולא אלים החיתון כל כך וע"כ אין לה במתה ולכאורה גם מרש"י ריש כתובות יש ראי' דאפי' בבעל הפוסק בעינן נישואין הראשונים דווקא דרש"י פי' על הא דאמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו דווקא לאוסרה ולא להפסיד הכתובה ובתוס' הקשה שם וע"כ נראה דהא עיקר הטעם דשמואל דסובר דנאמן אפי' להפסיד הכתובה משום דכתובה דרבנן תקנוה וכבר הקשו דכיון דחייבו חכמים כתובה א"כ בשעת נישואין התחייב א"ע ליתן כתובה כפי רצון חכמים וממילא החיוב מדאורייתא דיכול אדם להתחייב א"ע דבר שאינו חייב וע"כ משום דחיוב שלו לא מהני מדאורייתא דחשוב אסמכתא דכל דאי חשוב אסמכתא דאינו מתחייב רק אי ימות בחי' וע"כ החיוב שלו לא מהני רק מה שחייבו חכמים אך לפי מה דסובר הרמב"ם דבשעת נישואין יכול להתחייב דבר שאינו קצוב אע"ג דחשוב אסמכתא אכתי תקשה וע"כ דאפי' בבעל הפוסק בעינן נישואין הראשוני' דווקא וא"כ ר"א דאיירי ע"כ בנישואין הראשונ' דעיקר החידוש אע"ג דלא קים ליה בפ"פ וזה שייך בנישואין הראשונים ואז כתובה דאורייתא וע"כ סובר רש"י דלא נאמן להפסיד כתובה:
וניחא קצת קושית התוס' לקמן על הא דמשני דמש"ה נאמנת לומר משארסתני נאנסתי משום דאיכא מיגו והקשה דהא לר"י ליכא מיגו אך לפי מה שהקשה הב"ש דת"ל דהא איכא שטר כתובה וע"כ בו"ש ב"ע ותירץ דמיד שאמר פ"פ ונאמן ע"ז אי לא אמרה משארסתני נאנסתי איתרע שטר כתובה וכבר אמרנו דמש"ה לא הוי כ"ד משום דחשוב אסמכתא ור"י פסק בב"ב פ' ב' דהלכה כר"י דקני אסמכתא וכ"ד ולא נאמן שלא מצא בתולים ולא איתרע שטר כתובה לדידן ל"צ למיגו דבלא"ה יש לומר משום דאיכא שטר ובזה לא קשה מה שהקשו לס"ד דלא ידעינן מר"ג גם לר"י תקשה הא הוי דש"ק אך כיון דר"י פסק כר' יוסי דאסמכתא קניה ודש"ק הוא משום אסמכתא ניחא לר"י:
והנה הראיה שהביאו מירושלמי דמוקי בנישואין הראשונים לכאורה יש לומר דהנה בכתובות (ד' מ"ז) איתא כתב לה פירות וכסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה מתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום אומדנא דלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו ועי' במרדכי דכתב דמש"ה קתני כתב אע"ג דדברים הנקנין באמירה לחוד משום דאיירי בנישואין שנים וקשה מ"מ על גוף הברייתא דלמאי קתני כתב ולא קתני אמירה לחוד ובנישואין הראשונים וע"ז פליגי ר"נ ות"ק אי זכה או לא משום אומדנא וע"כ נראה דהא בב"ש הקשה אמאי לא אמרינן אומדנא בפוסק מזונות לבת אשתו דקיי"ל דאפי' אי מתה אשתו חייב ליתן מזונות לבת אשתו ול"א אומדנא דלא מחייב א"ע אלא בחיי אשתו. וע"כ נראה לפי מה דסוברים דנהי דהיכי שחייב א"ע ליתן מזונות לאדם אחד אין רפואה בכלל מ"מ היכי דהתחייב א"ע ליתן מזונות לבת אשתו חייב ברפואה דמשום חיבת חיתון חייב א"ע ביותר וא"כ יש לומר דאי היה נישואין הראשונים דאיכא הנאת חיתון טפי אז לא אזלינן בתר אומדנא דאפשר דחייב א"ע דאפילו במתה אשתו יזון בתה משא"כ הכא דאיירי בנישואין שנים דליכא הנאת חיתון כל כך דמש"ה בעי כתב וע"כ אזלינן בתר אומדנא וע"כ ניחא דלא נקט אמירה ובנישואין ראשונים דאז לא אזלינן בתר אומדנא כמו בת אשתו וא"כ יש לומר דבעלמא מודה הירושלמי דבעל הפוסק לא בעינן נישואים הראשונים רק הכא דאיכא אומדנא כמו שהקשה הב"ש וע"כ בעינן הנאת חיתון טפי וע"כ בעינן נשואין הראשונים אפי' בבעל הפוסק אבל בעלמא דליכא אומדנא סגי באמירה לחוד אפי' נישואין שנים. אך היותר נראה דלפי מה שאמרנו דלפי מה שהפקחין כותבין הוי דש"ק וע"כ בעינן הנאת חיתון טפי וראיה דהירושלמי קאמר זה דבעינן נישואין ראשונים רק על הפקחין ולא על גוף מתני' וע"כ בעלמא מודה הירושלמי דאפילו נישואין שנים רק הכא משום דהוה דש"ק ובעינן הנאת חיתון טפי:
ועכ"פ אמרינן דלפ"מ שהפקחין כותבין חשוב דש"ק אך זה תליא אי קצובין למעלה כמו הכא רק שאינו קצוב למטה אי חשוב ד"ק והנה מהא דמזון הבנות חשוב דש"ק אף ע"ג דע"כ איירי במה שמכרו האחין דאי מה שמכר האב בלא"ה לא טרפה משום צררי ואפי' בהודה האב חיישינן לקנוניא וע"כ במה שמכרו האחין א"כ הוי ד"ק דהוי רק עד שתבגר דבשלמא במה שמכר האב לא ידעינן כמה בנות יהיה לו משא"כ מה שמכרו האחין קצוב הוא וע"כ משום דאינו קצוב למטה דשמא תנשא קודם. אך לכאורה אין זה ראי' דלעולם איירי במה שמכר האב ואין לומר דת"ל משום צררי דליתא דנאמן במיגו דנאנסו דהא צררי אינו רק למשכון בעלמא אך אי אמרינן דבע"ח קונה משכון אפי' לאונסין ליכא מיגו אך לפי מה דאיתא בר"ן ובנ"י דהיכי דנתן לו מדעתו משכון לא ע"י ב"ד אז לא קני למשכון דבמאי קניה ליה דמשיכה למשכון לא מהני אכתי איכא מיגו דנאנסו ויש לומר דאיירי בלקוחות מה שמכר האב ולעולם דחשוב ד"ק ביש קצבה למעלה אך לפי מה דאיתא בתשובות דאי משיכה מדאורייתא אז מהני משיכה למשכון לחוד אכתי ליכא מיגו דנאנסו ולפ"ז ניחא הכל דרבינא לא מצי ליפשוט מההיא דפקחין דיש לומר דהא דבעינן כתיבה לגבות מלקוחות ואין לומר דהוא דש"ק דהוא סובר דכיון דהוא קצוב למעלה חשוב קצובין ומזון הבנות איירי במה שמכר האב ואין לומר דת"ל משום צררי דנאמן במיגו דנאנסו דלדידי' לא קניה משכון דמשיכה לא מהני למשכון דהא רבינא סובר כר"י ומשיכה רק מדרבנן אך לבתר דפשיט ר"א לרבינא ור"א סובר בע"ז כר"ל דמשיכה דאורייתא וליכא מיגו דנאנסו וע"כ במה שמכרו האחין ואעפ"כ חשוב דש"ק וא"כ גם בההיא דפקחין חשוב דש"ק וע"כ לא איירי לענין לקוחות ואפ"ה קתני כותבין שפיר מקשה על ר"א:
וגם נראה דהא בתוס' הקשה שם דלרבינא דאמר מקודשת בכתבו לשמה ושלא מדעתה וא"כ ע"כ לדידן צריכין לומר דההיא דאין כותבין אלא מדעת שניהם איירי בשטרי פסיקתא וא"כ מה איבעיא ליה אי ניתנו ליכתב אי לא תפשוט מהך ע"ש ונראה דהנה שיטת רש"י דאיבעיא אי לא ניתנו לכתוב כדי שלא לטרוף מלקוחות דאי כתב טורף גם מלקוחות ולא כשיטת הרמב"ם והקשו דא"כ מאי פריך מההיא דאין כותבין אלא מדעת שניהם דילמא איירי שהתחייב דש"ק דאז ליכא טריפת לקוחות וע"כ כותבין ומ"מ מב"ח גובה דבשעת נישואין יכול להתחייב א"ע דש"ק ונראה דהנה שיטת הרמב"ם דמ"מ דבר שאינו ברשותו אינו יכול להתחייב אפי' בשעת נישואין דלא עדיף אמירה בשעת נישואין מקנין דש"ב דלא מהני וכמו כן מצינו דכל היכי דלא מהני בבריא קנין לא מהני בשכ"מ דיבור ולא מהני דשלב"ל או אינו ברשותו:
אך יש להבין דא"כ אמאי מהני דש"ק בשעת נישואין אע"ג דחשוב אסמכתא וכן מתנת שכ"מ חשוב אסמכתא ועי' במרדכי דכל דאי חשוב אסמכתא אך להסוברים דאסמ' רק מדרבנן ניחא וע"כ מהני בשעת נישואין משא"כ דבר ש"ב דהוא דאורייתא לא מהני אפי' בשעת נישואין. אך נראה דאי אסמכתא דאורייתא או רק מדרבנן תליא בזה דהא הקשו הא דגלי קרא דישראל שקיבל אחריות על חמץ של א"י דעובר וקשה הא אין דין שמירה לא"י וקנין לא מהני בא"י ועי' בש"ך ס' קכ"ג ובתוס' קידושין ובשלמא לפי מה שתיקנו דחייב בפשיעה ניחא אך על התורה תקשה וע"כ משום דבש"ך ס' מ' איתא דהא דלא מהני דיבור לחוד משום דחשוב אסמכתא דמתחייב על תנאי דאי יגנוב וכל דאי חשוב אסמכתא וע"כ ניחא דמה"ת דאסמכתא קני סגי בדברים לחוד וא"כ שמעינן דאסמכתא הוא רק מדרבנן אך זה אי ק"ח לא מהני בא"י ואיתא בתומים להוכיח דאליבא דר"ל דמשיכה בישראל א"כ בא"י מעות קונות ותקשה קושית הרמב"ן דא"כ מתנה בא"י במאי יקנה דהכא ל"ש תירוצו ע"י חצר דחצר לא קני בא"י וע"כ ע"י ק"ח אלמא דק"ח מהני בא"י וא"כ יש לומר דאסמכתא דאורייתא והא דעובר באחריות משכחת ע"י ק"ח אך לר"י דבישראל מעות א"כ בא"י משיכה ולא תקשה על מתנה ויש לומר דק"ח לא מהני בא"י ואז ע"כ אסמכתא דרבנן ולפ"ז לר"י יש חילוק בין אינו ברשותו דלא מהני בשעת נישואין משא"כ אינו קצוב דהוא משום אסמכתא וזה רק מדרבנן וע"כ מהני בשעת נישואין משא"כ לר"ל דאסמכתא דאורייתא לא מהני אפי' בשעת נישואין ולפ"ז ניחא קושית התוס' הנ"ל דרבינא לא מצי לפשוט מהכא דנהי דע"כ איירי בפסיקתא דיש לומר דש"ק דלא יכול לגבות מלקוחות וע"כ נתנו ליכתב ומ"מ מב"ח גובה דהא רבינא סובר בע"ז דמשיכה בא"י קונה וא"כ ק"ח לא מהני וע"כ דאסמכתא דרבנן וע"כ מהני בשעת נישואין דש"ק לענין ב"ח ומש"ה מקשה על ר"א דהוא סובר דמשיכה לא מהני בא"י וע"כ דק"ח מהני בא"י וא"כ אסמכתא דאורייתא וא"כ לא מהני בשעת נישואין וע"כ לא איירי דש"ק ואעפ"כ ניתנו ליכתב ושפיר מקשה על ר"א לשיטתו וע"ז משני דאיירי בשטרי אירוסין ולרבינא אע"ג דאי אפשר לומר דאיירי בשטר אירוסין יש לומר בשטר פסיקתא ובש"ק:
וניחא ג"כ דרבינא לא פשיט מההיא דפקחין ולבתר דפשיט ליה ר"א הקשה לו מההיא דפקחין ואמאי מיבעיא ולא פשיט מהתם. וע"כ נראה דמההיא דפקחין לא יכול ליפשוט דחשוב דש"ק כיון שאין קצוב למטה וליכא טריפת לקוחות וע"כ נתנו ליכתב ואין לומר אי חשוב דש"ק גם מב"ח לא גבה דבשעת נישואין יכול להתחייב דלרבינא לשיטתו ע"כ אסמכתא דרבנן משא"כ למאי דפשיט ליה ר"א ור"א אסמכתא דאורייתא ולא מהני אפי' בשעת נישואין וע"כ דסובר דחשוב דבר קצוב דכיון דקצוב למעלה ושפיר מקשה דאם כן אמאי כותבין וע"כ דניתנו ליכתב:
ועי' בתוס' כתובות (דף ע') ד"ה שהגיע זמן ולא נשאו ופי' רש"י דמדאורייתא לא משתעבד לה וע"כ חל הנדר וקשה דא"כ גם מן הנישואין יחול הנדר דהא מזונות אפי' נשואה רק מדרבנן יע"ש:
אך לפי מה שהקשו דאמאי לא הוי רק מדרבנן דעכ"פ כיון שחייבו חכמים ע"כ בשעת נישואין חייב א"א ואדם יכול להתחייב א"ע אפי' בדבר שאינו חייב אם כן ממילא החיוב מדאורייתא ותירצו דחיוב שלו לא מהני דאונס הוא דברצונו הטוב לא היה מחייב א"ע וקיי"ל תליו' ויהיב לא הוי מתנה רק תליו' וזבין וא"כ זה החילוק בין נשואה להגיע זמן ולא נשאו דבנשואה דתקנו חכמים מעשה ידיה תחת מזונות ע"כ לא חשוב תליו' ויהיב וממילא הוי החיוב מדאורייתא וע"כ הנדר לא חל משא"כ בהגיע זמן דבודאי אין מעשה ידיה שלו דל"ש איבה וע"כ חשוב תליו' ויהיב וע"כ החיוב רק מדרבנן וע"כ הנדר חל גם לפי מה שתירצו דמצד חיוב שלו לא מהני משום דמתחייב דש"ק לא מהני וא"כ לפי מה דאיתא במל"מ דהיכי דיש לו הנאה יכול להתחייב דבר שאינו קצוב וא"כ בנשואה דתקנו לו מעשה ידיה תחת מזונות וע"כ כיון דחכמים חייבו ליתן מזונות א"כ ממילא הוא מחייב א"ע וחיוב שלו מהני אע"ג דהוא דש"ק משא"כ בהגיע זמן דלא תקנו מעשה ידיה וע"כ לא יכול להתחייב דש"ק וע"כ חיוב רק מדרבנן וע"כ הנדר חל. ובזה ניחא דהירושלמי מתרץ קושית הגמ' משום דמזונות מדרבנן וגמ' דידן לא מתרץ כן משום דבירושלמי איתא דר"י סובר קצובין וע"כ לא יכול להתחייב דש"ק וע"כ לעולם חיוב מזונות רק מדרבנן משא"כ הש"ס דידן דר"י סובר כתובין וא"כ יכול להתחייב דש"ק וא"כ מזונות חיוב מדאורייתא דהוא מחייב א"ע וירושלמי לשיטתו והוא אינו מחלק בין קיבל הנאה כנגדו דאז יכול להתחייב דש"ק ויתורץ קושיתי משבח משום דאחריות ט"ס הוא ול"צ התחייבות דידיה:
והנה לפי מה דאיתא בתומים דהא דגובה השבח מב"ח הוא משום ת"ח מפני תק"ה דלא ימנעו לקוחות ליקח שדה וע"כ לנגד לקוחות אוקמי' על הד"ת ובזה יש לפרש הא דסובר שמואל דאין לו שבח בלוקח מגזלן משום דמיחזי כריבית והיינו משום דמחזי כריבית במקום איסור לא עביד רבנן תקנתא וכמו דלא מהני מתשכ"מ לא"י משום דבמקום איסור לא עשו חכמים תקנה וה"ה דמחזי כרבית. ובזה ניחא התוס' הנ"ל שהקשו דאמאי לא מוקי בלוקח מגזלן ובקנו מידו והקשה בתומים דא"כ גם מלקוחות טריף והיינו למ"ד כתובין יע"ש. ולפ"ז ניחא דלמ"ד כתובין א"כ יכול להתחייב דש"ק ומדינא טורף השבת מב"ח א"כ אפי' לא קנו מידו מודה שמואל דאית ליה שבח דמה בכך דמחזי כריבית דל"ש דבמקום איסור לא עשו תקנה דכיון דמיני' טריף השבח ולמ"ד קצובין ואם כן בעינן קנו מידו הא לדידי' אפי' בקנין אינו ואפי' בקנין לא מהני לנגד לקוחות ודו"ק: