אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק א אות ד › דבר שאינו מתכוין

חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות

אות ד · דבר שאינו מתכוין

דבר חשוב

עי' ביומא (דף ל"ד ע"ב) דמסיק הגמ' הנ"מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא וכו' ושיטת רש"י דאע"ג דר"י אוסר דש"מ זה באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן ר"י מודה דש"מ שרי ובתוס' שם הקשה על שיטת רש"י ומסיק התוס' דבכל התורה אוסר ר"י מדאורייתא דש"מ אבל בשבת דבעינן מלאכת מחשבת וע"כ היכי דאינו מתכוון ליכא רק איסור דרבנן ואין שבות במקדש וע' בתוס' שבת אך קשה להו להתוס' מהא דאיתא בכריתות דמשני ר"א כגון שנתכוין לכבות את העליונות והובערו התחתונות מאליו ור"א בר צדוק סובר לה כר"י דאוסר דש"מ אלמא אפי' בשבת דש"מ לר"י אסור מדאורייתא וע"ש ועי' בתוס' כתובות (ד' ה') ד"ה את"ל הלכה כר"י מקלקל בחבורה הוא משמע דאי הלכה כר"ש שרי אפי' הוא מתקן וקשה דבשילהי פ' ספק אכל אמר לר"ש הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב ומ"ש דש"מ פטור לר"ש בחבורה טפי ממתעסק ויש לומר דמתעסק שמתכוין למלאכה ולא מיפטר בשבת אלא משום דאין זה מ"מ ומש"ה חייב לר"ש מתעסק בחבורה כמו מקלקל בחבורה דמחייב ר"ש אע"ג דאין זה מלאכת מחשבת אבל דש"מ לאו משום מ"מ פטור דהא בשאר מקומות נמי פטור דש"מ וע"כ בחבורה נמי מיפטר וע"ש וא"כ דכיון דאמרינן דבשבת דש"מ רק מדרבנן ובשאר איסורין דאורייתא וע"כ הא דבשבת דרבנן משום דבעינן מ"מ וא"כ בהבערה דאפי' מקלקל חייב ולא בעינן מ"מ וע"כ בהבערה דש"מ אסור מדאורייתא דכיון דלא בעינן מ"מ בזה:

ובזה נראה דהסוברים דפ"ר דלא ניחא ליה דשרי זה רק בשבת ולא בשאר איסורין מ"מ בהבערה למ"ד דמקלקל חייב אלמא דלא בעינן מ"מ אז אפי' פ"ר דלא ניחא אסור דנהי דלא הוי מ"מ בהבערה לא בעינן מ"מ. ובזה ניחא הסוגי' בשבת (ד' ק"כ) נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב וכו' ומסיק דמש"ה לייט דאפי' אי שרי דש"מ מ"מ בהא מודה ר"ש דפ"ר הוא ועי' בתוס' שם ד"ה פותח וכו' שכתבו ואע"פ שע"י כן מתנדנד הנר ומתרחק השמן מהשלהבת או מתקרב והוי מכבה או מבעיר וכו' ובמהרש"א הקשה דלפי התוס' אמאי קאמר הברייתא דווקא ואם כבתה כבתה ולא נקט ואם מבעיר מבעיר דהא איכא למיחש גם משום הבערה ע"ש:

ולכאורה נראה לפי מה שהקשו על הא דסוברים דמש"ה אסור לטלטל נר הדולק בשבת לר"ש משום גזירה שמא יכבה ותמה במג"א ס' רע"ו דהא בש"ס בשבת (ד' מ"ו) דחי טעם זה משום דאף אי יכבה הוי דש"מ ותירצו דנהי דשמעינן מכלאים דאפי' באיסור לאו שרי לר"ש דש"מ מ"מ יש לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת דשבת דאיסור כרת הוא גזר ר"ש דש"מ אך הסוגיא קאי למ"ד דאין לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת ועי' ביבמות ומש"ה מסיק הגמ' דמש"ה אסור לטלטלו משום דנעשה בסיס לדבר איסור משא"כ לדידן מחלקינן בין לאו לכרת דבשבת מודה ר"ש משום דאיסור כרת הוא וא"כ בהבערה דאיכא מ"ד דהבערה ללאו יצאת ושרי דש"מ ופשיטא דל"ח משום הבערה אלא אפי' אי כבתה כבתה דגם ע"ז ל"ח דכיון דא"מ לכבות. אך אי אפשר לחלק בין לאו לכרת דא"כ תקשה הא דאיתא בכתובות ר"פ משמי' דרבא אמר דביו"ט שרי ובשבת אסור והטעם דביו"ט אמרינן מתוך שהותרה חבורה לצורך וכו' ות"ל דבאמת א"מ לעשות חבורה וביו"ט דאיסור לאו שרי משא"כ בשבת אלא ודאי דאין לחלק:

וע"כ נראה דהא במהרש"א הקשה דהא פ"ר הוא ומתרץ דאינו רק קרוב לפ"ר ולא הוי ודאי ולפיכך מתיר הברייתא ורב אוסר אפי' ברק קרוב לפ"ר ולפי דבריו ניחא הרי"ף בשבת דהביא הברייתא ספק בן שמונה ס' בן שבעה אין מחללין השבת והקשו דכיון דלא קיי"ל כר"א דמכשירי מילה דוחה שבת וע"כ לענין גוף המילה ועל זה אמרינן דמחתך בבשר הוא אי בן שמונה הוא וע"כ נראה דהא הקשו למאי צריכין קרא דמילה דוחה שבת ת"ל דדש"מ הוא דא"מ לעשות חבורה אך התירוץ משום דהוי פ"ר ועי' בתה"ד ולכאורה קשה אי אמרינן דנפל חשוב מחתך בבשר בעלמא א"כ לא הוי פ"ר דשמא נפל הוא וליכא חבורה אך יש לומר דכיון דרוב אינם נפלים וע"כ קרוב לפ"ר הוא דע"פ הרוב איכא חבורה והא תינח לרב דאוסר קרוב לפ"ר משא"כ לתנא דברייתא הדרי קושי' לדוכתא וע"כ דל"א מחתך בבשר הוא דאל"כ למאי צריכין קרא דמילה דוחה שבת הא דש"מ ופ"ר לא הוי דאינו רק קרוב לפ"ר וע"כ דל"א מחתך בבשר הוא ועי' ברשב"א דהוכיח ג"כ מהא דמחתך בטריפה דחייב ולא אמרינן דמת הוא דכיון דהוא טריפה ואינו חי ועל כן הביא הרי"ף הברייתא דע"כ שמעינן דל"א מחתך בבשר הוא בנפל וגם יש לומר בפשיטות דסוגיא קאי לר"י דאוסר דש"מ וצריכין קרא על מילה אע"ג דא"מ וע"כ יש לומר דאמרינן מחתך בבשר הוא מה שא"כ לדידן דש"מ שרי ופ"ר לא הוי שמא נפל הוא ועל כן לא אמרינן מחתך בבשר הוא בנפל:

אך נראה על קושית מהרש"א דהא הוי פ"ר דלא ניחא ליה ושרי אך הא תינח לענין אי כבתה אך אי תבעיר דמתקרב השמן ובהבערה דמקלקל חייב אסור גם בפ"ר דלא ניחא ליה אך על זה אינו פ"ר דיהיה הבערה דשמע יכבה דמתרחק השמן ובכיבוי דשרי פ"ר דלא ניחא ליה ועכ"פ ניחא הא דנקט ואי כבתה דאי היה ידעינן שתבעיר אז אסור אף על גב דא"מ והוי פ"ר דלנ"ל וע"כ קאמר ואם כבתה וכו' דבזה שרי פ"ר דלא ניחא ליה ואם כן ילפי זה רב דלייט ע"כ דסובר דאפי' פ"ר דלא ניחא ליה אסור ואפי' בכיבוי וניחא בזה קושית התוס' כתובות (ד' ו') על הא דמשני אליבא דרב מסוכריא דנזייתא דאסור להדוקה ביומא טבא משום דבההיא אפי' ר"ש מודה דפ"ר הוא ואע"ג דלא ניחא ליה דאליבא דרב אין חילוק:

ולפ"ז ניחא הא דהביא התוס' שבת (ד' קי"א) בשם השאלתות לחלק דבשבת קיי"ל כר"ש דש"מ שרי ובשאר איסורים קיי"ל כר"י ומש"ה קיי"ל דאסורה לשתות כוס של עיקרין ואף על גב דאינו מתכוין ועי' באה"ע ס' ה' ובתוס' הקשה מהא דפריך הש"ס בבכורות (דף ל"ד) על הא דאמר שמואל הלכה כר"ש דשרי להקיז דם בכור אטו עד השתא לא שמעינן דס"ל לשמואל כר"ש ומאי פריך דילמא איצטריך לאשמעינן אפי' בשאר איסורים יע"ש והנה הסברא דשאלתות הנ"ל כתבו התו' ביומא לחלק כן דאליבא דר"י דאוסר דש"מ בשאר איסורים הוא דאורייתא ובשבת הוא רק מדרבנן ולפמ"ש יש לתרץ קושית התוס' דהא בכתובות דמייתי מילתא דשמואל אבעילה דתחילה בשבת דהיינו משום חבורה ללישנא דדם חבורי מיחבר ושמואל שרי דסובר כר"ש אלמא אפי' בחבורה דלא בעינן מ"מ דהא מקלקל בחבורה חייב כמ"ש בתוס' (דף ק"י) ד"ה מה לי וכו' ואפ"ה פוטר א"מ וממילא ה"ה בשאר איסורים שרי דש"מ ומש"ה שפיר פריך הגמ' דכיון דפוסק שמואל כר"ש אפ' בחבורה ממילא ה"ה בשאר איסורי' משא"כ לדידן דלעולם בעינן מ"מ אפי' בחבורה וע"כ סובר השאלתות דיש לחלק בין שבת לשאר איסורים:

ובזה ניחא הא דתמה בנב"י דהנה בגיטין (ד' ל"ח) איתא אר"י אמר שמואל המשחרר עבדו דעובר בעשה ופריך הגמ' ממעשה דר"א ומשני הגמ' מצוה שאני ובברכות (דף מ"ז) מביא הגמ' מעשה דר"א ומקשה שם והא אמר ר"י ולא נזכר שם שמואל ועוד על מה דמתרץ הגמ' מצוה שאני פריך הגמ' והא מה"ב היא והכא בגיטין לא פריך מה"ב הוא וע"ש וע"כ נראה דהא הקשו לסברת הר"ן דמש"ה שרי לשחרר למצוה דהא עיקר הטעם דאסור לשחרר עבדו משום לא תחנם וא"כ כי עביד למצוה וחפץ היה להשתעבד בעבד ומשחרר לטובת עצמו חשוב כמוכרו לו והקשו דא"כ לא הוי מה"ב דהא ליכא עבירה כלל. ועל כן נראה דבאמת הוא דש"מ דאינו מתכוין לטובת העבד וליכא לא תחנם אך על ר"י לשיטתו דאוסר למיבעל בתחילה בשבת והקשו הא ר' יהודה מתיר דש"מ וע"כ משום דסובר דחבורי מיחבר ובחבורה דמקלקל חייב ולא בעינן מ"מ ועל כן אוסר שם דש"מ ואם כן ממילא ה"ה בשאר איסורים אוסר דש"מ וע"כ על ר"י שפיר מקשה והא מה"ב היא אע"ג דהוי דש"מ משא"כ התם בגיטין על שמואל דשרי דש"מ אפי' בחבורה וה"ה בשאר איסורים ועל כן לא קשה דמה"ב היא משום ש"מ לטובת העבד:

ובזה ניחא דברי הרשב"א בנדרים דהקשא קושית הר"ן באמר קונם הנאת תשמישך עלי דאסור הא מצות לאו ליהנות נתנו ומתרץ הרשב"א דאפשר באחרת והקשה מההיא דמכות דמשני דמשכחת ביטלו באונס שגירש דאדריה על דעת רבים וקשה הא מצות לאו ליהנות נתנו והכא ל"ש דאפשר באחרת דהמצוה היא בזו לקיים ולו תהיה לאשה וע"כ נראה דבאמת איכא הנאת הגוף ג"כ ואין לומר דש"מ הוא הא בשאר איסורים אסור דש"מ כר"י אך לשיטת רש"י ר"י מודה באיסור דרבנן והתם ליכא רק איסור דרבנן דתשמיש דבר שאין בו ממש הוא והנדר לא חייל רק מדרבנן וע"ש בר"ן משא"כ התם באונס שגירש דאיירי ע"כ דאמר קונם הנאת גופו לתשמישו והנדר חל מדאורייתא ואסור דש"מ:

ובזה ניחא הא דאיתא בנדרים דמש"ה מותר להחזיר לו אבידה במודר הנאה משום דמדעתא דנפשי' מהדר ליה ופי' הר"ן דלא הוי רק מבריח בעלמא ובכתובות בסוף יהיב טעמא משום דמצוה עביד ועי' בשמ"ק ונראה דהא בשמ"ק איתא לפרש הא דמצוה עביד דא"מ ליהנות אותו אך אי בשאר איסורים מודה כר"י דש"מ אסור מה בכך דא"מ אך באמת הוי מבריח ארי בעלמא אך עכ"פ לא גרע מויתור דאסור במודר הנאה אך זה רק מדרבנן אסור ובאיסור דרבנן מודה ר"י דשרי דש"מ נמצא דצריכין לשני טעמים האלו:

והנה מתוס' כתובות נראה לכאורה ג"כ דבאיסור דרבנן מודה ר"י דהנה על הא דאמר הגמ' את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא אצל הפתח וקשה להו נהי דמקלקל פטור אבל אסור וכתבו דכיון דאיכא תרתי דש"מ ומקלקל שרי לגמרי והיינו דכיון דמקלקל הוא וליכא רק איסור דרבנן ע"כ שרי משום ש"מ דבאיסור דרבנן מודה ר"י אך התוס' ביומא לא סובר כן דאפי' באיסור דרבנן אוסר ר"י דש"מ ועי' במל"מ הלכות יום טוב וע"כ נראה דכוונת התוס' דכיון דבשבת הא דאוסר ר"י דש"מ הוא רק מדרבנן וא"כ הוי תרתי דרבנן וע"כ שרי במקום מצוה

ולכאורה נראה לפרש הסוגיא דלפי מה דאיתא בתוס' יומא נהי דבשבת אוסר ר"י דש"מ רק מדרבנן מ"מ היכי דאיכא פ"ר אז לר"י אסור מדאורייתא אך אליבא דר"ש דשרי דש"מ אז אע"ג דהוה פ"ר דמודה ר"ש מ"מ בשבת דבעינן מ"מ אסור רק מדרבנן וע"ש ולפ"ז יש לומר דהסוגיא היה סובר גם השתא דהוי פ"ר דלא בקיאין בהטי' אך היה סובר דאיסור דרבנן שרי במקום מצוה וא"כ כיון דבשבת אפי' לר"י האיסור רק מדרבנן היכי ש"מ מהראוי להיות שרי במקום מצוה אך כיון דהשתא הוא סובר דפ"ר הוא א"כ אליבא דר"י אסור דאורייתא ולא מועיל במקום מצוה וזה כוונת הגמ' אי כר"י דאוסר דש"מ ואף על גב דהכא במקום מצוה היא מ"מ אסור כיון דהוי פ"ר ואסור מדאורייתא או הלכה כר"ש וע"כ אף דהוי פ"ר מ"מ לא אסור רק מדרבנן שרי במקום מצוה וניחא קושית רש"י ותוס' דפ"ר הוא דליתא דשרי במקום מצוה כיון דאליבא דר"ש איסור רק מדרבנן בפ"ר בשבת ואת"ל הלכה וכו' מקלקל הוא אצל הפתח ואע"ג דמקלקל אסור עכ"פ חשוב פ"ר דלא ניחא ליה דכיון דחשוב מקלקל וליכא רק משום א"מ לחוד דאסור לר"י מ"מ כיון דליכא משום פ"ר וליכא אפי' לר"י רק איסור דרבנן דש"מ ושרי במקום מצוה אך אי אפשר לומר כן דאליבא דר"ש יהיה פ"ר במקום מצוה דכיון דליכא רק איסור דרבנן דא"כ תקשה הא דפריך הגמ' בסוכה פ' ג' על הא דמשני שלקטן לאכילה והא מודה ר"ש בפ"ר וקשה הא במקום מצוה היא אלא ודאי דאין חילוק:

ולשיטת התוס' דבשבת אפי' לר"י דאוסר דש"מ זה רק מדרבנן ניחא לפ"ז מה דקשה לכאורה דלפי מה דאיתא בפסחים דאפי' לר"י דאוסר דש"מ זה באפשר אבל לא אפשר ר"י מודה ולפי זה תקשה הא דדרשינן בשר אפי' במקום שיש בהרת ימול וע"ש דהא דאיצטריך קרא לר"י דאוסר דש"מ וקשה הא התם לא אפשר ואפי' לר"י דש"מ רק מדרבנן וע"כ שרינן בלא אפשר משא"כ בשאר איסורים דהוי דאורייתא אז אפי' בלא אפשר אסור ועל כן צריכין קרא ולכאורה קשה לשיטת רש"י דבאיסור דרבנן ר"י מודה מהא דאיתא בסוכה (דף ל"ג) אין ממעטין ביום טוב משום ר"א בר"ש אמרו ממעטין ומוקי לה שלקטן לאכילה וסובר דש"מ שרי וקשה הא התם האיסור רק מדרבנן כמו שפי' רש"י דמחזי מתקן כלי ובאיסור דרבנן אפי' ר"י מודה דשרי. וגם קשה לי על שיטת התוס' מהא דאיתא בשבת (ד' ע"ג) התולש עולשין וכו' עד דמשני ל"צ אליבא דר"ש דמתיר דש"מ וקשה דאפי' לר"י פטור דכיון דבשבת ליכא רק איסור דרבנן דש"מ וליכא חיוב חטאת וגם קשה לי על הכ"מ הלכות נזיר דאפי' בפ"ר אינו רק איסור דרבנן ומה פריך דפ"ר הוא מכל מקום חיוב חטאת ליכא:

ואי באיסור דרבנן שרי פ"ר עי' בתה"ד דמתיר ועי' במג"א הלכות שבת ולכאורה תקשה מהא דאיתא בכתובות הכונס את הבתולה לא יבעול בתחלה בשבת וחכמים מתירין מאן חכמים ר"ש ופריך הא מודה ר"ש בפ"ר וקשה דהא התם חשוב מלאכה שא"צ לגופו ופטור אבל אסור מדרבנן ובאיסור דרבנן פ"ר שרי אך לפי מה דאיתא ברשב"א בשבת (דף מ"ו) דמסיק הגמ' התם כל היכי דכי מכוין אסור מדאורייתא אז כי לא מכוין גזר ר"ש מדרבנן והקשה ברשב"א הא כיבוי ליכא רק איסור דרבנן דמלאכה שאין צריך לגופו הוא וכתב לחלק דכיבוי שאני דבאמת הוא עושה מלאכה דאורייתא רק משום דאין צריך לה מה שאין כן בעושה חריץ גוף המלאכה רק דרבנן ע"ש ולפי זה יש לומר דאפי' לתה"ד דאיסור דרבנן שרי אפי' פ"ר מ"מ מלאכה שאצל"ג גרע דכיון דאי צריך לה הוי לה מלאכה דאורייתא ואסור פ"ר אך קשה לי על הרשב"א מהא דאיתא בשבת (ד' מ"ב) דפריך למימרא דשמואל כר"ש סבירא ליה והאמר שמואל מכבין גחלים של מתכת בר"ה אבל לא גחלים של עץ ואי ס"ד סבר לה כר"ש אפי' של עץ נמי ופי' רש"י דהא לר"ש מלאכה שא"צ לגופו פטור עליה וכל כיבוי מלאכה שאין צריכה לגופו וקשה מה ראיה דכיבוי גרע דעשה מלאכה דאורייתא אי צריך לה ועל כן לא שרי אפי' במקום נזק לרבים משא"כ גחלים של מתכת דלא שייך כיבוי בהכי מדאורייתא והמלאכה היא בעצם רק מדרבנן ועל כן לא גזרו ולפי התה"ד ניחא דברי הרשב"א הנ"ל דמתרץ דאפשר באחרת ומשמע דסובר דאפי' היכי דאיכא הנאת הגוף אמרינן דמצות ליהנות נתנו והקשו דהרשב"א סותר א"ע דהקשה בסנדל של ע"ז דאמרינן מצוה לאו להנות נתנו והא איכא הנאת הגוף דמותרת לינשא לשוק ומשמע דסובר דהיכי דאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו וע"כ נראה דהא בלאו הכי הקשו דאם כן אמאי מודר הנאה מחבירו מותר לשמוע תקיעות של מצוה והא אפשר לשמוע מאחר כמו התם. ונראה דבלאו הכא הקשו על הכלבו דסובר במודר הנאה משופר דמותר לתקוע תקיעה של מצוה דווקא שאחר יתקע והוא ישמע אבל הוא בעצמו אסור לתקוע משום דיש בני אדם דנהנים מהתקיעה כשהן תוקעין והקשו מאי נעשה בשופר של ע"ז והכא אין חילוק בין הוא לאחר דהאיסור יהיה גם על השני ונראה דבאמת איתא באחרונים דאפי' באיכא הנאת הגוף שרי משום דכיון דמצות צריכות כוונה אם כן הנאת הגוף שיש לו הוי דש"מ ומותר ובזה יש לפרש הבעה"מ דסובר דתקיעות דרבנן אסור ועי' בר"ן מה שהקשה עליו ועי' בשעה"מ מהא דלולב של ע"ז דיצא ואף על גב דהתם איירי ביום טוב שני ועי' בתוס' סוכה דהוא דרבנן אך דבעל המאור סובר דהכא בתקיעה איכא הנאת הגוף אך דשרי משום שא"מ כיון דמצות צריכות כונה וזה בדאורייתא אבל במצוה דרבנן ל"צ כונה ואיכא משום הנאת הגוף ועל כן אסור מה שאין כן לולב דליכא הנאת הגוף ועל כן אין חילוק דאפילו בדרבנן אמרינן לאו ליהנות ניתנו:

ולפ"ז לפי מה דאיתא בפסחים פלוגתא דאביי ורבא דרבא סובר דבאפשר אסור דש"מ אפי' לר"ש וא"כ כיון דאפשר לשמוע מאחר וא"כ אסור הוא לתקוע משא"כ בשופר של ע"ז דלא אפשר שרי משום ש"מ אע"ג דאיכא הנה"ג. וניחא דברי הרשב"א דוקא התם דאיכא הנה"ג רק דשרי משום שא"מ וע"כ קאמר דאפשר באחרת משא"כ במודר הנאה מחבירו דמותר לתקוע לו דכיון דליכא הנה"ג וע"כ אע"ג דאפשר לשמוע מאחר שרי משום לאו ליהנות ניתנו. אך יש להבין על הרשב"א הנ"ל דנהי דא"מ על הנה"ג הא הוי פ"ר אך הרשב"א קאי התם בתשמיש דנדר רק מדרבנן חייל דתשמיש ד"ש בו ממש ובדרבנן פ"ר שרי וע"כ הקשו שפיר מסנדל של ע"ז דאיכא הנה"ג ואע"ג ד"מ מ"מ הא פ"ר הוא ואסור וניחא מה שהקשו על הרשב"א מאונס שגירש דהתם איירי בנדר דאורייתא דאמר קונם הנאת גופו לתשמיש וע"כ היכי דאיכא הנה"ג אסור משום פ"ר דאיסור דאורייתא הוא:

ובזה ניחא הא דאיתא במסכתא עירובין (דף ל') אמר רב שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה ובתוס' הקשה דאי אמרינן דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אמאי אסור והוכיחו מזה דרב ע"כ סובר דמערבין אפי' לדבר הרשות. ולכאורה ניחא בזה הא דאיתא שם (דף כ"ח) דרב סובר דמערבין בגודגדניות ופריך הגמ' הא תנן חשוכי בנים לא יאכלו ומשני לעולם לחשוכי בנים דהא חזי למרובי בנים מי לא תנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה אלמא אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי והקשו דילמא התם הטעם משום הואיל דאי בעי מיתשל וחזי לדידיה ולעולם דלא מהני מה דחזי לאחריני ולכאורה נראה דהא קשה הא דפריך הגמ' על סומכוס אי הכי תרומה נמי אפשר דמיתשל דילמא לא אמרינן הואיל רק היכי דאיכא מצוה ליתשל כמו בנזיר משא"כ תרומה דליכא מצוה ועיין בתשובות הרשב"א דמסתפק לענין אתרוג אי חשוב היתר אכילה משום הואיל ומביא ראיה מתרומה והקשו ג"כ דאין ראיה דהכא ליכא מצוה ועיין במ"א ועיין בשער אפרים ועיין בנדרים מה שמחלק הגמ' לענין דשיל"מ דתרומה שאני דליכא מצוה וע"כ דקושית הגמ' אזלא אי אין מערבין אלא לדבר מצוה אמאי ל"א הואיל גם גבי תרומה וכיון דלעיל קאי הסוגיא לרב ורב ע"כ סובר דמערבין לדבר הרשות וא"כ הא דמערבין בתרומה משום דחזי לאחריני:

וגם לפי מה דסוברים דאף דלא גזרו על שבות בין השמשות מ"מ על שני שבותים גזרו והקשו דא"כ לא היה צריך הגמרא לומר לסומכוס דסובר דגזרו תיפוק ליה הא איכא שני שבותים שבות דשאלה ושבות דהפרשה ועיין בשעה"מ דמתרץ דכיון דקיי"ל דלצורך שבת נשאלין ה"ה לצורך מצוה אחרת וכיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה ליכא שני שבותים דשבות דשאלה ליכא לצורך מצוה יע"ש וניחא ג"כ קושיא הנ"ל דכיון דרב ע"כ סובר דמערבין לדבר הרשות א"כ איכא שני שבותים וע"כ משום דחזי לאחריני וזה כוונת התוס' פסחים סוגיא דחזקיה דכתבו דרש"י פירש שם הא דמערבין לישראל בתרומה משום הואיל והתוס' כתבו משום דחזי לאחריני וכתבו עוד דלא פריך הכא למ"ד דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות וניתנו והיינו דמזה דוחה פירש רש"י דכיון דמערבין לדבר הרשות א"כ הא איכא שני שבותים וע"כ משום דחזי לאחריני מערבין וניחא דברי הרא"ש דמביא ראיה דרב סובר כרבנן דמשום דחזי לאחריני מערבין מהא דאמר דשבועה שלא אוכל ככר זה וקשה דילמא הטעם משום הואיל דאי בעי מיתשל ואין לומר דסומכוס סובר דגזרו על שבות דהא אין מערבין אלא לדבר מצוה ולצורך מצוה ליכא שבות אך רב לשיטתו ע"כ סובר דמערבין לדבר הרשות:

אך לפי מה שהקשה בשעה"מ דכיון דמערבין לילך לבית המשתה א"כ איכא הנה"ג ול"ש מצות לאו ליהנות ניתנו אך אמרנו דחשוב דש"מ וא"כ רב לשיטתו דאוסר דש"מ וא"כ יש לומר דלעולם דסובר דאין מערבין אלא לדבר מצוה והכא איירי לילך לבית המשתה ולרב דאוסר דש"מ אסור דאיכא הנה"ג אע"ג דהוי ד"מ וגם נראה דהא בתוס' הקשו דא"כ אמאי מחלק בין נדר לשבועה דבשבועה גופא הוי מצי לחלק היכא דאוסר על עצמו בשבועה גם הנאה אז אין מערבין בה:

ולפי מה דאיתא בט"ה דהנאה שיש לו חוץ מהמצוה לא נחשב הנאה כ"כ רק כמו ויתור וע"כ במודר הנאה משופר סובר הכלבו דוקא אחר יתקע משום דבנדרים גם ויתור אסור וזה ל"ש בשופר של ע"ז יע"ש ולפ"ז ניחא קושית שעה"מ דנהי דמערבין ללכת אל בית המשתה מ"מ בשאר איסורים לא איכפת בהנאה שיש לו בהדי מצוה וע"כ בנדר שאמר הנאת ככר זה עלי נהי דסובר דאין מערבין אלא לדבר מצוה מ"מ יש לומר דאיירי ללכת לבית המשתה דאיכא הנה"ג ובנדרים אפי' ויתור אסור וניחא דלא מחלק בשבועה גופא דהא בשבועה דשרי ויתור ותקשה הא מצות לאו ליהנות ניתנו:

וניחא מה שהקשו על הרשב"א דמתרץ דאפשר באחרת והקשו מאונס שגירש דעיקר הטעם של הרשב"א אע"ג דיש לו הנה"ג ובנדרים אפי' ויתור אסור ולא היה צריך לומר דאפשר באחרת אך יש לומר דויתור לא אסור רק היכי דנדר דאורייתא וא"כ התם דנדר חל רק מדרבנן משום דהוי דבר שאין בו ממש ושרי ויתור וע"כ הוצרך לומר משום דאפשר באחרת ובאונס שגירש איירי בנדר דאורייתא דאז אסור ויתור אע"ג דאי אפשר באחרת ל"ש מצות לאו ליהנות דאיכא הנה"ג ג"כ:

וניחא לפי תה"ד הנ"ל מה שהקשו לשיט' הרמב"ם דבגדי כהונה אסורין ללבוש שלא בשעת עבודה משום כלאים ול"א הואיל ואישתרי אישתרי והקשו מהא דחטאת העוף הבא על הספק דמביא ואינה נאכלת דמ"מ הא יעשה איסור שמא אינו מחויב להביא וא"כ עשה איסור שלבש כלאים שלא במקום מצוה ועיין בש"א גם הקשו מהא דאב מדיר את בנו בנזיר ופריך הגמ' למ"ד כדי לחנכו הא אכיל מליקה ומשני דאין שחיטה לעוף מה"ת וקשה מאי יעשה עם איסור כלאים דשלא בשעת עבודה וע"כ נראה דכיון דחזינן דבאיסור דרבנן שרי פ"ר וע"כ משום דפ"ר אינו אסור רק מדרבנן דאי מדאורייתא אין חילוק בין אד"א לאיסור דרבנן ולפ"ז יש לומר דהא הכהן אינו מתכוין להנאת לבישה רק למצוה ובכלאים האיסור רק היכי דאיכא הנאת לבישה ול"צ לומר משום דעשה דוחה ל"ת רק הא הוי פ"ר וכיון דפ"ר לא אסור מה"ת א"כ בחטאת הבא על הספק חשוב ספק דרבנן ולקולא דכיון דפ"ר לא אסור רק מדרבנן וכן ניחא מהא דמדיר את בנו בנזיר דכיון דליכא רק איסור דרבנן דהא א"מ רק דפ"ר הוא ואיסור דרבנן שרי כדי לחנכו:

אך באמת אי אפשר לומר דפ"ר לא אסור רק מדרבנן דא"כ לא צריכין בשר אפי' יש בהרת ימול והא נהי דהוי פ"ר כמו דמשני הגמ' בשבת הא פ"ר לא אסור רק מדרבנן אלא ודאי דפ"ר אסור מדאורייתא ויש לומר ולחלק בין איסור שבת לשאר איסורים כמו דאליבא דר"י דאוסר דש"מ בשאר איסורים הוא א"דא ובשבת ליכא רק איסור דרבנן ה"ה לדידן דקיי"ל כר"ש רק דפ"ר אסור יש לומר דבשאר איסורים הוא דאורייתא וע"כ צריכין קרא דבשר משא"כ באיסור שבת רק מדרבנן אסור:

ולפ"ז יש לומר דאפי' היכי דלא אפשר אסור בפ"ר בשאר איסורים דאסור מה"ת משא"כ באיסורי שבת דאיסור מדרבנן שרי בלא אפשר וכמו לר"י דאוסר דש"מ מ"מ סובר דהיכי דלא אפשר שרי וה"ה בפ"ר היכי דלא אפשר עכ"פ באיסורי שבת ואין ראיה מהא דצריכין קרא דבשר אע"ג דלא אפשר דבשאר איסורים שאני אך לר' ירמיה דסובר במס' שבת דאפי' בלא אפשר אסור לר"י דש"מ ה"ה דפ"ר אסור אפי' בלא אפשר. וניחא הא דהרמב"ם לא הביא היכי שלקטן לאכילה דהוי דש"מ רק דהוי פ"ר ולא הביא דאית ליה הושענא אחריתי כדמסיק הגמ' בסוכה וכבר כתבנו מזה לעיל אך לפ"ז ניחא דאדרבה דהיכי דאין לו הושענא אחריתי דאז לא אפשר אז שרי פ"ר והסוגיא קאי לר' ירמיה דלדידיה אסור פ"ר אפי' היכי דלא אפשר וע"כ בעינן דאית ליה הושענא אחריתי:

וניחא בזה הרמב"ם דלא מחלק בין אישחור מאתמול דאז הוי דחוי מעיקרא בין אישחור ביו"ט ואמאי דאז חשוב נראה ונדחה דלכ"ע הוי דחוי דאין לומר דבידו היה ללקטן וע"כ ל"ח דחוי דא"כ היכי קאמר כתנאי על בעי דר' ירמיה בנקטם ראשו ועלתה בו תמרה הא לא דמי דהכא בידו ללקוט אלא ודאי דל"ח בידו דכיון דבאין לו הושענא אחריתי אסור אפי' בלקטן לאכילה משום דהוי פ"ר א"כ ל"ח בידו וע"כ נראה דהרמב"ם לשיטתו דלא הביא דאית ליה הושענא אחריתי א"כ בידו ללקוט לאכילה וע"כ לא הוי דחוי משא"כ הא דקאמר כתנאי דקאי לר' ירמי' ולר' ירמיה דאוסר לר"י אפי' בלא אפשר ה"ה פ"ר אסור בלא אפשר וע"כ לא הוי בידו דבעינן הושענא אחריתי דוקא:

ובזה דר' ירמי' סובר דאפי' בלא אפשר לר"י ולר"ש דשרי דש"מ זה רק בלא אפשר ובאפשר אסור ניחא בזה הרמב"ם הלכות מלכים פ"ח דפסק חלוצי צבא בשעת מלחמה מותרין לאכול טריפות אי לא מצאו מה לאכול ומשמע הא יש להם לאכול דבר היתר אסור לאכול דבר איסור והקשו מריש חולין דבעי ר' ירמיה איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל לארץ מהו ואמרינן עלה אימת אי לימא בשבע שכבשו וכו' השתא דבר טמא אישתרי להו בשר נחירה מיבעי' ולשיטת הרמב"ם שלא הותר אלא מדוחק אם לא ימצאו לאכול היתר לא פריך מידי דנפ"מ ביש להם מה לאכול גם הקשו דהא הרמב"ן הקשה על ציווי הגעלה במלחמת מדין ולא במלחמת סיחון ועוג שקודם לכן ותירץ משום דסו"ע המה משבעה עממים ורשאי לאכול אפי' קדלי דחזירי וכ"ש ג"ע ולסברת הרמב"ם שלא הותר אלא מדוחק לא יתכן תירוץ זה ובס' מעין החכמה מתרץ דהא ג"נ חידוש הוא דנטל"פ הוא א"כ לא קשה מסו"ע שלא צותה התורה כן שאין להקשות על החידוש שאין בו אלא חידושו יע"ש ולפ"ז יש לומר כשיטת הרמב"ם שלא התירה אלא באין להם מה לאכול והנה לפי מה דאיתא בר"ן בע"ז דהא דאינו ב"י חשוב נטלפ"ג אע"ג דראוי לגר ומכש"כ ב"י אלא דלא אפשר דלא פגמה פורתא בודאי ראוי לגר ומתרץ דכיון דמב"מ בטל ברוב וא"כ הגוף איסור נתבטל רק מבש"מ הטעם אוסר וע"כ כיון שהוא אינה ב"י דהטעם ל"ח טעם וגוף האיסור נתבטל וע"כ שרי אע"ג דראוי לגר ולפ"ז לכאורה תקשה אמאי הוי ג"נ חידוש דכיון דצריכין לבא לביטול ואין מבטלין איסור לכתחלה להסוברין דהוא דאורייתא וע"כ צוה התורה להגעיל אך דכיון דאין כוונתו לבטל ליכא משום אין מבטלין איסור לכתחילה וא"כ לר' ירמי' דשובר דבאפשר אסור דש"מ א"כ כיון שאפשר להגעיל א"כ אכתי יש לומר משום אין מבטלין וכו' ולא הוי חידוש כלל וע"כ הא דלא צותה התורה במלחמת סו"ע וע"כ כתירוץ הרמב"ן משום דאישתרי להו אפי' קדלי דחזירי ואע"כ דיכולין לאכול התיר ע"י הגעלה וע"כ על ר' ירמי' לשיטתו דע"כ לדידיה אפי' ביש להם מה לאכול שרי דאל"כ אמאי לא אסרה תורה במלחמת סו"ע ואין לומר משום דחידוש דהא לדידיה לא הוי חידוש דיש לומר משום אין מבטלין לכתחילה ואע"ג דאין כוונתו לבטל מ"מ הא אפשר בהגעלה וע"כ דאפי' ביש להם מה לאכול שרי ומקשה הגמ' שפיר השתא דבר טמא אישתרי להו וכו' משא"כ לדידן יש לומר כשיטת הרמב"ם דוקא באין להם לאכול דבר היתר:

והנה בס' ב"מ איתא דאסור אפי' באין כוונתו לבטל משום דחשוב פ"ר ולכאורה תקשה דהא בתוס' חולין איתא דאי נתבשלו אסור נטבנ"ט הא דאמרינן דכל יום נעשה גיעול משום דמב"מ בטל ברוב ובכלי מקדש אוקמא על דאורייתא והקשו דא"כ למאי צריכין כלל מריקה ושטיפה ותירצו משום דאין מבטלין וע"כ אע"ג דאין כוונתו לבטל אך משום דהוי פ"ר וקשה לפ"ז הא דפריך הגמ' בע"ז בסוף דאמאי בקדשים אפי' דבר דתשמישו ע"י האור סגי בהגעלה ובשפוד של א"י בעינן ליבון יע"ש וקשה דהא מהראוי לומר דסגי לעולם בהגעלה אי לא ישתמש כעת ע"י האור משום דאי לא יצא ע"י הגעלה גם השתא ע"י בישול לא יצא אך דשמא ע"י הגעלה דקודם לא יצא הכל והשתא יצא וכמו כן כתבו לענין כ"ח ועיין בריש חולין ועכ"פ לא הוי פ"ר דשמא יצא הכל ע"י הגעלה ומאי פריך הגמ' ואפשר דקושית הגמ' היה דמשמע דרשאי להשתמש אפי' ע"י האור ע"י הגעלה:

והנה פ"ר דלא ניחא ליה בתוס' כתובות איתא לחלק דבשבת שרי משום דבעינן מ"מ משא"כ כל איסורים אסור אך במג"א איתא להוכיח דשמואל סובר בזבחים דאפי' בכל התורה שרי פ"ר דל"נ ליה יע"ש ובזה ניחא קושית הפ"י בפסחים על הא דסובר שמואל שם (דף כ"ז) תנור שהסיקו בקליפי ערלה חדש יותץ ואמאי הא סובר שמואל בע"ז פ"ג דזה וזה גורם שרי ואין לומר דלכתחלה אסור זוז"ג דזה אינו דחשוב דיעבד דאי נאמר יותץ יפסיד התנור ועיין בתוס' שם ונראה דלפי מה דכתבו דאי אמרינן דשרי למכור לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור ל"ח דיעבד והנה איתא בס' ע"ח דאי אמרינן דש"מ אסור אי אפשר למכור לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור דעובר על לא תחנם ואע"ג דאינו מתכוון לטובת העובד כוכבים אך אי דש"מ שרי אז מותר למכור לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור ואע"ג דהוי פ"ר אך הוי פ"ר דלא ניחא ליה ולפ"ז ניחא דשמואל לשיטתו דבכל איסורין שרי פ"ר דלא ניחא וע"כ ל"ח דיעבד דיכול למכור לא"י חוץ מדמי איסור וע"כ סובר יותץ משא"כ לדידן דרק בשבת שרי פ"ר דלא ניחא וע"כ אי זוז"ג שרי לא אמרינן יותץ דחשוב דיעבד ודו"ק:

ולכאורה קשה הא בתוס' פסחים הקשו אמאי אסור למיבעל בתחלה בשבת לר"י דאוסר דש"מ הא לא אפשר ותירצו דקאי למ"ד דאפי' בלא אפשר אסור וקשה הא דאיתא בכתובות (דף ז') וחכמים מתירין מאן חכמים ר"ש כן משני רבה וקשה הא רבה סובר דבלא אפשר שרי אפי' לר"י וא"כ אמאי צריך רבה לומר דאתיא כר"ש הא אפי' לר"י שרי בלא אפשר:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה