חידושי מהרשדם חלק א· רבי דוד שלמה מרגליות
אות ב · ברירה
הנה קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ועי' במס' ביצה (דף ל"ז) אך ר"י סובר דאפי' בדרבנן אין ברירה ועי' שם בגמ' דקאמר וכי תימא כי לית ליה ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ובדרבנן מי אית ליה ומסיק הגמ' וכו' עד וכי לית לי' לר' אושעיא ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ועי' במהרש"א שם דתמה וז"ל יש לדקדק אהא דתנן לעיל דמקשה על ר' אושעיא ממת בבית לא מחלק הגמ' תכף דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן ועל ר"י רצה הגמ' לחלק כן ונראה דהא עיקר הטעם דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן משום דספיקא הוא אי יש ברירה או אין ברירה ובדרבנן אזלינן לקולא ולפ"ז לפ"מ דקיי"ל בדבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן אזלינן להחמיר דכמו דלא בטל דשיל"מ ה"ה דלא אזלינן לקולא ולפ"ז על ר' אושעיא לא היה יכול לחלק כן בין דאורייתא לדרבנן דהא תחומין חשוב דשיל"מ ומה בכך דהוא מדרבנן מ"מ לא אמרינן ברירה אך על ר"י רצה הגמ' לחלק כן דהא איתא ברמב"ן בפסחים דמש"ה סובר ר"י דחמץ בנ"ט אע"ג דחשוב דשיל"מ דר"י פליג על זה וממילא דאזלינן לקולא בדרבנן אפי' דשיל"מ דהא בהא תליא וכן איתא ברש"י בריש ביצה על דברי ר"א אך אח"כ מסיק הגמ' גם על ר' אושעיא דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן משום דס' דדינא שאני דאז אזלינן לקולא אפי' בדשיל"מ ועי' בש"א וא"כ לפ"ז ר' יוחנן סובר דאפי' בדרבנן אין ברירה וניחא בזה הא דאיתא בפסחים (ד' פ"ט) על הא דקאמר הגמ' ש"מ יש ברירה אמר ר"י כדי לזרזן במצות והקשו דאמאי לא משני כמו דמשני לעיל (ד' פ"ח) דקאמר ש"מ דיש ברירה אמר ר"ז שה לבית מכל מקום אך דהא בתוס' ד"ה שה לבית מ"מ הקשו איך מאכיל פסח שלא למנוייו יע"ש אך יש לומר דעיקר התירוץ של ר"ז דכיון דלאו דאורייתא ע"כ ליכא לפשוט דיש ברירה משום דבדרבנן יש ברירה ועל דאורייתא באמת אין ברירה וע"כ ר"י לא מצי לתרץ כן דהוא סובר דאפי' בדרבנן אין ברירה וצריך לתרץ כדי לזרזן:
ובזה ניחא הא דהקשו דאיך קיי"ל דמע"פ גובה מהיורשין לאחר שחלקו דכיון דקיי"ל דאחין שחלקו כלקוחות ומע"פ אינו גובה מלקוחות וכן איתא בבכורות דאי מע"פ אפי' הכתובה בתורה לא חשיב כשטר אז לאחר שחלקו דכיון דלקוחות הן אין הכהן יכול לגבות מהן וע"כ נראה דאי ש"ד ומה"ת אפי' מע"פ יכול לגבות מלקוחות רק מדרבנן לא יכול לגבות ובדרבנן הא יש ברירה ויורשין הוי וע"כ יכול הבע"ח לגבות מהן והסוגי' קאי למ"ד דשד' ל"ד ואין ברירה בדאורייתא וחשובין לקוחות וע"כ לא יכול לטרוף משא"כ לדידן דבדרבנן יש ברירה ניחא:
ובזה ניחא מה שהקשו דכיון דקיי"ל דקנין פירות לאו כקה"ג ופסק דאחין שחלקו לקוחות קשה קושית הגמ' בגיטין דלא משכחת דמייתי ביכורים ועי' בתוס' שם וע"כ נראה דהא התוס' הקשה לשיטת רש"י דסובר דאפי' אם אין ברירה מ"מ הוי חצי שלו וחצי ש"ח א"כ אפי' אם קנין פירות לאו כקה"ג מ"מ יכול להביא דהא חצי בודאי שלו והמותר יכול שהוא חולין מצי מקדיש לה וכתבו דקושית הגמ' אזלא רלא מצי מייתי עד שיקדיש מקודם ועי' בס' ש"א דהקשה דלמאי צריך להקדיש דאע"ג דאין לו רק קנין פירות מ"מ מביא דרק דאינו קורא בקנין פירות ועיקר קושית הגמ' לא היה רק דלא יכול לקרות וא"כ לשיטת רש"י הנ"ל יכול לקרות דהא יש לו חלק והמותר שהוא חולין עכ"פ מביא דהא בק"פ מביא אפי' כי לא הקדיש אך ברשב"א איתא דהא דאליבא דר"ל עכ"פ מביא זה רק מדרבנן וצריך להקדיש ועי' בס' מק"ח ועכ"פ אזלא קושית הגמ' דלא יכול להביא אם לא הקדישו ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם לשיטתו דסובר דהא דס"ד לחומרא זה רק מדרבנן וא"כ כיון דמדרבנן אפי' ק"פ מביא א"כ ממ"נ יכול להביא ולקרות דחצי בודאי שלו ועל המותר ג"כ מביא אפי' אי לא הקדיש דעכ"פ ק"פ יש לו על המותר ומביא מדרבנן ומדאורייתא דס' שרי וכיון דס' אי יש ברירה ולא הוי לקוחות ויש לו קה"ג ממש או אין ברירה ולקוחות ג"כ מביא דס"ד אזלינן לקולא וא"כ ל"צ להקדישו אך קושית הגמ' הוא לר"י דסובר דאפי' בדרבנן אין ברירה וע"כ דסובר דלא הוי ס' אי יש ברירה וא"כ נהי דמדרבנן מביא אפי' ק"פ לחוד מ"מ מדאורייתא א"כ יהיה צריך להקדישו וקושית הגמ' אזלא דיהיה צריך להקדיש משא"כ לדידן דס' אי יש ברירה א"כ מדאורייתא פשיטא דמביא דסד"ר מה"ת לקולא ומדרבנן ג"כ מביא אע"ג דסד"ר מדרבנן לחומרא מ"מ הא מדרבנן מביא אפי' בק"פ לחוד ויכול לקרות ג"כ דהא חצי שלו וגם יש לומר דהא משכחת בתנאי שלא יחזור ביובל אך תנאי לא מהני דמתנה ע"מ שכתוב בתורה וזה לר"י דסובר דודאי אין ברירה וחשוב ודאי קא עקר משא"כ לדידן דס' אי יש ברירה ומהני תנאי שלא יחזור.
ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם דפסק דינא דצנועין דכל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות הללו ופסק כר"י דדבר שאינו ברשותו לא יכול להקדיש ואין לומר דהיו אומרים כל המתלקט דהא הרמב"ם פסק דאין ברירה והנה לפי מה דאיתא בכ"מ דבמקדש אשה לאחר שיחלוץ דחלין הקידושין ולא הוי דשלב"ל דכיון דאי קידשה שיהיה הקידושין חלין מיד הוי עכ"פ ספק קידושין וע"כ אי אמר לאחר שיחלוץ ל"ח דבר שלא בא לעולם. דדווקא היכי דאי קידשה שיהיו חלין עכשיו לא היה אפי' ס' קידושין אז חשוב דשלב"ל:
ולפ"ז יש לומר דה"ה לענין דבר שאינו ברשותו יש לומר כן דכיון דלדידן ס' הוי אי יש ברירה ואי אמר כל המתלקט עכ"פ הוי ספק דכיון דס' אי יש ברירה וע"כ מהני ג"כ באומר כל הנלקט ול"ח אינו ברשותו אך הגמ' מקשה על ר"י לשיטתו דסובר דודאי אין ברירה ואי אמר כל המתלקט אפי' ספק לא הוי וע"כ מקשה דא"כ כל הנלקט לא מהני משום דאינו ברשותו משא"כ לדידן ויש לעי' דא"כ לפי מה דמשני לא תימא כל הנלקט רק כל המתלקט וקשה א"כ גם כל הנלקט מהני ועי' במ"א דבידו לומר כל המתלקט:
ועי' בתוס' יו"ט בפסחים דרצה לומר דמדאורייתא לעולם אמרינן ברירה רק הא דאין ברירה בדאורייתא הוא מדרבנן ולפי זה יש לומר דמש"ה בדרבנן יש ברירה משום דבדרבנן לא החמירו לומר דאין ברירה ולא אמרינן דס' אי יש ברירה ובדרבנן אזלינן לקולא ועי' בב"ש באה"ע ולפ"ז לפי מה דאיתא בתוס' ב"ק (ד' ס"ט) דהקשו כי אמרו כל המתלקט לא היה מועיל למאי שגדל אח"כ ותירצו דבטל ברוב ואע"ג דדשיל"מ לא בטל מ"מ מדאורייתא בטל ומהני עכ"פ מדאורייתא לפ"ז ניחא דברי הרמב"ם דאומרים כל המתלקט ואע"ג דאין ברירה עכ"פ מדאורייתא מהני חילול ומה שאפשר לתקן עושין והסוגיא דקאי לר"י דסובר דאפי' בדרבנן אין ברירה פריך שפיר משא"כ לדידן
והנה לפי מה דסוברים דמה"ת אדם מקנה דשלב"ל דהא גם אסמכתא סובר המרדכי דמדאורייתא קני ולכאורה יש ראיה לזה דהא קשה קושי' התוס' ב"ק דלמאי צריכין למעט מכפל בהקדש וקרקעות ת"ל דליכא שבועה אך לפי מה דאיתא בתומים סי' ס"ו לתרץ הא דלא משני הגמ' על קושית הגמ' ב"מ ש"ח אינו נשבע ומקשה משקלים דאמאי לא משני בקנו מידו ותירץ דלפי מה דאיתא בריטב"א דבהקדש ל"ש בההיא הנאה דמהימן וא"כ י"ל דקנין הו"ל אסמכתא ובאסמכתא לא מהני קנין גרידא רק הא דמהני קנין משום דאיכא בהאי הנאה דמהימן ליה משא"כ בקדשים דל"ש הנאה דמהימן א"כ הוי אסמכתא יע"ש ולפ"ז בקרקעות בודאי ניחא דצריכין קרא למעט מכפל ואע"ג דליכא שבועה נפ"מ בקנו מידו וגם בהקדש ניחא דמדאורייתא אסמכתא קני וא"כ נפק"מ בקנו מידו דאז איכא חיוב שבועה:
ובזה דדשלב"ל מדאורייתא מהני ניחא הא דסוברים דלבנו יכול להקנות אפי' דשלב"ל ועי' בתשובות מבי"ט כמו דמהני בבנו מזכה לעובר והקשו מהא דמשני בב"ב בסוגיא דיכיר דאיירי בנכסים שנפלו לאחר מכאן והקשו הא דלבנו יכול להקנות אפי' דשלב"ל ועי' בשעה"מ. אך יש לומר דזה דלבנו יכול להקנות דשלב"ל זה אי הא דאין אדם מקנה דשלב"ל הוא רק מדרבנן וע"כ בבנו אמרינן דיכול להקנות משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו משא"כ אי אין אדם מקנה דשלב"ל הוא מה"ת אז אפי' לבנו לא יכול להקנות וא"כ כיון דהסוגיא קאי ע"כ דמה"ת לא יכול להקנות דשלב"ל והיינו למ"ד דאסמכתא מה"ת לא קני דבזה פליגי רב"ח ור"ש וא"כ גם לבנו לא יכול להקנות דשלב"ל ואפשר משום זה אמרינן דמה"ת יש ברירה והיינו לפי מה דאיתא בס' קצה"ח דהא אי יש ברירה או אין ברירה תליא אי אדם מקני דשלב"ל ומה"ט סובר ר"מ יש ברירה משום דסובר דאדם מקני דשלב"ל וע"כ ה"ה דאמרינן דיש ברירה ועיין שם ולפ"ז כיון דמה"ת אדם מקנה דשלב"ל ה"ה דמה"ת אמרינן דיש ברירה:
ובזה ניחא דברי הרמב"ם נהי דפסק כר"י דאינו יכול להקדיש ד"ש ברשותו מ"מ הצנועין אומרים כל הנלקט ואע"ג דלא מהני החילול מדרבנן משום דאינו ברשותו אבל מה"ת מהני כמו דשלב"ל ולא יהיו אוכלין בלא חילול עכ"פ מדאורייתא:
והנה אי מדאורייתא יש ברירה היה ניחא מה שהקשו על מתני' דסוכה דכל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא שלו במתנה דבמאי יהיה הקנין אם ע"י חצר חשוב חצר השותפין ומשיכה הוא רק קנין דרבנן ולא מהני לדאורייתא אך לפי מה דאיתא באחרונים דהא דחצר השותפין אין קונה זה מזה משום דאין ברירה וא"כ הא מדאורייתא קני ע"י החצר אע"ג דחשוב חצר השותפין דהא מדאורייתא יש ברירה ומדרבנן דאין ברירה קני ע"י משיכה:
ובזה ניחא הרמב"ם דפסק דמוכר עצמו דאין מעניקין לו ופסק כר"נ וקשה דכיון דפסק כר"נ א"כ איצטריך לו ולא לבע"ח ומנ"ל דמוכר עצמו דאין מעניקין לו ועי' בש"ך ס' פ"ו ועיין בקידושין (דף ט"ו) דקאמר טעמא דת"ק דמוכר עצמו דאין מעניקין משום דכתיב לו ואידך לו ולא לבע"ח ואידך בעלמא נמי לא קיי"ל כר"נ וכיון דאנן קיי"ל כר"נ איצטריך לו ולא לבע"ח ועיין בתוס' שם ועיין בתומים דכתב וז"ל דודאי יש לחלק בשאר דברים דנשתעבדו נכסי הלוה האחרון א"כ הואיל והמלוה שלו חייב לראשון נשתעבדו נכסי הלוה אחרון למלוה הראשון ולכך שייך דינא דר"נ אבל בהענקה לא נשתעבדו נכסי האדון לעבד בכך רק מצוה הוא וא"כ ל"ש שיעבודא דר"נ כי מה שיעבוד יש כאן שישתעבד לראשון אך תינח למ"ד דש"ד אבל למ"ד דשל"ד א"כ בכל דוכתא ליכא שיעבוד רק מצוה ומ"מ אמרינן דר"נ ולפ"ז ה"ה גבי הענקה ה"א דאמרינן שיעבודא דר"נ וע"כ צריכין לו ולא לבע"ח ולפ"ז הסוגיא דקאי למ"ד דשל"ד דקאי אליבא דאביי ואביי סובר דשל"ד ואעפ"כ אמרינן דינא דר"נ וע"כ ה"א דה"ה גבי הענקה אמרינן דר"נ וע"כ איצטריך לו ולא לבע"ח משא"כ לדידן דקיי"ל דש"ד א"כ ל"צ מיעוטא דגבי הענקה ל"א דר"נ דיש לחלק דבשלמא בעלמא דאיכא שיעבוד שייך דינא דר"נ משא"כ גבי הענקה דליכא רק מצוה לחוד וע"כ יש לומר דכ"ע סוברים דר"נ ואפ"ה ל"ש למידרש ולא לבע"ח וע"כ דרשינן לו ולא למוכר עצמו דאין מעניקין יע"ש
ולפ"ז ניחא מה שהקשו על הרי"ף דהביא הא דאיתא בכתובות (דף פ"ב) הרי שהיה נושה באחיו ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל שאני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וכו' והקשו עליו הא אביי מסיק דזו אינה משנה משום דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרא בכתובה רק אי כר"מ או כר"נ אך לפי מה דאיתא ברא"ש דמש"ה חשוב תרי חומרא דבדינא דר"נ איכא פלוגתא וכן בדינא דר"מ אי מטלטלין משועבד לכתובה פליגי ר"מ וחכמים ולפ"ז הכל לאביי לשיטתו דסובר דשל"ד ואז ע"כ איכא פלוגתא בדינא דר"נ משא"כ לדידן דש"ד אז ליכא פלוגתא בדר"נ רק גבי הענקה ל"ש דר"נ משום דליכא רק מצוה לחוד וע"כ הביא הרי"ף:
אך נראה לתרץ הרמב"ם הנ"ל דהנה בס' המקנה הקשה דגבי הענקה אין נפקותא בדינא דר"נ דאפוכי מטרתא למה לי דבשלמא בעלמא נפק"מ שיכול לכופו בב"ד ולא מצי אמר ליה לאו בע"ד דידי את אך גבי הענקה בלא"ה ליכא כפייה דמתן שכרה בצדה יע"ש שכתב דנפק"מ לענין יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן דבע"ח חוזר וגובה מהן ומסיק משום דר"נ דכיון דבע"ח מכאן ולהבא גובה ע"כ משום דר"נ חוזר וגובה והנה למ"ד דלמפרע גובה ל"צ לדר"נ יע"ש בפסחים (דף ל"א) והנה למ"ד דמכאן ולהבא גובה הוא משום דאין ברירה דאי' יש ברירה אז למפרע גובה ועיין באחרונים. ולפ"ז כיון דמדאורייתא יש ברירה א"כ מה"ת למפרע גובה ול"צ לדר"נ אפי' לענין יתומים שגבו וכו' אך הסוגיא קאי למ"ד דאפי' בדרבנן אין ברירה וע"כ משום דמדאורייתא אין ברירה א"כ איכא נפקותא לענין יתומים שגבו וכו' וע"כ הוצרך הגמ' לומר דבעלמא נמי לא סובר כר"נ. משא"כ לדידן דקיי"ל מה"ת יש ברירה א"כ ממילא מדאורייתא למפרע גובה ליכא נפקותא גבי הענקה וע"כ דרשינן לו לענין הענקה דמ"ע אין מעניקין לו. ובזה ניחא הרמב"ם דפסק בא"י שהלוה לישראל על חמצו ואמר לו מעכשיו יהא שלך וכו' דשרי לאחר פסח והוא שיגיע זמנו קודם פסח הא לאו הכי אסור אפי' דאמר מעכשיו יע"ש במ"מ הטעם משום הואיל דבידו לפדותו והקשה ברא"ש מהא דקאמר הגמ' דלאביי ניחא דסובר למפרע גובה אלמא דל"א הואיל:
והנה לפי מה דאיתא בס' מג"א ובתשובות הרי"מ דמש"ה אמרינן הואיל משום דאין ברירה בדאורייתא הא לאו הכי הוי אמרינן דהוברר למפרע דלא הי' שלו דכיון דלא איתשל עלה או לא פדה לבסוף נתברר למפרע שלא הי' שלו אך כיון דקיי"ל דאין ברירה וע"כ אמרינן הואיל ובזה ניחא הרמב"ם דפסק דיוצא במצה של מעשר שני והקשו כיון דפסק דמ"ש ממון גבוה איך יצא ובהדיא איתא בגמ' דאליבא דר"מ לא יצא אך הא בתוס' פסחים הקשו דאמאי לא אמרינן הואיל דאי בעי מיתשל יע"ש אך לר"מ לשיטתו דסובר דיש ברירה לא אמרינן הואיל משא"כ לדידן יוצא משום הואיל. וניחא הא שהקשו מה פריך הגמ' בפסחים (דף ל"א) למ"ד התם דעובר משום דלה"ג הכא אינו עובר והקשו דילמא לא איירי בהגיע זמנו קודם פסח ואז איכא הואיל דאי בעי פדה ולפ"ז ניחא דאליבא דר"מ לשיטתו דסובר ברירה ל"א הואיל ושפיר פריך לר"מ דאמר עובר הכא אינו עובר:
והנה לפ"ז לפי מה דסוברים דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול משום הואיל דאי בעי זכה ועי' בס' יש"י ועובר על ב"י גם אי ביטלו ובזה ניחא הא דהקשו הא דפריך הגמ' וכי משכחת לה ליבטלה והקשו הא על חמץ ידוע לא מהני ביטול ולפ"ז ניחא דקושית הגמ' אזלא לרב דסובר הבודק צריך שיבטל ורב סובר דיש ברירה ולדידי' מהני ביטול גם על חמץ ידוע:
וניחא הא דהשמיטו מה דאיתא בריש חולין חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מפני שהן מחליפין וע"כ נראה דהא הקשו נהי דעוברי עבירה אין מבערין החמץ אך עכ"פ מבטלין החמץ אך על חמץ ידוע לא מהני ביטול משום הואיל אך תקשה לאחר פסח דאינו אסור רק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה א"כ ל"צ לטעמא מפני דמחליפין ת"ל דשרי משום דביטלו וע"כ דאתיא כמ"ד דאפי' בדרבנן אין ברירה משא"כ לדידן ל"צ לטעמא דמחליפין:
וניחא בזה קושית המל"מ על התוס' פסחים דהקשו דהכא לא חיישי רבנן לזבל וסוברים דמפרר וזורה לרוח וגבי ע"ז אמרו דאף היא נעשה זבל ותירץ בתוס' שאני חמץ דכתיב לא יאכל ולא אסור שלא כדרך אכילה משא"כ בע"ז דאסור אפי' שלא כד"א והקשו דעכ"פ איסור דרבנן איכא אפי' שלא כד"א וע"כ תירצו דזוז"ג לא אסור רק היכי דגורם איסור הוא אסור מדאורייתא משא"כ היכי דגורם איסור אסור רק מדרבנן אז לכ"ע זוז"ג שרי והקשו מהא דמקשה הגמ' בע"ז בפלוגתא דר"י ור"ל דע"ז שנשתברה מאליה דר"י סובר דאסור ור"ל מתיר ופריך הגמ' מהא דנעשה זבל ואמאי ליהוי כע"ז שנשתברה מאליה ומשני דילמא מגבהה לה והדר מבטל וא"כ ג"כ לא הוי רק איסור דרבנן ושרי זוז"ג יע"ש וע"כ נראה דהא בודאי ביטלו ומה בכך דנעשה זבל ואין לומר דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול הא לאחר פסח דרק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה ול"א הואיל דאי בעי זכה אך לר"י דסובר דאפי' בדרבנן אין ברירה תקשה ולדידי' יש לומר כמו שתירצו בתוס' דהוי שכד"א ואינו אסור רק מדרבנן ובאיסור דרבנן שרי זוז"ג והוא לשיטתו סובר דאסור בנשתברה מאליה ול"צ לגזירה דילמא מגבהה וכו' ואליבא דר"ל דלדידי' ע"כ אפי' באיסור דרבנן אסור זוז"ג לדידי' בלא"ה לא קשה דהכא בחמץ שאני דאפי' איסור דרבנן ליכא משום דביטלו ועכ"פ לא"פ דהוא מדרבנן אמרינן דיש ברירה וא"כ לפ"ז לא צריכין לומר דאיירי בהגיע זמנו קודם פסח דאין לומר הואיל דאי בעי פדה דבדרבנן יש ברירה אך נראה לחלק דאפי' לאחר פסח אסור ואין לומר ברירה משום דספק נולד בדאורייתא בתוך פסח דאי אין ברירה אמרינן הואיל ועובר על ב"י ואי יש ברירה ליכא משום הואיל ולא עבר ואז אזלינן לחומרא דס"ד הוא וע"כ אפי' לאחר פסח דרק מדרבנן אסור אמרינן הואיל ואין ברירה וכמו כן לענין ביטול בחמץ ידוע דעובר בתוך פסח ולא מהני הביטול ה"ה דאסור לאחר פסח
ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם דבס"ד דלא איירי בהרהינו אצלו ואז הי' עובר על ב"י משום אחריות ולא צריכין לדון אז משום הואיל דאי בעי פדה וא"כ אפי' אי יש ברירה עובר משום אחריות והה' אי יש ברירה ול"א הואיל דאי בעי פדה אי אין ברירה ואיכא משום הואיל הוצרכנו רק לאחר פסח ואז הוי מדרבנן ואמרינן דיש ברירה וליכא משום הואיל ע"כ לאביי ניחא משא"כ אליבא דאמת דאיירי בהרהינו אצלו וא"כ ליכא משום אחריות והיינו צריכין לדון גם תוך הפסח רק משום הואיל וא"כ כיון דס' אי יש ברירה או אין ברירה ואיכא משום הואיל ואזלינן אז להחמיר דעובר על ב"י ממילא גם השתא לאחר פסח דהוא מדרבנן מ"מ כיון דס' נולד בדאורייתא וע"כ גם השתא אזלינן להחמיר ואמרינן דאין ברירה ואיכא משום הואיל וע"כ סובר הרמב"ם דבעינן שיגיע זמנו קודם פסח:
וניחא בזה קושי' התוס' דאביי איך יתרץ הך ברייתא נהי דא"י מישראל לא קני משכון מ"מ הא למפרע גובה אך כיון דאיירי בהרהינו וא"כ יש לומר דעובר משום הואיל דאי בעי פדה ואע"ג דמדרבנן ל"א ברירה כיון דס' נולד בדאורייתא אזלינן להחמיר אפי' בדרבנן וניחא ג"כ מה שהקשו מ"ט דמ"ד דאינו עובר אך בדרבנן אי יהיה לקולא אי אמרינן אין ברירה אז אמרינן דאין ברירה וע"כ נהי דלמפרע גובה אמרינן דאין ברירה ואיכא הואיל דבידו לפדותו ולא היה נחשב של ישראל אע"ג דלמפרע גובה. דכיון דהואיל דבידו לפדותו נחשב של א"י והכא אין לומר דהס' נולד בדאורייתא דליתא דהא בתוך פסח עובר בלא"ה הישראל משום אחריות דהי' מונח ביד ישראל. ויותר נראה דאליבא דאביי דסובר דלמפרע גובה וע"כ דסובר דיש ברירה וממילא לא אמרינן הואיל ובידו לפדותו וע"כ קאמר דלאביי ניחא משא"כ לדידן דמכאן ולהבא גובה וע"כ משום דאין ברירה ובעינן שיגיע זמנו קודם פסח:
ועכ"פ ר"י סובר דאפי' בדרבנן אין ברירה וניחא הא דאיתא בע"ז (דף י"ט) דאמר ר"א אר"י דאע"ג דאסור לבנותו דאי בנה שכרו מותר ופריך הגמ' פשיטא משמשי ע"ז הן ואינן אסורין עד שיעבדו וקאמר ר"י ל"צ אלא לע"ז עצמה והטעם ע"ז מאן קא גרם לה גמר מלאכה ואימת הוי גמר מלאכה מכוש אחרון מכוש אחרון לית בה שוה פרוטה יע"ש הנה הרמב"ם השמיט דין זה דשרי שכרו אפי' של ע"ז עצמה ועיין בש"ך ביו"ד מה שכתב לתרץ וע"כ נראה דהא בתוס' הקשה דמה בכך דלית בה שוה פרוטה הא ח"ש ג"כ אסור דאסור ליהנות מע"ז אפי' פחות מפרוטה אך נראה דלפי מה שהקשו בתוס' מעילה אמאי באומר פרוטה בכיס זה יהי' הקדש כיון שהוציא הראשונה מעל הא הפרוטה נתבטלה בתוך מעות של חולין ותירצו דמטבע חשוב ולא בטל:
ועיין במל"מ הלכות מעילה מה שהקשה מהא דאיתא ביומא דלא היה שופרות לקיני חובה וא"כ ניחא קושיתו נהי דאיכא חצי פרוטה שכר של ע"ז מ"מ כיון דח"פ אינו דבר חשוב ובטל אך תקשה דהא בתוס' תמורה הקשה אי אמרינן ברירה א"כ איסור שנתערב לישקולי שיעור האיסור דנפלה ואמרינן הוברר דזהו האיסור ותירצו דכל דבר שהוברר האיסור מתחלה ואח"כ נתערבה לא סמכינן על ברירה לומר דזהו האיסור שנפלה משא"כ היכא דאיסור נולד בתערובות אז סמכינן על ברירה וא"כ תקשה הא קיי"ל דכל היכי שאפשר להוציא האיסור לא מהני ביטול וא"כ הכא בשעה שהי' המעות אצל הא"י הי' הכל היתר רק אח"כ ששילם לו בעד שכרו יש בתערובות איסור ח"פ וא"כ נולד האיסור בתערובות ואמרינן ברירה וכיון דאפשר להוציא האיסור אין לו ביטול וא"כ אכתי תקשה הא איכא איסור ח"פ וביטול לא מהני דאפשר להוציא מאיסור ע"י ברירה כיון דנולד האיסור בתערובות אך באמת קיי"ל דאין ברירה וא"כ אי אפשר להוציא האיסור אך תקשה הא שכר ע"ז אינו אסור רק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה ואכתי יכול להוציא האיסור ולא בטל אך הגמ' קאי לר"י ולר"י לשיטתו הוא סובר דאפי' בדרבנן אין ברירה משא"כ לדידן דיש ברירה בדרבנן ואפשר להוציא האיסור ולא נתבטל וע"כ השמיטו דינא דר"י:
אך תקשה מהא דמקשה הגמ' ביומא על הא דלא היה שופרות לקיני חובה מפני התערובות ומסיק הגמרא משום חטאת שמתו בעליה ופריך ולישקול ארבעה זוזי ולישדי בנהר ומשני ר"י לטעמי' דאין ברירה וקשה הא מדאורייתא טל רק משום דמטבע ד"ח ולא בטל ועיין במל"מ הנ"ל וזה רק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה ובאמת לפי הסוברים דאפי' יבש ביבש סובר ר"י דלא בטל מב"מ ניחא דלא נתבטל מדאורייתא וגם לפי המרדכי שכתב ביבמה שרקקה דם דמש"ה ל"ש ביטול דכיון דלא הוכר האיסור מעולם ל"ש ביטול וא"כ ה"ה הכא ועי' בפלתי סי' י"ד ובס' נב"י:
והנה באחרונים איתא ועי' בס' יש"י דאי אפשר לומר דמה שאמר הרי את מקודשת כדת משה וישראל חשוב תנאי דא"כ דמי לאומר בשעת קידושין ע"מ שירצה אבא דאי אין ברירה לא מהני הקידושין אפי' ברצה האב וכן בגט אי אפשר לומר דכיון דכתוב כדת משה וכו' וע"כ אפי' בנמצא פסול דרבנן הגט פסול מדאורייתא דתלה בדעת חכמים דהא תנאי שנכתב בתוך הגט פסול משום דאין ברירה יע"ש אך לר"מ יש לומר דמש"ה סובר דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין דהולד ממזר משום דהא ר"מ סובר דיש ברירה ויש לומר דהוא תנאי מה שנכתב בגט כדת משה וכן בקידושין מה שאומר כדת משה וכו':
וניחא בזה הא דפסק הרמב"ם דאע"ג דמקדש במלוה אינה מקודשת מ"מ אי המלוה בעין מקודשת והקשו הא בסוגיא איתא דמש"ה סובר ר"מ דמקודשת משום דברשות מלוה לחזרה וקיי"ל דלאו ברשות מלוה לחזרה ועי' בב"ש ס' כ"ח:
אך נראה דסברת הרמב"ם דכיון דמדאורייתא הוא ברשות מלוה וחלין הקידושין מדאורייתא נהי דמדרבנן הוי מלוה מ"מ לא יוכלו להפקיע הקידושין דכיון דאי אפשר לומר דזה שאמר כדת שה חשוב תנאי דאם כן לא היה שום קידושין חלין מטעם דאין ברירה משא"כ ר"מ לשיטתו הוצרך לומר דברשות מלוה קיימי ומש"ה מקודשת דאי לאו הכי הוי אזלינן בתר דרבנן דחשוב תנאי מה שאמר כדת משה וכו' דהא הוא סובר דיש ברירה:
והנה בדרבנן דאמרינן ברירה ואפשר לתקן בלא ברירה אי אמרינן ברירה והנה בנדרים (ד' מ"ו) סובר רבה דמחלוקת ביש בה דין חלוקה ומש"ה אמרינן דאסורין ליכנוס לחצר ועי' ברא"ש הטעם דכיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה ולפ"ז כיון דעיקר הטעם דבדרבנן יש ברירה דכיון דס' אי אמרינן כמ"ד יש ברירה וא"כ לרבה דפליגי ביש בה דין חלוקה ואליבא דר"א ב"י מותרין ליכנס לחצר אע"ג דאפשר בלא ברירה וע"כ במידי דרבנן דאמרינן כמ"ד ברירה שרי אפי' היכי דאפשר בלא ברירה משא"כ לר"י דפליג דמחלוקת באין בה דין חלוקה אבל ביש בה ד"ח לכ"ע אסור משום דאפשר בלא ברירה וא"כ לפ"ז אפי' בדרבנן ואפשר בלא ברירה ל"א ברירה דל"ש דאזלינן לקולא כמ"ד דיש ברירה דהא באפשר ליכא פלוגתא כלל ולכ"ע אין ברירה ולפ"ז צריך לומר מערב יו"ט זה וזה אני נוטל משום דאין ברירה ואע"ג דמוקצה דרבנן ויש ברירה ועי' בשעה"מ אך כיון דאפשר לתקן בלא ברירה שיאמר זו"ז אני נוטל ל"ס על ברירה אך לרבה דסובר דפליגי ביש דין חלוקה וא"כ לר"א ב"י שרי אע"ג דאפשר בלא ברירה וא"כ נהי דקיי"ל דאין ברירה מ"מ בדרבנן דסמכינן כמ"ד דיש ברירה ומ"ד דיש ברירה הוא אפי' באפשר בלא ברירה א"כ ה"ה בדרבנן וא"כ ע"כ הא דצריך שיאמר זו"ז אני נוטל ול"א דיש ברירה בדרבנן וע"כ משום טעמא דרבא בביצה (דף י') משום דדילמא מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה. ולפי זה לפי מה דאיתא בס' ל"ת דאפי' לפי מה דקיי"ל דשל עובד כוכבים אין צריך הכנה מ"מ לטעמא דרבא לגבי גוזלות אפי' בשל עובדי כוכבים כשלא הזמין מערב יו"ט ואמר זו"ז אני נוטל אסורים ליטול וא"כ אי ביש דין חלוקה לכ"ע ל"א ברירה וה"ה בדרבנן וא"כ יש לומר דלעולם דל"א טעמא דרבא והא דל"ס על ברירה במוקצה דרבנן דכיון דאפשר לא אמרינן ברירה וא"כ של א"י ל"צ הכנה משא"כ לרבה ע"כ הטעם משום דרבא דילמא שביק וכו' וא"כ אפי' של א"י צריך הכנה ועיין בשעה"מ:
ובזה ניחא הסוגיא דביצה (דף י' ע"ב) דאיתא במתני' זימן שחורים ומצא לבנים וכו' אסורים ופריך הגמ' פשיטא אמר רבה כגון שזימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים וכו' קמ"ל הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו לימא מסייע לר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ומשני כדאמר אביי בדף הכא נמי בדף והנה הרמב"ם פסק דאסור משום ס' מוכן והקשו דכיון דקיי"ל כר"ח דאזלינן בתר הרוב ליכא ס' מוכן רק ודאי אינו מוכן ועי' בפלתי דכתב דהרמב"ם סובר דלנגד קרוב דמוכח לא הוי רק ספק השקול וע"כ אינו רק ס' מוכן ואסור מספק אך הקשה דלפ"ז היכי הוכיח הגמ' דמסייע לר"ח דילמא לעולם דרוב וקרוב שקולין ואסור מס' מוכן ועיין בס' פ"י דמתרץ דהגמ' הוכיח דע"כ כר"ח דרוב עדיף ואסור מתורת ודאי דאי ספק א"כ הוי ס"ס שמא מן הקרוב ואם ת"ל מעלמא אתיא שמא מנכרי דקיי"ל דא"צ הכנה ומותרים יע"ש אך לפ"ז תקשה גם על הרמב"ם דאוסר משום ס' מוכן והא איכא ס"ס. ולכאורה נראה דהנה אמרנו דלטעמא דרבא דילמא שביק להו וכו' אז אין חילוק ואפי' של א"י צריך הכנה והנה למ"ד דמוקצה דאורייתא ובדאורייתא קיי"ל דאין ברירה ואז יש לומר דמשו"ה צריך לומר זו"ז אני נוטל משום דאין ברירה ול"א טעמו של רבא כלל וא"כ של א"י ל"צ הכנה ולפ"ז דהסוגי' דקאי לרבה ורבה סובר דמוקצה דאורייתא וא"כ טעמא משום דאין ברירה ולא מטעמא דרבא ושל א"י ל"צ הכנה וע"כ קאמר מסייע לר"ח דאי ס' ואסור משום ספק מוכן איכא ס"ס שמא משל א"י ושמא מקרוב וע"כ כר"ח דרוב עדיף משא"כ לדידן דמוקצה דרבנן וא"כ יש ברירה וע"כ דאמרינן טעמא דרבא וא"כ אפי' של א"י צריך הכנה וליכא ס"ס וע"כ סובר הרמב"ם דאסור משום ספק מוכן:
וניחא בזה קושית התוס' דאמאי לא אמר אביי על הרישא דאיירי בדף וע"כ נראה דמאי מקשה הגמ' פשיטא דהא איצטריך לאשמעינן דה"א דשרי משום שמא משובך של א"י דא"צ הכנה אעפ"כ אסור מספק משום דס"מ אסור ותירצו לפי הך גירסא דרבה מתרץ הך קושי' פשיטא ורבה סובר דמוקצה דאורייתא ופשיטא דס"ד לחומרא ובאמת לפי מה דסוברים דלמ"ד דמוקצה דאורייתא גם של א"י צריך הכנה בפשיטות ניחא דלרבה ליכא שום ספק כלל ולפ"ז לדידן ל"צ לתרץ דזימן שחורים ולבנים דהא לא קשה פשיטא וא"כ דלא איירי בזימן שחורים ולבנים ליכא ראי' כר"ח וע"כ לא קאמר אביי על הרישא בדף אך לפי מה שתירצו דרבה לשיטתו דסובר דמוקצה דאורייתא אכתי לא ניחא לגירסא דגריס רבא ואפי' לגירסא דגריס רבה תקשה דה"א דשרי דהא רובא דעלמא הן א"י ובודאי משובך של א"י הן דאזלינן בתר הרוב ואשמעינן דאפ"ה אסור ומאי מקשה פשיטא וע"כ נראה דהנה אביי סובר בגיטין דאפי' מ"ד דיש ברירה זה דווקא בתולה בדעת אחרים. אבל תולה בדעת עצמו לכ"ע אין ברירה ולפ"ז אפי' בדרבנן דקיי"ל דיש ברירה מ"מ היכי דתולה בד"ע כמו הכא בלא אמר זו"ז אני נוטל רק תולה מה שירצה ליטול למחר אז אין ברירה אפי' בדרבנן דל"ש לומר בדרבנן סמכינן כמ"ד דיש ברירה דכיון דבתולה בד"ע לכ"ע אין ברירה וא"כ ל"א טעמא דרבא כלל וא"כ של א"י ל"צ הכנה וא"כ איכא רוב להתיר דרובא דעלמא הם א"י וא"כ לא קשה פשיטא וא"צ לתירוצא דרבה שזימן שחורים ולבנים וא"כ ליכא קרוב כלל וע"כ לא אמר על הרישא בדף רק על הסיפא משא"כ רבה או לגירסא רבא דהם סוברים בגיטין דמ"ד ברירה אפי' בתולה בד"ע אמרינן ברירה וא"כ ממילא בדרבנן אמרינן ברירה אפי' בתולה בד"ע וא"כ ע"כ הא דצריך לומר זו"ז אני נוטל משום טעמא דשביק להו ואפי' של א"י צריך הכנה וליכא שום ס' וקשה פשיטא וע"כ הוצרך לתרץ דזימן שחורים ולבנים משא"כ לאביי לא קשה פשיטא ול"צ לתירוצו דרבה וע"כ לא קאמר על הרישא בדף:
אך לפי מה שאמרנו לעיל ניחא בפשיטות הא דלא קאמר על אביי על הרישא דרבה לשיטתו דלדידי' פליגי אפי' ביש דין חלוקה ולחד מ"ד אפי' באפשר בלא ברירה אמרינן ברירה וא"כ ה"ה בדרבנן אמרינן ברירה אפי' היכי דאפשר בלא ברירה וא"כ ע"כ הא דצריך לומר זו"ז אני נוטל הא בדרבנן יש ברירה ואפי' באפשר וע"כ משום טעמא דרבא וא"כ אפי' של א"י צריך הכנה וא"כ קשה פשיטא דאין לומר שמא מא"י וע"כ הוצרך לתרץ דזימן שחורים ולבנים וע"ז איכא ראי' לר"ח וע"כ דאיירי בדף משא"כ אביי סובר כר"י דבאפשר בלא ברירה לכ"ע אין ברירה וא"כ ה"ה בדרבנן לכ"ע אין ברירה ול"צ לטעמא דרבא וא"כ של א"י ל"צ הכנה ולא קשה פשיטא דה"א דאזלינן בתר הרוב ול"צ לומר דאיירי שזימן שחורים ולבנים וליכא ראי' לר"ח דהא ליכא קרוב וע"כ לא הוצרך לומר דאיירי בדף ברישא ודו"ק:
והנה היכי דהתנה בשעת קדושין ע"מ שאין בה מומין אי מהני מחילת התנאי שיהיה הקדושין חלין אפי' יש לה מומין ועיין בר"ן כתובות פ' המדיר על הא דקאמר אביי לא תימא טעמא דרב דכיון דכנסה סתם אחיל לתנאי וכו' והקשה בר"ן דאיך מצי מחיל דהא מיד נתבטל הקדושין ותירץ דכיון דלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקדושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע וכל שלא הקפיד בהם מקודשת ועיין בס' הפלאי דתמה הא אין ברירה וא"כ איך נימא דמקודשת ודאי משום דתלה בדעתו וכתב לתרץ דלפי מה דאיתא באה"ע סי' ל"ז דעת הרמ"ה דאם נתרצה האב כששמע הוי קדושין משעת שמיעה אפי' נתאכלו המעות קודם שמיעה וא"כ יש לומר דאע"ג דאין ברירה להיות חלין הקדושין למפרע משעה שקידשה כשמוחל התנאי מ"מ מקודשת בשעה שמחל התנאי ובזה ל"צ לברירה דכיון דחלין רק משעה שיתברר יע"ש:
ולפ"ז נראה בהא דאיתא בסוגיא באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר וכו' ומקשה ר"פ אילימא ארישא כיון דקפיד אפי' כל מילי נמי אלא אסיפא דלא איירי בהתנה בפירוש והקשה בתוס' דאכתי תקשה לרב דגם בסיפא איירי בתנאי:
ולכאורה נראה בפשיטות דהא הב"ש הקשה דכיון דמהני מחילה אמאי אינה צריכה גט דשמא ימחול התנאי ותירץ דלזה לא חיישינן דכיון שדרך בני אדם שמקפידין על מומין בודאי לא ימחול. ולפ"ז הקשה מאי פריך כיון דקפיד אפי' כל מילי נמי דליתא דבנדרים אחרים שאין דרך להקפיד חיישינן שמא ימחול משא"כ שלא תאכל בשר בודאי לא ימחול שדרך להקפיד עליהן. ולכאורה נראה דהא ע"כ איירי דכבר נודע לבעל דאל"כ אפילו באלו נדרים חיישינן שמא תלך לחכם להתיר ועיין בירושלמי דחייש להכי לחד מ"ד וע"כ דאיירי דכבר נודע לבעל דאז לא מהני הלכה לחכם להתיר וא"כ ל"ח לשמא ימחול כיון דכבר נודע ולא מחל וניחא מה שהקשו דאמאי לא מקשה על מתני' דקתני דכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים ותקשה דכיון דקפיד אפי' כל מילי נמי אך במומין קיי"ל דלא מהני הלכה אצל רופא וריפא וא"כ יש לומר דאיירי בלא נודע לבעל וא"כ לא קשה אפי' כל מילי נמי דליתא דמומין אחרים חיישינן דשמא ימחול משא"כ מומין הפוסלין בכהנים דדרך להקפיד וא"כ לא קשה על רב דהוא סובר כמ"ד בירושלמי דל"ח דתלך לחכם להתיר את הנדר דלא תקלקל א"ע וא"כ יש לומר דאיירי בלא נודע לבעל וע"כ בנדרים אחרים חיישינן שמא ימחול משא"כ באלו נדרים דדרך להקפיד עליהן:
גם נראה דהנה לקמן (דף ע"ה) בתוס' ד"ה מי וכו' הקשה דא"כ למה קתני ברישא עודה ברשות אביה וסיפא נכנסה לרשות הבעל איפכא הוה ליה למיתני דהוי רישא חידוש טפי וסיפא חידוש טפי. וע"כ נראה דהנה הרבה פוסקים סוברים דבס"ס אין מוציאין ממון דס"ס מטעם רוב ולא אזלינן בתר הרוב בממון ודלא כשיטת התוס' בסוגי' דפ"פ ועי' בפ"י ובתומים. אך זה יש לומר היכי דהרוב או ס"ס צריכין לאיסור והתם אזלינן בתר ס"ס מהני ס"ס גם לממון ועיין בס' הפלאי דכתב כן לענין רוב דהיכי דנתחזק הרוב לענין איסור אז אזלינן בתר הרוב גם מה שנוגע לממון וכמו כן יש לומר לענין ס"ס בממון דהיכי דהרוב או ס"ס צריכין לאיסור אז אזלינן גם בממון אחר ס"ס ולפ"ז יש לומר דה"א בעודה ברשות האב דצריכה גט משום דאיכא ס"ס שמא לא קפיד ושמא נולדו המומין משנתארסה ואי לאו הס"ס לא היה צריכה גט רק מספק. אך ע"י ס"ס צריכה גט בודאי א"כ יש לומר דה"ה דצריך ליתן לה כתובה ע"י ס"ס זו דהא מתני' איירי בקדשה סתם ואיכא ס' שמא לא קפיד ושמא משנתארסה נולדו המומין ואשמעינן דאפי' הכי על האב להביא ראיה משא"כ בנכנסה לרשות הבעל אין חידוש דהתם הא דצריכה גט לאו משום ס"ס רק אפי' ידעינן דקפיד והיו המומין קודם שנתארסה מ"מ צריכה גט משום דאין אדם בועל ב"ז:
וא"כ ס"ס נוגע רק לממון דלענין גט ל"צ לס"ס כלל ואז פשיטא דעל האב להביא ראיה דע"י ס"ס אי אפשר להוציא ממון משא"כ ברישא בעודה ברשות האב דאז אי ידעינן דהוא מקפיד והמומין היו קודם שנתארסה ל"צ גט רק ע"י ס"ס צריכה גט בודאי וה"א דגם לענין הכתובה אזלינן בתר הך ס"ס דצריך ליתן לה כתובה וע"כ אשמעינן דאפ"ה צריך האב להביא ראיה ולתנא דסיפא דסובר דעל הבעל להביא ראיה הוי חידוש יותר היכי דהיא ברשות הבעל דאע"ג דאז ל"צ לדון ס"ס זו לענין גט דבלא"ה צריכה גט משום דאין אדם בועל ב"ז וס"ס הנוגע לממון לא מהני ס"ס ואשמעינן דאפ"ה צריך הבעל להביא ראיה משום דאיכא חזה"ג דסיפא אתיא כר"ג דאזלינן בתר חזה"ג משא"כ ברישא ל"ש דאזלינן בתר חזה"ג רק משום דאיכא ס"ס ואע"ג דלא מהני ס"ס בממון אך כיון דמהני ס"ס לענין איסור דצריכה גט ה"ה לממון וע"כ תני נכנסה לרשות הבעל דאפי' הכי צריך להביא ראיה משום דאזלינן בתר חזה"ג כר"ג:
ולפ"ז ניחא קושיא הנ"ל דהנה בס' יש"י איתא דמש"ה פריך הגמרא דכיון דקפיד אפי' כל מילי נמי דלכאורה יש לומר שלא היה בדעתו רק על נדרים אלו שדרך בני אדם להקפיד עליהן דאפי' בתנאי אומדין דעת המתנה ומה היה דעת המקשה וע"כ משום דהתנאי שהתנה אינו מועיל רק לעקור הקידושין דהא לענין הכתובה אפי' בקדשה סתם אין לה כתובה והנה לעקור הקידושין אין הכרח להתנות דמאי איכפת ליה אי יתן לה גט הרי בידו לגרשה בע"כ וא"כ למאי היה לו להתנות והיה לנו לומר שהתנאי היה בשביל הכתובה ואי דאפי' בסתם אין לה כתובה יש לומר דנ"מ לענין נדרים שאין בהן עינוי נפש דאז בלא התנאי יש לה כתובה ובתנאי אמרינן דקפיד אפי' בשאר דברים ויש נ"מ גם לענין כתובה ומעתה יותר יש לנו לומר דקפיד על כל מילי ויהיה נ"מ גם לענין כתובה מלומר שלא היה דעתו רק על אלו נדרים ואין נ"מ רק אי צריכה גט דזה אין נ"מ כל כך דכיון דאין לה כתובה בלא"ה בידו לגרשה וזהו קושית הגמרא אפי' כל מילי נמי משום דע"כ כוונתו על כל מילי ויהיה נפקותא לענין כתובה:
אך אכתי יש לומר לעולם דלא היה התנאי על כל מילי רק על אלו ג' נדרים ואין לומר דאפי' בלא התנה אין לה כתובה דנפ"מ אם יהי' עוד ס' אי היו קודם או משנתארסה דבלא התנאי איכא ס"ס שמא לא קפיד ושמא משנתארסה אך זה אינו דעל נדרים ל"ש אפי' נדרים שנדרה משנתארסה נסתחפה שדהו וליכא ס"ס וא"כ לא היה צריך לתנאי וע"כ דתנאי היה על כל נדרים וניחא דאמאי לא הקשה על מתני' דכל המומין הפוסלים בכהנים דעל זה יש לומר לעולם דלא קפיד על כל מילי והתנאי היה באם ס' אימת נולדו המומין דאי לאו התנאי איכא ס"ס שמא לא קפיד ושמא משנתארסה ומש"ה לא מקשה רק על נדרים דאפי' באם לא היה תנאי ליכא ס"ס דע"ז ל"ש דבנתארסה נסתחפה שדהו:
אך באמת על נדרים ג"כ איכא ס"ס דהא קיי"ל דהלכה אצל חכם והתירה דמקודשת ועיין בתוס' דווקא קודם שנודע לבעל דהיה לה נדרים אבל לאחר שנודע לא מהני וא"כ אי איכא ס' בשעה שהלכה לחכם אי כבר נודע לבעל אי לאו וא"כ אי לאו התנאי איכא ס"ס שמא לא קפיד ושמא לא נודע קודם ומהני הא דהלכה לחכם להתירה ולעולם דהתנאי לא היה על כל נדרים ומזה ראיה דס"ס לא מהני להוציא ממון אפי' היכי שנוגע לענין גט כמו הכא וע"כ פריך הגמרא שפיר ומשני אלא אסיפא וא"כ לא קשה קושית התוספות הנ"ל דתקשה לרב דרב לשיטתו דסובר דאזלינן בתר הרוב בממון וא"כ ה"ה ס"ס מהני להוציא א"כ לדידיה בלא"ה לא קשה קושית הגמ' דנ"מ דבלא התנאי איכא ס"ס ולעולם דתנאי לא היה על כל מילי:
וגם יש לומר על הקושיא דאמאי לא מקשה על מתניתין דכל המומין וכו' דהא הקשו דמאי פריך הגמ' דעל כל מילי שאין דרך להקפיד חיישינן שמא ימחול משא"כ בשלשה נדרים שיש בהן עינוי נפש אך נראה לפי מה דאיתא במחברים ועי' בח"ש בהתנה ע"מ שאין עליה נדרים ואח"כ הבעל רוצה לבטל התנאי שהקידושין חלין אפי' אם יש עליה נדרים וכתבו שהיא יכולה לעכב ואע"ג דכיון שיודעת שיש עליה נדרים ואפ"ה קיבלה הקידושין וא"כ מוכח דמצדה אין קפידא אם יתרצה הוא אך יש לומר שהי' דעתה שתלך לחכם ויתיר לה אבל אם לא תמצא לה היתר הואיל והוא גברא דקפיד אפי' אי ימחול אח"כ מ"מ שמא אח"כ יהא חוזר וניער קפידתו ולא תהיה מקובלת בעיניו ולפ"ז לא קשה דבשאר נדרים חיישינן דימחול דליתא דהא הברירה בידה ג"כ ורשאית לינשא לאחר ואי ימחול מה בכך הא גם בידה הברירה לבטל הקידושין הגם שהוא מוחל וזה תינח בנדרים משא"כ במומין דלא מהני הלכה לרופא וע"כ דקיבלה הקידושין על אופן זה שמא יתרצה וימחול גם היא אינה יכולה לעכב וממילא חיישינן בשאר מומין שמא ימחול והיא אינה יכולה לעכב משא"כ מומין הפוסלין בכהנים ל"ח שמא ימחול וא"כ לא קשה כיון דקפיד אפי' כל מילי נמי רק על נדרים:
אך לפי מה דאיתא בהפלאי דאפי' אי ימחול לא חלין הקידושין למפרע משום דאין ברירה לא קשה דבשאר נדרים חיישינן שמא ימחול לא איכפת לן דכיון דאפי' אי ימחול לא חל הקידושין לא משעת המחילה ולא למפרע וא"כ מאי בכך דהיא תנשא קודם ולפ"ז לא קשה קושית התוס' על רב דרב לשיטתו דסובר דיש ברירה וא"כ אי מוחל חל הקידושין למפרע א"כ לדידיה בלא"ה לא קשה קושית הגמ' אפי' כל מילי דיש חילוק דבשאר נדרים ל"ת שמא ימחול ואז חלין הקידושין למפרע דכיון דסובר דיש ברירה משא"כ בנדרים שיש בהן עינוי נפש דדרך להקפיד ל"ח דימחול ובזה ניחא דברי התוס' דהקשו למאי קתני מתני' ע"מ אפי' בסתם נמי ותירצו דלרב דסובר דקידשה על תנאי וכנסה סתם נקט קדשה ע"ת משום סיפא דאפ"ה גיטא בעי והקשו הא אביי מסיק דאליבא דרב הטעם משום דא"א בועל ב"ז ואיתא בתוס' שם דלפ"ז אפי' בקידשה על תנאי וכע"ת צריכה גט וא"כ כיון דנקט לחדוש א"כ הו"ל למיתני יותר חידוש דאפי' קידשה ע"ת וכנסה ע"ת אפ"ה גט בעי רק דתצא שלא בכתובה
וע"כ נראה דלפי מה שהקשו על התוס' דמאי מקשה בתוס' דאפי' בסתם נמי דהא חזינן דארוסה לא תאכל בתרומה משום סמפון דהא יש לומר בקידשה סתם דאינה מקודשת היינו כשימצא מום והבעל מקפיד אבל כשאין הבעל לפנינו חיישינן שמא לא יקפיד ואסורה לינשא לאחר אבל בע"מ אפי' כשאין הבעל לפנינו אינה מקודשת אך באמת למ"ד דסובר דיש ברירה לרב לשיטתו אפי' בע"מ אינה רשאית לינשא כשאין הבעל לפנינו שמא ימחול וחלין הקידושין למפרע וע"ז תירצו בתוס' דנקט ע"מ משום סיפא דאפי' בקידשה ע"ת בעי גט וא"כ אין להקשות לטעמא דאביי אליבא דרב תקשה דאמאי לא תני חידוש יותר אפי' קע"ת וכע"ת צריכה גט דליתא דהא אביי סובר אפי' למ"ד דיש ברירה מ"מ תולה בדעת עצמו לכ"ע אין ברירה וא"כ הכא דתולה בד"ע אי יקפיד אי לאו וא"כ אפי' לרב אי מחיל לא חלין הקידושין רק מכאן ולהבא א"כ לדידי' בלא"ה לא קשה קושית התוס' דנפ"מ בסתם כ"ז שאין הבעל לפנינו ומקפיד ל"ח דיקפיד משא"כ בע"מ אפי' באין הבעל לפנינו מותרת לינשא ואין לומר שמא ימחול דליתא דאפי' אי ימחול לא חל הקידושין רק משעה שמחל וא"כ רשאית לינשא אפי' באין הבעל לפנינו:
ובזה ניחא התוס' שם ד"ה דברי הכל דהקשו איך קאמר דברי הכל והא פליגי תנאי לעיל בבעל אי מקודשת אי לאו בקידשה בפחות משוה פרוטה וא"כ איך קאמר ר"א דברי הכל צריכה גט ועי' במהרש"א דהקשה דבתנאי יש לומר דחיילי קידושי כסף ע"י מחילת התנאי כמו שכתבו התוס' לקמן משא"כ בקידשה בפחות משוה פרוטה דליכא קידושין קמאי ע"י מחילה אך לא קשה דלקמן כתבו אליבא דרב דסובר דיש ברירה וע"כ כתבו לחלק דאפי' למ"ד לא קנה מצי סובר כרב בקידש ע"ת משום דאחולי אחיל לתנאי וחיילי קידושי כסף משא"כ הכא לשמואל דסובר דאין ברירה ל"ש לומר שיחול ק"כ דאפי' אי דעתו היה משעה ראשונה לכך אי לא יקפיד לא מהני דאין ברירה דבשעת קידושין לא הוברר דלא יקפיד:
וניחא בזה קושית מהרש"א על התוס' ד"ה לא תימא דהקשה והיכי ס"ד לומר דכנסה אפי' בלא בעל אחיל לתנאי וצריכה גט כיון דקידשה ע"ת שאין עליה נדרים א"כ מיד נתבטלו הקידושין והקשה דאמאי לא הקשו על ר"א דפליגי בלא בעל מאי בכך דאחיל לתנאי מ"מ הא מיד נתבטלו הקידושין ולפ"ז ניחא דעל ר"א לא מצי להקשות דידע לתרץ דבשעת הקידושין היה דעתו לכך שאם לא יקפיד שיהיו הקידושין חלין למפרע ואע"ג דאין ברירה הא ר' סובר דיש ברירה וע"כ אפי' בלא בעל צריכה גט ומש"ה הקשה רק לאביי דהוא סובר דבתולה בד"ע אין ברירה וא"כ מה בכך דדעתו היה בשעת הקידושין ותירצו דאף עפ"כ אמרינן דדעתו היה שיחול מכאן ולהבא דאז ל"ש לברירה:
ולפ"ז נראה בקידשה סתם ולא כנס אי צריכה גט ועי' בב"ש סי' ל"ט נראה דתליא אי יש ברירה דהא קשה קושית התוס' דלמאי נקט ע"מ דאפי' בסתם אינה מקודשת וע"כ משום דבסתם עכ"פ צריכה גט מספק דאין לומר דנפ"מ באין הבעל לפנינו דבסתם ל"ח דקפיד משא"כ בע"מ רשאית לינשא אפי' באין הבעל לפנינו דחזינן דהתנה וקפיד דליתא דמ"מ אינה רשאית לינשא שמא ימחול ומחילה מהני למ"ד דיש ברירה דחלין הקידושין למפרע וע"כ משום דבסתם צריכה גט מספק משא"כ למ"ד דאין ברירה המחילה אינו חל רק משעה שמוחל וליכא חששא שמא ימחול ורשאית לינשא אפי' באין הבעל לפנינו דמה בכך דימחול משא"כ בסתם כ"ז דלא חזינן דקפיד מותרת לינשא ולפ"ז דבקידשה לחוד ולא כנס ל"ל גט:
וניחא בזה הא דלא הביא הרי"ף תירוצא דגמ' תירץ דרבא ור"א וע"כ נראה דהא קשה מאי פריך הגמ' רישא לסיפא הא יש לחלק דבסיפא איכא ס"ס שמא לא קפיד ושמא משנתארסה נולדו המומין משא"כ ברישא ליכא ס"ס בנתקדשה לחוד דהא חזינן דבנתקדשה ל"צ גט מס' שמא לא קפיד וא"כ ממילא בעודה ברשות האב ליכא ס"ס משא"כ בנכנסה לרשות הבעל איכא ס"ס דשמא לא קפיד דהא מה"ט אפי' בידעינן דהיו קודם שנתארסה צריכה גט מספק שמא לא קפיד וא"כ איכא ס"ס שמא לא קפיד ושמא נולדו המומין משנתארסה וע"כ דסוגיא קאי למ"ד דיש ברירה וא"כ אפילו נתקדשה לחוד ע"כ צריך גט מס' דלא תקשה קושית התוס' וא"כ גם ברישא איכא ס"ס משא"כ לדידן דאין ברירה ואז יש לומר בנתקדשה לחוד ל"צ גט מספק וא"כ יש לחלק דבסיפא איכא ס"ס משום ברירה ולא קשה קושית הגמ' וע"כ לא הביא תירוץ הגמ':
ועי' בס' הפלאי דכתב דהא דחיישינן לענין תרומה משום סמפון היינו דחיישינן שמא יפקיד הבעל אבל בסתמא אם לא מתנה בפירוש ע"מ שאין בה מומין היא בחזקת מקודשת כל זמן שלא ראינו בפירוש שמקפיד וכן מוכח מהא דקאמר לקמן בהגיע זמן דמבדק בדק לה וקשה דילמא באמת מצא בה מומין בשעה שבדקה ונתפייס ומחל ואפ"ה אסורה בתרומה כיון דבשעת קידושין לא ידע דמחל ובמאי תתקדש אח"כ אלא ודאי דתחלת קידושין הוו אדעתא דהכי שאם לא יקפיד יחולו הקידושין יע"ש ומשמע מדבריו דאפי' קידושין בלא תנאי הא דאי אינו מקפיד השתא דחלין הקידושין צריכין לומר משום דבשעת הקידושין דעתו כן דווקא אי יקפיד ולפ"ז צריכין לומר ברירה דאי אין ברירה מה בכך דהשתא לא מקפיד מ"מ בשעת קידושין לא היה מבורר דלא יקפיד ובזה ניחא הרמב"ם דפסק דמש"ה לא תאכל בתרומה משום שמא תשקה וכו' והקשו עליו דאמאי לא אמר הטעם משום סמפון:
וע"כ נראה דלפי מה דאיתא ביבמות אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל ר"י ור"ש סוברים דמאכילה בתרומה והיינו בתרומה בזה"ז דהוא מדרבנן דכיון דס' איש או אשה הוא וא"כ תקשה לכאורה אמאי ארוסה לא אוכלת בתרומה בזה"ז דכיון דספק אי יקפיד אי לאו והוי ס' דרבנן אך איכא עוד ס' להחמיר שמא אין ברירה וא"כ אפי' כי לא יקפיד לא מהני דכיון דע"כ צריכין לומר דבשעת הקידושין היה דעתו אי לא יקפיד שיהיו חלין ואי אין ברירה לא מהני וע"כ כיון דאיכא ס"ס להחמיר אפי' בדרבנן אזלינן להחמיר ועי' בתוס' עירובין ובמל"מ לענין ספק אי טבל וס' לענין שאובין יע"ש אך זה תליא דאי ס"ס מצד רוב אז אפי' להחמיר אזלינן בתר ס"ס משא"כ לשיטת הרמב"ם דס"ס מטעם דכל ספיקות שרי מה"ת וס' השני חשוב ס' דרבנן זה ל"ש להחמיר ע"י ס"ס וידוע דדין של הרמב"ם תליא באם אש"ת בעינן שני חתיכות או לא ולפ"ז יש לומר דהוא סובר דסד"א לחומרא מה"ת וע"כ ס"ס מטעם רוב וע"כ אפי' להחמיר אזלינן בתר ס"ס וע"כ סובר משום סמפון משא"כ הרמב"ם לשיטתו לא אזלינן להחמיר אפי' בס"ס וע"כ כתב הטעם שמא תשקה:
וגם נראה לתרץ הרי"ף שלא הביא תירוצא של הגמ' דהא קשה דמאי פריך הגמרא דבשלמא בסיפא איכא ס"ס משא"כ ברישא ואמרנו דגם ברישא איכא ס"ס אי בנתקדשה לחוד צריכה גט. אך לפי מה דאיתא בש"ך ס' ק"ס דאפי' אי אמרינן דס"ס לנגד חזקה לא אמרינן מ"מג' ספיקות מהני וא"כ יש לומר דאפי' אי אמרינן דלא כשיטת התוס' דע"י ס"ס אין להוציא ממון מ"מ ג' ספיקות בודאי מהני וא"כ לפי מה דאיתא בס' פ"י דהיכא דנכנסה לרשות הבעל חוץ הספק שמא לא קפיד איכא עוד ס' אי חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו ונתפייס או דאין אדם מפייס במומין ובודאי לא בדק לה וא"כ בסיפא דנכנסה לרשות הבעל איכא ג' ספיקות שמא לא קפיד ושמא דאין אדם שותה בכוס וכו' ושמא משנתארסה משא"כ ברישא ליכא רק שני ס' ובשני ספיקות אין מוציאין ממון משא"כ ג' ספיקות וע"כ בסיפא על הבעל להביא ראיה. אך לכאורה זה ליתא דס' אי לא קפיד ושמא דאין אדם שותה בכוס ונתפייס חשוב חדא ספיקא אך היכי דאיכא נ"מ בין הספיקות לא חשוב חד ס' רק תרי ס' וא"כ אי לא קפיד א"כ הקידושין חלין מיד בשעת הקידושין משא"כ ס' שמא נתפייס דכיון דאין ברירה לא מהני משעה ראשונה הקידושין דלא הוברר אז דלא יקפיד בעת שימצא המום דנהי דדעתו משעה ראשונה לזה לא מהני אך הקידושין חלין מכאן ולהבא ול"ח חד ס' וא"כ אכתי תקשה דיש לחלק דברישא איכא רק שני ס' ואין מוציאין ממון משא"כ בסיפא איכא ג' ספיקות אך הסוגיא קאי למ"ד דיש ברירה ובפרט דר"מ סובר דיש ברירה וא"כ ליכא נפקותא בין הספיקות דגם שמא נתפייס ומחל חלין הקידושין למפרע משא"כ לדידן דאין ברירה וא"כ איכא ג' ס' משא"כ ברישא בלא"ה לא קשה רישא לסיפא וע"כ לא הביאו תירוץ הגמ':
וניחא קושית הנ"י ביבמות דהתם לענין תרי יצחק פסקו כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק משום חזקה דכאן נמצא ור"א פליג הכא על תירץ רבא דמשני משום כאן נמצא וע"כ נראה דהא הגמ' פריך על תירוץ רבא עד שלא תתארס נמי ומשני משום דהוי חדא במקום תרתי וכו' והקשה הא הוי תרתי במקום תרתי חזקה דאין אדם מפייס במומין וחזקת פנויה וא"כ יש לצרף גם חזקת ממון אך בקדשה ע"ת וכנס סתם צריכה גט משום דאחולי אחיל וליכא חז"פ דאפי' אי המומין היה קודם שנתארסה צריכה גט אך תקשה דמשום דאחיל הקידושין לא חלין רק משעה זו ולא למפרע א"כ יש לאוקמה על חז"פ עד עכשיו דמחיל ולא לומר דמשנתארסה נולדו המומין דאז היא מקודשת מעת הקידושין אך רבא מתרץ ר"מ במתני' והוא סובר דיש ברירה ואי מחל חל למפרע וליכא חז"פ אך הא הוי תולה בד"ע אך רבא לשיטתו דסובר דמ"ד דיש ברירה אפי' תולה בד"ע וא"כ יש לומר דגם ר"א סובר דכאן נמצא אך סובר דבתולה בד"ע לכ"ע אין ברירה וא"כ אפי' אי יש ברירה הקידושין לא חלין רק מאז ואיכא חז"פ עד עכשיו וא"כ איכא חדא במקום תרתי וע"כ לא משני כרבא ולעולם דגם הוא סובר חזקה דכאן נמצא:
ולפ"ז דכיון דאליבא דר"א בתולה בד"ע לכ"ע אין ברירה ואם כן אין הקידושין חלין רק משעה דנתפייס ולא חשוב חדא ס' ספק אי לא קפיד ושמא נתפייס דהא איכא נפקותא דמטעם דלא קפיד חלין הקידושין מיד מה שאין כן ס' שמא נתפייס לא חלין הקידושין רק מאז ואם כן איכא ג' ספיקות בנכנסה לרשות הבעל ואם כן אפי' היכא דליכא חזה"ג כגון מומין ישנים וניכר שמומין אלו באו מזמן ארוך מקודם אירוסין מכל מקום על הבעל להביא ראיה משום דאיכא ג' ספיקות. וניחא בזה קושית התוס' שם (ד' ע"ו) דבור המתחיל ואמאי וכו' דאמאי מקשה לר"א יותר מלרבא וליכא למימר דניכר דקודם אירוסין דאיתרע חזה"ג דאם כן גם לר"א לא קשה יע"ש אך יש לומר דעל ר"א נהי דאיתרע חזה"ג אך כיון דהוא לא משני כרבא וע"כ משום דסובר דבתולה בד"ע אין ברירה ואי נתפייס הקידושין חלין רק מאז דמחל ואם כן איכא ג' ס' וא"כ מקשה דאמאי על האב להביא ראיה משא"כ על רבא לשיטתו ליכא ג' ספיקות דחשוב שם אונס חד וא"כ במומין ישינים דאיתרע חזה"ג וע"כ על האב להביא ראיה:
ולפ"ז ניחא דברי הרי"ף דמוקי מתני' דכנסה סתם תצא שלא בכתובה בקידשה סתם וכנסה סתם והקשו דהא לדידן דקיי"ל כרב איירי מתני' בקע"ת וכנסה סתם ומנ"ל דבק"ס וכ"ס דצריכה גט שמא לא קפיד אך הוכיח דהא מתני' דהיו בה מומין קאי ארישא דמתני' כמו שכתבו בתוס' וא"כ אי בק"ס וכ"ס ל"צ גט תקשה מתני' דהיה מומין דסובר כר"א דבתולה בד"ע לכ"ע אין ברירה וא"כ הקידושין לא חלין אפי' אי נתפייס רק מכאן ולהבא וא"כ איכא חז"פ עד עכשיו ולא הוי חדא במקום תרתי וא"כ אי אפשר לתרץ כרבא דא"כ תקשה משתתארס נמי וכר"א אי אפשר לתרץ דהא קיי"ל לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ומהני חזקת אם לבתה ואין לומר דהתם משום דאשה מזנה בודקת ומזנה כמו שכתבו המחברים דהא רבא חולק ע"ז בריש כתובות דקאמר הכי השתא אשה מזנה וכו' בלשון תמיה אלא ודאי דקיי"ל דגם בק"ס וכ"ס צריכה גט מספק ואיירי מתני' דמומין וס' אי קפיד בשעת קידושין וא"כ ליכא חז"פ דכיון דאי לא קפיד חלין מיד הקידושין וע"כ הוי חד במקום תרתי והסוגיא דרצה לומר דאיירי בקע"ת וכ"ס משום דקאי לאביי ואביי סובר דאשה מזנה וכו' דהא רמי ליה לרבא וא"כ ל"צ לתירץ דרבא דרק ר"א ויש לומר דאיירי בקע"ת וכ"ס משא"כ לדידן דל"א אשה מזנה וכו' וא"כ אי אפשר לומר תירץ דר"א דהא חזינן דמכשיר בבתה וע"כ דאמרינן תירץ דרבא ואי דווקא בקע"ת וכ"ס צריכה גט משום דאחיל וא"כ לא חל עד עכשיו ואיכא חז"פ עד עכשיו וא"כ לא הוי חדא במקום תרתי וע"כ גם ק"ס וכ"ס צריכה גט ואז ליכא חז"פ והוי חדא במקום תרתי ודו"ק:
ועי' בס' ש"א דמסיק דהא דלא מהני לומר כל המתלקט יהא הפקר למאן דל"ס ברירה דווקא באומר יהא הפקר למפרע שהפקר יהיה חל משעת אמירה אבל באומר יהא הפקר מכאן ולהבא משעת לקיטה אז אפי' אי אין ברירה מהני והביא ראיה מהא דאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי דאינה מקודשת משום דאין אדם מקנה דשלב"ל ומנ"ל דטעמא משום דשלב"ל דילמא משום דאין ברירה דכל הני תולה בד"א דהא אי אפשר להיות לחול אלא דמעשה אחרים מסייע וכיון דבתולה בדעת האב באם ירצה האב אי אין ברירה לא חלין הקידושין מכש"כ דאי אפשר לחול עיקר הקידושין של אילו אלא על ד"א כ"ש למ"ד דאין ברירה דלא חלין הקידושין ודילמא תנא דידן סובר כמ"ד דאין ברירה ומנ"ל דטעמא משום דשלב"ל אלא ודאי דווקא באומר באם נתקיים התנאי יהיה חל למפרע אז אי אין ברירה לא מהני משא"כ באומר לאחר שתתגיירי דהקידושין לא חלין רק אח"כ אז אפי' אי אין ברירה חלין הקידושין וא"כ ע"כ טעמא דמתני' משום דשלב"ל:
ולפ"ז ניחא קושית התוס' בקידושין על הא דמייתי דרבי סובר דאדם מקנה דשלב"ל דתניא לא תסגיר עבד וכו' רבי אומר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר היכי דמי כגון דכתב ליה לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו והקשו הא למ"ד אדם מקנה דשלב"ל חשוב כבא לעולם ובדבר שבא לעולם ל"צ לומר מעכשיו דהא בהרי את מקודשת לאחר ל' יום חלין הקידושין בלא בא אחר וקידשה בתוך ל' יום וא"כ ה"ה דשלב"ל למ"ד דאדם מקנה ולמאי צריכין לומר מעכשיו ולפ"ז ניחא דאשמעינן דאפי' באמר מעכשיו מהני אע"ג דיש לומר דאין ברירה וא"כ אע"ג דאדם מקנה דשלב"ל לא יהיה מועיל מטעם דאין ברירה ואפ"ה מהני משום דהא רבי סובר בגיטין פרק השולח דיש ברירה:
וגם ניחא הא דנקט רב באומר שדה זו לכשאקחנה קנוי לך מעכשיו דקנה והקשו למאי נקט מעכשיו ולפ"ז דרבותא הוא דאפי' מעכשיו מהני ול"ת דאין ברירה אך לרב לשיטתו דסובר דיש ברירה ועי' בתומים ס' ס"ו דכתב ג"כ דרבי סובר דיש ברירה וצריך לחלק דלא תקשה מהא דסובר רבי דטבל וחולין וכו' דמוכח לכאורה דסובר דאין ברירה:
ולפי הקהצ"ח דסובר דאי יש ברירה אז אדם מקנה דשלב"ל וכן אי אדם מקנה דשלב"ל ה"ה דאמרינן ברירה ועיין בס' ס"א בלא"ה ניחא קושית הש"א דאי אדם מקנה דשלב"ל אי אפשר לומר דטעמא דמתני' משום דאין ברירה וע"ש עוד שכתב בהא דסוברים דהיכי דאינו חל אלא אח"כ ואז הוברר לכ"ע מהני והוכיח דהרשב"א לא סובר כן משום מי איכא מידי דאלו השתא לא חייל ובתר הכי חייל ולפי מ"ש המרדכי גבי דשלב"ל דמהני באומר לכשיהיה בעולם א"כ ה"ה בזה דמהני וע"ש ולפ"ז לפי מה דאיתא בח"מ בסמ"ע אי בשלב"ל מהני באומר לכשיבא תליא אי במזכה לעובר מהני באומר לכשתלד דאי מהני ה"ה דשלב"ל מהני באומר לכשיבא ואז מהני גם לענין ברירה באומר שיחול אז דכיון דאז הוברר מהני משא"כ אי במזכה לעובר לא מהני באומר לכשתלד וממילא ה"ה דשלב"ל לא מהני באומר לכשיבא וא"כ ה"ה לענין ברירה לא מהני אפי' שיהיה חל רק להבא ולא למפרע:
ובזה ניחא הא דפליגי ר"ה ור"ח בגיטין דבעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין דר"ה סובר דבעל נאמן ור"ח סובר דשליש נאמן דהא הימני' ופסקו דלא כר"ה והקשו הא אין הלכה כתלמיד במקום הרב ועי' ברי"ף שם. אך לפי מה שהקשו דהא לשיטת התוס' דבשעת מכירה היה בדעת הבעל שיהא לגירושין אם יאמר לגירושין אעפ"י שהוא משקר א"כ הדבר דומה ממש לאומר ע"מ שירצה פלוני כיון דהדבר תלוי בדעת השליח וידוע דבאומר הרי את מקודשת ע"מ שירצה אבא דאין ברירה לא חלין הקידושין א"כ ה"ה בזה כיון דתולה בדעת השליש אין ברירה ותירצו דאע"ג דאין ברירה מ"מ בעת שהשליש אומר לגירושין בעת הזאת יש מקום לגירושין להיות חלין ואז ל"ש לברירה ולפ"ז יש לומר דה"ט דר"ה דלא סובר הימני' דלשיטתו אזיל דסובר דלא מהני באומר לכשתלד וא"כ ה"ה אפי' דתולה הגירושין שיהיו חלין מאז בעת שאומר לגירושין לא מהני משום דאין ברירה משא"כ לדידן דמהני באומר לכשיבא בעולם ושייך הימני' וע"כ פסקינן כר"ח:
ובזה ניחא דברי רש"י דפי' הא הימני' משום מיגו דאי בעי דהוי עביד ביה מה דקאמר דיכול למסור ליד האשה והקשה בתוס' דאי איכא מיגו גם ר"ה מודה ועוד דאין זה מיגו דהאשה לא תרצה לקבלו ועיקר הקושיא דמה בכך דימסור ליד האשה מ"מ יכול הבעל לערער על הגט ולומר לפקדון נתתי כיון שאין האשה יודעת דבר מזה:
אך יש מקום לעיין לפי מה דאיתא בתומים ס' מ' וז"ל דאם בו ביום שמסר הגט לשליח בא הבעל ואמר לפקדון ומסר לו בפני עדים י"ל דל"ש דהימני' די"ל על עדים סמכתי דדעתי היה מתחילה מבלי להשהות פקדון הגט אצלו ובו ביום לא עלה על רוחי דפתאום בו ביום ימותו העדים ומכש"כ שלא ילכו למדה"י וקצת יש ראיה לזה מהא דאיתא בב"מ (דף ה') ההוא רעיא דמסרו ליה כל יומא חיותא בסהדי והקשו הא א"צ להחזיר בעדים אך יש לומר דעיקר הטעם דא"צ להחזיר בעדים דל"ש דלא הימני' דשמא ימותו עדים או דילכו למדה"י והכא דמסר ליה כל יומא בסהדי ל"ש זה דבו ביום ל"ש דימותו או דילכו למדה"י ולפ"ז כיון דע"כ איירי כאן שהבעל אומר לפקדון שלא ביומא דאל"כ ל"ש הימני' וא"כ אכתי תקשה מה בכך דנתן לו ע"ז דאי יאמר לגירושין יהיה לגירושין הא אין ברירה ול"ש לומר דהגט יהיה חל בשעה שאמר לגירושין דא"כ הוי מוקדם דכיון דע"כ איירי שלא ביומא ואין לומר דע"י שליח כשר גט מוקדם דזה דווקא בשליח להולכה משא"כ בשליח לקבלה ולפ"ז יש לומר דזה כוונת רש"י דבידו למסור לה ויאמר דהוא שליח להולכה וכשר מוקדם ואז שייך הימני' ואפי' אי הבעל יערער לא מהני וא"כ לעולם צריכין לטעמא דהימני' דאז איכא מיגו דימסור ליד האשה אבל אי לא אמרינן הימני' אז אפי' אי ימסור הגט ליד האשה מ"מ יכול לערער ולומר לפקדון נתתי ושלא כדין נמסר ליד האשה אך בלא מיגו ל"ש הימניה דכיון דע"כ הגט חל רק משעה שאמר השליש לגירושין א"כ הוי מוקדם ואע"ג דהוי ע"י שליח מ"מ שליח לקבלה לא מהני וע"כ ר"ה דל"ס דהימני' גם מיגו ליכא דמה בכך דימסור ליד האשה מ"מ יאמר הבעל לפקדון וא"כ כיון דליכא מיגו מש"ה פליג ר"ה על ר"ח:
ועי' בתשובות הרשב"א דנסתפק אם אמרה האשה כל מי שימסור הבעל הגט לידו יהיה שליח לקבלה אפשר לומר דלא מהני מטעם דאין ברירה וכבר כתבו האחרונים דמש"ה נסתפק דהא אפי' אי אין ברירה דהוברר למפרע דהוא שליח לקבלה מ"מ הוא שליח לקבלה בשעה דנתברר ול"ש לברירה ותירצו דהא צריכין לומר דהוברר למפרע דהוא נעשה שליח לקבלה משום דהא קיי"ל דשליח לקבלה צריך עדים דהיינו בשעה שנעשה שליח מהאשה יהיו עדים בדבר וא"כ באופן זה שאמרה כל מי מכם שירצה הבעל למסור לידו יהיה שלוחי לקבלה הרי לא ידענו את מי עשתה שליח והרי אין לנו עדים על התמנות שליח אם לא דנימא דהוברר הדבר למפרע שאותו דנתרצה הבעל למסור לידו הוא נעשה שלוחה למפרע וע"כ כתב ברשב"א דכיון דאין ברירה לא מהני וא"כ בשעת מעשה לא נעשה שליח עדיין ובשעה שנתברר הרי ליכא עידי אמירה ועי' בס' יש"י:
ובזה ניחא קושי' התוס' בגיטין (דף ס"ו) ד"ה כתב ידן דהקשו ולקמן דקאמר אי סבירא דכתבו כת"י הוא הא כתב הגט כשר ה"ה דהוי מצי לומר איפכא אי סבירא דכתב הגט הוא הא כת"י כשר והא מילי לא מימסרן לשליח אך נראה דבאמת מהראוי לומר דל"ש מילי וכו' משום דיש לומר דהוא שליח הבעל אך היה קשה דאין ברירה דבשלמא באומר אמר לפלוני ופלוני ויחתמו דיחד שמם ל"ש דאין ברירה משא"כ הכא דנעשו כאומר אמרו והוא לא פרט רק תלוי בדעתם בזה שייך לומר דאין ברירה וע"כ דלא נעשה שליח הבעל וע"כ פריך מילי לא מימסרן לשליח משא"כ על החתימה לא פריך דהא בדרבנן יש ברירה וחתימה רק מדרבנן דקיי"ל כר"א וא"כ יש לומר דנעשו שלוחים דהבעל ואע"ג דלא פרט אמרו לפלוני ופלוני לא תקשה דאין ברירה דבדרבנן יש ברירה וע"כ לא פריך רק הכתיבה דבזה ע"כ דלא נעשו שלוחי דבעל דא"כ הא אין ברירה ותקשה דהא מילי לא מימסרן לשליח ולפ"ז ניחא בפשיטות דברי רש"י הנ"ל דהא אמרנו דמש"ה לא תקשה דאין ברירה משום דגט חל משעה שאמר לגירושין ובשליח לקבלה דצריך עדים ואז בשעה דנתברר ליכא עדים וע"כ פי' רש"י דבידו למסור לה ויאמר דהוא שליח להולכה ולא בעינן עדים ונאמן משום דהימני' וממילא ר"ה דלא סובר דהימני' ממילא ליכא מיגו דאפי' אי ימסור לידה יערער לומר פקדון אך ר"ח דסובר דהימני' אתי שפיר דלא יוכל לערער והא דצריכין שימסור לידה דאל"כ תקשה דאין ברירה דל"ש דחל משעה שאמר דאז ליכא עדים ושליח לקבלה צריך עדים ולעולם דשליש נאמן בלא מיגו:
ועי' בס' מק"ח דסובר דדבר שיכול לחול להבא לכשיתברר אז אפי' אי אמר מעכשיו יהיה חל ג"כ מהני ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם דכתב דמש"ה לא אמרו כל המתלקט משום שאין פודין במחובר והקשו דת"ל דאין ברירה אך כיון דהרמב"ם סובר דמהני באומר כל הנלקט ואז לא תליא בברירה א"כ מהני גם באומר שהחילול יהיה מעכשיו היינו כל המתלקט דכיון דיכול לחול אח"כ חל אפי' באומר מעכשיו והגמ' פריך שפיר דלא מהני כל המתלקט משום דאין ברירה היינו לפי מה דמשני דכל הנלקט לא מהני משום דאינו ברשותו וע"כ פריך הגמ' דגם כל המתלקט לא מהני מטעם אין ברירה משא"כ לשיטת הרמב"ם דמהני כל הנלקט מהני ג"כ כל המתלקט ומשום הכי יהיב טעם דאין פודין במחובר:
ועי' בס' יש"ש דתמה על הרמב"ם שפסק בפ' ו' מהלכות בכורות האחין שחלקו דפטורין ממעשר בהמה וא"כ חזינן דסובר דאף לקולא דאין ברירה ואמאי כיון דס' הוא א"כ לחומרא היה לו ליפסק דיש ברירה ועי' בב"ש באה"ע ס' קל"א דמתרץ דשאני מעשר בהמה דס' פטור משום עשירי ודאי ולא ספק והקשו דלפ"ז אמאי לא קאמר הש"ס בבכורות (דף לו) דקאמר וצריכא דאי אמר ר"י בהא ה"א משום דכתיב צאנך בברור לך ואמאי לא קאמר משום עשירי ודאי ועי' בס' שעה"מ אך נראה דלכאורה קשה נהי דבעינן עשירי ודאי מ"מ הא איכא ס"ס שמא יש ברירה ואפי' אי אמרינן דאין ברירה מ"מ שמא שלו הוא ועי' בשעה"מ ובס' פ"ה דאפי' אי אין ברירה מ"מ ספק הוא שמא שלו הוא אך נראה דהא ס"ס לחומרא תליא דלשיטת הרשב"א דס"ס מטעם רוב אז גם לחומרא אזלינן בתר ס"ס משא"כ לשיטת הרמב"ם דס"ס הוא משום דס' שרי מהתורה וזה תליא אי בעינן באש"ת חתיכה משני חתיכות אי לאו וא"כ יש לומר דסוגיא קאי למ"ד דחתיכה אחת חייב אש וס' אסור מה"ת וע"כ ס"ש משום רוב וממילא דה"ה לחומרא אזלינן בתר ס"ס וע"כ לא קאמר משום עשירי ספק משא"כ הרמב"ם לשיטתו דלחומרא ל"א דס"ס הוא וע"כ יש לומר משום עשירי ספק וגם יש לומר בפשיטות דלשיטת הרמב"ם דס' שרי מה"ת ולא צריכין קרא ולא עשירי ספק דבלא"ה ס' מותר וע"כ דקאי אפי' היכי דאיכא ס"ס משא"כ הסוגיא אי ס' אסור מה"ת ואז יש לומר דהיכי דאיכא ס"ס לחומרא ל"א ולא עשירי ספק ואין לומר דחשוב חדא ספיקא דהא הרמב"ם סובר דחשוב ס"ס:
ועי' בס' ח"ס דמחלק הא דטלית מותר ליטול שלא מדעתו משום דניחא ליה לאיניש וכו' ובאתרוג אסור וע"כ כתב דנהי דידעינן כשמניח האתרוג מידו דעתו כל מי שיבא ויטול הרי הוא שלו במתנה ע"מ להחזיר מ"מ כיון דלא ידע מי יטלנו תליא בברירה וכיון דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ע"כ לא יצא י"ח אבל בטלית לענין ברכה דהוא דרבנן אמרינן דיש ברירה יע"ש:
ובזה נראה הא דלא פסקו כר' יוחנן דסובר דנא יצא בגזול אפי' ביו"ט שני ונראה דהנה מ"ד דסובר דיוצא ביו"ש מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול וכתב הפ"י הטעם דהא במה"ב בעינן שהמצוה בא מכח העבירה ואי לאו העבירה לא היה יכול לעשות המצוה וא"כ ביו"ט שני דאפי' אי נטלו שלא לגזול רק לצאת בו היה יוצא דמותר ליטול שלא מדעתו וע"כ יוצא בגזול דלא בא המצוה מכח עבירה דנטלו ע"מ לגזול ולפ"ז יש לומר דהא דר"י פליג על זה וחשוב מה"ב משום דכיון דאין ברירה א"כ אפי' אי היה נוטלו בתורת שאלה לא היה רשאי ליטול נהי דדעתו דכל מי שיבא ויטול מ"מ לא מהני משום דאין ברירה וא"כ בא המצוה מכח העבירה אך הא מה"ב רק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה אך ר"י לשיטתו דסובר דאפי' בדרבנן אין ברירה משא"כ לדידן דבדרבנן יש ברירה א"כ היה יכול ליטול רק לצאת בו וא"כ לא בא מכח עבירה וע"כ פסקינן דיוצא ביו"ט שני בגזול:
ובזה ניחא הא דאיתא בסוכה (דף ט') ולית להו לב"ה הא דאמר ר"י אמר רב וכו' עד כי אמריתא קמיה דשמואל אמר אף מן הסיסין פסולה מ"ט דבעינן עשייה לשמה וכו' והקשה בתוס' דאמאי לא מקשה מרב ולמה ליה לאסוקי לדשמואל יע"ש. וע"כ נראה דעל רב ידע לתרץ שאני ציצית דכתיב לך לשם חובך ואין לומר בסוכה נמי כתיב לך בעינן על גזול ואין לומר דגזול בלא"ה ידעינן משום מה"ב דליתא דיש לומר מתוך שיוצא בשאול ואין לומר דאין ברירה ואפי' אי מה"ב דאורייתא הא הוא סובר דאפי' בדאורייתא ומש"ה מקשה על שמואל דסובר דאין ברירה וא"כ גם בסוכה כתיב לך לשם חובך ואין לומר דבעינן על גזול דבלא"ה ידעינן משום מה"ב ול"ש מתוך שיוצא בשאול דלא מהני כיון דאין ברירה ומשני דכתיב לך ובאמת מה"ב לאו דאורייתא ואז אמרינן דיש ברירה וע"כ פסקינן דיוצא בגזול ביו"ט שני:
והנה הקשו הראשונים דלדידן דקיי"ל דאין ברירה א"כ לא משכחת גט שכ"מ על תנאי דאם מתי דאפי' נתקיים התנאי הא אין ברירה כמו דפריך הגמ' בגיטין פרק כל הגט למ"ד דאין ברירה ונראה לפי מה דאיתא בס' פ"י לפרש דעיקר קושי' הגמ' היה משום דע"כ דתנאי דאם מתי נכתב בתוך הגט דאל"כ כיון דהגט לא חל אפי' אמר מהיום רק שעה סמוך למיתה א"כ חשוב מוקדם דתטרוף הפירות מזמן הגט שלא כדין וע"כ דנכתב התנאי בתוך הגט וקיי"ל דתנאי שנכתב בגט פסול משום דאין ברירה והנה שיטת רש"י דצריכה להביא ראיה שאינו מוקדם בכל גיטין לא דווקא בגט דנפל דאיתרע והתוס' הקשה ותירצו דאי קנין פירות כקה"ג דמי א"כ חשוב הבעל מוחזק וע"כ צריכה להביא ראיה משא"כ אי לאו כקה"ג א"כ אע"ג דהבעל היה לו פירות לא חשוב מוחזק רק האשה נקראת מוחזקת אז לא יכולין הלקוחות לטעון דילמא הוא מוקדם ועי' בס' גרש ירחים ולפ"ז ניחא דאי אין ברירה א"כ ע"כ קנין פירות כקה"ג דמי דאל"כ לא משכחת ביכורים כמו דפריך הגמ' בגיטין ואי כקה"ג א"כ יכולין הלקוחות לומר לאשה הביא ראיה שאינו מוקדם וממילא ליכא חששא דמוקדם וא"כ לא איירי דנכתב התנאי בתוך הגט וא"כ ל"ש דאין ברירה וגם יש לומר דהא אי אמרינן דמשעה שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות כר"ש ליכא חששא דמוקדם רק דלא קיי"ל כר"ש והנה אי אמרינן עידיו בחתומי' כין לו אז מהראוי לומר דשוב אין לו פירות משעת חתימה רק דבגט ל"ש עבז"ל משום דחוב הוא והנה במקום יבום איבעי' להגמ' ביבמות אי חשוב זכות ולא איפשיט ואיתא במהרש"ל דהשתא דליכא יבום רק חליצה לכ"ע זכות הוא לה ושייך עבז"ל ומפסיד הפירות משעת חתימה וליכא חששא דמוקדם ולפ"ז לא איירי דנכתב התנאי בתוך הגט יול"ש דאין ברירה: